מורשת יהדות מרוקו

     כתובה בין ישראל לתורה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא

 

מאת ר' חביב טולידנו

 

המופיעה בספרו החדש של דר' מאיר נזרי

כתובות ותנאים לחג השבועות

מוסד הרב קוק, ירושלים תשפ"א

 

ר' חביב טולידנו – תולדות חייו ויצירתו

(מכּנאס, נפטר בתע"ו/1715)

 

זיהוי מחבר הכתובה: ידועה הכתובה ליום שני של שבועות לרב חביב טולידנו, המתחילה במילים 'בסימנא טבא ובמזלא יאיא 'בששי בשבת' המוסבה על כתובת ישראל החתן והתורה הכלה, והיא כנראה השנייה שנכתבה כחיקוי לזאת של ר' ישראל נג'ארה 'ירד דודי לגנו' המתמקדת ביחסי ה' החתן וישראל הכלה. כתובה זו מופיעה בתפוצה רבה במחזורים בסמיכות לזו של נג'ארה. אלא שאין ברור לגמרי מיהו החכם חביב טולידנו, מחר הכתובה. בספר מלכי רבנן נסקרים ארבעה חכמים בשם זה:

הראשון – חביב טולידנו הקרוי חביב החסיד ב"ר חיים ב"ר דניאל שבא משאלוניקי לפאס. חי במאה ה-16 והיה מורה צדק במכּנאס וגם נגיד ומקורב למלכות; השני – חביב טולידנו ב"ר חיים,  מורה צדק במכּנאס שנפטר בלא בנים בתע"ו/1715, שהה תקופת מה בעיר סאלי הסמוכה לרבאט וחתום בפסקי דין עם אחיו ר' משה טולידנו, מוהריב"ע (מורנו ר' יהודה בן עטאר); השלישי – חביב טולידנו ב"ר אליעזר, יליד תק"ס/1799 מחכמי מכּנאס, מחבר 'פה ישרים' פירוש להגדה של פסח (ליוורנו תקצ"ח/1838), ו'תרומת הקודש' – תשובות למבקרי המסורת תרכ"א/1861, והרביעי: חביב טולידנו ב"ר יוסף מחכמי מכּנאס שנפטר בתקע"ט/1818. מי אפוא מבין כל החביבים האלה הוא המחבר של הכתובה? ההשערה הנפוצה ביותר היא שמדובר ברב חביב טולידנו השני מסאלי. השערה זו נשענת על כמה נתונים: א. במחזורים שבהם מופיעה הכתובה כתוב במפורש שהוא מסאלי. ב. על פי מלכי רבנן מי ששהה בסאלי הוא חביב טולידנו השני. ג. כך מסתבר גם על פי נר מצוה לר' יוסף משאש ירושלים תשכ"ט, עמ' קצה: 'זמנו סוף המאה החמישית שמעלנו'. ד. השערה זו מתחזקת גם ממאמרו של  גרשום כהן במאמרו 'זיהויו של מחבר הכתובה האנונימית לחג השבועות, סיני ע"ה, עמ' 39. 

 

פרטי הפיוט

כתובת:  כתובה ליום שני של שבועות שנמצאה בכ"י הרב הגדול נר המערבי כמוהר"ר חביב טולידאנו זצוק"ל זלה"ה מעיר סאלי יע"א (מועדי ה' ליוורנו למהדורותיו).  

נוסח אחר: כתובה של החתן הנקרא ישראל האומר לה לזו הכלה התורה הקדושה הוי לי לאנתו יפה כלבנה. מושר בלסבון שבפורטוגל עוד מימי אנוסי ספרד (בכמה הוצאות).   

התבנית:  הפיוט בנוי מעשרים ותשע מחרוזות משולשות טורים בחריזה המתחלפת בכל סטרופה. 

החריזה: אאא / בבב / …

חתימה: ליתא.

מקורות: רנה וישועה ח"ב, ליוורנו תרי"ז 1877, קנו/ב (מהדורה ראשונה) ובכל הוצאותיו; ספר מועדי ה' ליוורנו תרי"ז ובכל הוצאותיו כמו ליוורנו תרצ"ט כולל מחזורים שנדפסו בישראל תשי"ז-תשי"ח במהדורה של ימינו, הוצאת ספרים מעוז מאיר שנדפס בישראל, עמ' 363; בתוך: 'התנאים והכתובה בין הקב"ה וכנסת ישראל  מהרב המקובל ר' ישראל נג'ארה' ז"ל בני ברק תשל"ו, עמ' 22; פרדס חג השבועות, מכון הפאר, ירושלים תשמ"א, עמ' קעד; קובץ לשבועות, בני ברק תשל"ג, עמ' לג.

אוצר השירה: ב-1086.

 

מבנה הפיוט

פתיחה חגיגית קצרה (2-1).   תאריך החופה ומקומה (8-3).

פרטי החתן והכלה ומאמר הקידושין (17-12).

ההתחייבויות הבסיסיות של החתן לכלתו (20-18).

הסעיפים הכספיים: עיקר ותוספת, נדוניה וסה"כ (44-21).

אחריות לפירעון שטר הכתובה (47-45).   תנאים חיוביים ותנאים שליליים (74-51).

בטחונות לכתובה: קניין, שבועה ועדים (83-75). חתימה חגיגית (89-84).

 

דיון משווה: כתובה זו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג'ארה על כלל סעיפיה בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג'ארה הם ה' וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג'ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.

להלן הסעיפים הזהים בנוסחם ובמשמעם: א. התאריך (5-1). ב. תוספת כתובה (33-30). ג. החלק הראשון של סעיף הנדוניה (35-33). ד. סעיף הסה"כ (44-42). ה. הירושה (68-66). ו. נוסח החולייה שלפני התנאים (טורים 50-48). ז. נוסח המחרוזת הנותנת תוקף לתנאים (74-72). ח. נוסח שני התנאים השליליים השלישי והרביעי (65-60). החלק הראשון של נוסח העדים (80-78). ט. החתימה החגיגית של הפיוט בשתי מחרוזות האחרונות של הפיוט (89-84).

להלן ההבדלים במשמע של כמה סעיפים בכתובת טולידנו:

א. מקום החופה ברור יותר 'הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' (8). ב. הנמשל למוהר ,עיקר כתובה, הוא 'אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה' (22), ולא 'תורת חכם' נוסח נג'ארה. ג. תוספת לנדוניה והרחבתה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה (41-36) המשמשים מוקדם ומאוחר נוסח נג'ארה. ד. סעיף העדים 'וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם והָאָרֶץ' נוסח נג'ארה נשמר גם בנוסח טולידנו, אבל הוא מורחב וכולל גם עדי בשר ודם משה ואהרן המייצגים את הכוהנים והלוויים. ה. נוסח התנאי השלילי הראשון נוסח נג'ארה הדו משמעי על אומה אחרת וגם חכמה אחרת 'וְשֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַּלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת' (80) הוא חד משמעי בכתובת טולידנו כלפי ישראל והתורה 'וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת' (54). כללו של דבר הפיוט נוסח טולידנו מאמץ את הנוסח של נג'ארה תוך כמה שינויים להתאימו לכתובה בין ישראל והתורה. זהו פיוט המהווה דגם מובהק של השפעה בנוסח ובמשמע של כתובת נג'ארה. זאת ועוד, כתובתו של חביב טולידנו החד משמעית גם תורמת להבנה של כמה סעיפים בכתובת נג'ארה כמו בחלק של התנאים ובמיוחד השליליים.

 

נוסח הכתובה

 

בְּסִמָּנָא טָבָא יָאיָא / וּבְמַזָּלָא מַעַלְיָא

            וּשְׁעַת רָצוֹן / בְּרָכָה וְהַצְלָחָה

 

בַּשִּׁשִׁי בְּשַׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב הַנִּשְׁתְּוָן

לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה נִתְכַּוָּן

5               בְּשִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן                                                     

 

לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִים פֹּה בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה

בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ יָפָה וַהֲדוּרָה

הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

 

אֵיך הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים הַנִּקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם

10             מְאֹד נַעֲלָה עַל כָּל הַגּוֹיִים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם

 

אָמַר לָהּ לַיְקָרָה וּנְעִימָה

הַבַּת רַבַּת הַמַּעֲלוֹת תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה

אַחַת הִיא יוֹנָתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ

 

 15            הֱיִי לִי לְאִינְתּוּ יָפָה כַלְבָנָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה

 

וַאֲנָא בְמֵימְרָא וּבְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא

אֶפְלַח וְאוֹקֵיר יָתִיכִי כָּל יוֹמַיָּא

20             עַד עוֹלָם וְעַד עָלְמֵי עָלְמַיָא

 

וְיָהֵיבְנָא לִיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כִּבְתוּלָה נָאָה

אֹזֶן שׁוֹמַעַת עַיִן רוֹאָה

יַעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה

 

וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא תּוֹרָה קְדוֹשָׁה

25             וַהֲוָת לִי לְאִינְתּוּ עַל לוּחַ לִבִּי חֲרוּשָׁה

וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ

 

וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּר

וְהוֹסִיף לָה מִדִּילֵיהּ תּוֹסֶפֶת עַל עִקָּר

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר

 

                 30      וְעוֹד רָצָה וְהוֹסִיף לָהּ כְּתֻבָּתָהּ

מַה שֶׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא

סִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגַּדְתָּא וְתוֹסֵפְתָּא

 

וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעָלַת לֵהּ כַּלְּתָא דָא לְמוֹפֵת וּלְאוֹת

מִבֵּית אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת

35             לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת

 

     וְעוֹד הִכְנִיסָה לוֹ מָעוֹת בָּעַיִן לֶאֱכֹל פֵּרוֹתֵיהֶם

רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה עִם דִּקְדוּקֵיהֶם

אֲשֶׂר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם

 

וְעוֹד הֵבִיאָה לוֹ כֵלִים עִם שִׁמּוּשֵׁי עַרְסָא וְתַכְשִׁיטֵיהֶם

40             שַׁסַּ"הּ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָנְשֵׁיהֶם

וּמִשְׁפָּטִים בַּל יִחְיוּ בָהֶם        

 

נִמְצָא סַךְ הַכֹּל כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם

וְתוֹסָפוֹת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם

אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָל הָאָדָם

 

45             וְכָךְ אָמַר לָנָא חֲתָנָא דְנָא בְּרוּחַ נְדִיבָה

קִבַּלְתִּי עָלַי וְעַל יַרְתַאי בַּתְרַאי אַחְרָיוֹת חֹמֶר כְּתֻבָּה

דְאִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא

 

הַתְּנָאִים שֶׁהוּתְנוּ בֵינֵיהֶם

שְׁרִירִים וְקַיָּמִים עִם כָּל חִזּוּקֵיהֶם

50             עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם

 

מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לוֹ טָמוּן בְּמַצְפֻּנָיו

עַד יוֹם עֲלוֹתוֹ לִמְכוֹנָיו

הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו

 

וְשֶׁלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ מֵחָכְמוֹת חִצוֹנִיּוֹת

55             רַק בָּה יִקְרָא בְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת

כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת

 

וְשֶׁלֹּא יֵצֵא לַדֶּרֶךְ וְיַנִּיחֶנָּה

אֶלָּא אִם כֵּן עִמּוֹ יוֹלִיכֶנָּה

פֶּן יָמוֹת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָה

 

60             וְשֶׁלֹא יַנִּיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת

וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת

נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת

 

וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלִי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכֹּר

אַך לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכֹּר

65             אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר

 

וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ לִבּוֹ חֲרוּתָה

מִטּוּבָהּ הַצָּפוּן לַצַדִּיקִים עַיִן לֹא רָאֲתָה

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׂנוּ אוֹתָהּ

 

וְהַדִּירָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

70             כִּי יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן הַבַּיִת וְהָאֲרִיאֵל

מֵהָאָדוֹן יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

 

וְכָל הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה שְׁרִירִים וְקַיָּמִים

כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בִּשְׁמֵי מְרוֹמִים

לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

 

75             וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן הַנִּזְכָּר

לְקַיֵּם כָּל דָּבָר לִהְיוֹת זָרִיז וְנִשְׂכָּר

דְּבַר יְיָ הָיָה יָקָר

 

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ

וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ

80        וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

 

וְעַל הֶחָתוּם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּים נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן

אֲשֶׁר מִכְּבוֹדָם כָּל לֵב אֱנוֹשׁ יָרֹן

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

 

יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמְחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם

85             בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם

וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָּם

 

יִשְׂמַח לֵב חָתָן בַּכַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ

וְתִשְׂמַח כַּלָּה עִם בַּעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר בְּמַהֲלָלוֹ

אַשְׂרֵי הָעָם שֶׂכָּכָה לּוֹ

 

 

גרעין לאמונת האנוסים המתייהדים

זו הייתה התחמקות – אבל התחמקות רבת תוכן. לכאורה ניסח כאן אסטרוק את תורת המשיח של ישראל, אבל בבלי דעת ניסח גם את תמציתה של אמונה דתית שנעשתה עם הזמן לאמונתם של הקונברסוס המתייהדים. האמירה שקיום מצוות תורת משה היא הדרך לגאולת הנפש אינה חלק מן השיח היהודי המסורתי. ריח של נצרות עולה ממנה, גם אם הוא בא לסתור את תוכנה. ואולם זו בדיוק תבנית היסוד הדואלית שעתידה ללוות ב־300 השנים שלאחר מכן את הקונברסוס שדחו את הנצרות. זו עתידה להיות תמציתה הדלה, אך רבת המשמעות, של דת האנוסים המתייהדים: המשיח טרם בא; ישועת הנפש טמונה בקיום תורת משה. זו כל התורה כולה ואידך זיל גמור. וכשיבוא המשיח הוא יושיע את הגוף, כלומר יגאל את האנוסים משעבודם ויאפשר להם לפעול בגלוי לישועת נפשם על ידי קיום כל המצוות של תורת משה(שאת רובן כבר אינם מכירים). טענה מרחיקת לכת היא שוויכוח טורטוסה הניח את היסוד ל״תאולוגיה מראנית״ כביכול, אבל מכיוון שאותו רב גדול ולא נודע, רבי אסטרוק הלוי, כיוון את דבריו לאוזניים אמונות על שיח נוצרי אין זה מקרה גמור שדבריו עולים בקנה אחד עם גרעין של אמונה דואלית, שקולה חזר ועלה בשנים שלאחר מכן מתוך אלפי תיקי האינקוויזיציה ומעדויות רבות אחרות.

ככל שנמשך הפולמוס הלכו היהודים שאולצו להתכנס בטורטוסה והתרוששו בגלל הוצאות השהייה והזנחת עסקיהם. בינתיים חזר אל הזירה הנזיר נושא הצלב ויסנטה פדר. במסעות חדשים באראגון העביר אל הנצרות עוד כמה אלפי יהודים. כמה מן המומרים החדשים האלה באו לטורטוסה, ביחידות ובקבוצות, והכריזו קבל עם ועדה שרבניהם טועים והנצרות צודקת. המחזה הזה, של יהודים המתכחשים לדתם במעמד הוויכוח ההיסטורי, דיכא את רוחם של רבים וריפה את ידיהם.

המרות הדת הראשונות החלו עוד במהלך הוויכוח. בין הנטבלים הראשונים לנצרות היו שוב כמה אישים ידועי שם, משכילים ועשירים, ואפילו כמה רבנים. ההתנצרות המדהימה ביותר הייתה של בני משפחת דה לה קבאייריה ובהם דון וידאל, שהיה דוברם הראשי של היהודים בטורטוסה. הוא המיר את דתו בלחצו של מלך אראגון עצמו, שביקש להבטיח שווידאל יוכל להמשיך לשרתו למרות החוקים החדשים. שלושה חודשים בלבד לאחר התנצרותו כבר מונה וידאל למשרה מלכותית ונשא שם פרטי חדש – גונסאלו. הבגידה הזאת חוללה זעזוע, ומשורר אחד השווה את האירוע להחשכת השמש. אבל לא השמש בלבד חשכה אלא גם מאורות אחרים, כי דון וידאל לא היה הנציג היהודי היחיד בטורטוסה שהתנצר.

דון וידאל היה איש צעיר יחסית, משורר וחצרן שעתידו לפניו. כשהיה יהודי כתב שירים בעברית ובתור נוצרי תרגם את קיקרו לספרדית. יחד איתו התנצר משורר זקן מידידיו, שלמה דה פיירה (de Piera), בן שבעים, שבשעתו קונן בשיריו על אסון 1391; ואילו משורר שלישי, צעיר משניהם, שלמה בונאפד(Bonafed) שמו, נשאר יהודי ותיאר בחרוזים מרים את ״שנת ההמרות״(1414) כלשונו. הוא הציג את שני המשוררים המתנצרים כמי שבגדו בראש ובראשונה בלשון העברית(״חלפו חוק הלשון, הפרו ברית המליצה״), ועכשיו הלשון מתגעגעת אליהם.

לצד המנהיגים ואנשי הרוח איבדו גם פשוטי עם רבים את אמונתם והתנצרו. בעקבות השילוב הקטלני של ״חוקי הכופרים״, מסע הצלב של פרר והמפלה בטורטוסה התחולל גל אדיר שני של מתנצרים, שרובם לא עשו זאת בכפייה גמורה, אבל גם לא מתוך בחירה. זו הייתה תוצאתה של קריסה מוראלית ושל הרצון להימנע מרדיפות, ולא התנצרות מתוך איום ישיר על החיים. קשה להעריך את המספרים, אבל נראה שיהדות ספרד איבדה רבבות בני אדם, אולי כחמישים אלף נפש, בין 1412 ל־1415. רבי אסטרוק הלוי חזר לעירו אלקניס (Alcaniz) ושם התברר לו שלא נותר בה אפילו יהודי אחד. הלורקי הנחיל לו מפלה בעירם המשותפת.

חרף המפולת החדשה המשיכו היהודים הנותרים בחייהם וחזרו אל בתי הכנסת שלהם. המציאות החדשה אילצה את היהודים לקצר את קווי החזית ולהתארגן מחדש. החוקים האנטי־יהודיים בוטלו ב־1420, ובשנות השלושים שוב החזיקו יהודים ברוב עסקי החכירה של מכסי העקיפץ בקסטיליה. התעמולה הדתית נגדם הייתה לגורם קבוע בחייהם וכך גם המרות הדת הנמשכות והולכות. יהדות ספרד לא חזרה עוד לגדולתה הקודמת, אבל גדם העץ שנותר אחרי שני גלי ההמרות הגדולים החל להתאושש אט־אט, מתוך מאבק על קיומו, ומכאן ועד הגירוש אפילו לבלב מדי פעם בפעם.

מסמך משפטי יבש שעניינו חלוקת רכוש יכול לסכם את המרות הדת והפילוגים בתוך העילית היהודית ואת הפרק ההיסטורי שעברנו עד כה. זוהי צוואתה של דוניה טולוסנה דה לה קבאייריה, אלמנתו של בנבנישתי וכנראה אמו של דון וידאל. היא נשארה נאמנה ליהדות והלכה לעולמה שבעת ימים וניסיונות.

במותה היא מצווה חלק מרכושה לארבעת בניה הנוצרים ולשתי בנותיה היהודיות. את שאר הונה היא מורישה לקהילה היהודית של סרגוסה, אבל בתנאי מיוחד: אם תמיר הקהילה את דתה או תחדל להתקיים מסיבה אחרת יינתן הכסף לקהילה היהודית השנייה בגודלה באראגון. על מימוש הצוואה יופקד האיש הקרוב ביותר לנפטרת שנשאר יהודי ונושא את השם דה לה קבאייריה; אם לא יימצא אדם כזה, הוסיפה הישישה הריאליסטית, ימונה על מימוש הצוואה אדם אחר מקרוביה שנושא כל שם שהוא.

מתוך ויקיפדיה

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית. שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי כדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (1414–1413) החלישו את כוחה של יהדות אראגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: ”וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים!“; ”וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים“

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החלו גזירות קנ"א, גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר )ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שמח על הפולמוס הדתי וקפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשון ששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. ניסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די-שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". 

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

 

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה