מורשת יהדות מרוקו

גישתו ההלכתית

היו״ם היה פוסק יצירתי מאוד, חדשן גדול בעולם התורה כולו ובייחוד בתחום פסיקת ההלכה. הרב פעל כדרכם של תלמידי חכמים שכל דבריהם נאמרים ונשמעים בנחת, ויראתם קודמת למעשיהם, ובזכות עמלם הרב בתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת שלא תצא מהם תקלה וכל דבריהם יהיו מכוונים אל ההלכה.

היו״ם לא חשש ולא פחד להתמודד מול כל טענה וקושיה חריפה ככל שתהיה, בכדי להוציא לאור תעלומה ולהביא את דבר ה׳ לעולם. קו הפסיקה שהחזיק בו הרב היה ׳כוחא דהיתרא עדיף' ורבנו אכן הקל רבות בנושאים מגוונים, על פי כללי הפסיקה ומסורת ישראל.

מעשה שהיה באחד מתלמידיו של הרב שהקל בדבר שלא ניתן היה להקל בו על פי ד׳ אמות של הלכה, והרב הוכיחו בדברים קשים מאוד מאוד (מים חיים א, סי׳ קצה).

היו״ם דגל בשיטה זו מפני שרצה לקרב יהודים רחוקים ולהכניסם אל תוך המחנה האמוני. הרב הרגיש כי פסיקה נוקשה ואורח חיים קפדני מכבידים על הציבור ומרחיקים הרבה מעבודת ה׳ אמיתית, בייחוד בקרב הצעירים, ולכן קירבם וצירפם לקהילה בכל דרך אפשרית, פרס עליהם את כתפיו הרחבות וחבקם בעבותות אהבה.

הרב מאיר אביטבול כתב (הקדמת המו״ל לשו״ת מים חיים א) על היו״ם כי ״בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו… אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ״כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה…״ כך למשל מצא הרב מקום להליץ יושר על נשים נשואות שלא מכסות שערות ראשן(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תתפד). כמו כן נימק היו״ם במכתב לרב רפאל אנקווה זלה״ה (רבה הראשי של מרוקו) את דעתו להתיר גיורת לכהן, משום שבמצב הנדון, אם לא יתירוה לו הרי שהוא יתבולל, ולכן עדיף שיעבור על איסור ספק זונה, משום שכהנים בזמן הזה אינם מיוחסים (אוצה״מ א, סי׳ תמו). כמו כן התיר היו״ם הדלקת וכיבוי החשמל ביום טוב (מים חיים א, סי׳ צד). בהיתר הדלקת החשמל ביום טוב לא היו מערערים בארצות המערב, אך על כיבויו נחלק היו״ם עם הרה״ג שלום משאש זצ״ל, בן משפחתו. כמו כן, בעניין הקצבים מחללי שבת, התיר רבנו לאכול את הבשר שהם מוכרים בטענה שאינם נחשבים מחללי שבת מדאורייתא, משום שמחלל שבת שנחשב כ״אינו נאמן לשאר איסורים״ הוא רק זה המחלל שבת באיסור דאורייתא שיש בו מיתת בית דין(מים חיים א, סי׳ קמג). וכן פסקים רבים נוספים המקלים על אורחות חייהם של הציבור.

קו נוסף שאחז בו היו״ם בהרבה מפסקיו הוא חדשנות ומקוריות בסברות הפסיקה. כך, למשל, מעריך הרב שבמידה והיה קם בית המקדש כיום, מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל(נר מצוה עמ׳ סו).

קו נוסף שניתן לפגוש בתוקף בין פסקי היו״ם הוא, השמירה על מנהגי אבותיו ע״ה – חכמי המערב. גם בהגיעו לארץ ישראל המשיך היו״ם במנהגיו. כך, למשל, הצדיק הרב את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה לנער שהגיע למצוות(מים חיים א, סימן כב). כמו כן, הצדיק את מנהג המערב לבטל את חזרת הש״ץ בזמן המנחה והמוספים, בעיקר בשבת קודש (מים חיים א, סימן מא). בנוסף, כתב הרב שמנהג המערב הוא שהעולה לתורה מנשק בניו וקרוביו, ואין זה עומד בניגוד לנפסק על ידי בעל ההגה על הש״ע (אוצה״מ ג, סי׳ אלף תשפז) וכו׳ וכו׳ עוד רבים.

יצירתו התורנית

היו״ם כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. את כל ספריו כתב בעצמו בלילות ובימים, ללא עזרת מזכיר, עוזר ושמשים. חלק מכתביו יצאו לאור והתפרסמו בכל קצוות תבל, וחלק אחר טרם עלו על מכבש הדפוס, ובע״ה בקרוב יראו אור עולם.

להלן מניין ספריו ותקציר תכניהם:

1. שו״ת מים חיים – השו׳׳ת המרכזי שכתב היו״ם ומכיל שני כרכים, תשובות על חלק אורח-חיים שבשלחן ערוך.

בתוך כרך א׳ הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי. כמו כן הודפסה הקדמה חשובה מאוד בהגותו של רבי יוסף ״חומר, צורה, פועל, תכלית״ ובה הו מסביר על התמורות במקומות בהם כיהן כרב.

בתוך כרך ב׳ של השו״ת הנ״ל הודפסו גם הספרים הבאים: שו״ת ״מים קדושים״ ־ תשובות על חלק יורה דעה; שו״ת ״מים טהורים״ ־ תשובות על חלק אבן העזר; שו״ת ״מים קרים״ – תשובות על חלק חושן משפט. כמו כן הודפס הקובץ ״משפטי השררה״ העוסק בי״ב דיני שררה, עזבונות, ירושות ונדרים.

כרך א׳ של השו״ת הודפס בפאס בשנת התרצ״ד (1934) ושוב בירושלים בשנת התשכ״ז(1967) ובשנת התש״ס (2000). כרך ב׳ הודפס בעריכת הרב שלמה דיין בשנת תשמ״ה (1985), ושוב בשנת התשע״ג (2013).

2. אוצר המכתבים -ליקוט של אלפיים אגרות שנכתבו על ידי היו״ם והודפסו בשלושה כרכים. האוצר הינו יצירה המקיפה תחומים רבים, בהם: הלכה, אגדה, מקרא, תלמוד, מדרש וכיו״ב. באוצרו זה נכתבו מכתבים רבים לאנשים וקהילות שונים, ובהם ניתן למצוא מכתבי נחמה, עידוד, שירה, תורה ותיעוד קהילתי, היסטורי ותרבותי.

בתוך כרך א׳ יוחדו מספר חיבורי משנה: ״דברי הימים למקנס״ – מחקר וזיכרון לעיר מקנס, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״א); ״יו״ם ליו״ם״ – קונטרס תשובות לשאלותיו של ר׳ יונתן מרגליות זצ״ל (סימנים שט״ו עד שפ״ה). בתוך כרך ב׳ יתייחד הקונטרס ״דברי ימי תלמסאן״ – מחקר וזיכרון לעיר תלמסאן, לישוב היהודי שבה ולמבנהו, עיין בשער האוצר (מפתח העניינים של אוצר המכתבים ח״ב).

כרך א׳ יצא לאור בתשכ״ח (1968); כרך ב׳ בתשכ״ט (1969); חלק ג׳ בתשל״ה(1975).

3. נחלת אבות – שמונה כרכים, פירוש על פרקי אבות ודרושים לשבת ולמועד. הספר כולל משלים רבים וסיפורים מתוך ספרות חז״ל וחכמי הדורות. היצירה מכילה מאמרים בתחום האקטואליה ומרכזת את הדרשות שהיה נושא היו״ם לקהילתו בשבתות ובמועדים החל משנת התש״ג(1943). שמונת הכרכים יצאו לאור בהדרגה כאשר הכרך הראשון פורסם בשנת התשל״א (1971) והכרך השמיני והאחרון פורסם בשנת התשמ״ז(1987). שוב ראו אור במהדורה מהודרת בשנת התשע״ה (2015) ״אור המערב״־ הספריה הספרדית, ירושלים.
4. נר מצוה – ספר העוסק בענייני חג החנוכה בהלכה ובאגדה, ובו הרבה שירים. לספר מצורפים מספר עניינים: ״מעשה יהודית״ ־ סיפור גבורתה של יהודית; ״מי כמוך״ – פיוט גדול לחג החנוכה על דרך פיוטו של ריה״ל לפורים; ״פורים של מעגאז״ ־ סיפור הצלה של יהודי מקנס; ״מי כמוך״ על מלחמת ששת הימים. ספר זה הודפס לראשונה בפאס בשנת התרצ״ט (1939), ושוב בשנת התשכ״ט (1969), ושלישית בשנת התש״ס(2000).
5. זבח תודה – ספר העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה הכתובים בחריזה על משקל פיוטי האזהרות. ועליהם מובא פירוש קצר ומראה מקומות בשם ״לחם תודה״. בכרך זה הודפס גם הספר ״נהג ולך״ ובו מנהגים בדיני שחיטה ובדיקת האיברים אשר נהגו בני מערבא (מרוקס מימות עולם ועליהם ביאורו והערותיו של היו״ם הנקרא בשם ״כף קטנה״. לספרים אלו נספחו מספר קונטרסים: קונטרס שנקרא ״מעשה רב״ ובו כמה מעשים שקרו בהקשר של שחיטה ובדיקה והוראות של רבנים על מעשים אלו, גם לקונטרס זה יש ביאור ומראה מקומות הנקרא ״אצבע קטנה״; קונטרס ״יד יוסף״ ־ פירוש ללשונות סבוכים בשלחן ערוך ובבאה״ט; וקונטרס ״ערך קטן״ – מעין מילון למילים ומושגים בהלכות שו״ב.

היו״ם כתב את הספרים הללו בשנת תרפ״ט (1929) בהיותו רב ראשי בתלמסאן. הספרים פורסמו לאחר פטירת הרב, וצולמו בכרך אחד כהעתק לכתב ידו המרהיב של רבנו, ללא ציון שנת הפרסום.

6. גרש ירחים – ספר העוסק בדיני גיטין לכל פרטיהם בשלושים סימנים. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המרהיב של היו״ם, ופורסם לראשונה בשנת התשמ״ט (1989). הספר הודפס במהדורה שנייה מוקלדת על ידי מכון ״אור הטוב״ בירושלים תשע״ו(2016).

7- ויזכור יוסף – פירוש על הגדה של פסח, כולל סיפורי הצלה שנעשו לקהילת היהודים במקנס ועוד דרשות רבות וחידושי הלכה סביב חודש ניסן והגדה של פסח. הספר נכתב בהיות הרב בן כ״ח שנים ומגמתו המרכזית לדייק בלשונות המגיד בהגדה ולבאר הלכות ופירושים על דרך הפשט. הספר פורסם וצולם כהעתק לכתב ידו המקורי של היו״ם ופורסם לראשונה בשנת התשל״ט(1979), ובמהדורה שנייה(מצולמת אף היא) בשנת התשס״ה(2005).

8- בגדי ישע – פירוש מקיף להושענות שאומרים בחג הסוכות ובהושענא רבה, וכן פירוש לתיקון הגשם והטל. ובנוסף שו״ת, דרשות וחידושי הלכות על חג הסוכות וענייניו. הספר נכתב בהיות הרב מכהן ברבנות בעיר תלמסאן. הספר פורסם לראשונה בשנת התש״ן(1990).

9 – מנחת יוסף – פירוש על התורה ודרשות שדרש היו״ם לקהילתו במנחה של שבת על סדר פרשות השבוע, הספר יצא לאור בחמישה כרכים כנגד כל אחד מחמשת חומשי תורה. הדרשות המובאות בסדרה זו הן דרשות שלא הובאו בנחלת אבות. הסדרה מכילה גם ליקוטים מתוך כתבים נוספים של היו״ם כמו ״אוצר המכתבים״ הידוע, וכן כתבים שראו אור לראשונה: ״מגד שמים״ – דרשות שדרש במקנס בשנת התש״כ(1960) על מחצית ספר בראשית; ״יוסף לקח״ – פירוש לשונות רש״י והרמב״ן על התורה. בכרך ג׳ – לחומש ויקרא פורסם גם לראשונה ספרו ״פלגי מים״ – דרושים כלליים לנפטרים וכן הספדים ודרשות לנפטרים. בכרך ד׳ – לחומש במדבר הודפס גם לראשונה ״קובץ מכתבים״ המכיל איגרות שכתב היו״ם בנושאים שונים (מתאים להמשך סדרת ״אוצר המכתבים״). בכרך ה׳ – לחומש דברים הודפסו לראשונה החיבורים הבאים: ״די השיב״ ־ תשובות להשגותיו של הרב שלמה הכהן אצבאן זצ״ל בספרו ״לך שלמה״ על שו״ת מים חיים ח״א; ״דרשות למועדים״ שבע דרשות שלא פורסמו בעבר; ״מרו את רוח קדשו״ – קונטרס מאמרים היסטוריים על חכמים מרוקאים כמו הרי״ף ועל קהילת יהודי מרוקו; ״מכתבי הרב דוד משאש״ – קובץ פתקים ומכתבים שנשמר מפי הרב דוד משאש זצ״ל דודו של היו״ם בצירוף כמה הערות שכתב רבי יוסף על המכתבים; ״שירת הי״ם״ – קובץ פיוטים שכתב היו״ם למועדים שונים.

כרך בראשית הודפס בשנת התשס״ט (2009); כרך שמות בשנת התש״ע (2010); כרך ויקרא בשנת התשע״א (2011); וכרכים במדבר ודברים בשנת התשע״ב(2012).

10-נשמת חיים – דרשות ופנינים על פסוקים מהתנ״ך מאת אביו של היו״ם (הוא הרה״ג נשמת חיים משאש זצ״ל), בספר זה הובאו הסכמות מאת חכמי מבני מכנאס והקדמה מאת היו״ם. ספר זה הודפס לראשונה במכנאס בשנת התש״ט (1949). ובהדפסה נוספת בשנת התשנ״ו(1996). במהדורתו השנייה הודפס יחד עם הספר ״לקט הקמח״ – מערכות הלכתיות על השולחן ערוך מסודרות על פי סדר הא-ב שנערכו ע״י היו״ם מאת כתבי אביו רבי חיים זצ״ל. כמו כן הודפס גם קונטרס ״תפארת בנים אבותם״ -חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם המובאים בסדר מקיף וברצף כרונולוגי.

11-שבט סופר ועט סופר – ספר העוסק בנוסחי שטרות, כתובות, פירושם ודיניהם. הספר הוכן רק בחלקו הקטן לקראת הדפסה והיתר נכתב בתוך מחברת. ראה אור לראשונה בשנת התשע״ח (2018) בתוך חלק ד׳ של סדרת ״מים חיים״ שיצאה במהדורה ייחודית בעריכת נינו של היו״ם – הוא הרב אריאל אלקובי(ראה להלן).

מלבד הספרים המפורטים לעיל, כתב היו״ם (באוצה״מ ג, סי׳ אלף תקסד) שיש בחזקתו עוד שני חיבורים שחיבר, וטרם זכינו לפרסומם:

12-מגן אברהם – חיבור המגן על פרשנות רבי אברהם אבן עזרא ז״ל מהשגות הרמב״ן ז״ל.

13-אבני זכרון – ספר המרכז 381 נוסחי מצבות שניסחם היו״ם לנפטרים מכל צפון אפריקה במשך כארבעים שנה, הספר פותח במנהגי כתיבת המצבות ושאר דברים כיוצא בזה, ובסופו באים מפתחות. חיבור זה עודנו בכתב יד וטרם ראה אור.

הערת המחבר: בספר נחלת אבות ו, עמ^׳ 317, כתב הרב שיש לו ספר נוסף, פירוש לתהלים הנקרא ׳לוית חן׳. לדאבוננו, לא זכינו לעמוד על חיבורו זה ולזהותו אפילו בין כתבי ידו של הרב.

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה

עמוד 29

אחרי המלחמה הפכה טנג׳יר לכספת של העולם, ומספרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את Centrals. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוכר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-000,150. תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג׳יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין־לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכות. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטור ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין־לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין־לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג׳יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין־לאומית על טנג׳יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות ״שרקי״ בערבית ו״לבנטה״ בספרדית. טנג׳יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון ״טנג׳יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה." בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של ״דור הביט״, מבשרי ההיפים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם – גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג׳ילאלה, שכישפו את פליטי הג׳ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמר שוכרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו״ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג׳יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדבר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג׳יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג׳יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג׳יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג׳לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית.

בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב״עמיתי ירושלים". הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מועד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג׳יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב״ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

״הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול.

רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.״

״והוא?״

״הלב עצמו."

״הלב נפגע."

״מרוב אהבה."

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

״אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה."

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב״ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

״ישבו שם הרבה בחורות.״

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו: ״ניגשת אליה?״

״היא הייתה בלתי נגישה.״

״היא לא התעניינה?״ ״להיפך.״ ״אז…"

״לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.״ ״אלא?״

״אני רוצה להתנצל בפניה.״ ״להתנצל על מה?״

״היא יודעת."

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי ״סיפור אהבה״, סביר להניח שרומנים תלדי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא.

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

עמוד 17