ארכיון יומי: 5 ביוני 2022


מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

מרוקו - חיים סעדון

מלבד הגידול באוכלוסייה, מאפיין נוסף של תהליך המודרניזציה הוא העיור, כלומר ההגירה מאזורי הכפר לערים. הגירה זו נבעה מירידה במקורות הפרנסה באזורים החקלאיים או מציפייה למקורות פרנסה טובים יותר בכלכלה העירונית המתפתחת, להגנה טובה יותר בעיר מפני רעב ומחלות, ועוד. רוב יהודי מרוקו ישב כבר בתקופה הקדם־קולוניאלית בערים, ונטל חלק בתנועת הגירה אחרת: מערים שוקעות, קופאות על שמריהן או מתפתחות באטיות אל נקודות יישוב המתפתחות במהירות. מכל מקום, הפיזור הדמוגרפי של יהודי מרוקו השתנה מאוד בתקופה הצרפתית. נפתח בעיון בתמורה בערים, שאותן סידרנו לפי גודל אוכלוסייתן היהודית בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית.

עם כל ההסתייגויות לגבי דיוקם, הנתונים טובים דיים להצביע על מגמות התמורה. בעיר אחת, מוגאדור, ניכרת מגמה הפוכה לעלייה הכללית במספר היהודים; מספר הנפשות בקהילה המקומית ירד באופן קיצוני. עיר זו, שהייתה בה האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במרוקו בשלהי התקופה הקדם־קולוניאלית, נסוגה בראשית שנות החמישים למקום השמיני. ההסבר לכך קשור בתמורה במעמדה הכלכלי של העיר. מוגאדור הייתה לפני בוא הצרפתים עיר הנמל הגדולה של מרוקו, והשער למסחר הבין־לאומי של הארץ מאזור הדרום. בתקופה הקולוניאלית הייתה קזבלנקה לעיר הנמל המרכזית של הארץ כולה, ובדרום החל נמל משני אחר לתפוס את מקומה של מוגאדור – אגאדיר. עיר זו, אגאדיר, לא הופיעה כלל במפת היישובים היהודים הגדולים לפני בוא הצרפתים, אך מ־1936 גדל מספר היהודים בה בקצב מואץ.

שורה של נקודות יישוב עירוניות מתגלות על פי הנתונים כמקומות שהאוכלוסייה היהודית בהן לא גדלה, ואף קטנה מעט. כאלה הן צפרו ומזגאן במרוקו הצרפתית, תיטואן שבמרוקו הספרדית, וטנג׳יר – העיר הבין־לאומית. לכל הערים הללו, למעט טנג׳יר, לא היה בתקופה הקולוניאלית מעמד מושך מבחינה כלכלית או מינהלית. לפיכך, לאור הגידול הרב במספר היהודים בערים, הייתה לקפיאה על השמרים משמעות מעשית של שקיעה. טנג׳יר, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת ובעלת אוכלוסייה יהודית חזקה יחסית, אך נראה שדווקא משום כך היא נמנתה עם הערים הראשונות שמהן היגרו צעירים בעלי כישורים אל הערים המתפתחות האחרות של מרוקו, ובראשן קזבלנקה, וכן אל מעבר לים, ובמיוחד לאמריקה הדרומית. האפשרויות לקידום אישי ומקצועי בצפון מרוקו היו מצומצמות.

 

גם אוכלוסיות של ערים אחרות, שאוכלוסייתן היהודית גדלה רק במעט בתקופה הצרפתית, ירדו מבחינת משקלן הדמוגרפי במפת יהדות מרוקו. כאלה היו שתי הבירות המסורתיות של מרוקו לפני הכיבוש הצרפתי, פאס הצפונית ומראכש הדרומית. מראכש ירדה אמנם מן המקום הראשון רק לשני, אך ההפרש בינה לבין קזבלנקה, שעלתה למקום הראשון, היה עצום, כ־60 אלף נפש. פאס שמרה על מקומה השלישי ברשימה, אך היא צמחה בפחות מחמישים אחוז, כלומר הרבה פחות משיעור הצמיחה הכללי של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית. סאפי וסאלה שלחוף האוקיינוס האטלנטי לא עמדו בתחרות עם ערים זוהרות יותר בחוף, וזה היה גם דינן של לראש ואלקסר אלכביר שבאזור הספרדי.

 

תנופת הפיתוח הזאת, שהעלתה על המפה נקודות יישוב חדשות או כאלה שלא תפסו בה מקום בולט לפני כן, באה לידי ביטוי בעמודה המציינת את סביבות שנת 1951. מופיעים בה שמות חדשים: פורט ליוטה, תאזה ואוג׳דה. פורט ליוטה נהנתה מתנופת הפיתוח בחוף האטלנטי; אוג׳דה ותאזה נהנו מן ההגירה מאלג׳יריה ומהאזורים הכפריים שבקירבתן. מבין הריכוזים העירוניים הישנים שהתפתחו בתקופה הקולוניאלית בולטות בטבלה רבאט ומכנאס. האוכלוסייה היהודית במכנאס גדלה בשיעור ניכר,

אם כי עדיין פחות מזה של כלל יהודי הארץ. מבין הבירות המסורתיות של מרוקו רק הגידול ברבאט היה מרשים ואף עלה במידה ניכרת על שיעור הגידול הכללי. הייתה זו תוצאה של הפיכתה לבירה העיקרית של מרוקו הקולוניאלית ושל התפתחותה, שהייתה לנמרצת ביותר מבין הערים העתיקות.

 

חלוקת האוכלוסייה היהודית במרוקו על פי מפקד 1951

בתקופה הקדם־קולוניאלית הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה, אך אחוז היהודים שהתגוררו בעורף הכפרי והמדברי של הארץ היה גבוה מזה שבשלהי התקופה הצרפתית. תנועת ההגירה הפנימית הקיפה את המלאחים שבנאות המדבר, את המלאחים שבעיירות אשר למרגלות האטלס או על שלוחותיו, ועוד יישובים כפריים. לעתים קרובות עברו המהגרים תחילה למלאח שבעיירה או בעיר הקרובות, אשר ממנו יצאו מקצת מתושביו המקוריים למקומות אחרים, ובראשם קזבלנקה. ההגירה בשלבים סייעה למתן את הירידה במלאחים הגדולים של העיירות, אשר תושביהם נטו גם הם לעזוב. מלבד זאת היו כמה יישובים בפנים הארץ שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית, בדרך כלל בשל חשיבותם המינהלית או הכלכלית המיוחדת. קהילות משני הסוגים (מלאחים גדולים ישנים וכאלה שקיבלו תנופה בתקופה הצרפתית), אשר מנו למעלה מאלף נפש בסביבות 1950 נמצאו בנקודות היישוב הבאות: בני מלאל(כ־2,900 נפש), ווזאן(2,200), מידלת(1,700), דמנאת (1,700), סטאת (1,600), אמזמיז(1,000), ארפוד (1,400), תארודאנת (1,000), ודבדו(900). מכל מקום, מקץ כארבעים שנות שלטון קולוניאלי בלט אופיה של האוכלוסייה היהודית המקומית כאוכלוסייה עירונית מובהקת. הרוב המכריע של היהודים התגורר בתשע־עשרה נקודות יישוב שהיו בעלות מעמד של עיר (ראו הטבלה לעיל). היהודים הכפריים מנו בשנת 1951 רק 9.7 אחוזים מכלל היהודים, ובכרך החדש, קזבלנקה, חיו אותה שנה 37.3 אחוז מכלל יהודי הארץ.

 

ההגירה החיצונית

היהודים נטלו חלק רב יותר מן המוסלמים בתנועת ההגירה הפנימית. מעבר לכך, הם נבדלו משכניהם בכך שמשלב מסוים עברו מפסים של הגירה פנימית להגירה חיצונית. הגירה מטעמים דתיים בעיקר הייתה אופיינית ליהודי מרוקו מדורי דורות, אך הייתה מוגבלת בדרך כלל לזקנים ולתלמידי חכמים. הגירה מטעמים כלכליים החלה במרוקו כבר במאה התשע־עשרה לכמה כיוונים – לארצות בצפון אפריקה, בדרום אמריקה ולארץ ישראל — אך גם היא הייתה מצומצמת. ההגירה החיצונית ההמונית של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית הייתה אפוא חסרת תקדים. ניצניה החלו כבר בשנים הראשונות למשטר החסות, כשגורמים ציוניים בקזבלנקה ובפאס ניסו לעורר תנועת עלייה ממרוקו אחרי הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל. העלייה באותן שנים (1922-1919) הייתה חריגה בגודלה, וכללה כנראה קרוב לאלף נפש, ואולם היא נכשלה, ועד אחרי מלחמת העולם השנייה לא התחדשה.

 

במקביל לעלייה לארץ ישראל החלה תנועת הגירה דלילה של יהודים ממרוקו לצרפת.

עד סמוך ליציאת הצרפתים נתפסה הגירה זו כחלק של ההגירה המרוקאית הכללית, שכללה מוסלמים ויהודים, לצרפת. בראשית 1954 העריך מקור צרפתי את גודלה של המושבה היהודית המרוקאית בארץ זו בכאלפיים נפש בלבד. 400 מהם כבר קיבלו אזרחות צרפתית. יתרה מזאת, לפי ההערכות כל ההגירה היהודית המרוקאית לצרפת בשנות החמישים, כולל בשנים הראשונות לעצמאות, לא עלתה על כ־1,600 נפש. לפיכך הייתה תופעה זו שולית יחסית, בשנים הנידונות כאן. יש להדגיש כי מדובר בהגירת יהודים נתינים, וכי המספרים הקטנים הללו אינם כוללים הגירה מן המגזר היהודי האירופי. רוב אנשיו של מגזר זה היו בעלי אזרחות צרפתית, לא נחשבו מהגרים זרים וקשה היה לעקוב אחרי תנועותיהם. אין ספק שהתערערות השלטון הצרפתי וקבלת העצמאות בשנת 1956 הביאו ליציאת משפחות יהודיות רבות ממוצא אלג׳ירי ממרוקו לצרפת, ושל יהודים נוספים בעלי אזרחות צרפתית או אירופית אחרת, אם כי יציאה זו לא נשאה אופי המוני ולא בלטה בממדיה.

לא כן העלייה לישראל. העלייה, שלא גדלה כלל משנת 1922, חודשה בתקופת ההעפלה, ובשנת 1947 עלו כאלף נפש. מיד לאחר מכן, ובעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח בשנים 1949-1948 גל העלייה הראשון ממרוקו, שכלל כ־20,000 נפש. מכאן ואילך לא הייתה שנה שבה לא הייתה עלייה. אך בין שני הגלים הגדולים של התקופה הצרפתית היו שנות רגיעה יחסית, שבהן עלו אלפים ספורים, ולצד העלייה התפתחה אף ירידה, כלומר הגירה חוזרת. מספר היורדים למרוקו בין 1948 לשלהי 1953 נע בין 2,400 ל־2,900 נפש, לפי הערכות שונות.

גל העלייה הגדול השני החל בקיץ 1954 ונמשך עד סתיו 1956, שבו נעלו שלטונות מרוקו העצמאית את שערי העלייה החוקית. בתקופה זו, המקבילה ליציאת הצרפתים ממרוקו, לא ניכרה תנועת ירידה, אלא להפך: רבים מן היורדים ביקשו לחזור לישראל במסגרת גל העלייה החדש.

קל להתרשם כי הגל השני היה גדול פי כמה מן הראשון, וכי עד ראשית תקופת העצמאות, ציבור ששיעורו מתקרב לארבעים אחוז מיהודי מרוקו בשנת 1948 (קרוב ל־ 110,000 מתוך 280,000 נפש) עבר למדינת ישראל. רוב היהודים המרוקאים המשיך להתגורר בארץ הולדתו, ומנה אז 170.000 נפש.

 

היהודים בכלכלת הארץ

נתונים סטטיסטיים רבים שאספו הצרפתים מספקים מידע רב על חיי הכלכלה במרוקו בתקופת שלטונם. עם זאת, הנתונים חושפים רק טפח מן הפערים הכלכליים שהבדילו בין המתיישבים הזרים למקומיים, ובין המקומיים, המוסלמים והיהודים, לבין עצמם. לדוגמה, בסטטיסטיקות שבדקו את העיסוקים המקצועיים לא הבדילו הצרפתים בין תחומי העיסוק השונים. בתחום החקלאות, למשל, היה הבדל עצום בין חוואים צרפתים קפיטליסטיים, שהפעילו בשדותיהם מיכון משוכלל והעסיקו פועלים, לבין הפלאח או רועה הצאן המקומי; אך בנתונים הסטטיסטיים נכרכו כולם יחד.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית-ההגירה הפנימית- ירון צור

עמוד 63

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Escapa, transcription européenne la plus courante du nom de famille א־שקאפה. Dans les documents espagnols ce nom est le plus souvent écrit Escapa, mais  aussi quelquefois Scapa, Escapat et Scapat (cf. entre autres, Isidore Loeb, “Liste nominative des Juifs de Barcelone”, L’orthographe hébraïque du minutieux savant R. Jacob Aben-sur, reprise comme on sait dans la liste Coriat, est celle des intéressés eux-même: R. Joseph ben Saül Escapa, le premier dayyan de Salonique dans la première moitié du XVI” siècle écrivait son nom אישקאפה (voir son Rosh Yosef et ses Responsa). Pourtant, Rav Hida a écrit איסקאפה (Shem ha-gedolim, No. 107) et Conforte אישקפא (Qoré ha-dorot, éd. Cassel, fol. 46a). Pourquoi ces divergences? C’est que, me semble-t-il, les uns et les autres ont été trompés par l’allure hispanique de ce nom et chacun l’a transcrit à sa manière, ce qui est sans conséquence dans ce cas. Pour connaître l’orthographe hébraïque exacte du nom Escapa, il faut chercher plus haut dans le temps. R. Abraham ibn Daud nous parle d'une des personnalités de Grenade au XL siècle: ״ר׳ נחמיה הנקרא אישכפה״ (Sefer ha- Kabhala, éd. Amsterdam, cornp. Neubauer, Med. Jew. Chron., t. I, p. 72 et n. 8). Il me paraît que אישכפה est la bonne leçon. Dès lors, j’y vois un surnom à l’origine: איש = homme, l’homme et כפה = capuchon, c’est-à- dire “l’homme au capuchon”. C’est donc un surnom et un surnom qui ne conviendrait qu’à un originaire d’Afrique vivant à Grenade sous les Zirides. On sait que les habitants de la Péninsule ne portaient généralement pas de burnous (qui comporte toujours un capuchon dont on se couvre la tête à la mode africaine) alors que c’est un vêtement utilisé à toutes les époques par les Nord-Africains. Comparez la distinction que faisaient en Algérie au XV” siècle les réfugiées hispano-majorquins entre eux-mêmes et leurs coréligionnaires autochtones, à cause de leur coiffure.

 

Escudero (אשקודירו) : vers 1400, Jaco Escudéro appartenait à une importante famille de l’aljama de Briviesca (Baer, t. 1, p. 256); Lorenço Escudero (m. vers 1683) de Cordoue revint au Judaïsme à Amsterdam; c’était un poète distingué (M. Kayserling, Bihl. Esp.-Port.-Jud., p. 4). En 1716, Abraham Escudéro vivait en même temps que son associé Masleah Marinas entre Tetuan, Gibraltar, Lisbonne et Salé (cf. Abensur, t. I, fol. 144). Au Maroc, la famille Escudéro appartenait jusqu’aux environs de 1760 à la communauté de Safi.

 

Foinquinos (I. Larédo, p. 44), Foenkinos (Eisenbeth, p. 126) (פוינקינוס) : c’est un nom ethnique qui désigne simplement les “Poenkines” c’est-à-dire les Phéniciens et dans ce cas les “Puniques” ou Phéniciens de l’Afrique du Nord et tout ce qui se rapporte à ces derniers dans cette partie du monde jusqu’à la fin de l’Antiquité (comparez Pounin, No. 53). C’est sans doute un des plus anciens noms de famille de l’Afrique du Nord et de l’Espagne; on le trouve chez les Juifs de ce dernier pays sous la forme altérée de Follequinos et Filoquinos: Yuçaf Follequinos, à Avila en 1341: Mosen Follequinos à Trujillo en 1486 et Çag Follequinos dans la même ville dans les années 1489-1490 (Baer, t. II, pp. 104, 448, 510). Toujours à Trujillo, Barzilay Filoquinos était un des chefs du clan opposé à une famille Cohen (Suarez-Fernandez, p. 375). La forme altérée Follequinos et Filoquinos est rétablie, on vient de le voir, par l’orthographe hébraïque du nom tel qu’il figure dans la liste Coriat et correctement transcrit en lettres latines par les descendants modernes de la famille. Judah ben Judah (sic) oirpT’lB fut vers 1705 un des notabilités de Tétuan et Xaouen (cf. R. Eliezer de Avila, Be'er Mayim Hayim, fol. 27), deux des établissements des Juifs expulsés d’Espagne.

 

Garçon, Garzon (גארסון), n’est pas, comme on l’a écrit, la déformation de Guershom. mais c’est un nom de famille d’origine castillane: Don Cag Garçon fut dans la deuxième moitié du XIV* siècle un diplomate et un politicien et don Yuçaf Garçon fut aussi en Castille Receveur-Général dans les années 1440 (Baer, t. II, pp. 192, 310).

 

Hakon, Hakun (חקון) n'est pas l’augmentatif de (‘Abd al-) Hakk; Hakon est probablement un nom d’homme africain très ancien, d’origine punique. Hakon (=Hakün) n’existe pas chez les Musulmans, on ne le retrouve que chez les Juifs du Nord de l’Afrique: Hakün ben ‘Abu, Juif d’Alger au temps de R. Simon ben Zemah Duran qui mentionne son nom; R. Abraham ben Saadia Hakün était dayyan à Tlemcen vers 1425; ‘Ayüsh ben Hakün, opulent marchand de Meknès fut mêlé à un procès qui opposa les familles Tolédano et Maimran (cf. Abensur, fol. 155).

 

Hanon, Hanun, voir Wahnoun.

Harrar, Elharar (al-Harrar— אל-חראר) : c’est un nom patronymique qui existe encore aujourd’hui chez les Juifs au Maroc et chez d’autres originaires du Nord de l’Afrique. Je pense que ce n’est aucunement un nom de métier bien qu'il ressemble au mot Hrir (=soie). A ma connais­sance, dans aucun dialecte arabe ou berbère, Harrar ne désigne ni le marchand de soie, ni le fabricant de soie, ni le brodeur sur soie. Le commerce de la soie se dit au Maroc Taherrart et la préparer se dit Herrer; la ressemblance de ce mot avec Harrar, al-Harrar a trompé bien des étrangers en Afrique du Nord où, par contre, ce nom arabo-berbère signifie, paraît-il, “l’homme libre” exactement comme le nom espagnol Franco. C’est dans ce sens là que l’entendaient, en tous cas, les familles juives qui portaient ce nom. D’ailleurs, ceux des Elharrar conservant encore leurs habitudes, avaient une boucle d’or à l’oreille gauche, signe de leur liberté (on sait que c’est là une coutume fort ancienne chez certains Juifs autochtones de l’Afrique du Nord). Harrar est également le nom des membres du clan qui prédominait dans la grande confédération des tribus des Hanensha dans le Centre-Est de l’Algérie (comparez R. Brunschvig, La Berbérie Orientale sous les Hafsides, Paris 1940, t. I, p. 303). Les Hanensha et leurs Seigneurs les Harrar sont des Berbères arabisés qu’on disait être d’origine juive. En parlant d’eux on disait: “Hallash — ben Fennash — ben Fellash — ben Habbash — ben Saloum al-Yahoudi”, et ces noms, nous a-t-on assuré, n’ont pas été assemblés pour le seul agrément de l’euphonie… (cf. Revue Africaine [1874], pp. 30-31). On a également écrit des Harrar, Berbères musulmans de Ta’qilt (Aït-Zerri dans le Haut-Draa) qu’ils sont une tribu anciennement judaïsée (Villes et Tribus du Maroc, Tri- bus Berbères, t. II, p. 95). A en croire la tradition, c’est précisément de ces régions et de ces tribus que les Elharrar, Harrar juifs sont originaires en remontant dans un passé lointain. Au Moyen Age, en tous cas, parmi les Juifs qui la plupart du temps étaient des originaires des régions africaines par où passait la fameuse Route de l’Or, nous voyons dans le royaume d’Aragon un Elharar: en 1249, Jaime II avait assigné des bénéfices à des Juifs nouvellement arrivés dans ses Etats aux dépens de leurs autres coreligionnaires venus plus tôt. C’est ainsi qu’il déposséda Juceff Alharar au profit de ses compatriotes (cf. Jean Régné, Doc. No. 42).

 

Ifergan (יפארגן) est le nom d’une famille juive aux rameaux nombreux qui a pour origine un hameau, Tillin dans les Ida Oultit (Anti-Atlas), encore entièrement occupé par des Ifergan dans les années 1955. Avant 1920, ce nom se retrouve parmi les habitants des Mellahs de Mogador et de Marrakech, mais il est absent de toutes les listes rabbiniques ou autres antérieures à notre siècle. Fergan est peut-être un nom d’homme berbère: il y a une tribu Beni-Fergan. Par ailleurs, le berbère Afrag, pluriel Ifergan est très anciennement attesté dans le sens “enceinte du camp d’un souverain” (cf. Lévi-Provençal, Islam d’Occident, p. 38, n. 37). La famille juive des Ifergan paraît avoir vécu pendant des siècles dans un isolement relatif. La situation géographique de Tillin, véritable impasse, et d’un autre côté les particularités physiques communes à tous ceux qui portaient ce nom, en seraient des indications suffisantes.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Page 149

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר