ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו

הסולטן מוחמד בן־יוסף, שכונה מאוחר יותר על ידי ראשי התנועה הלאומית המרוקאית באופן רשמי המלך מוחמד החמישי, פתח בהקדמה המבהירה את היחס האבהי של הסולטן העלאוי ליהודים ולישראל: "אין לי דבר ללמדך מר גולן. היהודים חיים במדינה ברוכה זו שבמגרב אלפי שנים לפני בא האיסלם. הם שגשגו, חיו בינינו וממשיכים לתפוס מקום נכבד וחשוב בחברתנו. למה הם רוצים ללכת בדיוק כשמגיעה מדינתנו לעצמאות ועמנו לשחרור? היהודים הם חלק בלתי נפרד מעמנו. לאיזה הרפתקה הם הולכים בעולם אכול סכסוכים ואי ודאות? מה יהיה גורלם כשיעזבו אדמה שהיא אדמתם?

גיו גולן: "אנסה אדוני לענות על שאלתך בכנות רבה, ואולם קודם לכן רוצה אני לשאול את כבודו. שר הדואר, חברנו לאון בן־זקן, פרסם זה עתה את תנאי הקבלה לגיוס 350 עובדים לדואר. הם צריכים לשלוט בערבית וצרפתית ולהיות בעלי השכלה כלשהי. נניח כבודו שמאתיים המועמדים שיבחרו יהיו צעירים יהודים. אין אחוז זה עולה בקנה אחד עם המציאות במדינה. זה יותר מחמישים שנה אליאנס (חברת כל ישראל חברים) עושה מאמצים רבים כדי להעניק ליהודים חינוך נאות. אחיהם המוסלמים, צעירים בעלי הסיכויים הפחותים, נמשכים למסחר או לפוליטיקה. כמו כן, מוסלמים צעירים בעלי תעודות בגרות מצפים לתפקידים גבוהים יותר מאלו של עובדי הדואר".

מוחמד החמישי: "מצב זה יעמיד לפנינו בעיה ויכריח אותנו לגרום לאי צדק. אין להם אמון בנו. אם לא, לא היו עוזבים!"

גיו גולן: "יהודי עוזב כשהוא מרגיש שעליו לעשות זאת ושיש לו לאן ללכת. יש כאן הבטחה לשוב, כפי שהוד מעלתו יודע. זה חלון אפשרי מיום שישראל קיימת ופותחת את שעריה ואת ליבה כדי לקלוט כל יהודי שרוצה לשים קץ לגלותו. קיימת גם העובדה הבלתי נמנעת של הלאומיות הערבית המיליטנטית שקשורה לבעיה הפלסטינית שמטבע הדברים דוחה את הציונות. כמו כן מעט יהודים נטלו חלק במאבק לעצמאות. מכוח הדברים הם אינם יכולים להשתתף באופוריה ובשמחה השוטפים את מרוקו. יהודי המגרב מוכנים מנטלית לעזוב. שהותם במרוקו לא הייתה אלא המתנה רבה לפני שישובו הביתה".

לבקשת המלך, התחדשה למחרת השיחה בין השניים: מוחמד החמישי התלונן על זה שישראל מפרקת משפחות. ישראל עוזרת לצעירים חסונים להגר ומשאירה את הזקנים מאחור: "אני מבין מר גולן שהמשפחות המגיעות אליכם מופנות למחנות נטולי כל נוחיות השוכנים לרוב מחוץ לערים. אני מניח גם שמחנות אלה זמניים עד שימצאו בשבילם דיור ועבודה. החיים שם לבטח קשים. הם זרים בארץ שאתה טוען שהיא שלהם. הם לא יודעים אפילו את שפתה ולא את מנהגיה. זהו סבל לאנשים שיש להם הכול כדי לחיות בכבוד".

גיו גולן: "החושב כבודו שיש הגיון כלשהו למנוע יציאתם?"

מוחמד החמישי: "לצערי זה מאוחר מדי. אין לנו רשות לפצל משפחות לשניים, להפריד בין ילדים להורים בין זקנים לצעירים. המשפחה המרוקאית היא יחידה אחת. יחידה קדושה שיש לכבד ולשמר. אנו אחראים לזה. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם. אלוהים ישמור עליהם ויסלח להם את טעותם. אתה יודע כמוני מר גולן שההגירה התחילה זה שנים רבות. לכך אחראית הממשלה הצרפתית ושלטונות החסות. הארגון המוכר דומני בשם 'קדימה' הציב בארצנו מנגנון שמטרתו לשכנע את היהודים לעזוב בהבטחות שווא. לנסוע עולה יקר. היה זה אנושי יותר והגיוני יותר לו היציאות היו מתבצעות על פי משפחות או על פי כפרים שלמים. אולם כוונות 'קדימה' הלכו אף מעבר. לארגון זה מטרה עיקרית, לערער את המבנה המשפחתי והקהילתי של יהדות מרוקו ולהבטיח שרוב יהודי מרוקו יעזבו את המדינה כדי להתאחד עם משפחותיהם. אנשי 'קדימה' שכנעו את הצעירים והשפיעו עליהם לעזוב ראשונים. קל יותר להשפיע על צעירים ללכת ולנטוש אחריהם משפחות שבורות, הורים וסבים ללא ילדיהם וללא נכדיהם. זה חורבן שיטתי של המשפחה. לצערי, היום מאוחר מדי לשנות את הדברים. איסור יציאת היהודים יביא רק כאב למסכנים אלה. תאמין לי אדוני, אנו מסכימים לכך, אולם בלב כבד. הדבר מנוגד לאמונתנו". המלך שהשלים עם נטישת היהודים מפרש: "אם אעצור עכשיו את ההגירה, אתן יד בכך להרס משפחות ואילו אני מעוניין באיחודן. יהודי מרוקו הם בני. הם נשארים מרוקאים ואני אמשיך להגן עליהם בכל מקום שאליו יגיעו. אם ירצו לחזור למרוקו יוכלו לעשות זאת בכל עת". בפגישה התעניין המלך בעיקר בקיבוצים ושאל אם רשאים יהודים מרוקאים להתקבל אליהם ואם תהיה אפליה נגדם כשיגיעו לישראל.

למחרת, בּן־בַּרכָּה ביקש להיפגש עם גולן בביתו והשמיע לו עמדה מתחמקת בעניין יציאת היהודים מן המדינה: "שיהיה ברור ג'ו. עניינכם תלוי רק במוחמד החמישי ורק הוא יחליט בעניין. אנחנו יכולים כמובן לנסות להשפיע עליו אולם לא כשמדובר ביהודים. תחום זה הוא שומר לו בלבד. ההחלטה הסופית לאפשר או לא את היציאה תלויה רק בו".

בפגישה שלישית של גולן עם מוחמד החמישי הקדיש האחרון את דבריו לישראל וליחסיה עם מרוקו ועם שכנותיה: "לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל. במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל. אך מעולם לא תיארנו לנו שהם יחליטו לעזוב".

מוחמד החמישי: "אין לי אף נוסחה להציע. אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר. בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי זו. מרוקו היא ארץ חופשית. כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור. כל עזיבה היא בשבילנו פצע. אולם בכל מקום שיהיו בו, מחשבתנו תהיה אתם". שלא כדברי המלך מתברר שיורש העצר חסן הציג עמדות מעט שונות על הגירת היהודים מן המדינה בשיחתו עם נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, ארבע שנים לאחר מכן. לפני שנפרד המלך מבן־שיחו, הבטיח לו שיכבד את ההבטחות שלו ושל ההנהגה הפוליטית בארצו וביקש למסור דרישת שלום לחבריו בקונגרס היהודי העולמי.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה גיורגיו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַט אוקַשה, עם האלגיירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ…. בכּאי, עם ראשי האגף השמאלי עבדרחים בועביד, מהדי בן־בּרכּה, עם ליברלים מקורבי הארמון עבדלקדר בן־ג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי ישראלי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל וב״מפלגה הדמוקרטית לעצמאות" (pdi). גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה היו צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו