מורשת יהדות מרוקו

כבר ראשית המאה העשרים הובעו במרוקו, כבשאר חלקי המגרב, עמדות אנטי יהודיות. ובשנות השלושים, על רקע התחזקות שלטון מוסוליני באיטליה, עליית היטלר לשלטון בגרמניה וההתעוררות הלאומית הערבית בארץ־ישראל, הציגו המוסלמים במרוקו את היהודים באור שלילי. שידורי תעמולה נאצית מברלין ומשטוטגרט ושידורים מאיטליה הפשיסטית הוסיפו שמן למדורת התעמולה האנטי־יהודית המתמדת. מתחים קשים ביותר בין מוסלמים ליהודים צפו ועלו במרוקו הצרפתית, במרוקו הספרדית ובטנג׳יר וגרמו לתקריות באביב ובראשית קיץ 1933. גם מאחורי תקריות אלה עמדה תעמולה אנטישמית מיליטנטית שתרמו לה גורמים אירופיים. אמנם התעמולה האירופית לא זכתה לתמיכה גורפת בקרב הציבור המוסלמי, ופוגרומים נוסח הפוגרום שהיה בקונסטנטין שבאלג׳יריה באוגוסט 1934 לא אירעו במרוקו, אך התעמולה השפיעה בכל זאת על חלקים בתנועה הלאומית המרוקנית, שהייתה בראשית התהוותה. נציגי הוועד הערבי העליון, שבראשו עמד המופתי הירושלמי חאג׳ אמין אלחסיני, הגיעו לצפון מרוקו והתסיסו משם נגד היישוב הארץ־ישראלי, דבר שגרם ליהודי מרוקו אי נוחות. נוסף על כך מלחמת האזרחים בספרד עוררה בקרב יהודי מרוקו הספרדית וטנג׳יר חששות מפגיעה כלכלית ופיזית. ואכן יהודי מרוקו הספרדית נדרשו להביע סולידריות עם הפלגים השונים כאותה מלחמת אזרחים, לרבות תמיכה בגנרליסימו פרנקו, ואף נאלצו לתת סיוע כספי לגורמים ספרדיים פרו־פשיסטיים.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה וצרפת הצטרפה למערכה, התייצבו יהודי מרוקו לימין ממשלתם. הם היו מוכנים לתרום כסף ואף להתגייס למאמץ המלחמתי. הנציב הכללי של מרוקו הצרפתית, פול נוגס (Nogues), פנה אל האוכלוסייה המקומית בקריאה להעלות את תרומתה לביטחון הלאומי, והיהודים היו בין הראשונים שנענו לקריאתו. ברשימות התורמים ניתן למצוא שמות יהודיים מובהקים, ולצדם נרשמו סכומים הנעים בין 50,000 ל־500,000 פרנק לתורם. כאשר חיפשו הצרפתים מתנדבים למלחמה בשנים 1940-1939, הביעו מאות צעירים יהודים את נכונותם להילחם למען צרפת. הרשויות הצרפתיות, אף כי הודו לנציגות היהודית, דחו על הסף את המתנדבים, כנראה כדי שלא לעורר את זעמם של המוסלמים ושל חוגים שונים בקרב המתיישבים האירופים. נאמר ליהודים שהמעשה האבירי שלהם לא יישכח, אך עד להודעה חדשה עליהם להתאזר בסבלנות. היהודים חזרו ופנו לשלטונות הצרפתיים בבקשה לגייסם, אך בקשותיהם נדחו, ומשרד הגיוס היהודי בקזבלנקה נסגר באביב.1940

עם כיבוש צרפת על ידי הגרמנים וכינון ממשלת וישי, ובמיוחד לאחר פרסום החוק הצרפתי מ־3 באוקטובר 1940, הורע מצב יהודי מרוקו הצרפתית (על יהודי מרוקו הצרפתית בעידן וישי ראו להלן, מסמך 1). על יהודי מרוקו – כמו על היהודים באזורי החסות והמנדט הצרפתיים האחרים – הוטלו גזרות מכוח סעיף 9 של החוק הצרפתי מן ה־3 באוקטובר 1940. במרוקו הונהג החוק בצו שריפי מן ה־31 באוקטובר 1940 שעניינו מעמד היהודים. הוא הוחל על כל היהודים המרוקנים, לרבות היהודים הזרים שישבו במרוקו, חוץ מיהודים זרים שהיו נשואים נישואי תערובת. בצו נאסרה על היהודים כליל עבודה במערכת המשפט ובמערכת החינוך (להוציא בתי דין רבניים ומוסדות חינוך קהילתיים) וכן השתתפות בגופים נבחרים. באשר למוסדות השלטון המרכזי, האזורי והמקומי, באלה נאסרה עליהם עבודה בדרגי הניהול הבכירים, והותרה בדרגים הנמוכים בלבד. ואכן בראשית דצמבר 1940 פוטרו במרוקו 435 עובדי ממשלה יהודים, ביניהם 142 משירותי הדואר, 81 ממשרד החינוך ו־59 ממשרד התחבורה.

הגזרות על יהודי מרוקו הוחמרו עם פרסום החוק הצרפתי החדש מן ה־2 ביוני 1941. הוראות החוק הצרפתי הזה הוחלו במרוקו ב־5 באוגוסט 1941 בשני צווים שריפיים, האחד נגע ליהודי מרוקו, והאחר – ליהודים צרפתים וזרים שהתגוררו במרוקו. בצווים אלה הורחבה רשימת המקצועות שנאסרו על היהודים, ומעתה נאסר עליהם גם עיסוק במקרקעין ובמתן הלוואות בכל צורה שהיא. לעומת זאת הותר להם לעסוק במלאכה ובמסחר סיטונאי. אף על פי כן כאשר משווים את ייצוגם של היהודים בענפי המסחר ערב המלחמה ובשנת 1942, ניכר כי הם הורחקו גם מענפים אלה. לדוגמה בשנת 1939 נרשמו 51 יהודים סוחרי גלנטריה ובדים, וב־1 בספטמבר 1942 כלל לא עסקו יהודים במסחר בתחום הזה. כמו כן נצטוו היהודים בצו שריפי להתייצב למפקד האוכלוסייה היהודית ולהגיש הצהרות בכתב בדבר יהדותם, מצבם האישי, עיסוקם ונכסיהם. ׳כל עברה על ההוראות… דינה מאסר מחודש עד שנה וקנס מ־100 עד 10,000 פרנק, או אחד משניהם בלבד, וזאת מבלי לפגוע בזכותו של הנציב הכללי או של מיופה כוח מטעמו לצוות על מעצר במחנה מיוחדי. לעומת זאת החוק הצרפתי מן ה־22 ביולי 1941 בדבר האריזציה של הכלכלה לא הוחל במרוקו, אלא אך ורק באלג׳יריה. בתקנות שהוצאו בעקבות יזדסום הצו השריפי מן ה־5 באוגוסט 1941 הוגבל מספר עורכי הדין והרופאים היהודים ל־2 אחוזים מכלל העוסקים במקצועות האלה, אך עדיין לא ברור באיזו מידה הופעלו התקנות בכל אזור ואזור. לדוגמה דוד כהן ציין כי מספר הרופאים הלא יהודים במרוקו היה קטן. לעומת זאת אחוז הרופאים היהודים, בעיקר ממוצא אירופי, היה גבוה: בקזבלנקה למשל היו הרופאים היהודים 17 אחוז מכלל הרופאים בעיר. לכן פיטוריהם, בקזבלנקה לפחות, היו מסכנים את מערכת הבריאות באותו מחוז.

מיכאל מ׳ לסקר-יהודים מקומיים ופליטים יהודים במרוקו הצרפתית ובתוניסיה במלחמת העולם השנייה

עמוד 59