מורשת יהדות מרוקו

פסח

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שפסח היה החג המועדף והאהוב עלינו כילדים. ההתארגנות לקבלת החג וקניית בגד חדש, כל זה גרם להתרגשות גדולה שקדמה לקבלת החג. רק בימים כאלה, עם העזרה וההתגייסות של כל המשפחה בארגון החג, הרגשתי את הקשר עם ההורים. בשונה מהחגים האחרים, היו לו מאפיינים ייחודיים משלו. טקס שריפת החמץ עם כל המסתורין המתלווה לחיפוש חתיכות לחם עטופות בנייר, אשר ״הוסתרו״ מבעוד מועד. טקס הגעלת הכלים, הרתחה בחום גבוה וניקויים וכלה בשולחן הסדר. בראש השולחן עמד כיסא ריק לאליהו הנביא, ובשבילו היינו משאירים את דלת הבית פתוחה בזמן קריאת ה״הגדה״ שאם יפתיע וייכנס, מחכה לו מקום של כבוד המיועד רק לו. ואני, שמאוד ציפיתי לבואו, לא זכיתי לראותו. מפאת אורכו של הסדר, נרדמתי. בבוקר למוחרת, דבר ראשון שאלתי את אבא, אם אליהו הנביא הגיע? ואבא השיב לי, שאליהו הנביא לא נכנס לבית שישנים בו ליד שולחן הסדר. הסדר כולל כמובן את אחד הסיפורים המרתקים ביותר, סיפור יציאת מצרים. עשר המכות שנחתו על המצרים, צפרדעים, כינים, ארבה והדם שזורם כנחל, בדברים האלה היה גם אלמנט מפחיד. כידוע, החג נמשך שבעה ימים, חג ארוך, לקראת סופו ניכרת עייפות מאכילת המצות. חוקי החג נשמרו בו עד תום. בצאת החג התחילו חגיגות ה״מימונה״.

בשובנו מבית הכנסת מתפילת ערבית בצאת החג, חיכה לנו שולחן ערוך מלא כל טוב שאימא טרחה להכין בכל ימי החג. אלה היו דברי מתיקה רבים, מרקחת צימוקים(״זביד״), ממתק לבן מיוחד(״זבן״), ריבות שאימא הכינה מחצילים, גזר ועוד… עוגיות שונות, חמאה דבש וחלב. בעת כתיבת שורות אלה, עולים בי געגועים לריחות ולמאכלים אלה. ולא נשכח את ה״מופלטות״ שציינו את המעבר מהמצות חזרה ללחם. בשביל לאפות מופלטות בצאת החג היה צריך קמח. בבית הכשר קמח לא היה, והפלא ופלא בצאת החג השכנים הערבים היו מביאים לנו קמח ושמרים ולעיתים גם חלב. וכך יכולנו בצאת החג לאכול מופלטות. את המופלטה היינו טובלים בחמאה או בדבש. לאחר שבעה ימי מצות, המופלטה הייתה כמעדן. שולחן כמותו עם כל המטעמים שהאמהות הכינו, עמד בכל בית. דלת הבית הייתה פתוחה והאנשים עברו מבית לבית והייתה אווירה שמחה ועליזה. כל הנכנס לבית היה קורא ״תרבחו ותסעדו״, תזכו ותצליחו. למוחרת, בשדות מחוץ למלאח ולאורך הנהר התקיים פיקניק המוני. הלחם שהיה מצרך חשוב בתפריט שלנו, חזר במלוא הדרו. בכלל, הלחם בעדות המזרח היה מצרך חשוב ומקודש. אימא תמיד אמרה שאוכל תמיד הולך יחד עם לחם. אוכל בלי לחם הוא כמו אדם ההולך יחף. כמו כן, חל איסור מוחלט על השלכת לחם לאשפה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג

מכל זה תוסבר לנו העובדה, שמשהתחילה שואת קנ״א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומאיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרב התיכון, כלומר באותו איזור הקרוי כעת אלג׳יריה. רבים מהם התיישבו באלג׳יר העיר, ומאז מתחילה פריחתה הכלכלית והתפתחותה כמרכז מינהלי, שהעלוה למעמד של עיר־בירה במאה השש־עשרה. אחרים נקלטו בעריה של ממלכת בני זיאן, שעברה עליה אז תקופת־שגשוג קצרה.

אמנם, לא בכל האיזור ולא במשך כל הזמן קיימים היו תנאים נוחים לקליטתם של המגורשים. על מדינת בני מרין התחילו עוברים אז זעזועים קשים בשל ירי­דתה של השושלת וההתקפות של ספרד ולאחר־מכן של פורטוגאל, שראו שעת־ כושר לדחוק את רגליהם של אלה שהיו להם למכשול בהשגת מטרותיהם המדיניות בחופי אפריקה הצפונית הקרובים לארצותיהם.

 

ב׳שבט יהודה׳ ניתנת תמונה עגומה של קבלת־פנים שלה זכו מגורשי קנ״א באפריקה: ׳אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם בתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה…׳ ונראה כי הכוונה למארוקו.

 

ידוע לנו על ר׳ אפרים אנקאווה, שעשה זמן־מה במראכש ונתנסה שם נסיונות, עד שעבר להוניין ומצא מנוח באגאדיר, פרבר של תלמסאן. אבל מלבד זאת לא הגיעו אלינו ידיעות על סבל שנגרם למגורשים מיד האוכלוסיה המוסלמית. אמנם ר׳ יצחק בר ששת מזכיר את הימים הקשים של המצור על אלג׳יר בשנת 1393 וכי­בושה, באחד הסכסוכים המזויינים בין השושלות היריבות. אולם היתה זו צרת רבים.

מגהירתם של מגורשי קנ״א לאזורים מסוימים והימנעותם בדרך־כלל מהתיישב בשטחים אחרים נרמז לנו המצב המדיני הכללי באותם אזורים, אם יציב היה אם רעוע, וכן אנו יכולים ללמוד מכך על תנאי־החיים של היהודים באותו חבל. מבחינה זו מאלפת ההשוואה אל דרכם של גולי רנ״ב. אלה מהם שפנו אז לצפון־אפריקה התיישבו דווקא במארוקו, שעליה פסח גל־ההגירה הגדול של קנ״א, ולא ירדו לחופי אלג׳יריה ותוניסיה, בשל המצב הרעוע בפנים הארץ באותו זמן וחשש התקפות מבחוץ.

 

מתוך אחת מתשובותיו של ר׳ יצחק בר ששת יש להסיק, כי דווקא יחסם של היהודים תושבי־הארץ הוותיקים כלפי פליטי השמד לא תמיד היה הוגן. והרי הסיפור בלשונו: ׳יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה. והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת, כי היה לוקח מהם כפולה לגולגולת אשר פלוני היה סבת זה החק. כי מתחלה היו נכנסים חנם והאל־קדי בן מחר״ז גער במקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה, ואמר להם: חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים, וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם. הלא על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם! וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה׳.

 

לכתחילה הירשה אפוא שר־העיר המוסלמי לפליטים לעלות לחוף חינם אין כסף, ורק בהסתתו של פלוני יהודי קובע הוא מם־כניסה בגובה של דינר כפול לגול­גולת, כנראה כדי להכביד כניסתם. הקאדי נוזף במוסלמים, שבאו לטעון על האמרת המחירים עקב ריבוי הפליטים, והיהודי מנסה לשדל את הקהל שישפיעו על השר למנוע הצלת המגורשים. אולי לא למותר לציין, כי גם המוסלמים שגורשו מספרד בבואם למגרב נתקלו ביחס עוין מצד בני־דתם.

בתנס זכו המגורשים להנחה בתשלום כסף־הגולגולת וה׳כרגא דמלכא׳, ודבר זה עורר את רוגזם של האזרחים היציבים בארץ. לפי המסורת בפי העם התיר מלך תלמסאן, לאחר בואו של ר׳ אפרים אנקאווה, את ישיבתם של היהודים בעיר־בירתו, כאות־הוקרה לאותו מופלא בנסים; עד אז ישבו היהודים בפרבר ששמו אגאדיר.

 

המגורשים התפזרו בארץ, נאחזו והשתקעו בעריה והתחילו להתארגן _ ליד התושבים הוותיקים — לפעמים כעדה נפרדת. לפי כל מה שידוע לנו נוסדה רק במקום אחד — תלמסאן — קהילה חדשה, ואף זו אין לראותה כחדשה מכול־ וכול, אלא כהמשך של אגאדיר הסמוכה. בעיקר מוצאים אנו את המגורשים מת­יישבים לאורך החוף החל בהוניין במערב ועבור על פני והראן, מוסתגאנם, תנם, ברשך, אלג׳יר, בג׳איה, תוניס; רבים התיישבו בבירת הארץ, היא תלמסאן, ובערי־ שפילה אחרות כגון מליאנה, מדיאה, קונסטאנטין. על חבלי־הקליטה של המהגרים בסביבה היהודית והלא־יהודית, על הבעיות החברתיות הרבות שנתעוררו בקשר לעברם בארצות השמד ואונס הדת, נרחיב עוד את הדיבור. וכן ניתן את דעתנו ונייחד את המקום לדיון המקיף בחשיבותה של הגירה זו להכרת תפוצתן הגיאגראפית של הקהילות, שהיו קיימות כאן מזמן, מבנן האירגוני והחברתי ואורח־ חייהם של ה׳תושבים/ שהחזיקו ביהדותם בתנאים הקשים ביותר של דיכוי מבחוץ וניתוק הקשרים עם תפוצות אחרות. מבחינה זו נחקרו עד כה רק קובצי התשובות של ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בן צמח דוראן, שני גדולי־הדור מבין מגורשי קנ״א, שהתיישבו באלג׳יר׳ בעוד שיתר חיבוריו של ר׳ שמעון וכן המקורות של־ אחר־מכן לא זכו לתשומת־הלב הראויה.

 

היו בין המגורשים, שהצליחו לבצר את עמדתם גם בחצר בני זיאן, ובכך להטיל את מרותם על אחיהם. על ר׳ אברהם ששפורטש, מגולי מאיורקה, אומר ר׳ שמעון בן צמח דוראן: ׳להיות יד ר׳ אברהם תקיפה… באמצעות אנשי חצר המלכות/ ור׳ יצחק בן ששת מבקש את השתדלותו, כדי לשחרר ממכסי האוצר את ספריו, שהציל מספרד. מלבדו נודעו עוד אנשים, שהיו להם קשרים עם החצרנים בתלמסאן, כגון אברהם מנדיל, ר׳ ישועה בן משה ועוד. על ר׳ משה גבאי, תלמיד־הכם חשוב שהתיישב בהוניין, ידוע, כי שמר על דרכונו האראגוני, ובשנת 1394 הלך למארוקו בשליחות ג׳ואן הראשון. גם בדור הבא היו ביניהם עשירים ובעלי־השפעה, כאותו ר׳ בוניט, שהמלך קנסו באלף דינר זהב. גם משפחת שולאל (או שלאל), שמוצאה ממאיורקה, זוכה למעמד מכובד, ומצאצאיה בא הנגיד האחרון במצרים, לפני הכיבוש העותמאני. אולם אף אחד מהם לא זכה למעמד שיעניק לו השפעה מכרעת וקובעת בין בחיי העדה היהודית ובין בחצר השליטים בתלמסאן. על־כל־פנים לא מצאנו שום רמז לכך במקורותינו או במקורות ערביים.

 

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה צפונית-כרך א'

עמוד 287

 

 

צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה

באותם הימים נקלע לאלג׳יריה חכם אשכנזי, ר׳ יעקב הכוהן, ור׳ שלמה בן הרשב״ץ נושא ונותן אתו בעניינים של הלכה. ר׳ יעקב הקים תלמיד נכבד, שבעל קורא הדורות מונה אותו עם גדולי החכמים שהיו אז באשכנז. ׳בזמן אלו הרבנים האשכנזים הנזכרים (בעל תרומת הדשן, מהר״י וויל, מהר״י קולון) היה ר׳ ישע­יה (!) הלוי בר יוסף הלוי מארץ תלמסאן והיה תלמיד של ר׳ יעקב אשכנזי והוא חיבר ס׳ הליכות עולם בענייני כללי התלמוד ומחמת הגירושין והשמדות ברח מארץ תלמסאן והלך לו לעיר טוליטולה בשנת ה׳ רכ״ז/1467 ליצירה וכמו שמבו­אר כל זה שם בהקדמת ספרו הליכות עולם׳.

בשל פרטים אחדים ראוי להביא קטעים מדבריו של ר׳ ישועה הלוי כלשונם בהקדמה! ׳…אשר מארץ תלמיס״אן. כל ימי גדלתי בין החכמים והיה אמונת עתי חוסן ישועות על ברכי החכמים יולדתי. ובין ספריהם טופחתי. לדבריהם הקשבתי. ואזני לקולם הטיתי. הרבה יגעתי. ואם מעט מצאתי. חלקי יי אמרתי. שבתי בבית יי כל הימים. ושוקד על דלתות חכמים. שומרי בית גנזי חדרי ושלחן הגמר׳ ערוך לפני. זה השלחן אשר לפני יי׳.

 

לאחר דברים חרוזים אלה עובר ר׳ ישועה לתיאור המאורע שגרם לעזיבתו את אפריקה: ׳ויהי בשנת חמשת אלפים ורכ״ז ליצירה חרה אף יי בעמו וישלח בם משלחת מלאכי רעים זעם ועברה ותלהט אותם אש מתלקחת או דכו במדוכה. ויצאתי אני מתוך ההפכה. ועזבתי בית מדרשי ד׳ אמות של הלכה. ובאתי ארץ קשטילייא להמלט על נפשי כמעט רגע ושעה. כי מלאה הארץ ההיא רעה… וכאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ומארץ מולדתי טלטלני הזמן עיר טוליטולה והנה שם לעומתי איש חמודות… הנשיא דון וידא״ל בן לביא… הקשה אלי לשאול ולחבר לו מאמר יכלול דרכי הגמרא, באופן שיוכל עמוד כי הספרים שחוב­רו בזה אינם מספיקים ואפילו לראשי פרקים…׳.

כסבור אני, כי המהומות שלהן רומז ר׳ ישועה נגרמו על־ידי הסתה של אותם חוגים, שידם היתה במאורעות שאירעו בפאס כשנתיים־שנה לפני־כן, ושעליהם נשמע מיד

 

ר' אבנר הצרפתי(חי במאה התשע״עשרה) מוסר בחיבורו 'יחש פאס׳, כי מצא בקולופון של חומש כתב־יד רשימה על פרעות אכזריות בפאס בשנת 1438. והרי סיפורו! בימי קדם גרו היהודים בפאם אל־באלי, מעורבים בערבים. הם גורשו משם בשנת קצ״ח ועברו להתיישב במלאח, שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן. סיבת הגירוש המר היתה ההאשמה שהאשימו אותם׳ כי נתנו יין בקערה שבמסגד. בימי שלטונו של האמיר יעקוב נוסד המלאח, ותעודת הבעלות הראשונה של הבתים שהוקמו בידי היהודים מכילה את התאריך קצ״ח (1438). קצרה מזה היא הרשימה ב׳כסא מלכים׳ של ר׳ רפאל משה אלבאז(בן דורו של אבנר הצרפתי)» קודם לזה בשנת תתנ״ד(להג^׳רה=1449/50 לסה״נ) היא ה' אלפים קצ״ח/1438 (!) נתגרשו היהודים מן פאס אל־באלי בסיבת היין שמצאו בקערה של בית תפלתן. והיה גלות מר ונמהר ועלו איזה משפחות ובנו מלאח פאט ורבים המירו׳.

 

הידיעה לא ברורה ומלאה סתירות. בהזכרת האמיר יעקוב לכאורה הכוונה לאבו יוסף יעקוב, מייסד שלטון בני מרין בפאם. ואם כן הרי יש כאן אנאכרוניזם. בכל זאת ספק אם הכוונה לאיזה אמיר יעקוב המופיע יחד עם אמיר מעיד בין השנים 1424-1416 ברשימת האמידים של ליין־פול. אבל משנת 1430 ועד 1465 היה השליט בפאם עבד אל־חק, ואפוטרופסו בימי נעוריו היה אבו זכריא יחיא אל­ צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה וטאסי. ליאון האפריקאני מספר, כי היהודים הועברו לעיר החדשה של פאם בימי אבו סעיד עותמאן (1398—1421). לפנים ישבו בעיר העתיקה, אולם מדי פעם, במות המלך, היו המאורים שודדים את היהודים. לכן העבירם אבו סעיד לשכונה, שבה ישב לפנים משמר היורים, והעלה בהזדמנות זו את מכסת המם שלהם פי שניים. ליאון ממשיך: ׳כאן הם גרים עד היום הזה, בתופסם עורק ארוך ורחב, שבו נמצאים דוכניהם ובתי־הכנסת שלהם. האוכלוסיה היהודית גדלה לאין־ספור, במיוחד לאחר שהיהודים גורשו על־ידי מלכי ספרד׳.

 

נראה, כי בימי האנדרלמוסיה שהשתררה בפאס בראשית המאה הט״ו גדל סבלם של היהודים, ולבטחון עצמם עברו גם אלה שנותרו עוד בפאם אל־באלי אל השכונה שליד הארמון. ייתכן שמאז הוקצתה שכונה זו ליהודים בלבד. קרוב לוודאי, שבמהומות היו גם קרבנות באדם. התאריך 1438 אינו נראה מקרי. באותו פרק־זמן התחילה גוברת תעמולת השריפים מצאצאיו של חסן, נכדו של מוחמד הנביא, שטענו למלוכה. אז ׳גילו׳ את קברו של אדריס, מניניו של הנביא ומייסדה של פאס, ללא־ספק כדי להלהיב את המון המוסלמים ולהחיות את רגשותיו הד­תיים. לשם כך השתמשו גם בהסתה נגד יהודים ונוצרים. לא מן הנמנע שהושמעה אז הסיסמה, כי לא ייתכן שהיהודים יגורו בשכנות לקברו של המלך, מצאצאיו של הנביא. אולם בשום־פנים אין לקבל את הסברה, כי אירעו אז מעשי שמד וגירוש כלליים. בפאם קיימת היתה אז קהילה חשובה, שבגלילה נמצאו גם קהילות קטנות יותר, כגון תאזה, בנתיב־האורחות בין תלמסאן לפאס. חכמי אלג׳יר בת­קופה זו, הרשב״ץ (נפטר 1444) ובנו ר׳ שלמה, עמדו בקשרים עם קהילות אלה, ובוודאי היו נשמעים מתוך דבריהם הדים של צרה גדולה, אילו באה על קהילת פאם. מתוך פיסקה אחת בתשובותיו של ר׳ שלמה בן ר׳ שמעון אל משכיל מאנשי פאם אף אפשר להסיק את ההיפך: ׳ואני שמח לבי ויגל כבודי בהיותכם מדקדקים בדברי, אף־על־פי שאתם בצער ואינכם חוששים לממונכם׳. כלומר הם חיים חיי דוחק מבחינה חומרית, אבל אינם חוששים לחייהם.

 

על מציאות יהודים בפאס בשנים 1438—1439 נודע לנו בעקיפין גם מתוך סיפור מאורעותיו של האינפאנט פרדינאנד מפודטוגאל, שהוחזק אז כבן־ערובה בפאם, ויהודי היה המקשר בינו ובין משפחתו בפורטוגאל, וסוחר ממאיורקה — כנראה גם הוא יהודי, ממגורשי האי, כי מה עניין לנוצרי ממאיורקה כאן — היה מספק מזונות לו ולבני־לווייתו, שביניהם נמצא גם רופא יהודי.

 

אולם המצב בפאס הלך והסתבך. תעמולת השריפים גברה בארץ, אף כי השלטון עליה נמצא לעת עתה בידי האפיטרופסים העוצרים מבני וטאס, שמשלו בשמו של עבד אל־חק, התינוק־היתום. כשגדל הלה, העדיף לראשונה את תענוגות תקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד המשתאות וארמון הנשים על עמדה נמרצת כלפי אפיטרופסו אבו זכריא יחיא הוטאסי. אולם בסופו של דבר סילק את בני וטאם, אלה ברצח ואלה בגירוש, מהעיר, ולא השאיר אלא אחד מהם כווזיר ללא סמכויות. במקומם מינה יהודי בשם הארון למשרת המוציא והמביא הכול־יכול. מינויו של היהודי המוכשר נעשה גם מתוך שיקול מדיני, שזה בוודאי לא ינסה להדיח את הסולטאן כדי לתפוס את מקומו.

 

המתיחות בין שלושת הגורמים המכריעים במדינה: הסולטאן, בני וטאס והשריפים, שמעוזם היה בפאס ובדרום הארץ, הגיעה עתה לשיאה. גם השעיר לעזאזל היה מוכן. בקרב האוכלוסיה המוסלמית התחילה מיד תעמולה ארסית נגד היהודים. בראש המסיתים עמד ה׳ח׳טיב׳, כלומר הדרשן במסגד אל־קרוויין הגדול והמפורסם. הסולטאן והארון נעדרו מפאס, והדרשן ניצל את השמועה שהופצה בעיר על הפגיעה שכאילו פגע אחד מקרוביו של הארון ב׳שריפה/ כלומר באשה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד, כדי להטיל בעזרת האספסוף את אימתו על אנשי הדת, ואלה התירו את דמם של היהודים. לפי הסיפור נרצחה אז כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפאס. הארון נהרג לעיני אדוניו הסולטאן בידי אחד מבני מרין. עבד אל־חק עצמו, בשובו לפאס, נפל קרבן לאספסוף, ששחט אותו ככבשה. בו נסתיימה שושלת בני מרין. לאחר־מכן התפשטו המהומות נגד היהודים גם בערים אחרות.

 

עדות על חומרת הפגיעה בצאצא מזרע מוחמד הנביא מוצאים אנו בשאלה ששאל ר׳ עמרם בן מרואם מווהראן את ידידו הגדול ר׳ יצחק בן ששת: ׳יהודי קלל כהן ואבותיו קללות נמרצות בפני העם ואמרו… להענישו יען היה כהן… ויען בארץ הזאת ברוב ענינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאם יענש עונש חזק יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל כהן להיותו זרע אהרן'

שאלה זו מסבירה לנו את הרקע, שעליו יכלו לפרוץ מהומות רציניות ביותר — במיוחד כשנפגעה, לפי השמועה שהופצה, ׳שריפה' שבכבודה נזהרו ביותר, וכשלובו היצרים על־ידי תעמולה זדונית.

 

 

הארון הווזיר

עצם מעשה הארון הווזיר היהודי והדים עליו הגיעו בשורה של מקורות. רשימה חיה, כמעט עדות בלתי־אמצעית, על המאורע נשתמרה ביומן מסעו של עבד אל־באסט, סוחר־סופר מצרי, שערך אז מסע באפריקה ובספרד ושהה באותו פרק זמן בתלמסאן, ובגלל המצב המתוח בפאס לא יכול להגיע לשם. הוא ניצל את ימי ישיבתו בבירת בני זיאן, כדי ללמוד רפואה מפי רופא יהודי מפורסם, ואף קיבל ממנו את ה׳אג׳אזה' כלומר היתר התעסקות במקצוע זה. פיו מלא שבח לרבו משה בן שמואל אבן אל־אשקר, מגולי ספרד ומאלאגה, והוא מציין, שמימיו לא ראה ׳ד׳מי׳ מחונן בכל סגולות הרוח והאופי כמוהו. ואל לנו להתפלא שעם זה מבצבצות מתוך דבריו דעות קדומות ואף יחם של בוז כלפי יהודים.

עבד אל־באסט רומז בין השיטין, כי הארון היהודי היה אדם פיקח, ואילו נשמע אדוניו לעצתו הנבונה, בוודאי היה מציל את חייו שלו ושל יועצו. אין עבד אל־באסט מעלים ממנו׳ כי השפעתו של הדרשן־המסית היתה רבה על השכבות הנחותות בפאס, ואילו הכם־דת מוסלמי מפורסם בפאם נתן את הסכמתו לטבח רק מתוך כפייה ואיומים. הוא גם מגלה את עמדתו הצבועה של המפקח על השריפים, שבי­קש ליהנות מההסתה בלי לסכן דבר.

יהודי מארוקו, הארון ועבד אל־חק היו קרבנות מאמצם של השריפים לזכות באהבת ההמונים במלחמתם לכיבוש השלטון, שלשמו השתמשו באמצעי הבדוק — בליבוי הקנאות הדתית. בדומה לזה אירעו באותה תקופה פרעות ביהודי תואת ויישובם חוסל.

 

סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עבד אל־באסט הוא אחד הסופרים הערביים המעטים המקדישים תשומת־לב לעניינים יהודיים. בשל חשיבות תיאורו להכרת התקופה והרקע החברתי ניתן תרגום קטעים מתוך דבריו במלואם:

׳באותה שנה (869) בראשית החודש רביע הראשון(נובמבר 1464), בעוד אני בתלמסאן, הגיעו הידיעות מפאס על התעצמות שלטון היהודים וענייניהם באמ­צעות הווזיר היהודי, שהעמיד אדוני פאס עבד אל־חק המריני, לאחר שהוציא להורג מספר וזירים מבני וטאס, נטר איבה לאחרים מהם וגירש חבורה מבני וטאס, שהתמרדו נגדו, אל מחוץ לפאס. היהודים בפאס השתלטו על המוסלמים, עשו להם עוול ופגעו בהם. עניינם גדל והשפעתם רבתה, עד שאירע לסולטאן ול־ ווזיר והיהודים מה שנזכיר להלן.

׳באחד־עשר בו(בחודש שואל 869—7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם. היה זה מאורע חשוב וטבח רב, שהסתיים ברצח (תרגום מילולי: שחיטה) של עבד אל־חק המריני, שליט פאס ובעל המגרב, על אף הוד רוממותו ותפארת אישיותו וממלכתו. ובמקומו עלה איש מ׳השריפים׳ של פאם, הנקרא השריף מוחמר בן עמראן.

סיפור המעשה הוא, כי עבד אל־חק זה מלך על ממלכת פאס פרק־זמן העולה על שלושים שנה והיה נכנע לבני וטאס הווזירים. כזה היה מנהגם בארצות המגרב׳ בפאס. והיה המנהג כי תהיה ההכרעה בה והפיקוד העליון לווזירים, והם האדונים על העם ועל הארץ, המצווים והאוסרים בכל דבר, שום דבר לא יצא לפועל בממלכה זו שלא על דעתם. השליט מבני מרין נחשב בעיניהם ככלי, בדומה לכליפים במצרים כעת בימי הסולטאנים התורכיים (הממלוכים). אמנם הם (בני מרין) יותר חזקים מאשר הכליפים שם. עבד אל־חק לא פסק מלנ­הוג בעורמה כלפיהם ולהשתמש בכל האמצעים, עד שלבסוף המית רבים מהם (מבני וטאם) והוציא להורג את הווזיר יחיא בין יחיא, שנזכר במקומו, כשדובר קצת על עבד אל־חק בביוגראפיות של שנת צ״ט (1459). עמו יחד נרצח בנו של הווזיר הקודם… בגלל זה התפזרה כת בני וטאס, ועבד אל־חק השתלט על העניי­נים ולקח אותם בידו. הוא מינה וזיר מבני וטאם המתאים לרצונו והמשולל כל דעה קובעת. והיה מעמדו בווזירות דומה למעמדו של עבד אל־חק במלכות לפנים; לא השיבות לו ולא מוניטין, אלא השם בלבד (של וזיר). הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש, שהיה חלפן או מתעסק בענייני כספים של הווזירים, וישם אותו לממלא מקום וזיר, בהגבילו את סמכויותיו של הווזיר, ובזה התכוון להקניט את בני וטאס, לאחר שהשמיד רבים מהם ואחרים שם במאסר במכנאם, ומינה מביניהם אותו וזיר נטול־החשיבות, והיה שמו גם הוא אבו אל־חסן עלי, והדביר אותו פעמים מספר, עד שהדבירו לגמרי. עבד אל־חק סילקו הצידה (את הווזיר) בפאם, כאילו הוא תחת אפיטרופסותו, ומנע ממנו כל דעה קובעת בענייני המדינה. כל זאת כדי להקניטו ואחרים מן הנעדרים שבבתי־הסו־ הר. אחרים, מאלה שנמלטו מלפני עבד אל־חק, השתלטו על מחוזות אחדים של (ממלכת) פאס. ונשאר אותו יהודי וזיר למעשה — אין וזיר זולתו, והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו(היהודית). זה שגרם עונג לעבד אל־חק, כי בזה הקניט את בני וטאס והשפילם.

 

׳עבד אל־חק קירב ביותר את היהודי ועשאו לאיש סודו, עד שכל הממלכה היתה נתונה בידו. הוא התייחס אליו באמון בסוברו, כי לא ייתכן כי היהודי(בתור לא־מוסלם) יעבור על סמכותו ויחרוג מדרגת מעמדו, כפי שהבין עבד אל־חק. והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר. בימיו נתגדלו היהודים בפאס ובשאר מחוזותיה, והיתה להם דעה וחשיבות שם ומשמעת ופירסום. עבד אל־חק היה מרו­צה מזה, אף מתענג ונהנה. והיה אותו וזיר חוגר את החרב בחגורת־ברזל, שעליה חרוטה אות (כלומר: פסוק) ׳הכורסי׳(סורה ב, קנו), וייתכן שאף חרט עליה (את ה׳אני מאמין׳ המוסלמי); ׳לא אללה זולתי אללה ומוחמד שליח אללה' במעמד אדו­ניו היה רוכב על הסוסים, שעליהם טבועות חותמות הווזירים. וההמון הנבער היה מברך אותו בתואר הווזיר. ביום השישי היה (הארון) יוצא עם הסולטאן אל המסגד הגדול, יורד (מעל הסום) ומחכה ליד שער המסגד עד כניסתו של הסולטאן לתוכו, מתיישב לאחר־מכן עד שמסתיימת תפילת יום הששי׳ עולה (על הסום) וחוזר עם הסולטאן. אצל ארור זה נתגלו הרבה דברים מגונים, שחיתות ועבירות, ובאמצעותו גברה השתלטות היהודים על המוסלמים, אנשי פאס. הציבור לא יכול לשאת אותם, שנא את עבד אל־חק בגלל זאת וביקש את הדחתו, אף־על־פי שבני וטאס גם הם פשעו הרבה כלפי הנתינים. אבל אלה היו וזירים מוסלמיים, בניגוד לארור זה, שאינו מבני הדת (המוסלמית).

 

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

נס קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח – לפני 3337 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש – על הגאולה אז,

 וכן על גאולתנו – הקורמת עור וגידים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם = היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

 

יציאת מצרים = גאולה פיזית.  

    קריעת ים סוף = גאולה נפשית.

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן הם זכו לומר שירה ברוח הקודש, כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי,

 דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

 

הקב"ה אומר למשה: זה לא זמן תפילה.

תגיד לבני ישראל שיקפצו לים,

ובכך יגלו שהם מאמינים, ואז אצילם.

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

שביעי של פסח,

הוא אחד  משלושה זמני עת רצון: {מוצ"ש בסעודת מלווה מלכה ושמיני עצרת}, מסוגל לתפילה.  

 

'דמשק אליעזר' (פרק יג} מביא לכך משל: מלך המבקר בעיר, כולם שמחים אתו. ביום האחרון לפני לכתו, מתחילות הבקשות. ככה גם פה, בסיום השבת או החגים, עת רצון. ("דמשק אליעזר", פרק יג. "באר אליהו" עמ' מו)

 

הזוהר אומר שיש לבקש בשביעי של פסח על הגאולה, כפי שהייתה גאולה סופית לעם ישראל באותו יום. ("אורות משה" חלק ז, עמ' י, בשם מהרא"ז).

 

הבעש"ט – לעשות סעודת משיח.

 הגר"א – לעשות סעודה שלישית כמו בשבת.

בעל 'מנחם ציון' – השמח בשביעי של פסח, זוכה שתפילותיו יתקבלו ברצון.

בעל 'מנוחת ישראל' – בחצות ליל שביעי של פסח, זמן מסוגל לבקש על הפרנסה וזיווג, בבחינת 'זיווגו ופרנסתו של האדם, קשים כקריעת ים סוף' כדברי חז"ל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

 

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך ע"פ הזוהר:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב).

 

 קב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).

ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הראשל"צ הרב בקשי דורון ע"ה:

 ישנן שתי דרגות: אמונה וביטחון. טוב שהאדם יאמין בה'. זה יבוא לידי ביטוי, כאשר תתייצב לפתחו בעיה חמורה בפרנסה, זיווג וכו', האם גם אז, הוא יבטח בה' שהכל מאתו יתברך, ולטובתו.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה ושמחה.

א.  רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אז". די היה לומר 'וישר משה ובני ישראל'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו. המושג (השגה) כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש". כלומר, הביטוי "אז" מבטא את ההשגה הגבוהה אליה הגיעו ע"י האמונה בבורא עולם שיושיעם, והיא מהות השירה הרוחנית.

 

רבנו מלמדנו ששירה זו לא יצאה מהם בקלות, בגלל שפחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, והים לפניהם. ורק אחרי שהתחזקו באמונה בקב"ה, שרק בורא עולם יוכל להושיעם כפי שהושיעם במצרים, אז בקעה מגרונם שירת הים.

נאמר בגמרא שכל מי שיש לו מה לאכול היום ודואג למחר,  הרי זה מקטני אמונה. ולכן הדגישה  התורה "אז", שרק כשהתחזקו באמונה, זכו ברוח הקודש.

גם בסגנון היום יומי, השימוש במילה "אז", מבטא משהו חשוב שלא חשבתי עליו קודם, ורק אחר כך נזכרתי.  

 

ב. רבנו אומר שהשימוש במילה "ישיר" בלשון עתיד, בא לבטא: – "שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה', יש לאל ידו".

כלומר, ע"י עבודת ה' מתוך אהבה ושירה, יכול האדם להגיע למדרגה גבוהה שהקב"ה ייחד את שמו עליו כפי שהיה בקריעת ים סוף, וכן על האבות – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

בפירושו לפס' בשיר השירים: "הגידה לי שאהב נפשי (א, ה) כותב רבנו: "כי נפש כל איש ישראל, אהבתו לקב"ה אהבת נפש, מטבעה  ומזגה של הנפש…". כלומר, טצל כל יהודי קיימת בפוטנציאל האהבה לה', וצריך רק להוציאה לפועל ע"י "יראת הרוממות והאמונה השלמה" כדברי קדשו.

"אז ישיר משה" (שמות טו א) – "נכון כסאך מאז מעולם אתה"  (תהלים צג ב).

מדרש שמות רבה (פרשה כג אות א) מקשר בין המילים אז ומאז. "אמר רבי ברכיה בשם רב אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה – אז ישיר. לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'.

בהמשך אומר המדרש: עד שירת הים, איש לא אמר שירת הודיה לה', החל מאדם הראשון ועד הניסים שנעשו לאבות.המדרש אומר שעם ישראל אחרי שירת הים, אמרו את הפס' "נכון כסאך מאז" לפני ה', כדי להדגיש שבעקבות שירתם, התיישבה מלכותו בעולם, בבחינת "נכום כסאך מאז" שעמ"י אמרו "אז ישיר".

 

הזוהר הק' אומר: כל אדם שאומר את שירת הים ומכוון בה – זוכה לאומרה לעולם הבא.

בשירה הים, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י עד ביאת המשיח. "אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי… ואית בה יומי דמלכא משיחא" (זוהר בשלח ח"ב נד ע"ב).

ג . "או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

ד.  "אשירה לה'". רבנו אומר: "ואומרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.

מפה לומדים ששירת הים נאמרה ברוח הקודש. הרי לא היו להם דפים עם השירה, וגם לא ידעו לקרוא.

 הגמרא אומרת שמשה אמר פס' והם חזרו אחריו.

"זה אלי ואנוהו = אני והוא. זכו לראות את השכינה. "אלוקי אבי וארוממהו".

 

ה. "כי גאה גאה". רבנו-אור-החיים-הק': בפס' א – י'  הפותחים את שירת הים, עם ישראל משבח את ה' על מפלת פרעה והרשעים, וכלשון קדשו: "כי גאה גאה – אין לשבח תחילה אלא על מפלתם של רשעים, על דרך אומרו "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

 

ג.  והאזנת למצוותיו,

 ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדם – ע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

 

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני:

 

עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

 

עשר השירות בתנ"ך,

 נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה, ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחי ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

לברכה והצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

  בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני ענבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

לברכה והצלחה ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.

ברכה והצלחה לנכדי החייל יונתן בן קרן נ"י.

 

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

 

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

 

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

 

בנוגע לבקשתו של בנידאר להחזירו לתפקידו כסגן־קונסול אנגלי במוגאדור נאמר לו, כי המלך יעיין בדבר. עניין אמו נמסר לטיפולו של מושל ג׳בראלטאר. תביעותיו הכספיות בנוגע להוצאות נתקבלו כנראה מקצתן. אולם זה נעשה גם על חשבון מענק אש״ל המגיע לו בתור שגריר, ומובן שבנידאר מוחה על קיזוז חשבו­נות בצורה זו. לאחר כשלונו ומשהוסבר לו בפירוש, כי מענק אש״ל ישולם רק לתקופת שנה אחת מיום הגיעו ללונדון, מתכונן הוא לעזוב את הארץ, ומבקש לציידו במתנות למלך מארוקו, לבניו ולאנשי־החצר, כנהוג. ללונדון יגיע שגריר מוסלמי, סידי טאהר פאניש, שיביא אתו מתנות בשביל אנגליה. מעתה פגה למ­עשה חסינותו הדיפלומאטית של יעקב בנידאר, והוא ספג עלבונות שעליהם הוא מתאונן. ׳תיק׳ בנידאד בארכיון מסתיים בהודעה על בואו של השגריר החדש(סוף דצמבר 1773).

בבקשתו של יעקב בנידאר אל מזכיר־המדינה בלונדון׳ שפירסמה ב. רות, אנו מוצאים פרטים אחדים גם על מאורעות חייו בשנים 1774—1783. לכאורה הוא לא חזר לג׳בראלטאר (או למארוקו), ובימי המצור הספרדי על ג׳בראלטאר (1779—1783) הצטרפה אליו בלונדון׳ משפחתו, שישבה עד אז בג׳בראלטאר. בעת ההפ­צצות של המבצר נהרג בנו־יחידו, ואשתו ובתו נפצעו, ובדומה ליהודים רבים הן נמלטו אז לאנגליה. אולם לרוע מזלן נתפסו בדרך על־ידי ספינה אמריקאנית(היה זה בימי מלחמת העצמאות של צפון־אמריקה), ורק לאחר טלטולים רבים הגיעו ללונדון. משפחת בנידאר חיתה כאן חיי־דוחק. בהזכירו את שירותיו הרבים לממ­שלה האנגלית בשנים 1763—1772 מבקש יעקב תמיכה, שתאפשר לו לשוב עם משפחתו לג׳בראלטאר. הבקשה אין בה תאריך, ואולם ברור שהיא נכתבה בשנת 1784 לכל המוקדם.

יעקב בן אברהם בנידאר לא היה היחיד שנשלח אל בירת אנגליה. באותו זמן שהו בלונדון לפחות עוד שני אנשים שבאו שמה בשליחות רשמית. חיים טולידאנו, שהיה תורגמן הקאיד בתטואן וכפי הנראה גם סגן קונסול אנגליה במקום בשנות החמישים וייתכן גם השישים, מגיע ב־1772 ללונדון עם מכתבו של ראש הממשלה המארוקאנית אל מזכיר־המדינה. וכחצי שנה לפניו עשה שם ישעיה בן עמאר[Benamore], עבדו המהימן של מלך מארוקו וסוכנו לסידור עניינים מיוחדים באנגליה. לפי התז­כיר שהגיש היה יליד ג׳בראלטאר, שאליה בא אביו מפאם, ומאחר שחי שם זמן רב הוא רואה את עצמו קשור למלך אנגליה ולאומה האנגלית בקשרי נאמנות וחיבה. לדעתו לא יקשה לעודד את הקשרים המסחריים בין שתי הממלכות. מלך מארוקו מעוניין גם להעסיק מהנדס בתיקון הרציף של תנג׳ה .

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

 

עמוד 291

תעודה 55

לשד החוץ של בריטניה — יהודייה מטנג׳יר נאנסה בידי הודי אזרח בריטניה

Tangier January 6, 1897

The Marquis of Salisbury K.G. fy Lord,

Jewess came to the Consulate yesterday morning and charged a British indu Subject, a seller of Indian wares in Tangier, with having committed rape upon her on the previous evening. As both the Chief Justice and the Attorney-General of Gibraltar were here engaged in another trial, and as the case was too grave to be settled in the Consular Court and would have had to be remitted to Gibraltar, I thought it would be more convenient, from every point of view, and in the interests of the parties concerned, to have it tried at once here before the Chief Justice. Your Lordship was pleased to approve of the suggestion I made in this sense, and the trial took place and was concluded today. The accused was found guilty and sentenced to seven years’ penal servitude.

He is, for the present, lodged in the Consular gaol: but I would submit, in view of the local conditions, that it will not be possible for him to serve his term of imprisonment in the Consular prison. I would be glad to be instructed how I am to dispose of the prisoner. The most convenient and natural course, according to the order in Council, seemed to me to send the prisoner to undergo his sentence at Gibraltar: but it is possible that the Colonial Authorities may be disinclined to bear the expense of keeping a prisoner convicted of an offence committed outside of their jurisdiction. I trust that some arrangements may be made as to this point, as if I am not permitted to send the man to Gibraltar, I do not know of any other place outside the United Kingdom which would be more inclined to accept him.

I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship’s most obedient humble Servant Almcolsa (?) החתימה אינה ברורה

[FO 99/392]

 

תרגום

6 בינואר 1897

יהודייה באה אתמול בבוקר לקונסוליה והאשימה הודי אזרח בריטניה, המוכר סחורות הודיות בטנג׳יר, באינוסה בערב הקודם. מכיוון שהשופט הראשי והתובע הכללי של גיברלטר היו כאן — במסגרת עיסוקם במשפט אחר — ומכיוון שהעניין רציני מכדי שיהיה אפשר ליישבו בבית המשפט הקונסולרי והיה צריך להעבירו לגיברלטר, חשבתי שיהיה נוח יותר ושהאינטרס של כל הצדדים הוא, שהנושא יידון כאן בפני השופט הראשי, ואדוני אישר צעד זה. המשפט נערך היום. החשוד נמצא אשם ונשפט לשבע שנות מאסר. בינתיים הוא נמצא בכלא הקונסולרי, אבל בהתחשב בתנאים, הוא לא יוכל להישאר במקום זה במשך כל תקופת מאסרו, ואשמח לקבל הוראה כיצד עלי לנהוג באסיר. הנוח והטבעי ביותר – להעבירו לגיברלטר. אבל ייתכן שהשלטונות הקולוניאליים יסרבו לשאת בהוצאות הקשורות בפשע שבוצע מחוץ לשטח שיפוטם. אני סבור שניתן לעשות סידורים מתאימים בקשר לנקודה זו, כי אם לא יורשה לשולחו לגיברלטר, לא ידוע לי על מקום אחר מחוץ לממלכה המאוחדת שיהיה מתאים יותר.

בהתכתבות בנושא זה מ־4 בינואר 1897 עד 18 ביולי 1899 נדון גורלו של האנס. מתברר שנעצר ב־4 בינואר; נשפט בבית־המשפט הקונסולרי ועורך־הדין שייצג אותו, ללא תשלום, היה הנרי פיזאני(Pisani). השופט כתב שהנאשם טוען לחפותו. הוא יליד 1865, נשוי ואב לשלושה ילדים. נדון לשבע שנות מאסר. ב־29 באפריל 1897 ערער על פסק־הדין, ושוחרר ממאסר ב־24 בפברואר 1902. ישב אפוא כחמש שנים.

 

נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות

 

עמוד 136

שירי דודים-מאיר נזרי      

ספר זה עוסק בשירתו של ר׳ דוד קיים המכונסת באוטוגרף השלם של המשורר, כתב יד מאוסף משה כהן, ירושלים 26 (0. 3499 MSS-D) ובקובץ כ״י ׳שירי דודים׳ נוסח מרדכי זעפרני, ירושלים תשמ׳׳ג. במהדורה שני חלקים: מבוא לשירת ר׳ דוד ושתי סדרות של פיוטים ערוכים, מנוקדים ומפורשים: סדרה א׳ הכוללת כל הפיוטים המופיעים גם בכ׳׳י זעפרני(88 פיוטים) וסדרה ב׳ ובה עוד 52 פיוטים החסרים בכ׳׳י זעפרני.

ר׳ דוד חי ופעל במוגדור. הוא ניחן בכישוריו האמנותיים: נגרות וייצור רהיטים, מסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרן וציור דיוקנאות.

ר׳ דוד קיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳, שיצא לאור בתרפ״א/, ובו נכללים 23 פיוטי קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע.

נושאי שירתו למעגלותיה: מעגל הפרשה, מעגל השנה, מעגל האדם וחליפות ימיו, מעגל הקהילה, מעגל הלשון העברית ומעגל הגאולה ונושאים אחרים כולל שירים קצרים על מודוסי המוסיקה המוגרבית ושירים העוסקים הנואים אחרים.

חידושיו בשירה: בשירתו משתקפים כמה חידושים בתכנים,בצדדים פרוסודיים,בלשון ובתחביר. בפיוטי הגלות והגאולה שוררת אווירה אופטימית הן כלפי הגאולה המשיחית על בוא משיח בן דוד והקמת בית המקדש לצד הגאולה המדינית, שאחד מביטוייה הוא הפיוט לכבוד הצהרת בלפור, מעין אתחלתא דגאולה. רוב פיוטיו נחתמים בחותם משיח בן דוד ׳דוד קיים׳ לצירופיו כולל ׳בן דוד קים׳ הכולל גם את שמו. רוב פיוטיו ערוכים במבנה שירת המלחון על לחניה, תכניותיה הסטרופיות, משקליה ונורמות חריזתה, שירה שהייתה נפוצה בזמנו המובנת לו היטב וקרובה ללבו.

׳שירי דודים׳ כתובים על פי לשון המקרא וסממניה הדקדוקיים עם שילוב שאר רובדי הלשון לצד מאפיינים סגנוניים ייחודיים וגם חידושים לשוניים בתחום הפועל דוגמת הסגנון הקלירי, שאחד ממאפיינה הוא השימוש כמעט בכל המילים היחידאיות שבמקרא ובכללן הביטוי המקראי היחידאי ׳ הָרָה לָלַת ׳(שמו׳׳א ד, יט) במובן הרה ללדת. שירי דודים מתאפיינים גם בסגולות אמנותיות, כמו: ההקשר המדרשי הטעון בפיוטים, חידודי לשון ומעתקים סימנטיים, מגוון צימודים, הטענת מחרוזות הביניים בדברי הגות ועוד.

מהדורה זו היא השישית במהדורות הפיוט שהוציא לאור דר׳ מאיר נזרי. שתי מהדורות ראשונות יצאו לאור באוניברסיטה העברית בירושלים: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳(תשע׳׳ח) ושלוש מהדורות יצאו לאור במוסד הרב קוק: ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת בקהילות ישראל׳(תש׳׳פ); ׳כתובות ותנאים לחג השבועות׳(תשפ״א) ו׳השירה המאוחרת מסוג הקצידה׳ במרוקו לאור שירת המלחון הערבית (תשפ׳׳ה), זאת בנוסף לחמשת ספריו על קהילות תאפילאלת: שלושה מהם בהוצאת אוניברסיטת בר אילן (תשע׳׳ג, תשע׳׳ו, תשע״ח) ושניים בהוצאת מוסד הרב קוק ׳מחקר ותיעוד של שלושים קהילות ישראל בתאפילאלת׳ (תשפ׳׳ה) ו׳ארפוד עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא׳.

דר׳ נזרי משמש עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה (תשפ״ג).

 

החברה סיפקה ארוחות צהריים חמות לתלמידים, וכך התאפשר בבית־הספר יום לימודים ארוך בהשוואה ליום הלימודים הקצר בבתי־הספר של אגודת כי״ח. נוסף על לימודי קודש לימדו בו גם צרפתית במימון אגודת כי״ח וכן הובאו מורים בעלי הכשרה ללמד בכיתות הגבוהות. למרות זאת היו תלמידים, שקינאו בתלמידי כי״ח, שראו עצמם מיוחסים, למדו יותר מקצועות כלליים וחינוך גופני, לבושם היה אירופי והם לא היו מרותקים ללימודים במשך היום כולו(פוני־כלפון תשמ״ח, 134).

בשנת תש״ו(1946) החליטה הנהלת ״אם הבנים״ בצפרו למסור את הפיקוח לידי הרב דוד עובדיה, רב העיר, שמטרותיו היו העלאת רמת הלימודים הן בלימודי קודש והן בלימודי חול והקמת ישיבה, שתלמידי החינוך היסודי ימשיכו ללמוד בה.

 

החל משנת תש״ה ועד שנת תשי״ח הדפיסה חברת תלמוד תורה ״אם הבנים״ בצפרו לוחות כיס לראש השנה. הלוחות הודפסו בפאס בעברית עם קטעים בערבית יהודית ובצרפתית. הלוחות כללו פרטים על הוצאות החברה והכנסותיה, ברכה לתורמים ולמחזיקים אותה, פתגמים מספרות חז״ל, הסברים על שמות החודשים העבריים ולוח תאריכים של אירועים מקומיים ובין־לאומיים(תדגי, תשנ״ד, 131-129,127-123, 133).

בבית־הכנסת ״תלמוד תורה אם הבנים״ נערכו אסיפות של חברי הקהילה. יובל השלושים לייסוד החברה נחוג ברוב עם ובחגיגיות בכ"ה טבת תש״ז בהשתתפות מאות משתתפים ומשתתפות. בהזמנות המודפסות הושם דגש על מצוות ״הלבשת ערומים״ של בני העניים, שהחברה מטפלת בהם.

הרב שמעון וענונו, תלמידו של הרב דוד עטר ממוגדור, לימד במוסד במשך עשר שנים. הרב משה אגוזי ממכנאס הובא לצפרו ללמד בבית־הספר ״אם הבנים״. תלמידו של הרב משה ויזגאן, לימד שם בשנים תרפ״ט-תר״ץ(ויזגאן תשנ"ח, 130-129,48. על ״אם הבנים״ בצפת: מיוסט, 2000, 56, 174,83, 180; תורגמן, תשס״א, 73).

בישיבה השלישית של מועצת הרבנים במרוקו, שהתקיימה בשנת תש״י(1950), הרצה הרב דוד עובדיה על מצב החינוך הדתי וציין, כי ״כל התלמידים המתחנכים בבית תלמוד תודה ״אם הבנים״, הנהדר בתוכנו ובאופי, נכנסים לישיבה להשתלם בלמודים, שם רוכשים ידיעות גבוהות בלמוד הדתי ורוכשים גם כן ידיעות בלמוד החלוני בשיעורי ערב״. בהמשך התלונן על כך, שהם נכנסים לישיבה בגיל גבוה וההשכלה העולמית פתוחה לפניהם(עמאר, תש״ם, 279).

בשנות ה-50 של המאה ה־20 ביקר בצפרו שליח המחלקה לעליית ילדים ונוער, ובדו״ח שלו, שפורסם בשנת תשי״ד (1954), מסר פרטים על מערכת החינוך ״אם הבנים״ בעיר זו. הרוח החיה בה היה הרב דוד עובדיה. הוא שיזם את לימוד השפה הצרפתית כדי שהתלמידים לא יפגרו אחרי הלימודים ברשת של כי״ח, וכדי לאפשר לתלמידים להשתלב במערכת הפקידות. כן יזם פתיחת גני ילדים וכיתות לבנות כדי למנוע נחיתות תרבותית שלהן לעומת התלמידות שלמדו בבתי־הספר של כי״ח(ריינהולד, תשי״ד).

לפי דו״ח של המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בתפוצות שפורסם בשנת תשט״ז, למדו 40 תלמידים בבית־הספר של ״אם הבנים״. חלק מהבוגרים המשיך את לימודיו בישיבת ״בית דוד״(קסטנבאם, תשט״ז).

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 116

ג. כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'

מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע

מצבת קבורה ייחודית של המנוח יעקב אברמוביץ, אשר שמו מעיד על מוצאו האשכנזי, שהתגלגל לעיר מוגדור ונתיישב בה, השתלב בחיי הקהילה והפך לדמות תורנית-רבנית מוערכת וחשובה. המנוח היה סגי נהור, איש חכם ומעורב בין הבריות, משכין שלום-בית ורודף שלום.

חריזה: א/א // ב/ב // ג/ג

חֲבָל עַל הָאִי שׁוּפְרָא דְּבַלֵי בְּעַפְרָא

יוֹשֵׁב עַל הַסֵּפֶר / נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר

מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים / בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מַשְׁקִיט הוּא מָדוֹן וְרִיב

5. מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע / נֶטַע נַעֲמָן

כַּלְכֹּל וְדַרְדַּע / לְבוֹרְאוֹ נֶאֱמָן

הֲלֹא הוּא הָרַב הֶחָכָם

הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל מִזְרָק טָהוֹר

כמהר"ר יַעֲקֹב אַבְרוֹמָבִית

10. הַמְּכֻנֶּה אַסְכְּנָאזִי נ"ע

נתבש"מ אַחַד עָשָׂר לְחֹ[דֶשׁ] תַּמּוּז

שְׁ[נַת] וְרַמְתִּים לפ"ק 5704 תנצב"ה

1. 1. האי… בעפרא: עפ״י ברכות ה,ב. חבל על אותו היופי שבלה בעפר. 2. יושב על הספר: המנוח היה תלמיד חכם שאהב ספר והרבה בלימוד. נותן אמרי שפר: נשא דרשות בציבור. על­פי בר׳ ט,כא. 3. מזכה את הרבים: בדברי התורה שנשא בדרשותיו. בדברו מעריב ערבים: דבריו היו ערבים לאוזן השומעת. פרפראזה על לשון תפילת ערבית. 4. משבים ומעריב: ראה לעיל. משקיט… וריב: פעל נמרצות להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. 5. מלא חכמה ומדע: אחת המצבות הייחודיות המציינות שהמנוח היה הכם גם במדע. 6. כלכול ודרדע: מלא חכמה ומדע כמוהם. עפ״י מלכ״א ה,יא הנאמר על שלמה ; וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל', שהיו חכמי קדם מפורסמים. 8. מזרק טהור: אחד הכלים שבעבודת הקרבנות שהיה משמש לקבלת דם הקרבן. כינוי הערכה לתלמיד חכם בקי ונקי, החף מכל חטא. 9. אברמובית: שיבוש מ׳אברמוביץ'. 10. המכונה אסכנאזי: בשל מוצאו מאשכנז. 11. נתבש״מ: נתבקש בישיבה של מעלה. שנת ורמתים: האותיות המודגשות עולות לשנת התרצ״ט, 1939 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'

עמוד 45

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות הקירבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

 

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר:

                               זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון,