מורשת יהדות מרוקו

מיכאל מ׳ לסקר

יהודים מקומיים ופליטים יהודים במרוקו הצרפתית ובתוניסיה במלחמת העולם השנייה

במאמר זה אעסוק במצוקותיהם של יהודי תוניסיה ומרוקו – לרבות פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט זמני במרוקו – במלחמת העולם השנייה ולאחריה. לא אעסוק ביהודי אלג׳יריה, לוב ומצרים, ולא באלה שחיו בטנג׳יר ובפרוטקטורט הספרדי שבצפון מרוקו, אף שכל הקהילות האלה היו חלק אינטגרלי מן המרחב הגאוגרפי המוגדר צפון אפריקה. מרוקו ותוניסיה התייחדו בכך שהיה בהן שלטון חסות צרפתי קולוניאלי – במרוקו משנת 1912 עד 1956 ובתוניסיה משנת 1881 עד 1956 – אך לא שלטון קולוניאלי ישיר כפי שהיה באלג׳יריה בשנים 1962-1830. זאת ועוד, יהודי מרוקו ותוניסיה, שלא כמו יהודי אלג׳יריה, לא זכו לאזרחות אירופית קולקטיבית. למאמר נלוות שלוש תעודות מארכיון ארגון ה׳ג׳וינט׳ היהודי האמריקני שבירושלים, המתפרסמות כאן לראשונה, והמשקפות את מעמד היהודים באותה עת.

הקהילות היהודיות בתוניסיה נבדלו מאלה שבמרוקו בכמה היבטים. התפתחותן של הקהילות היהודיות בתוניסיה הייתה דינמית מזו שבמרוקו הצרפתית, במרוקו הספרדית ובאזור הבין־לאומי בטנג׳יר. ההשכלה שרכשו יהודי תוניסיה בבתי הספר של השלטון הצרפתי הקולוניאלי ושל ׳אליאנס׳ הייתה ברמה גבוהה מזו של יהודי מרוקו, ושיעור המשכילים מכלל האוכלוסייה היהודית בתוניסיה היה גדול מזה שבמרוקו. ליהודי תוניסיה הוענקו זכויות פוליטיות נרחבות מאלו שניתנו ליהודי מרוקו, ובין היתר הייתה להם אפשרות, על פי חוק האזרחות של שנת 1923, לקבל באופן אינדיוידואלי אזרחות צרפתית. שלטונות הפרוטקטורט הצרפתיים בתוניסיה הפגינו כלפי היהודים נטייה ליברלית הרבה יותר מזו של הנציבות הצרפתית הכללית ברבאט או השלטון הקולוניאלי בצפון מרוקו. המבנה האתני והדמוגרפי בתוניסיה היה הומוגני יותר – עיקר האוכלוסייה הייתה ערבית מוסלמית, וכן היו מיעוט ברברי קטן ומיעוט אירופי לא משמעותי בהשוואה למרוקו – ולכן ניתן היה לממש מדיניות ליברלית מול היהודים מבלי לעורר זעזועים ומחאות, בה בעת שהמבנה ההטרוגני המרוקני מנע זאת. כל חשד – אמתי או מדומיין – של הערבים המוסלמים במרוקו שהשלטון הקולוניאלי חותר להעדיף את הברברים המוסלמים ואת היהודים על פניהם גרר תגובות התנגדות נמרצות.

כאשר החלה ההתארגנות הלאומית התוניסאית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, היה יחסם של הלאומיים ליהודים סובלני יחסית, בעיקר בהנהגת מפלגת ה׳נאו־דסתור׳ בראשות חביב בורגיבה וסלאח בן יוסף – תנועה אשר הפכה לגורם הלאומי הדומיננטי ברחבי המדינה. פעילותם הציונית של יהודים תוניסאים עוררה תגובה אמביוולנטית מצד הלאומיים החילונים והשמרנים כאחד, אך האווירה האנטי־ציונית הורגשה בתוניסיה פחות מאשר במרוקו הצרפתית והספרדית. כל זאת אף שהציונות התוניסאית הייתה רב­גונית במישור האידאולוגי ונפוצה (אפילו ראוותנית) יותר מאשר במרוקו. לפחות עד שנות הארבעים נמנעו ממסד הביי והמנגנון הקולוניאלי מלתקוף את הציונים המקומיים בבוטות, בניגוד לשלטון הצרפתי במרוקו, שהצר את צעדי התנועות הציוניות בכל דרך אפשרית.

חרף המתחים הבין־קהילתיים בין מוסלמים ליהודים בתוניסיה בתקופות שונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, במהלכה ובעקבותיה, לא התחוללו בתוניסיה מהומות או פוגרומים רחבי היקף כפי שאירע במרוקו ואף באלג׳יריה.

מרוקו תחת שלטון וישי

בשנת 1912 הפכה ממלכת מרוקו השריפית למדינת חסות קולוניאלית, לצד שלטון המח׳זן, הממשלה המקומית אשר בחסות הארמון. חלק הארי של מרוקו היה לאזור חסות צרפתי, וצפון מרוקו, להוציא את טנג׳יר, היה בחסות ספרד. בדצמבר 1923 זכתה טנג׳יר למעמד בין־לאומי, ושמרה על מעמד זה עד סיפוחה למרוקו לאחר שזו קיבלה עצמאות, בשנת 1956. הסכם הפרוטקטורט הצרפתי-המרוקני מן ה־30 במרס 1912 התייחס למעמדם המשפטי של אזרחים צרפתים וזרים במרוקו, אך לא למעמדם של מוסלמים – ברברים וערבים – ויהודים, היהודים נחשבו ל'מוגני חסלטאן', והאוטונומיה היחידה שניתנה להם והייתה בתחום המעמד האישי.

מיכאל מ׳ לסקר

יהודים מקומיים ופליטים יהודים במרוקו הצרפתית ובתוניסיה במלחמת העולם השנייה

עמוד 57