מורשת יהדות מרוקו

מכאן ואילך השתנה היחס כלפיו. אפילו מנשה מאירוביץ׳ שהתקיפו קשות ב-1884, השמיע דברים אחרים לחלוטין לאחר שנתיים. במאמר בהמליץ חזר בו מהאשמותיו הקודמות וכתב עליו ש״מבלי הבט על טרדותיו הרבות לא נמנע לבוא לעזרת חובבי ציון בעת צרה כזו [מותו של מויאל] ובשימת עין יתרה ובדאגה גדולה הוא משגיח על כל דבר קטן או גדול בקולוניות לטובת יושביהן, להביאם אל המנוחה. מאושרים אנחנו כי יש לנו אוהב כזה, איש כמוהו אשר הוא באמת משען חזק לנו״.

הירש מילא את תפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ במשך שנה. הוא כיהן כמנהל מקווה ישראל עד שנת 1891. באותה שנה פקד אותו אסון נורא: שניים מילדיו הקטנים מתו ממחלה תוך חודש אחד ונקברו במקווה ישראל. הוא עזב את הארץ ומאוחר יותר ניהל את מושבות הברון הירש בארגנטינה. נפטר בצרפת ב-1925.

הירש כמעט אינה זכור בקורות ההתיישבות ובארץ. אין רחוב או נקודת ציון על שמו, ורק בקיץ 2018 פורסם ערך בוויקיפדיה העוסק בו.

סיפורו של אלעזר רוקח, שותף נוסף של מויאל, שונה לגמרי. הוא נולד בירושלים ב-1854 למשפחה חסידית. סבו מצד אחד היה רב והסב האחר נודע ביישוב היהודי כבעל בית דפוס ועורך. זה היה ישראל ב״ק, איש צפת שעבר לירושלים, פתח בה בית דפוס ראשון והיה העורך הראשון של העיתון השני בירושלים ובארץ – חבצלת.

אחיו הצעיר של אלעזר היה שמעון רוקח, מראשוני התושבים האשכנזים ביפו וממייסדי נווה צדק. אחיינו, ישראל רוקח, בנו של שמעון, ירש את מאיר דיזנגוף כראש עיריית תל־אביב.

אלעזר רוקח היה מרדן כל חייו והצליח לקומם נגדו רבים וטובים בארץ ישראל ובארצות מזרח אירופה. חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב תיארה במילים אחדות את החיוב ואת השלילה שבהתנהגותו: ״רוקח ניחן בכישרונות מצוינים, בבקיאות, בהתלהבות ללא גבול ובדבקות ברעיון אחד, יישוב ארץ ישראל, אך עם זאת היה איש ריב ומדון, שבן לילה היה עלול ליהפך לשונא ידידו מאתמול״.

את ירושלים עזב בגיל בר מצווה, לאחר שהשיאו אותו לנערה צפתית. בהגיעו לגיל 18 יצא נגד הממסד הדתי בצפת, נגד מוסד ה״חלוקה״ ובעד התיישבות חקלאית שתוציא את היהודים מחיי ״שנור״ לחיי יצירה ועבודה. בשל כך הוא הוחרם על ידי רבני צפת ואף היו איומים על חייו.

הוא נמנה עם קבוצת אנשי צפת שהקימה את המושבה החלוצית גיא אוני, אלא שזו לא החזיקה מעמד, וכמו פתח-תקווה שהוקמה באותו זמן – נעזבה. כדי לקדם את נושא ההתיישבות יצא למזרח אירופה והטיף מעל כל במה אפשרית בזכות התיישבות יהודית רחבה בארץ. מרכז פעילותו היה ברומניה, ויש המייחסים לו את יציאת עשרות משפחות מרומניה לעבר ארץ ישראל – אלה שהקימו במחצית השנייה של שנת 1882 את המושבות ראש פינה וזכרון־יעקב. פרופ׳ יוסי בן־ארצי מציין בספרו על הקמת המושבות הראשונות, כי החל מ-1880 ״קמו ברומניה ועדים ואגודות לתמיכה בהתיישבות בארץ (בעיקר תודות לפעולתו של אלעזר רוקח״).

ב-1885, כשחיפש ק״ז ויסוצקי עוזר שיסייע לו במסעו לארץ ישראל בשליחות חובבי ציון, הוא צירף אליו את רוקח. הדבר לא עלה לו בנקל, שכן בחוגי חובבי ציון הכירו את רוקח וטענו שהוא דעתן מדי, אינו נוח לבריות ותככן. ויסוצקי התעקש, משום ״שרצה את רוקח שהכיר את ערי המזרח ומנהגי תושביהן, היה סופר עברי מהיר וידע את השפות שהתהלכו במזרח״.

רוקח, אם כן, התלווה לוויסוצקי וליווה אותו במהלך כל שלושת החודשים שסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ. תוך כדי כך התיידד עם מויאל, והשניים מצאו שפה משותפת. עד מהרה החל לפתח פעילות עצמאית, שלא נעדרו ממנה חשבונות העבר ויריבויות. כך לדוגמה הוא גילה עוינות לקבוצת הפעילים הירושלמית, כמו אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, בין השאר משום שיצאו נגד דודו, ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בוויכוח שהתנהל בדבר מקום מושבו של הוועד הפועל הארץ־ישראלי של חובבי ציון, שוויסוצקי תכנן להקים, רוקח – בן ירושלים – היה מתומכי יפו דווקא. הוא הסביר, שבירושלים הגדולה והמפולגת, הכול ידוע ומפורסם, והדבר עלול להזיק לפעילות. יתר על כן אמר כי ״בירושלים ימצא ענין הישוב כשושנה בין החוחים. אחדים יאהבוהו ואלפים ישנאוהו ומה זה ימריצנו להכניס ראשנו במעונות אריות ועל הררי נמרים?״ הוא הוסיף בלעג סמוי שאם עניין היישוב חשוב לעסקנים הירושלמים, ״יקבלו עליהם המעמסה לבוא פעם אחת בכל חידש ליפו, לראות ולבקר מעשי חבריהם״.

אין כל ספק שהוא טרפד את רעיון הקמת המרכז המקביל בירושלים, ומנע מאליעזר בן־יהודה לקבל את תפקיד מזכיר המרכז הירושלמי, בשכר נאה(ראו עבר 106-105). דודו של רוקח, ישראל דוב פרומקין, שיבח אותו על הרחקת מרכז חובבי ציון מעסקני ירושלים: ״הוא אשר גדע קרני רשעים ויגרשם מהיכלי חובבי ציון, תהלה יאה לו על הדבר הזה״. לדעתה של ההיסטוריונית שולמית לסקוב היה רוקח סכסכן מטבעו וגרם למתחים רבים. בהיותו מזכירו של ויסוצקי, ״הוא חרחר [ריב] בינו ובין רבים מראשי הציבור בארץ״.

מויאל, ברשותו של ויסוצקי, שיגר את רוקח לשליחויות שונות, כדי לבדוק את התנהלותן של מושבות או שטחים הראויים להתיישבות נוספת. רוקח, ששלט בכל רזי העברית, כתב את מכתביהם של ויסוצקי, ובמיוחד של מויאל, שהכתיב העברי המוכר לו היה רק כתב רש״י. מכתביו הנמלצים של מויאל לפינסקר ולאחרים נושאים בבירור את טביעת האצבעות של רוקח. כתובתו בארץ הייתה: אלעזר רוקח, אצל א' מויאל, יפו.

מכתבים שכתב בעצמו או שסייע בכתיבתם לאחרים היו מלאי פאתוס וציטוטים מהמקורות. כך לדוגמה מכתבו של מויאל לחובבי ציון בוורשה מיולי 1885 נפתח בשורות הבאות: ״אדונים נכבדים, אצילי בני ישראל נ״י [נרם יאיר]. אבוא בקסת סופר וצדתי את ברכתי, ברכת אברהם, על ראשי אלופי יהודה הדורשים טובת ישוב ארץ הקודש, ואת עפרה יחוננו, וחפץ ה׳ בידינו יצלח בעד ערי אלד׳ינו [צורת כתיבה המחליפה את הה״א בדל״ת]״. עם מויאל עבד רוקח בשיתוף פעולה מלא, אולם לא אחת היו ביניהם חילוקי דעות. כך היה למשל בנושא הביל״ויים ומושבתם גדרה. רוקח התנגד להם משום שתיעב את פטרונם, יחיאל מיכל פינס, זכר למאבקים ישנים של ה״עסקונה״ הירושלמית. בנוסף, דעתו הייתה שבהעדפות של חובבי ציון צריכה הכמות (של העולים) לגבור על האיכות (של אנשי ביל״ו), ובמילותיו שלו: ״בנוגע לאידיאל, הנה כל מי שעזב ארצו ויבוא עם כספו להתישב בארץ הקדושה, כבר הראה בזה את אותותיו כי אוהב הוא את הרעיון בלבד בנפשו ובמאידו, ועל כן עלינו לתת היתרון להכמות על האיכות״.

כוונתו הייתה שבוויכוח למי צריכים חובבי לעזור תחילה, לפתח-תקווה או לגדרה, יש להעדיף את הראשונה. איכותם של הביל״ויים לא יכולה לחפות על מספרם המועט. מויאל לא הסכים איתו – הן מפני שחיבב במיוחד את הביל״ויים בעלי ה״אידאלים״ והן משום שחשב שצריך לסייע גם לפתח-תקווה, גם לגדרה וגם ליסוד המעלה. גישתו של מויאל הייתה שוויונית: יש לסייע לכל אחת משלוש המושבות שתחת חסות חובבי ציון, כל אחת כשלעצמה, ללא חשבונות מוקדמים.

רוקח, כפי שאפשר ללמוד מפרק זה, היה אדם שנוי במחלוקת, אולם מויאל נתן בו את אמונו. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר ויסוצקי לפינסקר בינואר 1886, ובו גילה לו שכמה חודשים לפני כן ביקש ממויאל חוות דעת על רוקח, שהיה כזכור מזכירו בעת סיורו בארץ ישראל בקיץ של השנה הקודמת. תשובתו של מויאל הייתה חד־משמעית: ״מיום נסע כבודו מפה, הנני מוצא נחת וקורת רוח בכל מעללי ה׳ רוקח, הן בכתיבת המכתבים והן בדבר החשבונות והפנקסאות״. יתר על כן, מויאל שיבח את רוקח על הדיסקרטיות שלו. נושאים העולים לדיון ביניהם, ״כולם ספונים וטמונים״, כלומר לא מגיעים לאוזן זרה.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-} השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

ְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

העמק

עמק הדרע היה אחד מאזורי המסחר החשובים של הסהרה, והוא אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. עמק דְרֶאע היה אחד ממרכזי הסחר שחצה את הסהרה, ןהיה גם אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. וישבה בו קהילה יהודית שניהלה חלק ניכר מן הסחר בין נאות המדבר בצפון הסהרה ובין החוף של צפון-אפריקה ומצרים.

יהודים והתפתחות הקבלה באזור.

יש הגורסים שתהליך היווצרותה של הקהילה היהודית-ברברית בְּוָאד דְרֶע התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי לכיבוש הערבי. בעמק הַדְרֶע פרי הישוב היהודי בימי הביניים המאוחרים. בתעודות מן הגניזה כלולות ידיעות רבות על סחר של יהודים בדרום הָמָגְרֶב בין המאות ה- 9 ל- 11. (רבי יעקב משה טולידנו כתב בספרו "נר המערב" כתב על הממלכה היהודית בְּוָאד דֶרְעָא במאה ה-10 למניינם.  ראו בפרק על יהודי מרוקו במבוא. ש"ט)

    המחבר האנונימי של כְּתָאב אֶל אִיסְתִיכְבּאר כותב במאה ה-12 על מעמדם של היהודים : "אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פָאס וּבְּדְרְעָא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".

    ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מְתָאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

    אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

    לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – (תאפילאלת), שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקיש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

    הגיאוגראף יָאקוּט כתב, כאמור, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דְרְעִי שבא בשנת 1285 מדרעא לְבָּרְצֶלוֹנָה (עיר בספרד. ש"ט). ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דְרְעָא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

    הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

    ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין (1122-1269), אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב (דרום מרוקו. ש"ט) שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

    יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פָאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוֹרָאן (עיר באלג'יריה המוכרת גם בשם וִיהְרָאן. ש"ט) בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

    לאחר תיאור גזירות קנ"א (1391), בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב : תחילה אנשי המערב הרגו יחד איש ואישה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפילה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

   עם גירוש סִיבִּילְיָה בשנת קנ"א (1391) ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופה במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת הָמֶרִינִית (הכוונה לשושלת בְּנִי מְרִין -.1244-1398. ש"ט), הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

    מגורשי גזירות קנ"א (התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הסחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

    יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעא. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהילות חשובות של הערים: פָאס, מֶקְנָאס, טֽיטְוָואן, סְלָה, אָרְזִילָא, לָארָאשׁ, רָבָּאט, אָסְפִי (ערים במרוקו. ש"ט) תלמסן, ובאוראן (ערים באלג'יריה. ש"ט) ואף הדרימו למרכז הארץ. (הכוונה למרכז  מרוקו. ש"ט)

    בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מהעיר דֶבְּדוּ שנזכרו בקהל יוצאי העיר סיביליה (עיר בספרד. ש"ט), ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה (הכוונה לדרום מרוקו. ש"ט), היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

    לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראקש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

    מעמק הדרע יצאו מקובלים וחכמים. במוסדות אקדמאיים בארץ פורסם שבעמק הדרע היה המקום בו התפתחה הקבלה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אחד הספרים המפורסים שהתפרסם הוא ספרו של רבי שלום בוזאגלו "מקדש מלך" על הזוהר (ראו עליו בערך העיר לונדון שבאנגליה. ש"ט). הפריחה הכלכלית והרוחנית של יהודי דְרֶאע הגיעה לקיצה במאבקים בין הָמוּרָבִּיטוּן לְאֶל-מוָּוחִידוּן במאה ה- 12                                                                                                                           

הספר ״ היכל הקודש לרמב״ם אלבאז.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב״ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים,

    כבר בזמן הראשונים, במאה 11-71, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב״ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו

     בכל מדינת מרוקו. בתוכם היו גם כן מקובלים שהציפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם, כמעט, במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

    בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל ״החסד לאברהם״ סבו של הרב חיד״א, רבי נסים בן מלכא בעל ״צניף מלכות״, וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

   במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל ״המקדש מלך״ וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

    מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל ״האור החיים הקדוש״ יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל ״מערת שדה המכפלה" – ספר המכיל את קיצור ספר ״אוצרות חיים״ בשיר, ורבי יצחק צבע בעל ״מקום בינה״ ו-״שערי בינה״.

ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

   באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר״י ז״ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח ״ הפרח שושן ״ וגם רבי יוסף הכהן בעל ״ גינות ביתן ״, שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב.

   הספר ״היכל הקודשי׳ זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר״י ז״ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר״י, ולא הייתה ידועה למחבר ״ היכל הקודש ״, על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר״י ז״ל.

הצדיקים

רבי דוד הלוי  דְרָע – ההילולא ז' סיון.

ע"פ המסורת המקומית רבי דוד היה שליח מא"י, גירסה אחרת אומרת שהוא גלה למרוקו מהעיר סִיבִילְיָה (SIVILLIA) שבספרד בשנת רנ״ב (1492) והתיישב במרוקו. למד בעיר פָאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. וּמְפָאס הלך לְתָּאמְגְרוּת באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה. הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו.

    רבי דוד הלוי הוא אחד הקדושים שהיו נערצים על יהודי מרוקו. רבים היו היהודים שנהרו אל קברו של הצדיק בכדי לבקש מזור לסיבלם. ליד קברו של הצדיק ניצבים עצי דקל בעלי ענפים רחבים הסוככים על . הקבר. ויש היו מכנים אותו – הצדיק בעל הדקל הירוק

    הוא נדד מכפר לכפר, כי הקהילות היו דלי-אמצעים ולא תמיד יכלו לתת תרומות ביד נדיבה. תחנתו האחרונה הייתה הכפר דְרָאע המרוחק כ- 30 ק"מ מהעיר דֶמְנָאת (DEMNAT). לשמו נוספה המילה "דְרֶאע", שפירוש אחר "זרוע". רבי דוד דְראע הלוי נערץ גם ע"י המוסלמים וכונה בפיהם: מוּל אְדְרֶע  (בעל או אדון דְרֶע).

     רבי דוד היה מפורסם ונודע בשערים ונחשב לאחד מהצדיקים הקדושים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, ובניהם רבי מרדכי בוזגאלו ורבי אברהם אסקירא. סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים ניסים ונפלאות בזכות הצדיק שיסופרו בהמשך..

אלו הם חיבוריו:

"ספר המלכות״ – נדפס כשלימות בירושלים תשנ״ח (1998).

״כסף צרוף״ – נחלק לכ״ד חלקים, נמצא בכת״י בידי רבי משה עמאר שליט״א.

״סגולת מלכים״ ־ בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג.

ספר ״חיה״.

״מאורי אור״ – בירור שמות מלאכים וכוחותם.

ו]. ״השמים והבקעה״ – תכונות האותיות.

    השמועה על פטירת הצדיק הגדול נפוצה, ואט אט אתר קבורתו הפך עד מהרה למקום עליה ולהשתטחות, ואלפים הגיעו אליו מדי שנה, שלא לדבר על יום ההילולא. הרב מכונה גם מוּל נְכְלָא אֶלְכָדְרָא" (בעל  או אדון הדקל  הירוק)  והענפים הגדולים של עץ הדקל סוככים  על קבר

בעבר כמות המשתתפים בהילולא הייתה גדולה והיום, כמות המשתתפים מתמעטת והולכת, כי אל נשכח שהיום אין קהילה גדולה במרוקו. חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות מדי שנה להשתתפות  בהילולא.

    מר יצחק אלמאליח ז"ל הוא שטיפל בקבר הצדיק, בנה את קברו ההרוס, בנה כ-90 חדרים לבאי ההילולא, ובכל שנה הוא היה המארגן את העליה והילולא לכבודו.

    ביקרתי  במקום  מספר פעמים ולהפתעתי  לראות שהמקום  מתוחזק בצורה יפה; יש  בית-כנסת,  מספר חדרים לבאי-ההילולא והמעניין שלמרות מיעוט המשתתפים יש אפילו שומר ערבי המתגורר במקום                                                                                                                           

מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 1 היהודי שהתרפא בציון הצדיק .

מסופר על יהודי בשם יצחק אֶלְעָנְקְרִי שהתגורר בעיר בְּזוּ (BZOU) הקרובה לעיר בְּנִי-מְלָּאל (BENI-MELLAL. יהודי זה  היה עיוור, צולע, מצורע, ולמעשה קיבל את כל המומים שיש בעולם, ותקווה למחלותיו איין. הוצע ליצחק  לעלות לקבר הצדיק, ישא תפילה ואולי שם ימצא מזור למחלותיו.

משפחתו לקחה אותו לצדיק, ובהגיעם פרצו בבכי מר, קראו פרקי-תהלים ואמרו: "אָ רבי דוד למענך ולמען ה' שבשמים! חְן עְלִיה וּסָאפְדְלוֹ רפואה שלמה מְן שְמָא פְחָאל דִי כָּא נְקוֹלוֹ: " ו"רפואת ה' כהרף עין" (שו"ת יוסף אומן סימן ק"ד ד"ה תשובה לפע"ד).  

התרגום לעב רית:  הו רבי דוד! למענך ולמען ה' שבשמים! רחם עליו ושלח לו רפואה שלמה מן השמים! כמו שאנו אומים: "ורפואת ה' כהרף עין".

    למחרת החולה פקח עיניו ונתרפאו מומיו. האנשים שהיו ליד בני-משפחתו  וראו את הנס, החלו לשתות ולשמוח. ולכבוד הצדיק, יצחק בנה מבנה וטיפל בקבר הצדיק מעל 10 שנים (ראה לעיל), וכאשר נולד לו בן קראו דוד ע"ש

סיפור 2 מחלת  הבת שלא נמצא לה מזור אצל הרופאים ובזכות הצדיק הבריאה.

 מסופר על יהודי שבתו חלתה במחלת הטיפוס ומיום ליום גברו מכאוביה עד שהרופאים נואשו  מחייה. אביה החליט  לקחתה  יחד  בני-משפחתו  לצדיק  ונדר:  "אבוא  לצדיק,  אשחט כבש,  אחלק  בשרו  לעניים  ואתן צדקה לנזקקים.

    להפתעת ההורים לפני שהגיעו לצדיק הילדה  החלה להראות סימני התאוששות אך הבן שהיה  עדיין תינוק חלה לפתע והראה סימנם של שיתוק.

    האישה ביקשה לשוב  לביתה, ולא לטלטל את הילד הרך בדרך הארוכה על בהמה עד הצדיק. האב אמר לאשתו:  "נדרתי נדר ועלי לקיימו".        

    כשהמשפחה הגיעה לציון אמר האב: "אה צדיק אל-קדוש! בזכות דְיָאלְק בְּרָאטְלִי בְּנְתִי דִי כָּאנְת מְרִידָה, אוּדָאבָּה זִית נְעְמְל נדר דִי נִידְרְת, כּוּן אַנְתִי שליח דְיָאלוֹ  חְדָא כסא הכבוד בָּאס חְתָּא בְּנִי יִבְּרָא מְן מְרְדוֹ"!

התרגום  לעברית: הו צדיק קדוש! בזכותך התרפאה בתי החולה, ועתה באתי לקיים את נדרי, היה נא מליץ יושר  בעדו לפני כסא  הכבוד שגם  בני  יתרפא  ממחלתו".  

    להפתעתם, התינוק  החל להזיז ידיו ורגליו ופרץ בבכי. הגישו לו אוכל ומצבו השתנה מרגע לרגע כאלו שמעולם לא חלה.

סיפור 3 בזכות תפילה שנישאה בציון הצדיק, העקרה המוסלמיה ילדה בן.

מספר אחד היהודים המקומיים: "גם המוסלמים נהגו לפקוד את קברו של הצדיק. לגיסתי הייתה שכנה מוסלמיה אשתו של המושל, ולהם לא נולדו ילדים. היחסים היו כל כך טובים בינינו עד כדי-כך שאם היו לא אוכלים את הָסְכִינָה (החמין) של השבת העונג שלהם לא היה שלם.

    בעלה של השכנה של גיסתי לא נתן לאשתו מנוח, ותמיד אמר לה שהוא חייב לשאת אישה אחרת דבר שלא כל-כך התלהבה לקבל  ובכתה יום ולילה.

    יום אחד אותה מוסלמיה, ראתה את הקבוצות הגדולות של יהודים שהיו נוהגים לצאת בהמוניהם לצדיק רכובים על בהמות העמוסים מזון, כבשים לשחיטה ואוהלים ובירכה אותם:

"חְמְד אָלָּלאהּ עְלָא סְלָאמְתְּכּוּם אוּתְּקַבֶּל זְיָארְתְּכּוּם"

התרגום לעברית: השבח לאל על הגעתכם בשלום, ושיתמלאו משאלותיכם. הערביה זיהתה את גיסתי שהייתה בין העולות לציון שאיתה, כאמור, מיודדת.  קראה לה בשמה ואמרה לה:

"תּמּו: "טְלְבִּי עְלִיָיא פְלְחְזָן דְיָאלְכּוּם, אוּקוֹלוֹ בָּאס אָנָא דִי אִיסִמִי הָאגְּדָא, אוּמְרָאת רָאזֶל אֶל-פְלָאנִי, וִילָא יכלאקלי סִי וּולְד אוּלָא בְּנְת מְנִּי אָוְו מְן לְמְרָא לוּכְרָה דְי פְיבָּאלוֹ יְזוּוְז מְעָאהָה, אָנָא נְזִיב תְּכְּבִּירָה לְחְזָן, אוּעְטָטְלְהָא תְּסְבִּיק: סְכָּאר, נָעְנָע, אְל-פְרוּטָה, אוּבָּארְכְּתְהוּם מְרָרא אוּכְרָא"  

התירגום לעברית: "בקשי עלי רחמים בחזן (כך מכנים המוסלמים את הצדיקים) שלכם, אמרי לו שאני פלונית, אשתו של פלוני, ואם יוולד בן או בת ממני או מהאישה האחרת שהוא מתכוון לשאת, אני מבטיחה להביא סעודה לחזן" ומסרה לה "מקדמה" סוכר, נָעְנָע, פירות, ובירכה אותם שוב.

    אחרי זמן מה, מאז שחזרנו מהצדיק, הערביה הגיעה לביתה של גיסתי ומיד בכניסתה התחילה בְּזְגָארֶיט בהילולים (יוּ יוּ יוּ המבטא שמחה), גיסתי כמקובל אצל המרוקאים הכינה לה תה ומיד פתחה ואמרה: "תָּמּוּ! עְנְדִי סִי חָאזָה פְכְּרְסִי! התרגום לעברית: תמו! יש לי משהו ברחמי", גיסתי ענתה לה: "זה סימן שרבי דוד דרֶאע קבל את בקשתנו".

    אחרי 9 חודשים נולד בנה, והאישה עמדה בהבטחתה – באה לצדיק עם משפחתה ועם התינוק שזה עתה נולד, עם כיבוד עשיר וגם פר, הזמינה שוחט יהודי ומספר יהודיות שהכשירו את הבשר וכמובן שהשמחה הייתה גדולה הן שלנו היהודים והן של המוסלמים".

סיפור 4 היהודי החולה ששוכנע שהביקור בצדיק עדיף על ביקור אצל רופא.

יהודי מספר על נס שקרה ליצחק אָבּוּטְבּוּל מהעיר בְּזוּ (BZOU) והייתי עד לכך. יצחק נפצע בעורפו והפצע היה גדול, הביאוהו מעירו בְּזוּ לעיר דְמְנָאת (DEMNAT) לרופא. ביותנו בעיר זו אמרתי לו: "למה לך מהצרות, שכחת את הצדיק רבי דוד דְרֶאע הלוי ובאת לרופא?. הצעתי לו ולאשתו שניסע מיד לצדיק ובע"ה שם ימצא מזור למחלתו.

    בלילה חלמתי שאני מורח את גופו מכוס השמן של הצדיק. למחרת לקחתי מהשמן שבכוס והתחלתי למרוח את השמן סביב הפצע.. אחרי כמה ימים הפצע הגדול נעלם ויצחק הבריא לגמרי". נשאנו תפילה וערכנו סעודה לכבוד הצדיק, ומאז כל שנה היה בא ומשתתף בהילולא.

שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA