בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

המשך מהפוסט הקודם…….

לאחר תבוסת הנאצים, רוב ראשי משטר וישי נתפסו ונשפטו. עם סיום מלחמת העולם השנייה, תהליכי היציאה מהמלאח התחדשו ביתר שאת. עם עליית יהודי מרוקו המלאחים התרוקנו ומוסלמים אכלסו אותם. היום, המלאח שבעיר העתיקה פאס מוגדר כאתר מורשת עולמית.

החיים במקנס לא היו פשוטים לפרנסת המשפחה. לאחר תפילת השחרית סגר אבי את בית הכנסת ויצא לעבודתו. בתום יום העבודה חזר לבית הכנסת לתפילת ״מנחה וערבית״. אבא הקפיד מאוד על קיום המצוות, רק לאחר שמילא את חובותיו ל״בורא עולם״, הרשה לעצמו לחזור לביתו.

המשפחה התרחבה, ״גבריאל״ בא לעולם ותשומת הלב הבלעדית שלה זכיתי חלפה לה, ובהמשך כשאח נוסף ״שלום״ בא לעולם, אני נכנסתי למסלול החיים שהתחיל בלימוד התורה ״בחדר״.

לעיתים, אבא היה נוסע לבקר את בתו הגדולה זוהרה בסאלי. לעיתים זוהרה הייתה באה לביקור במקנס. אהבתי וחיכיתי לביקוריה אצלנו במקנס. אחות גדולה שבאה ומפנקת אותי, לזאת לא זוכים בכל יום. כל ביקור שלה היה פינוק גדול בשבילי. כאשר יצאתי ממרוקו לדרכי, היא באה במיוחד להיפרד ממני והעניקה לי תמונה שלה עם הקדשה בצידה השני וכתובת למשלוח מכתבים. והוסיפה שבכל פעם שאתגעגע אליה פשוט אסתכל בתמונה, ושלא אשכח לכתוב מה קורה איתי. לסיום, לא אשכח את הצהרתה ״נתראה בארץ ישראל״, ואכן עברו חמש שנים ונפגשנו בארץ. שמרתי על התמונה כעל אוצר גדול. זה היה הפריט היחיד שנשאתי איתי מהבית, והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה להתגבר על הגעגועים לבית שהשארתי מאחור. הקפדתי בכל יום לשאת בכיסי את התמונה, ובערב כשהשכיבו אותנו לישון הייתי מוציא את התמונה מכיסי מביט בה ובדמיוני הייתי רואה את הבית, את אימא, אבא ואחי הקטן שלום שנפרדתי מהם. והחשוב מכול, זו המזכרת היחידה מהבית שכל כך התגעגעתי אליו.

לא יודע איך הייתי עובר את הפרידה הארוכה מההורים ללא תמונת אחותי הגדולה (לסיפור המשפחה עוד אחזור בהרחבה).

כאמור, נולדתי במקנס שבמרוקו, ושנים רבות מלווה אותי השאלה׳ ובעיקר את משפחתי, מתי בדיוק נולדתי. עד היום במשפחתי לא מצליחים לקבוע תאריך ושנת לידה מדויקת. לפי אימא נולדתי בחורף, אך איזה חורף? ברשותי דרכון מרוקאי ואישור יציאה ממרוקו ובהם מצוין ששנת הלידה היא 1938. כאח הבכור במשפחה ועל פי גילה של אימי אני באזור הגיל הנכון, במדויק עדיין לא בטוח. ואז ב-1981 בבחירות לכנסת העשירית נאלצתי להוציא תעודת זהות חדשה, לשמחתי קיבלתי תעודה חדשה עם פרטים שגויים. יליד תוניסיה, שנת 1942, אב לחמישה ילדים (במקום ארבעה שהיו לי) הילד (יצחק) החמישי, נולד שבוע אחרי בני הבכור. במשך עשרים שנה התעודה השגויה הלכה איתי.

יום אחד במקום עבודתי בעקבות ״אירוע״ שהיה, זכרתי שברשותי הדרכון המרוקאי עם שנת הלידה .מצאתי שזו הזדמנות להחליף את התעודה השגויה, לתעודה מעודכנת ונכונה. פניתי למשרד הפנים להחלפת התעודה השגויה, מה יותר פשוט. כאן התגלתה הבירוקרטיה בגדולתה, מאחר ועברו עשרים שנה לא ניתן להפיק תעודה חדשה. היה עליי להגיש תביעה בבית משפט השלום, כך יזמינו את תיקי האישי מארכיון המדינה ובית המשפט יחליט אם הטעות מקורה במשרד הפנים או אם לאו. פניתי לבית המשפט השלום ולאחר תשלום אגרה, 350 ש״ח, תביעתי כנגד משרד הפנים נפתחה. יום המשפט הגיע, השופט עיין בתיק ושאל, מדוע רק היום אתה מבקש לתקן את התעודה? עניתי בהלצה שלקח לי זמן ללמוד שהתעודה שגויה. השופט הוציא מהתיק מסמך מקורי ומקריא את הנתונים להוצאת תעודת זהות חדשה, לתשומת ליבו של נציג משרד הפנים. הופתעתי שהשופט הקריא את תאריך הלידה שלי 07/03/1938. מהאירוע הזה למדתי, שהתנאים שבהם נקלטו ראשוני העולים היו קשים, מגורים, מעברות, אוהלים, פחונים ועבודה אין. על מנת שלא יוכלו לצאת מהמדינה בראשית דרכה, לקחו מהעולים את כל המסמכים שהיו ברשותם, והם מאוחסנים בארכיון המדינה. לסיום, ביקשתי ואף קיבלתי את המסמך.

בימים הללו לא היו לנו משחקים וספרי קריאה בבית ובילוי עם ההורים (כפי שביליתי עם ילדיי), זמן איכות איתם לא הכרנו, כל אחד התנהל בעצמו, סוג של חינוך לעצמאות שלא במתכוון. פשוט, אבא היה עסוק בפרנסת המשפחה ואימא במשק הבית, ואנחנו הילדים עם עצמנו. הבילוי המשותף ממש עם ההורים היה בקבלת השבת בארוחת הערב, או בערבי החגים. ואני נושא עימי את המאפיין המיוחד שהיה לכל חג.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 39