מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אשריקי- באדהב

שמעון אשריקי

נולד בשנת תר״כ בסאפי שבמרוקו. בהיותו בן חמש עלה לא"י עם אביו׳ שהיה מעשירי עירו, ואמו שהצטינה בחכמתה׳ חריצותה וחסידותה. אביו כאיש מעשה התישב ביפו. שם התמסר הנער ללמודי התורה ויהי תלמיד ותיק להרה״ג שלמה חזן. לא עברו שנים מעטות ואביו נפטר שם. אחר פטירת אביו העתיק את דירתו לירושלים. בינתים נתפרסם שמו כעלוי ולמדן מופלג. סמוך לעת ההיא נישאה אמו בהסכמתו, להרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי אשר אמצהו כבן. הודות לכשרונותיו, רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מקצועות התורה. עודו צעיר לימים נשא לאשה את בתו של החכם והעשיר ר׳ אברהם פינסו, שהיה ממגהיגי העדה וראשיה. עד מהרה נשלח בשליחות הכולל לערי הודו ובבל, ערי המערב וספרד וכו', ואת תפקידו זה מלא באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות. בשובו מערי חו״ל נתמנה לחבר בי״ד הספרדי, ובחדש טבת תרפ״א אחרי פטירת הראב״ד יוסף חיים הכהן, נבחר לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. התעסק גם בצרכי צבור, והיה אחד מחברי ועד העיר המאוחד בשנים הראשונות להוסדו. בנגוד לחסידותו היה סבלן גדול בעניני דת ואמונה, ונוטה להקל ככל האפשר. בין שאר סגולותיו יצוין כי היה מטיב שיר, ושמחת החיים לא עזבתו גם באחרית ימיו׳ לאחר שאפפוהו צרות רבות וקשות. מרב יגון נםתמא וגם נפל למשכב. במשך שנתים סבל יסורים מרים שקבלם באהבה. נפטר בירושלים ביום כ״ו סיון תר"ץ.

בנו החכם, מר חיים אשריקי׳ עשה עוד בימי עלומיו חיל רב בשפת הארץ, ובערב מלחמת העולם הורה ערבית בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״. עתים כהן כש״צ כי חונן בקול ערב עד להפליא. בשנים האחרונות מתגורר בתל אביב, ונושא משרת מורה ראשי ללמודי השפה הערבית בנמנסיא׳,הרצליה״.

יצחק ב״ר מיכאל באדהב

נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ. מאביו ז״ל ניטלה האפשרות לטפל בבנו זה בילדותו, לרגלי מסעיו הדחופים בשליחות הכולל כי בהיותו בן ג׳ עזבהו, ויוטל על אמו לדאג לחנוכו ולהתפתחותו. בקיץ תרכ״ו  בפרוץ החולירע בעיר, העתיקה דירתה ליפו כדי להציל את ילדיה מהנגף. ואולם כעבור ירחים אחדים נוגעה גם יפו במחלה הנ״ל, ובי״ח חשון תרכ״ז מתה האם ובנה הקטון משה. הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל, בן אחות אבי יצחק, — אסף את הנער היתום אליו, ובהעצר המגפה בירושלים הביאו עמו. מורו הראשון היה ר׳ יוסף רחמים אופלטקה, בן הרה״ג יצחק מפראג, מיסד ביה״ס ״דורש ציון" לילדי הספרדים. אחר זה שמע לקח מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי שהתישב בירושלים. למודיו היו תלמוד, סוד ובית יוסף. בחזור אביו משליחותו התמסד לבנו בכל לב, והוא גדלהו וחנכהו בדרך התורה והיראה. בשנת התרל״ח, בהיותו בן י״ט התיתם גם מאביו, ויהי מאז תתת השגחת דודו הראב״ד יוסף רפאל עוזיאל. הוא השתדל להשיאו את בת יהודה קואינקה, והיה סמוך על שלחן חותנו במשך שנה אחת. מהעת ההיא ואילך הקדיש את עצמו לתורה, ויהי מבאי בית המדרש ״שבת אחים״. בראשית תרמ״ז נסע בשליחות ק״ק ״בית אל״ לטריפולי המערבית. במסעו זה שהה בחו״ל כשנה ובחורף תרמ״ט חזר לירושלים. הר״י באדהב היה בין מיסדי חברת  ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים, בהשתתפות חבריו הרבנים אברהם עזריאל יעקב חי בורלא ובכור יעקב פאפולא. החברה הנ״ל הציבה לעצמה למטרה לבא לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה בעיה״ק. הכנסותיה באו בעיקר מיחידים קבועים ומנדיבי הגולה והיא עשתה הרבה במשך שנות קיומה. פעולתו המאומצת לטובת החברה האמורה הזכיר הר״י באדהב בדו-שיח אשר פרסם בספרו ״בנין ירושלים — שנות חיים״: ״עד שנת תרנ״ג הייתי טרוד בעסקי החברה הקדושה והוספתי לה בית מדרש לנערים בעלי מלאכה לשחר בו מדי שבת בשבתו ולתת למו פרס ובגדים ושנקרא מדרש ״שומר שבת״. הספר הנ״ל מכיל בין השאר רשימת תולדותיו של הרב המחבר בצורת דו-שיח בינו ״האזרח״, ובין איש יקר ונכבד המכונה ״הגר״. במרוצת הדברים מספר האזרח לאיש שיחו, כי הנהו מגזע ספרד ויום טו״ב שבט לו לעד, היות והוא חוגג יחד עם בני שראגושה את החג המסורתי למצאי עיר זו, החל באותו יום. אשר ליחסו אל שבטי ישראל, הספרדים והאשכנזים הוא עונה ל״גר״ על שאלתו: ״הלא אל אחד בראנו, אב אחד לכלנו, כספרדי כאשכנזי ואין הבדל בינותינו רק כי הגלות בין העמים הבדילנו ויקראו אשכנזי, ספרדי״. בהוסד הישיבה ״מנחם ציון" ע״ש הגביר מנחם אליהו ז״ל בהתאם לנאמר בצוואתו, נמנה גם הר״י באדהב בין עשרת הת״ח הלומדים בה, ששכר כל לומד היה ק״ע פר׳ לשנה. בזה קטע מזכרונותיו המכיל פרטים אודות השנויים שחלו בחייו לפתע, בהלך רוחו, יסוריו, תלאותיו והרפתקאותיו:

האמן נא יקירי כי בקבלי הספקת הישיבה כדי מחיתי ומחית נפשות ביתי ומצא לי. כי איש כמוני חלש המזג רפה־נו, ורק התורה היא משאת נפשו אילולא המחזיקים ותומכים בימין צדקי ח"ו הייתי . . . כי לא אוכל לצאת לחו״ל לדפוק על דלתי נדיבים, אף לא אוכל לעשות שום מסחר מקנה וקנין. בשכבר הימים — בשנת תרנ״ט — נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עםקא ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים ואפתח חנות למכרם. אד ההצלחה פנתה אלי ערף ובעלי חובותי כתרוני, ומנוחה הדריכוני ובשנת התר״ס חליתי מרב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים ולא חפצתי ליהנות מדברי תורה ואשבה בדד בבית מדרש קטן של הר' ברוד חנן ז״ל׳ יום יום, ורק שלשת ימים הייתי שמה יום וליל. ובליל ט״ו אדר . . . הזיקוני חבלוני׳ ואני לבדי בביהמ״ד אין זר אתי עד כחצות לילה׳ עדי אחזני חלי הרוח׳ ובאו אנשי משמר אנשי חיל והובילוני לבית המשטרה ערום ויחף מתגולל בדם עד שהאיר היום. וישבו כסאות למשפט ושלחו אחרי אחי הנזכרים לדרש הדבר איך קרה זאת, ואח"כ הובילוני בעגלה עם איש חיל לבית החולים של הממשלה, ואשב בבית החולים שלשת ימים לילה ויום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי רק חלב וארפא. . . . ומצוה עלי לספר ביציאת מצרים׳ ובי נשבעתי לבל אחזור עוד שם״.

באייר תרס״א נםע לחברון כדי להורות שם לנערים ש״ם וכו' בישיבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל. אולם לא האריך שבת שם, כי שוב תקפתהו מחלת העצבים ובט״ו תמוז חזר לירושלים. בין הזמנים התגולל חליפות בבתי חולים שונים בירושלים, בסבלו פעם ממחלה זו ופעם ממחלה אחרת. תוך כדי כך הוכרח ללוות סכומי כסף מסוימים כדי להשיא את שתי בנותיו ולשלם בעדם רבית. בעקב זה נדלדל ומצבו החמרי הורע. פרק מיוחד בחייו תופשת עבודתו הספרותית וכדאי להאריך עליה. את ראשית מגעו עם הספרים מזכיר הר״י באדהב במלים אלו: ״מזמן שתרותי היתה תשוקתי לקנות לי ספרים יקרי ערך, תלמוד, טורים, רמב״ם, דפוסים חדשים יקרים, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים עדי היו רבים, וגם כתבי יד חשובים״.  ראשית פעולתו היתה מצערת ובמשך הזמן הלכה והסתעפה ותגדל ותשגא. מתוך חבתו היתרה לספרים עלה בידו לגלות מצפוני תרבות, שכמה מהם היו גנוזים ובלתי ידועים. כל סכום כסף אשר הגיע לידו הקדישו לרכישת ספרים עתיקים וכ״י, ולאט רכז בישיבתו הפרטית המון חבורים יקרי־עדך, תעודות חשובות ומסמכים, שיוכלו לשמש מקור לחקר תולדות הישוב העברי בא״י. בקיאותו בעניני ספרות וספרים מפליאה באמת. בהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט על מציאות כת״י וכיוצא, אז יזכרו את הרב באדהב ועמלו ופעלו וסבלו , ויבואו אליו לשאב חמר ממנו. על הכל יודע הרב לספר, להעיר ולחוות דעה, ספרי מדרשים, שו״ת, ספרי מחקר, יחסי הרבנים בא״י בינם לבין עצמם בדורות עבדו, וכו' וכו', הכל מקופל בזכרונו בסדר מופתי, ואמריו הנובעים ברעד ובתום לב כזרם מים אדירים, מעידים על שקדנותו העצומה וצלילות דעתו למרות חולשתו הגופנית הרבה. בודד כנזיר אלהים קדמון, יושב לו בישיבתו כל היום, מוקף ערמות ספרים וצרורות של תבילות מכ״י הגנוזות בקופםות פח, ובהתאמצות בלתי שכיחה מוציא הוא לפרקים לאור דבר בה מהם, וכפוף לעבודת הקודש באין הרף, מעיין וכותב מעיין וכותב. בשנים האחרונות עוסק בחבור ספר רב הכמות והאיכות אשר יקרא ״שם הגדולים הכללי״ בספר יזכר שמותיהם של אלפי רבנים, זמנם וקורותיהם, ספריהם אשר נדפסו, ואלה שהם עדיין בכ״י ומקום המצאם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אשריקי– באדהב