המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

המנהיג המזרחי הראשון

השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

בין השנים 1885-1882 השקיע אברהם מויאל חלק ניכר מזמנו בפעילות שבתקופות מאוחרות יותר היו מגדירים אותה כ״ציונית״. הוא חרש את דרכי הארץ, הרבה לבקר במושבות החדשות ועמד בקשרים מתמידים עם אנשי רשות טורקיים. כל זאת, בעת שניהל את עסקיו ביפו, שלצידם טיפל בכספים שהזרימו לארץ תורמים מחוץ לארץ – ובראשם הברון רוטשילד וחובבי ציון.

הוא לא עשה הכול בעצמו. היו לו שותפים לדרך, ובראשם שניים: שמואל הירש – מנהל מקווה ישראל במשך 12 שנים (1879־1891), ואלעזר רוקח – פעיל טרום ציוני, איש ספר, מזכירו של ויסוצקי בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1885, ולאחר מכן מזכירו של מויאל.

מבין השניים היה הירש החשוב והמשפיע יותר. ואולם, גם הירש וגם רוקח נזכרים בהיסטוריוגרפיה של היישוב, לא אחת, באופן שלילי, ורק מחקרים מאוחרים העמידו אותם – ובמיוחד את הירש – במקומם הנכון.

מויאל היה קשור, בשל עסקיו ובמיוחד בשל פעילותו הציבורית, עם חברת ״כל ישראל חברים״, שבית הספר החקלאי במקווה ישראל היה המפעל הראשון שלה בארץ. הוא הכיר היטב את מנהליו הראשונים של המוסד, קרל נטר, זאב הרצברג, ובמיוחד את הירש, שבתיאורים רבים של בני הזמן נזכרים ביקוריו בחנותו של מויאל ביפו. מויאל סייע לביל״ויים בצעדיהם הראשונים בארץ, שאותם עשו במקווה ישראל, וניסה ככל יכולתו לרכך את יחסו הקשוח של הירש כלפיהם. רוב הביל״ויים מתחו על הירש, בזמן אמת, ביקורת קשה, וטענו שהוא מתנכל להם ללא הרף. חיים חיסין, שנמנה עם הקבוצה הראשונה של אנשי ביל״ו שעבדו במקווה ישראל, לא חסך שבטו מהירש: ״המשגיח נוגש בכל עוז, אינו נותן מנוח, כך ציוו עליו. הירש עושה זאת בכוונה, כדי להוציא מראשינו את ה׳שטויות׳ ולאלצנו לנסוע מכאן. כל יום הוא עוקב אחרינו מבין העצים. פתאום מופיע על ידנו. בשום אופן אינו מעכל את העובדה שיהודים רוסים, ומה גם משכילים, יעבדו ברצינות, פשוטו כמשמעו״.

וזוהי עוד ביקורת מתונה. בעיתון המליץ התפרסם מאמר לא חתום, שהועתק משבועון יהודי רוסי ותקף את מעשיו של הירש בארץ ישראל בחריפות יתרה. מחברו היה הביל״ויי מנשה מאירוביך, מהמתיישבים הראשונים בראשון־לציון. לדברי מאירוביך, הירש עשה ככל יכולתו"להצר ולהציק״ למושבה ראשון־לציון, בהיותו בשלב הראשון של ההתיישבות בא כוחו של הברון רוטשילד בארץ ישראל. כל הבטחותיו למושבה, בפקודת הברון, לא מולאו. מאירוביץ׳ הזהיר, שאם לא תהיה הנהגה אחרת למושבות, של אנשים בעלי ״לב עברי״ – רעה תהיה אחריתן.

לפנינו האשמה ישירה כי הירש פוגע במכוון בהתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. לאחר חודשיים כתב מאירוביץ׳ עצמו להמליץ, והמשיך בהתקפותיו על הירש. הוא טען, כי הירש הפך את מתיישבי ראשון־לציון לעבדים, וכל מה שקורה במושבה, בהנחייתו, אינו מעשה לאומי כלל.

באותו גיליון של המליץ, הובאה תגובתו של אחד האישים המרכזיים ביישוב היהודי של אותם הימים, פטרון הביל״ויים יחיאל מיכל פינס. הוא שלל מכל וכל את האשמותיו של מאירוביך, ויותר מכל: פינס התרעם על כך שמעשיו הטובים של הירש כלפי הביל״ויים (שלכאורה הוא היה נגדם) וכלפי ראשוני המושבה עקרון, אינם נזכרים כלל בדיווחו של מאירוביך. ״האם רק את הרע יספר ולא את הטוב?״ תמה. פינס הזכיר כי התיישבות העקרונים על אדמתם הייתה במידה רבה בזכותו של הירש, והוא אשר גייס לעזרתם את אברהם מויאל, אשר טיפל בהם ״כאב רחמן עם בניו החביבים… להביאם אל נחלתם״. את מויאל הגדיר פינס כ״הגביר הנכבד מבני המערביים [יוצאי צפון אפריקה]״.

מויאל, לעומת הירש, נחשב לטוב ולמיטיב. הוא נקשר מיד אל הביל״ויים וסייע להם רבות בקליטתם בארץ ובמושבתם גדרה. כפי שסופר לעיל (ראו בפרק השלישי), כשסירב הירש תחילה לקבלם לעבודה במקווה ישראל, פנה מויאל להנהלת ״כל ישראל חברים״ בפריז, ומשם הגיעה הוראה להירש להעסיקם. הדבר, מתברר, לא קלקל את יחסיהם של מויאל והירש, והדבר בא לידי ביטוי זמן קצר לאחר מכן, כשעלו לארץ ראשוני המושבה עקרון. קבוצה של 11 איכרים הגיעה ארצה, כזכור, בהדרכתו של יחיאל ברי״ל וחיפשה במשך תקופה ארוכה קרקע להקים עליה את מושבתם.

קשיי הירידה שלהם מהאונייה לחוף תוארו בפרק קודם (עמ׳ 55-53) וההתגברות עליהם הייתה מבצע משותף של הירש ומויאל. כל אחד מהשניים תרם את חלקו כדי שאפשר יהיה לעקוף את האיסור הטורקי של כניסת יהודים לארץ, בשל בהלה שאחזה את השלטון העות׳מאני לאחר שהגיע גל גדול של עולים, במה שייקרא מאוחר יותר העלייה הראשונה. בעיית כניסתם לארץ של העקרונים לעתיד נפתרה באמצעות ״טריק״ שאותו רקחו הירש ומויאל: הירש פנה אל הקונסול הצרפתי בירושלים, שהיה מיודד מאוד גם עם מויאל, והלה אישר שקבוצת האיכרים הגיעה כדי ללמוד במקווה ישראל. כאמור לעיל, איש לא בדק את גילם ומצב משפחתם של ה״תלמידים״, שכולם היו נשואים ואבות לילדים…

כמו הביל״ויים גם ראשוני עקרון קיבלו תחילה עבודה במקווה ישראל, ואף הם כקודמיהם סבלו מידו הקשה של הירש, שהתייחס אליהם בקשיחות. נוסף על כך, הוא היה מסוכסך עם יחיאל ברי״ל, דבר שהשפיע גם על יחסו ל״ראדומים״, כפי שכונו. ברי״ל האשים את הירש שהוא מרפה בכוונה את ידיהם של 11 החלוצים, ואף הציע להם מימון כדי שישובו לחו"ל. הברון רוטשילד, שהיה בסוד העניין, לא הסתיר את תסכולו מהסאגה הזו, שבמרכזה עמדו ה-11, עבודתם במקווה ישראל וחיפוש ממושך ביותר אחר שטח קרקע להקמת מושבתם. ועם כל זאת, מקורות בני הזמן מציינים שוב ושוב את מאמציו של הירש לסייע ל״ראדומים״ במציאת שטח מתאים להתיישבותם, עד שאישר את רכישת השטח שליד הכפר הערבי עקיר. בכך היה תפקיד מרכזי למויאל, שיצא למסעות ברחבי הארץ, ולמקצתם הצטרף הירש. בכלל, נראה כי להירש היו שני קווי אופי, נוגדים: קשוח שנראה כמעט עוין מחד גיסא, ומסייע במאמצי ההתיישבות, מאידך גיסא. הדבר היה אופייני להתנהגותו כל השנים.

הירש, יליד חבל אלזס (1845), ששירת בתור קצין בצבא הצרפתי והשתתף במלחמת גרמניה-צרפת ב-1870, נותר כל חייו קצין באופיו. בשנתו הראשונה במקווה ישראל הוא סילק כמה מהתלמידים, שלדעתו לא היו ממושמעים מספיק. המוסד בתקופתו היה ידוע במשמעות הקפדנית שלו בלימודים ובעבודה. את היחס הנוקשה לבילו״יים ולאחר מכן ל״ראדומים״, אפשר להסביר בצורה חיובית דווקא: הירש ביקש להעביר את ה״חדשים״ סוג של טירונות, ורק כשעמדו בה זכו להערכתו והם ידעו, כפי שמסתבר, להעריך אותו. הברון רוטשילד העריך את הירש, הרבה להתכתב איתו ופעם אחת אף שלח לו פרס מיוחד בעבור תרומתו לקליטת באי העלייה הראשונה – שטר של 1,000 פרנק – סכום כסף ענקי. הוא הופתע מאוד כשהירש החזיר לו את השטר וטען שאינו מגיע לו. עוזרו הראשי של הברון, מיכאל ארלנגר, כתב באחד ממכתביו להירש: ״אין ברצוני לחלוק לך מחמאות, אך לעיתים רחוקות מזדמן למר דה-רוטשילד לעסוק עם אנשים שנלושו מחומר זה שלך״. כשנכנס מויאל יותר ויותר לטפל במושבות של חובבי ציון, היה הירש שותפו בכל מהלכיו. הירש ידע אל נכון שהברון מרוצה מאוד מטיפולו של מויאל בכספים המגיעים מחו"ל. באחד ממכתביו של ארלנגר אליו, נכתבו השורות המחמיאות האלה על מויאל: ״שמח להיווכח שמר מויאל מממש היטב את הכסף שחובבי ציון שולחים. זה לפחות המעשה הטוב האחד שעשה ויסוצקי בעת שהותו בארץ ישראל [מינויו של מויאל לראש חובבי ציון בארץ]. הברון מכיר את המסירות שמשקיע מר מויאל במפעל זה״.

מויאל הזכיר פעמים רבות את הירש ומעשיו בדיווחיו להנהגת חובבי ציון, וכשנפטר בשלהי 1885 אישר פינסקר את ההחלטה שכבר התקבלה בארץ ישראל, כי האיש המתאים ביותר להחליפו בתפקיד הנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ הוא הירש. הדבר הפתיע רבים, משום שהירש לא נמנה עם חוגי חובבי ציון והיה מקושר יותר ל״כל ישראל חברים״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור- השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר