ארכיון יומי: 15 ביוני 2022


המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

מהו המלאח

אלה מבני מראכש אשר ״זכו״ לחיות את חייהם או ילדותם בין כותלי ה״מלאח״ בין שנות הארבעים עד השבעים בערך, יכולים לספר ולהעיד על האושר הרב שחווינו בתקופת חיים זו הרוויה בכל מגוון הרגשות משמחה ועד כאב וצער.

מהו ה״מלאח״ בעצם? יש המפרשים זאת כ״גטו״ ויש המפרשים אותו כ״רובע יהודי״ הדומה לכל רובע בעולם. אני, ובני דורי, יכולים להעיד עליו שהוא היה ״חממה״, מקום ששום זר לא יכול היה להציק לנו בעת ששיחקנו ברחוב או שהלכנו למוסדות הלימוד. מעין ״רחם״ מוגנת היטב שבו ההורים המתינו לנו, הילדים, בבתים מחוממים על ידי ה״אל מזמר״, הכיריים, שדלקו כל העת, או כך היה נדמה לפחות. על ־״האל מזמר״ ניצבו כל העת סירי בישול כבדים – דללימאן – עיוות המילה ALLEMAGNE שפירושה בצרפתית ״גרמניה״, היא ארץ ייצורם של הסירים ודי בכך כדי להעיד גם על איכותם הגבוהה. סירים אלה הפיצו ניחוחות של בישול איטי ערב לחיך, כגון מרק ה״חרירה״ שהיה מאכל חורפי נפוץ בקרב יהודי מראכש. זהו מרק עשיר בירקות ובקטניות שהושרו לילה שלם, ומעובה בקמח ובלימון סחוט שמקנים לו מרקם מיוחד. כל ניסיונותיי מאז ועד היום לחקות את בישולו, העלו חרס בידי. לפעמים, ברגעים של חוסר זהירות, הייתה עקרת הבית נכווית בעת שפרשה את שמלתה מעל ה״מזמר״ כדי להתחמם.

למלאח שלנו היו כניסות רבות, או יותר נכון, יציאות רבות אל העולם החיצוני, אל האור המסנוור אשר כלל בתוכו חיים אחרים של המוסלמים, הנוצרים ושל קומץ יהודים ממשפחות מבוססות שיכלו להרשות לעצמם לשלם שכר דירה גבוה יחסית לתושבי ה״מלאח״. למרות רווחתם הכלכלית, הם קינאו בנו וביכולתנו לטייל בחופשיות בין הסימטאות ללא חשש, ללכת לבקר לבד ובבטחה את חברינו כדי להעביר שעורי בית למי שנעדר מן השיעור או להחליף בינינו ספרי קריאה שאותם נהגנו להעביר מיד ליד ולשתף ברשמים ובביקורות על כל פרק או סוגיה.

על שאלתו.. מה טעם להשם אלמללאח. שאלתי ושמעתי הרבה טעמים, והם:

א', כ׳ היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה.. והיהודים הם שהיו קונים אותו תמיד, ומוכר המלח נקרא בערבית אלמללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב׳, אומרים כ׳ היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים. והמולח, נקרא בערבית: "אלמללאח״, וע״ש המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים, שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד׳ אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחסרון אות חי״ת, ובאורך הזמן נשתבשה בתוספת ח׳, ור״ל (רוצה לומר) מקום משכן משפחה יהודית…

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמא לאח, שפירושה בעברית המים השליך, ע״ש גולי ספרד שבאו ממדינת הים.. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום״. (הרב יוסף משאש, אוצר המכתבים א', סימן קכז).

לכל כניסה למלאח הייתה דלת כבדה שננעלה מבפנים עם רדת הליל על ידי בריח או ״סקרון״, יתקנו אותי בני המקום מלבד דלתות אלה, היה גם שער ראשי גדול מכולם שמע צדדיו ניצבו שומרים מטעם ה״פשה״, ראש העיר. אהבתי להתעכב ליד אחד השומרים ולשוחח עמו עד אשר הדלתות האחרות היו ננעלות בזו אחר זו, ורק שער ראשי זה נותר פתוח לרווחה, כדי לאפשר למאחרים היהודים מקרב תושבי ה״מלאח״ להיכנס. באוזניי מהדהד עדיין קולה של אמי הקוראת: ״מדוע את משוחחת עם השומרים? כנסי מיד הביתה!״

ב״מלאח״ שלי היה שפע חנויות של בעלי עסקים קטנים. היו מוכרי בדים אשר הציגו את מרכולתם בפתח החנויות, גליל בד אחד על גבי השני, לפי סוגי הבד ומחירם. הגלילים היו פתוחים מעט כדי להציג את צבעיהם ואיוריהם, שכללו בעיקר פרחים, נקודות גדולות וקטנות (PETITS POIS), אפוּנים קטנים או פייה דה פול (PIEDS de POULE) – או איורי כפות רגלי תרנגולת. הבד נמדד על פי השיבר או האמה או לפי מידתו של מקל ארוך, ונחתך על ידי סימון קל בקצהו וקריעה מהירה. ברגעי הקריעה האלו, התעופפה לה באוויר אבקה לבנה אשר יצרה צורות עגלגלות שהתפוגגו לאיטן באוויר, – אהבתי לעקוב אחריהן דקות ארוכות עד להיעלמן.

היו חנויות לממכר קטניות אשר הפיצו ריחות משכרים של זעתר וכמון או וניל, שכולם התמזגו ביחד עם מי הוורדים (אלמא דְזְהָאר) ומילאו את האוויר בסימטאות שריכזו בתוכן את המוכרים והלקוחות בהרמוניה נפלאה של קריאות והלצות על המוצרים שהוצגו בפתחיהם. יכולנו לקנות ״סְוַואק״, שהוא צמח מיובש שבאמצעותו צחצחו הנשים את שיניהן ושתמיד הותיר אותן שחורות כשהיו וכלל לא חינניות. האימהות טענו שצמח זה בוודאי יותר בריא ממשחת השיניים הנמכרת בבתי המרקחת. לידו ניצב השמפו הגולמי ״סבון אל בַּלָדִי״, משחה חומה המזכירה קרם קרמל חרוך.

סוחרי המים ״אל גראבה״ עברו בין העוברים ושבים והגישו להם מים צוננים בימי החמסין של מראכש. במקביל היו גם מוכרי השתייה החמה: תה עם נענע או קפה שחור כמחצית הכוס, לא יותר, אותו נהגו לשתות בשעות הצהריים בכדי להילחם בנמנום האוחז בדרך כלל בכולם. תה שתו כל ימות השנה. בחורף כדי להתחמם ובקיץ – להתקרר, כי… ״החום יגבר על השרב״ (סְכוּנִייָא תַאטְקְטְל לוּכְרָה). בימי חול מוכרי המים היו מוסלמים, ובימי השבת, כאשר כל השערים היו ננעלים ושהייתם במקום לא נתאפשרה עוד, היו אל מוכרי המים הרותחים היהודיים שהרתיחו את המים מבעוד מועד, ביום שישי. הם הציבו את חביות המים על גבי מיכלי פח גדולים שמולאו בגחלים. כך שמרו המוכרים היהודיים על חום המים במשך כל השבת.

מי השתייה להכנת התה או הקפה היו חייבים להיות רותחים כראוי, ואבוי לו למוכר אם הם הספיקו להתקרר בדרכם חביתה! הוא ספג את הקללות של בעלת הבית אשר קיללה תחילה והתבדחה בסוף, כאשר פגשה את המוכר למחרת היום!

המוכרים היהודים גבו מראש את התשלום על השתייה במשך ימי החול ומסרו לתושבים פתק קטן שידע מחזורי שימוש רבים. לא פעם נרטב הפתק במים הרותחים, אך מייד שמנו אותו לייבוש בשמש הלוהטת. הפתק נשא בגאווה מספרים מאחד עד עשר אשר ״צוירו״ מחדש על ידי אלה אשר לא ידעו קרוא וכתוב.

לא ידעו קרוא וכתוב, אמרתי? הרי הם החזיקו בספרי תפילה כל ימי חייהם ולא ניתן היה לראותם, ולו לרגע, בלעדיהם. אינני מסוגלת להסביר סתירה זאת. הכל היה טבעי והקריאה גם. לגבי פירוש הכתב, היה צריך לשאול את הרבנים והפירושים היו רבים ומגוונים, בלי עין רעה.

בהגיע ערב השבת, כל דלתות המלאח ננעלו. החנויות נסגרו בזו אחר זו וכל הקהילה מיהרה לאסוף כלי רחצה ולרוץ למקווה – אל חמאם.

למן השעות המוקדמות, היו הזריזים שבהם מגיעים לבתי הכנסת, שהיו פתוחים לרווחה כדי לקלוט את כל המתפללים המגיעים בהמוניהם אחרי תקיעת השופר. כולם בירכו אלה את אלה בברכת ה״סְבָּת סָלוֹם״, ונשאו את תפילתם בקול רם באין מפריע.

מראכש, השוכנת בין הסהרה להרי האטלס, סובלת מתנאי אקלים מדבריים. כמות המשקעים נמוכה והבצורת היא תופעה נפוצה. החוקרת אלישבע שטרית מספרת על משבר כלכלי וחברתי שעבר על קהילת מראכש בעשור הראשון של המאה העשרים עקב בצורת ממושכת. החקלאות נפגעה קשה, וכן המסחר שפסק בעקבות שודדי הדרכים המרובים. בנוסף איים לעלות על המלאח תדיר שבט הרחמנה ממישור החאוז שנהג לפשוט על העיר בזמני משבר. להקלת המשבר קיבלה הקהילה סיוע מכי״ח ומאגודת אחים – ארגונים יהודים מערביים. על מנת להסיר את האיום החיצוני שילם ישועה קורקום שהיה אז ״תאג׳ר אל סולטאן״, מעין סוכן כלכלי של המלך, וראש הקהילה היהודית, לשלטונות ולשבטי החאוז כסף רב. כתוצאה מתשלומים אלה ומשתדלנותו סיפקו השלטונות חיילים חמושים שהקיפו את המלאח בעת סכנה. בנוסף כינס קורקוס אסיפה של עשירי הקהילה בה הוחלט לחייב את עשיריה לספק בכל שבוע כיכרות לחם למשפחות הנזקקות, למרות שמרביתן מהגרים בני המחוז שנהרו אל העיר בזמני בצורת. יצויין שרחוב במלאח נקרא על שמו של ישועה קורקוס ולכבוד פועלו: ״דרב תאג׳ר ישועה קורקוס״

אנחנו הילדים, לבושים בבגדי שבת צחורים, הצטופפנו ליד שערי בתי הכנסת והאזנו ביראת קודש לתפילתם. ״ירושלים האמיתית – יה חסרה״, היו ימים, נהגה אמי לומר באנחה כבדה בהיזכרה בימים בהם אך ורק יהודים מילאו את רחובות המלאח, ובכל רחוב היו שניים או שלושה בתי כנסת. הכל היה שלנו ורק שלנו. והכל בישר את השקט והשלווה. גם חנויותיהם של המוסלמים היו נעולות מתוך כבוד לדתנו, ואנו דאגנו לכבד את דתם ופינקנו אותם בעת שצמו ברמאדן!

אסור היה לחלל את השבת חלילה, ואלו אשר העזו לרכב על אופניים בשבת, עשו זאת בסתר מחוץ למלאח. היו גם יהודים שמכרו פיצוחים ביום שבת. הם העבירו בחשאי את הסחורה מן החנות אל ביתם והמשיכו למכרה בסתר. ״עונג שבת״ התנחמו הקונים, ״אין בזה כל רע״(מָה פִיהָ בָּאס) אין להלשין ואיש אינו צריך לדעת על כך. רבים קנו והתענגו על גרעיני האבטיח או הדלעת ואילו את גרעיני החמנייה, ה״פפה ג׳איו״ (תוכי), השאירו לעניים בגלל מחירם הנמוך וטעמם שלא ערב לחיכם של המפונקים שביניהם.

החלום

בחלומי שבתי אל מראכש, עיר ילדותי, בסמטאות הצרות והעקלקלות טיילתי, דמויות נשכחות פגשתי, דמויות אלה עד דמעות אז הצחיקוני אותן דמויות מן ה״מלאח״ משוטטות עדין, וכמו מתוך עולם האגדות מבצבצת לה דמותה של ״מִימָה עַסְאְב״, הקוראת ״הַגְדָאק תְבְקָה״ לעובר ושב. (שתישאר כך לנצח)

וכמו מתוך ספר של אמיל זולה, קופצת לה דמותו של בַּיזוֹלָה״, ובפינה, ליד שולחן דברי מתיקה, מתחרים בקולם בְּלְ הְוַאנִי ובֵּיטָה.

לצלילי שירתה ותיפופה של מִירָה עְבֹּוֹ אני מקשיבה בדמיוני לרבי המלמד וברקע תפילתו הנוגה של אבי, בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 18

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.

il-etait-une-fois le Maroc

Puis ce fut le coup d'Agadir

La présence de la canonnière allemande Panther à Agadir en avril 1911 fut le second coup de poing diplomatique de l'Allemagne frustrée. En effet, l'armée française ne s'était plus cantonnée aux ports marocains pour en gérer les douanes, mais avait pénétré dans Fès la capitale et l'armée espagnole étendait son emprise sur Larache et Ksar El-Kebir. Français et Espagnols déclarèrent vouloir quitter les zones occupées par leurs troupes respectives si des unités militaires chérifiennes formées par leur soin prendraient la relève. De fait, les navires de guerre allemands Le Berlin, le Panther puis YEber patrouillaient au large d'Agadir. En outre, depuis plusieurs années, l'Allemagne tentait de rallier à son côté le caïd Mohamed Anflous, le Khalifa d'Agadir, le caïd Gellouli ainsi qu'Al- Hiba.

C'est alors que l'Allemagne accepta la prépondérance française au Maroc en échange d'un contrôle sur le Congo en Afrique-Équatoriale française. Paris valait bien une messe et un protectorat au Maroc valait bien une partie du Congo. Pour reprendre les mots du diplomate Henri Millet, le Congo était le « Sésame ouvre-toi ! » du Maroc. Le sultan Abdelhafid était désormais diplomatiquement isolé.

Mais la France finit par avoir le quasi monopole de l'occupation du Maroc.

René Millet qui militait pour agrandir l'Empire français, avait déclaré suite à la visite du kaiser à Tanger : « L'Allemagne nous a rendu le plus grand service en faisant du Maroc une question nationale au premier chef.» De fait, la compétition avec l'Allemagne explique peut-être la formation de la Ligue coloniale française en 1907 dont la mission était de faire l'éducation coloniale des Français. Cette ligue n'eut pas le succès espéré. D'autres formations étaient déjà en place : le Parti colonial regroupait des membres des professions libérales avait formé un Groupe colonial de la Chambre en 1892 et Groupe colonial du Sénat en 1898. À ces groupes s'ajoutaient ceux de Déjeuner au Maroc et de Déjeuner du Siam qui fusionnèrent pour former le Déjeuner Étienne, du nom d'Eugène Étienne qui était le moteur des organisations coloniales. Le Comité du Maroc sécurisa des prêts pour le gouvernement marocain. L'Union coloniale française fondée en 1893 regroupa ceux qui avaient des intérêts aux colonies. Cette dernière formation eut son périodique, la Quinzaine coloniale et subventionna le journal Politique coloniale. Par ailleurs, le Comité de l'Afrique française fondé en 1890 était motivé par la défense des intérêts nationaux contre la compétition des autres puissances européennes. Le débat sur la séparation de l'Église et de l'État qui secoua la France déborda dans le parti colonial dont la branche laïque se sépara pour former le Comité d'action républicaine aux colonies. Au Maroc même, trois organismes furent fondés pour affermir la protection française au Maroc : la Société marocaine des Travaux publics, la Société internationale du tabac et l'Union des Mines. Parallèlement, le Ministre des Colonies Eugène Étienne assurait le kaiser que la France ne recherchait pas un Protectorat tout comme en Tunisie, mais voulait plutôt s'accorder une « prépondérance morale. » Cependant, la Ligue pangermanique ne cessa de critiquer les progrès de la pénétration française au Maroc et d'en saisir l'opinion publique.

Les évènements se chargèrent de hâter les choses. En 1912, le sultan Abdelhafid demanda la protection de la France pour se protéger des soulèvements berbères. Le général Moinier se mit en marche pour Fès avec 30 000 soldats. La France officialisa dans la Convention de Fès un traité de protectorat sur l'Empire chérifien et le général Hubert Lyautey fut nommé Résident général. Deux ans plus tard, des troupes marocaines s’embarquèrent pour combattre aux côtés de la France durant la Première Guerre mondiale… Plus de 40 000 hommes s'engagèrent dont les deux tiers combattirent en France. 11 000 y moururent au combat.

Lors de la Première Guerre mondiale, les consulats allemand et autrichien au Maroc sont fermés et les résidents allemands furent arrêtés ou rapatriés. Suite à l'entrée en guerre de l'Empire ottoman aux côtés de l'Allemagne durant la Première Guerre mondiale, la propagande allemande appela à « la solidarité islamique contre les envahisseurs chrétiens. » Le sultan ottoman Mehmet V proclama la Guerre sainte et une fatwa en ce sens fut émise. L'Allemagne joua la carte panislamique en remettant les prisonniers de guerre musulmans, algériens pour la plupart, aux Ottomans : « Sa Majesté l’empereur d'Allemagne déclare ne faire aucune guerre contre le monde musulman et ordonne que les prisonniers de guerre musulmans des troupes françaises soient mis immédiatement en liberté et envoyés au sultan de Constantinople en qualité de Calife du Monde musulman. » Une propagande soutenue fut orchestrée par les frères Mannesman en Espagne; des liens spéciaux furent tissés avec le rebelle Raïssouli dans le Nord du Maroc et la désertion des légionnaires français fut encouragée. Forte de l'appui du sultan et des caïds, la France encouragea l'expression des institutions islamiques propres au Maroc.

Fait intéressant : en 1915, une mosquée fut construite à Zossen près de Berlin et une autre bâtie dans le jardin colonial de Nogent-sur-Marne. On émit des cartes postales de cette dernière, qui furent diffusées dans les colonies…

RAÏSSOULI

Beaucoup de ceux qui revenaient autrefois d'une visite de l'île de Mogador revenaient avec des récits et des descriptions emplis de mystère. De quoi en retournait-il?

Les visiteurs décrivaient l'île, ses murailles et ses canons, ses nombreux lapins, mais surtout des tessons de cruches et de restes de squelettes de ce qui fut autrefois une prison. Beaucoup de personnalités célèbres y passèrent. Mais rien ne donnait autant de frissons que l'évocation du célèbre Raïssouli.

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé…

À la fin du XIXe siècle, le rebelle Bou Hmara n'était pas la seule cause de souci au pouvoir du sultan : les Berbères rifains du Nord marocain ne connaissaient souvent d'autre loi que celle de leur long fusil. Ces montagnards rebelles faisaient fi de l'autorité du sultan, de ses caïds et des canons des vaisseaux européens. Parmi eux s'était démarqué un chef indomptable, entré dans la légende de son vivant : Moulay Ahmed Er Raïssouli qui se prétendait être le descendant véridique de l'ancienne dynastie royale des Idrissides, et de ce fait, de la lignée du prophète Mahomet. Sa spécialité : le rapt d'étrangers dans le Nord du Maroc. Il fut à la source d'incidents multiples sur la scène internationale. Prétendant agir pour libérer le Maroc de la tutelle des étrangers, si ce n'est pas de l'abus des troupes du sultan, ce personnage jouissant de l'aura de chérif fut tout à la fois un mélange de révolutionnaire, de brigand des grands chemins, de despote, d'escroc et de hors-la-loi. Pendant quelques années, soit de 1889 à 1894, il fut incarcéré dans la prison de la Kasbah de Mogador et on dit qu'il y resta enchaîné à la muraille sans pouvoir se coucher. Il s'en sauva, fut capturé, rossé, et emprisonné à nouveau, mais dans la prison de l'île de Mogador cette fois-ci, avant d'être gracié par le sultan Abdel'aziz. Il se construisit un palais dans le style maroco-andalou à Arzila.

Il s'assagit alors?

Que non ! Incurable et récidiviste, il reprit ses activités lucratives de rapts, dont Walter Harris, correspondant du Times londonien. Lorsque le beau-frère de Raïssouli décida de prendre une seconde épouse, il trouva sa seconde épouse et sa mère égorgées la veille de la nuit de noces. Un rival avait capturé un cheikh opposé à Raïssouli. Celui-ci le racheta pour 1500 $ pour le décapiter devant le seuil même de sa maison.

Le légendaire Raïssouli y avait été enfermé..David Bensoussan.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת

הקדמה

דברים אלה נכתבים בימים מאתגרים בחיי, תקופה של הישרדות על תקופת חיי האחרונה, לאחר שלוש שנים של התמודדות עם מחלת סרטן קשה בדרכי המרה.

ספר זה הוא פרי מחקר עבודתי במשך למעלה מעשר השנים האחרונות, שבהן צללתי לתוך נבכיה של קהילת יהודי טיטואן, הכתובים והדבורים. דליתי את ביטויי הפולקלור וצורותיו הייחודיים בקרב קהילה זו, בירתה של צפון מרוקו בתקופת הפרוטקטורט.

השלמתו של ספר זה לא הייתה קלה והתאפשרה בראש ובראשונה בזכות התגייסותה של מורתי פרופ׳ גלית חזן־רוקם, שליוותה אותי למן המחשבה הראשונה על אודות פרקי הספר השונים ורעיונותיו מאז שעלו בתודעתי, ועד להשלמת החלק האחרון של הספר, שסייעה לי בעריכתו.

תודה עצומה שלוחה לחברי ועמיתי ההיסטוריון ד״ר דוד גדג׳, החוקר את התרבות במרחבי מרוקו, על השלמת דברי הספר ועל שהוסיף וחיזק במקומות שהיה צורך, ופיקח על עבודת הגמר. דברי הסיכום בספר זה הם גם שלו. אשריי שהתברכתי בחבר כמותו.

תודה מיוחדת נתונה גם לפרופ׳ ירון צור, שעודד אותי לפרסם את הספר ולא לוותר, לעוף על כנפי רוח, גם ברגעים נמוכים.

ספר זה לא היה יוצא לאור בלעדי תמיכתו של הבית האקדמי שלי, האוניברסיטה הפתוחה בישראל. פרופ׳ עדיה מנדלסון־מעוז ופרופ׳ צחי וייס חברו יחדיו לפעול להענקת מלגה נדיבה להשלמת ספר זה וכך התאפשר הדבר.

אני מבקשת להודות לד״ר אדם רצון שסייע לי בהשלמת הפרק הראשון והפרק החמישי, בניתוחיו המעולים, ועל חלקו ותרומתו בספר זה.

תודה אני מבקשת להעניק גם לד״ר דוד בן־אמו חימנז על תובנותיו בהקשר של שפת החכתייה בספר זה, וכן לחברתי ועמיתתי ד״ר סוזי גרוס.

*

במוצאי שבת, 20 ביולי 2019, ביקשה ד״ר נינה פינטו־אבקסיס להיפגש עימנו בבית החולים לפגישת עבודה. היא ביקשה שנעדכן על תהליך העבודה של הספר ורצתה לוודא שכל המשימות שעדיין לא הושלמו ברורות לנו. יומיים לאחר מכן, ביום שני בבוקר, נפטרה פינטו־אבקסיס ממחלת הסרטן שנאבקה בה במשך יותר משלוש שנים. העבודה המשותפת עימה על הספר החלה חודשים ספורים קודם, בעת שביקשה מאיתנו להיפגש עימה בצוהרי יום שישי בביתה. גם כאשר התפשטה המחלה הארורה בגופה וזה בגד בה, היא לא נכנעה וביקשה שנשב ליד שולחן פינת האוכל בביתה. היא הוציאה טיוטות של פרקי הספר ותצלומים שריכזה וביקשה שנסייע לה לסיים את הספר ובעיקר ביקשה שנדאג להוציא אותו לאור אם היא לא תספיק. מאותו יום התחלנו בקריאה, עריכה והשלמת החסר של פרקי הספר, ההקדמה והסיכום. בחלק מהפרקים נעזרנו בחוקרים נוספים שהיא המליצה עליהם. ספר זה יוצא לאור הודות לשיתוף פעולה של מורים ועמיתים של ד״ר נינה פינטו־אבקסיס שפעלו מתוך הוקרה ואהבה לחברה שידעו שזמנה קצוב.

עבודתנו על הספר ספגה את רגשי הידידות והאהבה שרחשנו לנינה בחייה והכילה את הגעגועים שידענו שנחוש בהיעדר נוכחותה המסעירה והקורנת מחיינו. השקענו בספר את הערכתנו את אישיותה האינטלקטואלית והיצירתית, ואין לנו אלא לקוות שמה שעשינו כמיטב יכולתנו יהיה טוב דיו כדי לכבד את זכרה ואת מפעלה המחקרי והתרבותי. אנחנו רוצים להודות לאנשי מכון בן־צבי שהתגייסו כדי להוציא לאור את הספר ללא עיכוב. תודותינו שלוחות לראשת המכון פרופ׳ עפרה תירוש־בקר ולמזכירה האקדמית ד״ר יהודית לובנשטיין־ויצטום על הסבלנות, תשומת הלב וההשקעה בחודשים שנדרשו להשלים אותו ולהוציאו בדפוס. תודתנו גם לאריה מרקו, שהגיה את החיבור בשלביו האחרונים והעיר הערות שהועילו מאוד לעריכת הספר. חובה נעימה ביותר להודות לקוראים של הספר מטעם מכון בן־צבי, פרופ׳ יעקב בן־טולילה ופרופ׳ הגר סלמון, שקראו בתשומת לב והעירו הערות חשובות שסייעו להוציא את הספר לאור בצורה נאותה ומתוקנת.

גלית חזן־רוקם ודוד גדג׳

ינואר 2020

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס-הקדמה מצמררת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר