מורשת יהדות מרוקו

רפורמיסטים יהודיים־לאומיים

כבר הכרנו שלוש קבוצות עילית שלקחו חלק בחיים הציבוריים של יהודי קזבלנקה ושניסו להשפיע לפי תפיסתן על כיוון התפתחותו של המיעוט היהודי במרוקו כולה. עם זאת, טרם הקפנו את מירב זרמיה הרעיוניים של ההנהגה היהודית, ולא את מגוון הארגונים היהודיים שלקחו חלק בוויסות תהליכי השינוי בקרב יהודי העיר. גם בקזבלנקה, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות בעולם, פעל ועד קהילה. על הקשר בין ועד הקהילה לבין אופיה הקולוניאלי־המסורתי של יהדות מרוקו ניתן ללמוד מתיאורו של דיבון:

ועדי קהילות נבחרים. זכות בחירה יש לכל יהודי המשלם נדבה לפסח ולסוכות בסכום של 200 פ׳.[פרנקים] אין זכות בחירה ליהודים לא מרוקניים, כלומר, השכבה המשכילה והמפותחת יחסית, של היהודים הזרים. על־ידי כך נשארת למעשה הנהלת הקהילות בידי חוג יהודים מרוקניים שגדלו וחונכו במלות.[מולדת] למרות שמבחינה רשמית נבחרים ועדי הקהילות, הרי שלמעשה היו אלה תמיד נכבדי ותקיפי העדה ולבחירות לא היה עד כה כל ערך, ואף לא עוררו את התעניינות הציבור. אולם עם התפתחות וגידול שכבת הבורגנות מתחיל ענין הבחירות וענין "ההנהלה הדמוקרטית״ שלהן להוות בעייה. השנה, בעת ביקורי, נערכה בפעם הראשונה "מלחמת בחירות״ הראויה לשמה עם תעמולה קולנית וטקטיקה של בחירות והתמודדות קבוצות שלחמו על שלטונן. אך כל זה בתחומים מוגבלים מבחינת המספר. בקזבלנקה, למשל, אשר יש בה כ־80,000 יהודים, ביניהם כ־65,000 -70,000 יהודים מרוקנים, היו רק 2,000 בעלי זכות בחירה.

ועדי הקהילות מטפלים בעזרה סוציאלית, ענייני חינוך ודת שונים, גובים מסים, ובידיהם קרנות די חשובות המוצאות ברובן לעזרת נזקקים (ולעתים קרובות אף לנצרכים שלא מאנשי המקום העוברים בהגירתם את מרוקו). יש להניח שהשפעת הקהילות תגבר ותלך ותעורר כוחות חדשים. מעניין לציין שפה ושם ניכרים סימני ״מרד צעירים״ שהם משכילים, עורכי דין, רופאים ואחרים הסבורים שיש להחליף את המשמרות ולתת אף להם מקום בשלטון הקהילות.

(דיבון, 1953, עמוד 12)

דומה שדיבון צדק כשהתייחס לאותות של התקוממות כנגד ההנהגה הוותיקה. ואולם, הוא טעה לחשוב כי מערכת בחירות חריפה לוועד הקהילה של קזבלנקה התנהלה רק בשנת 1953, השנה שבה ביקר בעיר. מערכה דומה התנהלה כבר בדצמבר 1951, ובאמצעות המגעים, שנוהלו בין האישים השונים במערכת בחירות זו, ניתן להתוודע לחיי הציבור היהודי ולקבוצות העילית שמילאו תפקיד בהנהגתו.

הממסד הקהילתי בקזבלנקה היה נתון מזה שנים בידי אגף פרו־צרפתי של עילית רפורמיסטית. נשיא הקהילה הראשון, יחיא זאגורי, שימש מתורגמן בקונסוליה הצרפתית בעיר עוד לפני הכיבוש, ובתקופת הפרוטקטורט הוסיף לשרת את העניין הצרפתי בנאמנות רבה. שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך לכהן כמעין נשיא־כבוד של הקהילה, אך בפועל ניהל את ענייניה סגן־נשיא נבחר, ז׳אק פרץ.

ערב בחירות 1951 נקשרו מגעים בין פרץ לבין מאיר טולידנו, העורך של העיתון היהודי־המקומי בשפה הצרפתית נוער. בין שתי מלחמות העולם ראו אור בקזבלנקה שני עיתונים יהודיים חדשים: לאווניר אילוסטרה (l'Avenir illustré), עיתונם של הציונים, ולאוניון מרוקיין(l'Union marocaine), עיתונם של הרפורמיסטים הפרו־צרפתיים. העיתון נוער ירש את שניהם, ולא בכדי: תנועת הנוער של בוגרי כי״ח, ״שארל נטר״, עמדה מאחוריו; אך לאחר מלחמת העולם השנייה חלו בה תמורות והיא נקשרה לציונות עד שייצגה באופן מובהק את תהליך ההתחזקות של הנטיות הלאומיות בקרב העילית הרפורמיסטית. על רקע זה מיזגו ״שארל נטר״ וביטאונה את שתי הנטיות – הרפורמיסטית והציונית – ובכך ניטל העוקץ מהמתח בין שתיהן. נוער היה רחוק מלהטיף להתבוללות מלאה ולהזדהות לאומית עם צרפת, אך גם לא דחק בקוראיו להגשים את המטרות הציוניות. בעיקרו, ביטא העיתון נכונות להוסיף ולקיים את התפוצה היהודית־המרוקנית בשלטון צרפתי או בשלטון מרוקני עצמאי, אך בשמירה קפדנית על הייחוד היהודי, חיזוק מוסדותיו האוטונומיים, הגנה על זכויותיו וטיפוח זיקתו למרכז הציוני בישראל ולמרכזים יהודיים אחרים בתפוצות.

מגמה כזו, שבאה לידי ביטוי מעל דפי נוער נמצאת על קו התפר שבין הרפורמיזם היהודי־המערבי הקלאסי, הדוגל באמנציפציה ובאינטגרציה של יהודים בארצות מושבם, לבין הציונות. מבחינה זו, ניתן לראות בכך סוג"יהודי־לאומי" של רפורמיזם יהודי־מערבי, או לחלופין – סוג מיוחד של ציונות – זרם שרואה בתנועה הציונית מושא להזדהות נפשית ורעיונית, אך אינו מתכוון להגר לארץ־ישראל, או למדינת ישראל, לאחר שזו קמה. אפשר לזהות זרם זה במידה רבה עם ה״ציונות המערבית", כלומר עם הנטייה שהיתה נפוצה בקרב אוהדי התנועה הציונית בארצות המערב.

מעל דפיו של נוער נשבה אפוא רוח רפורמיסטית־לאומית, או ציונית־מערבית, והיא אשר שיקפה מן הסתם מגמה רווחת בקרב הצעירים היהודים המשכילים, בעלי המעמד הילידי. ברם, לא רק בקרב צעירים אלה, בוגרי בתי־הספר של כי״ח, אפשר למצוא סימנים למגמה זו. מגעיו של טולידנו עם פרץ נעשו במטרה לשלב ברשימה מאוחדת את אנשי הממסד הקהילתי הישן – אנשיו של פרץ – עם אישים אחדים מהאריסטוקרטיה היהודית בעיר שייצגו מגמה ציבורית־יהודית דומה. מצד אחד, הם היו מעורים היטב בחיי החברה, הכלכלה והתרבות של החברה היהודית בקזבלנקה, האירופית והפרו־צרפתית; לא עלה בדעתם, אפילו לא בערב משבר העצמאות, לעלות לישראל, ואם להגר הרי שהיה זה לצרפת, או לארץ מערבית אחרת. מצד אחר, הם לא גילו אותות הזדהות לאומית עם מדינה לא־יהודית כלשהי. אדרבה, הם הזדהו באופנים שונים כבעלי עניין בטיפוח התרבות העברית, בחיזוק המוסדות היהודיים הייחודיים, ואף תמכו בפעילות הציונית בקזבלנקה ובמרוקו כולה.

דמות מייצגת לנכבדים הללו אפשר לראות ברפאל בנאזראף, מן הגדולים שביבואני התה למרוקו ועסקן יהודי, אשר מילא תפקיד פעיל בוועד הקהילה בשנות מלחמת העולם השנייה. בנאזראף היה ידוע כאחד מתומכיה המושבעים של הפעילות הציונית במרוקו. ואולם, הוא לא נטה להצטרף להנהגה הפעילה של המוסדות והארגונים הציוניים במדינה. כשנקרא אל הדגל, היה מוכן לבוא ולתרום מהונו או את שמו לקידום מטרה ציונית כלשהי. אך הוא לא נטה לקחת חלק פעיל ורצוף בעשייה הציונית. כמוהו גם שם־טוב אוחנה, חברו לקבוצת הנכבדים, אשר עמד בראש ״מפעל החסות לילדים יהודים מרוקניים", גוף שהסתיר מאחוריו אלא את אגודת הידידים של עליית הנוער במרוקו. אוחנה, כמו בנאזראף לא היה תורם מאונו לעבודת השטח של עליית הנוער, אך לאגודת הידידים של המפעל תרם את המוניטין שלו.

רק טבעי הוא, שלנכבדים כאלה היה קשר לארגון יהודי נוסף שפעל במרוקו – הקונגרס היהודי העולמי. ארגון זה התאים ביותר לאישים בני־דמותם. לכאורה, לא היה הקונגרס אלא מהדורה חדשה, יצירת המאה ה־20, של כי״ח המקורי, האוניברסלי. גם הוא נוסד כדי להגן זכויות היהודים בכל אתר ואתר, כביכול, ללא נטייה פוליטית־לאומית מוגדרת. לאמיתו דבר שלטה בקונגרס נטייה לאומית־יהודית ברורה ורוב המושכים בחוטיו היו בעלי נטיות ציוניות ברורות.

כמו כי״ח וכמו התנועה הציונית גם הקונגרס היהודי־העולמי פרש רשת של סניפים מקומיים בתפוצות היהודיות בניסיון לסחוף לשורותיו אישים ממרומי החברה היהודית המקומית ומהעילית האינטלקטואלית שלה. הסניף המרוקני של הקונגרס נוסד לאחר הפלישה האמריקנית למרוקו (1944) וראשוני פעיליו היו בנאזראף וש״ד לוי. אגב, האחרון נודע כאחד מאבות הציונות במרוקו. לאור מעמדו וקשריו החברתיים ולנוכח הכרעותיו האישיות, כפי שהתגלו מאוחר יותר, הוא התאים להגדרה של ציוני־מערבי.

החל מראשית שנות החמישים הגביר הקונגרס את מאמציו לחזק את אחיזתו בהנהגה היהודית־המרוקנית. בד בבד ניתן להבחין בניסיון מצד החוגים המקורבים אליו להמיר ההגמוניה של הפלג הרפורמיסטי־הפרו־צרפתי בממסד הקהילתי, בהגמוניה רפורמיסטית יהודית־לאומית. ניסיון זה גבר ובלט בשלב מאוחר יותר – ערב קבלת העצמאות המרוקנית.

אם נרצה, לפנינו המערכה הראשונה שלו, מערכה הנערכת שלוש שנים לפני המעבר משלטון לשלטון.

בהקשר זה יש להבין את ראשיתם של המגעים בין מאיר טולידנו, רפאל בנאזראף וחבריהם לבין ז׳אק פרץ. הוועד הקיים, יש לומר, לא משך לשורותיו אישים מן המעלה הראשונה. נכבדים בעלי מוניטין, כגון בנאזראף, או שם־טוב אוחנה, היו אלטרנטיבה שעלולה היתה לאיים על הנהגת הממסד הקהילתי הקיים. בדרך הטבע, פרץ לא נטה לוותר על מקומו בהנהגה וכאשר המשא ומתן נתקל במכשולים – לאו־דווקא באשמתו – הוא הניח לו לגווע ואץ לחפש לו שותפים אחרים, נוחים יותר מבחינתו. השותפים הללו נמצאו, כנראה, בחוגים השמרניים ביותר בקהילה, חוגים שהיו ידועים באיבתם הקיצונית לציונות בשל הרקע הדתי שלהם. במלים אחרות, במקום קואליציה של רפורמיסטים פרו־צרפתיים ויהודים־לאומיים, כפי שמאיר טולידנו ציפה להקים, קמה לקראת הבחירות של דצמבר 1951 קואליציה בעלת גוון שמרני, פרו־צרפתי ואנטי־ציוני למדי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

עמוד 57

עְמְמְר וזִידוֹ – מַאז אִי מַאס (הוסף עוד ועוד)

רגע גילויהּ של מילה חדשה בחכתייה הוא תמיד רגע קוסמי בעיניי, כזה שמחבר בין עולם העבר – על אתריו, קולותיו, טעמיו והווייתו – לעולם ההווה, שסיטואציה מסוימת בו מציפה זיכרון משם. מילה כזו יכולה לעלות בעקבות אכילה של מזון מסוים או תמונה חדשה שנחשפת או בזמן ישיבה במרפסת, כשחפץ מסוים נגלה בזווית העין וצובע את הזיכרון בגוונים חיים של שם ואז.

באופן זה בדיוק נחשף בפניי הביטוי החכתי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳, שמשמעו הוסף עוד ועוד. זהו למעשה ביטוי כפול המורכב מחזרה על אותה אמירה בערבית־יהודית ובחכתייה. בשעה שישבתי במרפסת עם הוריי, רחל ויצחק פינטו, שיחק בני איליי בקלפים, כשלפתע פנה לעברו אבי, סבו, התבונן במשחקו ואמר: ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳. ניסינו לשחזר את הסיטואציה שבה נאמרו הדברים שם, בטיטואן. התברר שבימי חג הפורים נהגו לשחק במשחקי קלפים ברחובות העיר, כאשר כל שחקן מעודד את חברו להוסיף עוד ועוד קלפים לערמה המצטברת.

האם הייתה זו דרכם של המוסלמים בטיטואן לשדל זה את זה להוסיף קלפים במהלך המשחק? האם השתמשו רק במילה הערבית או אולי דיברו גם הם מעין חכתייה – שפה המשלבת ערבית, ספרדית ועברית? או שמא היו אלה היהודים ששאלו את הביטוי הערבי והוסיפו לו חכתייה? אלה הן שאלות שהמחקר עדיין לא נתן להן תשובה. אני מצפה שיימצאו חוקרים שיהיו בידיהם הכלים לחקור את לשונם של המוסלמים בני מרוקו הספרדית, ובלשנים שישלטו בארבע השפות – ספרדית, חכתייה, ערבית ועברית – ושיחד ישרטטו את המפה הלשונית השלמה של הדיבור, של השיח ושל הכתיבה הייחודיים של יהודי חבל ארץ זה.

מכל מקום, הביטוי ׳עממר וזידו – מאז אי מאס׳ מסמל את המגעים והמעברים בין התרבויות, בין היהודים למוסלמים, ואת ההכלאה והתערובת של השפות השונות, אשר במקרים מסוימים ניתן לקטלגם כשפת החכתייה – שפתם של יהודי צפון מרוקו, שהיא תערובת של ספרדית עתיקה, ערבית מוגרבית, ערבית־יהודית ועברית. הביטוי ממחיש את ההווי המשותף שהיה ליהודים ולמוסלמים ברחובות העיר טיטואן; הם כרו אוזן אלה לאלה ושיחקו יחד או חלקו התבוננות במשחק – בהנאת הרגע, בעידוד ובהתלהבות.

בספר זה אני מציגה כמה ביטויים תרבותיים מגובשים, שניתן לתארם כסוגות של תרבות עממית ופולקלור, המדגימים את התרבות המשותפת ואת המתחים והמשחקיות שבה.

טיטואן: אתר של מגעים בין תרבויות

בין שלוש התרבויות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית – בעיר טיטואן, בירתה של מרוקו הספרדית ברבע השני והשלישי של המאה העשרים, היו יחסים מורכבים. היבטים שונים של פעילות גומלין בין־תרבותית ניכרים בסיפורים על אודות מקום קונקרטי ובאגדה על מקום, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב ובשפת החכתייה. אני מבקשת לבחון בספר זה, באמצעות שיטות עבודה ומתודות מתחומי הפולקלור ולימודי התרבות, מחקר הספרות העממית, מהסמנטיקה ומהסוציולינגוויסטיקה, חמש סוגיות מרכזיות מהווי חיי היהודים בטיטואן שהמחקר טרם נתן עליהן את דעתו באופן ממוקד.

במרכז הפרק הראשון עומד סיפורו של מקום בבית העלמין היהודי בעיר טיטואן, המשמש אתר עלייה לרגל ומקום קדוש עבור יהודי מרוקו בכלל ויהודי טיטואן בפרט. במעלה בית העלמין נמצא אתר המכונה בזיכרונות ההיסטוריים והאוטוביוגרפיים ׳האבן שנפלה מן השמיים׳. על פי המסורת זהו מקום קבורתו של רב ידוע ואהוד על מוסלמים ועל יהודים – הרב יצחק כהן (Rabbi Isaac Cohen). במוקד העיון עומד סיפור אטיולוגי והגיוגרפי שמסביר את היווצרותו של מנהג ומנמק את מעמדה המקודש של דמות מנקודת מבטם של יהודים, של מוסלמים ושל נוצרים. אני בוחנת את הנרטיבים השונים שהתפתחו בזיקה למקום ולשמו דרך הסיפור על ׳האבן שנפלה מן השמיים׳ (La piedra que cayó del cielo). העלילה מתארת עימות בין רב חכם הנקלע בטעות למסגד ובין מוסלמים הכופים עליו לאמץ את האסלאם, תוך איומים על חייו. החכם מסרב להתאסלם ומוצא להורג. לאחר הירצחו, מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ועל ראשם נרות דולקים, הם מחלצים את גופת הרב ומביאים אותה לקבורה כדת וכדין בבית העלמין היהודי. המוסלמים התרים אחר הגופה אינם מצליחים לאתרה כיוון שאירע נס ואבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את מקום קבורת הרב.

מבחר הנרטיבים המגולמים בסיפורו של המקום ובאגדת השבח הנלווית אליו מוצגים בפרק בהתבסס על כתבים שבהם נזכר האתר, לרבות הפרוטוקולים של ועד הקהילה שראו אור בשנת 2016 (Libro de las actas de la comunidad judía de Tetuán}, וכן על סמך סיפורים שהועברו בעל־פה ושתיעדתי מפי מידענים בעבודת השדה. לפרשנות החומר בהקשרו התרבותי נוסף גם מידע מתיעוד אתנוגרפי בטיטואן עצמה ובארצות שאליהן היגרו בניה. במהלך הדיון נבחן ההקשר ההיסטורי של צמיחת הסיפור ונסיבות הפצתו, כשברקע ניצבים היחסים בין מוסלמים ליהודים בטיטואן בתקופות הרלוונטיות.

מטרתי בפרק היא לנתח את הטקסטים הסיפוריים השונים. קריאה צמודה של הסיפור על מגוון גרסאותיו, כפי שהוא מסופר מפי יהודים ואף מפי מוסלמים, חושפת את היחסים המורכבים והמרובדים הקיימים בעיר טיטואן עד ימינו אלה. סיפורים עממיים, ובייחוד אגדות קדושים, נוצרים במצבים של מתיחות, כשערכיה של חברה מאוימים, וכאשר מתעורר הרצון ליצור בידול מהכלל וגיבוש פנים־קהילתי. הסיפור על שלל מקבילותיו מחזק לא רק את קדושת דמותו של הרב ואת המופת האישי שהציב, המקרין על כלל קהילתו, אלא אף את מוסכמות הקדושה וההתנהגות הנאותה בחברה: אחדות הקהילה, חירוף הנפש במאמץ להביא לקבורה יהודית את אחד מבני הקהילה והערבות ההדדית – כולם ערכים ומוסכמות המשוקעים בתולדות חייה של הקהילה היהודית בטיטואן.

הפרק השני עניינו גלגולי טקס הנוצ׳ה דה פניוס (Noche de Paños), טקס החינה המקובל בקרב יהודי צפון מרוקו. מהלכי הטקס המסורתיים עברו טרנספורמציות בהשפעת מגעים בין תרבויות, ואלה מתבטאות בהיבטים רבים: בתרבות החומרית, בגיבוש זהות, בייצוגה ובהזדהות עימה ובהיעלמות שפת הקהילה, החכתייה, כתוצאה ממגעים עם התרבות הנוצרית ועם השפה הספרדית. שרידיה של השפה נותרו חקוקים במהלך הטקס.

במרכז הטקס ניצבת ׳השמלה הגדולה' מהפריטים היחידים ששרדו מן התרבות החומרית של יהודי צפון מרוקו. השמלה, שכמותה נותרו אחדות בלבד ברחבי העולם, הפכה לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במושגיה של ג׳נט הוסקינס. בפרק אני נדרשת לסוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, אם כי, ברוח עבודתה של רגינה בנדיקס, לא בהכרח כניגודים דיכוטומיים. עוד אני עוסקת בשאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס הנערך בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים עמוקים.

שלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות מתגלים בטקס הנוצ׳ה דה פניוס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר צמצום הזמן וציר מעברי המדיום. טרנספורמציות בציר המרחב חלו בתקופת הפרוטקטורט הספרדי במרוקו(1956-1912), אז עבר הטקס מן החודרייה (judería, הרובע היהודי) לרחובות האנסנצ׳ה (ensanche, ההרחבה של העיר), שם התגוררו הנוצרים והיהודים בשכנות. באותן שנים התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו להצניע את שונותם – את מנהגיהם, את שפתם ואת התנהלותם – מפני שכניהם. הטקסים עברו מן החוץ אל תוך הבית. עם ההגירה לישראל חלו שינויים נוספים בהיבט המרחבי של הטקס. המעברים בין המרחבים השונים ממחישים מעברים בין מסורתיות למודרניות בטיטואן עצמה: במעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר, מחוץ הבית אל תוכו; וכן בישראל, במעבר מן השיכון הפריפריאלי לבית הדו־מפלסי. התמורות באופי הטקס מהדהדות את החשש מפני המגעים בין התרבויות במרחב שקיימת בו הייררכייה ברורה בין נוצרים ליהודים, וכן את התהליכים המלווים את משברי ההגירה יחד עם הצמיחה וההתבססות שלאחריה.

בציר צמצום הזמן ניכרות טרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים. הטקס הנהוג כיום הוא למעשה תוצאת דחיסה של כמה טקסים שנמתחו בעבר על פני ימים רבים ונחוגו בנפרד, והוא מכיל אלמנטים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים השונים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

בציר מעברי המדיום נכללות טרנספורמציות הקשורות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. טקס הנוצ׳ה דה פניוס הנהוג כיום בישראל בארצות אחרות מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, הן מחמת החשש להיעלמותה של התרבות הייחודית, המיוצגת גם באמצעות השמלה, הן בשל החרדה מפני מותה של החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האובדן בעולם המודרני, ומתחושת החירום של תרבות המצויה בסכנת הכחדה. הטקס מדגים הבניית זהות באמצעות החפץ, ודרך הגלגולים שחלו בו ניתן ללמוד על העולם הקולוניאלי המכפיף את הנכבש לתרבותו, ועל העלייה לישראל והשפעתה על בני הדור הראשון והשני להגירה.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

עמוד 15

 בְּעֵד שְׂמְע סְרִיךִ לָאכוֹר הָאדְסִי תְכְלְתוֹ סְהְוּאָ כְּתִירַה דְלְפְלוּס וּקָאלְלּוֹ לְמוּל לְעְבִּירַה אִידַה נְתִי תַה תְקְּבֵּל עְלַה רָאצְךּ הָאדְסִי כָּאמֵל אַנַה מוּזוּד נְעְבִּי מְנְךּ הָאד לְעְבִּירַה.

כאשר שמע השותף האחר את הדבר, קיבל חשק גדול לכסף ( חמד מאוד לממון) ואמר לו לבעל העבירה, אם אתה מקבל על עצמך הדבר הזה כפי שהוא, אני מוכן לקחת ממך את העבירה.

פְהָאדִיךּ סָאעַה קְּבְדְ מוּל לְעַבִירַה נֵץ דְלְפְלוּס דִי תְפַע נְהָאר סְרָאוּו סְלְעַה וּכְּתְבוּ כָאגְ'טְ בִּינָאתְהוֹם עְלַה לְבִּיע דְלְעַבִּירַה וּסְרָאהָא מְנְנּוֹ פְחָאל וָאחְדְ דִי תָה יִסְרִי סִי חָאזַה מְזְיָּיאנַה מְן צָאחְבּו.

באותה שעה קיבל בעל העבריה חצי מן הכסף ששילם ביום בו קנו את הסחורה ןערכו הסכם ביניהם על אודות מכירת העבירה וקנה ממנו כאילו אחד שקונה דבר יפה מחברו.

וּכִּיף אוּצְלוֹ לְבְּלָאדְהוּם אוּקַפוּ הָאדַכְּסִי דִי עְמְלוּ פְטְרִיקּ עְלַה יֵד בֵית דִין וּהָאדָאךּ אַרָאזְל דִי סְרַה לְעְבִּירַה רְבְחְ פְהָאדָאךּ דְהְבּ מְלִיח וּצְל יִכּוּן עַשִׁיר כְּבִּיר. דָאזוֹ סִי עָאמָאת נְפְטַר מֵן הָאד לְעוֹלַם וּמֵן דִי אוּקֵּףְ יִעְטִי שְׂרְעְ פְשַׁמַיִם עְלַה לְעְמָאייְל דִי עְמְל פְהָאד לְעוֹלַם חְסְבוֹלוֹ פוּצְטְ לְעַוֹנוֹת דִי עְמֵל בָאיְיְן בַעַל נוֹכְרִיָה וָאזֵב הָאדָאך אַרָאזְל וְקַּלְּהוֹם בָּאיְיְן עְמְּמְּרוֹ מַה עְמְל הָאד לְעַבִּירַה.

כאשר הגיעו לעירם סיפרו את אשר עשו בדרך לבית דין ןהאיש שקנה את העבירה, הרוויח המון זהב ונעשה עשיר גדול. עברו אי אלו שנים נפטר מן העולם וכאשר עמד לתת דין בשמים עבור פועליו אשר עשה בעולם הזה, כללו בעונות שעשה גם שבעל נוכרייה, אך האיש ענה ואמר להם שמעולם לא עבר את העבירה הזו….

שבחי צדיקים…מעשיות בלשון יהודית מוגרבית, ניקוד ותרגום שלי

עמוד 28