את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
הלכנו אבלים וחפויי ראש בפיק ברכיים וברפיון ידיים. אוי לנו מצרנו הקמים עלינו לרעה, כמאמר הכתוב: ״מאיש עד אשה מעולל ועד יונק״.על כולם נשאנו קינה. ״לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי״. מכאוב עם ישראל כולו. היינו לבוז ולחרפה לשכנינו ששמחו לאידנו ולשברנו. פורענות באה על עמנו ואין בידינו להציל. דורסים וחומסים ברגל גסה, כחיות טרף לחרפה ולמשיסה. בכל צום קראנו תהלים וסליחות. יגון ודאבון לב היו מנת חלקנו בימים אלה. הרבינו בתפילות ובתחנונים ואולי ה׳ ישמע ויושיע את אחינו בחמלתו הרבה, כמו שאמר איוב: ״אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״. הגיעו אלינו פליטים מאירופה, בני מזל שהצליחו למלט את נפשם. היו כאלה ששהו באופן בלתי חוקי והייתה סכנה שאם ייתפסו יגורשו חזרה לאירופה ולמוות. הסתרנו אותם אצל משפחות במללאח. הקהילה טיפלה בהם באהבה, דאגה להם וסיפקה את מחסורם. עם כל אחד שנמלט ממוות, שמחנו על עוד אחד שניצל מציפורני הנאצים ועוזריהם. האין זה הזמן שהמשיח ישמיע לנו את שופרו, יגאל את אחינו ואותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו? האין זה הזמן המתאים שיופיע? יום אחד, ודווקא בתשעה באב, יום מועד לפורענות, הגיעה השמועה לפאס ש״לגום״ (חיילים ברבריים מהכפרים של מרוקו בצבא צרפת) התנפלו על היהודים בספרו. התקיפו את המתפללים בבית הכנסת של ״אם־ הבנים״, הכו בהם ורגמו אותם באבנים. למעלה מעשרים איש נפצעו. בהם פצועים קשה שהיו צריכים להביאם לבית החולים של פאס. המשטרה והצבא לא נקפו אצבע לעצור התקפה זו. המשטרה עצרה את הנתקפים, כמאתיים איש, ולא את התוקפים, והכריזה עוצר בעיר. היהודים היו כלואים בבתיהם ארבעה ימים ללא מים וללא מזון. בעקבות כך כל הקהילה נענשה והטילו על חבריה עונש – לבל ייראו במקומות ציבוריים כמו בתי קפה או קולנוע. בנוסף לכך הוטלו עונשי מאסר על רוב היהודים שהוכו. ״מי שמע כזאת מי ראה כאלה״. הרגשתי על גופי את הצער ואת הסבל של אחינו באירופה וכאבתי כאילו הייתי אתם וסובל את סבלם. כמו ששרים בהגדה של פסח ״כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הרגשתי כאילו אני נמצא עם אחיי הסובלים במחנות המוות. רק נס יציל אותנו מגורלם. אלוהים שמע את תפילתנו וישועת ה׳ לא איחרה לבוא. צבאות ארצות הברית פלשו למרוקו ושמו קץ לסכנה שאיימה עלינו מממשלת צרפה הרשעה. ראינו ברחובות חיילים אמריקנים ואנגלים ורווח לנו. ידענו שניצלנו מציפורני הנאצים ושותפיהם הצרפתים, אבל המלחמה באירופה הייתה עדיין בעיצומה ולאחינו שם טרם באה רווחה.
כשצבאות הברית פלשו גם לאירופה ידענו שסוף סוף הישועה בדרך. ״כן יאבדו כל אויביך ה,״. הכרנו חיילים וקצינים אמריקנים יהודים ודוברי עברית שבאו לבית הכנסת בשבת. בשבת הוזמנו לבתינו וקיבלנו אותם באהבה ובכבוד. בשנה האחרונה של המלחמה שמענו על הבריגדה היהודית מארץ ישראל ולשמחתנו לא היה גבול! אכן פעמי המשיח נראים בעין. הגיעו אלינו ירחונים, אינני יודע איך, עם תמונות של חיילי הבריגדה עם הדגל העברי על מדיהם, מה שעורר בנו פליאה, התרגשות גדולה ושמחה שבלב. כאילו ששמענו את שופרו של משיח. גם אנחנו עשינו דגל עברי ושמרנו אותו בבית, הצטלמנו אתו והיינו גאים בו. אז כבר התחלנו בפעילות ציונית. ערב אחד התאספנו באולם בית הכנסת של ״אם־הבנים״ ומורה אחד מ״אליאנס״, בשם מיטרני, הודיע שמארגנים מקהלה כדי ללמוד שירי ארץ ישראל. לתימהוננו לא היה גבול! לא ידענו בכלל שהוא היה יהודי. עכשיו מתברר שלא רק יהודי הוא, אלא שהוא מארץ ישראל. זה מילא אותנו שמחה כאילו שגילינו אוצר בלום שנעלם מעינינו עד כה. אחר כך התברר לנו שכל מורי ״אליאנס״ הם יהודים. חלקם מתורכיה וחלקם מארץ ישראל. הכיצד זאת שלא ידענו על היותם יהודים? מפני שאף פעם לא באו להתפלל. שמרו על מרחק מהקהילה וגרו בעיר החדשה בין הגויים. אנחנו התלהבנו כל כך לשיר שירי ארץ ישראל שבאנו בהתלהבות רבה פעם בשבוע ללמוד שירה. המקהלה שלנו הייתה גדולה ומנתה כעשרים בנים ובנות. מורה אחד, מתתיהו קורח, שהיה גם הוא מארץ ישראל, התחיל ללמד אותנו עברית והתלהבותנו לא ידעה גבול. התחלתנו להרחיב את המקהלה ולשיר גם בתפילת ערב שבת ומוצאי שבת. למדנו קטעי תפילה עם מנגינות נעימות מאוד שלמדנו מחיילים יהודים. בית הכנסת היה תמיד מלא על גדותיו ובני הנוער זרמו בהמוניהם לתפילותינו. מלווה מלכה היינו עושים בבית הכנסת בעיר החדשה ופתאום גם בני נוער שחדלו לבוא לבית הכנסת התחילו לבוא. אני שמחתי תמיד להשתתף כסוליסט במקהלה שלנו.
לא עבר זמן רב עד שהתאקלמתי בפאס ונקלטתי בין בני הנוער שבה. קהילה נפלאה ומבורכה בתלמידי חכמים ומלומדים. הנוער שם היה משכיל ברובו וציוני ברוחו. הבתים היו תמיד מכניסי אורחים למופת ופתוחים לכל אחד. עם קבוצתנו נמנו רבים שעתידים היו למלא שליחות לאומית ומהם נפלו בשליחות זו בעתיד. אחת מהחברות שלנו בקבוצת נוער זו הייתה לעלמה יפהפייה וחכמה, מלאת חדוות חיים ושובבות נעורים שצחוקה לא מש מפיה. מוניק עטר, לימים רוחמה אסולין, ליכדה את הקבוצה שלנו סביבה באישיותה המקסימה, עודדה ודחפה וכולנו אהבנו אותה אהבה תמה של ידידות נאמנה. היא רוממה את רוחנו בחיוניותה ובחיוכה שובה הלב. מלאה פעילות ורעיונות ללא הפסקה, יזמה וביצעה – והכל ברוח טובה ובמילה נעימה, בכוחות עצמה, ללא הדרכה וללא קשר עם הארץ. זה יגיע בעתיד, אבל אז זו הייתה פעילות טבעית שנבעה מההתלהבות שלנו שבה כל אחד תרם את חלקו. שיעורי ערב לעברית כללו את כל בני הנוער שלמדו בהתלהבות והתחלנו לנהל בינינו שיחות בעברית. התחלנו גם להציג בציבור מחזות בעברית ובצרפתית על נושאים תנ״כיים שהצגנו בפני הקהילה היהודית והנוער היהודי בערים אחרות.
אחרי שחרור צרפת התחלנו לקבל עיתונים של התנועה הציונית מצרפת ומארץ ישראל שמצאו את דרכם אלינו. הגיעו לידי ספרים בעברית שקראתי בצימאון. שמעתי וקראתי על החלוצים בארץ־ישראל, ונוצר קשר עם ארגונים אחרים בערי מרוקו. ההתארגנות בין הנוער הלכה וגברה. היו אספות והרצאות בענייני ארץ ישראל. הייתה זו ראשית התנועה הציונית אצלנו. התחלנו לארגן בילויים משותפים. בכל יום ראשון היינו יוצאים ל״ראס-אלמא״ או ל״עין־שקף״, שם היו נהרות וברכות מים בתוך הנהר. במקומות אלה בילינו כל היום שמחים וטובי לב. המעניין הוא שטענת הרבנים שבית ספר ״אליאנס״ יוציא אותנו לתרבות רעה, לא הייתה נכונה, כי הנה דווקא מורי ״אליאנס״ הפיצו בינינו את אהבת ארץ ישראל, לימודי השפה העברית ושירי ארץ ישראל. רוב תלמידי ״אליאנס״ לא דקדקו בקיום מצוות, אם כי באו בשבת לבית הכנסת להתפלל.
את ידידיי בספרו לא שכחתי. גם שם התחיל הנוער להתארגן וללמוד על ארץ ישראל. לעתים קרובות נסעתי לשם לסוף שבוע והייתי מספר להם מה ששמעתי ומה שלמדתי על ארץ ישראל. לימדתי אותם גם את המנגינות לתפילות שידעתי. זה הכניס רוח חדשה בתפילות שלנו וגם המבוגרים נהנו מזה. הוספנו יותר ויותר מנגינות לתפילות שלנו וזה הוסיף עניין והתלהבות בבני הנוער, שיבואו להשתתף. לכן, בכל פעם שלמדתי משהו חדש, הייתי הולך לספרו להיפגש עם ידידיי ועם בני משפחתי, ללמד את הנוער מה שידעתי ולהרצות בפניהם על ארץ ישראל וחלוציה.
כשהמלחמה נגמרה יצאנו בתהלוכה גדולה במללאח של פאס, ובידינו דגלי ישראל. הלכנו ושרנו בהתלהבות שירי ארץ ישראל ורקדנו ברחובות. לשמחתנו לא היה גבול. כל התושבים של המללאח ושל נוואוול יצאו לרחוב הראשי של המללאח להביע את שמחתם על כך שאויבי ישראל נפלו ונמחצו עד עפר. ״ורשעים בחושך ידמו״.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
עמוד 113
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
POEMES MYSTIQUES
L’intérêt de David Ben Hassine pour la mystique juive laisse de nombreuses traces dans ses poèmes. Deux d’entre eux s’étendent particulièrement sur le concept kabbalistique des dix Séfirot, ou émanations de l’infini divin. Deux piyyoutim sur la fête de Soukkot expliquent le symbolisme des "oushpizin kaddishin" – les sept hôtes sacrés de la soukka, et le sens ésotérique du loulav et des espèces végétales qui l’accompagnent.
L’EXIL MAROCAIN
Deux thèmes étroitement liés sont omniprésents dans l’oeuvre de David Ben Hassine: la dureté de "l’exil d’Israël au sein des nations", inséparable de l’espoir des temps messianiques, qui verront le rassemblement des dispersés en Terre d’Israël. L’exil se concrétise dans les souffrances du poète et de son peuple, au Maroc.
Une lecture attentive de Téhilla Lé-David révèle une dualité remarquable dans les rapports de David Ben Hassine avec la réalité marocaine. Dans certains poèmes lyriques, il se montre très sensible à la beauté de son pays natal, qu’il aime à parcourir dans tous les sens, jusque dans les campagnes les plus reculées. Pendant une randonnée au Tafilalet, il s’émerveille devant la majesté des hautes cimes et remercie Dieu de lui avoir permis d’admirer la splendeur de la "ville des palmiers", le "spectacle grandiose et merveilleux" des sources, des torrents et des fleuves. "Comme cet arbre est admirable!" s’écrie-t-il, malgré l’injoncton talmudique qui interdit aux sages de tels emballements esthétiques. Dans son ravissement, il nous confie un secret de poète: Dieu révèle aux sages, comme lui, "le murmure des palmiers, le gazouillis des oiseaux". Ailleurs, David Ben Hassine chante la gloire de la nature sauvage dans les montagnes et les vallées, la beauté des cascades qui grondent sur les pentes escarpées, la grâce du chevreuil, de la gazelle et de toutes les créatures de la forêt. II ne reste pas non plus indifférent devant "le tumulte des vagues qui enflent dans la tempête", devant "les étendues immenses de l’océan" et "ses merveilles dans l’abysse".
Si le poète est ému par la beauté des sites naturels du Maroc, il est également très attaché à la communauté dont il partage la vie et les vicissitudes, non seulement à Meknès, sa ville natale, mais dans toutes les villes où le conduident ses pas aventureux. Mais les hommes dont il parle, ses commanditaires, les notables qu’il flatte, ses amis et ses maîtres, la collectivité dont il chante les joies et les peines, tout ce peuple dont il se sent le porte-parole, et qui se reconnaît en lui, à en juger par la popularité dont il jouit de son vivant, ce n’est pas l’ensemble du peuple marocain mais, exclusivement, la communauté juive du Maroc.
Ce qu’il nomme, au retour de l’un de ses voyages, "ma demeure, ma destination, mon pays", ce n’est pas le Maroc, ni même Meknès, où il habite, mais uniquement le mellah, le quartier juif de cette ville. Le Maroc de ses compatriotes musulmans, les goyim, comme il les nomme anonymement dans son oeuvre, apparaît chez lui sous un jour nettement négatif. Pour David Ben Hassine, le Maroc, c’est en premier lieu la Galout, son exil, la terre d’exil de son peuple "dispersé parmi les nations" étrangères, où "les fils chéris de Sion sont soumis à des tyrans cruels, captifs, à leur merci, les pieds enchaînés … dans la terre de leurs ennemis", une terre indigne de recevoir la dépouille sacrée d’un saddiq comme Rabbi ‘Amram Diwan. L’image la plus frappante, celle qui revient le plus souvent dans la poésie de David Ben Hassine, c’est celle du Maroc en tant que prison, une prison cruelle où il se voit "pris au piège … dans un pays de chaos et de désordre". Le poète supplie le Tout-Puissant de le "libérer de cette geôle", ce "lieu sinistre" où il vit comme "un esclave vendu aux enchères". Le poète dédie deux piyyoutim à des "amis emprisonnés … en danger de mort, puis libérés".
Cette vision carcérale de l’exil marocain symbolise de façon saisissante la condition des juifs du Maroc au XVIIIe siècle, terrorisés par leurs voisins musulmans, taillables et corvéables à merci, livrés à l’exploitation fiscale et à l’arbitraire de leurs maîtres, et accablés de sur- croît par toutes sortes de calamités naturelles.98 Tous ces malheurs con- tribuent certainement à assombrir la perception du poète, et expliquent en partie l’amertume et la virulence extrême de certaines de ses réac- tions: "Nous avons été accablés de tourments infinis, atroces, impitoy- ables, inhumains. Des ennemis pervers, maudits et cruels, ont versé le sang de nos malheureux jeunes gens, intègres et purs, qui n’avaient jamais fait de mal", s’écrie-t-il, désespéré, après le meurtre d’un jeune juif.
David Ben Hassine souffre personnellement de ces exactions: "Je porte le joug de mes ennemis, qui blasphèment et profanent Ton Nom tous les jours … Ils m’ont frappé, m’ont blessé et m’ont fait boire une coupe débordante d’amertume et de poison". "Que peut faire une brebis traquée par soixante-dix loups?" gémit le poète. Tel le prophète Jérémie se lamentant sur la destruction du Temple, il pleure la souffrance des siens, livrés à ces "rejetons de la race maudite de ‘Amaleq", qui ne reculent devant aucune profanation, qui se moquent de l’enseignement de Dieu et foulent aux pieds les rouleaux sacrés de la Thora, ces monstres de lubricité qui donnent libre cours à leur instinct bestial. Témoignage tragique sur le Maroc et ses habitants, qui ne peut s’expliquer que par le désespoir et la révolte d’un témoin privilégié des souffrances inhumaines endurées par les victimes juives martyrisées.
Le poète, qui ressent dans sa chair l’avilissement de son peuple, manifeste son incompréhension devant les desseins impénétrables de la Providence. Comment Dieu peut-il tolérer l’injustice qui frappe le peuple juif innocent? "Jusqu’à quand, mon Dieu, verras-Tu Ton enfant captif, dans l’affliction, en train de mourir?" "Pourquoi
Tu assoupi? Lui reproche-1-il. Eveille-Toi pour délivrer Tes brebis dispersées, constamment livrées entre les mains de leurs oppresseurs, qui dépouillent Israel! …
Prête l’oreille, entends le cri de détresse des enfants d’Israël!" Après l’assassinat, en 1782, de sept juifs marocains, "égorgés comme du bétail", le cri du poète se transforme en terribles imprécations, et en appels à la rétribution divine contre ses bourreaux:
Dieu de vengeance, manifeste-Toi! …
Cet exil est devenu intolérable, interminable …
Fais pleuvoir sur nos voisins sept fois plus de tourments qu’ils n’en ont fait pleuvoir sur nos têtes!
Nos ennemis, nos tortionnaires, iniques et perfides,
Exerce sur eux Ta vengeance! Jette sur eux l’anathème!
Que le sang de Tes serviteurs soit vengé!
Que Tes ennemis soient anéantis! …
Ne laisse pas leur sang, ni celui de leurs enfants, impuni!
Et fais boire à leurs spoliateurs, leurs assassins,
Une pleine coupe de poison mortel!"
Tehila le David -Andre E.Elbaz et Ephraim Hazan- Formation poetique de David Ben Hassine
Page 123
אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי-לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון -רבי דוד בן אהרן חסין.אפרים חזן ודוד אליהו אלבאז
85 – אערך שיר מהללי
רלד. אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי
לכבוד שלוחי א״י. שיר שבח לכבוד השד״ר רבי עמרם דיוואן, שליח חברון (ראה עליו יערי, שלוחי א״י, עמ׳ 585). שליח נאמן זה היה פעמיים במרוקו, ובפעם השנייה מצא בה את מותו. משוררנו כתב קינה על מותו ׳אזיל דמעה אל שמועה׳. המשורר שהה במרוקו בשנת תקל״ג (1773) לערך.
שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכו׳.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה״ר עמרם דיוואן יצ״ו נועם ׳כל אויביך יבא זמן׳.
סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א- לט ע״ב; ק- מו ע״ב; ב״צ 2144 – 37 ע״ב; נ״י 5350 – 25 ע״ב; נ״י 3097 – 6 ע״א.
אֶעֱרֹךְ שִׁיר מַהֲלָלִי
לִפְנֵי יוֹצְרֵי מְחוֹלְלֵי
לִכְבוֹד חָכָם, שִׂמְחַת גִּילִי / אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי
נִפְלָאת אַהֲבָתְךָ נִשְׂגָּבָה
בּוֹעֶרֶת כְּאֵשׁ לֶהָבָה
בַּמִּדְבָּר וּבָעֲרָבָה / מְאֹד מְאֹד נָעַמְתָּ לִי
יְדִידוּתְךָ חוֹשֶׁקֶת
נַפְשִׁי, וְתָמִיד שׁוֹקֶקֶת
אֹדֶם פִּטְדַת וּבָרֶקֶת / גַּם נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי
דּוֹמֶה דּוֹדִי בְּמַקְהֵלִים
לִצְבִי וּלְעֹפֶר אַיָּלִים
אֵלָיו אֶקְרָא נֹעַם חוֹבְלִים / יָקָר תִּפְאֶרֶת כְּלִילִי
וַאֲנִי תְּפִלָּה לָאֵל
יְשִׂימְךָ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל
בְּיָמֶיךָ יָבוֹא גּוֹאֵל / עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי
יְדִידִים, רֵעִים, אֲהוּבִים
לִדְבָרָיו הֱיוּ מַקְשִׁיבִים
עַטְּרוּהוּ בַּזְּהוּבִים / אֶעְנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי
דְּבַשׁ וְנֹפֶת בְּפִיהוּ
רַךְ וְטוֹב בְּמַעֲנֵהוּ
מֵאֵת אֶשְׁאַל יִשְׁמְרֵהוּ / יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי
בּוֹרֵא אֶרֶץ וְשָׂמִים
יוֹסִיף לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים
טוֹבִים בַּעֲדִי עֲדָיִים / וְתִרְבִּי וְתִגְדְּלִי
נֶטַע יָפֶה, פֶּרַח רָטֹב
אָחִי נֹעַם וְאָחִי טוּב
שׂוֹנְאָךְ יִקְטֹף קָטוֹב / אֱלֹהִים ה' חֵילִי
חָסִין קָדוֹשׁ צוּר עוֹלָמִים
יִתֵּן לְךָ בָּנִים חֲכָמִים
בַּתַּלְמוּד מְחֻכָּמִים / בַּיְּרוּשַׁלְמִי וּבַבָּבְלִי
חַנּון הָיָה יִהְיֶה הוֹוֶה
חֲסָדָיו לְךָ יְצַוֶּה
וְיַצִּילְךָ מִכָּל מַדְוֶה / גַּם מִכָּל מַכָּה וָחֳלִי
זְכוּת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
תָּגֵל תִּשְׂמַח גַּם תָּרֹן
בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן / עִם כָּל יִשְׂרָאֵל קְהָלִי
קוּם בְּתוֹךְ עַם גָּדוֹל וָרָם
אֲדוֹנִי צֶדֶק אֲדוֹנִי רָם
לִקְרֹא דָּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם / בָּרֵךְ לְצוּר גּוֹאֲלֵי
- 2. לפני יוצרי מחוללי: לפי שהשירים הושרו בבית-הכנסת עם עליית המהולל לתורה. 3. אשכול הכופר: על-פי שה״ש א, יד. 4. נפלאת אהבתן: זו החיבה שרוחש המשורר לרבי עמרם, על-פי שמ״ב א, כו. 6. במדבר ובערבה: משחק לשון על-פי דב׳ א, א ועניינו שדבריו נעימים וערבים לדובר. נעמת לי: על-פי שמ״ב א, כו. 9. אדם פטדה וברקת: מאבני החושן(שמ׳ כח, ז), סמל ליקר ידידותו וכן בהמשך הטור. 10. במקהלים: בתוך הקהל. 11-10. דומה… אילים: על-פי שה״ש ב, ט; ב, יז. 12. נעם חובלים: על-פי זכי יא, ז, ועניינו שר׳ עמרם הוא הנעים שבמנהיגים. 15. על… נעלי: לשון הכתוב בתה׳ ס, י, ועניינו הנקמה באויב עם בוא הגאולה. 17-16. ידידים… מקשיבים: פנייה לקהל שייענו לשליח וינדבו ביד רחבה. 18. עטרוהו בזהובים: לשון ששאל הפייטן מסוף מסכת תענית לא ע״א. אענדהו עטרות לי: על-פי איוב לא, לו. 19. דבש ונפת: אלה דברי תורה שבפי רבי עמרם. 21. ישמע מהיכלו קולי: על-פי תה׳ יח, ז. 24. בעדי עדיים וכד: על-פי יח׳ טז, ז, ונקט לשון נקבה על-פי הפסוק ולצורך המשקל. 26. אחי… טוב: שמות פרטיים הם במקרא(שמ״א יד, נ; יד, ג) ועשאם המשורר שמות תואר. 27. יקטוב קטוב: יכלה וישמיד במגפה, על-פי הלשון ׳מקטב ישוד צהרים׳(תה׳ צא, ו). 29. יתן לך בנים: ברכת הבנים, ואפשר שלא היו בנים לרבי עמרם. 36. תגיל… ארבע: ברכה היא לשליח שישוב לביתו בשלום, ותלה בה ברכה לגאולה. 37. קום… ורם: קשר לייעודו של הפיוט לעלייה לתורה. 38. אדוני… רם: אף אלה שמות פרטיים (יה׳ י, א¡ מל״א ד, ו) במשמעות כללית. 39. ברן לצור גואלי: ובכ״י: ׳וברך ה׳ חילי׳.