מורשת יהדות מרוקו

אסור לבטל מנהג אבות

האיסור לנטוש את מנהגי האבות מופיע במס׳ פסחים (נ, ע״ב): ״בני בישן נהוג דלא היו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן. אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן. אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.

פירוש: יום השוק של צידון היה בע״ש, ובני בית שאן נהגו לא ללכת מצור לצידון בערב שבת, והיו מחמירים על עצמם בדבר זה כדי שלא להיבטל מצרכי שבת. באו בניהם לפני ר׳ יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו עשירים ויכלו להרשות לעצמם דבר זה, אבל אנחנו זקוקים ללכת לשוק של צידון בערב שבת כדי להתפרנס. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.

והתוספות (שם, נא, ע״א, ד״ה אי אתה) כתבו שאין לבטל אלא מנהג שנהגו בני המדינה מעצמן ומנהג טעות הוא, אבל מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים, אין לבטל. וכן כתב הרא״ש במקום. וכן פסק מר״ן(שו״ע, יו״ד, סי׳ רי״ד, סעיף א). בספר זה ימצא הלומד הוכחות שמנהגי צפון אפריקה נבעו מפסקיהם של גדולי עולם. ומוהר״ר שלום משאש נר״ו, המופת של חכמי המערב בדורנו, דחה בספריו הרבים (שו״ת שמ״ש ומגן, ב׳ חלקים, ושו״ת תבואות שמ״ש ד׳ חלקים), את הטענות שהועלו נגד מנהגי צפון אפריקה, ולפעמים אפילו דורש מעדות המזרח לשנות כמה מנהגים מוטעים שלהם (כגון העובדה שהם מברכים ׳להכניסו בבריתו׳ לפני המילה ו׳שהחיינו׳ אחרי המילה ראה שמ״ש ומגן ח״ב, יו״ד, כה).

אמירת פזמונים בתוך התפלה

הבה נביא דוגמה ממנהג שעורר התנגדות עזה בזמן הראשונים. בספרד ובאשכנז נהגו להכניס פיוטים בתוך ברכות ק״ש ובתוך חזרת הש״ץ של תפילת י״ח. הפיוטים שנאמרו ב״יוצר המאורות״ נקראו ״יוצרות״ או ״מאורות״, אלו שנאמרו לפני ״והאופנים״ נקראו ״אופנים״, אלה שנאמרו אחרי ״ואין לנו עוד אלהים זולתך סלה״ נקראו ״זולתות״, ואלה שנאמרו לפני הקדושה נקראו ״קדושות״. כל הפיוטים נקראו בשם הכללי ״קרובות״, ריבוי של ״קרובה״ !כנראה בגלל שאמר אותם ש״ץ, וש״ץ בלשון חז״ל ״קרב״ אל התיבה). בצרפתית עתיקה הריבוי היה עם הסיומת , ולכן נוצרה המלה ״קרובץ״(בר״ת ״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״, ראה ב״י או״ח סי׳ סח, ד״ה בענין). יש פיוטים שחוברו כבר בא״י ע״י ך׳ אלעזר הקליר וחביריו, ועוד הרבה מהם חוברו בספרד ובאשכנז.

ובכן מחלוקת גדולה זעזעה את עולם הראשונים האם מותר או אסור לומר פיוטים אלו, האם זה חשוב הפסק או לא. ר׳ יהודה אלברצלוני בספרו ספר העתים (סי׳ קע״א) מתנגד לכל הוספת הפיוטים, כולל הפיוט ״הכל יורוך״ שאומרים בשבת, והוא מיעץ לומר את ״הכל יורוך״ לפני ברכת ״יוצר אור״, כדי שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים. הוא אומר שאת כל הפיוטים הכניסו בשעת השמד שיאמרו אותם במקום לימוד התורה. פיוטים אלה הכילו הלכות. הגויים אסרו את לימוד התורה אך לא אסרו את התפילה.

ר׳ יהודה אלברצלוני היה תלמיד הרי״ף ונפטר בשנת 1103, באותה שנה כמו רבו. ספרו הגדול ״ספר העתים״ חובר על ״הלכות הרי״ף״ בהרחבה רבה, והכיל תשובות גאונים רבות. אורכו היה בעוכרו ורק מעט ממנו נותר בידינו היום. כנראה שספר האשכול של הראב״ד השני משמש מעין קיצור של ספר העתים.

מדובר בגזרות של השלטונות הרומיים והביזנטיים על יהדות א״י החל מן המאה הרביעית כשהקיסר קונסטנטיוס התנצר, ועד כיבוש האיסלם במאה השביעית. במכתב שנמצא בגניזה טוען פירקוי בן באבוי תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון במאה הח׳, שמנהגי א״י שהיו שונים בהלכה ממנהגי בבל, אינם אלא מנהגי שמד, ולכן צריך לבטל אותם. מנהגי א״י נבעו בד״כ מפסיקה על פי הירושלמי.

הרמ״ה הוא ר׳ מאיר טודרוס הלוי אבולעפיה גדול חכמי טולדו בראשית המאה הי״ג, וחיבורו החשוב הוא הפירוש ״יד רמה״ על הש״ס. מחיבור זה נותרו לנו היום רק ״יד רמה״ על ב״ב ועל סנהדרין.

הטור או״ח בסימן ס״ח מביא את תשובת הרמ״ה שבה הוא מתנגד לאמירת הקרוב״ץ. לפני כץ תמך ר״ת במנהג. והטור מוסיף: ״אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב״ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו, וכן כתב הראב״ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות״. אך מסיים הטור: ^׳ומ״מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי, גם פירוש ר״ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל. בעל ב״ח כותב על דברי הטור האלה: ׳אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מאמר קרוב״ץ בקהלו ולא הוציא שנתו, וכ״כ שבלי הלקט וז״ל אבל רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון (שלשתם מחשובי הגאונים) והרב רבעו יונה ורבינו קלונימוס ור׳ יוסף טוב עלם ורבינו שמעון הגדול ורבעו סעדיה גאון וכל גאוני לותי״ר (Lorraine) כתבו כולם שיש לומר פיוטים, וכ״כ בהגהת אשיר״י מא״ז בפ״ק דברכות וז״ל וכבר נחלקו ר׳ יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר״. ע״כ.

בעל שדי חמד (ח״ד, דף 273 עמ׳ ב כותב בנידון: ״ואף במנהג שצווחו עליו גדולי ישראל, אם המנהג גם כן נתיסד על פי גדולי ישראל אין לבטלו, כמו שמתבאר מדברי מרן הבית חדש בסימן ס״ח על מה שכתב רבינו הטור רטוב ויפה לבטל קריאת הקרוב״ץ וכו׳ והרב שמש צדקה בא״ח סוף סי׳ ד הביא דברי הבית חדש הנ״ל וסיים ואם אין זכרוני כוזב, כמדומה לי שמהרי״ל הצדיק עליו דין שמים שמתה בתו על ששינה ניגון סליחה אחת ביום כיפור בהיותו שליח צבור״.

כחו של מנהג

א. דוגמה של מנהג כדעת בית שמאי שלא ביטלו אותו החכמים

שנינו במס׳ סוכה (משנה פ״ג, מ״ט): ״והיכן היו מנענעין? בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעא נא – דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים אף באנא ה׳ הצליחה נא. אמר ר׳ עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעא נא״. ובכן המנהג המקורי היה כבית שמאי, ולמעלה ממאה שנה אחרי שעלה הלל לארץ, עדיין נהג העם כבית שמאי. (מעניין שכאן רבן גמליאל שנהג בהרבה דברים כבית שמאי בגלל היותו מנהיג ומאחד של עם ישראל, בדבר זה הוא הצטרף לר׳ יהושע).

ב. דוגמה של מנהג בו פסק מר"ן נגד שלשה עמודי הוראה:

מר״ן ב״י פוסק בהלכות סוכה (תרל״ט, ח): ״נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה״. ובב״י הוא מביא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו שיש לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואע״ם שדרכו של ב״י לפסוק כתלתא עמודי הוראה, כאן הוא פסק כדעת ר״ת שמובאת ע״י הרא״ש שצריך לברך על האכילה ולפטור את כל השאר אפילו את השינה, והטעם הוא: ״וכתב המרדכי: וכן עמא דבר; וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא עד הסעודה כדעת ר״ת; וכן פשט המנהג״.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 33

ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער: ותאמר אם הנער חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה: וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד לו לאמר לא הקיץ הנער: ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על מטתו: ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה׳: ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד: וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו: ויקרא אל גיחזי ויאמר קרא אל השנמית הזאת ויקראה ותבא אליו ויאמר שאי בנך: ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה ותשא את בנה ותצא. מלכים ב' ד, כט-לז.

גֵּיחֲזִי הוא דמות מקראית, גיחזי היה נערו של אלישע הנביא ומופיע בכמה מסיפורי אלישע אשר היה עד להם בספר מלכים-ב'. כאשר אלישע מחפש דרכים לגמול טובה לאישה השונמית שהטיבה עמו, גיחזי מייעץ לו שיברך אותה בבן, ואלישע אכן מברכה בבן וכעבור שנה הבן נולד

המוהל הגיע למקום המילה מצויד בכליו, שהחשוב שבהם הוא סכין המילה. במקרא לא מצוין סוג מיוחד של סכין. בסיפור מילת יצחק לא נזכר כל כלי, ציפורה מלה את בנה באבן צור(שמות ד, כה), ויהושע השתמש בחרבות צורים(יהושע ה, ב-ג). בתקופת חז״ל השתמשו בעיקר בסכין עשויה ברזל(משנה שבת יט, א), אולם על־פי ההלכה ניתן למול גם בסכין העשויה חומרים אחרים, כדברי הרמב״ם: "ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצווה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספר ונהגו כל ישראל בסכין" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות מילה, פ״ב ה״א).

משנה תורה לרמב״ם

מפעל ההלכה אדיר הממדים של רבנו משה בן־מימון (1204-1138). הספר מכונה גם ״היד החזקה״, על שם ארבעה־עשר (י״ד) כרכיו, או ״החיבור״ סתם. זהו ״קודקס״ של החוק היהודי, כלומר סיכום ההלכות לפי נושאים. חיבור זה הוא בגדר אנציקלופדיה של ההלכה היהודית. הוא מביא את תמצית הדינים המופיעים בתלמוד בצורה ישירה ופסקנית. משנה תורה מחולק ל״ספרים״, שכל אחד מהם עוסק בנושא־על של ההלכה ומחולק לספרים קטנים יותר, המוקדשים לנושא מוגדר. למשל, ספר ״זמנים״ עוסק במועדי ישראל וספר ״נשים״ מכיל את דיני האישות. הכתיבה בעברית והחלוקה השונה מזו שבתלמוד היוו עניין מהפכני. הן תוכן הפסיקות והן החידושים שבצורה גרמו לכך שהופעתו חוללה סערה בעולם היהודי

ההתייחסות למערכת כלי המילה חרגה במידה ניכרת משימושם לביצוע פעולה רפואית מוהלים ראו בעבודתם מלאכת קודש, שיש לבצעה בכלים מהודרים לשם הידור מצווה. לפיכך להכנת הכלים העיקריים הוזמנו צורפים מומחים – בעיקר בקהילות אשכנז, ספרד ואיטליה הכלים המהודרים הונחו בקופסה תואמת, אשר לעתים נעשתה ממתכות יקרות, כגון עבודת כסף פיליגרן, מעשה ידי אמן.

כלי המילה העיקרי של המוהל בברית המילה הוא כמובן הסכין, שהפסיקה בדורות האחרונים מדגישה כי חשוב שיהיה ״נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה" (בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו״ת משפטי עוזיאל; יורה דעה, ב, ירושלים תשנ״ח, עמי קעח). בקהילות רבות המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק ״וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.

תיאור כלי המילה, איור מתוך ספרו טל פיקאר, "טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״

Cérémonies et coutumes religieuses) ,(de tous les peuples du monde

אמסטרדם, הולנד, 1723. מטמאל למטה: סכין המילה ומתחתיה איספלנית לחביטה ובדיד לפריעה;מימין מגן טנועד לאחיזת הערלה; במרכז: בקבוקון לאבקה ותחבוטת; למעלה: קערה לתחבוטות וקערת חול לערלה.

ברנרד פיקאר(1733-1673)

אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״

 Ceremonies et coutumes religieuses de tous les peoples du monde

שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכע. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.

הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)

בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באק העזר¡ מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.

ערכת כלי המוהל, ובהתאסף קהל גדול יבא המוהל עם קערה שעליה מונחים מכשירי המילה לכל צרכיה, כמו: הסכין, אבק כתית, חתיכות בגד טבולות בשמן שושנים. ויש מכינים עוד תיבה קטנה מלאה חול להניח שמה את ערלת הילד הנימול […] ולמקצתם יש כעין יתד כסף שמניחים אותו לסימן ברצותם למול בשר הערלה.

יהודה אריה נזודינה, טולחן ערוך על חוקי היהודים ומנהגי חייהם (תרגם ט׳ ואבין), וינה תרכ״ז, עמ^׳ 101.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה