ארכיון יומי: 16 ביוני 2022


ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

ארזי-הלבנון-אנציקלופדיה-כרך-1
ארזי-הלבנון-אנציקלופדיה-כרך-1

רבי אברהם בונט אביגדור בן משולם

חי בשנות ק״ל-ק״ן מחכמי ספרד, והוא ובנו רבי שלמה אביגדור היו חכמים סופרים מעתיקים ספרים ספרי חכמות ללשונינו, ומהם נמצאים באוצה״ס שונים ובאוצה״ס בפארמא יש כ״י על מלאכת חכמת הגיון, ומתחיל ״אמר אברהם בן משולם בן שלמה בן משולם אביגדור וכו׳ נדבני לבי היום בהיותי בן שבע עשרה שנה למנין קכז בחודש ניסן לחבר ספר קצר במלאכת הגיון״, עוד יש ממנו ספר כ״י שחיברו בחכמת הרפואה בשנת קל״ט בשם מבוא הנערים כאשר למד חכמת הרפואה בעיר מונפילייר.

אור החיים, בערכו

 

רבי אברהם ביטון

מחכמי ספרד, שבאו לצפון־אפריקה אחרי הגירוש בשנת ה׳רנ״ב [1492]. מושבו בעיר פאס, מרוקו נפטר בשנת ש׳-ש״ל בערך.

 

רבי אברהם ביסודו

 

מחכמי צפת בראשית המאה הט״ז. מוצאו מספרד. יתכן שאביו היה רבי יצחק ביסודו, שחי בדור שלפני הגירוש, ושימש כראש ישיבה בעיר ליאון. בשנת רס״ד [1504] חותם רבי אברהם ביסודו עם חכמי צפת על איגרתם לחכמי ירושלים בדבר השמיטה. רבי אברהם נפטר בשנת רס״ט [1509] ״בעין אזייטו״ – עין זייתון,. גם בנו רבי יצחק ביסודו נמנה עם חכמי צפת בראשית המאה הט״ז.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״ז, עמוד 151

 

רבי אברהם בירב

מחכמי ארץ־ישראל. מרבני צפת. בנו של רבי יעקב בירב. יש ממנו בתשובות המבי״ט [רבי משה מטראני] ומרן רבי יוסף קארו והרשד״ם [רבי שמואל די מדינה].

תולדות עם ישראל, בערס

 

רבי אברהם ביתאן

מחכמי ג׳רבא במאה הששית. למד ד׳ אמות הלכה יחד עם רבי רחמים חורי הראשון ונזכר בספרו ״כסא רחמים״. הוא אביו של רבי משה ביתאן וזקנו של ראב״ד ג׳רבא רבי נסים ביתאן. בספר ״מעשה

נסים״ לר״ד חדאד כותב עליו שהיה חסיד וקדוש מאוד והיה מתפלל ולומד בבית הכנסת הגדול, והיו מזמינים אותו לבקר החולה כיון שהיה יודע לתת רפואות וסגולות, והיה סימן בידם שאם היה נותן להם תרופה כלשהי סימן שיש תקוה ואם היה דוחה אותם סימן שאין תקוה. כן היה בקי מאד בחכמת הניקור ובגלל מומחיותו הרבה לא היה מוריד מהבשר רק קצת, אך לא רצה ללמד אחרים לנקר בצורה זו מחשש לתקלה מחסרון בקיאותם כמוהו. כן מסופר שם שרבינו חיבר השגות על ספר ״שבות יהודה״ על המכילתא להגאון רבי יהודה נג׳אר מתונס וכשבקר פעם בתונס שלח רבי יהודה את שלוחו לקרוא לו. אחר מאמצים הצליח השליח להביאו, וכשראה מהר״י נג׳אר שהערותיו צדקו מאד הזמינו לבוא ללמוד אתו. רבינו הסכים אבל כיון שהיה זקן והיתה הישיבה קשה עליו, בקש רשות ממהר״י נג׳אר שיוכל ללמוד לפניו בהטיה, והוא נעתר לו מיד, בהיכנס תלמידי רבי יהודה וראו שהוא מוטח חשבו לגעור בו, אבל רבם מנע בעדם וצום שיזהרו בכבודו שהוא רב גדול. כששאלוהו מדוע אם כן הוא לבוש בגדים בלויים, השיבם רבם שזהו מחמת עניותו, ובקש שכל אחד מהם יתנדב סכום כלשהוא ויקנו עבורו בגדים כראוי לו, וכן היה.

כן מסופר שם איך נענש ראש הקהלה בג׳רבא על שלא רצה לתת מפתחות באר המים שבבית הכנסת הגדול לרשות המתפללים והלומדים שם, והתחצף לרבינו. רבינו קללו שימות באותו לילה, ובאותו לילה הגיע לסכנת מות ממש על ידי עצם שנתקע בגרונו. רק בהתערבות הדיין רבי יוסף הכהן זצ״ל שהלך לפייס את רבינו לבקשת בני משפחת הנגיד, ניצל אותו נגיד אחר שהתחייב בפני רבינו שלא

להציק יותר לקהל, ולהתנהג בכבוד לתלמידי חכמים. ע״ש.

רבינו חתום באב תקפ״ב [1822] אחר רבי חיים חדאד על שטר מתנה מרבי רחמים חורי לכלתו ג׳זאלה הנדפס בספר ״ממלכת כהנים״ [עמוד שמ״ט], ואח״ז מקיימים החתימות רבי דוד כהן רבי יהודה צדיקה ורבי יוסף כהן.

מלכי תרשיש, עמוד תא

 

רבי אברהם בכור הכהן

מירושלים. נספר ע״י הגאון רבי אברהם פאלאג׳י בספר ״אברהם את ידו״ חלק ב׳ דרוש ז׳ לשמועות עמוד ס״ב ושם מכנהו ״הרב כהנא רבה כמהר״ר אברהם בכור הכהן ז״ל״״.

 

רבי אברהם בלולו

מחכמי דמנאת שבמרוקו. בכתובה תואר כ״חסיד ועניו מקובל אלוהי״.

מלס דמן, יז ע״ב

           

רבי אברהם בן אליעזר הלוי

מחכמי ספרד. מקובל. גיסו של רבי אברהם זכות, בעל ה״יוחסין״. נולד בספרד בשנת ה׳ר״כ [1460] ונפטר בירושלים בשנת ה׳רפ״ח [1528]. אחרי גירוש ספרד בשנת ה׳רנ״ב [1492] ישב בטורקיה ובמצרים. בשנת ה׳רע״ה [1515] עלה לירושלים.

חיבר פירושים לספר דניאל ולאגדות חז״ל על הגאולה בשם ״משרא קטרין״.

תולדות עם ישראל, כערכו

           

רבי אברהם בן אל-פואל

תושב טורטשה, תלמיד חכם מצויין. קרוב לודאי שתפס מקום דיין או ראש ישיבה בעירו. הריב״ש מסיים את תשובתו אליו בביטוי ״משיב מפני היראה והכבוד״. רבה של טורטשה בזמן שהתשובה נערכה אל אברהם בן אלפואל, היה רבי משה חלאווה.

הריב״ש תקופתו, ירושלים תשט״ז

 

טורטוסה (Tortosa) היא עיר בקטלוניה שבספרד, 89 ק"מ דרומית-מערבית לטרגונה, בקרבת הגבול עם אראגון וולנסיה. שוכנת על הדלתה של האברו, באזור שמוקדש לחקלאות, בעיקר לגידול אורז.

העיר נקראה Ilerca בפי האיבריםDertosa בפי הרומאים וטרטושה (طرطوشة) בפי המוסלמים, שבתקופתם הייתה מרכזה של ממלכת טאיפה (11481035). היא נכבשה בידי רמון ברנגר הרביעי מקטלוניה ב-1148. בעיר התקיים בשנים 1413–1414 ויכוח טורטוסה בין יהודים לנוצרים.

 

 

רבי אברהם בן אשר

בסוף ימיו נוספו לו השמות חיים רפאל. הדפיס בקושטא בשנת תצ״ד את הספר ״שערי קדושה״ לרבי חיים ויטאל מתוך כתב-יד שמצא במצרים, והיה עוד שתי פעמים במצרים, באביב תקי״ג ובשנת תקכ״דיי. בשנת תק״א יצא בשליחות ירושלים לאירופה המערבית יחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי ובהיותם בקושטא נפרדו דרכיהם. בהיותו באיטליה בשנת תק״ג החליטו הגבירים ממשפחת פראנקו לייסד ישיבה בירושלים בשם ״יפאר ענוים״ ובחרו בו לראש הישיבה. הצטרף לחבורת "אהבת שלום״ בשנת תקי״ט. לאחר פטירתו של רבי מיוחס בכר שמואל בשנת תקל״א נבחר לראשון לציון.

רבי אברהם בן אשר הסכים על ספרו של החיד״א ״שער יוסף״ ואלו הן השמועות שמביא החיד״א בשמו בספריו: ״שמעתי מפי הרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה על פסוק מני אפרים שרשם בעמלק" [פתח עינים, ח״א, מגילה י, ב, דף צה, ד]; ״שמעתי מהרב החסיד כמהר״ר אברהם ן׳ אשר זלה״ה שהיה מפרש״ נ״צוארי שלל״, דף קת, ב׳; שם, קיז, ג].

רבי אברהם ן׳ אשר נפטר בשמונה עשר באב תקל״ב והחיד״א הספידו בחברון: ״לשמועת הרב המו׳ מהר״א ן׳ אשר זלה״ה כי באה בעה״ק חברון ת״ו 25 אב תקל״ב, שנפטר טו״ב אב בירושלים ת״ו״. בהספדו אמר עליו: ״״.אחד מן הרמתים ובעל כנפים, רב נהוראי, סבא דמשפטים, הרב המובהק, תהלתו בקהל חסידים… ידיו רב לו הן שתי ידים זוכות. ידו אחת בנטילה הני צררי דפשיט, עושה צדקות, ויד אחת מחזקת ספרין פתיחו שפתותיו דובבות טריד בגרסיה… רב גידל יתמי דיתמי מפתו יאכלו ומכוסו לחמו ניתן… יום שמת רבי אך גדול היה באותו היום. איך היתה לשמה העיר ההוללה הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, שהכל סכין ביופיה, מסויידת ומכויירת, שרתי במדינות, המחושקת ברקעי זהב, המהוללה בדביר כרכא מצויינא הן חכמה והן יראת אלקים, שפר חסידים וחובת הלבבות״.

מ. בניהו, ספר החיד״א, עמוד שגב.

           

 

רבי אברהם בן גדליה אבן אשר

מחכמי צפת במחצית השנייה של המאה הט״ז. נודע בכינויו אב״א [ראשי תבות של שמו]. בצפת הוא נמנה עם תלמידיו של רבי יוסף קארו, בפרק זמן מחייו הוא שימש ברבנות בעיר חלב שבסוריה. שרדו שתיים מתשובותיו. רבי אברהם ן׳ אשר חיבר פירוש על מדרש רבה ומגילות, בשם: ״אור השכל״, ולא נדפס אלא על ספר בראשית, בשם: ׳מעדני מלך; ויניציאה שכ״ב.

עלייה והתיישבות בא״י במאה הט״1, עמוד 151

 

רבי אברהם בן גיגי

רבי אברהם בן גיגי בה״ר דוד, חי במאה החמישית [ת״מ-ת״ן – 1740-1680] והיה רב בדבדו שבמרוקו.

יחס אבני קדש דבsu, עמוד 77-78

 

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 82

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

ארזי-הלבנון-אנציקלופדיה-כרך-1
ארזי-הלבנון-אנציקלופדיה-כרך-1

 

רבי אברהם בן דוד שושן

מחכמי ספרד בעיר טוליטולא, ומתלמידיו של הרא״ש בשנות ה״א נון קוף, חיבר חידושי הש״ס וקראם עליות, והובא מהם לשון א׳ בספר אבודרהם בספר תפילה של חול, עיי״ש. וחבירו הוא הר״ר יצחק שר חסד, וכמו שכתב בסדר הקבלה לר״א טורטייל ז״ל, והובא גם בתשובות הרא״ש, כלל סח סימן כז, חולק על פסק הרא״ש, בדין מי שנתחייב שבועה לפרוע שדעת הרא״ש שכופין ומשלם קנס לשר המדינה, ודעת בן שושן לא כן, עיין שם.

ונפטר כד אלול שנת צט, ונמצא נוסח מצבה שלו ונדפסה בספר אבני זכרון, בזה לשונו,

תורה וגדולה במקום א' נגנזו תחת אבן הזאת יחד הוא אבן השתיה, כי שמה קבר אבי התושיה, איש אשר רוח א׳ בו, יועץ וחכם חרשים, תחכמוני ראש השלישים איש המדות, מדובר בו נכבדות, עץ חיים אשר לא יבולו עליו, כל עץ בגן א׳ לא דומה אליו, ותהיה המשרה על שכמו, נודע בישראל שמו, רבי אברהם בן שושן הי׳ למשפט חושן אשכול הכופר, אם לתורה אם למקרא באר לחי דת ותורה, כמה ספרים לתלמוד חיבר ובמקרא אין חקר, כמה נסיונות נתנסה ובכולם עמד וקבלם בשמחה וחיבה ונפטר באהבה רבה כ״ד אלול שנת צ״ט ועלה לשמי שוכן מעונה ואברהם עודנו עומד לפני ה׳.

עד כאן נוסח המצבה.

והנה בימיו היה עוד שם איש גדול ליהודים ממשפחת שושן [שושאן] שמו גם כן רבי אברהם בן שושן והיה שר מקורב למלכות חצרן, וגזבר המסים למלכות, נקרא גם כן בכינוי אבן אסחאק אברהים בן שושן, וכו׳. ולפי המתבאר בספר גן המשלים לרבי טודרוס, שהיה דון רבי אברהם שושן זה חתנו של השר אלמשדוף רבי מאיר בן שושן, שהיה אבי השרים דון יצחק ודון יוסף כולם חצרנים, אישים גדולים, ושם בספרו של רבי טודרוס שיר לכבודם בהרבה שבחים, ואך גם יש שם שיר אחד שכותב בגנאי חכמי בני שושן רבי דוד שושן ורבי אברהם שושן וכו;

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

 

רבי אברהם בן וואליד

חתם בין רבני ירושלם בשנת תרכ״ב בכתב השליחות של רבי אברהם ב״ר יצחק חרוש ובשנת תרל״ד בקונטרס ״כנסיה לשם שמים״. כתב השליחות שלו עצמו וכן מכתב המלצה עבורו פורסמו במגנ"י ב' ובזבל"ה י"ג.

 

רבי אברהם בן זיזא

מובא בספר אבודרהם בפירוש פיטום הקטורת מה שפירש על כרשינא.

אור החיים, בערכו

רבי אברהם בן חייא הנשיא

מגדולי חכמי ספרד משנות תת״ל-תתצ״ה מושבו היה בעיר שוריא, ועיר ברצלונה וגם בארץ פרווינציא באיזה עיר ממנו נודע הרבה ספרים בחכמה ודקדוק, וחכמת התכונה ובמוסר מרבותיו ידענו חכם א׳ בשמו רבינו אברהם בן שלמה ז״ל. ורבי ידעיה הפניני הבדרשי כתב עליו וזה לשונו: והנשיא רבי אברהם גם הוא התפלסף והעמיק בשבע חכמות וממנו אצלינו ספרים רבים במספר ותשבורת ותכונה ובסוד העיבור וגם בחכמת אנושיות ובסתרי תורה ספר קראו גדר האדם וכו׳ ע״כ. וכן הביאו בעל המאור במסכת ראש השנה סוף פרק ב׳ שם.

אלו חם חיבוריו:

1-ספר ׳העיבור׳ בעיר לונדון שנת תרי״א, וכתוב בו שנכתב שנת תתפ״ג.

2-ספר ׳צורת הארץ' שחלק ראשון ממנו נדפס שנת שו, וכתוב בו שחיברו שנת תתצ״ג ונדפס שנית בשנת שנה עם פירוש מאת רבינו מרדכי יפה בעל לבושים, ושלישית באופנבך עם פירוש רבי

יונתן בר יוסף מראדנא שנת ת״פ ובו הגהות מרבי פרץ הנשיא.

והועתק ספר זה גם ללשון רומית בהערות מחכמי נוצרים.

3-ספר ׳משנת המרות׳, נדפס תרכ״ד. ועוד ספר חשוב במוסר

4-שמו ׳הגיון לנפש העצובה׳, שהובא גם בספרי המקובלים שבאו אחריו כמו במשיב דברים לרבי יעקב בן ששת ובספר תורת המנחה לרבי יעקב סקילי ובכ״י ישנם עוד ספר

5- ׳חשבון מהלכות הכוכבים', שחיברו בשנת תתצ״ו, והובא גם בספר מאור עינים להר״ע אדומי, ונמצא באוצר הספרים וואטיקאן ברומא.

6-׳מגילת המגילה׳, שהובא בעקידה פרשת פקודי ושם הוא קובע זמן הגאולה בשנת ה״א קיח [כמו חשבון הבאים אחריו רמב״ן ורבינו בחיי ורלב״ג וכו׳].

7-׳הקצים׳ הובא בפירוש ראב״ע לדניאל והוא בכ״י אוקספורד והיא חלק מספר מגילת המגילה. ושם אגרת כ״י שכתב לרבינו יהודה ברזילי מברר שמותר לשאול בחכמת איסטרולוגיא בעין שהוא הודה לאיש אחד לדחות זמן חתונה על ידי שראה כי אינו טוב לפי משפטי הכוכבים ור״י בחילי חולק עליו ומברר שאסור וכו׳.

ועוד לו ספרים בתכונה ספר

8-׳לוחות ושמושן׳ וספר

9- ׳הגלגול בגלגלי הכוכבים; והכל הוא בכ״י באוצר הספרים שונים.

והנה בספר ׳צורת הארץ׳ כתב בהקדמתו שלא רצה לחברו עד שבא אליו שורות יקרות מאת קצין דורו הנקרא בשם איש אלקים ובחירו שבקשו כמחויב על כל אוהביו ומכיריו כל שכן על תלמידיו וכו׳ ע״כ.

הנה נראה שהכוונה על חכם א׳ אשר שמו היה רבינו משה, ורבי אברהם היה גם מתלמידיו, ולפי שלא נתפרסם חכם בדורו בשם משה רק רבינו משה הדרשן מנרבונא, יש אומרים שהוא זה.

וכתב עליו רבי שם טוב בספרו ״האמונות״. דרבי אברהם הנשיא אף שהתפלסף לא נמשך אחרי הפילוסופים אלא במקומות שמסכימים עם הקבלה ולא פנה אל רהבים ושטי כזב וכו׳ עכ״ל.

והנה מובא בשם הנשיא רבי אברהם בר חייא ז״ל דיבור בפירושי רד״ק תהלים קמז, כי יש כוכבים נראים אחד והם רבים וכו׳ ע״כ. והנה הדבר אמת שנתברר כן בימינו עפ״י משקפיות הגדולים וכידוע, אך זה חידוש שהרב כיון כן כמה מאות שנים קודם שנתגלה כן, ואף על פי כן יש מחכמי תכונה מפקפקים אם אינו רק הטעאה מה שנדמה כי הם שנים ואכמ״ל בזה.

אוצר הגדולים, אלופי יעקב

 

רבי אברהם כן חלפון

אחד מראשוני פייטניה ומשורריה במחצית הראשונה במאה הי״ג של יהדות תימן הידועים לנו כיום, אך אף על פי כן כמעט ולא נודע. מקום משכנו היתה העיר עדן, שבאותה תקופה שימשה אחד ממרכזי היהדות בתימן ונודעה לה חשיבות גם מבחינה מדינית, וכבר עמד על כך פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקריו, בפרט בספרו ״התימנים״, ירושלים תשמ״ג.

כדרכם של פייטני הגלות, במיוחד בארצות המזרח, נוקט רבי אברהם בן חלפון גישה תחינתית בפיוטיו ובשיריו הדתיים. אמנם גם בשירי החול שלו עדיין לא מלאו לבו לשוות להם אופי נטול כל סממן דתי כדרכם של פיטני ספרד שקדמוהו כרבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, אלא דאג לשרבב בהם גם מושגים של קודש.

ר״א בן חלפון היה הבודד בתקופתו, על פי עדותו של טובי, מחכמי ומשוררי תימן ששירתם מצאה לה מקום ובטוי גם מחוץ

 

נעתק מכתב יד מן הגניזה. השיר לפורים ״שמח דודי ביום פורים״ מצוי בכתב יד פרסי משנת רכ״ח [1468], וגם תורגם לשפה זו. השיר העוסק בהלכות שחיטה ״אשר חפץ קנות בינה״, מצוי היה בכתב יד מבבל שנכתב בשנת שצ״ו –

[1636]. לומר לך, כי לרוב חשיבותם פרנסו קהילות אחרות.

כינויו היה אלעדני״, וזאת נלמד מדברי מעתיק הפיוט ״אמונה יוצרה״, בציינו את הכותר בלשון זה: ״שירה נאה על התורה לאברהם בן חלפון אלעדני" [יוסף טובי, שירי אברהם בן חלפון, ת״א תשנ״א, עמוד 31].

פרופ׳ טובי קובע את זמנו למחציתה הראשונה של המאה הי״ג,

על פי מספר נמוקים. ביניהם זמני כתבי יד, והשפעות על שיריו מחבורים אחרים כדוגמת משנה תורה להרמב״ם, ודברים שכתב רבי יהודה אלחריזי נשם, עמוד 31-32]. לעומת זאת, פרופ׳ יהודה רצהבי, ציין שתקופתו שנויה במחלוקת, ומלבד התקופה שציינו, ״יש המאחרים אותה לסוף המאה הט״ו״ [תורתן שלבני תימן, קרית אונו תשנ״ה, עמוד רבת]. מעתיקי יצירתו הבאים אחריו, ראו להכתירו בתארי כבוד ומעלה אלה: ״התלמיד הטוב״, ״החכם הפטיש״, ועוד

[טובי, שם, עמוד 32].

מאפייני שירתו כוללים בנושאיהם: תוכחה ומוסר, חתונה ומילה, פיוטים, פזמונים, וסליחות לחגים וימים נוראים. והרי דוגמות ספורות לחלק מהם:

א. מי זאת כשחר נשקפה ותעל מפאתי שחק ורום ממעל [שם,

עמוד 102]. ב. שמח חתן, עלז בימי נעורים וייטב לבך בימי בחורים נעמוד 103]. ג. יעלה יפה תמה אורה כאור החמה [עמוד 104]. ד. צבאות שוכנים במקום שחקים כהיום ירדו לשכון ארקים [עמוד 104]. ומן הסליחות: א. אדון עולם ברחמים נהלני ומעמקי תהומות בחסדך דלני [עמוד 133]. ב. אל ישעי וחילי ומנתי וחבלי תאזין תחנוני הקשיבה לקולי נשם].

במחקרו מציין טובי בנוגע למקון מוצאו כי ״באו החוקרים דודוזון ואיש שלום לכלל דעה, כי מוצאו של המשורר בתימן״ נעמוד 30]. אך רצהבי מטיל ספק וכותב: ״תימניותו מפוקפקת, שכן חריזתו ספרדית. בשירתו אין רמז כלשהו ליהדות תימן, ואיש מחכמי תימן אינו מזכירו. נוסף לכך, כמעט שאין זכר לשיריו בדיואן התימני״ [תורתן שלבני תימן, עמוד רכש].

אולם המעיין במבואו הנרחב של טובי נעמוד 27-80], יווכח לראות, שהן מעיני חלק מהחוקרים החדשים שדנו בקצבי שירים

 

אלה נעלם, בתכאליל דומים מסויימים, הובאו שיריו פיוטיו וסליחותיו בחלקים אחדים מבלי לציין שם מחברם, ומתוך כך יצא הספק. ואני לא באתי להכריע, אלא להציג דעת שני מלומדים בעלי שם.

נסתלק לחיי נצח כנראה בעיר עדן, במחציתה הראשונה של המאה הי״ג.

יריעות אהרן, עמוד 192-193, ר׳ אהרן קאפח

 

רבי אברהם בן חסון

מן המעט הידוע עליו הוא שהיה ״נין ונכד למהר״ש בן חסון"

[ל׳ כתב שליחותו] סבו זה רבי שלמה בן חסון חיבר את ספרי השו״ת ״בית שלמה״ [שאלניקי ת״פ] ו״משפטים ישרים״ [שם תצ״ב]. תחלתו של רבי אברהם בן חסון היא בחברון שם הוא נמנה [בשנת תק״מ] בין חכמיה. לאחר כך נתיישב בצפת ממנה נשלח בשנת תק״ע לערי אירופה המערבית עקב התדלדלות הקהלה בקום מושל רע מעללים אשר סחט מן היהודים דמים מרובים כפדיון נפש – לשון חכמי צפת בכתב שליחותו. עוד הם מוסיפים כי ״מלאה הארץ [צפת] דלים ועניים מרודים ספרדים ואשכנזים״, הכוונה ודאי לשתי השיירות הראשונות של תלמידי הגר״א אשר עלו באותה עת [תקס״ח – תקס״ט] ונתישבו בצפת. רבי אברהם בן חסון עובר בפיזארו בשנת תקע״ג ורושם בפנקס השלוחים כי גבה לטובת צפת את מעות שבע השנים שעברו מאז ביקורו של רבי רחמים יעקב בשנת תקס״ו, נוסף לכל ״הפליאו חסדם ונתנו לי בתורת מוקדם ג׳ שנים סך הכל עד עשרה שנים״. כחמש שנים עשה בדרכו, אחריהם שב לצפת בה חתם בשנת תקצ״ה על כתב שליחותו של רבי משה בן סמחון.

״שנות דור ודור״, ח״ב, עמוד רצ

ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

עמוד 84

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,הרב משה אסולין שמיר.

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז בימינו:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"

  (רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,

יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

 

תורף דברי קדשו:

מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה, ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".

המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה"ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

 

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן"רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,

 מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה'פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

 

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,

ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

 

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו

כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

 

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

 

רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

 

 

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

 

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

 

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

 

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

 

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (

משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

 

 

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

 

 

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

 

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,

וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

 

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

 

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

 

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

 

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

 

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

 

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

 

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים

החלה – רומזת למן.

 

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

 

רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

 

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

 

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

 

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

 

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

 

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

 

א.  "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

 

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

 

ג.  "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

 

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

 

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)

א.  ארבע ציציות כנגדד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ב.  כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

 

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

 

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

 

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

 

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

 

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

 

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

 

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

 

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה וב"ב.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר