מורשת יהדות מרוקו

ויצא

מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי / וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

פרשתנו עוסקת בהתפתחותו של יעקב, בהעמדת השבטים והקמת בית יעקב. היא פותחת בחלום הסולם בבית אל, במעמד הנשגב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) ובהבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן, לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח, בודד וחסר כול, מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

לצד ההתגלות לקראת הגלות הראשונה של יעקב ובריחתו לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ומבטיחו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה..." (שם, מו, ד). מילים אלה מתחברת שבפרשתנו "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" ולאמירה שבתהלים 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני     עושה, כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה             ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'.

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

               מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

               וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

               לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

               כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

               דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                         וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

               וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

               מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

               וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                           כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

10           יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

               יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

               וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                           שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

               חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15           מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

               כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                           הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

               זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

               לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20           קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                           זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה את בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 14. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 15. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. 17. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-21. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

על המחבר

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד 'מזקני לשון הקודש'. את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס.[2]  לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן כתב על כל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. עוד כתב על נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות עד היום בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

עיון ודיון

השיר דלעיל הוא שיר מעין איזור (יש בו גם חריזה קבועה הקושרת ומחברת את השיר במעין חגורה) בעל מדריך (הפתיחה בת שתי השורות) וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" הזועקת כנגד אורך הגלות. בקשת הדובר, עם ישראל, היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו לשון בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  שם את הדברים בפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף הם לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר בקשה זו חוזרת בפי הקהל שבע פעמים.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ובשיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", פעם כשם ישראל ופעם כפועל. עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויקראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

תעודה מספר 41

ב"ה

התרי"א – 1851

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה ואיש כל הישר בעיני יעשה, ויש אשר נודרים לעניי תורה ואינם מקיימין ויש אשר מסרבים להכניס אורחים הבאים ממקום אחר ונשארו עניי תלמדי חכמים הבאים מחוץ מושלכים בבתי כנסיות ואין מאסף הביתה.

וחס ושלום כמעט כסדום היו וכשראו הגזברים צרתם צרה הולכים ושבים על בעלי בתים לפרוע נדרי נדבותם ולקבל אורחים ואין שומע סילקו עצמן מלשרת בקדש ונשארה העיר כעיר פרוצה אין חומה. אי לזאת אנשי חסד נאספו לתקן בקיעי העיר ונועצו לב יחדיו לתקן המעוות והעמידו גזברים חדשים הלא המה החכם השלם כבוד הרב מתתיה בן זכרי והחכם הותיק כבוד הרב יעקב אדהאן והטילו גורלות על הכנסת אורחים וכל איש אשר עלה עליו הגורל והגיע גורלו להכניס האורח וסירב להכניסו בביתו או איש אשר נדר והתנדב לעניים ולא רצה לפרוע אזי הגזברים יגידו להנגיד המעולה הנכבד והחשוב כבוד הרב אברהם עולייל והוא יקנוס אותו בסך חמשים אוקיות ובכן העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר הלא המה :

המשכיל ונבון הגביר המרומם כבוד הרב ישועה אלבאז והנכבד וחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם בן מאמאן והחשוב והמעולה כבוד הרב אליהו בן שלוש והחשוב ומעולה כבוד הרב אברהם אלבאז והחשוב ומעולה כבוד הרב שלם בן שטרית והרב יוסף בן הרב ברוך בן עמרם.

ובכח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ונתנו רשות והורמנא[אישור] גמול לנגיד הנזכר שכל איש אשר ידור לעניים ויתבעו אותו הגזברים הנכרים פעמים שלוש לפרוע נדבתו או איש אשר יגע גורלו להכניס האורח כמו שמפונקס סדר הגורלות ביד הגזברים הנזכרים ולא רצה לקבל האורח הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר לקונסו בסך חמשים אוקיות כאמור.

ולראיה ביד הנגיד הנזכר שכן עלתה הסכמת שבעה טובי העיר למיגדר מילתא ולהחזיר המסרבים למוטב חתמנו פה והיה זה בשבעה עשר יום לאלול המרוצה משנת חמשת אלפים ושש מאות ואחת עשרה ליצירה[1851] והכל שריר ובריר וקיים במקום סגולתא צ"ל והרב משה בן הרב בנימין אביטבול וקיים שנית מי' ימים עבר עליה הקולמוס שהיא טעות סופר ונכתב ביני שיטי והוא האמת וקיים.

עמור אביטבול סי"ט

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-החובה לאחרח זרים לפי תור וכן תשלום הנדרים…

עמוד 49

אוזווילוס ראה אוגואילוס

אוחיון ראה דוד וחיון

אוחגא ראה אבו חנא

יהודה זרחיה אזולאי ב״ר משה ב״ר דוד מחכמי פאס במאה החמישית.

עלה בשנת התק״ף/1820 לארץ ישראל והוציא לאור בליוורנו את שו״ת הרדב״ז ת״ה בתקע״ת.

מימון אזולאי מחכמי פאס במאה החמישית.

מרדכי אזולאי ב״ר אברהם, ואבי המקובל ר׳ אברהם, מחכמי פאס במאה הרביעית.

משה אזולאי ב״ר דוד. מחכמי פאם במאה החמישית.

אלישע אטובי מחכמי המערב במאה השישית. יתכן שפעל בפאס ועדיין נזכר בשנת התר״א/1841.

משה אטוויל ב״ר שלמה. מחכמי פאס במאות השלישית והרביעית חתום על הסכמת התושבים הוותיקים בענייני כתובה. בשנת הש״י/1550 (כרם המר, ה״ב, כג). חידושים ממנו מובאים בספר מראה עינים לר׳ אלעזר בהלול.

יצחק בן איעיש מרבני פאס. חידושים ממנו מובאים בס׳ מראה, עינים לר׳ אלעזר בהלול.

אברהם אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת. חתום בשנת התקס״א/1801 עם ר׳ שאול סירירו.

יעקב אלבאז מחכמי פאס ומקובליה. מצאצאיו ר׳ שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ״ח/1688 והת״ס/,1700 (כרם חמר,ח״ב, מה ומ״ז).

יצחק אלבאז [א] סב־סבו של ר׳ שמואל אלבאז. היה חכם ומקובל.

יצחק אלבאז [ב] אבי ר׳ שמואל. מחכמי פאס ונכבדיה. מסופר עליו שהיה מסיים את השולחן ערוך בכל שלושים יום. נפטר בשבת כ״ז תמוז התס״ב/1703.

משה אלבאז [א] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתום על פסקי דין בשנים התק״ל/1770 והתקל״ט/1779. עם הרבנים יהודה בן דוד ויוסף יהודה הכהן. כנראה היה סופר שטרות.

משה אלבאז [ב] מחכמי פאס במאות השישית והשביעית. נמנה על עשרת החכמים הנודעים (בתוכם ר׳ יהודה אבן עטר ור^׳ אברהם מונסונייגו) שנפטרו בשנת התרל״ב (1872).

נחמיה אלבאז מחכמי פאס במאה הקודמת ובן דורו של ר׳ ידידיה מונסונייגו החתום עמו על פס״ד. (ר׳ ידידיה נפטר בשנת תרכ״ח/1868).

רפאל משה אלבאז סופר בי״ד בפאס במאה השישית. חתום על פס״ד עם ר׳ יהודה הכהן בשנת התקמ״ת/1788.

שמואל אלבאז [א] בה״ר יצחק. נולד בשנת התנ״ח ונפטר בשנת התק״ט/

            1749—1698 בהיותו כבן b״ב שנה. כנראה שהיה מתלמידי ר׳ יהודה בן עטר. היתה לו ישיבה ומתלמידיו ידועים לנו ר׳ יוסף בן מאמון, ר׳ שם טוב בן אמוזג ור׳ אברהם מאנסאנו. כיהן ברבנות עם הרבנים יהודה בן עטר, יעקב אבן צור, שלום אדרעי ויעקב בן מלכא ועוד. יש ממנו פס״ד וכן חתום על כמה פס״ד שנדפסו בספרי השו״ת של חכמי התקופה במיוחד בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״. חתום על כמה תקנות שנתקנו בשנים התצ״ה—התק״ג. בזמן ששהה ר׳ חיים בן עטר בפאס הצטרף לישיבתו ובשעה שנתמנה ר^, שמואל לדיין מסר לידי ר׳ חיים את הנהגת הישיבה. ר׳ חיים הרבה לשבח את כושר עיונו ומידותיו הנעלות של ר׳ שמואל והגדיל לעשות בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ ״… רב ועצום יחיד בדורו גדול הרבנים חכם החכמים הדיין העצום הכולל כל מידות טובות הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמוהר״ר שמואל בן אלבאז ה׳ ירומם

כסא תורתו אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי, אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א…״.

מחיבוריו ידועים ״עז והדר״ שיטה על הש״ס, כת״י. מזכיר אותה החיד״א, ״הנער שמואל״ על מסכת שבועות, חידושים למסכתות ברכות, שבת, ראש השנה, מועד קטן, ביצה. נדה, מציעא, סנהדרין, ואבות היתה באוסף כת״י של ר״י בן נאיים, ספר דרושים, ספר זכרון, פירוש על עין יעקב ״ויאמר שמואל״ חידושים על הש״ס נדפס בקאזאבלנקא. לבד מגדולתו בתורה היה חסיד ובעל מעשים היה נוהג לעשות הגעלת כלים לכל תושבי העיר בחצירו כשהוא משגיח על ההגעלה בעצמו. מצאצאיו ידוע לנו בנו ר׳ משה הא׳ הנ״ל.

ב י ב ל ׳: נר המערב; מלכי רבנן; שם הגדולים ערך ר׳ ח. בן עטר; ספרים ערך עז והדר; ״פירות גנוסר״; כרם חמר, תקנות, קסט—קעג. ועיין לעיל עמ^׳ 118 הערה 24.

שמואל אלבאז [ב] ב״ר יצחק. ר׳ יוסף בן נאיים מזכיר עוד חכם שני בשם זהה שחי במאה הה׳. ולדעתינו המדובר באותו חכם.

ב י ב ל ׳: מלכי רבנן, דף קב—4, קכב—2.

אלדד הדני, תולדות חייו לוטים בערפל. ייחס עצמו לשבט דן ותיאר בנוסעו ברחבי העולם היהודי בסוף המאה התשיעית לספירה הנוצרית, את עשרת השבטים ״בני משה״. תאוריו היו לחלק בלתי נפרד מהמסורת בימי הביניים, על גורל עשרת השבטים והצמיחו אף אגדות חדשות. בהתאם לדברי הקראי יהודה ההדסי בן המאה ה־12, בא אלדד בראשונה למצרים וממנה לצפון אפריקה. הוא היה גם בבבל לפני שהגיע לקירואן, לערך בשנת 880, בצפון אפריקה נפגש עם ר׳ יהודה בן קוריש ומכאן יש לשער שביקר בפאס. בשנת 883 שלח אלדד מכתב ליהודי ספרד והדבר נלמד ממכתב חסדאי אבן שפרוט למלך כוזר. יהודי קירואן שאלו את הגאון צמח אודות אלדד, ובמיוחד אודות הלכות השחיטה והטריפה שלו. נראה שאלדד היה אמון על השפה הערבית וידע את התלמוד הירושלמי. ההלכות שלו צוטטו בידי הראשונים. את הלכותיו והסיפורים אודותיו פרסם בהרחבה בצירוף מבוא מקיף והערות ר׳ אברהם עפשטיין.

ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה יודאיקה כרך , עמ׳ 577—578, כולל ביבליוגרפיה מקיפה ומעודכנת; כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך א׳, ירושלים תש״י, עמו׳ ג—קמח.

יוסף אלחדאד חי במאה הד׳ והה׳ ? כנראה היה משוחטי העיר. הוא חתום בפסק דין בענייני טריפות עם ר׳ אברהם אדארוקי. אלחדאד ראה חדאד, הכהן אלהדאד

יוסף בן אליד ב״ר לוי. מחכמי פאם בסוף המאה השלישית ובתחילת הרביעית. עלה לארץ־ישראל.

לוי בן אליד אבי ר׳ יוסף. חי במאה הג/

יצחק אלבבאש חי במאה הה׳ והו׳. מן העיר אקאי. התגורר בפאס בשנת התקי״ז/1757.

משה אלברהניץ מחכמי המגורשים בפאס. חתום עם שלושה מחבריו על תקנה בי״ב סיון הרנ״ד/1494 המחייבת כתיבת גט שכיב מרע (כרם חמר, תקנות. יד).

אלכרסאני ראה כרסאני

אברהם אלמושנינו. נולד בספרד ובא בעודו צעיר לימים לפאס. חתום על תקנות המגורשים בשנת הש״ה/1535 (כרם חמר, ת״ב, כב). נחשב לאחד מגדולי החכמים בדורו, יחד עם י' אברהם חאגיז, ר׳ אברהם אוגווילוס ואחרים. בניו היו החכמים משה ויוסף.

יוסף אלמושנינו ב״ר אברהם. אחי ר׳ משה ואבי הרופא ר׳ משה. תלמיד ר׳ לוי שלא נודע מיהו. מצאנוהו מכהן בדיינות וחתום על פסקי דין בשנים השל״ג—הש״ן/1573—1590 (כרם חמר, ח״ב, לה, לב ול״ג) וחתום עם חכמי דורו בשלהי חדש אדר השס״ג/1603 על הסכמת תמיכה ביהודי ירושלים (שם, מח). בשנת השל״ו/1576 נחשב לנגיד הקהילה. היה לו בית כנסת שנקרא בשמו. יעב״ץ מתארו בספרו ״זכירת הכתובות״ שבכ״י ״אותו צדיק החה״ש הדיין המצויין המאור הגדול מאריה דאתרא סבא דמשפטים כמה״ר יוסף זלה״ה הרופא״, ומכאן שהיה רופא. חיבר ביאור על נביאים וכתובים ועל אגדות רז״ל, פירוש על אבות וספר ״פסח שני״ ביאור על ההגדה בכ״י, וכן חיבר ספר ״שרשי המצות״ שנדפס בירושלים התרס״ט. תלמידו הנודע ביותר הוא ר׳ אהרן אבן חיים שעלה לארץ־ ישראל.

משה אלמושנינו ב״ר אברהם ואחי ר׳ משה. מחכמי פאס הנודעים. דיין ומורה צדק ורופא מובהק. בספר ״יחס הכתובה״ ליעב״ץ שבכ״י מדובר בשבחו.

חי במאה הרביעית.

משה אלמושנינו ב״ר יוסף. מחכמי פאס במאה הרביעית בדור השני למגורשי ספרד. חיבר ביאור לתנ״ך שלא נדפס.

יתכן וחצרו היא זו הנזכרת בשנת השמ״ד .1584) בכ״י ר׳ עמנואל סירירו בשם ר׳ סעדיה אבן דנאן(מלכי רבנן דף קא, 3).

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה-רבני פאס
עמוד 257

27/11/2023

גיוס הפעילים החדשים, לא נעדר מקרים ׳וצאי־דזפז. באחד המקרים הללו, נוכח ״ברנארד״, לתדהמתו, כי לא בכל מקרה הזהות הבדויה מונעת חשיפה. אירע ובאחד הימים נתקל ״ברנארד״ בקזבלנקה בצעיר שהתבונן בו בקפדנות. הצעיר חלף על פניו, שב על עקביו והחל קורא: ״המפקד, המפקד…״ ״ברנארד״ העמיד פנים כמי שאינו מבין, אמר ״סליחה״ באנגלית והמשיך ללכת. אך הצעיר לא הירפה ממנו והלך אחריו. ״ברנארד״ נכנס לבית־קפה וזה המתין לו בחוץ, בסבלנות. כאשר יצא ״ברנארד״ שוב לרחוב, מצא הצעיר הזדמנות לספר לו את סיפורו: במלחמת השחרור, הוא שירת בגדודו של אותו מתנדב, בחטיבת ״אלכסנדרוני״. בגמר הקרבות, ירד הצעיר היהודי למרוקו והוא מחפש עתה דרך לשוב לישראל. ״ברנארד״ גייס אותו מיד ל״מסגרת״ וכמו צעירים רבים אחרים – הוא מתגורר עתה בישראל.

כמו המתנדבים הישראליים האחרים של ה״מסגרת״, לא הגביל עצמו ״ברנארד״ לתפקידי הגנה בלבד, אלא סייע גם לאנשי ״מקהלה" שעסקו בעלייה החשאית. במרוצת הזמן, נקבעו גם כללים ברורים לחלוקת תפקידים בין שתי זרועות אלה של ה״מסגרת״ במרוקו: חברי"לביא" היו ממונים על בטחונן של שיירות העולים ואבטחת החוף, בעוד שאנשי "מקהלה״ היו אחראים לעלייה לספינות או להברחת הגבול היבשתי. לא היתה זו חלוקה נוקשה ורכזי ״לביא״ או ״מקהלה״, גילו במרבית המקרים גמישות ושיתפו פעולה ביניהם, ולא פעם חברי ״לביא״ מילאו תפקידי ״מקהלה״ ולהיפך.

אם בשלב הראשון של פעולת ה״מסגרת״ במרוקו, הדגש בעלייה היה על פינוי כפרי הדרום, אזי עתה הועתק המאמץ לערים הגדולות. הסיבות לשינוי זה מובנות: רוב היהודים גרו ב״מלאח״ ורק מעטים מהם התגוררו מחוץ לחומות הגטו. ריכוזיות זו, הקלה על רישום המועמדים לעלייה ואיפשרה ארגון לוגיסטי יעיל יותר. לא כן ביחס ליהודים שגרו בכפרים. המרחק בין כפר לכפר היה גדול ומטעמי בטחון – חובה היתה לרוקן את הכפר מתושביו היהודיים. בערים, לעומת זאת, ניתן היה להוציא משפחות בודדות, לעתים אפילו חלקי משפחות. כמו בעבר, כך גם עתה – הרישום לעלייה נעשה על־ידי פעילים מקומיים וחברי תנועות הנוער הציוניות. התנועות שפעלו במחתרת באותה תקופה היו – ״הבונים״. שהיתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; ״דרור״, שהיתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״, שהיתה קשורה לקיבוץ הארצי וכן התנועה הדתית ״בני־עקיבא" וארגון "הנוער הציוני", שהיה קשור למפלגת הליברלים העצמאיים. נוסף על כך, פעלה במרוקו תנועת הצופים היהודית ה־״דז׳״. זו שיתפה פעולה עם תנועות הנוער האחרות, חינכה לאהבת ישראל וטיפחה את הגאווה היהודית, אך טרחה גם לשמור על הייחוד היהודי בגלות המוסלמית. על כן גם מעורבותה בעניני העלייה החשאית היתה מוגבלת יותר. אף על פי כן, גם תנועת הצופים לא יכלה להשאר מנוכרת לישראל ולציונות וכמה מראשיה אומנו בצרפת וחבריה הצטרפו ל״מסגרת" באופן אישי, ולא על בסיס תנועתי. בתקופת השיא שלה, למחרת העצמאות המרוקנית ב־1956, מנתה התנועה כ־5,000 צופים. אך בינתיים – עלו רבים מהם לישראל ואחרים היגרו לצרפת, ספרד וקנדה.

החילופים בהרכב המתנדבים במרוקו, הביאו לתנופה מחודשת בפעילותה של ה״מסגרת״ וחרף הקשיים המרובים, מספרם של העולים היהודים החל לגדול בהתמדה. אד כבר מראשית פעולתו, נתקל הצוות החדש של ה״מסגרת״ בשתי בעיות פנים־מרוקניות קשות, שהכבידו על מצבם של יהודי מרוקו ופגעו במאמץ העלייה. אלה היו – המצב הכלכלי החמור והתחרות הסמויה בין המלך לבין ממשלתו, בתחום המדיניות הבינערבית.

בחזית הפנימית, שנת 1959 נפתחה בסימן של העמקת הקרע בהנהגת מפלגת ה״איסתקלאל״. כינונה של הממשלה השמאלנית בראשותו של עבדאללה איבראהים, הביא להגברת המאבק בין מהדי בן־ברקה לעלאל אל-פאסי. בן־ברקה דגל במשטר סוציאליסטי־לאומי והוא שאב את כוחו הציבורי מהפועלים ומהאיגודים המקצועיים. עלאל אל־פאסי, לעומתו, היה שמרן ובעל השקפות פוליטיות ״ימניות״ והוא שאב את כוחו מבעלי ההון, אנשי המעמד הבינוני והחוגים הדתיים. במאמציהם להטות אליהם את לב הציבור, לא נרתעו שני הפלגים ממאבק אלים שכלל מעשי רצח, חטיפות ושריפת מועדונים. ערעור היציבות הפנימית, הביא להחרפה נוספת במצב הכלכלי. כחלק מתנאי העצמאות, נשארה מרוקו בגוש הפרנק הצרפתי. מפאת המלחמה באלג׳יריה, הואץ תהליך האינפלציה בצרפת, וערכו של הפרנק הצרפתי ירד בהתמדה. אך מטעמים של יוקרה לאומית, סירב המלך המרוקני לפחת את ערך הפרנק המרוקני ודבר זה יצר פער של 18 אחוזים בשערי שני המטבעות. זה הביא מיד לשתי תופעות בולטות – בריחת הון ממרוקו לצרפת, וצמצום היצוא החקלאי המרוקני לצרפת. משבר כלכלי חמור זה, הביא להתקוממות שבטי הברברים, שוכני ההרים. הצבא המרוקני דיכא מרידה זו באכזריות ולא נרתע מהפעלת מטוסים ותותחים נגד המורדים.

ואילו בזירה הבינערבית, ה״אוריינטציה הנאצריסטית" של מרוקו קיבלה תאוצה נוספת. ראש הממשלה, עבדאללה איבראהים, השקיע מאמצי תיווך נרחבים בין מצרים לבין טוניסיה ועיראק וצידד בביקורו של המלך בקאהיר, אף לפני ביקור בצרפת. באפריל 1959, ביקר יורש־העצר מולאי חסן בקאהיר ובשיחה עם כתבים מצרים ומרוקנים, כינה את נאצר ״גואל אפריקה ומושיע המזרח־התיכון״. גם עבדאללה איבראהים ערך באותו חודש ביקור רשמי במצרים ונתקבל לשיחה ממושכת על־ידי גמאל עבד אל־נאצר. בתגובה על כך, וללא התיעצות עם הממשלה, הזמין המלך את הליגה הערבית, לקיים בקזבלנקה את הכינוס הבא של שרי החוץ הערביים, שעמד להיערך בספטמבר 1959.

מצב כלכלי ופנימי חמור זה, אך הגביר את מצוקתם של יהודי מרוקו וחייב את ה״מסגרת״ למצוא פתרונות מהירים למצוקה זו. נוכח ערעור מצב הבטחון החרפת המשבר הכלכלי, פתחו יהודי הכפרים והעיירות בתנועת־נדידה ״מן הכפר אל העירי׳ והצטרפו למחנה־האביונים, שחיו בגטאות בדלות ובחוסר כל. מספר פושטי־היד היהודיים בקזבלנקה גדל באופן מבהיל והם נסמכו על שולחנם של מוסדות הקהילה וארגוני צדקה יהודיים. המשבר הכלכלי לא פסח גם על אנשי המעמד־הבינוני. פקידים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים פוטרו ממשרותיהם וכ־200 חברות כלכליות יהודיות פשטו את הרגל. מנהל ה״פינה היהודית״ ברדיו מרוקו הודח, משום ש״העז״ להשמיע מעל גלי האתר, בכל יום שישי, שירי עם ישראליים ו״תעמולה ציונית״. ואילו מנהיגי ה״איסתקלאל״ לא הירפו מתביעתם להלאים את מוסדות החינוך היהודיים ולשלב את רשת בתי הספר של ״אליאנס״ ברשת החינוך הכללית.

אך חמור מכל היה היחס המשפיל שגילה השלטון כלפי היהודים. באחת הנפות, התלונן ועד הקהילה כי תוך תקופה קצרה, היו שבעה מקרים של התעללות ביהודים. במקרה אחד, נטפל שוטר לפועל יהודי במטחנת־קפה וציווה עליו לטאטא את הרחוב, משום שהפועל סירב בעבר להלוות כסף לשוטר. במקרה אחר, נעצר מסגר יהודי והוכה בתחנת המשטרה מכות נמרצות, אך ורק משום שתבע משוטר לשלם לו עבור עבודה שביצע בביתו.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי

עמוד 135

רבי שמעון חיים חרוש

כוללות המערביים בירושלים ה׳ תת״ג – בערך(1892)

השד״ר דידן לא נזכר בשום מקור אחר מרושמי השדרי״ם אשר לפני ואולי אביו היה רבי אברהם חרוש שהיה השליח הראשון של עדת המערביים החדשה שיצא בשליחות למרוקו בשנת תרכ״ב ובנו השד״ר דידן אם השערתי היא נכונה היה עוד אברך, בצאתו וחתם על שטר הכוללות שלו הרב משה מלכא וספק אם חתימה זו של הרב מלכא היתה בשנת תרנ״ג אחרי שנתמנה לרב העדה. ואמנה בחתימתו לא נזכר בה בתואר רב העדה, וכנראה לפני שנת תרנ״ג, מ״מ תאריך השנה שבה הגיע השד״ר דידן לצפרו׳ נשארה בתעלומה. מכתב הכלולות הרצ״ב נכתב באותו נוסח לשני הנדיבים, א׳ בשם אהרן אלבאז, וב׳ בשם ישראל בן עולייל.

בעהי״ת

פעה"ק ירושלים תובב״א

חמדת לבבות, וענף עץ אבות הגביר החכם המרומם ונעלה לשם טוב ולתהלה, אוהב התורה ולומדיה, נדיב לב האדון אהרן אלבאז נ״י, שלום וכל טוב סלה.

אחדש״ו כמשפט ובעדו נשא תפלה. לפני שכינת עמינו שלא זזה מכתל המערבי למען יצו ה^, לך את הברכה חיים עד העולם כי״ר! ידיד ה׳! בני כוללינו האומללים אליך ידרשון, למען תט אזנך לשועת עניינו, כי כתורונו צרות תכופות. תסמר שערות השומע והמשמע. כי העוני הכביד עלינו. והעניים צועקים במרה, ואנן בדידן ק״ק המערביים יצ״ו ירוד ירדנו פלאים, ענייות קשה ומנוולת, כלו בדמעות עינינו על שבר עמינו, בעטף עולל ויונק זקן עם איש שיבה אשר על ככר לחם יצעד נבר ואין. כי מאין תמצא ידינו לנהל מספר אלף נפשות עניי קהלתינו, וכוללינו מוצב בשפל השפלים! וגם על ואת צירים וחבלים יאחונו, בראות חמשה וששה נפשות אביונים, נצמדים יחד איש על יד רעהו בחדר צר בבתי אסופי דלים אשר לנו מכים ומענים, משלבים כנצר נתעב וחשכת אפלה וצלמות מחכה למו צועקים בקול שאון רעש הבה לנו לחם ולמה נמות! ועוד נדחקנו לשלם סך עצום למלכות יר"ה כרגא דמלכא בעד עדתינו, וזה שתי שנים לא השיגה ידינו לשלם הסך העצום הזה. על כן הובאו אל בית הכלא, כמה אנשים מנכבדי קהלתינו, וגדלה צעקתם עד כי נלחצנו ללוות ברבית להוציא מצרה נפשם.

נוסף גם הוא על החובות המוטל על צוארינו, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל צעקת אביונינו ואיש משאו על שכמו מושלכים ברחובות קריה, ואין מאסף, באופן אין די באר גודל צרותינו! והנה הגיע עת לחננה לשלוח שד״ר נהוג וחלינו פני ידידינו האברך הנחמד, ציר אמונים ברוך מבנים, הרב הכולל. בישראל להלל. זרקי בנשק׳ רב ספרא כמוהר״ר שמעון חיים חרוש יצ״ו כי ראינו פרקו נאה ויאה חלינו פניו ללכת בשליחות להרים בשופר קולו, לעורר רחמי אחב״י, ובבן נא אדון החסד קום לעזרתו. ודבר נא על לב נדיבי העם כי יעשו לו נדבה כפולה כי ענייך ועניי עירך אנחנו, ועשה נא למען כבוד אחיך הנתונים בצרה גדולה ולמען השריד וכבוד אבותיו הקדושים עמודי עולם זיע״א, לעמוד לימינו בבל עז. ולצוות עליו בכתבי צוותא לאוהביו ומיודעיו, כי יהיו לו להדר׳ – עזרי. ובשכר זאת ה' משמים יריק עליך שפע רצון ברבה והצלחה. ובל טוב סלה בנהר ובנפש חרד ופקומ״ש ק״ק המערביים יצ״ו החותמים בדמע פעה״ק ירושלים תובב: המעתירים בעדו עתרת החיים והשלום

הצעיר משה מלכא ס״ט   שלמה אבישדיד

עה׳ בה׳ יששכר אצראף  ס״ט

ס״ט

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-רבי שמעון חיים חרוש

עמוד קלד

בעזה"י

התשי"ג-1953

נתוודו אצלי בבית דין ראשי משמרות החברה קדישא גומלי חסדים בעיר צפרו יעא " ביום ז' אב יהפכו לטובה של שנת תשי"ג על סדר היום של ועידה זו היה הנושא " ארבעת קברות שיהיו מוכנים לשעת הדחק בערבי שבתות וימים טובים, שנים לנשים ושנים לגברים, לשעת הדחק דוקא.

ראשי המשמרות החליטו להכין ארבעה קברות הנז׳ בארבעתן, לשעת, הדחק כמדובר וכל הברה מארבעה המשמרות הנ״ל שתשמש ב״מ באיזה קבר מהמוכנים הנז' בשעת הדחק כנז׳ חייבת לחזור ולהכין אחר תמורתו, בעת שתהיה אותה המשמרת עוסקת בקבורת איזה נפטר ב״מ, ואם יעבור ראש המשמרת ולא יכין אחר כנז' בזמן הנז', מחויב שיפרע לכיס החברה איזה סכום שיסכימו עליו שאר ראשי המשמרות ולראיה חתמנו פה בזמן הנד וקיים.

דוד עובדיה פ״ט    ע״ה משה אג׳ייני   מאיר כן פמול     יחייא ן׳ כלפון

ע״ה ישועה רובין

חותמת בית דין

43

בע״ה התרכ״ה- 1865

נועדו יחדיו יחידי קהלינו ישצ״ו קהל צפרו יע״א הלא המה החכם ונבון גם שב גם ישיש כהה״ר ישועה אלבאז י״ץ והחשוב ומעולה הר׳ אברהם בהר׳ יצחק ה״ן אלבאז והנבון הר׳ ישועה בהר׳ ברוך ה"ן עמרם והחשוב הר׳ אהרן בה׳׳ר מרדכי ה״ן אלבאז והגזבר הר׳ משה בהר׳ יעקב הכהן והנבון הר׳ משה בהר׳ אהרן ה״ן אזולאי והר׳ משה בהר׳ מכלוף ה״ן חמו ידי׳ אדבדובי והר׳ משה בהי׳ יששכר ה״ן אדהאן ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני העיר שמהיום הזה והלאה הם מקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שכל ת׳׳ח הבא לכאן ממזרח וממערב מצפון ומים יהיה מה שיהיה ופושט ידו ליטול לא יטול כי אם השליש ממה שלקח במתא פאס יע״א וכשיבוא לכאן צריך להביא בידו כתב ידם של גזברי מתא פאס יע״א כמה לקח מהם ואם לא הביא כתב ידם בעמוד והחזיר קאי עד שיביא ראיה ולאשר ולחזק ההסכמה הזאת בכל תוקף כדי שתהיה חזקה כראי מוצק נקוש״ח יחידי קהלינו הנז״ל על המב״ה ועל דעת הנשבעים בשמו הגדול באמת ובתמים לקיים כל הכתוב ולבלתי נטות מההסכמה הזאת ימין ושמאל ואין רשות לשום אדם קטון או גדול לפתוח איזה פתח אפילו כחודה של מחט בההסכמה הזאת ואדרבא כל אשר יוסף תוס׳ טובה בקיום הסכמה זאת עליו תבוא ברכת טוב ונ״ה בקוש״ח כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו הנז״ל באו״ה ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בחדש סידן המוכתר בכת״ש שנת תורי זהב ליצי׳ ושו״ב וקיים.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה תרומות לשד"רים

עמוד 50