חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

המלאח

הקהילות היהודיות שחיו במלאחים סבלו, מאז המאה השש־עשרה, ממעשי אלימות רבים. בניגוד למה שהתרחש במזרח אירופה, כאן היו אלה מעשי שוד יותר מרציחות, והמניע היה תאוות בצע ולא שנאה. כל עסקה מסחרית של יהודי חויבה במסים, באגרות ובהיטלים לרוב, ובנוסף לכך היה עליו להעניק מתנות לסולטנים, לקאדים ולפחות. במובן מסוים, נגזר עליו איפוא לצבור ממון, והפרעות כאילו אפשרו לאוכלוסייה ליטול את חלקה בממון הזה. בין גל אחד של מהומות למשנהו נוצרה סימביוזה מסוימת בין היהודי והערבי. הם דמו זה לזה בשפה, בפסיכולוגיה, בצורת החשיבה ובאורח־החיים. הם התייחסו זה לזה בחוסר אמון הדדי, אבל נזקקו זה לזה. הד׳ימי שימש כמתווך הכרחי בין הכפר והעיר. הוא היה הרוכל, הקוסם ומרפא־הנקעים שנע בדרכים, מכפר לכפר, על הפרד שלו. אבל הוא לא הגיע מעולם לשום עמדת כוח.

״המלאח הוא ביתו של היהודי. כשהוא נכנס אל המלאח, הוא חולץ את נעליו״, כתב שארל דה פוקו בספרו סיור במרוקו, ב־1883. זו היתה ממלכת הד׳ימי, עיר בתוך עיר, תחומה היטב בשערים ובגדרות. המלאח הראשון הוקם בעיר פז ב־1438, ונותר זמן רב היחיד מסוגו. לכל מלאח היה צביון מיוחד, אבל בכולם בלטה ההשפעה הספרדית. המלאח של תטואן דמה, למשל, לעיר קטנה באנדלוסיה, לרובע בסביליה או בגרנדה.

הרובע היהודי הוקם, בדרך כלל, ליד הקסבה, תחת החסות הסמלית של הרשויות. זו היתה שכונת עוני מלוכלכת, שבתיה צפופים מאוד, כדי לגונן על יושביהם מפני השמש ומפני סקרנים מבחוץ. הרחובות היו צרים, מצחינים ובלתי סלולים, ואדמתם נעשתה לבוץ אפילו בגשם החלש ביותר. בלב המלאח של מרקש היה תל אשפה אדיר, מוקד של מגיפות שפגעו בהתמדה באוכלוסייה המקומית. המלאחים בדרום, למשל בדמנט ובתרודנת, היו מקומות מדכאים ביותר. משפחות גדולות התגוררו בחדר אחד; רבים סבלו מתת־תזונה; תמותת התינוקות היתה גבוהה והבערות הרימה ראש. המאחיה, המשקה החריף מחולל הנסים, שימש כתרופה לכל נגע.

המצב היה טוב יותר בפז, במקנס, בטנג׳ר או בתטואן. מסורת של עזרה הדדית ומתן צדקה אפשרה לעניים בערים הללו לשפר את מנת חלקם. קהילת מוגדור היתה עשירה במיוחד. עיר נמל זו, שנוסדה בימי הפניקים על חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לאגדיר, התפרנסה מסחר הזהב עם אנגליה. הצורפים שלה, יהודים כולם, הוציאו לה מוניטין. יותר מכך, האוכלוסייה המוסלמית היתה כאן בחזקת מיעוט. אבל מוגדור היתה יוצאת מן הכלל.

ראוי לציין כי יהודי אירופה שמעו פעמים רבות במהלך המאה התשע־עשרה על מצבם הקשה של בני דתם בארצות המגרב. משה מונטיפיורי, נשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה, אף הגיע ב־1863 לסיור במרוקו, בניסיון לעזור במקצת לאחיו הסובלים.

פולחן הקדושים

היהודי הפשוט תושב המלאח היה יכול להחזיק מעמד רק בזכות הדת והדבקות במסורת. אין פלא שהוא אימץ אמונות ומנהגים דתיים של שכניו הערבים או הברברים, שחייהם היו קשים לא פחות מחייו. הרמב״ם, שהיה אז בפז, יצא בתוקף נגד מנהגי עכו״ם שכאלה, שנועדו להילחם בעין הרע, לרפא מחלה או עקרות, לסייע במציאת אשה טובה ובהולדת בן זכר וכדומה. ככלל, הוא לא העריך במיוחד את היהודים הברברים.

פולחן הקדושים, שהיה נפוץ מאוד בארצות המגרב, מצא במרוקו קרקע פורייה. יהודים, ברברים וערבים עבדו, בלהט עממי שווה, איש איש לפי דתו המיוחדת, אוסף עצום של קדושים עושי נפלאות. פרופ׳ יששכר בן־עמי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, בעצמו יליד קזבלנקה, ערך את המחקר המקיף ביותר על הקדושים במרוקו, ומצא שמניינם הכולל מגיע ל־652, בדרגות חשיבות שונות. 126 מביניהם היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ונתנו בכך ביטוי מובהק לסימביוזה התרבותית של בני שתי הדתות. עוד נמצא במחקר האמור כי היהודים הכירו בחמישים קדושים מוסלמים, המוסלמים העריצו תשעים קדושים יהודים, ושלושים ושישה קדושים היו עניין למאבק בין שתי הקהילות. קדושים רבים היו מקומיים ואזוריים, אבל היו גם כאלה ששמם יצא אל מחוץ לגבולות האח. ראש וראשון להם היה הרב עמרם בן דיוואן, יליד חברון, שפקד לעתים מזומנות את צפון אפריקה כדי לאסוף תרומות למען יהודי אח ישראל. בביקורו האחרון, השתקע בפז ובנו נתקף שם במחלה אנושה. האב הודיע שהוא מוכן למסור את נפשו למען בנו, והבן אמנם הבריא. כעבור זמן קצר, ב־1792, מת האב בווזאן, ונקבר שם. קברו נהפך למקום עלייה לרגל, הנערץ על כל תושבי ארצות המגרב, יהודים ומוסלמים, עד ימינו. הרב רפאל אלנקווה, שנקבר ליד ראבאט ב־1935, נחשב לקדוש בכל צפון אפריקה. הוא הדין בבאבא סאלי, יליד תפיללת, שתמונתו נמצאת כמעט בכל בית של משפחה ממוצא מרוקאי — בישראל, בקנדה, בארצות־הברית או בצרפת.

ההילולה היא מנהג ייחודי ליהדות מרוקו. השם עצמו נגזר מארמית ופירושו המקורי חתונה – ללמד שמות הקדוש הוא מעין ״חתונה״ או איחוד רוחני עם האל ולכן יש לשמוח עליו, ולא להתאבל. ביום־השנה ל״חתונה״ הזו נהגו איפוא היהודים לעלות באלפיהם לקברו של הקדוש, להשתטח עליו ולבקש את עזרת הקדוש במילוי משאלותיהם. ההילולה היתה מאורע שליכד את כל בני הקהילה מהרב עד הסנדלר. עשירים וקבצנים באו אליה מכל קצות הארץ. המשפחות המורחבות היו מבלות יחדיו ימים אחדים באוהלים, על מיטות־שדה מכוסות בשטיחים ובכרים. הילדים צפו בהשתאות בטקסים שערכו המאמינים סביב הקבר. הרצינות והשמחה שימשו בערבובייה. החוגגים אכלו בצוותא, החליפו הלצות, וסיפרו סיפורים על כוס תה מנטה. לרובם היתה זו הזדמנות נדירה לצאת מהשגרה, מעין בידור שנתי.

ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו, בראשית שנות השישים, לא הביאה לביטול המסורת המקורית הזו. אבל משהו ממנה מת. משהו הלך לאיבוד ללא תקנה. מה הדבר שאבד? הרוח, הנשמה, ההשראה? המרוקאים בישראל וברחבי העולם לא התגברו על האבידה הזאת. שאם לא כן, כיצד נסביר את הניסיון לחדש את העליות לרגל האלה בשנים האחרונות?

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 25