ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות
דן מנור
א. מעמדו המקודש של ׳אור החיים׳ במסורת החסידית
על מעמדו של ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) במסורת החסידות העירו כבר רבים מאלה שעסקו בקורות חייו, ובמיוחד דנו בכך בפירוט ראובן מרגליות בספרו 'תולדות רבנו חיים בן עטר׳ ואברהם משי זהב בספרו ׳מסילות החיים׳, המכיל מבחר מכתבי רחב״ע., שני המחברים הללו מביאים מסורות מן הספרות החסידית, המתארות את גדולתו של רחב׳׳ע ומעמידות אותו בשורה אחת עם כמה מגדולי ישראל שזכו למעמד מיוחד במסורת החסידית. הקורא בספרים אלה עשוי להתרשם, כי רחב״ע (1743-1696), שהיה כידוע מרבני מארוקו, נמנה עם חכמי תנועת החסידות שצמחה במזרח־אירופה. הטעמים ׳לאימוצו׳ של רחב״ע על־ידי תנועת החסידות אינם מוסברים במסורות העוסקות בסוגיה זו. הפרטים על כך מרובים, ואצטמצם בציונים על מסורות אחדות מאלה.
מסורת רווחת אחת מספרת, שהבעש״ט עצמו ראה ברחב״ע מקובל מאנשי עלייה ובעל רוח־הקודש:
ורבנו הקדוש בעל אוה״ח [׳אור החיים׳] אמר עליו מרן הבעש״ט שנשמתו מרוח דוד של אצילות ובכל לילה שמע תורה מפי הקב״ה… והיה מיורדי מרכבה וגלוי נשמות ומדרגות רוה״ק (רוח הקודש] אמיתי. ומרן הבעש׳׳ט היה נפש דוד דאצילות והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח ותתגלה הנשמה וחיה דאצילות ותהיה הגאולה האמתית.
רחב״ע נולד בשנת תנ״ו (1696) בעיר סלא שבמערב מארוקו, למשפחה מיוחסת מצאצאי המגורשים. הוא נמנה עם חכמי מארוקו הבולטים ביותר מבני המאה ה־18, הקדיש את כל ימיו ללימוד תורה ולחיבור ספרים. בעטיה של מצוקה כלכלית הוא היגר לאיטליה בשנת תק״א, ופניו מועדות לא״י. באותה שנה הוא כבר נשא באמתחתו את חיבוריו: ׳חפץ ה,, ׳פרי תאר׳, ו׳אור החיים׳. בשנת תק״ב הגיע לא״י ועוד באותה שנה ייסד ישיבה בירושלים. תוך זמן קצר יצאו לו מוניטין כמורה גדול וכבעל תורת הנסתר. בשנת מ״ז לחייו נפטר, בט״ו בתמוז תק׳׳ג(1743).
הרחב״ע והבעש״ט (1760-1700) מוצגים כאן כשווים במעמדם מבחינת היעוד המשיחי המיוחס להם, ואילו מקור נשמתו של הראשון עליון ממקור נשמתו של השני. עליונותו של רחב׳׳ע מסתברת גם מהמשך הסיפור, המציין את רצונו העז של הבעש״ט לראות את פני רחב׳׳ע, אף אם הרבה יהיה כרוך בנזק רוחני:
ושאל אותו על־ידי גיסו הקדוש ר׳ גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים אל פנים… ומסר נפשו ונסע אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע… ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפילתו שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע ע״ה [עם הארץ] ובור אל הצדיק אור החיים.
בסופו של דבר נטרפה האונייה שבה הפליג הבעש״ט ורק בנס ניצלה בתו מטביעה, והוא נאלץ לשוב, מבלי להגשים את משאלתו.
מצויות מסורות חסידיות נוספות המציבות את רחב״ע בדרגה יותר עליונה מזו של הבעש״ט. מסורת אחת מספרת, כי בסעודה שלישית של שבת פנחס בשנת תק״ג רמז הבעש״ט לתלמידיו על פטירת רחב״ע, בזו הלשון: ׳כבה נר מערבי׳. על שאלת התלמידים מניין לו הדבר, השיב הבעש״ט:
יש כוונה אחת בנטילת ידים לאכילה שאין מגלים אותה אלא לחד בדרא [לאחד בדור] והיא היתה עד עתה לנחלה להר״ח בן עטר ועתה בשעת נטילת ידים לסעודה שלישית נתגלה לי סוד זה, וזה האות שהר״ח בן עטר כבר איננו.
כאן רמז ברור לכך, שהבעש״ט ראה את עצמו כיורש הרוחני של רחב״ע, והיחס ביניהם הוא של תלמיד כלפי רבו.
הבעש״ט לא שהה מעולם במחיצת רחב״ע, הוא ידע עליו מפי השמועה בלבד, או לפי המסורת על־פי רוח־הקודש. פרט זה מתאשר מאיגרת של ר׳ גרשון מקיטוב אל הבעש׳׳ט, שבה נאמר:
אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח רק שהוא עצמו אינו יודע והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״ב אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו, וכשבאתי לכאן חקרתי אחר זה הדבר וספרו לי מזה האיש פלאי פלאות ושמו ר׳ חיים בן עטר. והיה חסיד גדול חריף ובקי בנגלה ובנסתר והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם.
לפי אחת המסורות, כשהיה הבעש׳׳ט עולה לישיבה של מעלה היו מודיעים לו שבעל אוה״ח יצא כבר משם. כלומר, רחב״ע הקדים תמיד את הבעש״ט בעלייה למתיבתא דלעילא [לישיבה של מעלה], ראה: משי זהב, עמ' לא. לפי נוסח אחר, אמר הבעש״ט לתלמידיו: ׳לא בעל אוה״ח גדול ממני רק שהאוה״ח קל ברגליו יותר ממני כי בכל העולמות שאני עולה אומרים לי אך יצא מכאן הרב הקדוש אוה״ח׳. ראה: האפשטיין, עמ׳ 6.
לפי האיגרת הזאת יוצא, שהפרטים על דמותו של רחב״ע נתגלו לבעש״ט ברוח־ הקודש, בעוד שר׳ גרשון ידע אותם מפי השמועה בלבד, ופרט זה סותר מסורת אחרת, שלפיה זכה עוד ר׳ גרשון לשמוע תורה מפי רחב״ע. אולם הפרט החשוב באיגרת זו הוא הרמז בדבר דמותו המשיחית של רחב״ע, כפי שנצטיירה בעיני הבעש״ט. האמור בהמשך האיגרת, כאילו רחב״ע עצמו לא ידע דבר על נשמתו המשיחית, אינו עולה בקנה אחד עם מה שנראה כהזיה משיחית מדברי רחב״ע בספרו ׳אור החיים׳(להלן: אוה״ח). באחד מפירושיו הוא מדגיש את הצורך להרבות במצוות ובמעשים טובים, כדי להחיש את הגאולה ולהפיג את צערו של המשיח המצפה בכליון עיניים לגאול את ישראל. והוא חותם את דבריו במשפט: ׳שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה׳ שמו חיים׳.מהדברים כפשוטם משתמע, שהמחבר ראה עצמו בעל יעוד משיחי. ואכן כך הובנה כוונתו., אמנם אפשר להניח, כי השם חים רומז לנוטריקון של כינויי המשיח: חנינא יכון מנחם,“ אלא שהרהורי לבו של רחב״ע בדבר יעודו המשיחי נחשפים בקטע נוסף באוה״ח. קטע זה דן במאבקו של המשיח נגד הקליפות, כשלב הכנה לגאולה, ובהמשכו מספר רחב״ע על חלומו, שבו הוא נאבק עם הנקבה של סטרא אחרא והכניע אותה: ׳וכחזיון הזה הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכוחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כוחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ׳.2, דברי הבעש״ט, שרחב״ע לא היה מודע לנשמתו המשיחית, מתמיהים במקצת ואף מעוררים ספק אם אמנם עיין הבעש״ט באוה״ח.
לא רק אישיותו של רחב״ע, גם חיבורו ׳אור החיים׳ זכה למעמד מיוחד במסורת החסידית, כפי שניתן ללמוד מכמה חיבורים." א׳ מרקוס מפליג בהערכת אוה׳׳ח ומכתירו בתואר ספר הספרים של החסידות, ספר שהוא ׳נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכוון על פני האוקינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת׳.
והשווה עם דברי ר׳ יוסף בן נאים: ׳ביום שנכנס מוהר׳׳ח הנז׳ אל ירושלים תוב״ב אמר האדמו״ר י הרב בעל שם טוב זיע״א בערי אשכנז היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים׳. ראה: בן־נאים, דף לה
ואכן כמה מחכמי החסידות עצמם השוו את קדושתו של הספר לזו של ספר הזהר. מסורת משמו של ר׳ ישראל מרוזין אומרת: ׳כמו שבדורות הראשונים היה הזוה״ק [הזהר הקדוש] מסוגל לטהרת הנשמה כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש לטהר את הנשמה׳.כיוצא בזה כותב ר׳ פנחס מקוריץ: ׳אין דבר שיוכל להחביא את עצמו כמו בספר הזהר ולפעמים בס׳ אור החיים׳.
על מידת חרדת הקודש של המסורת החסידית כלפי אוה״ח אנו למדים גם ממה שהיא מספרת על נוהגי הקריאה והעיון בספר זה, שרווחו בקרב החסידים. ר׳ פנחס מקוריץ כותב במקום אחר:
שפעם אחת ראה הרב [וכוונתו לבעש״ט, שהיה רבו] אור גדול בעיר ושאל אם נמצא שם ס׳ אור החיים, ונמצא שם ביד אחד חומש עם ׳אור החיים׳ והוא האיר על כל העיר… וקבל על עצמו ללמוד בכל יום דף מהאוה״ח בחומשים הגדולים.
עוד מסופר על בנו של האדמו״ר מרוזין, שאף הוא נהג ללמוד בכל שבוע את ׳אוה׳׳ח הקדוש על התורה׳. נוסיף לכך, כי בהרבה חיבורים חסידיים מובאים מדברי אוה׳׳ח, כפי שיתברר בהמשך דברינו. אפשר להסיק אפוא שרבים מחכמי החסידות אכן ידעו ספר זה והיו ביניהם שנהגו לעיין בו בקביעות.
ר׳ חיים בן־עטר במשנת החסידות-דן מנור-פעמים מס 20
עמוד
דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20- לשונות היהודים-מעמדה של העברית
ב. מעמדה של העברית
בדומה ליתר קהילות ישראל לא הייתה השפה העברית שפת דיבור חיה במרוקו, והשימוש בה היה למטרות ליטורגיות ולכתיבת יצירות ספרותיות לסוגיהן. חיים זעפרני כתב מחקר נרחב על הדרך שבה הוקנתה השפה העברית לבנים במרוקו כדי שיוכלו ליטול חלק בחיי הדת בקהילה. לשם הגדרת מטרת החינוך היהודי במרוקו אימץ זעפרני דברים שכתב ש״ד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך בתימן נעשה בבית הכנסת, על ידי בית הכנסת ובשביל בית הכנסת״. ״בשביל בית הכנסת״ – החינוך היהודי לא ביקש להכין את הילד לקראת החיים. ייעודו היה הכנת הבנים להשתתפות בפעילות הליטורגית בבית הכנסת, כמו תפילות וקריאה בתורה, ובנוסף לקחת חלק בטקסים במעגל השנה היהודי או במעגל החיים היהודי. הקשר בין החינוך לפולחן התבטא בחלוקת החומר הנלמד במהלך השנה בהתאם לחגים ולמועדים. ״בבית הכנסת״ – הלימודים התקיימו בצלא, חדר בבית כנסת או מבנה הממוקם בביתו של המלמד או חדר ששכר המלמד. ״על ידי בית הכנסת״ – מקצוע המלמד לא זכה להערכה רבה במרוקו עד לאחר מלחמת העולם השנייה. זעפרני מגדיר את המלמדות כ״מלאכת עוני״ שבה עסקו בדרך כלל אנשים נטולי כישורים מתאימים שלא עברו כל הכשרה, משום שהמקצוע לא היה כפוף לשום הסדרה ופיקוח.
כאמור, מטרת הלימוד היסודי הייתה להקנות לבנים מיומנות קריאה כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות הליטורגית. בסדר הלימוד נכללו לימוד האותיות, התנועות, ההברות והמילים ולאחר מכן תרגול באמצעות קריאת טקסט מקראי, וכן לימוד תורה ונביאים לפי פרשת השבוע וההפטרה בתרגום מילה במילה מעברית לערבית יהודית ובניגון. התוכנית השבועית השתנתה ממלמד למלמד. זעפרני הביא דוגמת תוכנית של מלמד מקזבלנקה: ימים א׳ וב׳ – פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית; יום ג׳ – נביאים או כתובים, בהתאם ללוח השנה; יום ד׳ – מבחן באמצעות שאלות, מבחן שבודק הצלחה בשינון של טקסט בעל־פה; יום ה׳ – הפטרה; יום ו׳ – כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל התלמיד. שבת אחר הצהריים – תחרויות בבית הכנסת בקריאה ובתרגום של קטעי מקרא.
לימוד טקסטים מקראיים לווה בתרגום לערבית יהודית שנקרא לשון השַׂרְחְ. התרגום נועד לסייע לתלמידים בצלא ללמוד את הטקסט העברי. חלק מהתרגומים הוקראו לנשים כדי להקל עליהן להבין טקסטים כדוגמת ההגדה של פסח ומגילת אסתר. מדובר במסורות בעל־פה או מסורות שהועלו על הכתב בהסתמך על תרגומו של רס״ג, בן המאה העשירית, וכללו אוצר מילים שלא היה מובן לקוראים בני הזמן. רבי יששכר בן סוסאן, שתרגם את המקרא במאה ה־16, הסביר בהקדמה לספרו מדוע נותרו חלקים מתרגומו של רס״ג סתומים: ״[הוא] כתבו בלשון שנראה לו יותר חשוב, נכבד ונבחר מכל לשונות העברי והוא ערבי האלנחוי, שהוא לשון חכמי ישמעאל, שבו כותבים ספריהם ולשון קשה הוא למי שאינו מורגל בו אפי׳[לו] מבני הלשון יהיה״. למרות תובנה חשובה זו הראה דוד דורון במחקרו כי גם התרגום של בן סוסאן עצמו אינו משקף את הערבית היהודית של המאה ה־16; הוא אינו כתוב בערבית קלסית, לא בבינונית ספרותית ולא בדיאלקט מדובר כלשהו.
משה בר־אשר, שהוציא לאור מהדורה מדעית לתרגום ״לשון לימודים״ לרבי רפאל בירדוגו, שנכתב בסוף המאה ה־18, העלה טענה דומה: ״שיש בה [בלשון השקה של בירדוגו] גם יסודות קדומים שאינם מובנים לבני הדורות האחרונים, גם יסודות המשמשים בדורות האחרונים רק במשלב גבוה(כגון לשון השירה והפתגמים) וגם יסודות מן הלשון המדוברת, לרבות מילים שאולות משפות זרות״. וזאת למרות הצהרתו של בירדוגו כי תרגומו בא לתקן את ״[ה]שיבושים [ש]משתבשים המלמדים בפירוש התורה כאשר פותרים [מתרגמים] לילדים הקטנים בלשון ערבי […] להיות זה ספר מצוי בידי כל מלמד, ולהציל עצמו ולילדים מכל פירוש עקוש ונלוז ומוטעה״. אהרן ממן גרס כי גם"השרח הוולגרי ביותר כולל ביטויים עתיקים, שהם אטומים מבחינה סמנטית, ואין צריך לומר מבחינה דקדוקית, לקורא או למדקלם שאינו אמון על רבדים קלאסיים של הערבית״. מסורות השרח בעל־פה ובכתב במרוקו ביקשו להבהיר מילים סתומות בתרגום רס״ג ולקרב את לשונו ללהג המקומי. אולם לשון השרח מעולם לא תורגמה באופן מלא ללהג המקומי, וממן שיער כי הקדושה שיוחסה לנוסח השרה היא הסיבה לכך. גם במאה ה־20 נותר השרה על פי רוב סתום עבור מרבית המלמדים, וכמובן עבור התלמידים. במסגרת הפעילות העברית החדשה נקטו סוכני התרבות כמה דרכים לפתרון הבעיה: לימוד התנ״ך בעברית ללא תרגום, קירוב התרגום הערבי לשפה המדוברת ותרגום התנ״ך לצרפתית.
העברית שימשה את חכמי מרוקו לכתיבת יצירותיהם. בתום הלימודים בצלא המשיכו תלמידי החכמים ללימודים בישיבות, ובהן קיבלו הכשרה באחד משני מסלולים: הראשון, הכשרה מעשית שהסמיכה אותם כדיינים, והיא התבססה על ספרות הפוסקים; והמסלול השני – הכשרה המיועדת לפתח את חריפותו השכלית של התלמיד. זו התבססה על פלפול כדי לעודד חידושים וכתיבה. במרוקו נכתבו יצירות רבות העוסקות בפרשנות המקרא והתלמוד, בנושאי הלכה, בקבלה, בפילוסופיה, בשירה ופיוט בעברית ובכרוניקות היסטוריות. על קשת היוצרים והיצירות ניתן להתרשם בספרו של רבי יוסף בן נאים ״מלכי רבנן״, לקסיקון של רבני מרוקו וחיבוריהם. אהרן ממן טען כי העברית של רבני מרוקו ינקה את יסודותיה מכל רובדי הלשון העברית לדורותיה: לשון המקרא, לשון חכמים, לשון הגאונים והלשון המשוערכת. מינון הלשונות השתנה בהתאם לסוגת הכתיבה: במקורות נרטיביים בולטת לשון מקראית, בחיבורים הלכתיים לשון חז״ל, ובפלפולי הלכה – לשון התלמוד. יוסף תדגי קבע כי בעברית של חכמי מרוקו ניתן להבחין בתרגומי שאילה, בקליטת יסודות משפות אחרות, במילים בעברית שקיבלו משמעות חדשה ואף במונחים עבריים חדשים שאינם מופיעים בספרות העבר. יוסף שיטרית גרס שבשירה העברית של יהודי מרוקו בולטת כתיבה בין־טקסטואלית מובהקת המתאפיינת בציטוטים ממגוון המקורות היהודיים ובכללם המקרא, המשנה והתלמוד, מדרשים, תפילה ואף קבלה. המשוררים סיגלו את לשון השירה המקראית ורבדים נוספים של הלשון העברית בהתאם ליצירה הטקסטואלית שאליה נחשפו.
מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20– לשונות היהודים-מעמדה של העברית
עמוד 40
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום
הנגיד תופס מקום מיוחד בין משוררי התקופה הספרדית בזיקתו המובהקת לסוג האֵפי גם במסגרת השירה הלירית. הוא הקים זכר למאורעות חייו ולחוויותיו בשירים שנועדו לדורו ולדורות הבאים — מההרפתקה בימי נעוריו, כשהותקפה אנייתו על־ידי דג ענקי וכמעט נתהפכה וטבעה, ועד למלחמותיו האחרונות באויבי גראנאדה. יש לו ״הנשימה הארוכה״, הדרושה בשירים מסוג זה, ובו בזמן יודע הוא גם לרתק את קוראיו בתוכן הדברים. בשירי המלחמה מרובים סימני ההשפעה הערבית, ועם זאת מוטבע עליהם חותם יהודי מובהק. הנגיד מחדש כאן את המסורת של דבורה הנביאה ודוד המלך. ואגב הוא עצמו טוען ששירתו כשירת נעים זמירות ישראל בשעתה!
וְאוֹמֵר לִי ״הֲתוּכַל אַתְ לְהַלֵּל?״ / הֲשִׁיבוֹתִיו ״אֲנִי דָוִד בְּדוֹרִי!״
(שעה מני, 33)
או:
אֲנִי מַפְלִיא דְבַר זִמְרָה תְּהִי עַל / שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה.
כמו בשירה התנ״כית מודגש אצלו, כי אלהים שולט במערכת הקרב, גומל בה טובה לצדיק ומעניש את המעוול. הנגיד ידע, כי האויבים ראו בו לא רק את שר צבא גראנאדה, אלא את היהודי, ובהילחמם בו התכוונו לפגוע בכלל ישראל; על כן דרש שכל עמו יחוג את נצחונותיו אתו.
כל התנהגותו מעידה על חיוניות עצומה. הוא אהב את החיים וידע ליהנות מהם, אף שראה את המוות הרבה פעמים פנים אל פנים. אמנם מסתבר, שהמיתה הטבעית מחולשת הזקנה או מתוך מחלה מפרכת הפחידתהו הרבה יותר מקץ פתאומי בשדה־הקרב. בראשונה מורגש זעזוע עמוק בשירתו אחרי פטירת אחיו בכורו יצחק (1041). מחזור הקינות שחיבר אז מגלה גילוי רב את חרדתו האישית בפני הכליון. לעת הזקנה מעמיק והולך יאושו. הספר ״בן קהלת״ אינו אלא שורת ואריאציות על נושאים מועטים: על חידת ההוויה, על הזמן הבורח מבלי שנרגיש בכך ומביאנו למקום הנועד לנו מלכתחילה, על זוועת הקבורה ואפילו על גורל הגווייה הטמונה באדמה. לא לעתים קרובות הגיע הנגיד לאותה מידה של ריכוז המחשבה והביטוי, המציינת את אוסף השירים האלה.
אין ספק׳ שהמרה השחורה התגברה עליו לעת זיקנה. ואולם נשגה משגה חמור, אם נקבע מראש תקופות מסוימות לשיריו לפי תוכנם. מי יעז להבהיר את צפונותיה של נשמה רבת התכונות כנשמת הנגיד ? אולי שייכים אחדים משיריו האופטימיים דווקא לתקופתו האחרונה. את ההנאה מתענוגות העולם הזה מביעים בין השאר השירים שכתב על האהבה. אמנם, לכאורה משקפים הם מצבים טראגיים: את יסודי החושק הנאמן, שאהובתו או אהובו מתעללים בו. יש שחושק זה מתקומם נגד גורלו המר, אבל מתוך גודל חיבתו משלים חיש מהר עם המצב, ולא עוד אלא גם מצדיק את יחס אהוביו אליו. אכן, אין המשורר מצפה, שהקורא יאמין בתמימות בסבלו של אותו חושק: שהרי בתחום שירי החשק הכל אינו אלא תיאור מסוגנן ומשחק קל. הכוונה כאן היא להנות את הקורא באמנות המחבר. זוהי איפוא ספרות משעשעת לפי טבעה, ויש לציין׳ ששירי האהבה של הנגיד קצרים הם, מעין פרפראות שנועדו לקינוח סעודה. כנראה נמצאו עוד באותה תקופה אנשים שעינם היתה רעה בשירת אהבה בלשון הקודש. כדי לפייסם טוען יהוסף בהקדמתו לדיואן, כי בדברו על הנשים התכוון אביו ל״כנסת ישראל״. כל מי שיש לו חוש ביקורת כל שהוא יכיר, כי לפירוש זה אין כל שחר. הנגיד שר לא על דמויות סמליות, אלא על בשר ודם, ולא על ״צביות״ בלבד, כלומר, — נערות, אלא לפי הנוהג הערבי גם על ״צבאים״ — נערים יפים, והם הם שהלהיבו את דמיונו בעיקר.
את תאוות המשורר מעוררים תכופות המוזגים הצעירים המגישים לו את משקהו בשעת המשתה, וכך מתקשרות זו לזו שירת האהבה ושירת היין. בסוג האחרון עולה הנגיד על כל משוררי התקופה הספרדית. לחרוזיו על המשתאות יש חן ראשוני — אף שגם כאן אינו סולל דרכים חדשות, אלא ממשיך במסורת עתיקת ימים שעברה לכאורה מן היוונים לפרסים ולערבים. אמנם, שירת היין מבוססת על חוויות אמיתיות של הנגיד, אך גם אותה הלביש בצורה מסוגננת. בתארו את תענוגות הסובאים, בין שיתאספו בגן רענן בתקופת האביב או ליד מדורת האש בסתיו, בין שישתו בשעות היום או בזמן מלא מסתורין בטרם שחר — תמיד משמש הטבע רקע חשוב ורב משמעות לשיריו אלה. אף הם אינם ארוכים על הרוב ובמקום לתת תיאורים שלווים ומפותחים, מבליט המשורר פרט מסוים ומעורר בדמיונו של הקורא שפע של תמוגות־לוואי. מה רבה הדרך מן הרשימות היבשות של חפצים ועניינים השייכים למשתאות־יין בשירת דונש עד למלאכת מחשבת זו של הנגיד!
את הקורא המודרני יש אולי להזהיר, כי לא יחפש בשירה זו דיונים על בעיות עמוקות כמו ב״משתה״ של אפלטון או ב״דיואן המערבי־המזרחי״ לגיתה. אין כאן לגימה אטית של המשקה הבאה כדי לעורר את המחשבה ולרעננה; כוונת המסובים היא להסיר את הדאגות מלבם ולשם כך שואפים הם לשכרון גמור. במצב שכזה מיטשטשת גם כל תחושת זמן ואינם מרגישים עוד כי כל דקה חולפת מקרבת אותם לקצם. בנקודה זו ישנו אפוא מגע ענייני בין שגי התחומים המנוגדים, לכאורה — בין אימת המוות וחדוות החיים!
תְּנוּ לוֹ [לָאֵל] חֲצִי הַיּוֹם – וְחֶצְיוֹ לְמַעֲשֵׂיכֶם ; וְאֶל תִּתְּנוּ פּוּגַת לְיַיִן בְּלֵילֵיכֶם…
וְאִם אֵין בְּקֶבֶר שִׁיר וְחָמַר וְחָבֶר – הוֹי / פְּתָאִים! יְהִי זֶה חֶלְקְכֶם מֵעֲמָלֵיכֶם
(עליכם לפועלכם, 3, 5)
השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-שמואל הנגיד-סיכום
עמוד 78
הקצות בעדבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין
הקצות בערבית־יהודית
אוילי בלויל
כתובת: קצת סוליכא תנצב״ה, שנת רשפי״ה [תקצ״ה] לפ״ק [=לפרט קטן], סי׳ [=םימן] אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
תבנית: קצא בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאב, גגגב…
משקל: שמונה הברות בכל טור בדרך כלל(עם הרבה חריגים).
חתימה: אני משה ן׳ סעדון ן׳ אברהם חזק.
מקור: כתב יד אוניברסיטת בר־אילן, מם׳ 537.
שינויי כתיב: בנוסח המודפס כאן הדגש באות כּ או ךּ בא לציין עיצור סותם, להבדיל מן העיצור החוכך ח׳. הדגש בשאר האותיות מסמן דגש חזק. במילים שבהן האות כפולה לא סומן הדגש, כי הכפילות היא הדגש החזק.
אוילי בלויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני
נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני
אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי
אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי
נדרהא מא כּאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני
נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני
[כ]מראֶהָ לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן
נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות
יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא
קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא
שמה סוליקה היקרה / הצבייה [הנאווה] החביבה והצדיקה
החזיקה בדרך האמתית של הנעלה [הבורא] / עברו עליה צרה ומצוקה
מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא
בכּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא
מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס
בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסטא את עיניי
סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלטא מן דיךּ לחומה
ותעייט ותקול יא לומא / ליהודייא רזעית מסלמא
קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב
וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה
הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני
נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני
ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר
איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן
בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני
וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני
בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני
וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי
נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא
טיחת בין לעדו לעדומא / בכיו עלייא מלוך אססמא
צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים
נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים
הערת המחברת:הפרק "טקסי האבל״ (לעיל פרק ה בחלק זה) דן באריכות בביטוי ״זלאבייא מכרוגא״. בטקסט הערבי מקורו, כנראה, בשורש הערבי ח׳ר״ק(המקביל לשורש העברי קר״ע). במילון הערבי הקלסי ״ח׳ארג׳י״ פירושו מורד, פורק עול, ולפי זה מדובר בגלימת מורדים. הפועל כר״ג משמש בפי יהודי מרוקו גם במשמעות ״ללבוש", ולפי זה אולי כאן גם במובן גלימה ישנה.
סבאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליף וזאבוהא
ערראת זנאבהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא
שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה
נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה
עארמי[?] תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכון ענאייא
20 ונפדלךּ ותכון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא
נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה
וַאֲנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות
הערת המחברת: במקור כתוב "עארמי", ואינו מובן. אולי צ״ל״עאמרי", כלומר חיי, נפשי – ביטוי של חיבה ושל אהבה.
דינך דלילא ומנדוסא" / שנתךּ חקירא ונחיסא
ונזווזךּ ותכון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא
דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה
ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת
הערת המחברת:קיימת בטור הקבלה סינונימית. אותו הרעיון במילים שונות מופיע בכל אחת משתי הצלעות. עלבונות כלפי היהדות כדת הבזויה רווחים בספרות היהודית כמו גם בספרות המוסלמית. כל חיבור המתאר עימות בין היהדות לאסלאם עשוי לינוק את השראתו מכותרת המשנה של ספר הכוזרי של ריה״ל, ״ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת [היהדות] והבאת ראיות להגנה עליה״. על פי בר־אשר, תשס״ב(א, עט׳ 402-401), מורה המילה ״מנדוסא״ על טומאה ועל דחייה בשל זיקתה למילה בערבית המורה על טומאה, שנהגתה בערבית־יהודית ״נדס״. הכינוי ״מנדוס״ בערבית־ יהודית עממית מתאר אדם דחוי, לא נסבל או חסר מזל. בארצות המגרב השתמשו אנשים בעלי השכלה עממית במילה ״מנדוסא״ בהוראת ״עלובה ודחויה", ובעלי השכלה גבוהה יותר בהוראת "טמאה״, בהשראת תרגום רס״ג. בתרגום הקצא לעברית העדפנו את המושג ״דחויה״ בשל המשלב הלשוני המאפיין את הקצא, משלב העומד בין השפה המשכילית לשפה העממית. הקצא מכוונת יותר לאוזני הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.
ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני
ונסלם ונכצצר זיני / ונְכְּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני
ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני
ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני
25 נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא
ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא
קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה
ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה
בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום
יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום
ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן
יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן
נפקע למאליךּ בלחרזא / ורסל לבן זלול בלגמזא
קאלו נחבך תקדילי חאזא / תכטללי די פא נרזא
התפרץ המלך בזעם / ושלח ברמז לבן זלול
אמר לו רצוני שתעשה לי דבר / ותשיג לי את מה שאני מצפה
אבדא לקאדי יגויהא / בסיוף ולבארוד כלעוהא
ואמר עלא לפגירא וסעלוהא / יאך תנכלע ותבדדל דינהא
התחיל הקאדי לפתותה / בחרבות וביריות הפחידוה
ופקד על המדורה והבעירוה / אולי תיבהל ותמיר את דתה
בגומאן כּתאר תזמעו / ולזבאל ולכדא תזעזעו
חללו פמאמהום עליהא ותגררעו / קאלו פהאדי פאס נסאפעו
במקהלות התאספו / והרים וגבעות הזדעזעו
פתחו פיהם עליה וגיהקו / אמרו בזאת אנו ננקום
35 ראתהום ותלקית דלאייל / דרבהא בלחדיד ודמהא סאייל
ותעייט יא כּתיר לפדאייל / נתי עאלם עלא כול מסאייל
ראתה אותם והתירה הצמות / הכה אותה בברזל ודמה ניגר
וצועקת הוי רב החסדים / אתה היודע כל תעלומות
הוולוהא בסיוף לחאררא / ובלמזאדג דוורוהא בדאדא
והייא כיף ערוצא מסרארא / ולכיל תחנחן בלגארא
הפחידוה בחרבות חדות / וסובבוה סַבֵב בכידונים
והיא כמו כלה שמחה / והסוסים צוהלים ביהירות
מד סאייפו דבח עליהא / וחלל עיניה וסאף פיהא
קאלתלו חדד סאייפךּ ומדדיהא / ודרב דרבא לא תתניהא
ואידא תניתהא רבי יחאסבךּ עליהא
נטה חרבו עליה [לשחטה] / ופקח את עיניו והסתכל עליה
אמרה לו השחז חרבך וחדדנה / והכה מכה אחת ולא תשנה
ואם תשנה ה׳ יבוא אתך חשבון בגללה
חלית סער ודלאייל / וקראת בלפדחא שמע ישראל
וקאלת יא רב דלאייל / תזיב פקריב משיח לישראל
התירה השערות והצמות / וקראה בשמחה שמע ישראל
ואמרה הוי אדון השחקים / הבא בקרוב משיח לישראל
זכותהא תכון מעאנא / וזמע יא רבי סמלנא
ובנילנא בית טקדשנא / ונראוו נקמה פי עדייאננא
זכותה תעמוד לנו / וקבץ אלוהיי את פזורינו
ובנה לנו בית מקדשנו / ונחזה נקם באויבינו
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אשה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
קרב ביאת משיח / ובנה היכל ומזבח
ונקריב אִשֶה ריח / ונשיר לך שיר ושבח / ונקריב אשה וכו׳
הקצות בעדבית־יהודית-אוילי בלויל-ז'ולייט חסין
עמוד 174
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Chaouat-Chaltiel
CESANA
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la bourgade du même nom dans la province de Rimini. Au XXème nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis, par des descendants des Livoumais.
ISAAC: Un des dirigeants de la communauté livoumaise de Tunis au cours de la seconde moitie du siecle dernier.
CHABBAT
Nom patronymique d'origine hébraïque, ayant pour sens l'arrêt de tout travail de toute activité, le septième jour de la semaine, le jour du repos de l’Etemel: "Ainsi furent terminés les deux et la terre, avec tout ce qu'ils renferment. Dieu mit fin le septième jour, à l'oeuvre faite par lui; et il se reposa le septième jour, de toute l'oeuvre qu’il avait faite. Dieu bénit le septième jour et le proclama saint, prce qu'en ce jour il se reposa de l’oeuvre entière qu'il avait produite et organisée" (La Genèse, 2, 1-3). C'est l'une des bases essentielles de la foi juive, un des facteurs qui ont fait le plus pour sa cohésion et sa survie au point que l'on dit que plus que les Juifs ont gardé le chabbat, le chabbat a gardé les Juifs. Comme prénom il était traditionnel donné aux garçons nés un jour de chabbat (comme le plus célèbre des faux Messie Chabtaï Zvi). Autres formes: Cebat, Sabat, Bensabbat (que nous avons déjà étudié séparément). Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Oran, Mostahganem, Constantine), en Tunisie et au Maroc.
CHALECON
Nom patronymique d’origine espagnole, textuellement le grand gilet, le porteur d'habits amples. A rapprocher du patronyme arabe Boujenah qui a sans doute le même sens. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté uniquement au Maroc.
CHALOM
Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom masculin qui a pour sens la paix, à rapprocher de Chélomo, Salomon, devenu nom patronymique dans nombre de communautés, tout en continuant à être donné comme prénom dans toutes les communautés sépharades et achkénazes. Le nom est attesté au Maroc au XVIême siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque, précédé de l'indice de filiation: Ben Chalom. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Tunisie (Gabès, Tunis ); au Maroc (Tétouan, Casablanca, Sefrou); et en Algérie, dans l'Oranais.
RAPHAËL: Négociant originaire de Tétouan installé à Oran où il acquit la nationalité française. Il défraya la chronique en 1893 par sa condamnation à cinq ans de reclusion pour avoir vendu de la poudre a des rebelles souleves contre les autorités françaises.
MARDOCHEE: Fils de Raphaël. Riche négociant, en association avec son frère Vidal, et homme politique né à Oran. Ils furent à ces deux titres les cibles privilégiées des attaques contre "l'accaparement de l'Algérie par les Juifs" au cours de la très violente campagne antisémite qui déferla sur l'Algérie au cours de la dernière décade du XIXème siècle et qui atteignit son apogée en 1897-98 au moment de l'Affaire Dreyfus en métropole. Il fut élu en 1892 conseiller municipal du Village nègre, le quartier indigène d'Oran. Il s'occupa activement des intérêts des indigènes musulmans, principalement en matière d'éducation, créant la première "école de filles indigènes" d'Algérie. Son dévouement à la cause des ses électeurs et son indépendance d'esprit lui valurent la haine féroce des membres européens du Conseil Municipal, haine qui trouvait son illustration dans la presse antisémite et en tête dans le quotidien "Le Petit Africain". Il blessa au cours d'un duel le rédacteur de ce quotidien qui menait contre lui une campagne d'une grande violence. Pour faire pièce à ces attaques, il créa en 1895 avec son frère Vidal un hebdomadaire de combat, "L'Impartial Oranais". Le journal fut contraint à la fermeture après la condamnation des ses rédacteurs, les frères Chalom pour diffamation. Il fut aussitôt remplacé par un autre titre "Le Colon Oranais”. Le ton militant du journal rendant coup pour coup lui valut la haine féroce des milieux antisémites. Lors des graves désordre du 21 mai 1896, la foule des antisémites assiégea la maison de Mardochée qui pour se dégager, fut contraint d'ouvrir le feu, blessant un des manifestants. Il fut arrêté et condamné à six mois de prison avec sursis. Avec la communauté israélite d'Oran, les frères Chalom eurent des rapports difficiles et délicats. Méprisé des vieux habitants de la ville en tant que descendant de nouveaux venus du Maroc, il les heurta encore plus par son détachement de la tradition religieuse, se proclamant ouvertement libre-penseur et favorable à une assimilation totale à la société française. Il épousa une Espagnole catholique et ses enfants furent baptisés à l’Eglise. Suivant une ligne anti-consistoriale, il entra avec son frère Vidal, en conflit avec l'étemel et tout-puissant président du Consistoire, le légendaire Simon Kanoui. Après la décrue de la vague antisémite à Oran, à partir de 1900 il n'hésita pas s'allier avec les anciens anti-juifs pour revenir au Conseil Municipal et continua à écrire dans les journaux locaux. Pour défendre ses positions, auprès de l'opinion juive et non-juive, il édita une brochure intitulée "Juifs et anti-Juifs".
JACQUES: Juriste à Tunis à la fin du XIXème début du XXème siècle, auteur d'une étude sur "Les Israélites de la Tunisie; leur condition civile et politique" (Paris, 1908).
DARIO: Célèbre médecin né à Tunis en 1880. Médecin de la famille beyicale, il soigna avec le même dévouement les habitants de la Hara où il était surnommé le Maimonide de Tunis. Sur le plan communautaire, il fut dans les années vingt président d'honneur de l'UUJJ, L'Union Universelle de la Jeunesse Juive fondée à Paris par Aimé Pallière et participa à toutes les oeuvres de bienfaisance de la communauté.
SYLVAIN: Homme politique israélien, Vice-ministre de la Défense du gouvernement Nétanyahou. Né à Gabes, en Tunisie, il monta enfant avec sa famille en Israël en 1959. Economiste, il fut président de la Hebrat Hahashmal, l’Electricité d'Israël, la plus grande société économique d'Israël. Militant du Likoud, il entra à la Knesset en 1992. Il se distingua comme président de la Commission des Affaires Economiques.
CHALTIEL
Nom patronymique d'origine hébraïque, francisation de "chealtiel", prénom masculin biblique qui a pour sens je l’ai demandé à Dieu. Il est évoqué dans le petit prophète Haggaï comme le père de Zéroubabel: "Dans la deuxième année du roi Darius, le sixième mois, le premier jour du mois, la parole de l'Etemel fut adressée par l'organe du prophète Haggaï à Zeroubabel, fils de Chaltiel, gouverneur de Judée .. (Haggaï, 1, II). Ce prénom qui était fort répandu chez les Juifs du Portugal et leurs descendants dans l’empire ottoman et dans les communautés achkénazes, n'a jamais été populaire au Maghreb et n'y a subsisté que comme nom patronymique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Sousse) et en Algérie (Constantine).
CHAMAK
Nom patronymique d’origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: l'homme hautain, orgueilleux, porté chez les Juifs et les Musulmans. Autre orthographe: Chemak Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie, particulièrement dans le Constantinois (Constantine, Guelma, Tébessa).
CHAMAS
Nom panonymique d'origine hébraïque, francisation de chamach, textuellement le serviteur, celui qui sert les autres, indicatif d'une fonction: le bedeau de la synagogue ou l'huissier du tribunal rabbinique. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie, à Tunis.
CHAOUAT
Nom patronymique d'origine arabe, vraissemblablement indicatif d'un métier le rôtisseur, essouat. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Béja, Monastir) et en Algérie (Constantine).
- FRADJI: Fils de rabbi Nissim. Un des saints les plus vénérés du judaïsme tunisien. Son tombeau à Testour, près de Béjà, loin de toute agglomération juive, est le premier miracle attaché au nom de celui qui est considéré comme le plus doué des poètes de langue hébraïque qui ait jamais vécu en Tunisie. La légende raconte qu'un soir le rabbin, qui était origianire du Maroc, né à Fès au début du XVIIème siècle, avait dit à son serviteur de bien fermer les fenêtres et de tirer les rideaux, ajoutant: "demain quand tu entreras dans ma chambre, je serais mort. Tu me trouveras lavé, habillé, prêt à être enterré. Tu me feras placer sur une mule et là où elle s'arrêtera, vous m'enterrerez." Les Juifs de Béjà suivirent à la lettre ses instructions. La caravane s'ébranla suivant la mule qui dans son inconscience entra dans le camp du Bey. Effrayés, les accompagnateurs juifs s'enfuirent et s'en revinrent à Béjà. Quant à la mule, sans tenir aucun compte des soldats qui voulaient la chasser, elle continua son chemin jusqu'à ce qu'elle s'arrêta enfin. Le Bey non seulement permit aux Juifs d’enterrer là leur rabbin, mais ordonna de plus à ses serviteurs de lui construire une coupole comme on le fait pour les saints marabouts musulmans. Sa Hiloua au début de l'automne, pendant les mi-fêtes de Soucot, attirait des milliers de pèlerins de Béjà et même de de Tunis. Les Musulmans le vénéraient également. Auteur de près d'un millier de poèmes, dont plusieurs d'inspiration mystique pleurant l'exil et exaltant la Rédemption future sont entrés dans la liturgie des synagogues tunisiennes et étaient connus dans toute l'Afrique du Nord, transmis oralement de génération en génération. Leur recueil fut imprimé pour la première fois à Livourne en 1872, sous le titre de "Shiré Zimra". Le professeur Ephraim Hazan en a fait une nouvelle édition critique en 1986 à Jérusalem.
- DAVID (1849-1934): Descendant en droite ligne de l'illustre saint. Rabbin né à Monastir. Orphelin très jeune, il fut recueilli et éduqué par son oncle maternel. Nommé grand rabbin de Mahdia en 1870, il resta à son poste pendant près d'un demi- siècle avant d'être appelé à la tête du Tribunal rabbinique de Sousse où il devait terminer ses jours.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Chaouat-Chaltiel
Page 302
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור
ב־4 באוגוסט 1909 ביקר בבית־הספר מר ג׳ונסטון, הקונסול הבריטי במוגדור. הוא שאל את התלמידות שאלות, האזין לשיעור והגיע למסקנה, שידיעותיהן מקבילות לאלה של רוב התלמידים באנגליה: מבטאן האנגלי טוב ויש להן ידע מצוין בהיסטוריה של אנגליה, במדיניות, בחוקים ואף הבנה בגאוגרפיה. מבקרים אנגליים, ביניהם אנשי חינוך ואקדמיה, רשמו בספר האורחים את התרשמותם החיובית מהישגי התלמידות ומן המשמעת הטובה.
על פי דיווחו של מר ש׳ וינשטיין, שלימד אנגלית בבתי־הספר, למדו אנגלית גם בבית־הספר של כי״ח במוגדור מזה שנתיים, והבנות, שלמדו שפה זו שעה בשבוע, הצליחו יפה. אלא שלדעתה של הגברת קורקוס לא היה קיום בית־הספר שלה דרוש, ובעקבות זאת החליטה ״אגודת אחים״ על סגירתו. הודעה בדבר הכוונה לסגור את בית־הספר גרמה לצער בקרב החוגים האנגליים במוגדור ובערי חוף אחרות. התגובה הביאה להחלטה על דחיית הסגירה עד סוף השנה. בסיום דיווחו של וינשטיין הובא דו״ח כספי לשנת הלימודים 1910-1909, שעל פיו עלתה החזקת בית־הספר לאגודת אחים 227 לי׳׳ש.
בית־הספר המשיך לפעול גם בשנים הבאות ובשנת 1910 ארגנה סטלה מסיבת גן ל־240 תלמידות. אלא שהמחלות פרצו שוב ובאוגוסט 1912 ביקרו בבית־הספר שני רופאים. סטלה מכרה את עבודות היד, שנתפרו ונרקמו על־ידי התלמידות, ומן ההכנסות קנתה שמלות ולבנים לתלמידות. באותה שנה לא שילמה אף לא אחת מן התלמידות שכר לימוד. בשנה שאחריה נעדרו רבות מהן בשל מחלות.
בשנת 1915/6 דיווחה הגברת קורקוס, שבעיר, המונה 12 אלף יהודים, לומדות 187 תלמידות בבית־הספר שבניהולה. בחינות סוף השנה נערכו בנוכחות סגני הקונסולים הבריטיים של מוגדור, מר רבינו (H.L. Rabino), ושל קזבלנקה, מר ברום (R.H. Broome), ששיבחו את מסירותן של הגברת קורקוס ומיס בק ואת מאמציהן להעניק חינוך מעולה, שתוצאותיו ניכרות.
בדו״ח שפורסם בשנה שלאחר מכן נמסר, שמספר התלמידות ירד ל־175 ותקציב המוסד עמד על 327 לי״ש לשנה. המחלות שפגעו בעיר והמצב הכלכלי הירוד הכבידו על ההופעה הסדירה של התלמידות.
הדו״ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל־40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית־הספר מורה לאנגלית. מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי־ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של הגברת קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על אנגלית, צרפתית, ערבית, קריאה, כתיבה, דקדוק, חיבור, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.
על פי ידיעה משנת 1892 נוסד במראכש בית־ספר חדש בתמיכת ״אגודת אחים״. התכנית נתמכה על־ידי יהודי מוגדור והגברת קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראכש בנדון
.(JC, 6 May 1892, p. 12; 22 July 1892, p. 13)
בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במלאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למלאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה(שלט בשנים 1790-1757), מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למלאח.
על פי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שזכו לחסותה של ארצות־הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד עבדות. על פי הדו״ח שמסר מר הירש, מנהל בית־הספר בטנג׳יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 1,000-800 יהודים בהשוואה ל־7,000 במלאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.
רוב היהודים גרו כאמור במלאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות בצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה וגברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל־4.5 נפשות בממוצע לחדר. היו בתים, ש־20-18 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנים של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך
והצפיפות במלאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלויי
סחבות
משנות רד60 עד שנות ה־90 התנהלה התכתבות בין הקהילה היהודית במוגדור ובין ״אגודת אחים״ בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במלאח ובקשת רשות להרחיבו. היזמות לשיפור התנאים במלאח כמו גם התרומות שהושגו
לא פתרו את הבעיה.
כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות רד90 של המאה רד19 תכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התכנית נכשלה(אביטבול, תשמ״ו/א).
בשנת 1891 פורסם, ש־60 משפחות יהודיות מתגוררות ב־27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המלאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי. רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראכש רכובה על סוס עם בתה בת ה־12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי (1908-1894), להרחבת המלאח. הסולטאן אישר הקמת דירות ל־150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למלאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים חלפו והתכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור. אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידה בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה.
על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנות מלאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי: אושרה תוספת של בתים במלאח הקיים.
מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה נוסף של הגברת קורקס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקלין (Maclean), יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן. שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי־הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות. בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.
יהודי דמנאת סבלו בשנות ה־80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1886-1884. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון(ב־9 ביוני 1894), ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים. הם פרצו למלאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראכש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן הראשון. התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי־הכנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל״ט-תרפ״ה, שנכתב על־ידי שלמה הכהן, התרחשה ההתנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ״ד(1894). יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים .
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.- סטלה קורקוס-מנהלת בית ספר ופעילה בחיי הציבור
עמוד 105
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
גלגולו של סיפור: הטמעת הנרטיב בסיפור המשפחתי
לקראת סיום, אבקש להביא בפניכם את המקבילה האחרונה שהתוודעתי אליה לסיפור האבן שנפלה מן השמיים – זהו נוסח סיפורו של רפאל בן־טולילה, שמצאתי בספר שערכה משפחתו לקראת טיול שורשים לטיטואן בשנת.2016 בטרם אתעמק במקבילה של רפאל ואציע קריאה ספרותית צמודה שלה, כזו הקשובה למכלול ההיבטים התרבותיים – מהם כאלה שנידונו לעיל ואחרים שבלטו פחות בנוסחים הקודמים – אביא את סיפורו כלשונו:
׳האבן שנפלה מהשמיים׳ – רפאל בן־טולילה
אבי לא ידע על קיומי. מלחמת האזרחים בספרד הוציאה להורג את אבי באשמת שווא והותירה את אמי לבד עם חמישה בנים קטנים ובהריון.
כעבור ששה חודשים נולדתי בעיר טיטואן, בירת מרוקו הספרדית, מול מיצר גיברלטר ואנדלוסיה. אמא דאגה לספר לנו תכופות על אבא,ואני, לעתים, דברתי אל תמונתו בסלון כאילו היה חי. אהבתי לשחק עם חמשת האחים שלי בבית וברחוב. כל מה שהאחים שלי עשו נהגתי לעשות כמוהם ולאן שהלכו הלכתי בעקבותיהם. כך נחשפתי לחוויות ולהרפתקאות והגעתי לבית הקברות היהודי שם שמעתי לראשונה סיפור מרתק על אבן שנפלה מהשמיים וקברה שישה אנשים חיים.
בגיל שבע, ביום הזיכרון לאבי ז״ל, אמא וחמשת אחי הלכו לבית הקברות ואותי השאירו בבית עם סבא, שהיה מרותק למיטה, ועם המשרתת שהייתה קונה את שתיקתי בעזרת שדיה הגדולים והרכים. לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לבקר את אבא שלי ויצאתי בריצה בעקבות אמא ואחי. הייתי נעלם ומתגלה להם בכל קרן רחוב. בכל פעם שגילו אותי דולק אחריהם נעצרו ואילצו אותי לחזור על עקביי בצעקות ואיומים. ב׳כיכר ספרד׳ נואשו מניסיונותיהם ואמא צעקה בכעס לעברי: ׳בוא הנה ואל תעזוב את ידי אפילו לשנייה!׳ כאב לי לראות את אמא כועסת אך בתוך תוכי שמחתי על נצחוני. התחושה של ידי הקטנה בתוך ידה הבטוחה של אמא נעמה לי מאוד.
דרך סמטאות צרות ודוכנים, עמוסי ירקות ופירות, של הרובע הערבי הגענו לבית הקברות היהודי. זו הייתה הפעם הראשונה שלקחו אותי לבית הקברות. לא ידעתי איך המתים חיים ומה הם אוכלים. אחי הגדול הוביל אותנו ישר לחלק החדש של בית הקברות שם הייתה מצבתו של אבא, שבלטה בגובהה ובצבעה הלבן. 'כולה עשויה שיש איטלקי מקררה׳ נהגה אמא לומר בגאווה. כאילו יש בטיב המצבה ושוויה כדי להטיב במשהו עם המת. אז לא יכולתי לדעת שכל מה שעושים למתים עושים בעצם עבור החיים.
המצבות האילמות היו מסודרות בשורות בלי סמני חיים ביניהן, פרחים, צמחים או עצים. הכול נראה נקי ומסודר אך מת לגמרי. לא הבנתי איך המתים יכולים לשאת טונות של שיש מעליהם. לאחר שאמרו מה שאומרים ואחי הבכור אמר קדיש עברנו לחלק הישן של בית הקברות. שם היו קבורים יהודי קסטיליה, שהגיעו מגרנדה עם הגירוש, והצדיקים של הקהילה. בחלקה זו הקברים היו באי סדר ניכר וההזנחה ניכרה בכל מקום. המצבות היו עשויות מאבן פשוטה, ארוכות ושטוחות בצבע אפור־שחור. הצדיקים הסתפקו במצבות צנועות. אפילו היו מצבות ללא שם או כתובת שבעליהן זכו שסיפורי צדיקותם יהיו שגורים בפי כל. לאחר תפילה חרישית קצרה הנוכחים נעצרו מול גוש אבן גדול לא מסותת. האבן בלטה בצבעה המיוחד ובשונותה, כאילו לא הייתה שייכת למקום. אחד הנוכחים הצביע על שש בליטות באבן השמימית. ראיתי את הגדולים מהנהנים בראשם ושמעתי את האחים שלי אומרים: 'הנה האבן שנפלה מהשמיים!׳ הרגשתי קור מתפשט בגופי. נצמדתי לרגליה החמות של אמא ובקשתי ממנה שתיקח אותי הביתה.
האבן הזאת כל כך הלהיבה את סקרנותי, שיום אחד, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרו של סבא שעה שרכן על ספרי קודש ענקיים. נישקתי את ידו ושאלתי אותו ׳סבא אתה יכול לספר לי על האבן שנפלה מהשמיים?' סבא הביט בי בשתיקה מהורהרת, כמו חושב עם עצמו, האם ראוי אני לשמוע סיפור כזה בגילי. הבנתי שראשו טרוד בעניינים אחרים והלכתי בלי לגלות את סוד האבן שנפלה מהשמיים.
כמה שבועות אחר כך אמא ביקשה ממני להביא לסבא כוס מים. השעה הייתה בין הערביים כשנכנסתי לחדרו וכוס מים בידי. סבא חייך אלי ובנימה ספק לעגנית ספק מתבדחת אמר לי: ׳עדיין אתה רוצה לדעת על האבן שנפלה מן השמיים? שב לידי ושמע,. חיבקתי את סבא בחוזקה ונישקתי את זקנו שהגיע עד מותניו. לא יכולתי להסתיר את שמחתי וסקרנותי.
׳פעם אחת גר בעיר שלנו יהודי ערירי מיוחד במינו. איש לא ידע מי היו הוריו ומהיכן הגיע. לפרנסתו הוא תיקן נעליים לעוברים ושבים בקרן רחוב. קראו לו חנוך הסנדלר. עיניו היו בולטות ומאירות ופניו היו לבושות תמיד בחיוך תמים. לרוב היה מתקן את הנעלים במקום.
מי שרצה לתקן את נעליו היה מתיישב על כסא הלקוח, כסא אליהו גבוה ובלוי שידע ימי מילה רבים, חולץ את נעלו ומביט בהשתאות איך חנוך, ישוב על שרפרף נמוך, היה חותך, מדביק, תופר, משייף ומחדש את הנעל ברגעים ספורים. בכל נעל ונעל טיפל במקצועיות וביראת כבוד לדרך שעשה בעליה. חנוך לא הוציא הגה מפיו והיה מתייחס לנעליים הבלות שבידיו כאל יצירת אומנות. מעולם לא דחה נעליים שנזקקו לו, גם נעליים שלא יכלו לשלם את מחיר הדרך שעשו.
מידי פעם היה מרים מבטו כלפי הלקוח ומורידו כאילו ביקש לחבר בין הסוליה לבעליה, בין תחתונים לעליונים.
לעתים נדירות ראו אותו בבית כנסת. אמונתו הייתה עבודתו ועבודתו הייתה תפילתו. בכל נקב ונקב שהיה נוקב במרצע בעור היו כל איבריו כמו שרויים בתפילה חרישית לבורא עולם. חנוך תפר מנעלים לכל אדם באהבה ובתום ללא קשר לאמונתו. במשך השבוע היה מכין לעצמו אוכל אך בשבת אהב להתארח אצל רחמים החייט ולאכול את ה׳הדפינה׳,[ שמרנו על הכתיב כפי שהופיע בסיפור במקור. הכתיב הנכון הוא אֲדָפִינָה.] החמין הידוע של יהודי טטואן, שאשתו אסתר הייתה מבשלת לפי מתכון מיוחד. הריח המיוחד של ההדפינה וטעמה המשובח התנגן בקרביו במשך כל השבוע. בשעה שאכלו את ההדפינה, הסנדלר והחייט לא דברו ביניהם והתמסרו בהנאה מופגנת לאכילה.אסתר הביטה בהם בסיפוק וקיבלה את שתיקתם כהוקרה למעשה ידיה.
יום אחד הסנדלר הערירי התאסלם ואיש לא ידע בקהילה למה ובשל מי עשה את הדבר הנורא הזה. היהודים הפסיקו להביא לו נעליים לתיקון וחנוך התעצב מאוד. מה הקשר בין נעליים הזקוקות לתיקון לבין מעשהו לא הצליח להבין. הזקנה קפצה עליו ועד מהרה נטה למות.
רק רחמים החייט, שאהב את פשטותו התמימה שמר איתו על קשר. כשהרגיש שיומו מתקרב חנוך גילה לחברו שהתאסלם בשל שטות.
בעצם מה ההבדל בין מוסלמי ליהודי? הוא לא ידע לומר. אבל עכשיו בטרם ימות עז רצונו לשוב למנהגים, לניגונים ולמאכלים שליוו אותו כל חייו ולהיקבר כפי שנולד – כיהודי. ביום שישי, בין השמשות, חנוך שב ליהדותו. ביום שבת אכל הדפינה אצל חברו ובמוצאי שבת החזיר את נשמתו לבוראו.
באותו לילה מאות נעליים ליוו את חנוך הסנדלר בדרכו האחרונה לבית הקברות היהודי. כשהדבר נודע למוסלמים החליטו לעשות מעשה. בלילה, ששה מוסלמים נכנסו לבית הקברות היהודי והוציאו מהקבר הטרי את הגופה כדי לקבור אותה בבית קברות מוסלמי. כשעמדו ללכת מהמקום, נפלה אבן מהשמים וקברה תחתיה את ששת החוטפים. השביעי חנוך תופר המנעלים נעלם בעליונים ואיש לא יודע את מקום קבורתו עד היום הזה׳.
׳אבל אני כן יודע היכן קבור אבא שלי!׳ צעקתי. סבא הביט בי בחמלה ואימץ אותי אל לבו. ממעמקי מגירת השולחן הוציא פיסת ניר דהויה ואמר: ׳אתה יודע מה זה? זו הצוואה של אביך. ערב הוצאתו להורג אביך הצדיק מסר מכתב לסנגורו הנוצרי ובו בקשתו האחרונה – להיקבר כיהודי׳.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
עמוד 40
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
לא הספקתי לנוח והנה שוב תקפה אותי הקדחת. למרבה המזל הרופא בבית החולים בקפריסין הכין אותי לכך מבחינה נפשית, כך שלא פחדתי. הנה אני שוב קודח ועם צמרמורת חזקה, אבל לא מסוכנת כמו בפעם הראשונה. שבוע שכבתי חולה ואט אט התאוששתי, אבל נשארתי חלש וחיוור. בן דודי מימון בא לבקר אותי ויצאתי אתו לחדרה, שם בילינו כל היום יחד. הוא נתן לי כסף למקרה שאצטרך לצאת, כי בבית העולים לא נתנו לנו כסף. ניסיתי לסרב, אך בן דודי עמד על כך שאקח אותו. הודיתי לו מאוד והוא חזר לירושלים. דודי, יהודה שרביט, הוא אחיו של סבי יוסף מצד אמי, אשר זכה לעלות לארץ יחד עם הוריו, משה ותמר הקבורים כהר הזיתים. הוא עלה לארץ עם שיירה שיצאה מספרו עירי בשנת 1922, ומנתה שלושים וחמש משפחות – כל שבעת בניו נולדו בירושלים. עמדתי אתם בקשר עוד במרוקו, בקפריסין ועכשיו בארץ, וזה עבורי סיפוק עצום שהיו לי בני משפחה בארץ. לא זאת בלבד שחשתי קרבה נפשית חזקה שממילא הייתה לי כלפי ארץ ישראל, אלא הייתה זו קרבה של קשר משפחתי. זה קירב אותי לארץ ישראל באופן מוחשי עוד יותר. זה משמח מאוד שיש לי משפחה פה, ובפרט משפחה טובה ותומכת. זה נתן לי עידוד גדול יותר להיאחזותי בארץ.
באחד הימים יצאתי מבית העולים ונסעתי לחדרה, לטייל ולהתבשם מנופה של הארץ, ממנו עיני לא ידעה שובעה. הלכתי לאן שנשאוני רגליי, והגעתי לכפר ברנדס. לימים נודע לי שאשתי לעתיד נולדה שם. לעת ערב חזרתי לבית העולים תשוש, עייף ויגע. הייתי עוד חלש ומאמץ ההליכה ברגל כילה את כוחותיי. לאחר בדיקה אצל הרופא, שלחה אותי הסוכנות לבית הבראה בצפת. בצפת אחזה בי התרגשות בדומה לזו שאחזה אותי בהיותי בירושלים, ואולם בהבדל מה. בירושלים היו המקומות ההיסטוריים והקדושים, הנופים, העיר העתיקה והכותל ובצפת חשתי התרגשות רוחנית. המקומות של ההיסטוריה מקרינים עובדות יבשות וקרות, נוגעים בנפשנו ומעוררים געגועים לעבר הרחוק ותקווה לחידוש התהליך ההיסטורי. ואולם צפת – זה חי, זה עדיין מפרפר בתוכנו, שכן כל שבוע ערכנו קבלת שבת בהשראת עיר המקובלים. השירים והטקס – הכל היה לפי הקבלה, בלא שהיינו מודעים לכך. שרנו בארמית ״אזמר בשבחין וכלה בלמימצא על ריפתא״. לא קל להימצא בעיר הזוהר של המקובלים. אך נכנסתי לעיר, וכבר התנגן בראשי ״ידיד נפש אב הרחמן״ לר׳ אלעזר אזקרי ששרנו בהתלהבות. ר׳ אלעזר היה מקובל ודרשן שחי בצפת עם רבו ר׳ יוסף סאגיס. זו העיר של ר׳ יוסף קארו, ר׳ דוד בן זמרה, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ יעקב בירב, ר׳ משה קורדובירו ור׳ חיים ויטל. אי אפשר להישאר אדיש למשמע השמות האלה. פה אתה מרגיש שייך, חש בהווה וחי בתוך זה עדיין. זה מדבר אליי ישירות. כל השמות מעוררים בי רטט בכל גופי וראשי סחרחר עליי מהתלהבות.
איזה עונג להיות בעיר אפופת מסתורין ואווירה רוחנית שעוטפת אותה בהוד ובזוהר. עיר המקובלים שהקרינו מכוחם על כל גלות ישראל בעולם. אני מתיישב בבית ההבראה על גבעה נישאה ומשקיף בעונג רב ובהרגשה עילאית. ביום ו׳ אחר הצהריים אני נישא על כנפי הדמיון, רוצה לקפוץ על הגבעות וההרים סביבה ולשיר ״לכה דודי״. אני רואה בדמיוני את המקובלים ויוצא אתם לקראת שבת המלכה, שעוד מעט תכסה בהודה ובקדושתה את עיר המסתורין הזו שלא פגה השפעתה על קהילות ישראל עד עצם היום הזה. כל שבת שרנו ברחבי מרוקו את שיריו של ר׳ ישראל נג׳ארה ״יודוך רעיוני״. והנה עכשיו, אני כאן. הנה אני מסתובב בעירם ורוחם אפפתני, כאילו עודם חיים ואני מתעודד ומתענג לזכרם ושר את שיריהם. לאחר שבוע של התרגשות וסיפוק רוחני עילאי, אני שוב מתנתק בקושי ואנוס לחזור לקבוצה שלי בנווה-חיים.
אני מנסה לספר לחברים שלי על צפת ועל התרגשותי מעיר המקובלים האפופה הוד ומסתורין והם לא מבינים, כמו שלא הבינו את התרגשותי מירושלים. ״מהי צפת?״ הם שואלים, ״מי זה המקובלים?״ כל השמות זרים להם. אבוי לנו, אני חושב. מאיפה יתחילו וכמה ומתי יספיקו ללמוד כדי לחזק את זיקתם לארץ ישראל ולמורשתה ? לעת עתה הכל זר להם. הם למדו בתנועות הנוער שלהם רק על תנועת הפועלים והקיבוצים. מורשת העם היהודי, התנ״ך והיהדות, הכל חדש בשבילם. קשה למצוא שפה משותפת אתם. גם עברית הם מדברים בקושי. נשמתם רחוקה מכל מה שמלהיב אותי, על הארץ, על עברה – אפילו על דבר פשוט כמו השבת, שבשבילי הייתה משהו מיוחד. בינתיים אנחנו יושבים בטל. בזמן שאני בולע וקורא כל מה שנקרה לידי על הארץ ועל המאבק עם הבריטים והערבים, הם משוחחים ביניהם בשפתם ההונגרית, שאותה לא הבנתי. באחד הימים נתבשרנו כי אנו יוצאים למקום שיועד לנו: בית הספר החקלאי בנהלל. ואולם, חקלאות רחוקה ממני והלאה, כמרחק מזרח ממערב. מאז ומתמיד הייתי איש ספר, אבל לעת עתה זה המצוי. הגענו לנהלל והסתדרנו. ביום הראשון ללימודים ישבתי בכיתה ונוכחתי שאין לי מה ללמוד שם. הם מתחילים ללמוד עברית מההתחלה, ואני באתי מסמינר למורים עברי. ובכן, מה עושים ? דיברתי עם המדריך האחראי והסברתי לו שאין לי מה ללמוד כאץ. בינתיים, כך אמר, נחכה עד שההנהלה תחליט מה לעשות אתי. פגשתי נערה צעירה ויחד ישבנו ודיברנו. התחלתי לעזור לה בשיעורים בעברית וסיפרתי לה על החוויות שלי מהארץ, מהנסיעה שלי לירושלים, לצפת וגם על המפגש עם בני משפחתי. הייתה זו צעירה נאה, ופתוחה ללמוד. היא התעניינה מאוד במה שסיפרתי לה. היא שאלה על מרוקו, ועל חיי הקהילה היהודית שם. היא התלהבה מכל מה שסיפרתי לה. היינו יוצאים לטיולים ברגל, מדברים ונהנים מהחברות שלנו.
באחד הימים סיפרה לי בבכי שחברי הקבוצה אוסרים עליה להיפגש אתי. הם אמרו שבמרוקו כולם פראי מדבר אפריקנים! אוי ואבוי! שוב הסיפור מקפריסין חוזר על עצמו – גם כאן. איימו עליה שאם תתעקש, הם יחרימו ויענישו אותה. פשוט איימו עליה. היא סיפרה לי שהיא, בניגוד אליהם, אוהבת אותי ושהיא מוצאת בי אדם נחמד ונעים. הוכיתי בהלם! מה קורה לנפשות האבודות האלה? מדובר בילדים, שארית הפליטה, אשר מתחילים את הקליטה בארץ בשנאה גזענית שאין לה כל בסיס, שהיא פוגענית ומעליבה ללא סיבה. אני פשוט לא מאמין! האם זה מה שמלמדים בסוציאליזם של תנועת העבודה? מקרה אחר שאירע מעיד על ממדי התופעה המצערת: באחת הפעמים בהן ישבתי לשולחן עם חברים בחדר האוכל, כולם קמו משולחני ועזבו לשולחן אחר. שוחחתי עם המדריך והוא אמר לי שהוא אינו יכול לעשות מאום, שכן אם הם לא רוצים לשבת אתי ליד אותו שולחן – הוא אינו יכול להכריח אותם.
התעקשתי ואמרתי לו שעליו לדבר אתם, שהרי זו התנהגות לא אנושית ולא חברית בעליל, והוא הממונה על הדרכתם ועל חינוכם! איך אפשר להצדיק התנהגות כזאת? והוא חזר ואמר – ״זאת לא התנהגות טובה אבל אני לא יכול לעשות כלום״. ״טוב״, אמרתי, ״לכל הפחות תשב אתה אתי״. אך לא, הוא טען שעליו להיות איתם! עזבתי את המקום מיואש. אני חושב שגם הוא, כמוהם, לא חונך לאהבת עם ישראל. ניסיתי לצטט לו מן המקורות שלנו: ״אם אין דרך ארץ, אין תורה״ (לימוד), ועוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ״כל המלבין את פני…״. ואולם, טרם שגמרתי לצטט, הוא הפסיק אותי ואמר שהוא לא מבין על מה אני מדבר… אף על פי כן המשכתי וגמרתי את הציטוט – ״…חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים״. הוא ענה שהוא לא מאמין בעולם הבא וכן שלא אכפת לו מהעולם הבא!
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 250
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités-A.Laredo
Adebdubi- Edebdubi-arabo-berbere- de Debdou
Cohen Mequbbain, Hebraeo-Arabe- Cohen de Qoubbouin,dans la vallée de l'Oued Debdou.
Lévi Mequbbain, Hebraeo-Arabe- Levy de Qoubbouin,dans la vallée de l'Oued Debdou.
VILLAGES DE LA VALLEE DE L’OUAD DEBDOU.
— L'Ouad Debdou n'est qu'un ruisseau qui te perd dans le désert de Taftita, sans atteindre la Mlouia. Les villages de sa vallée se composent d'abord de ceux qui sont situés au fond; ce sont, en descendant :
Ben Fhimat-arabe-de Fhimat dans la région de Debdou.
Aflalo, ben aflalo-arabe-de Ksar Afelilou des Oulad Outad, de la tribu des Ait Izdeg
Les Aït Izdeg (en berbère : ⴰⵢⵜ ⵉⵣⴷⴳ, prononcé aussi ⴰⵢⵜ ⵉⵣⴷⴴ) sont des berbères Sanhaja parlant le Tamazight (berbère du Maroc central).
Les historiens et les ethnologues sont aujourd’hui d’accord : les Aït Izdeg sont originaires du Haut Todgha où ils vivaient en nomades avant le xiie siècle. El Beideq, au xiie siècle place les Aït Izdeg dans l’ancienne tribu Aït Tayart au même titre que les Aït Toudeght, Aït Ferkla et Aït Ghriss …(Laârbi Mezzine).
Au xiie siècle, les Aït Atta devenus trop nombreux pour un pays trop pauvre s’efforçaient – selon le Capitaine Henry de chasser de leur terrain de parcours les Aït Izdeg. Ces derniers quittaient le Todgha et allaient transhumer vers le Ziz.
La poussée des Aït Atta ne s’effectuait pas sans de vives réactions de la part des Aït Izdeg. Des guerres épisodiques éclataient entre les Aït Izdeg et les Aït Atta. Le pays est austère. Il est fait de montagnes de couleur rouge ocre, sillonnées de ravins. Les terres cultivables se résument à une mince bande longeant l’oued Ziz. Les forêts sont clairsemées, les pâturages sont maigres.
Les Aït Izdeg se sont majoritairement sédentarisés depuis plusieurs siècles le long de la vallée du Ziz, qui constituait leur foyer central, duquel ils ont débordé à l’est vers Gourrama et jusqu’au Touat, selon certaines sources orales. Ils comptent quelques nomades dans la région de Tiâlaline, près de Rich.
Afergan-berbere- d’Aït Fergan des Oulad Outad, de la tribu des Ait Izdeg.
Affergan : Porté par des juifs originaires de l'Oranais et du Maroc (variantes Afergan, Afergane, Efergan, Afrigan), le nom semble venir du berbère afrag (= lieu clos, cloître), toponyme sur lequel se sont construits plusieurs noms de tribus, notamment les Beni-Fergan, dans la région de Collo, ou les Ait Fergan. Un village marocain s'appelle Ifergan, et correspond à ifrag, pluriel de afrag. Le nom existe aussi en arabe sous les formes Fergani, El Fergani.
Ben Hayun-Ben Hayon- Hebraeo berbere-des Béni Hayun dans la vallée de l’Oued C'hegg El Ard.
Ohana-Ohanna-arabo-bebere de la Kasbah de Bou Henna des Ait Ou Afella.
OHANA : originaire de Bou Henna des Aït Ou Afella au Maroc. Ce nom peut aussi provenir de l’arabe hâna (grâce) avec l’indice de filiation berbère -o (fils) : donc fils de la grâce.
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités
Page 119