משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל
מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמת אחינו הגדול והדגול ר׳ מנחם מכלוף ב״ר שלמה ומרת רחל עמאר, מ״כ
משה עמאר
קיים דמיון רב בין מועצת הרבנים במרוקו למועצת הרבנות בישראל. שני המוסדות הוקמו על ידי השלטונות כמעט באותה עת, במתכונת דומה, בשניהם הוכנסו שינויים במבנה ובסמכויות שלהם, ושניהם ניצבו בפני אותן בעיות.
בארץ ישראל נוסדה הרבנות הראשית לישראל, בשנת התרפ״א (1921), בהתאם לתכנית הוועדה לסידור הרבנות בארץ, שנתמנתה בפקודת הנציב העליון סיר הרברט סמואל. הוועדה הגדירה את סמכויות השיפוט הבלעדיות של הרבנות לדיני נישואין וגרושין, ואילו בענייני מזונות וירושה הוחלט על שיפוט מקביל למערכת המשפט האזרחית; הוקם בית דין הגדול לערעורים ומונו שני רבנים ראשיים במקום משרתו עתיקת היומין של ה׳חכם באשי׳.
במרוקו בשנת התרע״ב (1912) פרסה ממשלת צרפת את חסותה על המדינה. ובשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי את החוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, הרכבם ודרכי עבודתם. סמכותם השיפוטית הבלעדית הוגבלה לדיני המעמד האישי נישואין וגרושין, מזונות, ירושות, צוואות והקדשים. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט. ומינו את רבי רפאל אנקאווא ז״ל, כרב ראשי ליהדות מרוקו, והוא שימש גם כנשיא בית הדין לערעורים. [רבי רפאל אנקאווא כיהן כרב ראשי בשנים 1918-1935.]משרת רב ראשי לא היתה קיימת במרוקו עד כה מעולם. מוסד הרבנות במרוקו הפך להיות מוסד ממלכתי אשר מימונו בא מאוצר המדינה, מוסד זה קיים עד היום ובמעמדו כמעט לא חל כרסום, לעומת זאת במרוצת הזמן חל כרסום ניכר במעמד מועצת הרבנות הראשית ובמעמדם של בתי הדין הרבניים.
השאלות והבעיות
מרוקו ארץ רחבת ידים, ובקהילות היהודיות המרוחקות זו מזו התפתחו במשך הדורות מנהגים שונים בדרכי פסיקה ובנושאים הלכתיים. השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, לצמיחה כלכלית וצמיחה תרבותית. הם הניחו תשתיות לתחבורה בין ערים מרוחקות, וכך השתפרו דרכי הגישה ממקום למקום, כתוצאה מכך התהדקו הקשרים בין הקהילות, ונוצרו קשרי חיתון. דבר זה הדגיש את ההבדלים בין ישוב לישוב בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.
ביטוי לצורך בגישור נתן רבי יהושע בירדוגו רבה הראשי של יהדות מרוקו,[ רבי יהושע בירדוגו כיהן בשנים 1953-1941.] בדבריו בפתיחה לכינוס הראשון של ״מועצת הרבנים״ בשנת 1947:
אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם. התרבות הצרפתית שחדרה לבית היהודי, עוד לפני שלטון החסות הצרפתי, באמצעות בתי ספר של ׳כל ישראל חברים׳ (כי״ח), גרמה להתרופפות המסורת ופגעה בחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. צעירים רבים נמצאו בחברה מעורבת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה. קירבה זו ותהליכי החילון הביאו למתירנות ועוררו בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, בעיות שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה.
בארץ ישראל שרר מצב דומה, משלהי המאה הי״ט הלכו וגברו תהליכי החילון. כמו כן הקהילות בארץ היו מאורגנות על בסיס ארץ המוצא, והעליה שגברה בתקופה זו חידדה והדגישה ההבדלים במסורת ובמנהגים שבין עדה לעדה.
בשתי הארצות ניכר צורך לכנס חכמים כדי להתמודד עם בעיות מגוונות המתעוררות בחיי היומיום, במטרה לנסות לתת להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה או באמצעות תיקון תקנות. הנושאים שנדונו במועצת הרבנות בארץ, נדונו גם במועצת הרבנים במרוקו, שהרי ׳סדנא דארעא חד הוא׳, נדונו הנושאים: אישות, ירושה, כשרות, ועוד. במרוקו נדונו עניינים נוספים מגוונים.
[סַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוּא (או בכתיב מלא: סדנא דארעא חד הוא הוא ביטוי תלמודי שפירושו המילולי הוא "בסיס הארץ אחד הוא". משמעות הביטוי היא שכל אדמת העולם מחוברת לגוש אחד. כפתגם, הוא משמש לציון מציאות שבה המנהגים, התנהגויות בני האדם והטבע דומים בכל מקום בעולם א.פ]
שני המוסדות ערכו כינוסים אחדים, מבלי שאלו ידעו על אלו. מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה בשנים תש״ג ־תש׳׳ד ותש׳׳י(-1950,1944 1943). ומועצת הרבנים במרוקו בשנים תש׳׳ז – תשט״ו(1956-1947) ערכה שישה כינוסים. הם דנו בבעיות שהתעוררו ותיקנו תקנות בנדון.
להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; מפותה; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; חליצה; ניאוף; פסולי קהל; מורשים; חינוך – תלמודי תורה ומדרשה לרבנים; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור, מקוואות וטהרת המשפחה; שוחטים, סופרי סת״ם וסופרי גיטין, מוהלים, ועוד.
הכינוסים במרוקו פסקו לאחר שמרוקו קבלה את עצמאותה בשנת 1956 והיה חשש פן השלטונות לא יראו בעין יפה כינוסים אלה. מה גם שלאחר שנה זו גברה עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, והקהילות המקומיות הלכו והתדלדלו וגם הבעיות פחתו, ולא היה צורך באסיפות הרבנים. בארץ ישראל מאז שנת התש״י(1950) לא נערכו כינוסים מיוחדים בהם תוקנו תקנות מהותיות.
משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-מועצת הרבנים במרוקו ומועצת הרבנות הראשית בישראל
עמוד 22
כתיבת תגובה