תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

וכן נאמר באותה תקנה של שנת ש״ה[1545], במ״ש איקונפירמאמוש וכו׳ אי מאגירה קי לארגא מינטי שי קונטייני אינלייה ע״כ, דהמכוון הוא שתקנה זו מיוסדת ע״פ האמור בתקנה הארוכה שנתיסדה שנת ש״ה ואין זו סותרת אליה, ה״נ כשהזכירו שהיורשים יטלו ג׳ חלקי׳ יסייעו חכמי התקנה עפ ״י האמור בתקנה שנתיסדה שנת ש״ה, והוה משמע דהכא נמי יש לחלק בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל, והשתא דכתבו סתם ולא פירשו ולא רמזו לההיא דש׳ ש״ה, ש״מ דהאי תקנה חלוקה מההיא לגבי יורשים, ומ״ש והיורשים יטלו ג׳ חלקי׳, בין מתאבל לשאינו מתאבל והסתם יוכיח ע״ז.

ונראה דטעמא דחכמי התקנה משום דאין מן הראוי לגרועי כח יורש שאינו מתאבל בתרתי לגריעותא, חדא במה שהגריעו כוחו מיורש המתאבל גבי אשה א׳ במה שאמרו המתאבל נוטל מחצה והוא יטול שליש, ועוד יגרע כוחו ממנו בשתי נשים שהוא יטול ג׳ חלקים מעשרה שהוא שליש בקירוב, ושאינו מתאבל יגרע כוחו גם בשלשה חלקים, אלא לעולם יהיה שוה ליורש המתאבל בשוה כתקנתם ז״ל זו של ב׳ נשים, ואוקמוה אדיעה דהגריעו כחו בתקנה הראשונה מה שאין כן במתאבל ריפה כחו בתקנה ראשונה גרעי כחו בתקנה זו ועשו יורש המתאבל כשאינו מתאבל. ועוד ראיה לדברינו, דבתקנות לא אמרי׳ ילמד סתום מן המפורש מההיא תקנה שאינה חתו׳ שנכתבה באדר ש׳ תט״ו במי שהיה נשוי ב׳ נשים, שתקנו שכל א׳ תחלוק חצי נדונייתה עם היורשים ובנכסי הבעל תטיל הא׳ מחצית הנכסים והמחצית הב׳ יתחלק בין השנייה ובין יורשי וכו׳, ואחר שכתבו הואילו לבאר ז״ל היורשים של הבעל או יורשי האשה שוכרנו שיטלו המחצית מהנכסים עה״ד הנו׳, יובן יורשים המתאבלים אכן אם הם יורשים שאינם מתאבלים אינם נוטלים כי אם שליש כפי התקנה שיש לנו מהחכמים, ע״כ נמצא כתוב ולא נחתמה.

ואם איתא דיורש האמור שנתקנה באייר תט״ו שנכתבה ונחתמה הוא יורש המתאבל וילמר סתום מהמפורש שהיא תקנה האמורה באשה אחת ויורשים, למה הוצרכו לבאר ויובן וכו׳ שהוא יורש המתאבל כפי התקנה וכו׳ שהיא האמורה באשה א׳ הרי אין צריך ביאור לזה, דמסתמא כל רבריהם סובב להריא תקנה שחלקו בין יורש ליורש, אלא ש״מ דרעת חכמי התקנה היא שאם יהיה יורש סתם אין לחלק ולא אמרו ילמר סתום וכו׳, א״כ דכותא בההיא רנחתמה שכתבו יורש סתם אין לחלק, ולא רמי לההיא ראשה א׳ ויורשים מטעמא ראמרי׳.

וא״כ רון מינה ואוקי באתרה, דאע״ג דלכאורה נראה דבההיא דלא נחתמה חלקו בנכסי הבעל בין יורש ליורש אין ללמוד ההיא דנחתמה מההיא דלא נחתמה לחלק בה בין יורש ליורש, דא״כ לא הוה להו לחכמי התקנה ההיא למיסתם יורש סתם אלא לפרש, או לרמוז שתקנה זו יש לה דין תקנה הא׳ המחלקת בין יורש ליורש כמו שעשו חכמי התקנה בההיא דלא נחתמה, בפרט דחכמי התקנה ההיא דלא נחתמה הם עצמם שתקנו התקנה ההיא דלא נחתמה, ואין ביניהם אלא כמשלש חדשים, דאי איתא דכונתם לחלק היה להם לבאר דבריהם כמו שביארו בההיא דלא נחתמה, אלא ודאי כדאמרן, דיורש סתם היינו בין מתאבל בין שאינו מתאבל, ומטעמא דאמרן.

אלא כד דייקינן שפיר בההיא דלא נחתמה ג״כ לא חלקו בנכסי הבעל בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל אלא היינו בחפצי נדונייתה, ודייק לשון התקנה במ״ש היורשין של הבעל וכו׳ שזכרנו שיטלו המחצית מן הנכסים עה״ד הנז׳, יובן וכו׳ האי נכסי הבעל אמרו קשה הרי לא זכרנו שיטלו יורשי הבעל מחצית מהנכסים, שהרי מבואר להדייא שיטלו יורשי הבעל רביע מהנכסים ולא המחצית, שכן אמרו והמחצית האחר יתחלק וכו׳ אם לא שנאמר דהכי קאמר שיטלו מחצית מהמחצית דהיינו רביע וזה א״א, חרא דאין זה סובל משמעות הלשון אלא אוקמתא בחסורי מחסרא, ואין לומר חסורי מחסרא אלא בדברי התנאים, ומשם ואילך אפי׳ באמוראין אין לומר חסורי וכו׳ בדבריהם דהואיל ונחתי לפרש דברי התנאים אינם יכולים לסתום אלא לפרש בביאור רחב דלא משתמע לתרי אנפי, וכ״ש אנן יתמי בריעות דהיל״ל לחכמי התקנה ההיא לבאר להדייא רביע כי היכי דלא ניטעי הואיל ואין זה ממשמעות הלשון, ועוד אם כוונת חכמי התקנה לומר מחצית מהמחצית מדקדוק הלשון הוא שיאמרו מחצית בלא ה׳א כי היכי דלשתמע מחצית מהמחצית, ובמה שאמרו המחצית בה״א נשמע המחצית בשלמות ולא חלק ממנו, אלא ודאי ביאור זה אינו על נכסי הבעל אלא על חפצי נדונייתה.

וכ״ת[וכי תימא- מארמית: אפילו אם תאמר (מילולית: ואם תאמר).] מ״ש חפצי נדונייתה שחלקו בהם ולא חלקו בנכסי הבעל, טעמא הוי כדאמרן לעיל דלא חלקו חכמי התקנה ביורשים אלא אם נוטלים היורשים מחצית מהנכסים בההיא תקנה דשנת ש״ה נגרע כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש, ה״נ דכוותה בחפצי נדונייתה שנוטלים היורשים מחצית חפצי נדונייתה גרעו כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש ולא הוי אלא חרא לגריעותא, ואם היו מחלקין גם בנכסי הבעל הרי הם מגרעין כחו בתרתי והם לא נראה להם לגרוע כחו כולי האי והוי תרתי לגריעותא, דא״כ אם היה נשוי ד׳ נשים או יותר היכא דיכיל למיקם בסיפוקייהו הרי הוא נוטל מועט מהמועט או לא יטול כלום.

והרב הגדול כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שהוא אחד ממתקני התקנה הנ״ב, האיר עינינו בזה ומדבריו למדנו שהביאור הנז' חוזר על חפצי נדונייתה, זה לשונו: מי שמת והניח ב׳ נשים והיו כתובותיהן למנהג המגורשים ישצ״ו, הדין הוא כ״א מהם תטול מחצית חפצי נדונייתה ומחצית האחר יטלוהו היורשים המתאבלים על הנפטר, אבל אם הם יורשין שאינם מתאבלין לא יטלו רק שליש הנכסים, והנכסים שהניח הנפטר זולת חפצי נדונייתה האשה הא׳ תטול מחצית מהכל והמחצית הנשאר יתחלק בין האשה ובין יורשי הבעל, נמצא שאינה נוטלת השנית מנכסיו רק רביע , ולפי שזה הדין לא הוזכר בפוסקים וראיתי לרבותי שהם דנים כך, לכן רשמתיו בכאן ביום ד׳ לחשון משנת ליהודים הית׳ה אורה ושמחה ליצי׳, ע״כ. הנך רואה שהרב זלה״ה כתב חילוק זה להדייא בחפצי נדונייתה, ובנכסי הבעל כתב יתחלק בין האשה ובין היורשים ולא כתב המתאבלים וכשאינם מתאבלים שליש כמו שכת׳ בסמוך ונראה גבי חפצי נדונייתה.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

תמ"ג