שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

מעגל-החיים

לטקס ברית המילה עצמו לא נהגו להזמין אורחים על־ידי פנייה ישירה, שמא יימנע מהמוזמן לבוא, וייראה הדבר כאילו אינו מעוניין להשתתף בקיום מצווה חשובה זו ובסעודת המצווה שבסיום הטקס. לפיכך נהגו להודיע ברבים על קיום הטקס – בדרך כלל בבית הכנסת. רק בעשורים האחרונים החלו במקומות ספורים לשלוח הזמנות רשמיות. בסלוניקי הכריז השמש בבית הכנסת מספר פעמים: "בֶינְגָה אִיל נִינִייו! בֶינְגָה לָה מַאדְרֵי דֵיל פָּארִידוֹ!״

 (יבוא הילד! תבוא אמו של אבי הבן!).

דרך הודעה מעניינת הייתה בלוב: ביום הברית הדליקו נרות ופתיליות(קְנָאדְל), ותלו רדיד (זְדָאד) אדום בפתח הבית, לאמור: בבית זה נולד בן ויש ברית. היו שתלו מנהג זה בנאמר בתלמוד: "מנהג גדול היה בירושלים: כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין״ (בבא בתרא צג, ע״ ב). אולם לפי סברה אחרת מנהג זה שיקף מציאות היסטורית, שגם היא ראשיתה בתקופת התלמוד: בתקופה הרומית הודיעו על קיום המצווה ברמז בשל גזרות על המילה (סנהדרין לב, ע״ב). בלוב, על־פי סברה זו, הנציח המנהג את הגזרות מימי השמד של המֻוַחִּדוּן; או שהמנהג הובא אליה בידי האנוסים מספרד ופורטוגל. אלה המשיכו לא לפרסם את הברית בפומבי ותלו רדידים אדומים (ייתכן כרמז לדם הברית), למען ידעו אחיהם שבבית זה מתקיים טקס הברית. קשה לדעת מהו יסוד האמת בסברה זו, שכן דווקא תליית הרדיד יש בה משום פרסום פומבי. מכל מקום, מנהג זה של תליית הזדאד בלוב שימש בדורות האחרונים מעין הזמנה לכולם, גם לאלו שלא הוזמנו באופן רשמי לטקס הברית, ואפילו לעוברי אורח, שאינם מכירים את בעלי השמחה.

האשכנזים נהגו בעבר למול בבתי הכנסת, ואילו הספרדים באירופה מלו בבית. בארצות האסלאם וכן בקרב יהודי איטליה לא היה מקום אחד קבוע, ושני המקומות יכלו לשמש למילה, לעתים גם באותה קהילה עצמה (למשל בעיראק). בגרוזיה מלו בדרך כלל בבית הכנסת, אך בקרב אחיהם בקווקז נקבע הדבר לפי היום בשבוע בו התקיימה הברית: בימים שבהם קוראים בתורה נערך הטקס בבית הכנסת, ובכל יום אחר – בבית.

כאמור, הברית מסמלת את הפרדת התינוק מחברת הנשים. ואכן, בקהילות רבות, הן באשכנז והן בארצות האסלאם, התינוק הובא למקום הברית בידי הנשים ונמסר לגברים. האישה שמסרה את התינוק לסנדק נקראה באשכנז קְווַאטְרִין, בעוד הספרדים באימפריה העותימאנית כינו אותה לָה קוברה או לה קִיטָאדֵירָה, דהיינו הסנדקית. תפקיד זה מילאה אשתו של הסנדק, אשר התלבשה בהידור רב לכבוד האירוע והיא מסרה את התינוק, שהונח על כרית רקומה, לידי בעלה הסנדק. גם באיטליה הסנדקית הייתה בדרך כלל אשת הסנדק, ובאחריותה היה להביא את התינוק מידי האם למקום הטקס ולמוסרו לסנדק; ובתום הטקס להחזירו לאם. הגשת התינוק לידי הסנדק לפני הברית נחשבה לסגולה טובה בעיראק. זכות זאת הגיעה לנשים ממשפחת הבעל. פעמים רבות כיבדו בהגשה זו רווקה או עקרה מבנות המשפחה. בלוב מסירת התינוק, הנקראת תְקְרִיבָּה, נעשתה בידי אחת הסבתות, והיא מסרה את התינוק לאביו תוך שירת הפיוט, ״ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם הי…".

בין יהודי הקווקז סימלה העברת התינוק מיד ליד את המשכיות הדורות, ולפיכך השתדלו שמוסר התינוק לסנדק יהא אביו או סבו של התינוק מצד אמו. גם להנקת התינוק לפני הברית נודעה בקרבם חשיבות מיוחדת, וכל אישה שנכחה בחדר השתדלה לאחוז בתינוק ולקרב אותו לשדיה. בגרוזיה ניצלו הנשים רגעים אלה גם כדי להגיש לשפתי התינוק בַּאנְגִי – תערובת יין שחור וגבישי סוכר – על מנת להפיל עליו תרדמה ובכך להקל על סבלו בזמן הברית.

בחברות רבות, הן יהודיות והן לא יהודיות, ייחסו לערלת התינוק חשיבות רבה. הערלה נחשבה סמל לבריאותו, לברכתו ואף לכוחו של התינוק שנימול זה עתה, וכן כבעלת סגולה לעיבורן של נשים עקרות. בין יהודי עיראק, המשפחה שמרה בקפדנות מרובה על הערלה עד לקבורתה, מחשש כי תיחטף בידי אחת הנשים העקרות. בכורדיסתאן הציג המוהל בשעת כריתת הערלה את ידיו המגואלות בדם לפני הנוכחים בברית, אשר האמינו כי אלוהים יסלח לחטאיהם של המביטים בדם, ושיש בו סגולה לנשים. לאחר הברית לקחה האם את הערלה ותלתה אותה לייבוש על העריסה. הערלה המיובשת שימשה לה קמיע, ונשים עקרות השתדלו להשיג אותה ולעתים בלעו אותה או חלקים ממנה כסגולה להריון. כך עשו גם בכמה קהילות אחרות, ובגרוזיה תלו את הערלה המיובשת על העריסה – כהגנה לתינוק. בלוב טמנו את הערלה בצלוחית החול שהייתה על כְּרְסִי אליהו הנביא, ולאחר מכן קברו את החול עם הערלה ודם המציצה בחצר בית הכנסת – סגולה שהבן יהיה אוהב תורה ויתמיד בתפילות ומצוות.

בחברה היהודית המסורתית לא הייתה ידועה בעבר תעודת מילה רשמית. אולם מעין תעודה לברית מילה נהגה בקרב קהילת היהודים הרומניוטים ביוון. תעודה מיוחדת זו ידועה בשם "אלף" – רמז לראשית חייו של התינוק. היא נעשתה בצורת לוח גדול אשר נתלה מעל מיטתו כקמיע מגן. על הלוח כתבו נוסחאות מאגיות שונות, וקישטו אותו בציורים סמליים בצבעים, כגון פסוקי מזמור סז מתחלים שנכתבו בצורת שבעת ענפי המנורה, כיסא אליהו, מגן דוד, ידי כהן בתנוחת ברכה. לאחר הברית הוסיפו במקום מיועד לכך את שם התינוק ותאריך הברית שלו, והמוהל חתם על התעודה. היא נתלתה לשמירה מעל מיטת התינוק כארבעים יום לאחר הברית.

רומניוטים

כינוי ליהודים שחיו ביוון, בבלקנים ובאסיה הקטנה לפני הכיבוש העות׳מאני. יהודים אלה התייחדו בלשונם, באורחות חייהם ובמסורותיהם, שהושפעו מהסביבה הדוברת יוונית והתרבות הביזנטית. הקהילות הרומניוטיות נאלצו להתמודד עם ההשפעה הגורפת של מגורשי ספרד שהיגרו לאזור, והיו לגורם המוביל בקרב היהודים. הריכוזים העיקריים של רומניוטים באימפריה העות׳מאנית היו בערים ינינה, קסטוריה וכ׳אלקיס. כן היו קהילות רומניוטיות בערים הגדולות, כגון איסתנבול, אדריאנופול וסופיה. תרגום התורה ליוונית־יהודית הודפס בקושטא ב־1547, והתפילות בנוסח הרומניוטי הופיעו במחזור רומניא, שראה אור בוונציה ב־1520. בתחילת המאה העשרים חיו כ־4,000 יהודים רומניוטים ביאנינה. כ־85% מבני הקהילה הושמדו בשואה. כיום ישנם יהודים בודדים ממוצא רומניוטי ביוון, בישראל ובארצות הברית.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר