מורשת יהדות מרוקו

למעשה סקירה היסטורית של ההרכב הדמוגראפי בארץ במשך הדורות, מגלה כי לא יכול היה להתפתח מנהג אחיד בא״י. היו תמיד קהילות שונות בארץ. היתה תמיד קהילה אשכנזית בירושלים ובערים אחרות בא״י, ששמרה על יחודה. השל״ה הקדוש עלה לירושלים בראשית המאה הי״ז והיה לרבה של הקהילה האשכנזית בירושלים. במאה הי״ט הגיעו לארץ תלמידי הגר״א ותלמידי הבעש״ט והקימו בה קהילות חשובות. לגבי יהדות צפון אפריקה, יש לנו ידיעות קדומות ומדורות שונים. בתחילת המאה הי״ג ביקר בארץ המשורר ר׳ יהודה אלחריזי והוא מספר בספר ״תחכמוני״ שלו(שער ארבעים וששה) כי מצא בירושלים ״את הקהילה החשובה מן המערבים״ שבראשה עמד ר׳ אליהו המערבי. בסוף המאה הט״ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורה, והוא מספר כי בשנת הרמ״ה (1485) היו מתפללים בירושלים ״לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״. יש כאן ידיעה מעניינת כי הקהילה המרוקאית בירושלים לא נהגה על פי הרא״ש אלא על פי הרמב״ם. גם בצפת של מר״ן ב״י, מצא תייר אחד יותר משלש מאות בעלי בתים ולהם שלשה בתי כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של ״מערבים״. ר׳ רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תר״מ-תרמ״ס, נולד בראבט, ועלה לארץ בשנת תרי״ח (1858) – נלחם בספרו ״פקודת אלעזר״ לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו בתוך ירושלים. [ראה ספר ״חכמי המערב״ בירושלים לרב שלמה דיין, ירושלים, תשנ״ב, עם׳ 255.]הא לנו עדויות מדורות שונים על קהילות ״מערביות״ (כלומר מרוקאיות) בא״י או בירושלים בתקופות שונות, ואין ספק שהן קיימו מנהג נפרד משלהן, שאם לא כן, הן היו מתמזגות בתוך אחת הקהילות האחרות.

ובכן, היו תמיד קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מזרחיות), ספרדים (שהגיעו מגירוש ספרד), מערבים, אשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים. קשה איפוא לדבר על ׳מנהג ירושלמי׳.

יש לנו גם עדויות שונות של גדולי החכמים, כי בדורות שונים נהגו בירושלים על פי פסקים שונים מפסקי הראש״ל הגרע״י שליט״א. למשל, אחת הפסיקות החשובות ביותר של הגרע״י, היא שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. רבינו החיד״א כתב בספרו ברכ״י (סי׳ תת״ד, אות ב׳) ״מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן ואנן קבלנו הוראות הוראת הרמב״ם ומרן והם פסקו שלא לברך וכר. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי״ש, מרבוואתא קמאי דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ״ש בקונט׳ שם הגדולים דף ל״א, שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו, וכתוב שם ח״ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, והשיבו וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה׳ אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולה נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב״ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם״. וכן כתב החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״(סי׳ פ״ב): ״ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר״י ממרוי״ש כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכ״י סי׳ תת״ד אות ב׳, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה״ק ירושת״ו. והגם דמר״ץ ז״ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מר״ן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת ר׳ יעקב ממרוי״ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא״.

מכל זה עולה כי המנהג בירושלים לא היה כמו שפסק הראש״ל הגרע״י בכל מקום שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא.

להלן דוגמה נוספת בקידוש של ברית מילה. בצפ״א נוהגים לשתות מן הכוס אחרי שאומרים את הבקשה ״אלהינו קיים את הילד הזה וכד״. הראש״ל הגרע״י טוען שזה הפסק, ושצריך לשתות מיד אחרי ״כורת הברית״. ר׳ אהרן בן שמעון מדווח בספרו ״נהר מצרים״: ״המנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים שהמברך על הכוס אחר שגומר ברכת אשר קדש ואלהינו קיים וכו' וכל סדר הברכה, ואח״כ טועם. ואין לחוש משום הפסק דמפסיק באמירת אלהינו קיים וכו׳ דבהדיא כתב רבינו הטור משם בעל העיטור בסימן רס״ה דבקשת רחמים לא הוי הפסק יעו״ש. ואין לומר דמטעם הפסק אנחנו נותנים יין בפי התינוק קודם שיטעום המברך, רזה אינו. חרא דהא אין אנחנו נותנים יין בפי התינוק כי אם באמירת פסוק ׳ואמר לך בדמיך חיי׳, וכמנהג שהביא מרן הב״י, וטעם המנהג כמו שיראה המעיין, וא״כ מה תיקון הוא זה? הרי כבר הפסקנו בין הברכה לטעימת התינוק. ושנית שאם באמת יש לחוש משום הפסק, אין טעימת יין בפי התינוק מצלת, דהתינוק לאו בר חיובא, ומה יושיענו זה? וכמו שכתב מרן הב״י משם הכלבו יעו״ש. ועל כן אין כאן חשש הפסק כלל. וכן הוא מנהג עיקו״ת ירושלים ת״ו (הלכות מילה, אות ל״ב)".

הא למדת כי מנהג צפ״א זהה למנהג ירושלים בדבר זה. ואעפ״כ הרב יצחק יוסף שליט״א כתב: ״אמנם כבר פשט המנהג לטעום לפני אמירת אלוקינו וכו׳ סמוך לברכה, דכיון דאינו מטבע ברכה, רק בקשת רחמים לכתחלה טועמים קודם, מחשש להפסק" נמצא שמה שמכונה ״מנהג ירושלים״ הוא מנהג לא יציב, ואיך אפשר לבוא כל פעם בשם מנהג מפוקפק כדי לבטל מנהגי אבות של מאות בשנים שנהגו בצפון אפריקה?