מורשת יהדות מרוקו

שורשים במזרח ב'

יד טבנקין 1989

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה*

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

הגירסה הראשונה של המאמר הוגשה לסמינריון על השואה, שמקיים מדי שנה פרופ׳ דניאל קארפי באוניברסיטת תל־אביב. לפרופ׳ קארפי אני מודה על עזרתו הנדיבה והערותיו המועילות. כן ברצוני להודות לעובדי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־200.000 נפש – כ*2.5% מהאוכלו­סייה הכללית – מהם כ־180.000 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר כניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפא אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאס היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוסחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטון(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין(Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים Commissaire-Général aux Question Juives)  ) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא העזרה לפליטים יהודים במרוקו נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבר לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטורט כלפיהם היתה אפסית. הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום, מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.
07/08/2024

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5               בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                           לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15             זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                           אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25             לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                           רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35             פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                           נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45             תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                 וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                 וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

יום ראשון ה' מנחם אב, ההילולה ה- 451 של  האר"י הק'

 רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמת –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

א. עולם הצמצום.  ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן עולם הגלות והגאולה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו:

 הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים,

לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו:

 מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את הזהר בשם רבו הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו האריז"ל.

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שכתב את תורתו.

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

ו. על הכתוב בהגדה של פסח,

 "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

  יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

ה' מנחם אב התקי"א 1751

ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 272 שנה.

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון".

החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

סיפור שני:

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.