מורשת יהדות מרוקו

נוסף לכל אלה הפרוסה הייתה תמיד בכיסי הודות לדודתי ולבעלה רפאל, שהיה איש טוב ושתקן שנוכחותו כלל לא הורגשה בבית. והחשוב מכל, שלוש פעמים ביום ולמעלה מזה, היה האוכל מצוי בשפע ורק מן המובחר. התענגתי על רוב טוב. הלוואי רבונו של עולם! כך הייתי מתפלל כל בוקר, שתארך עלי שהייתי עם דודתי, או שיקרה איזה נס ואשאר כאן כל ימי חיי. ובאמת למי יזיק אם אשאר עם דודתי? אלא מאי? תאמרו — הורי לא ירצו להיפרד ממני? גם זה דבר לענות בו! אבא ממילא נמצא רוב הזמן בנסיעות ואמא, לפי דבריה, קצה נפשה בעול הקשה של פרנסת המשפחה. מכל מקום, אלך לבקר אצלם מפקידה לפקידה ושלום על ישראל. בין כה וכה ואני נהנה מחיי כאן וכל יום נוסף זורחת לי השמש בתוך נפשי פנימה. פני שונו, שערותי שהיו קודם פרועות, עכשיו הן סרוקות יפה. אמנם לתלתליו של בן דודתי עוד לא הגעתי, אבל דודתי הבטיחה לי שאם לא אתאבק בעפר ואשמור על ראשי שיישאר נקי, מובטח לי שיצמחו לי תלתלי זהב כמו של מרק. מה מעשיהם של הורי? אין זה מענייני! לפחות פה אינם מעיזים להכות אותי. הדודה לא תִּתן להם. אני כל היום עם מרק. אנו מטיילים וחופשיים לנפשנו כמו שנאמר: ״אני לדודי ודודי לי״, ידי בידו, מסתובבים כל היום ונהנים מעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בשבת הראשונה נודע לי שהורי, דודתי ובעלה לוקחים סל עם אוכל והולכים לסעוד את לבם בים. כלומר, שכרו מראש סירה והולכים לשוט על הים. אנו לא הורשינו להילוות אליהם, אבל תמורת זה קיבלנו פרנק כל אחד והובטח לנו שישתפו אותנו בטיול הערב. כשחזרו כולם הביתה, סיפרה אמא בהנאה ובקנטור שאבא סירב לעלות על הסירה מרוב פחד וכולם לעגו לו. אמנם גם אמי פחדה, אבל מה זה שייך? הלא היא אשה! מטבע הדברים שאשה פוחדת מדבר נועז כזה, אבל אבי שהוא גבר, פוחד מהים?! כל השבוע חמדו לצון על נושא זה עד שנודע הדבר גם בין האורחים שפקדו את המסעדה, בין ידידי המשפחה שהיו באים לביקור ונשארים עד שעה מאוחרת בלילה. אבא סתם חייך במבוכה וצחק עם כולם. אני כבר התחלתי להתרגל לחיים החדשים. לא ידעתי מחסור ודאגה. כל מבוקשי ניתן לי וגם מכותיהם הקשות של הורי נשכחו, כי דודתי הרגישה בשעת סכנה והצילה אותי מידם לפני המהלומות, והרימה עליהם את קולה: —

כלבים! את בשרכם אדוש! רק תעזו לנגוע בו!

אני חיבקתי בידי את גופה של דודתי ונדבקתי בה כבמגן בפני איומי הורי. דודתי הייתה באמת אשה נפלאה, ובעלה עדין ונוח לבריות, הולך על ראשי אצבעותיו, כמו שאומרים, הוא יכול ללכת על ביצים ולא ישבור אותן. בה­שוואה לדודתי, קטן קומה ורזה היה, לבוש תמיד חליפות נקיות ויפות ועישן סיגריות שריחן היה נעים. היה נחבא אל הכלים, לא משמיע קולו ולא מכניס חוטמו בשום עניין, אלא על פי דודתי יישק כל דבר, גם בבית וגם בעסקים. גיליתי אחר כך שהייתה להם גם חנות מכולת גדולה בקצה השני של הבניין, עם חלון ראווה גדול, מלא וגדוש כל טוב. הייתי עומד בקצה השמאלי של הבניין ומתפעל מכל הקופסאות והצנצנות שהיו מסודרים בסדר מופתי. דברי אוכל ומיני מתיקה כגון קופסאות שוקולד שלא ראיתי או טעמתי מעולם. עסקיה של דודתי היו נוחים ומכניסים והיא לא ידעה עוני כמונו; ובתוקף רצונה וכשרונה, ידעה לכלכל כל דבר והלכה מחיל אל חיל. סוף סוף הודיעה לי אמי שנלך לבקר את קברו של הצדיק למחרת. זה היום הגדול שלו ייחלנו. כל היום הכינו דודתי ואמי מיני עוגיות שצריך לחלק לעניים ליד קברו של הצדיק. ביצים שלוקות, תרנגולות, בשר וכן בקבוקי מחיא מובחרת. זהו משקה חזק שהוכן מתאנים או תמרים ותבלינים ועשבים עדינים שהוסיפו לו טעם וריח ניחוח. למחרת קמנו עם קריאת התרנגול ונסענו באוטובוס לבית הקברות. לא רבות הערים שבהן נמצא בית הקברות היהודי רחוק מהעיר כמו בעיר רבט ובעירי ספרו. אלא שבעירי איש לא נוסע באוטובוס כזה ואין בכלל דבר כזה. כולי הייתי פליאה על האוטובוס הזה בו כל אחד קונה כרטיס, עולה איפה שהוא רוצה ויורד איפה שהוא רוצה בתחנות המיועדות לכך. דבר זה נפלא היה בעיני. בספרו הלכנו ברגל לכל מקום שרצינו ואפילו את ארון המתים בלוויה נשאנו על כתפינו והלכנו ברגל לבית־החיים שהיה די רחוק מהעיר, בדרך לעיר פאס, לרגלי ההרים. איני זוכר עוד כמה זמן נסענו, כי התפעלתי מכל הבניינים שראו עיני בדרך. הייתי דבוק אל חלון האוטובוס וכולי תמיהה. הגענו סוף סוף למקום. ירדנו עם כל הסלים שהבאנו וצעדנו לקראת קברו של הצדיק. כמניין עניים היה כבר במקום וקבוצות קבוצות של אנשים עמדו שם וקראו תהלים והדליקו נרות. אמי ודודתי חילקו את המזונות והשתייה שהביאו בסלים, נתנו דמי פדיון לרב שבירך אותי והמשיכו בקריאת התהלים. אמי השכיבה אותי על המצבה של הקבר, משחה את גופי בשמן והתחננה בקול בפנותה לצדיק, בבכי ובקול קורע לב:

• ווא סדיק לעזיז (הוי הצדיק היקר)! חוס ורחם עלינו! מה חטאתי שככה נענשתי? חיינו מרים והעוני מכלה אותנו! ומה חטא הילד הרך הזה, אשר כפשע בינו ובין המוות. הוא נמס לעיני מיום ליום ואין בכוחי לעזור, בגלל יופיו שלטה בו עין־הרע, שתשלוט עין־הרע באויבי ישראל, רבונו של עולם! שלח מכה לתולעת הזו המכרסמת בו ללא רחם ואני נודרת שכל שנה נבוא לבקרך, בעזרת ה׳. אני יודעת שגם התולעת — בריה של הקב״ה היא, אבל לנו, אין אוכל בשבילה. אין לנו אוכל אפילו בשביל קיבתנו הריקה. שתשלח את התולעת לקיבתם של העשירים לעזור להם לטחון כל הסביאה ללא סוף שבה מפטמים הם כרסם כל היום. למה נדבקה רק בנו למצוץ את כוחו של הילד הזה ? לא נשאר בו כלום המסכן! די , האכלנו אותה יותר משנה ועכשיו שתעזוב אותו ותלך לשלום. ווא סדיק לעזיז! אתה המחולל נסים ונפלאות, שלח לילד הזה רפואה שלמה…

גם אני התרגשתי ואמא אמרה לי:

• בכה בני, בכה, שפוך לבך לפני הצדיק והתפלל, אולי ירחם עליך. כשראיתי דמעות בעיני דודתי, זע לבי בקרבי. האמנם דודתי האדירה בוכה כאחת הנשים ובשבילי? אמנם כן, היא בכתה בדמעות שליש ומלמלה בשפתיה תפילה חרישית. לקחה גם היא מהשמן ומשחה את גופי והרימה את קולה, שהצדיק ישמע את זעקתה. אני לא יכולתי להתאפק עוד, לבי נמס בקרבי, דמעות הציפו את עיני וכמעט נחנקתי עד שנתתי לזעקה לצאת מקרבי ועכשיו כולנו בכינו ובכינו. שמעתי את דודתי שהוסיפה תלונה חרישית על מר גורלה ועל הקללה שרבצה עליה ללא חטא ועוון, על שה׳ סגר את רחמה ולא חננה בפרי בטן. אבא עמד עם קהל העניים והרב וקרא תהלים בכוונה רבה. בין כה וכה וטפטופי הגשם התחילו להרטיב אותנו ולהכות על פנינו. אך הם לא הפריעו בכלל לטכס. פני דודתי זהרו ואמי אמרה לה שזה סימן טוב! נשארנו בגשם שהצדיק יראה בסבלנו וילמד עלינו זכות לפני רבון העולמים. כשחזרנו הביתה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. אמנם לא הרגשנו קור מפאת התרוממות הרוח ונפשנו השמחה, אך הבגדים על גופנו נהיו כבדים ונדבקו לבשרנו. החלפנו את בגדינו וישבנו לשוחח על כוס תה ועוגיות מאפה־בית. דודתי אמרה שהגשם הוא סימן שהצדיק נענה לבקשותינו ובקרוב, אם ירצה ה׳, אהיה בריא וחזק. בלילה ההוא ראיתי בחלומי והנה אני הולך באמצע רחוב גדול בעיר החדשה. אינני זוכר עוד למה ואיך הגעתי לשם. כולם הסתכלו עלי והתפעלו מגודל גופי ומשרירי. לשמחתי לא היה גבול. פתאום כאילו חזרתי לעירי ולביתי. מה שמחו אחי ואחיותי כשראו אותי. קשה היה להם להכיר אותי ושמחו על הנס שנעשה עמדי. אני מקפץ ומדלג משמחה וזורק להם את המתנות שהבאתי להם מהעיר הגדולה. זורק בשתי הידיים והם חוטפים ושמחים. פתאום התעוררתי, מה קדרו שמי ומה גדלה אכזבתי. קרני השמש המפזזות חדרו דרך הווילון בזרקורים קטנים ומה דאב לבי כשמיששתי את עצמי בעוד חיוך החלום קפוא על פני העצובים. נוכחתי לדעת ששום דבר לא השתנה. כנראה שאמי גם כן קיוותה לנס ולכן לא באה להעיר אותי כרגיל אלא נתנה לי ליהנות משנתי הערבה ולא ניתקה אותי מחלום הזהב שבו הייתי שרוי. כשקמתי והתחלתי ללכת הבחנתי במבטן הבוחן של דודתי ואמי, לראות אם חל בי איזה שינוי. אני התאמצתי להיראות חזק. ניפחתי את חזי והרמתי את כתפי כדי להיראות שונה ואולי בזכות זה נאריך את שהותנו בגן־עדן זה ונעלה שוב לקברו של הצדיק עד שיוטב לי לגמרי.

באותו בוקר ציוותה עלי אמי לא לעזוב את הבית בזמן שהיא ודודתי הלכו לשוק. כשחזרו מן השוק, הביאו איתן דג גדול ומיוחד שלא ראיתי כמותו מימי. אמי ודודתי צלו אותו וקראו לי אחר כבוד, לשבת על כיסא רם ונישא. שמו לי אלונטית על החזה ועמדו עלי כמלאכי חבלה להלעיטני דג זה שטעמו היה מר ולא נעם לחכי. התנהגותן הייתה מוזרה. אני הבטתי בבהלה על אמי כשסימן שאלה בעיני והיא ענתה לי שזה יגמור אחת ולתמיד עם התולעת הארורה השותפה לכל מאכלי. אני רק לא הבנתי מה הבהלה. התחילו להכניס לפי מן הדג הזה מלוא חופניים, אמי מימין ודודתי משמאל ולא נתנו לי זמן לבלוע וכבר הן דוחפות לי עוד ועוד דג בפה, כאילו אצה להן הדרך או שזאת תחרות אכילה. התחלתי לפרפר בין ידיהן החזקות של שתי הנשים וסירבתי לבלוע. אך הן סגרו לי את האף עד שכמעט נחנקתי. הן לא הרפו עד שבלעתי. אז נתנו לי לנשום ומיד הכניסו לי שוב מלוא חופניים דג לפה. אמא צבטה אותי ודחפה בצלעותי וזירזה אותי לבלוע מהר. הדג התחיל לצאת לי מהאף, ניסיתי לירוק אותו, אבל הן סתמו לי את הפה עד שלא נשארה לי ברירה אלא לבלוע כדי שאוכל לנשום מחדש. וכך נמשך המאבק עד שבלעתי את כל הדג.

אחרי שהכל נגמר ורווח לי מעבודה קשה זו, שאלתי את אמא מה פשר שפע הדגים שדחפו לבטני? אמי הסבירה שזו רפואה בדוקה נגד התולעת וצריך היה לבלוע את זה מהר ובכמויות גדולות כדי שהתולעת תיחנק. חשבתי לי: כן יאבדו כל אויביך ה׳, שהתולעת תיחנק ותעזוב אותי, אני לא צריך שותפים במעט האוכל שבא אל קיבתי.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי-הביקור אצל הצדיק

עמוד 77

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

המקום.

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

שירו ידידים שירה חדשה

הסוג:  פיוט להוצאת ספר תורה.

העת:  לשבועות.

הלחן:  אמרו במורא בני אל חי          נורא .

התבנית: שיר מעין אזורי, שני טורי מדריך לכל סטרופה שלושה טורי ענף וטור

מעין אזורי.

החריזה: אא. בבבא.

המשקל: עשר הברות בטור, וצזורה קבועה אחרי ההברה החמישית.

החתימה:           יעקב חזק.

המקורות:כ״י המוזיאון הבריטי 10368 ז0, דף 34 [=ל].

נדפס:עת לכל חפץ. דף מה עמ׳ א; אזהרות דפוס אמסטרדם (1885). דף א

עמ׳ ב; אזהרות לר׳ יצחק בר ראובן. ליוורנו (תר״ב) דף א עמי ב:

מנחת־בכורים ליוורנו (1865). דף נו עמ^׳ א.

נזכר: אוצר, ש-1037.

שִׁירוֹ יְדִידִים שִׁירָה חֲדָשָׁה,

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה קְדוֹשָׁה.

יוֹם בּוֹ בְּקוֹלוֹת וְגַם בְּרָקִים,

נִגְלָה בְּסִינַי שׁוֹכֵן שְׁחָקִים,

5 הִנְחִיל לְעַמּוֹ אֵלֶּה הַחֻקִּים,

סִפְרֵי דָּת הֵמָּה מִנַּיִן חֲמִשָּׁה.

עַמּוּדֵי שַׁחַק, רָגְזוּ, רָעֲשׁוּ.

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל, נָמוֹגוּ, בֹּשׁוּ.

עַד עֵת יְדִידִים צוּרָם דָּרָשׁוּ,

10 – לָהֶם נִתְּנָה תּוֹרָה מוֹרָשָׁה.

קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל זָרַח מִשֵּׂעִיר,

לְקוֹל אִמְרָתוֹ לִי אֹזֶן הֵעִיר.

יֶחֱזוּ אוֹיְבַי וּבְרוּחַ מַסְעִיר,

יִכָּלְמוּ לָעַד וּתְכַסֵּם בּוּשָׁה.

15 בְּנֵי אֵיתָנִים בַּתּוֹרָה דָּבְקוּ

בָּהּ יִתְהַלְּלוּ וְגַם יִצְדְּקוּ.

וּמִצּוּף דִּבְשָׁהּ תָּמִיד יִינְקוּ,

וּתְהִי עַל לוּחַ לִבָּם חֲרוּשָׁה.

חִזְקוּ עַם הָאֵל חוֹסִים בְּצִלּוֹ,

20 עֲלֵיכֶם זָרַח, נֵרוֹ וְהִלּוֹ.

אִמְרוּ: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ',

דְּבֵקִים בְּצוּר נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה.

אִמְרוּ אַשְׁרֵי

1 שירו ידידים שירה חדשה: על־פי נוסח תפילת עזרת אבותנו: ׳ונתנו ידידים זמירות, שירות ותשבחות׳ ובסופה ׳שירה חדשה שבחו גאולים׳. / 2 ברוך שנתן תורה: על־פי נוסח שאומרים בהוצאת ספר תורה בהתאם ליעודו של הפיוט. / 3 בקולות וגם ברקים: על־פי שמ׳ יט טז. / 4 שוכן שחקים: כינוי לקב׳׳ה על־פי דב׳ לג כו./ 6 ספרי דת: כינוי לחומשים. / 7 עמודי שחק: על־פי איוב כו יא בשינוי לשוני קל. רעשו: על־פי תאור מעמד הר סיני בשירת דבורה <שופ׳ ה ד>. / 8-7 רגזו… יושבי תבל נמוגו: הלשון על־פי שירת הים שמ׳ טו יד-טו, וכן על־פי יש׳ סד א-ב, ולענין יושבי תבל שנמוגו ראה התאור בשמו״ר כט ט, שהיה כל העולם חרד ושותק בשעה שקבלו ישראל את התורה. / 9 ידידים: כינוי לישראל על־פי יר׳ יב ז; תה׳ ס ז. / 10 להם נתנה תורה מורשה: על־פידב׳ לג ד; ויח׳ לג כד. /11 זרח משעיר דב׳ לג ב. / 12 לי אזן העיר: אילפני בינה על־פי יש׳ נ ד ותרגום יונתן שם. / 14-13 יחזו אויבי… ותבסס בושה: על־פי מיכה ז י. וברוח מסעיר: רוח סערה. / 15 בני איתנים: בני ישראל שהם בני האבות. ולכינוי האבות ׳איתנים׳ ראה מיכה ו ב, והמדרש כגמ^׳ ר״ה יא עא. בתורה דבקו: על־פי דב׳ י כ. / 16 בה יתהללו וגם יצדקו: על־פי יש׳ מה כה. / 17 ומצוף דבשה: הלשון על­פי מש׳ טז כד, ונמשלו דברי תורה לדבש על־פי מדרש רבה לשה׳׳ש ד יא. / 18 ותהי על לוח לבם חרושה: על־פי יר׳ יז א. / 19 חוסים בצלו: על־פיתה׳לו ח. /20 והילו: נגהו. נרו והילו: על־פיאיוב כט ג. / 21 אשרי העם שככה לו: על־פי תה׳ קמד טו.

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה-פיוט לשבועות להוצאת ספר תורה

עמוד156