ארכיון יומי: 22 ביוני 2022


רבי עמרם בן דיוואן ושד"רי חברון ברחבי תבל..שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי

רבי עמרם בן דיוואן ושליחי חברון ברחבי תבל

ר׳ עמרם בשנת תקכ״ג (1763) נשלח בשליחות חברון למרוקו ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן. הוא היה מחכמי ירושלים, כנראה נכדו של ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, שאף הוא יצא בשעתו שלש פעמים בשליחות צפת, חברון וירושלים. בשנת תקי״ח (1758) נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י פקידי קושטא בשביל זקנו. הגיעה לידינו אגרת בדבר שליחותו שנשלחה בשנת תקכ״ג לנדיב ר׳ יהודה אג׳ייני. האגרת חתומה ע״י חכמי חברון (ר׳ חיים יהודה גומיץ פאטו, ר׳ יצחק זאבי, ר׳ חיים רחמים באג׳אייו. ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדילייא) ודומה בתכנה לאגרת־שליחותם של ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי שנשלחו באותו זמן לאירופה המערבית, כפי שנראה בסמוך.

משליחותו זו חזר לחברון, ויצא שנית בשנת תקל״ג (1773) ובחודש אייר של השנה ההיא ישב יחד עם הרב חיד״א במצרים וחשש להפליג בים מפחד אניות־המלחמה הרוסיות.» לבסוף הפליג למרוקו. שם חיבר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין שיר לכבודו, תחלתו: ״אערוך שיר מהללי, לפני יוצרי מחוללי״. בשירו הוא מעורר את הצבור להיענות לשליח ולתרום לטובת חברון: ״ידידים ריעים אהובים לדבריו היו מקשיבים, עטרוהו בזהובים… תגל ותשמח גם תרון, בקרית ארבע היא חברון״, השליח נפטר בדרך־שליחותו במקום סמוך לעיר וזאן בחודש מנחם אב תקמ״ב (1782), ושוב נתעורר המשורר ר׳ דוד ן׳ חסין לקונן עליו קינה (תחילתה: ״אזיל דמעה על שמועה כי לא טובה״), שבראשה כתב: ״קינה קוננתיה אל הלקח החכם…שליחא דרחמנא כהר״ר עמרם דיוואן זלה״ה שליח חברון תובב״א בחדש מנחם שנת באו בנים עד משב״ר לפ״ק״. בקינתו הוא מזכיר לשבח את מידת השליח אשר ״בשליחותו זריז עומד על משמרתו״.

 קברו של ר׳ עמרם דיואן נעשה מקום קדוש ליהודים ולמושלמים כאחד, ושמו נישא על שפת בני מרוקו לתפלה ולשבועה. פעמיים בשנה, ביום מותו בחודש אב וביום י״ד באייר, נוהרים אלפים להשתטח על קברו ושרים פיוטים שונים, שנתחברו לכבוד השליח בעברית, בספרדית ובערבית. בכמה ערי מרוקו נקבעו על שמו קופות מיוחדות לטובת חברון, וכסף הקופות נאסף ע״י שלוחי חברון. גם בנו, ר׳ חיים דיואן, היה במרוקו, שנתים לאחר מות אביו, בשנת תקמ״ד (1784), ואפשר שבא בשליחות חברון, ואולי בא להשתטח על קבר אביו ולקבל את עזבונו, ואף הוא נפטר בדרכו בכפר תגדיראת הסמוך למראקיש, ואף את קברו מקדשים היהודים והמושלמים כאחד.

על ר׳ עמרם דיואן מספרים במרוקו סיפורי נפלאות שונים, ואביא כאן אחדים מהם; ״בהיותו שד״ר בעיר תאזא, היה בנו עמו, והיו באכסנייא בבית איש אחד, שהיה שמו בן סמול, ובנו של הרב חלה חולי כבד למאוד ובקש עליו רחמים ויחי מחליו, וכשנתרפא מחליו החאוה תאוה לאכול תאנים ושאל מאביו תאנים, וזה היה בזמן שלא היו תאנים בנמצא. ואמר מו״ה עמרם לבעה״ב לקנות לבנו תאנים. אמר לו בעה״ב: רבי- מאין אוכל לקנות לך תאנים, שלא הגיע זמנם ואינם בנמצא כלל י אמר לו: על כל פנים לך וקנה תאנים מן השוק. ובעה״ב יצא לשוק, שלא היה יכול למרות את פי הרב, אבל בדעתו היה שיחזור ריקם. הוא יצא לשוק, ובא גוי אחד ואמר לו: תקנה ממני מעט תאנים. השיבו: שוטה אתה, וחשב בדעתו שאולי זה הגוי שמע שאמר לו הרב לקנות תאנים ומתלוצץ עליו, ולא אבה לשמוע דבריו, ועם כל זה אמר לו: יש לך תאנים ? והוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם. ונתפלא האיש מזה וקנה אותם ממנו והביאם לבן הרב, ואכלם ומילא תאותו״. והנה סיפור אחר: ״בהיותו שד״ר בפאס נתאכסן בבית מו״ה מנשה אבן דנאן זצ״ל, ואשתו היתה יולדת כי אם בנות, ובהיות הרב הנזכר מאוכסן בביתם נולדה להם בת אחת, ואמר לו הרב הנזכר לקרות את שמה פאדינא, כלומר, גמרנו מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם בנים״. וכן מספרים, שעל שמו של השליח נקרא ר׳ עמרם אלבאז ״וסבה היתה שאמו עמדה מלדת, ונתאכסן אצלם הרב הנזכר וביקש רחמים עליה… ותלד בן ותקרא את שמו עמרם״.

 בשעה שנשלח ר׳ עמרם דיואן בשליחות חברון לאפריקה הצפונית בשנת תקכ״ג(1763), נשלח זוג־שלוחים מחברון לאירופה המערבית, והם ר׳ חיים רחמים באג׳אייו ור׳ יצחק זאבי. לגבי ר׳ יצחק זאבי היתה זו שליחותו השניה, כי כבר נשלח לפני כן בשליחות חברון לערי תורכיה. שני השלוחים עשו תעמולה נמרצת לשליחות והדפיסו בדרכם אגרות שונות, כגון אגרת־השליחות, אגרת לנדיבים, אגרת־המלצה מאת פקידי חברון שבקושטא, אישורים שונים מאת רבני קושטא, ויניציאה וליוורנו, ותמצית האגרות בצרפתית ובאיטלקית.

באגרת לנדיבים כותבים חכמי חברון(ר׳ אהרן אלפאנדארי, ר׳ חיים יהודה גומץ פאטו, ר׳ יצחק הכהן, ר׳חייא זאבי, ר, אליהו ן׳ ארחא, ר׳ פנחס מרדכי באג׳אייו, ר׳ אברהם גדיליא): ״ונחש כרוך על עקבינו, לא יפסיק מלמוץ את דם לבבינו ומלהשביע לעם עני אשכלות מדורות… להמרות עיני כבודינו ולגרש אותנו מן הארץ ולהמית את כל הקהל הזה מכמה צרות צרורות, הן מצרת המלחמות, אשר כלו בחינו ושארינו, דבקה לארץ בטנינו, כי זה הוא פדיון שבוים והצלת נפשות…״

הערת המחבר: תמצית האגרת נתפרסמה ע״י י. ריבקינד ב״ירושלים״ לזכר לונץ (תרפ״ת) עמ׳ קכ״ו. הטופס שבידו נשלח לנדיב אברהם ב״ר זבולון גאליגו בסיינה, ובשוליו הוספה בצרפתית ובאיטלקית (מאסף ציון ה׳, תרצ״ג, עמ׳ קמ״ט). האגרת בשלמותה, בצרוף המלצות פקידי קושטא ורבני קושטא, נתפרסמה ע״י מיכל רבינוביץ ב״מזרח ומערב״ כרך ג׳ (תרפ״ט), עמ׳ 149—151. הטופס שבידו נשלח לגביר חננאל די מילייאב באויניון (ונמצא עתה בגנזי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, קובץ דברים שונים, מם׳ 197). טופס אחר של אותה אגרת נתקבל בשנת תקל״א (1771) בקהל־הספרדים ״ישועת ישראל״ בניופורט באמריקה, וראשי הקהילה שלא ידעו לקרוא עבריה, ביקשו את התיאולוג הנוצרי עזרא סטילם לתרגמה לאנגלית.

באגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא (אברהם ב״ר מיוחם, שלמה אלפאנדארי, יצחק חודארה, ברוך זונאנה, משה ב״ר יעקב אשכנזי, חיים יוסף ברוך), משנת תקכ״ה (1765), נאמר: ״באו אלינו… שלוחי דרחמנא מעיר הקדושה חברון תוב״ב מוהר״ר חיים רחמים באג׳אייו… מהור״ר יצחק זאבי נר״ו ויספרו לנו את כל התלאה אשר מצאתם… ממשא מלך וצ׳רים בעלילותיהם הנשחתות, וכי לא הספיקו צנורי השפע הבאים… מאחינו שבגולה מידי ההוצאות… להשר הצורר, הוכרחו ללוות ברבית סך גדול חמשה ועשרים אלף פייסאש דא אוקייו לערך חמשה עשר למאה מהתוגרמים אילי הארץ… והם לדמים יארובו לגרשם מן הארץ ולהביא נכרים [נוצרים] במקום הקודש…ועם היותנו עמוסי התלאות… עשינו עמהם חסד וצדקה… לצורך שעה, ונשלוח ספרים בכה המלכות התוגר… והדת נתנה לשבעה שנים שימתינו הבעלי חובות בכדי שילכו השלוחים לק״ק פראנקייא… לעורר לבם של ישראל בחסד ורחמים…״

 באגרת אחרת של ״פקידי חברון״ שבקושטא נאמר, שהנושים בחברון איימו: ״הנה עם בני ישראל עם עני, לכו ונחליפם באומה אחרת ולא יזכר שם ישראל בהרי חברון, לגרשם ולהביא במקומם עכו״ם [נוצרים]״. וכן מפרטים שם פקידי חברון שבקושטא יותר מה עשו הם עצמם לטובת חברון: ״מלבד האלף גרושים אשר אנו שולחים להם מכוללות עירנו שנה בשנה, חייבנו לכל תושבי עירנו שיתנו אקרקפתא דגברי חתיכה [פארה] אחת לשבוע… וגאבילה [מס־עקיפין] חדשה חצי לבן [אספת] על כל מיטר״ו מיין ושכר, וחייבנו לכל גבאי בתי כנסיות ובתי מדרשות שיתנו שמונים גרוש לשנה״.

 בבוא השלוחים ל ויניציאה הדפיסו שם בקונטרס מיוחד את אגרת־השליחות הכוללת, בצרוף אגרת ״פקידי חברון״ שבקושטא והמלצת רבני ויניציאה.» באגרת הכוללת של חכמי חברון כלולים כמה פרטים נוספים על מצב הישוב בחברון, וכן הם פונים לנדיבים שבגולה שיסייעו לא רק בתרומות אלא גם בהלוואות לקהל חברון, והם מוכנים לשעבד את נכסיהם בחצר־היהודים שבחברון ואת כספי קופות חברון שבגולה. הם כותבים: ״הנה מחוז היהודים [בחברון]… מחזיק כמאה ועשרים בתי דירה… בשמותם כתוב בספר ביד מעלת השלוחים, טוב תתנו אותם לרום מעלתם עצמינו ובשרינו מתת אותם לישמעאלים, [ואם אחד הנדיבים] קנה בית אחד בארץ הקדושה במאה וחמשים פייסה, ונמצא בידו…אחוזת קרקע בפלטין של מלך לקיים מצות פדיון נפשות מישראל, או יעשו ממנה צדקה ורחמים הלואת חן וחסד מן הכלל ומן הפרט… על סמך ההקדשות והקופות וכל מידי דשייך לק״ק חברון אשר במחנה תהלתם [הכסף] אשר שולחים יהיה מעוכב בידם כל זמן שהחוב קיים… וידעו נאמנה כי אם ח״ו העלם יעלימו את עיניהם אבדה הארץ…״

על אגרת כללית זו חתמו חכמי חברון אלה: אברהם גדילייא, חיים זאבי, חיים יהודה גומץ פאטו, אליעזר ן׳ ארחא, פנחס מרדכי באג׳אייו, יצחק כהן, נחמיה קאריגאל, עמרם ב״ר אפרים דיואן, אהרן פרץ, אברהם רובייו, דוד מראגי, יהודה קאסטיל, אברהם זאבי, יוסף כהן, חיים כהן, דניאל להבה, שמואל כהן, נסים עובדיה ישראל, חיים מלמד, שמואל אלמנטירי, יצחק שאול קאריגאל, אליה גדילייא, חיים יוסף חסון, יעקב עובדיה, אהרן חסון, שלמה ב״ר דוד, יוסף להבה, נתן גבאי, יצחק להבה, אברהם תורג׳ימאן.

רבי עמרם בן דיוואן ושד"רי חברון ברחבי תבל"

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל-תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

כתבה זו נכתבה אישית ע״י מר משה דהאן, אשר היה נוכח במקרה העלמת אצבע הקריאה של ספר תורה וראה במו עיניו את כל הנעשה והחרדה אשר נגרמה לכל בני הקהילה.

בשנת 1928 יהודי זקן, שמו דוד בן יפלח, תושב אל־קאסר־כביר במרוקו הספרדי, יהודי ירא שמים בתכלית, עני ותשוש כח.

אשתו מתה עליו בחייו, כשהוא עדיין חשוך בנים ל״ע. מתוך הערצתו לצדיק החליט לתרום ספר תורה ויכניסו לבית הכנסת של רבי עמרם שנמצא במֵלָאח של וָואזַן.

מתוך אמונתו ואהבתו לצדיק ביקש מראשי הקהילה ומיו"ר חברה קדישא שלאחר פטירתו יקברו אותו קרוב כמה שאפשר לקברו של הצדיק רַבִּי עַמְרָם בֶּן דִיוָואן, הוא היה ירא שמים בתכלית ומאמין עד אין סוף לנסים של הצדיק.

הזקן דוד בן יפלח התפרנס מזיעת אפו מעבודת הסבלות.                                                                                       

תלמודי תורה בוואזן

מספרים כשהוא היה יותר צעיר היה גבור וחזק ונשא על כתפו הרבה משאות כבדות, שפה הערבית כמעט ולא ידע לדבר, שפתו היתה השפה הספרדית.

כל יום בעירו אל־קאסר־כביר היה קם בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מנחה ומעריב עם הקהל, הוא היה לעתים קרובות בא לוואזן שהיתה כמעט עיר אחות של אל־קאסר.

כאשר אנשי עירו שמעו על הרעיון שלו לקנות ספר תורה מכספו לרבי עמרם היו מאד תמהים ומתפלאים, הרי באל־קאסר היה גם כן קבור צדיק גדול ושמו רבי יהודה ג'אבלי זצ"ל ומדוע הרחיק לכת והתנדב לתרום ספר התורה רק על שמו של רבי עמרם? אבל, ״צדיק באמונתו יחיה״ כולם הניחו לו לעשות כרצונו בגלל גילו ובגלל צידקותו.

כאמור התחיל להפריש מעבודתו פרוטה לפרוטה עד שהגיע תודה לאל בכחו לבד לקנות ספר תורה מירושלים, מהודר ויקר מקלף לבן, עם מכסה קטיפה מרוקמת זהב, עם רימונים מזהב טהור ועם כף קריאה מזהב 22 קארט.

יום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של רבי עמרם היה יום חג בעיר, כל הקהילה היהודית של העיר והרבה מוזמנים מאל־קאסר השתתפו בסעודה שמומנה מכספו, והוכנה בידי נשים צדקניות וחסדניות שהתנדבו לבשל ולהכין הסעודה שהתקיימה ברוב עם ומכל הבא ברוך הבא.

באותו פונדק שהיה נקרא "פונדק התפילה" היה עוד בית כנסת אחר שקראו לו בית כנסת "התהלים של דוד  המלך" ושם ספר תורה נשאר שבעה ימים עד ליל הכנסתו, וכל ערב היו מתפללים תפילת ערבית חגיגית.

בזמן הכנסתו האריכו את המסלול והתהלוכה עברה בחוץ לאורך המלאה, המתופפות לא הפסיקו לתופף, ופייטנים דגולים באו גם ממכנס, ונתרמו הרבה כספים בחגיגה.

ובסעודה היתה השתיה בשפע, כל מי שבא אפילו רק לנשק את ספר התורה היה מביא בידו בקבוק ערק מזוקק תוצרת בית, הרבה נשים תרמו חלקים ממשי ובגדים יקרים מקטיפה מכל הצבעים, ומטפחות וחגורות לרוב.

הזקן עליו השלום לאחר הכנסת ספר התורה למעונו, ראה בס״ת תכלית חייו, הוא עבר לגור בוואזן, והיה מתנחם כשהוא היה רואה הקהל מוציאים וקוראים בספר תורה שלו, זו היתה נחמתו, חשוך בנים, ואשתו נפטרה. הוא נשאר בודד ללא קרובים, אבל כל הקהילה כיבדה אותו.

היו משפחות מכובדות שהיו נאבקות ביניהן מי יאכסן אותו, כדי שלא ישאר בודד, אבל בשלב זה קרתה לו תקרית מאוד מצערת.

בשנת התרפ״ח 1928 ראשי הקהילה היהודית של וואזן היו מודאגים מאד, החינוך ותלמוד תורה בעיר התחילו להדאיג מאחר ולא היו חכמים או מלמדי תורה בעיר. בעצם החינוך התורני של הילדים בקהילת וואזן היו תחת השגחתם של הרבנים של העיר מֶכְּנֵס.

 

רבני מכנס הרב הגאון רבי יהושוע ברדוגו והרה״ג רבי ברוך טולדנו ז״ל, דאגו ושלחו ממכנס שני רבנים מלמדים, אחד רבי יעקב בדדוגו והשני רבי משה סבאג ז״ל, הם באו ממכנס על מנת ללמד ילדי יהודי וואזן.

הנהיגו משטר קשה ובלתי פשרני ממש, אחרי הלימודים בתלמוד תורה, לא נראה צל של ילד מסתובב ברחוב, היה אדם שעבד עם הקהילה בלתי מתפשר, אם ראה ילד מסתובב ברחוב היה מודיע לרב ומיד אותו ילד קיבל מכות "בפאלקה״ ברגליו, כאמור המשטר של חינוך הילדים קיבל צורה חזקה ומחנכת כמו שצריך.

יד הגורל, באחד הימים בשנת 1929 הבחין השמש של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם, ושמו מכלוך בן־שלוש ז״ל, שאצבע הקריאה שנתרמה עם הס״ת ע״י דוד בן יפלח נעלמה ואיננה.

הדבר התפרסם ועשה הד בקהילה שהיתה המומה ממעשי בזוי זה, מיהו זה ואיזה הוא אשר עשה מעשה כזה וגנב מעל ספר התורה את יד הקריאה, אנשים לא רצו להאמין שדבר כזה ישמע אצלנו בעיר וואזן שהיתה נחשבת לירושלים הקטנה.

במיוחד שהדבר פגע בתורם האומלל הזקן דוד בן יפלח ז״ל פגיעה קשה, וקמה מהומה בתוך הקהילה, שלא השלימה עם הדבר הזה, הדבר הובא לידיעת המשטרה, ולפי ההנחיות של ראש ועד הקהילה שהיה מאד מיודד עם המפקח המקומי של המשטרה ביקש ממנו בגלל הרגישות המיוחדת שיש בדבר. לנהל את החקירה בעדינות ובסתר, וללא פירסום הענין בציבור, ובזהירות רבה.

אנו בתור ילדים בני שמונה או עשר נדהמנו כאשר ראינו ששני אנשי המשטרה האזרחית נכנסו לביכנ״ס ופתחו את ארון הקודש, אולם בתור ילדים לא ידענו מאומה על העלמת הכף מעל ספר תורה.

אמנם כילדים ובתלמידים בבית הכנסת של רבי עמרם בן דיוואן כעסנו הרבה על מי שהעז לעשות דבר כזה ועל זה שהסתירו מאתנו כל הנושא הזה ואת התפתחותו, והרגשנו עגמת נפש וצער, אבל היינו סקרנים לדעת את האמת, והיינו רואים על פניו צערו ודאגתו של הזקן דוד בן יפלח ז״ל.

ברם, הסקרנות גברה מיום ליום אח״כ נשמע בקרב היהודים שאחד מבני המשפחות המיוחסות ממכנס אשר גרו בוואזן התפתה ולקח את הכף והעלימו מעיני הוריו.

ילד זה היה ממשפחה מאד מכובדת בעיר מכנם, והבן בפזיזותו הפיל חרפה על הוריו הכף אמנם לא הוחזרה, אבל הזקן דוד בן יפלח קיבל החלטה דרמתית כאשר סירב לקבל תרומות מאנשים שונים על מנת לרכוש כף אחר מזהב טהור במקומו של זה שנגנב, והחליט למרות זקנתו להפשיל שרווליו ולהתחיל לעבוד מחדש בסבלות והפעם בעיר וואזן.       

מעסיקיו הסוחרים שילמו לו תמורת עבודתו בנדיבות עד ששוב הגיע להרוויח הסכום המספיק לו לרכישת כף אחר, מאותו צורף ומזהב של 22 קארט.

אח״כ בני הקהילה קיימו סעודת מצוה לכבודו של הזקן דוד  בן יפלח בצינעה על מנת לא לעורר מחדש את הפרשה כולה שפגעה בבריאותו, הוא האריך עוד מספר שנים ונפטר בשיבה טובה ונקבר בחלקה של החסידים כמה מטרים ממול הקבר והעץ של הצדיק. אשריו ואשרי חלקו.

הקהילה, לפני שאחרוני היהודים עזבו לישראל דאגו לכל ספרי התורה. שימסרו לשליחי הסוכנות היהודית הדתיים שמסרו אותם למשרד הדתות.

כתשעה ספרי תורה חדשים שלא מכבר נקנו ע״י הקהילה ובין היתר גם ספר התורה ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל נלקחו ע״י רבי אהרון מונסונגו בנו של ראב״ד הגבוה של כַּזַה-בְּלַנְכַּה הרב סידי ידידיה מונסונגו עליו השלום, נשלחו וחולקו לבתי כנסת גדולים בארץ ישראל.

 

*״פאלקה״ מכשיר לקשירת רגליים, תלמיד שלא ידע לדקלם בעל-פה את המזמור או את הקטע לפני הרבי שלו לוקה ב״תחמילה״: רגליו הושמו בפאלקה והרבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות, אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דוקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. וזה היה העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ הנקרא א-צלא – מספר המכות היו של שלוש עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים ע״ח, ל״ח) שאר התלמידים ליוו כל מכה במילה מהפסוק ובקולי קולות. כך שתחנונו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה. (עיין עוד בספר ״יהודי מרוקו״ הווי ומסורת ובספר ״היהודים במרוקו״) עיין עוד א״ם למסורת עמוד 223.

 

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל- תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר