מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'
ירושה
לפי דין תורה אין אישה יורשת את בעלה, אלא זכאית לגביית כתובתה מן העיזבון. כל עוד לא דרשה את כתובתה, רשאית היא להמשיך להתגורר בדירה ולהתפרנס מהעיזבון, כמו שהייתה רגילה בחיי בעלה. בנות נשואות אינן יורשות במקום שיש בנים; ובנות רווקות מתפרנסות מהעיזבון וזכאיות לעישור נכסים כנדוניה לחתונתן.
במרוקו נתקיימו שלושה מנהגים בדיני ירושה:
(א) קהילות שנהגו לפי ההלכה כלשונה.
(ב) קהילות שנהגו לפי תקנות פאס, לאמור, שהבעל והאישה נחשבים שותפים לעניין ירושה בכל נכסיהם: במות אחד מהם לוקח זה שנותר בחיים מחצית העיזבון, והחצי השני מתחלק בין היורשים; ובמקרה שהיורשים בנים, מתחלק העיזבון בין הבנים והבנות הבלתי נשואות.
(ג) קהילות שנהגו לפי ״תקנת הבחירה״ שתיקנו חכמי מכנאס בשנת תק״ף (1820), לאמור, שבמות הבעל תהיה הבחירה בידי היורשים לתת לאלמנה מחצית העיזבון או לפרוע לה סכי כתובתה. תקנה מעין זו התקבלה בפאס בשנת תרט״ז(1856), אך הודגשו בה היבטים שונים מאלה של תקנת מכנאס.
בכינוס השני הועלה עניין זה לדיון, כשלנגד עיני החכמים עמדו שתי מטרות: האחת, הצורך לאחד את כל קהילות מרוקו במנהג אחד. השנייה, הואיל ועל פי המנהג הקיים אם תיקח האישה מחצית העיזבון יש חשש לפגיעה ביתומים, אם רב מספר הבנים; ואולם גם אם תיקח רק כתובתה יצאו היתומים נפגעים, הואיל ונהוג לכתוב בכתובות סכומים גבוהים. על כן מציעה התקנה, שתחלוק האישה כאחד הבנים בחלקים שווים, עד ארבעה בנים; ואם יותר מארבעה בנים, לוקחת האישה עשרים אחוזים מהעיזבון, והיתר יתחלק בין היורשים.
מאחר שהתקנה המוצעת מבטלת תקנה קודמת שקיבלו החכמים הראשונים, מציע הרב הראשי ר׳ שאול אבן דנאן לערוך משאל בין כל הקהילות במרוקו ולהחליט לפי דעת הרוב, שנקבע לפי גודל יחסי של האוכלוסייה בכל קהילה. ואכן ההצעה אושרה ברוב גדול, ובדיני ירושה הונהג מנהג אחיד בבל הקהילות במרוקו.
הערת המחבר: יש לציין, שגם הרבנים הראשיים הרב בן ציון מ״ח עוזיאל והרב יצחק הרצוג ז״ל סברו, כי ניתן לתקן תקנות בדיני ירושה, ורצו לתקן תקנות. כנראה מאימת הקנאים לא עלה הדבר בידם. על כך ראה: הרב י״א הרצוג, ״הצעת תקנות ירושה״, תלפיות ט(תשכ״ה); הרב ב״צ מ״ח עוזיאל, ״משפט ירושת הבת״, שם, עמ׳ 48-27; הרב עוזיאל, האשה בנחלת בעלה״, התורה והמדינה ב (תש״י), עמי ט-יז. כאשר נודע לרב הרצוג על קיומן של התקנות במרוקו, פנה במכתב מי״ט בטבת תשי״א לרבי שאול אבן דנאן, וביקש שישלח לו את כל החומר הנמצא אצלו בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי להיעזר בו לגיבוש הצעת התקנה בעניין זה, כי ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״ (ראה: שו״ת הגם שאול, ירושלים תשל״ז, ב, עט׳ יט-כג). על ההתנגדות לתקן תקנות בנושא ראה: הרב יוסף כהן, ״כח בי״ד, ומוסדות הציבור בתקנות לשינוי דיני ירושה״, התורה והמדינה ד-ה (תשי״ג-תשי״ס, עט׳ קעז-קץ.
ירושת הבת
בהלכה זו הונהג באותם כינוסים חידוש: גם אם ירשו הבנות הרווקות את אביהן עם הבנים, יירשו עם אחיהן בפטירת אמן. וזאת בניגוד לתקנה קודמת, שהעניקה לבנות הרווקות זכות ירושה חד־פעמית, בפטירת אביהן או בפטירת אמן. אשר לבנות הנשואות נשאר המצב הקודם, שאינן יורשות.
בכינוס הרביעי הועלתה ההצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה בתוך שאר הבנים היורשים. הייתה בכך היענות לטענות המשכילות, שדרשו שוויון מלא לבנות ולבנים, כפי שהובאו דבריהם בפי החכם המציע, הואיל ״והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן [= להכין נדוניה] או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו״. כלומר, כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר בנדוניה שנתן להן אביהן. כי בדרך כלל היו הבנות נישאות לאיש בגיל צעיר, וגם לא נהגו לצאת לעבודה מחוץ לביתן (ההוכחה לכך, שבנות רווקות זכאיות לעישור נכסים לנדונייתן). מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות לפרנסתן בטרם נישאו, ובדרך כלל מכינות את נדונייתן משכר עבודתן, ולפעמים אף עוזרות בהוצאות המשפחה, ולפיכך אין הצדקה לכך שיימנע מהן חלקן בעיזבון אביהן. הוחלט לערוך משאל בין הקהילות בעניין זה. אולם המתדיינים לא הספיקו להשלים את הדיון בנושא זה עד שפסקו הכינוסים. סביר להניח, שלו היו הכינוסים נמשכים, הייתה הצעה זו זוכה לאישור ברוב גדול, וגם לבת הנשואה היה נקבע חלק בירושה.
הערת המחבר: למרות הסתייגותו של רבי ברוך טולידנו, רב העיר מכנאס, שהיה בין המשתתפים, הוחלט להמשיך במשאל; ראה: המשפט העברי במרוקו, עמ׳ 494. נראה שר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם בכתב על התקנה המוצעת. ראה: ר׳ משה מלכא, מקוה המים, א, סימן נד.
מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'
עמוד 195
כתיבת תגובה