ארכיון יומי: 28 ביוני 2022


  Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO

contes populaires

37.

LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO

Le rabbin Hayim Pinto fut le berger fidèle de la communauté juive de la ville de Suira. Ce fut un homme aux manières mo­destes, le plus grand sage de son époque, un homme qui, par son comportement, était un modèle pour tous. Toutes les paroles qu’il prononçait servaient la vérité et la justice et ceux qui essayaient de porter atteinte à son honneur, étaient punis par le ciel.

Un jour, le rabbin rencontra dans la rue le cheikh arabe qui régnait sur la ville. Lorsqu’il vit le rabbin, dans sa longue robe, il se mit en colère, appela l’un de ses serviteurs et lui dit: “Va dire au rabbin que je ne veux plus le voir dans sa tenue spéciale. Si je le vois encore une fois ainsi, je le ferais mettre en prison.” En rentrant chez lui, dans le quartier juif, le rabbin Pinto se dit: “Comment ferai-je pour obliger cet homme à respecter la religion des Juifs? Je dois lui donner une leçon dont il se sou­viendra jusqu’à la fin de ses jours. Il doit être puni et il faut qu’il vienne chez moi pour se faire pardonner son arrogance.” Le soir du même jour, le cheikh, après avoir fait un bon repas dans son palais, se retira dans sa chambre à coucher. Comme tous les soirs il fuma son narghilé, se déshabilla et se mit au lit. Mais quand il s’apprêtait à s’endormir, des esprits vinrent l’importuner -— ils lui enlevèrent sa chemise de nuit, fouettèrent son corps nu et disparurent.

Le cheikh se tourna et se retourna dans son lit et son corps lui faisait tellement mal qu’il ne put s’endormir jusqu’à minuit. Il appela ses sénateurs et ceux-ci constatèrent que leur maître avait des plaies saignantes. Et dans toute la ville on ne trouva pas de médecin capable de guérir ses blessures. Mais le fait que les ser­viteurs du cheikh ne savaient pas qui l’avait frappé et comment ceux qui l’avaient blessé étaient entré dans sa chambre, avait pro­voqué un grand étonnement général.

La nuit d’après, la même scène se répéta dans la chambre du cheikh, mais, cette fois-ci, ses douleurs étaient plus grandes encore, car les blessures de la veille n’étaient pas encore guéries.

Le lendemain, le cheikh fit venir tous les médecins et tous les magiciens de sa ville, mais ni les uns, ni les autres ne purent mettre fin à ses souffrances. Il fit alors appeler le pacha (chef religieux des chérifs et guide spirituel de la communauté) qui, en voyant le maître de la ville étendu sur son lit, lui demanda: “Que t’arrive-t-il, comment as-tu été blessé? Et pourquoi?”

Le cheikh ne savait que répondre. Il savait que des esprits ve­naient l’attaquer, mais il ignorait pourquoi.

Le pacha interrogea alors le cheikh sur ses activités au cours des derniers jours: “As-tu fait du mal à quelqu’un? As-tu insulté un homme?”

Le cheikh répondit: “Je n’ai fait de mal à personne. Il est vrai qu’avant-hier j’ai rencontré un Juif habillé d’une longue robe. Je me suis fâché contre lui, parce qu’il se montrait dans une tenue particulière dans une ville musulmane et je lui ai donné l’ordre de ne plus se promener dans cette tenue. Je l’ai également menacé de le faire jeter en prison, si je le voyais encore une fois habillé de cette manière.”

Le chef des chérifs dit alors au cheikh: “Tu as eu le malheur d’insulter le sage Hayim Pinto et tu subis maintenant les con­séquences de cet acte. Tu ne pourras mettre fin à la punition qu’en demandant pardon au sage Juif. Remets-moi un cadeau pour le Juif. J’essayerai de l’apaiser et d’obtenir qu’il te pardonne.”

Le cheikh ouvrit son coffre-fort et en sortit un petit sac con­tenant 300 réals et des billets signés par le pacha. Avec cette somme le pacha acheta huit coqs gras, un mouton et plusieurs bouteilles de vin; puis il alla chez le rabbin, déposa les cadeaux devant la maison et frappa à la porte.

La servante du rabbin entendit la voix du pacha qui deman­dait à être admis dans la maison du rabbin. Elle lui demanda: “Que viens-tu faire ici.”

“Je demande à être reçu par le rabbin Hayim,” dit l’homme qui remplissait une des plus hautes fonctions dans la ville.

Le rabbin dit à sa servante: “Va dire au chef des chérifs que je n’ai pas l’habitude d’accepter de cadeaux. Qu’il reprenne tout ce qu’il m’a apporté et le rende au cheikh et je promets à celui-ci que les esprits ne viendront pas l’importuner cette nuit, car je leur demanderai d’avoir pitié de lui.”

Le pacha était fort étonné que le rabbin sache qu’il était venu et qu’il lui avait apporté des cadeaux. Il retourna au palais et passa toute la soirée près du lit du cheikh. Il raconta à celui-ci ce que le sage rabbin Pinto avait fait en faveur des deux com­munautés de la ville, juive et musulmane. Le cheikh demanda alors qu’on inscrive en grandes lettres sur les portes de la ville ce texte: “Celui qui porte atteinte à l’honneur du rabbin Hayim Pinto sera jugé comme s’il avait porté atteinte à l’honneur du cheikh de la ville, car le cheikh a éprouvé sur son corps le pou­voir du rabbin.”

Tous les habitants de Suira lurent le texte inscrit sur les portes de la ville et la recommandation du cheikh s’inscrivit dans leur mémoire.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965 LE CHEIKH DE SUIRA ET LE RABBIN HAYIM PINTO

 

Page 109

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

 

חלוקת תפקידים בין פני המשפחה הייתה נהוגה חלוקת תפקידים צודקת בקרב כל בני המשפחה. הגדולים טיפלו בקטנים. על הבנות הוטל לערוך את שולחן האוכל ולהדיח כלים. במשפחתי, אחותי הכינה סלטים ודאגה לשתייה החמה ולחמין בצהרי יום השבת, עלי הוטל התפקיד החשוב והמרכזי: ״בגלל היותך ילדה טובה ושאינך מתרועעת עם בנים ואינך נוהגת לקלל ומכבדת את הבריות, הנני מוותרת על הסיוע שלך בבית ומטילה עלייך את משימת ניקיונו של בית הכנסת שבחצר ביתנו בדרב סאבא וזאת מידי יום שישי לפני כניסת השבת…״. כך אמרה אמי. משפחתנו הייתה ממונה על החזקתו של בית הכנסת על שם רבי מרדכי בן עטר, זכרונו לברכה, ואני זו שזכיתי לממש את הנדר. לא סבלתי כלל מן הנטל, להיפך. אהבתי מאוד את תפקידי ועמדתי במשימה בכבוד. מידי יום שישי, מיד אחרי שהסתיימו הלימודים בשעה אחת עשרה בערך, שבתי בריצה הביתה, הנחתי את הילקוט בחדרי הקטן וניגשתי לאמי שהמתינה לי עם הכריך המסורתי:

לחם טרי שחזר זה עתה מן ה״פרינה״, המאפייה, וסלט מבושל, סלאדה מטבוח׳ה, שזה עתה הורד מעל לאש הפתיליה דולקת עדיין. ביד אחת החזקתי את הכריך, ובשנייה – דלי מים נקיים ובסמרטוטים שהיו מיועדים רק לניקוי בית הכנסת. במשך השבוע כיבסה אותם אמי בנפרד ותלתה אותם ביראת

כבוד בעליית הגג. ״לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן!״ קראה אמי לעברי והתכוונה כמובן לזמן הדחוק שנותר עד לכניסת השבת…      

סִיר דִיגִ'יָאק אַבְּנְתִי, רָאהּ מָא בְּקָּאס לוּקְּטְ…..לכי מיד, בתי! לא נותר עוד זמן

בחשיבות יתרה פניתי מיד לכיוון בית הכנסת, כשאני נושאת ביד ימין את דלי הפח הכבד והמלא עד גדותיו במים נקיים, וביד השנייה את הכריך. כל צעד זיכה אותי בחבטה מכאיבה ברגלי מבסיסו החלוד והמיושן של דלי הפח. לא רטנתי חלילה ורק השתדלתי להרחיק מעט את הדלי מרגליי המאדימות מהחבטות. הידית הדקה סימנה על אצבעותיי חבורות אדומות שהלכו והכחילו עד להגיעי לבית הכנסת כדי להתחיל במלאכת הניקוי.

שער בית הכנסת היה פתוח לרווחה, ובפינה, ליד ההיכל, ישב והתפלל רבי נסים דל חזאר (סלע). הכינוי שהוצמד לו, כפי שלכל יהודי מראכשי הוצמד כינוי משלו. הרב נסים היה ״חכם ועקשן כסלע״ שכן הוא התפרסם בחוסר ותרנותו בכל הקשור לזכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות. הצצתי לעברו בחטף תוך כדי התארגנות. דמות קטנה ושקועה בספר תפילה המתנועעת כלולב לקצב התפילה. הוא מלמל במרץ משפטים שהיו מוכרים לי היטב אמנם, אך לא ברורים כלל. כולנו הכרנו את השפה העברית, אך לא תמיד הבנו את המשמעות.

מנגינת התפילה הנעימה לי את המלאכה. טיפסתי בזהירות על אחד הספסלים והתחלתי בניגוב הכוסות הענקיות שהיו מלאוה בשמן ומתחתיו במים, ושהכילו בתוכן את הפתיל שכבה מזמן. רוקנתי מהן את שאריות התערובת העכורה, שטפתי היטב את הכוסות, מילאתי אותן במים נקיים ובשמן טהור, והנחתי בתוכן את הפתיל החדש אשר המתין להדלקתו על ידי שמש בית הכנסת לפני תקיעת השופר שבישרה את כניסת השבת. עשיתי כך לכל הכוסות ששמשו כעששיות

והנחתי בתוכן את ה״אְלְ עואם״ – הפתיל שהיה עשוי מצמר נקי שאמי הכינה. היא גזרה בקפידה סביב הפתיל נייר סגלגל בעיגול לא מושלם, ולעתים, השתעשעתי בנענוע הנוזל ובצפייה ב״עואם״ שהחל לשחות במים ולרקוד לפי תנועתם. הוא דמה בעיני לבלרינה של ממש, ואכן, הדמיון הפורה שלי הוליך אותי לא פעם אל תוך עולם זה שהיה קיים רק בדמיוני, עולם של שירה ושל ריקוד ההורה שקיים בוודאי רק בארץ ישראל, מעבר לים. לא פעם ה״עואמים״ איימו לטבוע כאשר ״החצאית״ הפרושה מעל המים נרטבה בקצוות ושקעה לאיטה, ואני, בעוונותיי הרבים, אף סייעתי להן לטבוע מידי פעם…

ניגבתי היטב את ההיכל ואת הספסלים, ולסיום, ניגבתי את הרצפה שהייתה מצופה ב-CARPET – שטיח בצבע חום" כתחליף לריצוף יקר, ושהוחלף כל שנה לקראת חג הפסח. את כל המלאכה ביצעתי בשקט מוחלט בעודי משתדלת לא להפריע לתפילתו של כבוד הרב שהמשיך להתנועע והתעלם מנוכחותי. מבט חטוף לעברו לקראת סיום המלאכה הבהיר לי שהוא היה מודע לעובדה שמילאתי בכבוד את משימתי. המתנתי לתגובתו אשר תבוא בוודאי לפני שאעזוב את שער בית הכנסת, הוא לא מיהר להגיב ורק תנועותיו נעשו אטיות ומהוססות קמעה. ידעתי שהוא לא יאכזב אותי אך לא העזו להתקרב אליו, והנה נפגשו מבטינו להרף עין. עיניו הקטנות שהיו עצומות חלקית הביטו בי בחיבה והוא הושיט יד כדי להניח דבר מה לידו על הספסל. ״הההאם״, השמיע הוא קול נהימה וסימן לי להתקרב ולקחת את החבילה שהניח לידו. ידעתי שזאת המנה השבועית שהוא הכין עבורי: שקית מנייר שקוף ומרעיש ובתוכה ארבע סוכריות ועשרים פרנק. אחזתי בשקית, מלמלתי בצרפתית: ״מרסי״, ויצאתי בזריזות משער בית הכנסת, כשאני סוחבת אחריי את דלי המים שהפכו לעכורים. רוקנתי אותם במדויק אל תוך פתח הביוב הנמצא במרכזה של חצר הבית המשותף לארבע משפחות שכנות ופניתי מיד לאמי שהמתינה לי כדי ללכת יחד למקווה ה״חמאם״, שבקצה הרחוב לפני כניסת השבת.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר