מורשת יהדות מרוקו

מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מדובר כאן בקיום הילולה במסגרת הבית ובית הכנסת. אין ספק שיש לנו עניין עם מאות הילולות המתקיימות במסגרת זו בכל רחבי הארץ. היקפן של הילולות אלו מגוון ביותר ומתחיל מהילולה צנועה בבית למשפחה עצמה, למשפחה ולקרוביה ועד להילולה שזורמים אליה מאות אנשים, ונשלחות לכבודה בכתב אלפי הזמנות. ייחודו של מודל זה הוא במסגרת המוסדית שלו: הבית או בית הכנסת. דפוס זה היה מקובל במרוקו, וקיומו היה חיוני למען האלפים הרבים שלא יכלו להשתתף בהילולה שליד הקבר הקדוש. זאת ועוד. גם כאשר קברו של הקדוש קיים והוא מהווה מוקד לעלייה לרגל ולהילולה מרכזית שנתית, אין הוא מונע הימצאותו של הקדוש גם במקומות אחרים, וזהו היסוד להימצאותם של קברים או ציונים שונים לאותו קדוש במקומות שונים. שם כמו כאן עשרות בתי כנסת נושאים את שם הקדוש. אי־אפשר להגדיר במדויק מהם היסודות האישיים המזינים את הקשר בין המעריץ והקדוש, ובתוצאה מכך את קיום ההילולה.

מאחורי כל הילולה מסתתר סיפור אישי, הצלה אישית, חוויה אישית או הרגשת התחייבות, הנובעת ממקורות שונים. לעתים, אך אין זה הכרחי, זהו שלב לפני הפיכת המקום למרכז דוגמת מודל רד״ו. במרוקו כמו בארץ ישראל, קשה להצביע בוודאות על ראשיתה של התופעה, כי תהליך הצמיחה נעלם מעינינו, ורק כאשר התופעה מגיעה לממדים ממשיים, אפשר לזהותה. מכל מקום, הרושם הוא שבמישור האישי כמעט ולא חל ניתוק בין פולחן במרוקו ובארץ עם עלייתו של המעריץ. גם כאן מידת התלות והקשר של המעריץ לקדוש קובעת. יש שגם בתנאים הקשים ביותר החסיד ממשיך לקיים קשר זה, שבא לידי ביטוי מרכזי בחלק הממסדי שלו, דהיינו, ארגון ההילולה, ויש להניח שפה ושם, גם בגלל סיבות קונקיוטוראליות ואחרות, נחלש הקשר באופן זמני או קבוע. לעומת זאת יש וקשר לאטנטי[חבוי, כמוס, נסתר א.פ], שהיה קיים עוד במרוקו, פורץ וקובע דפוסים חדשים בארץ. במלים אחרות, ניתן לראות התפתחות מעבר למה שהיה במרוקו, דווקא בתוצאה מן העקירה ממרוקו לישראל. מעניין לציין שהבולטים בארץ בתחום ארגון הילולות גדולות לא התנסו במפעל זה במרוקו.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מקדם ומים כרך ב'

עמוד 119

ייבום

כבר בתקופת המשנה נחלקו הדעות מה עדיף: מצוות ייבום או מצוות חליצה. במרוצת הדורות נחלקו המנהגים בעניין זה בין יהדות ספרד והמזרח לבין יהדות אשכנז. הראשונים נהגו לייבם, והאחרונים לחלוץ. במרוקו נהגו להעדיף ייבום על פני חליצה. גם התחייבות של הבעל לפני הנישואין שלא לשאת אישה שנייה על אשתו אינה תופסת במקרה של ייבום.

בכינוס שני של מועצת הרבנים במרוקו בשנת התש״ט(1949) הועלה נושא הייבום לדיון, והוחלט כי בשלושה מקרים כופים את היבם לחלוץ:

כאשר הוא עני, ואין באפשרותו לספק ליבמה צרכיה ופרנסתה;

כאשר הוא נשוי; או

כאשר היבמה טוענת ״מאיס עלי״ — שנוהגים בה דין כדינה של מורדת.

נקבע גם כי ״אם לא רצה לחלוץ, חובתו לספק צרכיה במזון, כסות, דירה ורפואה, ומעשה ידיה שלה(משך י״ב חודש, ואח״כ כופין בעל כורחו)״.

במקרה שהוא עני ולא ניתן לחייב אותו במזונות, כופים אותו מיד לחלוץ. בעקבות תקנת הרבנות הראשית בירושלים משנת תש״י, המחייבת את החליצה ואוסרת את הייבום על כל עדות ישראל, חזרו חכמי מרוקו לדון בזה בכינוס הרביעי, שנערך בשנת תשי״ב. ההחלטה הייתה, שאין לחייב אישה להתייבם כנגד רצונה, גם בשעה שאינה נותנת שום נימוק להתנגדותה. כמו כן חזרו בהם מהתקנה הקודמת, בעניין כפייה מעשית לכוף את היבם לחלוץ, כנראה מחשש ל״חליצה מעושה״. בכך הושפעה תחיקה זו מהרבנות הראשית בירושלים, שלא החליטה על כפייה מעשית בנדון.

הנימוק העיקרי להחלטה שלא לחייב אישה להתייבם בעל כורחה נוסח כך בפי החכם המציע:

ומה גם בימינו אלה אשר הנשים מתאמרות בדעתן לאמור, שאינן כשבויות חרב,וכל עם הארץ עונה אחריהן אמן בכל לב. ובאים חס ושלום לידי חילול מצות התורה הקדושה, אשר עמוק טעמה בחוקותיה אמיתיות, כי השכל הלכאורי מערפל עלינו הדרך, למצוא ואין ידם משגת.

הייתה זו החלטה נועזת ביותר: דחיית מצווה מן התורה שהייתה נהוגה מאז ומתמיד בקהילות המגרב, מתוך התחשבות במציאות החברתית, בהרגשת השוויונות ובשינוי תפיסת עולמן של הנשים המשכילות. היא מעידה על גודל האחריות שיכלו חכמי מרוקו לקחת על עצמם. מאידך נמצא, שלא נחסמה הדרך בעד מי שרצה להמשיך במסורת אבות בין כדי לקיים מצוות ייבום ובין משום מניע אישי.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 194