ארכיון יומי: 2 ביוני 2022


כתובות ותנאים לחג השבועות.מאירנזרי-מאת ר' חביב טולידנו

     כתובה בין ישראל לתורה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא

 

מאת ר' חביב טולידנו

 

המופיעה בספרו החדש של דר' מאיר נזרי

כתובות ותנאים לחג השבועות

מוסד הרב קוק, ירושלים תשפ"א

 

ר' חביב טולידנו – תולדות חייו ויצירתו

(מכּנאס, נפטר בתע"ו/1715)

 

זיהוי מחבר הכתובה: ידועה הכתובה ליום שני של שבועות לרב חביב טולידנו, המתחילה במילים 'בסימנא טבא ובמזלא יאיא 'בששי בשבת' המוסבה על כתובת ישראל החתן והתורה הכלה, והיא כנראה השנייה שנכתבה כחיקוי לזאת של ר' ישראל נג'ארה 'ירד דודי לגנו' המתמקדת ביחסי ה' החתן וישראל הכלה. כתובה זו מופיעה בתפוצה רבה במחזורים בסמיכות לזו של נג'ארה. אלא שאין ברור לגמרי מיהו החכם חביב טולידנו, מחר הכתובה. בספר מלכי רבנן נסקרים ארבעה חכמים בשם זה:

הראשון – חביב טולידנו הקרוי חביב החסיד ב"ר חיים ב"ר דניאל שבא משאלוניקי לפאס. חי במאה ה-16 והיה מורה צדק במכּנאס וגם נגיד ומקורב למלכות; השני – חביב טולידנו ב"ר חיים,  מורה צדק במכּנאס שנפטר בלא בנים בתע"ו/1715, שהה תקופת מה בעיר סאלי הסמוכה לרבאט וחתום בפסקי דין עם אחיו ר' משה טולידנו, מוהריב"ע (מורנו ר' יהודה בן עטאר); השלישי – חביב טולידנו ב"ר אליעזר, יליד תק"ס/1799 מחכמי מכּנאס, מחבר 'פה ישרים' פירוש להגדה של פסח (ליוורנו תקצ"ח/1838), ו'תרומת הקודש' – תשובות למבקרי המסורת תרכ"א/1861, והרביעי: חביב טולידנו ב"ר יוסף מחכמי מכּנאס שנפטר בתקע"ט/1818. מי אפוא מבין כל החביבים האלה הוא המחבר של הכתובה? ההשערה הנפוצה ביותר היא שמדובר ברב חביב טולידנו השני מסאלי. השערה זו נשענת על כמה נתונים: א. במחזורים שבהם מופיעה הכתובה כתוב במפורש שהוא מסאלי. ב. על פי מלכי רבנן מי ששהה בסאלי הוא חביב טולידנו השני. ג. כך מסתבר גם על פי נר מצוה לר' יוסף משאש ירושלים תשכ"ט, עמ' קצה: 'זמנו סוף המאה החמישית שמעלנו'. ד. השערה זו מתחזקת גם ממאמרו של  גרשום כהן במאמרו 'זיהויו של מחבר הכתובה האנונימית לחג השבועות, סיני ע"ה, עמ' 39. 

 

פרטי הפיוט

כתובת:  כתובה ליום שני של שבועות שנמצאה בכ"י הרב הגדול נר המערבי כמוהר"ר חביב טולידאנו זצוק"ל זלה"ה מעיר סאלי יע"א (מועדי ה' ליוורנו למהדורותיו).  

נוסח אחר: כתובה של החתן הנקרא ישראל האומר לה לזו הכלה התורה הקדושה הוי לי לאנתו יפה כלבנה. מושר בלסבון שבפורטוגל עוד מימי אנוסי ספרד (בכמה הוצאות).   

התבנית:  הפיוט בנוי מעשרים ותשע מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה. 

החריזה: אאא / בבב / …

חתימה: ליתא.

מקורות: רנה וישועה ח"ב, ליוורנו תרי"ז 1877, קנו/ב (מהדורה ראשונה) ובכל הוצאותיו; ספר מועדי ה' ליוורנו תרי"ז ובכל הוצאותיו כמו ליוורנו תרצ"ט כולל מחזורים שנדפסו בישראל תשי"ז-תשי"ח במהדורה של ימינו, הוצאת ספרים מעוז מאיר שנדפס בישראל, עמ' 363; בתוך: 'התנאים והכתובה בין הקב"ה וכנסת ישראל  מהרב המקובל ר' ישראל נג'ארה' ז"ל בני ברק תשל"ו, עמ' 22; פרדס חג השבועות, מכון הפאר, ירושלים תשמ"א, עמ' קעד; קובץ לשבועות, בני ברק תשל"ג, עמ' לג.

אוצר השירה: ב-1086.

 

מבנה הפיוט

פתיחה חגיגית קצרה (2-1).   תאריך החופה ומקומה (8-3).

פרטי החתן והכלה ומאמר הקידושין (17-12).

ההתחייבויות הבסיסיות של החתן לכלתו (20-18).

הסעיפים הכספיים: עיקר ותוספת, נדוניה וסה"כ (44-21).

אחריות לפירעון שטר הכתובה (47-45).   תנאים חיוביים ותנאים שליליים (74-51).

בטחונות לכתובה: קניין, שבועה ועדים (83-75). חתימה חגיגית (89-84).

 

דיון משווה: כתובה זו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג'ארה על כלל סעיפיה בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג'ארה הם ה' וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג'ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.

להלן הסעיפים הזהים בנוסחם ובמשמעם: א. התאריך (5-1). ב. תוספת כתובה (33-30). ג. החלק הראשון של סעיף הנדוניה (35-33). ד. סעיף הסה"כ (44-42). ה. הירושה (68-66). ו. נוסח החולייה שלפני התנאים (טורים 50-48). ז. נוסח המחרוזת הנותנת תוקף לתנאים (74-72). ח. נוסח שני התנאים השליליים השלישי והרביעי (65-60). החלק הראשון של נוסח העדים (80-78). ט. החתימה החגיגית של הפיוט בשתי מחרוזות האחרונות של הפיוט (89-84).

להלן ההבדלים במשמע של כמה סעיפים בכתובת טולידנו:

א. מקום החופה ברור יותר 'הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' (8). ב. הנמשל למוהר ,עיקר כתובה, הוא 'אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה' (22), ולא 'תורת חכם' נוסח נג'ארה. ג. תוספת לנדוניה והרחבתה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה (41-36) המשמשים מוקדם ומאוחר נוסח נג'ארה. ד. סעיף העדים 'וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם והָאָרֶץ' נוסח נג'ארה נשמר גם בנוסח טולידנו, אבל הוא מורחב וכולל גם עדי בשר ודם משה ואהרן המייצגים את הכוהנים והלוויים. ה. נוסח התנאי השלילי הראשון נוסח נג'ארה הדו משמעי על אומה אחרת וגם חכמה אחרת 'וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת' (80) הוא חד משמעי בכתובת טולידנו כלפי ישראל והתורה 'וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת' (54). כללו של דבר הפיוט נוסח טולידנו מאמץ את הנוסח של נג'ארה תוך כמה שינויים להתאימו לכתובה בין ישראל והתורה. זהו פיוט המהווה דגם מובהק של השפעה בנוסח ובמשמע של כתובת נג'ארה. זאת ועוד, כתובתו של חביב טולידנו החד משמעית גם תורמת להבנה של כמה סעיפים בכתובת נג'ארה כמו בחלק של התנאים ובמיוחד השליליים.

 

נוסח הכתובה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא יָאיָא / וּבְמַזָּלָא מַעַלְיָא

            וּשְׁעַת רָצוֹן / בְּרָכָה וְהַצְלָחָה

 

בַּשִּׁשִׁי בְּשַׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב הַנִּשְׁתְּוָן

לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה נִתְכַּוָּן

5               בְּשִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן                                                     

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִים פֹּה בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה

בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ יָפָה וַהֲדוּרָה

הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

 

אֵיך הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים הַנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם

10             מְאֹד נַעֲלָה עַל כָּל הַגּוֹיִים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם

 

אָמַר לָהּ לַיְקָרָה וּנְעִימָה

הַבַּת רַבַּת הַמַּעֲלוֹת תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה

אַחַת הִיא יוֹנָתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ

 

 15            הֱיִי לִי לְאִינְתּוּ יָפָה כַלְבָנָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה

 

וַאֲנָא בְמֵימְרָא וּבְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא

אֶפְלַח וְאוֹקֵיר יָתִיכִי כָּל יוֹמַיָּא

20             עַד עוֹלָם וְעַד עָלְמֵי עָלְמַיָא

 

וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כִּבְתוּלָה נָאָה

אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה

יַעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה

 

וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא תּוֹרָה קְדוֹשָׁה

25             וַהֲוָת לִי לְאִינְתּוּ עַל לוּחַ לִבִּי חֲרוּשָׁה

וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּר

וְהוֹסִיף לָה מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקָּר

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר

 

                 30      וְעוֹד רָצָה וְהוֹסִיף לָהּ כְּתֻבָּתָהּ

מַה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא

סִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגַּדְתָּא וְתוֹסֵפְתָּא

 

וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵהּ כַּלְּתָא דָא לְמוֹפֵת וּלְאוֹת

מִבֵּית אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

35             לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

     וְעוֹד הִכְנִיסָה לוֹ מָעוֹת בָּעַיִן לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶם

רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה עִם דִּקְדוּקֵיהֶם

אֲשֶׂר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם

 

וְעוֹד הֵבִיאָה לוֹ כֵלִים עִם שִׁמּוּשֵׁי עַרְסָא וְתַכְשִׁיטֵיהֶם

40             שַׁסַּ"הּ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָנְשֵׁיהֶם

וּמִשְׁפָּטִים בַּל יִחְיוּ בָהֶם        

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסָפוֹת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָל הָאָדָם

 

45             וְכָךְ אָמַר לָנָא חֲתָנָא דְנָא בְּרוּחַ נְדִיבָה

קִבַּלְתִּי עָלַי וְעַל יַרְתַאי בַּתְרַאי אַחְרָיוֹת חֹמֶר כְּתֻבָּה

דְאִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא

 

הַתְּנָאִים שֶׁהוּתְנוּ בֵינֵיהֶם

שְׁרִירִים וְקַיָּמִים עִם כָּל חִזּוּקֵיהֶם

50             עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ טָמוּן בְּמַצְפֻּנָיו

עַד יוֹם עֲלוֹתוֹ לִמְכוֹנָיו

הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו

 

וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת

55             רַק בָּה יִקְרָא בְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְיַנִּיחֶנָּה

אֶלָּא אִם כֵּן עִמּוֹ יוֹלִיכֶנָּה

פֶּן יָמוֹת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָה

 

60             וְשֶׁלֹא יַנִּיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַך לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

65             אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ לִבּוֹ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצָּפוּן לַצַדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׂנוּ אוֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

70             כִּי יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הַבַּיִת וְהָאֲרִיאֵל

מֵהָאָדוֹן יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 

וְכָל הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

75             וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן הַנִּזְכָּר

לְקַיֵּם כָּל דָּבָר לִהְיוֹת זָרִיז וְנִשְׂכָּר

דְּבַר יְיָ הָיָה יָקָר

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

80        וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

 

וְעַל הֶחָתוּם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

אֲשֶׁר מִכְּבוֹדָם כָּל לֵב אֱנוֹשׁ יָרֹן

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמְחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

85             בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

יִשְׂמַח לֵב חָתָן בַּכַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ

וְתִשְׂמַח כַּלָּה עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר בְּמַהֲלָלוֹ

אַשְׂרֵי הָעָם שֶׂכָּכָה לּוֹ

 

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחנו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה" [ה-ו] מדוע כפל הלשון [למעל-מעל] אלא ידוע הגונב עושה שני חטאים: האחד שאינו נותן בדעתו שעין של מעלה רואה אותו. והשני שאינו מאמין שהכול מאיתו יתברך, העושר והעוני. כי אילו היה יודע ומאמין בזה לא היה גוזל מאחרים. עניין זה נרמז בכפל המילים "למעל מעל", שתי מעילות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

וביום השמיני יביא שתי תורים [ו\י] אומר הרב אליהו אדלר [יבא] כתוב חסר, בגימטריא 13, שבן 13 נעשה נזיר מן העבירות, כי קודם לכן ענשו על אביו, ומכאן ואילך על עצמו.

דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם [ו/כג] אומר  מדרש תנחומה. כה תברכו את בני ישראל זה שאמר הכתוב: הנה מיטתו שלשלומה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו… הנה מיטתו זה בית המקדש ולמה נמשל בית המקדש למיטה , מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה , כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכה, היו פרין ורבין ומהו שישים גיבורים , אלו שישים אותיות שבברכת כוהנים. כולם אחוזה חרב שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה" יאר ה", ישא ה" איש חרבו על ירכו מה ראה ירך להיותה נזכרת כאן, אלא אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצווארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לבית הכנסת מפחד בלילות בחלומו ורואה הכוהנים נושאים את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו. לכך נאמר: מפחד בלילות.. לכך אמר הקב"ה למשה הזהר לאהרון ולבניו שיהיו מברכים את בני ישראל, כה תברכו. אמר הקב"ה, לשעבר הייתי זקוק לברך את בריותיי אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך שנאמר: והיה ברכה הרי הברכות מסורות לכם, הכוהנים יהיו מברכים את ישראל. אמר הקב"ה בעולם הזה, ציוויתי אהרון ובניו לברך אותם,. ולעתיד לבוא, אני בכבודי אברך אותם, שנאמר: יברכך ה" מיון, עושה שמים וארץ.

אומר הזוהר הקדוש על הפסוק: יש בברכת הכוהנים 60 אותיות, ועל כל אות ואות יש מלאך ממונה בשמיים, ושישים אותיות אלו הן שישים ריבוא נשמות עם ישראל ומהן נפתחים שערי השפע לישראל.שלמה המלך חקק סביב מיטתו את שישים האותיות שבברכת הכוהנים, כדי שישמרו עליו מפחד המזיקים וכוחות הטומאה ויצילו אותו מחלומות רעים, וזהו שנאמר [שיר השירים] "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגברי ישראל. כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות [אומרים 3 פעמים] דברי המחבר למה אומרים את הפסוקים האלה 3 פעמים ?  והתשובה היא אם נספור את התיבות של הפסוקים מהמילה הנה עד המילה בלילות נמצא 20 תיבות מכפילים ב 3 הרי זה 60 נפלאות הבורא.

כה תברכו את בני ישראל [ו\כג] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא [אמור] נכתבה מלא [ו] מה שאין כן בפרשת אמר אל הכהנים ששם נכתב ללא [ו], והנה נראה לי הטעם כי האות [ו] כשהיא נכתבת כקריאתה [ואו], עולה בגימיטריה [יג] ובא לרמוז בה שבן [יג] שנים ראוי לברך את ישראל לבדו. אבל פחות מי"ג אינו ראוי לברך את ישראל לפי שעדיין לא נקרא איש אלא לכול להצטרף עם כהנים גדולים.

כה תברכו את בני ישראל אומא הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ידוע המנהג שנהגו כהנים רבים בימינו לבוא אל רחבת הכותל המערבי, ולברך ביחד את ברכת הכהנים, במעמד גדול ומיוחד מאד. למנהג הזה יש רמז נפלא בפסוק שלנו. המילים " ואל בניו לאמר כה תברכו ,הן ראשי תיבות [בכותל], והמילים " אמור להם" בגימטריא [מערבי] .

יברכך ה" וישמרך [ו/כד] יאר ה" פניו אליך ויחונך [ו/כה] ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום [ו/כו] אומר שמנה לחמו על שלוש הפסוקים שהם ברכת הכוהנים יש שלשה פסוקים, כנגד 3 אבות, וכנגד 3 רגלים אשר אנו מקבלים בהם כל הברכות מהקב"ה,[ואפשר שלזה אנו נוהגים בחו"ל שרק ביו"ט הכוהנים נושאים את כפיהם], כמו שאמרו חז"ל [ר"ה טז/א] אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח שאברך לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן, נסכו לפני מים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה. על כן פסוק ראשון " יברכך ה" וישמרך " הוא בזכות אברהם, שהבטיחו הקב"ה ואברכך [בראשית יב/ב] וישמרך, ששמרו מנמרוד ומפרעה ומאבימלך ומ 4 מלכים ומכול שונאיו, ויוכח עליו מלכים, והוא כנגד חג המצות שכתוב בו [שמות יב/מב] ליל שמורים הוא ,שמורים לכול בני ישראל לדורותם : יאר ה" אליך ויחונך בזכות יצחק שהאיר ה" פניו אליו על העקדה, ונתן אותו לחן ולחסד בעיני אבימלך ופלשטים, והוא כנגד חג שבועות, שהאיר ה" פניו אלינו על הר סיני וגלה בקולות וברקים, ונתן לנו את התורה שנקראת אור כמו שכתוב [משלי ו/כג] ותורה אור, ויש בפסוק זה 5 תיבות כנגד 5 חומשי תורה, וחנן אותנו אז בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וגם חנן אותנו שהבטיח לנו שנהיה לפניו סגולה מכול העמים וממלכת כוהנים וגוי קדוש [שמות יט/ה-ו]: ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום בזכות יעקב , שנשא לו הקב"ה פנים והצילו מעשו ומלבן ומן המלאך. ויש כאן 7 תיבות, שהקב"ה הצילו ליעקב מ7 צרות, צרת לבן/צרת עשו/צרת דינה/צרת  רחל/צרת יוסף/צרת שמעון/צרת בנימין/ומכולם הצילו הקב"ה ויצא מהם בשלום, ובסופו היה בשלום ושלווה. ויעקב בגי" [7 פעמים הוי], והוא כנגד 7 ימים של חג סוכות, שהקב"ה נושא לנו פנים בראש השנה וביום הכיפורים ומוציא לאור דינינו לחיים ולשלום, ואנו שמחים לפניו יתברך בזה החג ב4  מינים בהם מספר לולב/ואתרוג/3 הדסים/2 ערבות הם כולם 7: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש כאן תיבות, הוא כנגד שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, ואז הקב"ה מייחד שמו יתברך עלינו בלבד, לפי שב7 ימי החג אנו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, ובשמיני עצרת אנו מקריבים רק פר אחד איל אחד כנגד ישראל רק אנחנו מקבלים הברכות מהקב"ה וזהו ואני אברכם.

 יברכך ה" וישמרך [ו-כד] יאר ה" פניו אליך ויחנך [ו-כד] ישא ה"פניו אליך וישם לך שלום [ו-כז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם [ו-כז] אומר מעם לועז  

ותראו שבפסוק הראשון יש שלש תיבות, כנגד אברהם-יצחר-ויעקב ללמדנו שהקב"ה מברך בזכותם. ובפסוק השני חמש תיבות, שזכות ה-חומשי תורה. ופסוק השלישי שבע תיבות כנגד שבעת רקיעים. ושלוש התיבןת שבפסוק הראשון הם כנגד שלשת העולים שעולים לתורה בשני ובחמישי,הה בפסוק השני כנגד ה הקוראים ביו"ט. והשבע בפסוק השלישי כנגד ז הקוראים בשבתות. ומפני שנאמר בברכת כהנים וישם לך שלום וכדי שלא יבואו בני לוי והישראלים לידי ריב בעליה לתורה, תיקנו חכמים מספר זה של קוראים, שהישראלים יעלו שמונה במשך השבוע, חמשה בשבת ואחד במנחה ושניים ביום ב ויום ה, וכן הלוים קוראים ח פעמים במשך השבוע, ד בימי ב- וה -וד בשבת. וכן תראו שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י"ה, ופסוק השני יש כ אותיות, וזה כנגד הי"ה ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה"י, לרמוז שהקב"ה היה-הוה-ויהיה. הוא היה לפני שנברא עולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו.

ו/ יקריבו ה /נשיאים א /ת ח /נוכת ה /מזבח ב /יום ה /משח א /ותו [ז/י] אומר אור החמה ראשי תיבות של כל הפסוק [אהבה ואחוה] ובא לרמוז בזה על קורבנותיהם שהושוו ביום האחרון להראות ולסמל אות של אהבה ואחוה, על דרך מה שכתב הספורנו  [ראה פסוק ז/ג]עגלה על שני הנשיאים שבא לאות אהבה ואחוה בניהם.

וקורבנו קערת כסף אחד שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה [ז/יג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם. כתב החסיד חיד"א בספר נחל קדומים כי פסוק זה רומז על התורה, כלומר שהתורה ניתנה בעשרת הדברות הרמוזים בתיבת [ עשרה זהב], והוא כי תיבת קטורת עולה בגי" [ תרי"ג], בחשבון אות ק ארבע באותיות ד"ק. ועל ידי זה אמר כף אחת, כלומר שהתורה היא אחת ונקראת אחת, ומפני סוד אחדותה הנעלה היא מקשרת בפנימיותה תרי"ג מצוות בקשר אחד אמיץ וחזק, חבל עבות משולש בל ינתק, ולימודה מקשר ומלבד ומייחד כל העולמות כולן, מעומקן ועד רומן .וכל לימודה נחשב כקטורת הסמים הנחשבת כדבר החשוב והיקר ביותר לפני הקב"ה בעת הקטרתה, מזבח קטורת הסמים, מזבח הזהב אשר לפני  היכל ה" ומה שכתבתי כי התורה אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז ] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו. טעם למה נקראת התורה אחת, על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קידומת יומיים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ / חיים / תורה , ושלושתם מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה/ אור/ חיים כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה [ ז\יג] אומר הרב אליהו אדלר כידוע התורה מקפידה מאד לקצר בדבריה, ואינה כותבת אפילו אות אחת מיותרת. מדוע אחר כך נכתבו קרבנות הנשיאים שתים עשרה פעם, בשעה שאפשר היה לכתוב זאת פעם אחת, ולציין שכך הקריבו כל הנשיאים? אלא, טיב הקרבן נמדד רק לפי כמות הנסכים והעולות שמביא המקריב, אלא ובעיקר על פי הצורה והכוונה בהם הוא מוגש. לפיכך, אף על פי שכמות הקרבן היתה שווה אצל כל הנשיאים, באמת היו אלה קרבנות שונים. לכן כתבה התורה קרבן כל אחד בנפרד.

כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת [ז\יד] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם כתבתי כי התורה נקראת אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו.טעם למה נקראת התורה אחת,על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קדומת יומים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ חיים תורה. ושלושתן מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה אור חיים, כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה ומסיימת הפרשה ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, הפסוק הזה מרמז על כוחם של ישראל תלוי בתינוקות של בית-רבן שלא תבוא צרה בעולם , כל מה שאנחנו מתפללים ומבקשים רחמים מאבינו שבשמים. הקליפות שבאוויר העולם לא נותנים לעלות התפילה למעלה ומעכבים  אותה בקטרוגים שונים ומזיקים על כמה עניינים אבל כשאנחנו מצטרפים עם תינוקות של בית רבן  [ אומר המחבר תינוקות של בית רבן ראשי תיבות [תשבר] בגללם נשברת גזרה שהייתה אמורה לקרא בעולם כפי שכתוב תשבר רוח הגזרה בגללם שהבל פיהם טהור ]יש מקום מיוחד שעולה התפילה בלי שום עיכוב, וזהו שכתוב ובבא משה אל אוהל מועד, רוצה לומר כשיבואו ישראל לבתי כנסיות, וישמעו את הקול מבין שני הכרובים, והיינו מפי הילדים הטהורים.

הפטרה של הפרשה  על מנוח אומר אהבת חיים על מה שכתוב וילך מנוח אחרי אשתו, אמנם שמנוח עם הארץ היה ובכול זאת פה מדבר לשבח ולמוסר שמנוח ידע שצריך אדם ללכת אחרי אשתו ולא  אחרי אישה אחרת חס ושלום, ובזה ינצל אדם ממחשבות זרות ומהרהורים רעים אז יהיה נקי מעוון הידוע ונקרא צדיק ששומר בריתו כמו שאמרו חז"ל אין צדיק אלא מי ששומר בריתו על ידי זה זוכה לשלוש מאות ועשר עולמות.

וכול בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים שישים עתודים ששים כבשים ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו[ז/פח] אומר אור החמה קורבנות הנשיאים הם 252 [רנ"ב] וסימניך:  בר"ן יחד כוכבי בוקר[איוב לח/ז] במה שכתוב כוכבי בוקר- אל תקרי בוקר בחולם אלא בקר [בי"ת וקו"ף בקמ"ץ] כי בר"ן יחד- בכללות כל הנשיאים הקריבו כמניין בר"ן בקר.

מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אור החמה "מבין שני הכרובים" ראשי תיבות [משה]. לרמוז על משה שהיה מדבר עם השכינה מבין הכרובים פנים אל פנים.

 

י  צ  ח  ק         פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 ל"ג בעומר : ניצוץ משה שהתגלה ברבי שמעון בר-יוחאי היה לפי חכמי הסוד  בחינת גילוי נוסף בתורת משה הקשור לממד הסוד המשכה זו של אור התורה המתבטא במספר הימים מיום מות משה בז" אדר עד ל"ג בעמר שהוא 70 יום, שבעים, כערך המלה [סוד] 70=4+6+60 קשר ז" אדר ול"ג בעמר ז" אדר מותו של משה ול"ג בעומר מותו של רבי שמעון בר-יוחאי, ניצוץ משה מתגלה מעובדת היות יום ז" אדר, לפני ל"ג בעומר, חל באותו יום בשבוע. המשכת שפע של חג אחד מהקודם לו גם בחג החנוכה הבא לאחר 70 יום מחג הסוכות חג החנוכה של שמונת הימים בו האירו את החושך שמונת ימי הסוכות לפי תורת הסוד. [המסתורין במועדות].

שבועות : יש הרואים בשבועות קשר לשבועה שקיבלו עליהם ישראל במתן תורה, שבועה שיסודה היא שבע-וה, התקשרות שבע מידות הקשורות לאותיות ו-ה משם ה המסמלות את מידות ה" הנסתרות על ידי כוח עמלק עתה ויתגדלו בימות המשיח ,ביום ההוא שיתגלה שה" אחד ושמו אחד, יתגלה הואה-ו משם ה" ו-א מכיסא אותיות אותם עמלק מסתיר. כפי שנאמר בסוף פרשת בשלח בספר שמות האומר: " כי יד על כס-יה מלחמה לה" בעמלק א מכיסא, ו ו-ה מ יה-ו-ה חסרות ויתגלו לעתיד לבוא ביום ההואשבועה יסוד חג שבועות מביאה את השלום השלם דבר המתגלה מהערך המספרי של המלה שבועה השווה 383 5+70+6+2+300 עם הכולל שווה למלים אב השלום 384=40+6+30+300+5+2+1 שבועה שהיא ביטוי לשלמות כוחות הקדושה העליונים והתחתונים הם אב ושורש המביאים את השלום האמתי, דבר שיתגלה עם נפילת כוח עמלק ומחייתו כפי שהיה לפני מתן תורה שהייתה מלחמה עם עמלק שמנסה תמיד לעכב את גילוי השכינה לישראל. [המסתורין במועדים]

פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים כל הלילה בליל חג השבועות, ולעסוק בתורה עד עלות השחר. מה המקור למנהג זה ?  [הידברות] בזוהר הקדוש מובא: "חסידים בראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחולמורשה לנו ולבנינו בשני העולמות". וכן אמרו עוד בזוהר הקדוש: " כלאלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם ב 70 ברכות וכתרים של עולם העליון". הסבירו האחרונים, שהטעם למנהג זה בליל חג השבועות, לפי שבשעתת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרךהקב"ה להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני. ולכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזה ונעסוק בתורה כל הלילה וצריכים להקפיד שלא לדבר דברים בטלים, שיצא שכרם בהפסדם. 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

האנוסים-ירמיהו יובל

 

גרעין לאמונת האנוסים המתייהדים

זו הייתה התחמקות – אבל התחמקות רבת תוכן. לכאורה ניסח כאן אסטרוק את תורת המשיח של ישראל, אבל בבלי דעת ניסח גם את תמציתה של אמונה דתית שנעשתה עם הזמן לאמונתם של הקונברסוס המתייהדים. האמירה שקיום מצוות תורת משה היא הדרך לגאולת הנפש אינה חלק מן השיח היהודי המסורתי. ריח של נצרות עולה ממנה, גם אם הוא בא לסתור את תוכנה. ואולם זו בדיוק תבנית היסוד הדואלית שעתידה ללוות ב־300 השנים שלאחר מכן את הקונברסוס שדחו את הנצרות. זו עתידה להיות תמציתה הדלה, אך רבת המשמעות, של דת האנוסים המתייהדים: המשיח טרם בא; ישועת הנפש טמונה בקיום תורת משה. זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור. וכשיבוא המשיח הוא יושיע את הגוף, כלומר יגאל את האנוסים משעבודם ויאפשר להם לפעול בגלוי לישועת נפשם על ידי קיום כל המצוות של תורת משה(שאת רובן כבר אינם מכירים). טענה מרחיקת לכת היא שוויכוח טורטוסה הניח את היסוד ל״תאולוגיה מראנית״ כביכול, אבל מכיוון שאותו רב גדול ולא נודע, רבי אסטרוק הלוי, כיוון את דבריו לאוזניים אמונות על שיח נוצרי אין זה מקרה גמור שדבריו עולים בקנה אחד עם גרעין של אמונה דואלית, שקולה חזר ועלה בשנים שלאחר מכן מתוך אלפי תיקי האינקוויזיציה ומעדויות רבות אחרות.

ככל שנמשך הפולמוס הלכו היהודים שאולצו להתכנס בטורטוסה והתרוששו בגלל הוצאות השהייה והזנחת עסקיהם. בינתיים חזר אל הזירה הנזיר נושא הצלב ויסנטה פדר. במסעות חדשים באראגון העביר אל הנצרות עוד כמה אלפי יהודים. כמה מן המומרים החדשים האלה באו לטורטוסה, ביחידות ובקבוצות, והכריזו קבל עם ועדה שרבניהם טועים והנצרות צודקת. המחזה הזה, של יהודים המתכחשים לדתם במעמד הוויכוח ההיסטורי, דיכא את רוחם של רבים וריפה את ידיהם.

המרות הדת הראשונות החלו עוד במהלך הוויכוח. בין הנטבלים הראשונים לנצרות היו שוב כמה אישים ידועי שם, משכילים ועשירים, ואפילו כמה רבנים. ההתנצרות המדהימה ביותר הייתה של בני משפחת דה לה קבאייריה ובהם דון וידאל, שהיה דוברם הראשי של היהודים בטורטוסה. הוא המיר את דתו בלחצו של מלך אראגון עצמו, שביקש להבטיח שווידאל יוכל להמשיך לשרתו למרות החוקים החדשים. שלושה חודשים בלבד לאחר התנצרותו כבר מונה וידאל למשרה מלכותית ונשא שם פרטי חדש – גונסאלו. הבגידה הזאת חוללה זעזוע, ומשורר אחד השווה את האירוע להחשכת השמש. אבל לא השמש בלבד חשכה אלא גם מאורות אחרים, כי דון וידאל לא היה הנציג היהודי היחיד בטורטוסה שהתנצר.

דון וידאל היה איש צעיר יחסית, משורר וחצרן שעתידו לפניו. כשהיה יהודי כתב שירים בעברית ובתור נוצרי תרגם את קיקרו לספרדית. יחד איתו התנצר משורר זקן מידידיו, שלמה דה פיירה (de Piera), בן שבעים, שבשעתו קונן בשיריו על אסון 1391; ואילו משורר שלישי, צעיר משניהם, שלמה בונאפד(Bonafed) שמו, נשאר יהודי ותיאר בחרוזים מרים את ״שנת ההמרות״(1414) כלשונו. הוא הציג את שני המשוררים המתנצרים כמי שבגדו בראש ובראשונה בלשון העברית(״חלפו חוק הלשון, הפרו ברית המליצה״), ועכשיו הלשון מתגעגעת אליהם.

לצד המנהיגים ואנשי הרוח איבדו גם פשוטי עם רבים את אמונתם והתנצרו. בעקבות השילוב הקטלני של ״חוקי הכופרים״, מסע הצלב של פרר והמפלה בטורטוסה התחולל גל אדיר שני של מתנצרים, שרובם לא עשו זאת בכפייה גמורה, אבל גם לא מתוך בחירה. זו הייתה תוצאתה של קריסה מוראלית ושל הרצון להימנע מרדיפות, ולא התנצרות מתוך איום ישיר על החיים. קשה להעריך את המספרים, אבל נראה שיהדות ספרד איבדה רבבות בני אדם, אולי כחמישים אלף נפש, בין 1412 ל־1415. רבי אסטרוק הלוי חזר לעירו אלקניס (Alcaniz) ושם התברר לו שלא נותר בה אפילו יהודי אחד. הלורקי הנחיל לו מפלה בעירם המשותפת.

חרף המפולת החדשה המשיכו היהודים הנותרים בחייהם וחזרו אל בתי הכנסת שלהם. המציאות החדשה אילצה את היהודים לקצר את קווי החזית ולהתארגן מחדש. החוקים האנטי־יהודיים בוטלו ב־1420, ובשנות השלושים שוב החזיקו יהודים ברוב עסקי החכירה של מכסי העקיפץ בקסטיליה. התעמולה הדתית נגדם הייתה לגורם קבוע בחייהם וכך גם המרות הדת הנמשכות והולכות. יהדות ספרד לא חזרה עוד לגדולתה הקודמת, אבל גדם העץ שנותר אחרי שני גלי ההמרות הגדולים החל להתאושש אט־אט, מתוך מאבק על קיומו, ומכאן ועד הגירוש אפילו לבלב מדי פעם בפעם.

מסמך משפטי יבש שעניינו חלוקת רכוש יכול לסכם את המרות הדת והפילוגים בתוך העילית היהודית ואת הפרק ההיסטורי שעברנו עד כה. זוהי צוואתה של דוניה טולוסנה דה לה קבאייריה, אלמנתו של בנבנישתי וכנראה אמו של דון וידאל. היא נשארה נאמנה ליהדות והלכה לעולמה שבעת ימים וניסיונות.

במותה היא מצווה חלק מרכושה לארבעת בניה הנוצרים ולשתי בנותיה היהודיות. את שאר הונה היא מורישה לקהילה היהודית של סרגוסה, אבל בתנאי מיוחד: אם תמיר הקהילה את דתה או תחדל להתקיים מסיבה אחרת יינתן הכסף לקהילה היהודית השנייה בגודלה באראגון. על מימוש הצוואה יופקד האיש הקרוב ביותר לנפטרת שנשאר יהודי ונושא את השם דה לה קבאייריה; אם לא יימצא אדם כזה, הוסיפה הישישה הריאליסטית, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה שנושא כל שם שהוא.

מתוך ויקיפדיה

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית. שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!“; ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים“

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר )ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקייהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די-שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר