ארכיון יומי: 23 ביוני 2022


שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-שד"רי חברון ברחבי תבל.

 

קונטרס דומה הדפיסו שני השלוחים בליוורנו בשנת תקכ״ו (1766). הקונטרס כולל: אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא, המלצת רבני קושטא, והמלצת הרבנים וראשי הקהילה בליוורנו. מנהיגי ליוורנו כותבים בהמלצתם: ״ועם היותנו עמוסי התלאות…

קמנו…ונתנו להם מכוללות הק״ק סך שש מאות פייסאם… וצדה לדרכם שמונים פייסאס, מלבד הסך שנתנו להם מהמקובץ מהקופה מכמה שנים״.  העתק מאגרת־השליחות שלחו שני השלוחים לקהילת־הספרדים ״ישועת ישראל״

ב נ י ו פ ו ר ט שבאמריקה. ראוי לציין, שבכל הקהילה ההיא לא נמצא איש שיוכל לקרוא את האגרת והוכרחו לפנות לכומר הנוצרים עזרא סטילס שיפענח להם את הכתוב. השלוחים גם שלחו אגרת מחברון ל נ י ו ־ י ו ר ק שבה מינו חכמי חברון את הימן לוי, מראשי יהודי ניו־יורק, גבאי לתרומות חברון. 53 אחד משני השלוחים, ר׳ יצחק זאבי, בעברו דרך טורינו בשנת תקכ״ח (1768) כתב שם תשובה בענין מעשה בקידושין שהיה בעיר סאגיליאנו בשנת תקכ״ד. הוא חותם: ״יצחק זאבי ס״ט שליח מצוה מעה״ק חברון תוב״ב כותב וחותם פה טורינו יע״א… שנת תקכ״ח לפ״ק״.

בטורינו חלה ולא יכול היה להמשיך בדרכו, וחברו ר׳ חיים רחמים באג׳אייו הלך לבדו לדרום צרפת וחיפש לו איש שיסייע לו בשליחותו. מ א ב י נ י ו ן שלח מכתב לר׳ יששכר אבואלעפייא שליח טבריה, שהיה אז  ב נ י צ א, ובו הוא כותב: ״שמעתי ותרגז בטני ולבי המס ימם על הני הרפתקי וצערות… יסורין של אהבה של הרב חברי [ר׳ יצחק זאבי] ה״י… יבריאהו יחלימהו ומכל צרה ונזק יצילהו… אחלה פני קדשו…לדבר על לב איש אחד אהובי, ושמו ה״ר דוד חיים, שנתן לי דיבור ללכת עמי בשליחותי בארבעים פראם לשבוע, ואמר לי שמתרצה בכך והיה צריך רשות מאמו, ואח״ך שלח ע״י אחר שרוצה אחד לוידור בחדש. זה ג׳ חדשים לא השבתי מרוב הטרדא, איכו השתא אפשר שיתרצה בחמשים פראס לשבוע מלבד מתנות ונדבות הקהלות שנותנים לו, תכף ומיד ישים לדרך פעמיו ובוא יבוא ברינה, כי אני צריך אותו בשביל הלשון פראנסיס, ואם לאו אראה אוקאסייון [הזדמנות] בכאן, או אלך עם המשרת… ״ אל מכתבו צירף מכתב לחברו ר׳ יצחק זאבי, וביקש את המקבל להעבירו ״תיכף ומיד לטורינו להרב חברי… ואם אפשר לכתוב לו שישים לדרך פעמיו לאט לאט, יפליא חסדו״.

על דרך פעולתו של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו באביניון, אנו שומעים מפי הרב חיד״א, שבא בשליחות חברון לאביניון שמונה שנים לאחר מכן, והוא רושם ביומנו ביום כ״ו תמוז תקל״ז (1777) שהתקשה מאד לקבל שם משהו מקופת חברון, והסיבה לכך היתה פעולתו של ״ח״ר באג׳אייו, אשר הפליא להכביד, ואחר שהיה מוצא מה שיש בקופה מי״ג שנה, לא תשבע עין והיה לוקח בתורת מוקדם סך גדול, באופן שבעשרה שנים לא נתמלאה פגימתו, ואחר זה היו מכבידים על היחידים דבר שלא ישוער, ואחר זה היה מכביד על חתימות הישיבה [לטובת ישיבת ״כנסת ישראל״ בחברון], אנשים לבד ונשים לבד ובחורים לבד, ושוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם בפחות ובעול כבד ומכינים עצמם להתרים, ובאמת שסבלתי הרבה בכמה ק״ק״.

מצרפת הלך ר׳ חיים רחמים באג׳אייו להולנד, ושם הצטרף אליו חברו ר׳ יצחק זאבי שהבריא בינתים. שניהם הסכימו באמשטרדם בחודש ניסן תקכ״ט(1769) להדפסת ספר חידושי המאירי על מסכת מגילה, שנדפס שם בשנה ההיא. הם חותמים: ״נאם שלוחי מצוה מעה״ק חברון תוב״ב״.

מהולנד הלכו לצפון־אשכנז, וביום ט״ו כסלו תק״ל הסכים ר׳ יצחק זאבי בהמבורג לספרים ״פרקי רבי אליה״ לר׳ אליהו בחור ו״יסוד מורא״ לר׳ אברהם ן׳ עזרא, שהובאו שם לדפוס בשנה ההיא ע״י איש ירושלים ר׳ בנימין משה ב״ר חיים בנימין מעלי הכהן. הוא חותם: ״יצחק זאבי שליח מעה״ק חברון תובב״א״.

בגמר שליחותם חזרו שני השלוחים לאיטליה, וביום י״ז סיון תקל״ב (1772) הסכימו ב ל י ו ו ר נ ו לספר ״נהר שלום״ לר׳ שבתי וינטורה, שנדפס באמשטרדם בשנת תקל״ה. הם חותמים: ״תרי קטיני דוברי שלום…שלום על ישראל ועל רבנן דשליחותייהו קא עבדינן… קרית ד׳ היא חברון״.

זכר לשליחותו של ר׳ יצחק זאבי נמצא גם בכתב־ יד אחד שבו נרשמה סגולה למחלת־ אבעבועות אשר ״נמסר מהחכם השלם וכר כמד,״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״.  וכן מביא ר׳ משה מרגליות בפירושו על הירושלמי תיאור מערת המכפלה ששמע מפי שליח זה.»

שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי באירופה המערבית ארכה תשע שנים. בשעה שסיבבו שני השלוחים הנזכרים באירופה המערבית, סיבב שליח חברון אחר, ר׳ ר׳ יצחק יצחק גדילייא, בתורכיה האירופית. בשנת תקכ״ה (1765) חזר משליחותו לקושטא וסיפר שם על נדיב שנפטר בקורפו. הוא נזכר באגרת שכתבו בשנה ההיא ״פקידי ירושלים״ שבקושטא לר׳ חיים שבתי הכהן הרב של קורפו. באגרת נאמר: ״זה כמה שנים היה בא לידינו צדקת צדיקים ממ״ק [ממחנה קדשו] ע״י הגביר… מרדכי די שמואל הכהן… לשם עה״ק ירושלם ת״ו… שהן עתה זה שלש שנים לא… הגיע לידינו אפילו פ״ק [פרוטה קטנה]… אדהכי והכי בא ממ״ק החכם…שליחא דרחמנא מעה״ק חברון ת״ו כמה״ר יצחק גדילייא נר״ו והגיד לנו כי החכם ר׳ מרדכי הנזכר נפטר לבית עולמו…״“ שליח זה לא נודע ממקור אחר.

באותן השנים סיבב ביון שליח־חברון אחר, ר״ש עדה, וביקר בעיר לארסו. רב העיר ההיא, ר׳ יוסף נחמולי, מביא שמועה מפיו: ״ומידי עוברו פה העירה ציר אמונים הרב כמהר״ש עדה נר״ו שאלתי את פיו, והגיד לי שבעה״ק חברון תוב״ב יש להם מנהג קבוע, שלכתחלה כל מי שחל ז׳ [שבעת ימי אבילות] שלו בשבת, לקרותו לס״ת״.

 בשנים ההן סיבב בהולנד ובצרפת, וגם באמריקה, שליח־לעצמו מחברון, ר׳ מרדכי ב״ר יצחק תמה. הוא היה בן־בתו של ר׳ אליעזר נחום, מחבר ספר ״חזון נחום״ שהיה רב באדריאנופולי ועלה לירושלים ונפטר שם. הוא יצא, לחוץ־לארץ כדי להדפיס את ספרי זקנו, ובזה לא הצליח. ובבואו לאמשטרדם הציעו לו שם לתרגם מערבית לעברית את שאלות־ותשובות הרמב״ם עפ״י כתב־יד מעזבונו של ר׳ יעקב ששפורטש. הוא נענה להצעה, והספר נדפם שם בשנת תקכ״ה (1765) בשם ״פאר הדור״. וכן הביא לדפוס שם באותה שנה מתוך כתב־יד ספר־דקדוק בשם ״משכיות כסף״. מהולנד יצא לאמריקה וחזר לאירופה, ובאמצע חשון תקל״ח (1777) פגש בו הרב חיד״א בבורדו וראה בידו כתבי־יד שונים. ההשכלה הצרפתית קסמה לו והוא נלכד ברשתה. הרב חיד״א רושם ביומנו שמועות שונות ששמע עליו בפריס ובאמשטרדם, כגון שהוא קורא בספרי וולטיר וכופר בעיקר ושותה מיינם של גויים וכו', ומסיים: ״ובאמת נצטערתי מאד על זה מכמה צדדים, ה׳ יחזירו בתשובה שלמה כי״ר״.  בסוף הקיץ תקל״ט (1779) היה בהאג ומסר שם לר׳ בנימין משה מעלי הכהן איש ירושלים לשם הדפסה כתב־יד של ״ספר המבקש״ לר׳ שם טוב ן׳ פאלקירה, שנדפס שם בשנה ההיא. תמה הקדים לספר דברי־הקדשה בצרפתית שבהם הוא מקדיש את הספר לפרנסי ק״ק הספרדים מאויניון אשר בבורדו ומודה להם על עזרתם. כנראה לא חזר עוד לחברון.

שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי-שד"רי חברון ברחבי תבל.

עמוד 590

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

 

הפירופו(piropo), סוגת המחמאה שהתקיימה במרחב הכולל של העיר טיטואן, בשדרות וברחובות, מוצג בפרק השלישי. הפירופו הספרדי – המורכב מביטוי לשוני קצר הכולל דימוי, מטפורה או משחק מילים שנון, והמתייחס בעיקר לאספקטים הגופניים של האישה החולפת ברחוב – היה פרקטיקה פולקלורית מקובלת לחיזור ברחבי ספרד ובמדינות דוברות ספרדית. מסורת זו החלה לדעוך בעשורים האחרונים, עם העלייה במעמדה של האישה ועיגון חוקים נגד הטרדה מינית, אם כי לא נעלמה לחלוטין מן הנוף הממשי והלשוני. על אף התיעוד הנרחב של זירת המחמאות באינטרנט, סוגה זו נחקרה אך מעט.

בזירת המרחבים המשותפים בטיטואן היו מצויים התושבים היהודים, התושבים הנוצרים, ובהם החיילים הנוצרים־ההיספנים ששלטו בתחום זה של מרוקו הספרדית, וכן התושבים המוסלמים, שלמדו אט אט את הספרדית במגעיהם עם הספרדים, מייצגי ההגמוניה. זירת רחובות אלה הייתה מעין ׳מרחב שלישי׳, במושגיו של הומי באבא, או ׳אזור מגע׳(contact zone), כהגדרתה של מרי לואיז פראט. במרחב המחבר הזה ספגו בני התרבויות השונות זה את תרבותו של זה, גם אם כיחסים הדדיים א־סימטריים במסגרת הייררכית וקולוניאליסטית, חיקו אלה את אלה ונחשפו למגוון השפות והדיאלקטים של השוק הלשוני המקומי, כהגדרתו של פייר בורדייה.

הפירופוס הנידונים בפרק הם כאלה שניתנו לנשים יהודיות ברחובות טיטואן מפי הספרדים הנוצרים ונאספו בעבודת שדה מפיהם של נשים וגברים יוצאי העיר. ניתחתי את האמירות דרך הפריזמה הפואטית והסמנטית, תוך שימוש בארגז הכלים של חקר ההומור(כדוגמת עבודותיהם של אנרי ברגסון וארתור קסטלר) ובחינת סוגיות העוסקות בזיכרון, בהבניית זהות של נשים, במשטור גוף האישה, וכן דרך ניתוח הפואטיות של יחידת שיח במרחב הציבורי ומגעים בין תרבויות.

כתוצר פולקלורי שנוי במחלוקת, שהכיל יסודות גסים והתבוננות בתקריב בחלקי גוף נשיים כבדימוי פורנוגרפי, היווה הפירופו הפרה של יחס הכבוד הניתן לנשים מצד גברים יהודים. הוא הפך את רחובות טיטואן לאתר של חיזור ססגוני ופואטי, שבו מתקיימים, ולו כאופצייה, מגעים בין התרבויות – מגעים שהיו טאבו עבור הנשים היהודיות. המחמאות הללו הן גם מעין מופע שמקבל את משמעותו בהקשר של הפנמת הקול הנוצרי אצל הנשים היהודיות וחיקויו, כמסגרת המאפשרת איחוד עם האחר האסור.

מזווית אחרת של היחסים הבין־קבוצתיים, ההרגל של המוסלמים בטיטואן להעניק פירופו היה חיקוי של שפת הכובש הספרדי(mimicry במונחיו של חומי באבא). כך נוצרו אף מחמאות פרודיות המבוססות על עילגות הלשון הספרדית בפיהם של דוברי הערבית, שהבליטו את ה׳אנחנו' מול ה׳הם׳ וסימנו את מגמת ההדרה של המוסלמים מן המרחבים הציבוריים המשותפים. עם זאת, ניסיונותיהם לחקות את הנוצרים (כעולה מתיאוריהם של היהודים), והחיקוי של החיקוי – הפרודיה שיצרו היהודים על המוסלמים – משקפים את ההיברידיות, או מוטב לומר המיזוג התרבותי שנוצר בזהותם של תושבי טיטואן בני שלוש התרבויות, בשל המרחב הממשי והמרחב הלשוני־פולקלורי של הפירופוס.

בפרק הרביעי נידונים שלבי דעיכתה של שפת החכתייה, תהליכים של רה־היספניזציה(הידמות אל הלשון הספרדית הקסטליאנית) שעברה במרוקו, וכן השיבה אל השפה בשנים האחרונות והחייאתה (revitalization of language). החכתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו, היא שפה שהודחקה והייתה שרויה בתרדמה במשך עשרות שנים. כאמור, החכתייה מבוססת בעיקרה על השפה הספרדית אך יש בה רכיבים מן הערבית המוגרבית המוסלמית והיהודית ומן העברית. תהליך נטישתה כשפה חיה החל בראשית המאה העשרים והלך והתעצם בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו. באותם ימים אימצו יהודי מרוקו הספרדית אה התרבות והשפה הקסטליאנית והעלימו במודע, או שלא במודע, את האלמנטים שהיו עלולים ליצור חיץ בינם לבין נותן החסות הספרדי. השיבה בימינו אל החכתייה בולטת בזירות וירטואליות, ברשתות החברתיות ובמפגשים חברתיים המבוססים על עיר המוצא או על השפה עצמה. הדוגמאות בפרק שאובות מעבודת שדה ומתיעוד אתנוגרפי וכן מקטעי אוטוביוגרפיות ושירה.

דוברי החכתייה נוקטים אסטרטגיות ופרקטיקות מגוונות בתהליך החייאת שפתם, החל בפעילויות ביוזמת יחידים, הנעשות בניסיון ללכוד רסיסי זיכרון ממרחב המתקיים בתודעתם כמקום הנכסף ו'הנכון', למשל מילונים בחכתייה ומפגשי תרבות; עבור בשימוש בחכתייה בערוצי מידע ותקשורת וירטואליים, כמו פייסבוק, המסומנים כאתרי תקשורת חתרניים המאפשרים ללשונות שונות להתקיים יחד בצורה שוויונית וגלויה; וכלה בפעילותם של מוסדות מרכזיים, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, ואף של חוקרים יחידים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך החייאתה של השפה. עם זאת, הניסיונות ליצור חכתייה משוחזרת מעלים שאלות של אותנטיות מול מלאכותיות. בסיום הפרק אני בוחנת את שאלת עיתוי השיבה לחכתייה, מדוע דווקא בשנים האחרונות היא זוכה להחצנה וללגיטימציה.

יצירה אומנותית מהווה מעין מרחב מדומיין שבו ובזכותו העיר טיטואן, על מראותיה, ריחותיה, אורחותיה ואמונותיה, קמה לתחייה – יצירות מסוג זה נידונות בפרק החמישי. אף שהמבט הישיר אינו אפשרי, בפרק זה המבט במובהק אינו מופנה ישירות אל טיטואן העיר, אלא אל מראה דמותה העולה מתוך קריאה בשיריו של המשורר מואיז בן הראש, יליד העיר, והמשתחזר ונבנה מחדש בסרט ׳עֲלִיָה׳, סרטה של נעם אדרי, בת דור שלישי למשפחה יוצאת טיטואן, המתעדת את סבתה. הפרק הוא צומת המפגיש את מרחבי העבר של העיר טיטואן עם המרחבים העכשוויים של היצירה הישראלית, המשמרים את קיומה של העיר מבעד למציאות המקומית; את היצירה הפואטית עם היצירה הקולנועית, כשני מדיומים אומנותיים המביעים את עושרם התרבותי של בני הקהילה ובנותיה; ואת בן הדור הראשון עם בת הדור השלישי, כמייצגי דורם המעלים בפנינו שאלות של זהות, של ישראליות, של זיכרון ושל שפה.

בספר זה אני מבקשת אפוא לתעד ולנתח מקטעים מתוך מכלול היחסים הבין־תרבותיים והבין־דתיים שהתקיימו(ועדיין מתקיימים) בעיר טיטואן, לאחר שתושביה היהודים היגרו ממנה לארצות אחרות. המחקר שפירותיו מוצגים כאן נע מן הקונקרטי אל המופשט: מאגדת המקום על האבן, המסמנת את הלוקלי והבלתי ניתן לעזיבה, אל הטקס, המורה על שינוי במרחב ובתרבות החומרית; אל המחמאה, שעיקרה הביצוע המילולי במרחב הציבורי במופע; עבור בשפה – החכתייה – שהיא עצמה נעה בין המופשט למשתנה והשימוש בטכנולוגיות חדשות המשחררות את הקיבוע במקום הממשי; לבסוף אל היצירה הספרותית והקולנועית שעיקרה ייצוג של הממשי. התחקיתי במחקרי אחר המנגנונים שנועדו לפצות על העיגון החזק במקום הפיזי ועל המקומיות היציבה של העבר באמצעות משא ומתן תרבותי ובין־תרבותי הולך ומתמשך, הפושט צורה ולובש צורה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמיקומים המשתנים אף הם. אפשר שמחקר זה עשוי לתרום לא רק לחקר קהילה אחת במקום אחד אלא ניתן יהיה לאמצו גם למצבים בין־תרבותיים המתקיימים באירופה, בארצות־הברית ובישראל, ואף במקומות אחרים, ולגזור ממנו תובנות חדשות על מצבים סבוכים במגעים בין־תרבויות.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס

עמוד 18

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'

התרבות העברית במרוקו 1956-1912

דוד גדג'

מה היו מאפייניהן של התרבויות העבריות השונות שהתגבשו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? כיצד התעצבה התרבות העברית במרוקו לצד התרבות הערבית והתרבות הצרפתית? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו היהודים במרוקו קשרים, ומהיכן ״באו מבחר של רפרטואר עברי? אילו פעילויות בעברית התקיימו באגודות העבריות במרוקו? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך בעברית?

אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1956-1912 בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים רבי תהפוכות. פרקי הספר דנים בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורט״ם להבנת התהליכים ההיסטוריים. הספר תורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה־20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.

ד״ר דוד גדג׳ הוא היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה־19-ה־20.

על העטיפה: נטע אלקיים, ׳הזורעים; 2013 (פרס)

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912 -דוד גדג'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר