מורשת יהדות מרוקו

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר

במסכת פסחים (פסחים נא, ע״א) אומר רב אשי שמי שהלך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר״ן (יו״ד סוף סימן ריד). וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא אם כלל זה חל רק על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם. לפי ר׳ שמואל די מדינה (שו״ת מהרשד״ם, יו״ד, סי׳ מ) ור׳ חזקיה די סילוה (פר״ח או״ח סי׳ תצ״ו), הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך, לפי מרץ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ רי״ב) הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. החדשים חייבים לקבל עליהם את מנהגי הוותיקים. ומר"ן מחדש שם שאפילו אם החדשים מתרבים עד שהם הופכים לרוב, אינם יכולים לחזור למנהגם הראשון, ולא אומרים ״חוזר וניעור״, אלא אומרים: ״קמא קמא בטיל״, כלומר כל אדם חדש שמגיע מתבטל בוותיקים והוא הופך להיות כמותם, ולכן תמיד החדשים יתבטלו בוותיקים. ועל זה מסתמך הראשל״צ הגרע״י נר״ו כשהוא דורש מכל הקהילות שהגיעו לארץ לקבל עליהן את מנהג ארץ ישראל (אם מנהג כזה בכלל קיים). ואלה דבריו בספרו חזון עובדיה (ח״ב, עמ׳ נו): ״כאן בארץ ישראל עיקר התושבים מקדם היו ספרדים, ומן הדין גם האשכנזים היו יכולים לנהוג כדעת מרן מרא דאתרין, בין להקל בין להחמיר״. והנה עולה מדברים אלו, שלא רק הקהילות הספרדיות שבאו לארץ חייבות לקבל עליהן את מנהג א״י, אלא גם האשכנזים. מדוע אם כן מתיר הראשל״צ הגרע״י נר״ו לאשכנזים במקומות אין ספור, להמשיך במנהגם על פי הכלל האומר: ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמ״א׳?

והנה יש לדון בדעתו של מרץ ב״י שכן שם באבקת רוכל סימן ל״ב, הוא פוסק בצורה הפוכה מפסקו בסימן רי״ב.

להלן שתי התשובות:

סי׳ ל״ב: קהילות שנהגו לפי הרמב״ם עד עכשיו(כנראה קהילות אראגון), אינן צריכות לשנות את זאת ולהתחיל מעכשיו לנהוג לפי ר׳ יעקב בעל הטורים (כנראה לפי דרישת הקהילות הקשטיליאנות שהושפעו ע״י הרא״ש ובנו שהתישבו בטולדו בשנת 1305). הטענה היתה שהרמב״ם הוא חד-שיטתי בעוד בעל הטורים הוא רב שיטתי, ולכן הוא עדיף. זו טענה מעניינת שמאפיינת את המפגש הבין־עדתי של המאה הט״ז. ר׳ יוסף קארו ע״ה פסק לאותן קהילות שהן צריכות להמשיך במנהגן לפסוק על פי הרמב״ם.

סי׳ רי״ב: קהילות של אשכנזים שהגיעו לבולגריה ורצו לשמר את חומרותיהם בבדיקת הריאות, וב״י פסק שהם צריכים לאמץ את מנהגי המקום שאליו הגיעו ולהפוך לספרדים.

[1] מדובר במאה הט״ז שהתאפיינה בנדידות גדולות של קהילות יהודיות, בד״כ ממערבאל המזרח. גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, ורוב יהודי ספרד הגיעו אל תורקיה, ארצות הבלקן, מצרים וא״י. כמו כן במאה הט״ו היו גירושים גדולים של יהודי אשכנז מגרמניה ־ לדוגמה הגירוש הגדול של שנת 1465, וקהילות שלמות נדדו מזרחה לעבר פולין ורוסיה, אך גם לאיטליה ולארצות הבלקן.

בתשובה סי׳ רי״ב של מרן ב״י, מדובר בעיר פליבינא שנמצאת כיום בבולגריה, ושאוכלוסיתה היהודית המקורית היתה ספרדית, והאשכנזים הגיעו למקומם של הספרדים. לכן היה מקום לדרוש מהם לקבל את מנהגי הספרדים. מאידך, בסי׳ ל״ב מדובר במקומות באימפריה התורכית שאליהם הגיעו בו-זמנית אחרי הגירוש, קהילות שונות מגירוש ספרד, כשאלו באו ממלכת ארגון ואלו באו ממלכת קשטיליה. והנה עד בואו של הרא״ש לטולדו בשנת 1305, כל קהילות ספרד נהגו לפי פסקי הרמב״ם. אח״כ קהילות קשטיליה נטו בד״כ לפסוק כדעת הרא״ש שהיה רב בטולדו בשנים 1321-1305, ואילו קהילות ארגון שלא הושפעו ע״י הרא״ש, המשיכו לפסוק כדעת הרמב״ם.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר.

עמוד 23