מורשת יהדות מרוקו

קנז

אעירה שחר-פרשת תולדות

 

(141) — פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

ע׳'מ יב-ט הגאים

 

מִמָּרוֹם תִּשְׁלַח הַגּוֹאֵל, לִפְדּוֹת עַם דַּל

בְּיָד רָמָה יֵצֵא בְּעָצְמָה:

 

סוֹד-הַנֶּחְתָּם נִגְלָה לָנוּ בְּאָזְנֵנוּ

מְשִׁיחֵנוּ יָבוֹא לִנְקָמָה:

 

עָבְדוּ יְיָ בְּיִרְאָה וּבִלְבַבְכֶם

יַעֲשֶׂה לָכֶם כְּנֵס מִצְרָיְמָה:

 

וַייָ יִבְנֶה מִקְדָּשׁוֹ חוֹמוֹת וָחֵיל

וְגַם יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹמָא:

 

דַּלִּים, אֲשֶׁר הֵם בַּגּוֹלָה, יִפְדֶּה אוֹתָם —

מִשּׁוֹבֵיהֶם, בְּלִי כְלִמָּה:

 

בֶּן עַמְרָם, מֹשֶׁה הַנָּבִיא, יָבוֹא לָנוּ

גַּם יָקִיצוּ שׁוֹכְנֵי אֲדָמָה:

 

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, יְבַשֵּׂרוּ כָּל־קְהַלְכֶם —

גַּם כֻֻּלְּכֶם תֵּצְאוּ בְּעָצְמָה:

 

יִנּוֹן תִּשְׁלַח, וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

וְגַם אָבוֹת, מִיְּרוּשָׁלַיְמָה:

 

צִלְצְלֵי שֶׁמַע וּמִנִּים וְעוּגָבִים

וּמִצְהֲלוֹת מִכָּל־אֲדָמָה:

 

וּבְנֵי מֹשֶׁה עַל סוּסֵיהֶם הֵם רוֹכְבִים

וְגַם בָּאִים לְכָל־אֲדָמָה —

 

כנפי שחר

(141) הנושא: בביאת המשיח.

ביד רמה — ללא מורא. וחיל — כאן: מדרגה לאורך החומה שם עומדים חילות הצבא להלחם באויב. ומצהלות — קולות שמחה.

אעירה שחר-כרך א' פרשת תולדות- פיוט — סי׳ מסעוד בן שלום יצ״ו

נדגים להלן את לשונה וסגנונה של מגילת היטלר בעזרת ההיגדים הפותחים בכל פרק.

תפקידם של ההיגדים הפותחים להצביע על מעבר מעניין לעניין, והם מאופיינים בזיקה לשונית ורעיונית גלויה להיגדי הפתיחה של פרקי מגילת אסתר.

הפרק הראשון פותח בהיגד:

וַיְהִי בִּימֵי הִיטְלֶיר הַצַּבָּע הוּא הַ קּאפּוֹרָאל הַמּוֹשֵׁל עַל כָּל גֶּרְ מנְיָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה מְדִינוֹת. בַּיָּמִים הָהֵם בַּעֲלוֹת הָאַכְזָר הַזֶּה עַל כִּסֵּא מֶמְשׁלְתּוֹ אֲשֶׁר בְּבֶּרְלִין הַבִּירָה

והוא על דרך הפתיחה של מגילת אסתר: "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" (אס' א, א-ב(.  בפרק זה המחבר מתאר ברוח מגילת אסתר ובחיקוי לשונה את עברו העלוב של היטלר, את עלייתו לגדולה, את גאוותו, את מזימותיו ואת החלתם של חוקי הגזע בארצו. בתוך כך הוא עומד על הקשר הגנטי הישיר של הצורר הנאצי להמן הרשע ולעמלק ומבליט את התשתית הפסיכולוגית המניעה את מעשיו:

מִסְפַּר צָרוֹתָיו הָרַבּוֹת שָׁכח וּמִלִּבּוֹ הֱסִירָן וְנִקְמַת אֲבוֹתָיו הָמָן וַעֲמָלֵק יִמַּח שְׁמוֹ כִּשְׁמָם זָכַר וְעַל לִבּוֹ חֲרָטָהּ […] אָמַר בְּלִבּוֹ זְקֵנַי נֻוצְּחוּ מִמִּעוּט חָכְמָתָם וַאֲנִי אִישׁ דַּעַת וּמָלֵא תְּבוּנָה עֲצָתִי נְכוֹנָה וּזְרוֹעִי חֲזָקָה וּבָזֶה אכְבֹּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם.

על ידי הקישור לעמלק ולזרעו המחבר מעצים את הזיקה לפורים עצמו ולשבת "זכור" הקודמת לו.

בדומה לפרק ב שבמגילת אסתר, המחבר פותח את הפרק השני במילים "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלּה", אך המשך דבריו מאזכר את הכתוב המקראי דווקא על דרך הניגוד, שכן במגילת היטלר נאמר: "אחר הדברים האלה כְּשׂוֹךְ חמת המלך…"

המלך…" (אס' ב, א) ואילו במגילה שלפנינו נאמר: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…

וַַַַחֲֲֲֲמָָָָתוֹֹֹֹ עוֹֹֹֹדֶֶֶֶנָָּה יוֹֹֹֹקֶֶֶֶדֶֶֶֶת בְְְְּקִִִִרְְְְבו". בפרק זה המחבר מתאר את השתלטות גרמניה על מדינות אירופה, ואומר:

וַיֹּאמְרוּ שָׂרי הִיטְלֶיר אֵלָיו יִשְׁתַּדֵּל אֲדוֹנֵנוּ לִכְבֹּשׁ עָרִים גְּדוֹלוֹת נֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה. וְיַפְקֵיד אֲדוֹנֵנוּ הַחַיָּילִים שֶׁבְּכָל עָרֵי מֶמְשַׁלְתּוֹ יְזִינֵם וִיצַוֵּם לִלְכֹּד כָּל עִיר גְּדוֹלָה טוֹבַת מַרְאֶה יָפָה חֲזָקָה וּפוֹרִיָּה וְיוֹסִיפוּהָ עַל מַפַּת גֶּרְמנְיָא".

ההיגד שלפנינו נסמך על הכתוב המקראי "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה" (אס' ב, ב-ג), ומובלטת בו הקבלה בין גחמותיו של הרודן הנאצי החושק בערים הנאות לתאוות הנשים של המלך אחשורוש.

הפרק השלישי עוסק בהשלטת האידאולוגיה הגרמנית הגזענית-הנאצית ברחבי אירופה, בפעילותם הרצחנית של הנאצים ובהתייצבותן הגלויה של בעלות הברית כנגד גרמניה ובני בריתה. ההיגד הפותח:

אַחַר הַדְּבָרִים האֵלֶּה גִּדַּל המשול [צ"ל: הַמּוֹשֵׁל] הִיטְלֶיר אֶת הִימְלֶיר הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּרים אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל שָׂרֵי הַגֶּיסְטאפּוֹ אֲשֶׁר לו. וְכָל הַנָּאזִים כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהִימְלֶיר כִּי כֵן צִוָּה הִיטְלֶיר וְהַיּהוּדִים אֵינָם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלו

מקביל לנאמר במגילה: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן… וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן…

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אס' ג, א-ב). מכוח הקבלה המחבר מרמז על העתיד לקרות ליהודים תחת המשטר הנאצי.

הפרק הרביעי מקביל לפרק ד' במגילת אסתר, ועניינו תענית. כצפוי, ההיגד הפותח של הפרק הרביעי מאזכר את הפסוקים הראשונים של פרק ד' במגילת אסתר, אך יש בו שינוי בכיוון התנועה. שכן על מרדכי היהודי נאמר שיצא אל העיר לזעוק בה את זעקתו מול שער הארמון (במרחק ממנו) ואילו במגילת היטלר מסופר שהיהודים בּרחוּ מן ה עיר בזעקות גדולות והתדפקו על שערי בריטניה ואמריקה.

הפרק החמישי מספר על הצטרפות האמריקאים למערכה נגד גרמניה, וההיגד הפותח – "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לַמִּלְחָמָה וַיִּלְבְּשׁוּ הָאָמֵירִיקָאִים נְקָמָה" – בהיותו מיוסד על הכתוב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אס' ה, א), מבטא עצמה ונחישות לקראת העימות עם האויב במקביל לאסתר העוטה מעטה מלכות לקראת התייצבותה הנועזת מול המלך אחשורוש.

הפרק השישי מתמקד בנחיתת הכוח האמריקאים של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ובהשתלטותו על המושבות הצרפתיות. כפי שנוכל לראות, הפרק משופע בעובדות היסטוריות:

הערת המחבר:

מדובר ב"מבצע לפיד (Operation Torch)  שבו נכנסו כוחות הברית למושבות הצרפתיות במטרה להשתלט על אזורים, שמהם יוכלו לבצע מתקפות על גרמניה ועל בנות בריתה בדרום אירופה. הכוח האמריקאי נחת בחופי צפון אפריקה (בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי) ב 8- בנובמבר 1942 . השתלטות הכוח האמריקאי הייתה מהירה – באלג'יריה נכנע הכוח הצרפתי כעבור יומיים, ב 10- בנובמבר, ואילו במרוקו ההשתלטות ארכה שלושה ימים והסתיימה בכניעת הכוח הצרפתי ב 11- בנובמבר.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נדְדָה מְנוּחַת הַשַּׁלִּיט רוּזווילְט [ע"ד: בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אס' ו, א] וַיָּבוֹאוּ הָאָמֵירִיקָאִים בִּשְׁמוֹנָה לְנוֹבֵאמְבֶּר וַיִּכָּנְסוּ לֶערִים בְּיוֹם רְבִיעִי אַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר (מַתְאִיםעִם ב כִּסְלֵו) לַיּהוּדִים הָיְתָה אוֹר[ה] וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן [ ו]יקַר וּבְהַגִּיעַ הַיּוֹם אֲשֶׁר קיו [צ"ל: קִוּוּ] הָאַכְזָרִים לִשְׁלוֹט בַּיּהוּדִים הַיּוֹם אֲשֶׁר נֶהְפך לָנוּ מִ יּגוֹן לְשִׂמְחָה כִּי הָאָמֵירִיקָאִים שָׁלְטוּ עֲלֵיהֶם… וּבְכָל עִיר וָעִיר אֲשֶׁר הָאָמֵירִיקָאִים בָּאִים חֻוקֵּי הַנָּאזִים וְהַפאסִיסְת מְפֵירִים וְהָעַמִּים צֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים. וַיִּרְדְּפוּ הָאָמֵירִיקָאִיִּים הַצָּרְפַתִּים וְהַבְּרִיטָאנִים שׂוֹנְאֵיהֶם וַיּוֹצִיאוּם מִחוּץ לְאַפְרִיקָא וַיַּעֲשׂוּ בָּהֶם כִּרְצוֹנָם. וַיִּכְבְּשׁוּ טרִיפּוֹלִי סוּס סְפאקְס קירֻואן וְגאבֶּיס וַתִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה בְּכָל הֶעָרִים. וַיָּבואוּ מִסְפַּר הַהֲרוּגִים כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף וְהָאֲסוּרִים כְּמאָה וַחֲמִישּׁים אֶלֶף וּבַבִּזָּה שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם [השווה:ובבזה לא שלחו את ידם, אס' ט, י; ט, טו]. שׂוֹנְאִים לְאֵין מִסְפָּר הִפִּילוּ וּכְלֵי זַיִן רַב מָצְאוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם וְאִישׁ לא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחַד האליי.– les Alli's = בנות הברית עֲלֵיהֶם

מועדי הפלישה האמריקאית המובאים כאן מדויקים. יתר העובדות נמסרות בדחיסות ללא התייחסות לפרק הזמן שחלף בין הפלישה (בנובמבר 1942 לביטול החוקים המפלים במרוקו ובאלג'יריה -מרס-יוני 1943

 

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר   על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

פרק חמישי

כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו

מותו של מוחמד בא במפתיע, באין לו יורש ובאין קהילה שהיתה מוכנה לעכל את היעדרו כדי לחפש דרכים לבסס את האסלאם ולהמשיך את מורשתו של נביא הדת הצעירה הזו. מיד היה ברור לכול כי בתורת חותם הנביאים לא יוכל להיות למוחמד תחליף או יורש, וכי לא יוכל עוד לעלות על הבמה שום נביא אחר בכל אתר שהוא. אבל בשאר הפונקציות הציבוריות שלו: שיפוט, ניהול דתי, אקזקוטיבה ופיקוד צבאי, כל בן־אנוש שהיה בעל הכישורים הדרושים, יכול היה, בלית ברירה, למלא אותן. עמדה גם השאלה ביחס לחקיקה. שהרי אצל מוחמד, בתקופת מדינה, החקיקה היתה בהתגלות אלוהית ותורגמה למערכת חוקים שנכתבה אחר כך בקוראן והיתה לדין האסלאמי. לאמור, פונקציית החקיקה של מוחמד כמנהל ענייני המדינה והאומה היתה קשורה קשר הדוק לתפקידו הנבואי, שלולא שליחותו הוא לא היה יכול להוריד חוקים שמיימיים לשירות האדם. במבוכה שנשתררה, ובאין הסכמה על מילוי מקום מיידי לניהול ענייני העדה, התכנסו רעיו הקרובים ומאמיניו הראשונים והמסורים ביותר של מוחמד לטכס עצה. נוצרו גם קבוצות לחץ שרצו בקידום מועמדם לתפקיד, שאיש טרם הבין את תוכנו ומשמעותו. הדבר הראשון שהוסכם עליו היה, שיהא אשר יהא היורש, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר ח׳ליפה, כלומר ממלא מקום, משהו שאולי נשאל מן הנצרות, שבמות או בהעדרות ישוע ושליחיו, נוצרה משרת ״ממלא המקום״ (Vicar) ברומא, שנשארה בעינה עד ימינו. מכאן שבדורות הבאים, מאז מות מוחמד ועד להתפוגגותה של אחרונת האימפריות האסלאמיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הח׳ליפה נותר תואר לסולטאן־העל של האסלאם. מעניין שכיום תחיית הח׳ליפות הנה יסוד מוסד של האסלאם היסודני וחלק ממצעו, ללמדך על עוצמת המכשיר הזה שנוצר למחרת מות הנביא.

 

היו מועמדים ראויים רבים שראו את עצמם, ועוד יותר ראו אותם תומכיהם, כראויים למשרה החדשה והמרטיטה הזו שלא היה לה תקדים. למשל עלי, בן דודו של מוחמד, שהיה גם נשוי לבתו פאטימה, ומכאן הקשר ההדוק שנוצר בין השניים, עד כדי כך שנלחש מפה לאוזן שכאשר מוחמד היה על ערש דווי הוא הביע בפירוש את רצונו כי קרובו, חתנו ואיש אמונו יירש את תפקידו. אחרים לא ראו בעין טובה את האמביציה חסרת המעצורים של עלי, הצעיר יחסית, וחפצו במתן העדפה לאיש המוכשר ביותר בסביבתו של מוחמד – עומר אבן־אלח׳טאב, שעוד נועדו לו עלילות. גם אבו-בכר, שהיה חותנו של מוחמד – אבי אשתו הצעירה והאהובה עאישה – שהיה איש מכובד וישר דרך וגם מבוגר מן האחרים (בתרבות ההיא היתה רבותא בגיל מתקדם), הוזכר כאיש פשרה שאין קן צרעות באמתחתו. אך היתה בעיה עם כושר הנהגתו, דווקא בשעה החמורה ביותר לאסלאם, כאשר הכול היה עדיין היולי ומתהווה, והיה חשש שמא עם מות הנביא תתפרק החבילה כולה. בין כך וכך היה צורך להבטיח רצף שלטוני במדינה ובמכה, והוחלט לבחור באבו- בכר, שעורר את ההתנגדות הכי פחותה כי היה הראשון שהאמין בנביא, ושמו הועלה על-ידי עומר, והוא גם מונה כנראה על-ידי מוחמד הנוטה למות למלא את מקומו בהנהגת התפילה.

 

האתגר החמור ביותר שהוצג בפניו כח׳ליפה הראשון היתה סכנת התפרקותו, ותחילת התפוררותו ממש, של המבנה המסובך של בריתות שמוחמד הקים בימי חייו בכל רחבי חצי-האי ערב. כי לא עבר זמן וראשי שבטים שנשבעו אמונים למוחמד אישית, כמנהג השבטי הישן, לא יכלו עוד לקבל עליהם את מרות יורשיו שלא חייבה אותם. שבט אחר שבט החלו התקוממויות של שבטים ואבו-בכר היה נאלץ לשלוח צבאות נגדם ולהכניעם אחד לאחד במה שנודע אחר כך כמלחמות הרידה; (חזרת השבטים מאמונתם באסלאם). לולא הבין את גודל השעה ולולא עמד לו הכוח ליטול את ההחלטה הגורלית ההיא, שטיבעה בדם את האסלאם הקדום, ספק אם היה נותר זכר לאסלאם שלא יכול היה לשאת את המכה הזאת.

מתוך המדיה:  

מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, כנגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.

היה לעניין הרידה גם הבט כלכלי, ואולי כך ראו השבטים הבדווים הפורשים את הבעיה, להבדיל מהיסטוריונים מוסלמים מאוחרים, שהאשימו אותם ברידה. עבורם מות מוחמד פטר אותם מתשלום הזכאת, שהיו כעין דמי חברות באומה. אבו-בכר הבין, ניתן לשער, שהקופה הציבורית שלא נשענה על מקור הכנסה עיקרי אחר, עלולה להידלדל אם השבטים יבטלו את תשלומיהם, ולכן היה חשוב לו להכניע אותם אחד לאחד. הוא שילח נגדם את שני גדולי המצביאים שלו, שהפכו לגיבורי-עולם במסורת האסלאמית:

 

ח׳אלד אבן אלווליד ועומר אבן אלעאץ (אותו נפגוש אחר כך ככובש מצרים). שלטונו של אבו-בכר ארך שנתיים בלבד, בטרם נאסף אל עמיו, ובמשך רוב התקופה הוא ניצח על מלחמות הרידה (=פרישה מן האסלאם) שהטביעו בדם את רוב חצי-האי ערב אך החזירו לחיק האסלאם, לפחות נומינלית אם לא מכל הלב, את כל אבדותיו. מובן, שכמו שבימי מוחמד הוסיפו להצטרף עוד ועוד שבטים למחנהו כל אימת שכוחו עלה ושמו נודע לתהילה, כן עתה זרמו שבטים לחזרה אל דרך הישר כל אימת שנודע ברבים על נצחונותיו של אבו-בכר בקרב שבטים אחרים. אבו-בכר זכה לשמוע את התואר אל-צידיק (הצדיק) נוסף לשמו, לצד עיטור הח׳ליפה, וגם היה לראשון מבין ארבעת אל-ראשידון (ישרי הדרך), הכינוי שניתן לארבעת הח׳ליפים הראשונים אשר נבחרו לתפקידם על-פי כישוריהם ותכונותיהם התרומיות: אבו-בכר (4-632), עומר (44-634), עות׳מאן(656-644) ועלי(661-656). הם היו גם אבות הכיבושים, ההתפשטות ובניית האימפריה האסלאמית וגם הח׳ליפים שהיו אהובים כמעט על כלל המוסלמים (פרט לשיעים, כפי שנראה להלן). עם מותו של אבו-בכר בקרב, הבחירה בעומר אבן אל-ח׳טאב היתה טבעית, הגם שהיו עוררים על מנהיגותו בתחילה, לפי שהיה בעל שיעור קומה מדיני ומנהלי, עד כדי כך, שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה האסלאמית שזינקה אל העולם הגדול מן המקפצה של חצי-האי ערב. בימיו נכבשו ארץ- ישראל וסוריה, שהפכה לבסיס האומיים בצפון, ואחר כך מצרים בצפון- מערב מצד אחד והאימפריה הססאנית בצפון -מזרח מצד שני.

 

ההתרחבות המהירה והבלתי צפויה הזו נתנה ביטוי לאנרגיות האצורות בחצי-האי ערב, ושההיסטוריון המוסלמי הדגול, אבן ח׳לדון, עתיד לתת להן הסבר מדעי מחזורי. לדידו, כל כוח חדש שחי בפשטות, למשל חיי נוודות במדבר וללא נטיעת שורשים במקום אחד, ואין לו מה להפסיד, נמשך אל חיי העושר שבעיר ומסתער עליה ומכניע אותה ומנכס לעצמו את אוצרותיה. הוא לוחם בלכידות, במרץ ובמסירות, תוך השתעבדות לאידאולוגיה כלשהי ומחוייבות שבטית או כיתתית, שאבן ח׳לדון קרא לה עצבייה (רוח צוות (Esprit de corps). אולם לאחר שהוא כובש, משמין ומתיישב, הוא מאבד את כושר לחימתו ואת רצונו ללחום, הופך ל״רך״ בלשון הפוליטית של ימינו, והוא עצמו מהווה מטרה פגיעה לכוח החדש הבא העולה מן המדבר. ימי הראשידון שבהם עסקינן, וגם ימי האומיים ותחילת העבאסים, היו ימי גבורה, לחימה, התהוות, בנייה ושכרון הניצחון לאסלאם, וימי שקיעה והתרככות לאימפריה הססאנית האדירה והבאה בימים, שעברה את ימי השיא שלה, וגם ימי שפל לתרבות ההלניסטית שמשלה במצרים מאז קליאופטרה, ועתה הגיע זמנה להתכווץ ולהתנוון. הערבים גם נמשכו על-ידי ההבטחות לשלל האגדי שהמתין להם בארצות היעד וגם על-ידי הנחלות השבטיות והאישיות שהובטחו להם, ובעיניהם היו אלה פשיטות (ע׳זוות) למטרות ביזה, שהיו נהוגות במסורת הערבית מימים ימימה. הם היו מכוונים את פשיטותיהם הללו גם צפונה, מעבר לסוריה ולארץ־ישראל שנטלו מן הביזנטים, אלא שלפי שעה האימפריה הביזנטית הגדולה ניצבה כחומה בצורה והגנה על רמת אנטוליה שבשליטתה, ורוב פשיטות המוסלמים לשם עלו בתוהו. עברו עוד כ-800 שנה עד שהאסלאם העות׳מאני המנצח הסתער על קונסטנטינופול, בירת הנצרות המזרחית, כבש אותה ושינה את שמה לאיסטנבול (1453). רק ברבות הימים, כאשר היסטוריונים מוסלמים כבלאד׳ורי וטברי סיפרו את תולדות הכיבושים הללו, הם כינו אותם פותוח אלבולדאן (=פתיחה של ארצות), ואז הפך הכיבוש לאדמות קודש, כיוון שהוקדשו כווקף (=הקדש) על-ידי אללה לכל דורות המוסלמים הבאים.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 83

הערצת הצדיקים במרוקו-שאול טנג'י

 

"הצדיקים הטהורים,

אינם קובלים על הרישעה,  אלא  מוסיפים  צדק.

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה.

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)

בביקורי בביתו של רבי רפאל טויזר ראיתי על אחד מקירות ביתו את המשפטים הנ,ל והעתקתי אותם.  

 

גדולתם של צדיקי וחכמי מרוקו שהערצתם הייתה כה גדולה

בקרב יהודי מרוקו.

 

הערצת הצדיקים אצל יהודי-מרוקו נבעה בין היתר מהתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרות ושאר מצוקות. הם חשו שהצדיק מקורב לבורא עולם, והייתה תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. כוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה. צורך זה של המאמינים לפקוד את הצדיק היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה

 

    אחת השאלות המרתקות קשורה להערצת הצדיקים בכלל ובמרוקו בפרט, והיא  המספר הגדול של 

הצדיקים הנערצים על-ידם. נקודה להבהרה. באנציקלופדיה מופיעים שמותיהם של כ-3.000 מצדיקי וחכמי מרוקו. סביר להניח שהיו יותר ומסופק אני אם חלק מהקברים קיים, כי חלק מהישובים המופיעים באנציקלופדיה. רוב הצדיקים הנערצים ע"י היהודים במרוקו הוכרו חלקם עוד בחייהם וחלק לאחר פטירתם.

 

   אמרו חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'). קשה 

להינחם על הסתלקותו של צדיק, כי "צדיק שאבד לדורו אבד" (מסכת מגילה, טו) וכולנו מצטערים ומרגישים בהעדרו, רק זיכרון מידותיו וכח מעשיו בתורה ויראת-שמים בכוחם לנחם.

 

    גם אחרי פטירתם של הצדיקים, לא נותק הקשר העמוק איתם, עובדה שעד היום אנו ממשיכים לפקוד את מקום  מנוחתם הן בעת 

שמחה והן בעת עצב. מביקורים אלה, הבאנו שמחת-נפש וקדושה עמוקה אל תוך חדרי לבנו. תופעה זו היא אחד המאפיינים החשובים 

בקרב 

יהודי-מרוקו.

 

    עד עצם היום הזה אתה שומע ביראת כבוד ובחרדת קודש שמם של הצדיקים שגור בפי הבריות, הם 

מברכים ונשבעים בשמם, ואף קבעו להם מטבע-לשון של הודאה ותפילה היוצאת מאליה מפיהם. לא פעם. במהלך שיחה ובכל הזדמנות, 

אנו שומעים יהודים מרוקנים אומרים: "בְּלָּלאּה וּבְּצדיק"- (בזכות האלקים והצדיק) "בְּלָּלאהּ וּבְּסִידִי" – (בזכות האלקים ובזכות אדוני – הכוונה לצדיק) "הָא חְנָא פְעָאר אְלָּלאהּ וּפְעָארו" – (אנו בחסדי האלקים ובחסדי הצדיק) ועוד נוסחאות, המשתרבבות לתוך שיחותיהם וברכותיהם, ותפילותיהם קולחות בשטף מתוך 

לב טהור, מלא אהבה ואמונה.

 

    יהודי-מרוקו ידועים באמונתם העזה באלקי ישראל ובעבדיו הצדיקים משרתיו עושי רצונו, תמיד הם שאפו לישועות ונפלאות העל-טבעיות ע"י תפילותיהם ואכן, אלקים שמע לקול 

תפילתנו ונעשו נסים ונפלאות עמנו בכל זמן ובכל דור 

ודור. "ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים" (המשפט הקרוב שמצאתי: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" , (סידור רש"י סימן קפו) .

 

    במשך כל הדורות, הלכו העם היהודי צדיקי וחכמי מרוקו כעמודי-האש לפני המחנה, כי לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם 

ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו, ומעשיהם וצדקתם הוציאו אותם מאלמוניותם אל אמונת ההמון.

 

נשמתו של הקדוש

חייהם של הצדיקים אינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי-הגוף, גם לאחר מכן הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך, אלא שבלבושים אחרים.

 

    חייהם של רוב בני-אדם הם חיים גשמיים, אמנם, כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלקית בתוכנו, ואנו יודעים שהיא עיקר כוחנו, 

אבל ידיעה זו מופשטת בלבד.

 

    אנו רואים את המציאות הגשמית וקולטים אותה רק בחושינו, כאשר אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים, כאשר החיים הגשמיים 

מסתיימים, אנו קוראים לזה "מוות", משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של החיים. אולם אצל צדיקים מהות החיים שונה לחלוטין. 

הם רואים 

בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלקית וחייהם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת ה' ויראת ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים 

ומצטערים מדברים אחרים לגמרי – מדברים רוחניים.

 

    זוהי הסיבה שאנו מתקשרים לצדיקים אלה. אנו רוצים להיות מודרכים על-יד מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים 

אלקיים. אנו רוצים לשאוב כח וחיים ממי שראשו 

בשמים. ואנו גם מאמינים שמיגבלות העולם הגשמי, אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה 

לדברים שהם מעל לטבע, ואנו מאמינים, שהוא יודע דברים שלא הייתה לו דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.

 

    ההשתטחות על קברי-הצדיקים היא מסורת עתיקת-יומין והתפילה שם עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיקים הוא מקום שפע 

וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו שיעמוד מליץ יושר בעדם. כבר בימים הראשונים בעת התהווינו לעם, מצאנו את קדמונינו הולכים 

להשתטח על קברי-אבות ולשאת תפילה. הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ד) מספרת לנו, על כלב בן יפונה שחשש פן יכשל 

בעצת המרגלים, ולכן פרש מחבריו והלך למערת המכפלה להשתטח על קברי האבות הקדושים, לבקש 

מהם שיפעילו זכותם למעננו, כדי שינצל מעצתם הרעה של המרגלים.

 

    אל יתמה המעיין, מדוע צריכים אנו ללכת לבית-הקברות דווקא? נשב בביתנו ונבקש מאבותינו שיבקשו עלינו רחמים, וכי יש למתים 

הבדל אם אנו כאן או שם?. אכן זו טעות! כי אמנם המתים נפרדו מגופם, ולרוחם אין גבולות מקום ושמן, אבל מאידך הרי כבר נסתלקו 

מהארץ, ואין הם משוטטים בעולם השפל. נשמתם כבר טסה ועלתה לגנזי-מרום, ואם זכו, והינם נמנים על הצדיקים השוכנים בגן-עדן, 

אין נשמתם חפצה כלל ולכלל להתקרב לעולם התחתון המזוהם והמכתים את טהרתם. לכן אנו 

צריכים ללכת למקום מנוחתם כי שם עדיין נשמתם או רוחם חופפת על גופם ששימש אותם בחיי חיותם, 

והתפילה בבית-העלמין עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיק הוא מקום שפע וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו, שיעמוד מליץ יושר בעדם.

 

    בספר "מטה אפרים" כתוב: "מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש 

מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם 

צדיקים שוכני עפר".

 

    הבעל שם-טוב אמר: "כי ביום ההילולא של הצדיק אזי מוכרח אדם להטריח על עצמו ללכת אל ציונו של הצדיק, כי אז השערים פתוחין לשמוע צעקת 

המבקשים על ציונו, ולהיות עבורם שליח מצווה ולפעול בשבילם כל טוב".

 

    הגאון בעל "לשם שבו ואחלמה" סבו של רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, בשם הגר"א (הגאון רבי אליהו) אומר: "בזמן הזה, עיקר השראת השכינה, היא על קברות הצדיקים". ואכן, "אשרי עין ראתה כל אלה" (סדר רב עמרם גאון, סדר מעמדות דה), שהיו מתקבצים ביום ההילולא על קברו של הצדיק לשטוח תפילה לה' יתברך, לחזק ולהפיח רוח-אמונה בקרב המתאספים, והיו זוכים לספוג משפע קדושת מקום קבורת הצדיק לכל השנה. 

 

    אמונה זו חזקה ומושרשת בתוך ליבם של עולי-הרגל במיוחד ילידי-מרוקו, שכאשר באים להילולא, הם פוסעים לעבר קבר-הצדיק, 

ממלמלים פסוקי-תהלים, גונחים על הקבר וקוראים תפילות קבליות מספר הסוד (הזוהר).

 

    כבוד הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א אליו אני מעביר מדי פעם פרקים לעיון ולהערות. להלן תגובתו לקטע מפרק זה:  "המעוניין לעמוד על הבעייתיות ההלכתית האפשרית בסוגיא זו, מן הראוי שישלים את עיונו בה 

מתוך עיונו בדברי גדולי-הפוסקים, הרמב"ם, בהלכות אבל פ"ד ה"ד, ובדבריהם של נושאי-כליו על-אתר, ובמיוחד במאמרו המאלף של 

הגאון הרב יוסף קפאח "קריאת-שמע ותפילה במקום טומאה", בתוך: הרב יוסף קפאח, כתבים (ב) עמ' 630-621.

 

יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, כי היא התברכה בגדולי רוח, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי-התורה והחוכמה, משוררים ואוהבי-ציון. לבד 

מהפצת התורה, הקדישו מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותם. הם האירו את העולם 

באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל

 

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

                           

אקטואליה בפרשת השבוע 'תולדות'.

נפילת ישמעאל החמאסי – סימן לגאולת ישראל.

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

אזי יצמח משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – גם עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו, וחוזר לעזה – בואכה גוש קטיף

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת צ.ה.ל והשבת השבויים, ורפואה לפצועים.

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמאסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו אוה"ח הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק"לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של כמאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

סיפור שחרורה של תוניסיה בידי הכוחות בריטיים של בעלות הברית (מאי 1943) עומד במוקד הפרק השביעי והאחרון – עובדה היסטורית זו מצוינת בהיגד הפותח: "בַּחֹדֶש הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ אִיָּיר בִּשְׁלשָׁה יָמִים בּו  [הירשברג אומר – ב 7- במאי (= ב' או ג' באייר), ראה תולדות היהודים ב, עמ' 170]נִכְנְסוּ לְתוּנִיסְיָא וּ בּיזֵירְת". נראה שהמחבר "דילג" על פרקים ז-ח, והסמיך את דבריו על הפסוק הראשון של פרק ט במגילת אסתר (המבשר את סוף המעשה): "ובשנים עשר חֹדש הוא חֹדש אדר בשלושה עשר יום בו הגיע דבר המלך להֵעשות".

לקראת סיום מובאת רשימת קצינים שנעצרו בשל פשעי המלחמה. רשימה זו מוצגת בדמיון לרשימת עשרת בני המן. היגד הסיום של מגילת היטלר גם הוא כתוב בחיקוי מופתי לפסוקי הסיום של מגילת אסתר, הנה כך:

וְכָל מַעֲשֵׂי תָּקְפָּם וּגְבוּרָתָם שֶׁל האליי [=בנות הברית] הֲלא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל כָּל הָעַמִּים. כִּי הָעם הַיּהוּדִי עַם שָׁקֵט וְרוֹדֵף צֶדֶק דּוֹבר טוֹב לְעַמּוֹ וְדוֹרֵשׁ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם שְׁכֵנָיו.

והשווה: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדֻלת מרדכי… הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. כי מרדכי היהודי… דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו".

חשוב להדגיש שוב, שחיקוי לשון מגילת אסתר וסגנונה ניכר לכל אורך מגילת היטלר ואינו מוגבל להיגדי הפתיחה.

אף על פי שעיקר אחיזתה של המגילה שלפנינו הוא במגילת אסתר, יש בה שיבוצים גם ממקורות אחרים, כגון: "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת עָשָׂה", על פי "בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל", תה' ז, טז; "בַּיּוֹם אכלהוּ חרֶב וְקֶרַח בַּלַּיְלָה", על פי "ביום אכלני חרב וקרח בלילה", בר' לא, מ. כמו כן יש בה רימוזים לסיפורים מקראיים אחרים, כמו למשל ההיגד: "לְהַרְאוֹת לָהֶם אֶת גּדֶל כְּבוֹדו וְתִפְאַרְתּו וְאֶת יְקַר גְּדֻלָּתו וְרֹב חכְמָתו וּמִסְפַּר אֲנָשָׁיו", המרמז לסיפור שלמה המלך ומלכת שבא: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה… ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו (מל"א י, ד-ה).

"פורים שני" זכר להצלת קהילות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, נקבע ל 11- בנובמבר – מועד זה מצוין הן בהקדמת המחבר והן בסוף המגילה, אך אין מצוין תאריך עברי.

פיוטים ומגילות לזכר נס והצלה מקומיים נכתבו בימינו גם בישראל. עם המפורסמים שבהם נמנים שני פיוטי "מי כמוך" על תשועת ישראל במלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז, יוני 1967 ) – "אלהים ברא ישראל למופת" מאת ר' יוסף משאש (ראה משאש, נר מצוה, עמ' קסט -קעה) ו"אדון חסדך בל יחדל" מאת ר' מסעוד דאנינו (ראה דאנינו, תפארת בחורים). להבדיל מן המקובל, אין מציינים "פורים שני" לזכר תשועה זו.

להלן המגילה עם ההקדמה שבראשה, כפי שהיא מועתקת מתוך: קרופ, מ' (עורך) מגילת היטלר: הוצ' פקסימיליה. ירושלים 2006 . הוספנו על הטקסט הזה ניקוד (כמתבקש בהקדמת המחבר), ומספרנו את הפסוקים להעיד על סימן מניינם: "קוה אל ה'". עוד הוספנו תיקונים והערות, אלה מובאים בסוגריים מרובעים ובשולי הטקסט.

פ' חסין

מגלת היטליר

זְמַן רַב חִפַּשְׂתִּי לִמְצֹא תְּנוּעוֹת כְּדֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יוּכַל לַהֲגוֹת בִּמְגִלָּה זו לְהַכִּיר עֶרְכָּהּ וְלָדַעַת מִמַּה נִּצַּלְנוּ וּמָה עוֹבֵר עַל אַחֵינוּ הַפְּזוּרִים אַך לַשָּׂוְא יָגַעְתִּי כִּי בְּכָל בָּתֵּי הַדְּפוּס שֶׁל מָארוֹקו אֵין תְּנוּעוֹת. לָכֶם קוֹרְאִים יְקָרִים אֲנִי מַזְהִיר לְקורְאָהּ בְּשׂוֹם לֵב בִּשְׁבִיל שֶׁלא תְּשַׁנּוּ מִבְטָא הָאוֹתיּוֹת וּבָזֶה יִשְׁתַּנֶּה גַּם הַבֵּאוּר. בְּהַרְבֵּה מִלּוֹת יֵשׁ אֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָּל זֶה עָשִׂיתִי רַק בִּשְׁבִיל לְהָקֵל קְרִיאָתָהּ. חוֹשֵׁב אֲנִי כִּי חוֹבָה עָלֵינוּ לִקְרוֹא מְגִלָּה זו בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאַחַד עָשָׂר לְנוֹבֵאמְבֶּר ולחג פּוּרִים קָטָן שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה נִקְבַּע אוֹת ולְפוּרִים גָּדוֹל. הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לא לִמְגִלַּת הִתּוּלִים וּצְחוֹק תֵּחָשֵׁב כִּי אִם לִמְגִלָּה רְצִינִית מְגִלָּה מַמָּשׁ. כִּי עַל פִּי סִגְנוֹנָהּ יְכוֹלִים אַתּם לְהַכִּיר שֶׁהִיא מֻושְׁפָּעָה מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁלָּנוּ וְלָכֵן צָרִיך לִקְרוֹתָהּ בְּנִגּוּן כְּנִגּוּן מְגִלַּת אֶסְתֵּר.

 

הֶֶֶֶעָָָָערָָָָה בְּאֶמְצַע הַמְּגִלָּה כָּתוּב "וַיַּרְא הִיטְלֶיר כִּי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו אֵבֶל גָּדוֹל הָיָה לַיּהוּדִים": מֶה הָיָה? מֵת רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵת אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה מֵת הַסּוֹפֵר הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָשֵׁר אַבְּרָמוֹבִיץ וְעוֹד הַרְבֵּה סוֹפְרִים וַחֲכָמִים מֵתוּ בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אֲבָל לא זוֹהִי כַּוָּנַת הִיטְלֶיר הָאָרוּר כִּי אִם מָצָאתִי עַל מַה לּסְמוֹך וְסָמַכְתִּי. בְּנֵי הָמָן שֶׁמֵּתוּ הֵם שְׁנֵים עָשָׂר הַקְּצִינִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּאַפְרִיקָא. כַּאֲשֶׁר תַּתְחִילוּ הַקְּרִיאָה וְתִשְׁמְעוּ שְׁמוֹת הָאֲרוּרִים תַּכּוּ וּתְצַוּוּ לִבְנֵיכֶם לְהַרְעִישׁ בָּרַעֲשָׁנִים כְּמו שֶׁעוֹשִׂים בִּקְרִיאַת מגִלַּת אֶסְתֵּר (וּבָזֶה יִמָּחֶה שֵׁם עֲמָלֵק זֶה שֶׁנִּשְׁאַר תַּחַת הַשָּׁמַיִם)

המּחבּר פ' חסין מורה לעברית

1. HASSINE, 29, Rue de Safi – CASABLANCA

בָּרוּך אַתָּה אָבִינוּ הַמְּרַחֵם תָּמִיד עָלֵינוּ וּמַכְרִיע אוֹיְבֵינוּ תַּחְתֵּנוּ שֶׁזִּכִּיתָנוּ לִקְרֹא

מְגִלָּה.

אפרים חזן ורחל חיטין –משיח-מגלת היטליר  על הנס וההצלה של יהודי צפון אפריקה

הסכום הכולל שאסף הגיע לכ- 136 אלף פראנקים, ולאחר ניכוי ההוצאות העביר לוועד עדת הספרדים כ-114 אלף פראנקים, שמהם נותרו לו כ-69 אלף פראנקים. הוועד קיבל את הכספים שתשעה שיעורים שהועברו ממרוקו. סכום אחד מסר השד"ר עם בואו ירושלימה בתום שליחותו, ואת היתרה האחרונה של חובו פרע חודשים אחדים לאחר מכן.

מן ההתכתבות שניהל עם ראשי ועד עדת הספרדים בירושלים, שקטעים ממנה מובאים להלן, נמצאנו למדים את הקורות אותו : קשיי התחבורה ותלאות הדרך, שיבוש מסלול המסע כאשר פגש שליחים מערים אחרות (טבריה וחברון) וממוסד אחר (ישיבת " בית אל ") וניהול משא ומתן מייגע, תוך הפגנת אורך רוח עם הגבירים היחידים לגבות סכומים גבוהים ככל האפשר.התברר, שבגלל ירידת המסחר במרוקו ירדו סוחרים יהודים רבים מנכסיהם, ורק באמצעות תיאורים קודרים ביותר של מצב הספרדים בירושלים ניתן היה לשכנעם לתרום. עיתוי הביקור השפיע גם הוא : בתקופת החגים רבו ההוצאות ולכן לא הייתה נכונות לתרום, ואילו באחד המקומות דווקא עיתוי זה היה נכון, שכן אז נמצאו היהודית בבתיהם ולאחר החגים התפזרו בין כפרי הגויים לרגל מסחרם. בכל המקומות שביקר, ובעיקר בערים הגדולות, זכה לסיוע רב מצד הגבאים המקומיים, ועל פי בקשתו שלח להם ועד עדת הספרדים מכתבי תודה והוקרה מיוחדים.

עם שובו של הרב פינטו לירושלים בסוף תרפ"ד, נתבקש למסור לוועד את היומן האישי ואת יתרת הסכומים שהביא עמו. משנשתהה יתר על המידה בגלל המחלוקת בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי הוועד, קיבל התראה של עורך דין. לבסוף מסר את יומן השליחות (שקטעים ממנו מובאים להלן) ולאחר ביקורת החשבונות שאישרה את נכנותם, ניתן לו, כנהוג, שטר פיטורין בסיוון תרפ"ה – 1925.

 

תעודות.

שטר תנאים ( טיוטה )

בסימן טוב מודים אנחנו החתומים מטה חכמי ורבני ופרנסי ומנהיגיו ועד כוללות עדת הספרדים בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן האמת והצדק, שבכוח המסור בידינו מכוללות עיר קודשנו ותפארתנו תיבנה, הנכרת, שד"ר לשליחות ערי מערב הפנימי את מעלת כבודו, ידידינו הרב המופלא וכבוד ה' מלא משפחת זרע קודש טהור כבו מורני הרב רבי אברהם פינטו ישמרו צורו ויחייהו.לאסוף ולקבץ כל כסף הקדשים, נדרים ונדבות, קופות והקדשות דשייכים לכוללות עיר הקודש תיבנה ירושלים, על פי התנאים שנבאר העשויים בינינו כתנאי בני גד ובני ראובן לפי הדין וכתקנות חכמינו זכרונם לברכה "נתחייב הרב השד"ר הנזכר יצ"ו בחיוב גמור ושלם ובשעבוד גמור ושלם ששעבד גופו לדעת רבינו אברהם בר דוד זכרו לחיי העולם הבא לכתת רגליו וללכת הוא בעצמו לשליחות הנזכרת. עליו להשתדל בכל עז לקרב התועלת לטובת עוללות עיקו"ת ירושותיו שדווקא ולא בעד שם עניין ומפעל אחר כלל ועיקר. בייחוד עליו להשתדל לחזק הקופות הקבועות שמה, ולייסד ולקבוע קופות חדשות ובעד שכר טרחה ועמלו ביסוד קופות חדשות יקבל עשרה למאה משך עשר שנים מיום התייסדותם.

עליו לסדר פנקס חשבון הכנסה והוצאה בפרטות מכל עיר ועיר ושמות המתנדבים וסכום נדבתם. ואפילו נתנו לו במתנה לעצמו או לבני ביתו בפירוש. ואפילו מציאה בשוק בלי גוזמה, הכל יבא בחשבון לתת בו דין חלוקה כמו שנבאר.  זולת אם נתנו בגדים תפורים, אזי המה לעצמו, ובגמר השליחות חייב למסור לידי ועד העדה הנזכרת פנקס החשבון הנזכר וגם ההרשאה, והכוללת וגם רשימת כל מה שעשה מקבלת הקופות ונדבות – הכל כאשר לכל חייב למסרו ביד ועד העדה. כאשר בעזרת השם תשיג ידו לעשות איזה הקדש לקרן קיימת, אם יגיע כסף ההקדש לידינו, אזי יקבל שכר טרחה עשרה למאה מהקרן, ואם קרן ההקדש ישאר שמו שלא יגיע לכוללנו כי אם הפירות, אזי יקבל מהפירות תמיד עשרה למאה.

ובפירושא אתמר כי שארית כסף הקדשים שנתקבץ על ידי הרב הד"ר הקודם כמוהר"ר יקותיאל בן שמעון ז"ל שמונחים שם בערי המערב, אם יעלה בידו לגבותם, יקבל שכר טרחה מחלר הנזכר עשרה למאה.

הערת המחבר – יקותיאל בן שמעון בנו השלישי של הרב דוד בן שמעון. בשנת תרע"ד נסע למרוקו בשליחות מיוחדת לטובל עניי עדת הספרדים בירושלים, ובהיותו במכנאס חלה במחלה קשה ונפטר שם בסוף אלול של אותה השנה. במכתבו האחרון לוועד עדת הספרדים בירושלים ציין, שאסף כחמשת אלפים פראנק, ובגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא מצא דרך להעביר את הכסף לירושלים.

אין לו לקחת שום חלק בכסף הבא ישר לידינו.

וכן אין לו לקחת חלק מכסף הקדשים הנהוג לבוא ירושלמה, אף שיביאנו בידו.

בעד בגדים יקבל מן האמצע סך שלושים לירות מצריות.

בהקבץ בידו מחלק הכוללות סך חמישים לירות מצריות עליו לשלחם לשם הרב הגדול הראשון לציון. וחו"ר ועד העדה ופו"ם ועד העדה ה' עליהם יחיו אמן.

עליו לישבע שבועת השותפים בגמר שליחותו כדרכה של תורה.

כל מה שיקבץ מפרי שליחותו, כה יהיה סדר החלוקה : אחר שינוכה מן האמצע ההוצאות שהוציא כמו הוצאות אכילה שתייה לינה, סופרות ולבגדים כנזכר לעיל וכיוצא, והיה הנשאר יתחלק ששים אחוזים בעד כוללות עיר הקודש ירושלים וארבעים אחוזים יהיו לחלק השד"ר בעד שכר טרחה ופרנסת בני ביתו.

והננו לבאר שאף שלפי תקנת כוללות עיר הקודש ירושלים אין לשד"ר לקחת יותר משליש ההכנסה, בכל זאת מפני שהפראנק הצרפתי ירד מאוד, על כן ויתרנו הפעם לתת לו רשיון לקחת עד ארבעים למאה ויהי רצון חפץ ה' יצליח בידו אמן.

הצעיר בישראל – אברהם פינטו סימנא טבא.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 178

     אנשי-האשכולות העשירונו מידיעותיהם בידע עצום ואדיר: חיבורים נשגבים, אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות: העיון והמחקר, תורת הקבלה  וברזיה, הפרשנות, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה והקבלה, הדקדוק, השירה, המתמטיקה, חוכמת הצירוף והמספר, הפילוסופיה.

    נזכיר אחדים מהמחברים: רבי אברהם אָזוּלָאי, אבי סבו של החיד"א (הרב חיים דוד אָזוּלָאי), שנולד בְּפֶאס ובתחילת המאה ה- 17 ישב בחברון (ראו עליו בערך העיר חברון בכרך ו'. ש"ט), רבי שמעון לביא מחבר הפיוט "בר-יוחאי", רבי שלום בּוּזָגְּלוֹ מחבר הספר "מקדש מלך" (ראו עליו  בערך העיר לונדון בכרך ה'. ש"ט),  ועוד.

     צדיקי וחכמי מרוקו שכאמור חיברו חיבורים רבים ונשגבים,  מלאכתם לא הסתיימה:  היה עליהם להשיג מקורות כספיים להדפסת ספריהם, אם עלה בידם  לא יכלו להדפיס ספריהם במרוקו מחוסר בתי-דפוס, ונדדו עם כתביהם לארצות אחרות להדפיס את ספריהם. אזכיר את אָמְסְטֶרְדָם שבהולנד, וִינִיצְיָה שבאיטליה וגֶ'רְבָּה שבטוניסיה. אלה שזכו להדפיס את ספריהם והפיצו אותם  בקרב עמנו, תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם-ישראל בכל דורותיו ובכל פזורותיו

    למרות מה שהודפס רובה של היצירה הרוחנית היהודית המרוקנית, היה עדיין בכתב-יד, חלקם לצערנו ירד לטימיון אם בפשעי-אנוש והעלאתם באש ע"י צוררי ישראל, או ע"י הלחות והטחב, התולעים, אבדו או נאכלו ע"י העכברים. (גם רבי אברהם אזולאי כתביו ירדו למצולות כאשר הוא ירד לחוף והאוניה טבעה עם יצירותיו. זכר כתביו הוא ביטא בחתימתו בצורת אוניה. ש"ט.)

 

    רבי יוסף בן-נאיים שהיה, מאד, חרד לכתביו, שמא יהיה גורל יצירתו יהיה כגורל הספרים שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: "ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…". על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים רבים להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר "ספרי הם בני". כשרבי יוסף הלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ל"אוניברסיטי קולג'" בניו-יורק, בגלל רמת הספרים הכניסו אותן לעישון, פרצה  במחסן שריפה ורובם נשרפו ורב בודדים שרדו. (על רבי יוסף בן נאיים, ראו בכרך ד' בערך העיר פאס. ש"ט).

כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:

גורל הספרים שנכתבו על צדיקי וחכמי מרוקו, ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור. יתירה מזו,

     רבים מהם כאמור לא הודפסו בגלל ההוצאה הרבה בהוצאתם לאור. ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה  ומה מפליא לראות, כי למרות כל זאת, כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש. אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו של ה"אור החיים". ובשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא "עיטור הספרייה" ורק פעמים בודדות בחיי אדם פותחם למספר דקות.

      ספרי ה"אור החיים" הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.  ולא רק שמיגוון השיטות והדרכים ביהדות מצאו קו משווה בלימוד הספרים הקדושים, אלא אף בחתכי הגיל ניתן לראות את הפלא הגדול, המתבטא בכך שנערים ובוגרים, משכילים יותר ומשכילים פחות, אנשי הרוח והאדמה, כל אחד ברמת השכלתו ופתיחות מחשבתו, מוצא חיבור וקרבה לספרי ה"אור החיים". הקדוש, שהבנתם תובחן בכמה רמות – פשט, רמז, דרש וסוד.

התפתחות הקבלה בדרום מרוקו (אזור דְרֶע או דְרְעָא).

עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון-אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.

   העיסוק בקבלה במרוקו הוא  עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים  בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.

    גם כאשר פשטה קבלת האר"י (רבי יצחק לוריא)  מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר"י נימנו מספר חכמים יוצאי מרוקו: סוּלִימָאן אוֹחָנָה (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) , רבי יוסף בן-טָבּוּל, רבי אברהם הלוי ברוכים (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט), רבי מָסְעוּד סגינהור (ראו עליו בכרך ו' בערך העיר צפת. ש"ט) ועוד. 

    ה"זוהר" הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ"ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו, במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוּס ועד לפאתי הַסָהָרָה.

    ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.

    קבוצות הזוהר, נקראו "חברת רשב"י" (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך-כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג נד היום  קריאה בספר "הזוהר הקדוש")

מה שהוא אישי

פעמים רבות הדרכתי במרוקו, וכאשר השהיה בשבת הייתה בקזבלנקה נהגתי להתפלל עם חלק מהמטיילים בבית-הכנסת המרכזי "בית-אל" (בעבר נקרא סְלָאת אֶל-וִיהְרָאיִין, אותו בנו יהודים מהעיר וִיהְרָאן שבאָלְגִ'ירְיָה). בבתי-הכנסת במרוקו במוצאי שבת אחרי תפילת ערבית קוראים קטע מהזוהר.  השליח ציבור נהג לקרא מספר זוהר קצת ישן ובאחד הטיולים הבאתי אתי ספר הזוהר מפואר ב-13 כרכים ומתורגם לעברי ותרמתי אותו לבית הכנסת לעילוי נשמת הורי. נכחתי בבית הכנסת פעמים נוספות והתרגשתי לראות שהשלח ציבור קורא את פרק הזוהר מהספרים שהענקתי לבית-הכנסת. לא פעם שמעתי את הערכת השליח ציבור לתרומתי.

     המעיין בספרים שחוברו על ידי צדיקי וחכמי מרוקו, יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של הכותבים, החוקרים ורושמי רשומות, ע"י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם. כאשר נלמד על אורחותיהם ופועלם של הצדיקים, נוכל לדבוק במעשיהם ולעשות גם אנו כן.

    הספרים העשירו ידיעותינו על הצדיקים החכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני-דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ-ישראל.

נקודה מאד חשובה לציון, להערכה ולהוקרה

הודות לפעילותם המסורה של כבוד הרבנים: הרב פרופסור משה עמאר שליט"א והרב רבי מאיר אביטבול (שלצערנו נפטר לא מזמן יהיה זכרו ברוך). כבוד הרבנים  לא חסכו כל מאמץ לאתר אפילו ממקומות מרוחקים ונידחים כתבי יד שאולי השתמרו. הכתבים שעלה בידם להשיג היו בלויים וקרועים, אם מפאת רמת הנייר הירודה, הטחב והתולעת והעכברים. זכיתי לפגוש את כב' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א במרוקו ואף ישנו בחדר אחד (למעשה רוב שעות הללה הקדשנו לצדיקי וכמי מרוקו). לא בכל לילה נופלת בחלקי זכות כזו.

     רבי מאיר אביטבול זצ"ל סיפר לי: "אחרי שעלה בידי להשיג כתבים שונים לאור מצבם, הייתי מושיב  מומחים לפיענוח כתבי יד, או אנשים שהייתה להם בקיאות בנושא וכך יכלו לשחזר פרקים שאבדו. בכך לא תמה מלאכתם. היה עליהם להשיג מקורות להדפסת הספרים, צודקים המולי"ם שאומרים שההכנסה לא תכסה את ההוצאה, הקונים יהיו רק בעלי עניין בנושא למרות כל הקשיים עלה בידי שני המכונים "מכון אורות"  בראשותו של מורי ורבי כה' הרב פרופסור משה עמאר שליט"א, וכבוד רבי מאיר אביטבול זצ"ל. העשירונו בכתבי ד אדירים. ביקרתי במכון אורות וראיתי את כמות כתבי היד המחכה ליד גואלת  

     אני מאחל למורי ורבי הרב פרופסור משה עמאר שליט"א אריכות ימים ובריאות, ושיוכל להמשיך במפעלו הכביר,  ולספריה הספרדית – מכון בני יששכר אני מקווה שימצא מי שהוא שימשיך במפעלו הכביר של רבי מאיר אביטבול יהיה זכרו ברוך.

        זה המקום להודות ולציין את העזרה ולומר תודה גדולה לעזרה שנתן לי רבי מאיר אביטבול זצ"ל שהעמיד לרשותי כ-140 ספרים בתחומים השונים. פתח את ספרייתו בפני ונתן את הספרים המופיעים בביבליוגרפיה העמיד לרשותי, אחרי שנים החזרתי לספרייתו את הספרים, חלקם בלויים וחלקם קרועים לא ביקש ממנו אפילו שקל אחד. זכות הצדיקים מחברי הספרים תעמוד לו בעולם האמת. 

הערצת הצדיקים אצל יהודי מרוקו-שאול טנג'י

צ ׳ה. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו, אם אמרה איני מניקה אלא בשכר, לא תטול אלא מחצית שכר ההנקה, ובמה לשכב ובמה לכבס כסותו ובלאותיו.

בראותינו אנו החתומים דייני העירה פ׳אס יע״א, בענין תביעת שכר ההנקה כמה דינים מחולפים, וביחוד מ״ש הרב מגיד משנה ז״ל בשם הרשב״א ז״ל בפ^׳ י״ח מהלכות אישות, והביאו מוהרי״ק ז״ל בסי' י״ג מטור אבן העזר וז״ל, אלמנה שהיתה מניקה את בנה, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, ואעפ״י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ״ד חדשים עכ״ל. והעמידו החכמים השלמים נ״נ הקדמונים ז״ל זה הדין, במקום שנוהגים לגבות לאלמנה כתובתה מיד אחר מיתת הבעל, או אם תבעה כתובתה וגבתה אותה. בזה הוא דיכולה לומר שאינה מניקה אלא בשכר. אבל אם כתובתה היא כדת וכהלכה, ועדיין לא גבתה אותה, והיא אוכלת מכח תנאי ב״ד אינה יכולה לתבוע שכר ההנקה. וכן נראה מדעת הרא״ש ז״ל, בפ^׳ אעפ׳׳י. וגם כן בספר שו״ת למהר״י ן׳ ליב ז״ל. ולכן תיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שאם היתה כתובת האלמנה כמנהג קהלות הקדש המגורשים מקאשטילייא יצ״ו, עם היות שיכולה לומר אינה מניקה אלא בשכר, עם כל זה הואיל והם שותפים בכל אף בהנקה, לא תטול כי אם מחצית שכר.

והם קצבו קצבה לאלמנה באותו זמן, שלש אוקיות שכר ההנקה בכל חדש לא זולת. והמחצית הוא אוקייא וחצי האוקייא, מלבד מה שיותן לילד במה לשכב ובמה שתכבס לו כסותו, ובלאות שלו כמנהג התינוקות. אך אמנה אנו החתומים בראותינו שמה שתיקנו לדורם תיקנו. לכן ראינו ג׳׳כ אנו החתומים לתקן, ששכר ההנקה יהיה מהיום הזה והלאה, כפי העת והזמן. והאלמנה שכתובתה כפי המנהג, יתנו לה היורשים מחצית שכר ההנקה. אך אמנה אם כתובתה כדת וכהלכה, אנו מעמידין הדבר על דין תורה. שאם תגבה כתובתה ואין לה מזונות מכח כתו', יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר. והשמאים ישומו לה שכר ההנקה כפי העת והזמן וכפי השער, גם כן הוגד לנו שתיקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בענין ההנקה, אם מתה אם הולד, כמה חדשים מחייבין לאב לשכור לו מינקת, עם היות שזה הדין לא הוזכר בשום פוסק, שאף מוהרי׳׳ק ז״ל שדרכו להביא חדשים גם ישנים, לא הביאו אפילו במחודשים. אף על פי כן תיקנו הראשונים ז״ל, שמחוייב האב לשכור מינקת, הן לבנו הן לבתו עשרים חדש. ויפה תיקנו, וגם אנחנו הולכים בעקבותיהם. ואין לנו להרהר אחריהם, ולא לזוז מדבריהם, כי כל דבריהם אמת וצדק. ועם כל זה ראינו לתקן, שההנקה לנקבה תהיה שמנה עשר חדשים, ולזכר עשרים חדשים. ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה, עד כאן נוסח התקנה הנז׳ וחתום עליה החכם השלם ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-הרב משה עמאר-הרב אליהו עצור-מר משה גבאי. טופס תקנה, שאלמנה המניקה את בנה וכתובה למנהג המגורשים מקאשטי׳ יצ״ו.

עמוד 78

תעודה מספר 40

התרמ׳׳ב-1882

אנחנו יחידי סגולה קהילת קודש  צפרו יע״א האיר וזרח אל עבר פנינו הרב הכולל כמוהר״ר משה דלאגיטש יצ״ו בשליחות כוללות רבני אשכנז יש״ץ השוכנים בשוקי טבריה תוב׳׳ב ועם היות שכוללות האשכנזים לא היה להם חלק ונחלה בארצות המערב מכל מקום לעת כזאת בצוק העתים ומשום פקוח נפשות רבות וחסרונן כמו שהעידו רבני הספרדים מפיהם ומפי כתבם שביד השד״ר אמרנו עת לעשות לה׳ להחיות לב נדכאים ולסייע בדבר מצוה רבה כזו ונקריב את קרבן ה׳^.

 חמשים צ׳ורוס ואף שהשעה דחוקא לא חסנו על דוחקא דצבורא משום פקוח נפש, ובכן מודים אנחנו חתומים מטה בחתימת ידינו שהיא כמאה עדים שחייבים אנחנו לפרוע ליד הרב השד״ר הנזכר הסך הנזכר ופרעונו לראש חודש אייר הבא ראשון לקראתנו לשלום בלי איחור ועיכוב.

 ולראיה ביד הרב הנזכר חתומים פה בחדש שבט משנת נדרו ושלמו לה׳ אלוקיכם וקיים. אליהו שאול יתאח סלי״ט ברחם אלבאז צ״ל סי״ט משה הכהן ס״ט מאיר צבע יהודה שקרון ס״ט ישראל עולייל צ״ל סלי״ט משה דבדובי צ׳׳ל סי״ט יעקב ן׳ יעיס סי״ט.

 מאחר שחתמו שבעה טובי העיר אשר כל ענייני העיר נחתכים על פיהם כאשר גזרו כן יקום וחייבים לפרוע לו במזומנים לזמן שקצבו בלי איחור ועיכוב ולראיה ביד הרב השד״ר חתומים פה בזמן הנ״ל חדש ושנה הנ״ל וקיים.

רפאל משה אלבאז ס״ט רפאל אביטבול ס״ט.

קהלת צפרו- מקורות ותעודות -ר' דוד עובדיה-יהודי צפרו נרתמים לעזור לאחיהם במדינות אשכנז

עמוד 48

 

 

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שהשנה בשבת קודש יב' כסלו – נציין את שנת ה-טו"ב לעלייתו לגנזי מרומים,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

להצלחת החזרת כל החטופים בשלום, הצלחת צ.ה.ל במיגור האויב, ורפואה לפצועים –  בעזהי"ת.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.