הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. היכל ההשכלה

היכל ההשכלה

מוקדם בבוקר הכינה לנו אימא את האוכל לבית הספר. "אתה מקמט את החולצה, תכניס יפה מתחת לחגורה." אמרה לי, הביטה בי לרגע וסדרה שוב את חלקה העליון של חולצת בית הספר. היה חשוב לאימא, מאוד, שנצא נקיים ומסודרים ליום הלימודים. הספרים היו נקיים כמובן, המחברות מסודרות. אמי לא ידעה קרוא וכתוב משום שלא התמזל מזלה ללמוד. היא, סול חזיזה, נותרה לסייע לאמה בעבודות הבית. בשנות העשרים לא כל ילד זכה ללמוד בבית ספר "אליאנס" בשל עלות הלימודים הגבוהה והיקף בית הספר, הקטן, הכיל מספר כיתות בודדות בלבד. בית הספר אליאנס שהיה ממוקם ב-״ביאדה" קיבל מעט תלמידים לחיקו ולכן נערכו שאלוני כניסה והתאמה. רוב מורי בית הספר הגיעו ממדינות כמו טורקיה, צרפת וטוניס. "אליאנס" הכשירה מורים ממדינות אלה בפריז, ושלחה אותם לערים שונות במרוקו. המיון בכניסה לבית הספר היה קפדני ומחמיר.

סיפרו לי שאמי לא עברה את ראיון הקבלה והוריה לא התעקשו על כן. אולם כנראה, מה שמנע את השכלתה היה יופייה. אמי הייתה יפה באופן בולט ומיוחד, עיניה תכולות, שיערה שטיני, עורה לבן בוהק וגזרתה דקה. הוריה חששו שמוסלמים יחטפו אותה אם ירשו לה לצאת מהבית.

כשראתה את הספרים בידנו, נצצו עיניה של אימא בגאווה: "יופי ג׳קי, אתה מסודר. הכל בסדר." סקרה אותי ואז פנתה אל אחי: ״תלמד היטב, תראה את מקי. הוא מקבל פרסים." דרבנה את סולי.

לאחר שיחת מוטיבציה ולאחר שהקפידה, שנצא מביתנו בבגדים מגוהצים ומסודרים, המשכתי, בדרכי לבית הספר אליאנס, בתחושה שאני בדרך למקום חשוב מאוד, ושהתכוננתי היטב, כפי שאמי גרמה לי להרגיש. היא נטעה בי יראת כבוד לבית הספר וללימודים, הנחתה אותי להבין, גם אם בתת מודע שלי, שאני הולך אל מעין היכל קודש, היכל השכלה. דווקא אמא, שלא למדה כלל, ידעה, והיה חשוב לה כל כך להחדיר בי ובאחיי את הרצון, הכמיהה והכבוד לידע ולהשכלה.

בית ספר אליאנס בסאפי

רשמו אותי לבית הספר לכיתה א'. היינו מעל ארבעים תלמידים בכיתה. ליוו אותי אהדה ועינו הפקוחה של המורה ואקנין. כך עברתי את שתי הכיתות הראשונות של 'היסודי' בהצלחה רבה ואף בהצטיינות. גם בשאר הכיתות המתקדמות מ-ג' עד ו' הייתי תלמיד ראשון או שני בדירוג המצטיינים של הכיתה. היו לי ציונים מעולים. בכל חודש עמדנו למבחן חודשי בכל מקצועות הלימוד: חשבון, כתיבה, דקדוק, קריאה, גיאוגרפיה והיסטוריה. בכל חודש צריך היה 'להציג' את הציונים הטובים ביותר בכל מקצוע ובחינה, ושקלול כל הבחינות נתן את הממוצע החודשי, לפיו דרגו את התלמידים.

שיטה פדגוגית זו דרבנה אותי לשמור על מקומי הראשון ולהמשיך להחזיק בו, מול המתחרים. אופיי אינו תחרותי כלל, אבל השגרה וקלות הלימודים גרמו לי להמשיך להיות תלמיד טוב.

אמי נהגה לדרבן את אחי סולי, הצעיר ממני בשנתיים, שיינסה להצטיין כמוני. כל העת עודדה אותנו ללמוד ולהשקיע. לי, הלימודים היו מאוד קלים, דבר שזיכה אותי בפרסים רבים. בסיום כל שנת לימודים נערכו טקסי חלוקת הפרסים ברוב עם והדר. בדרך כלל התקיימו הטקסים בבית קולנוע גדול שיכול להכיל אורחים ומוזמנים רבים, כולל הורי התלמידים המצטיינים של כל הכיתות. בשנים הראשונות נערך הכינוס בקולנוע ״ מרחבה" שהייתה בו במה קדמית גדולה וזו אפשרה לתלמידי בית הספר, שהכינו מחזה או הצגה תיאטרלית, להופיע בה בנוחיות. לאחר ההצגה, ערכו שולחן ארוך בו סידרו את ספרי הפרסים שהוענקו לתלמידים.

הפרסים היו ספרים עבי כרס, כבדים מאוד וצבעם אדום. אמי, שלא למדה באליאנס ולא שלטה בשפה הצרפתית, נהגה להגיע עם אחותה מדלן שדיברה צרפתית שוטפת. היא לבשה את מיטב מחלצותיה, מטופחת ומוקפדת הייתה. עיניה הכחולות הבריקו, יותר מתמיד, לקראת אירוע חשוב ומרשים זה, עבורה. דודתי מדלן שמחה להיות שותפה לאירועים אלה, כי באותה עת לא היו לה ילדים משלה והייתה גאה בנו כאילו היינו ילדיה.

בבית הספר ייחסו חשיבות רבה לטקסים אלה, נכחו בהם כל נכבדי העיר, ראשיה, המושל הצרפתי, ראשי הקהילה היהודית, רבנים, ואנשי וועד הקהילה.

הטקס כלל שירים שמקהלת בית הספר שרה, עליהם 'התכוננו' וערכו חזרות כחודשיים קודם לכן, בלווי המורה עם מן פסנתר ידני קטן. בהמשך לטקס הוצגו מחזה או הצגה ועוד. ההתרגשות שלי הייתה גדולה מאוד בטרם קראו בשמות התלמידים המצטיינים.

עליתי לבמה וניגשתי לשולחן הארוך לקחת את הפרסים שמאוד שמחתי לקבל, אך משקלם הרב היה למעמסה עבורי. הפרסים נמסרו מידי מושל העיר, רב העיר ונכבדים אחרים שהוזמנו. פניה של אמי קרנו מרב אושר, ראיתי בהן את גאוותה. מביטה הייתה בי, הבן הבכור שלה לבוש מהודר ולוחץ את ידי המכובדים. כל כך רצתה שאצליח בלימודים והצטיינות^, הסבה לה אושר עצום. סולי היה תלמיד טוב אך לעתים היה עסוק בדברים נוספים שמשכו את תשומת לבו כילד והיה שובב יותר ממני. הוא אהב לאסוף בולים, כרטיסי שחקנים, היו לו אלבומים משלו. עד היום תכונה בולטת זו, גורמת לו לשקוע בהיסטוריה של יהדות סאפי וצאצאיה.

בבית הספר אליאנס בסאפי, רמת הלימודים בשפה הצרפתית הייתה גבוהה וקפדנית. הקהילה הייתה מעורבת בנעשה ודאגה לשמור על רמתו המצויינת. דיווחים הועברו כל העת מבית הספר להנהלת אליאנס בפריז על מה שקורה בבית הספר, אלו מקצועות נדרשים וכיצד ניתן להכין את התלמידים לעתידם הלימודי והמקצועי כאחד. עיינתי בדוחות שנכתבו על ידי המורים משנת 1920 והלאה, ושימשו כדווח שנתי להנהלת אליאנס בפריז. העתק מאותם מכתבים נמצא בספריה הלאומית בירושלים. לפעמים היה הדווה ענייני, לעיתים קצת לעגני, היו בו ציטוטים של משפטים בצרפתית שלא הובנו כראוי או עוותו על ידי התלמידים ושימשו דוגמאות להמחשת דלות שליטת הילדים בשפה הצרפתית. דוחות אלו הצביעו על זלזול המורים בחגיכיהם. מורים אלה, שבאו ממדינות אחרות, היו מורמים מעם, גאוותנים ומתנשאים על ילידי מרוקו וסאפי שנזקקו לחינוכם.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. היכל ההשכלה

עמוד 59