אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה.

פרק י: ברית מילה

המצוה: הברית בין ה׳ ובין ישראל מותנית במילה, כפי שנאמר לאברהם: ״זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר״ (בראשית יז, 10). על פסוק זה מבוססת המצוה לדורות.

על פי הדין האב חייב למול את בנו(שבת קלז, ע״ב, קידושין כט ע״א, שו״ת ראב״ד, סי׳ רד, תשובות מהרי״ל, סי׳ יה).

אמנם צפורה אשת משה מלה את בנה (שמות ד, 25) אבל אשה אינה חייבת למול את בנה (קידושין כט, ע״א). דרוש בנושא שאשה אינה חייבת למול את בנה על ידי חכם שכיהן בתוניס: משה שתרוג, ׳ישיב משה׳, חלק שני, דף יד ע״ב.

ואם אין האב מל אותו או שהתינוק יתום – בית הדין חייב לדאוג למילתו (קידושין כט ע״א); דיני מילה: הרמב״ם מנה מצוה זו במנין המצוות עשה רטו, ובהלכות מילה ב׳ספר אהבה׳ הקדיש לה שלושה פרקים, הלכות מילה; וכן בשו״ע יור״ד, סי רס-רסו.

ר׳ יעקב בן אשר, מחבר הטור, הקדים דברים על המשמעות המיוחדת של מצוה זו, לעומת אחרות: ״ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועים בגוף וכאשר יסירה יסיר האות, אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים״ (יור״ד, סי׳ רס).

חכמים כתבו על מעלת המילה ויחודה, ונביא רק מבחר קטן.

על מצות המילה לפי הקבלה, כפי שנוסחה על ידי ר׳ רפאל משה אלבאז, בעקבות חכמים שקדמו לו: ״היא עיקר התורה וקבלת האלהות וקיום העולם, ועוד יש בה כמה סגולות: א. עוצרת המגפה; ב. רואה פני שכינה; ג. זוכה לנבואה; ד. אינו רואה פני גיהנם; ה. אויביו נופלים לפניו; ו. תפלתו נשמעת״ (׳עדן מקדם׳, עט׳ רג-רד, ראו גם יא).

חכם שחי באלג׳יריה בשם ר׳ דוד הכהן, כתב: ״מעלת המילה גדלה עד מאד שנכרתו עליה י״ג בריתות ועוד על ידה ניצול האדם מגיהנם כמו שאמרו חז״ל: אברהם אבינו עומד על פתחה של גיהנם ורואה כל בר ישראל שהוא מהול אינו מניחו לירד לגיהנם״ (׳זכרי כהונה׳, מערכת המי״ם, דף טז).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כותב בין השאר:

מצות המילה להיותה היא האות הגדול כי אנחנו עבדיו ברוך הוא ולהיות הקיר מבדיל בינינו לאומות העולם. לכן תראה כי מלכי העכו״ם בימי בית שני ברצותם לאבד שה פזורה ישראל חס ושלום לכן גזרו על המילה שלא תהיה חס ושלום בישראל ובזה חשבו להטמיע את ישראל ביניהם. אך ישראל בכל דור ודור עמדו נגדם ונגד כל צר ואויב ומסרו נפשם ממש על קידוש שמו הגדול… (׳דרכי משה/ פ׳ תזריע, דף לא).

חכם אחר מג׳רבה בשם ר׳ ציון הכהן יהונתן ציטט את הזוהר ״שעל ידי המילה ישראל מנצחים ומכניעים לאומות העולם״. בהמשך תולה את כניסת ישראל לארץ בקיום מצות המילה [בעקבות המדרש](׳ציון במשפט תפדה/ ח״ב, מערכת המי״ם, דפים סה ע״ב-סו, ע״א).

ר׳ כהן מעתוק עתוג׳י מג׳רבה בחיבורו ׳יקר הערך' מערכות לפי א״ב, בצירוף תרגום לערבית יהודית, כתב באות מ׳ על טעמי ברית המילה, דפים מט ע״א-ע״ב:

א. עוצרת המגפה; ב. אינו רואה פני גיהנם; ג. רואה פני שכינה; ד. זוכה לנבואה; ה. אויביו נופלים תחתיו; ו. תפילתו נשמעת (דוד שלמה כהן, ׳שלום דוד/ דף לז ע״א).

חכמים הביעו כמה סיבות לביצוע הברית דוקא ביום השמיני. ביניהם חכם מג׳רבה בשם ר׳ יוסף ברבי, ׳ילדי יוסף' ח״א, דף לג ע״ב, ר׳ יוסף שרביט, ׳ארחות יושר' ח״ג, או״ח, סי׳ ח. וכן ר׳ חיים הכהן מטריפולי; ״משום שקודם שיעברו עליו היקף שבעת הימים הוא כנפל טמון ואם יונח עד אשר יגדל, יש חשש שתגדל אהבת אביו עליו, ונמנע למולו שכל זמן שיגדל תתרבה אהבתו עליו״(׳וערך הכהן' מצורף לספר ׳דבר המשפט/ דף כא ע״א).

ר׳ אברהם כלפון מטריפולי כתב ספר על מנהגים וטעמיהם, ביניהם אלה הקשורים במצות מילה, תוך ציטוט מהמדרש וה׳זוהר' בין השאר: ביום המילה פורסים מפה על הפתח כסימן למשתה. מדוע טומנים את הערלה בעפר? בפרקי דר׳ אליעזר נאמר כי ארבעים שנה היו ישראל במדבר ״כשהיו מוהלין היו נוטלין אותה הערלה וטומנין אותה בעפר״… ויש סמך לחול דכתיב ״ושמתי את זרעך כחול הים״ (בראשית לב, 13).

טעם לכסא אליהו – במדרש יש רמז למנהג זה בשעה שאמר אליהו ״קנא קנאתי לה׳ צבאות כי עברו בריתך״(מלכים א, יט, 10) חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

טעם לסעודה ביום הברית: כי כתוב ״ויעש אברהם משתה ביום הגמל את יצחק״ (בראשית בג, 8). טעם לבשמים ביום המילה כדי שלא יתעלף. טעם שאומרים ״ברוך הבא בשם ה״, שמע מרבו שיש בו רמז בראשי תיבות המלה ברו״ך: בשמחה רבה וענו כלם. הב״א: הנה בא אליהו. בש״ם: בשביל שיראה מילה (׳חיי אברהם' נב ע״ב-נ״ג עב).

כפיית האב למול את בנו. כאמור, המצוה מוטלת על האב, ואם אבי הבן אומר ליתן לראובן למול, ואשתו אומרת לתתו לשמעון, דעתה בטלה מפני דעת בעלה (אליהו שמעא, ׳מכשירי מילה׳, עמ׳ מו, סי׳ ל).

אם האב מתעצל למול את בנו בעתו, חייבים בית הדין לכוף אותו אפילו על ידי הכאות. כך כתב ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשב״ץ ח״ג, סי׳ ח, וצוטט על ידי ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, דף מא ע״ב. עליו מוטלת החובה לביצוע הברית, ואין הכוונה שבעצמו יהיה המוהל.

׳בעל ברית׳ – הוא אבי התינוק, אבל גם הסנדק והמוהל נקראים בכינוי זה בהקשר לדינים השונים הקשורים בברית, כמו העלייה לתורה בבית הכנסת, או בבית ביום שנערכת הברית (יעקב בן נאיים, ׳זרע יעקב׳, סי׳ מג, דף לט ע״ב, בשם התשב״ץ).

׳אשה בעלת ברית׳ היא האשה המקבלת את התינוק מהיולדת להוליכו לבית הכנסת לברית.

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 150