מורשת יהדות מרוקו

אסון ספינת המעפילים אגוז

לצורך המשך העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, נשכרה ספינת דיג קטנה ע״י ה״מוסד״. באמצעות המחתרת היהודית, ״אגוז״ הייתה אחת מהספינות שנהגו לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם העולים היו ממשיכים בדרכם לישראל. מפאת גודלה הייתה מוגבלת בכמות העולים, בין ארבעים לחמישים בני אדם. בהפלגתה השלוש-עשרה, בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961, טבעה ספינת אגוז, כשעל סיפונה ארבעים ושלושה עולים ואיש ״המוסד״ חיים צרפתי. מהמים נמשו רק עשרים ושתיים גופות שנמצאו, והובאו לקבורה במרוקו. ב-1992 הובאו עצמות עשרים ושתיים הנספים לקבורה בהר הרצל בירושלים.

אסון טביעת הספינה גרם לזעזוע קשה בארץ וברחבי העולם. בכתבות בעיתונות ובאמצעי התקשורת תיארו את מצוקתם, וכמיהתם של יהודי מרוקו לעלייה. טביעת ה״אגוז״ הביאה לפריצת הדרך במאבק למען יהודי מרוקו. ישראל ניצלה את האסון והחלה במסע תקשורתי בין־לאומי כדי לחשוף את בעיית יהודי מרוקו בפני דעת הקהל העולמית. העיתונות המרוקאית הגיבה בהסתה אנטי ציונית והטילה את האשמה על ישראל.

העלייה לישראל

קהילת יהדות מרוקו שמנתה כ-000.300 יהודים, הייתה מהקהילות הגדולות שהיו בארצות האסלאם.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נוצרו שלושה גלי עלייה גדולים של יהודים שעלו מתוך כיסופיהם לארץ ישראל. לא כל היהודים שהיגרו (יצאו) ממרוקו הגיעו לא״י, חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת וחלקם לארה״ב ולקנדה. אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לא״י.

עלייה א' – בין השנים 1956-1948 עלו לישראל ממרוקו 85,000 עולים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים לא השלימו עם ניצחון היהודים ואובדן פלסטין. בנוסף לתקופה הקשה שעברה על יהדות מרוקו, ב-15 בנובמבר 1951 הגיעה הידיעה על החלטת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להנהגת מדיניות סלקציה בקרב העולים המבקשים לצאת ממרוקו.

הסלקציה

יהודי מרוקו הם הקהילה היחידה שעברו סלקציה בדרכם לא״י (1956-1951). העולים עברו תהליכי מיון ונאלצו לעמוד בפרמטרים שקבעו הגורמים המחליטים. עולים במצב בריאותי תקין, כושר עבודה, גודל משפחה והתחייבות לעבודה חקלאית.

שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. ומעל לכל ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים רק הלך והחמיר בארצות המוצא, ושבפניהם עומדת סכנה אמיתית. הסלקציה הופעלה בעיקר כלפי יוצאי מרוקו ותוניסיה.

מתוך מחקרו של פרופסור משה ליסק, מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי עלייה כלשהי. המשמעות המיידית הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים והבלתי כשירים לעבודה הושארו מאחור, במרוקו. כעבור שנים, בלחץ הקהילה והמשפחות בוטלה הסלקציה.

עלייה ב' – בין השנים 1961-1956 עלו לישראל 30,000 עולים, בתקופה זו העלייה הייתה בלתי לגאלית והתבצעה באמצעות הברחת היהודים ממרוקו בספינות. אחת מהספינות שעסקו בהברחת העולים ירדה למצולות(ספינת אגוז, כאמור).

עלייה ג' – בין השנים 1967-1961 במסגרת מבצע ״יכין״ עלו לישראל 80,000 עולים. שלא כמו בעלייה ב׳, שנעשתה בתנאי מחתרת והייתה כרוכה בסיכונים רבים, עלייה זו זכתה להקלות. זאת מפני ששנה לפני מות מלך מרוקו מוחמר החמישי ב-1960, חשף ״המוסד״ תוכנית להתנקש בהסן בנו. לאחר העברת המידע למרוקאים וסיכול המזימה, נטוו קשרים עם הממשל המרוקאי מתחת לפני השטח. עם מות המלך ב-1961 עלה חסן השני לשלטון. כבר עם עלייתו לשלטון, בקיץ 1961, התחיל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראלים, לנציג המלך השר עבד אלקאדר בן־ג׳לון בז׳נבה שבשווייץ. לפי ההסכם שהושג, היהודים רשאים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל, והגוף המטפל אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין־לאומי היא״ס שיסדה יהדות ארה״ב ב-1909. במסגרת ההסכם שולם על כל עולה ״כופר״ – 150 דולר.

אף אחד מהמשלחת הישראלית לא הופתע מהדרישה המרוקאית, לכלול בהסכם את הפסקת הפעילות החשאית של הוצאת היהודים ממרוקו. הממשלה המרוקאית חששה מגילוי הדבר ומהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב הציוני, לכן דרשה את הפסקת הפעילות.

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן־ערביות שאפיינו תקופה זו. השליטים הערביים לא גירשו את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אין ספק שהשינוי נגרם גם בגלל מעורבותה הדיפלומטית של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ועקב תגובות חריפות בעיתונות העולמית לגבי גילויי האלימות במרוקו ובמיוחד לאחר טביעתה של ה״אגוז״.

חבלי קליטה

עלייתם של רבים מיהודי צפון אפריקה, הביאה גם לייסורי קליטה שנתקבלו בתחילה באהבה, אך הפכו בהמשך לאכזבה גדולה. התנאים בהם שוכנו העולים, אוהלים, צריפונים ופחונים שמילאו את הארץ, היו קשים מנשוא. תקופת המעברות החלה ונמשכה למרבה הצער, שנים רבות. בני דור המעברות, מכל העדות, נוטים לראות במגוריהם הרעועים תקופה פוגעת, מאכזבת ואפילו משפילה. תקופה זו תיחרט עמוק בליבם של כל מי שעלו לישראל בחדווה וברינה.

קשיים נוספים איתם נאלצה עלייה זו להתמודד, אלה אורחות החיים ודרכי המחשבה שלא היו מובנים ומוכרים לתושבי הארץ, במיוחד ליוצאי אירופה.

בין הסיבות לקשיי הקליטה ניתן למנות גם: את הילודה הגבוהה, ההשכלה הנמוכה ואת החוסר במקצועות בקרב חלק מהעולים. אלו היו הגורמים המרכזיים להתנגשויות עם השלטון המרכזי. מצד שני,המזג ״המרוקאי״ מתגלה גם במעשים חיוביים רבים. זה המקום להזכיר את מעשה הגבורה של נתץ אלבז ב-1954 אשר בשעת פירוק רימון, הנצרה השתחררה במקרה, נתן זינק מהאוהל, התרחק מחבריו ונשכב על הרימון. כך בהקריבו את חייו מנע פגיעה בחבריו.

פערי התרבויות וטענות האפליה הולידו את תנועת ״הפנתרים השחורים״. מטרות התנועה היו קידום מצבם החברתי והכלכלי של יהודי צפון אפריקה בישראל.

מקנס

מקנס נוסדה במאה העשירית ושמה נגזר משמו של שבט ״מקנסה״ הברברי שייסד אותה ומשמעותו ״לוחם״. תקופת הזוהר של מקנס החלה, כאשר מלך מרוקו באותה תקופה ״מולאי איסמאעיל״ קבע אותה לבירתו. היום מקנס נחשבת לאחת מארבע ״הערים הקיסריות״ של מרוקו, יחד עם הערים פאס, רבאט ומרקש. בשנת 1996 ״אונסקו״ הכריזה עליה כאתר מורשת עולמית.

העיר מקנס ממוקמת בצפון־מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. היא יושבת באזור חקלאי עשיר ומוקפת גידולים חקלאיים רבים הכוללים כרמים, פרדסים, ומטעי זיתים, המעניקים לה את השם ״מכנאסת אל זיתון״(מדינת הזיתים). מקנס ידועה ומפורסמת במגוון הרחב ובטיב עיבוד הזיתים.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת המלך מולאי איסמאעיל (1727-1672), שהעתיק את בירתו למקנס והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן שהיה בעל השפעה בחצר הסולטאן, ניהל משא ומתן עם השגרירים האירופאים. מזכירו היה משה בן עטר ובשנת 1721 חתם על חוזה שלום עם אנגליה.

מולאי איסמאעיל הפך את מקנס לבירתו, והקים בה שכונה נאה לאנשי חצרו, ליד הרובע היהודי. מאז ועד המאה ה-19 הייתה במקנס אחת הקהילות המפותחות והמתוקנות במרוקו. עיר של חכמים, סופרים וסוחרים. תרומות מעשירי העיר שימשו לתמיכה בנצרכים ובלומדי התורה. לקהילה היה קשר סדיר עם היישוב בארץ ושד״רים היו מביאים ממקנס סכומי כסף נכבדים.

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 23

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23