שמש ממערב – יצחק גורמזאנו

אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

הוצאת מסדה – 1985

רבי חיים בן עטר הינו אחת מדמויות המופת שהקימה יהדות צפון אפריקה. כמאתיים וחמישים שנה חלפו מאז הלך לעולמו בירושלים, אליה עלה ממרוקו, אך דמותו הפכה לאגדה עוד בחייו.

איש הנגלה והנסתר פרשן התורה ומקובל, מטיף ליישובה של ארץ ישראל וחולם על חידוש הקוממיות היהודית בה. 

שמעו הגיע עוד בימי חייו לקהילות החסידים שבמזרח אירופה, ואגדות נרקמו על קשריו עם הבעל שם טוב, מייסד החסידות. 

עלילת חייו המרתקת של רבי חיים בן עטר נפרשת לעיני הקורא ברומן ביוגרפי זה. 

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

תעודות מהודרות ומפורשות

המרכז ללשונות היהודים וספרותיהם

האוניברסיטה העברית ירושלים

התכנית למדעי היהדות אוניברסיטת יילו, ניו הייבן

עורכים משה בר-אשר וסטיבן פראד

2011

הארכיב של רבי יהודה ליאון כלפון איש תיטואן

יעקב בךטולילה אוניברסיטת בךגוריון בנגב

דברי מבוא

רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.

הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.

שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.

רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.

 רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.

רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.

לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.

הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).

בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.

רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.

 בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.

יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.

ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.

בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד.

לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.

רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.

גירוש ספרד 

חיים ביינארט

הוצאת הספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים

תשנ"ו

קרוב: לאלף וחמש מאות שנה ישבו והיהודים על אדמת ספרד; בספר זה מתואר בתיאור נאמן ובהיר הפרק האחרון. של חיי יהדות: ספרד, שהגיעה לקצה עם גירושם משם בסוף המאה החמש־עשרה. מאורע זה נתייחד בתולדות ישראל, והוא צריך תיאור ופתרון כיצד בא ונהיה הדבר, בפרקי הספר, עשרה במספר, תיאר המחבר את אופן ההרס של עמודי החיים של  היהודים בספרד.

הספר פותח בניתוח צו הגירוש ואחריו; מה עלה לרכוש הציבור היהודי, כיצד הופקע מיד בעליהם; ביטול האשראי ההדדי היהודי־הנוצרי; היציאה בגירוש;הברחת אמצעי הקיום אל מחוץ לספרד, אחרי זה "השיבה אל. ערי המוצא; והיציאה מכלל ישראל.

על;אלה; הוסיף המחבר.ותיאר את מוצאות שני בתי אבות חשובים, והם בית סניור ובית אברבנאל. תיאורם ממחיש את הפורענויות שפקדו את המגורשים. הפרק האחרון דן בתגובות על הגירוש בפי שנתבטאו על-ידי בני אותו הזמן. 

מחבר הספר הוא הפרופסור חיים ביינארט מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל,דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת, מדריד, וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והוא הגדול בחוקרי תולדות היהודים בספרד, בדורנו.

Il etait une fois le Maroc

Temoignages du passe judeo-marocain

David Besoussan

Après plus de deux millénaires de présence en sol marocain, la grande majorité des Juifs du Maroc ont quitté leur pays natal. L'ouvrage « Il était une fois le Maroc » retrace l'histoire du Maroc et de sa communauté juive durant les deux derniers siècles, incluant la période du Protectorat français. Fervent adepte du rapprochement judéo-musulman, l'auteur est convaincu que la compréhension du passé, qui fut difficile à bien des égards, mais qui n'en a pas moins connu d'autres  moments de convivialité, est essentielle pour pouvoir établir une nouvelle relation entre tous les ressortissants du Maroc

Dr. David Bensoussan, du Québec, est titulaire d'un doctorat en électronique de l'Université McGill. Il a à son actif un long passé d'engagement dans des organisations philanthropiques et communautaires. Il a publié de nombreux ouvrages dans les domaines des télécommunications et de l'automatique et déposé de nombreux brevets. Il est également l'auteur de plusieurs volumes littéraires dont un commentaire de la Bible (La Bible prise au berceau), un livre de souvenirs (Le fils de Mogador), un essai historique (L'Espagne des trois religions), un roman historique (La rosace du roi Salomon) et un livre d'art (Mariage juif à Mogador) en collaboration avec Asher Knafo

רב^, עמרם בן דיוואן

ידועה ברבים הערצת הצדיקים וחשיבותם בחיי היום יום של יהדות מרוקו.

רבי עמרם בן דיוואן שליח כולל מא״י לערי המגרב הינו הדמות הדומיננטית של צדיק אשר זכה למשוך אליו הרבה מאמינים.

עקב ניסים ונפלאות אשר התרחשו בזכותו, רבבות יהודים ונכרים עלו להשתטח על קברו בל ימות השנה.

וואואן, עיירה בצפון מרוקו, הפכה ביום ההילולא לציר מרכזי המקשרת כל יהדות מרוקו מכל רחבי תבל.

אל מעין העדן מגלה לנו את חיי הקהילה היהודית הקשורה לשורשים שלה ולמעשיו של האיש הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל שרבים חבים לו את חייהם בריאותם ופרנסתם.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

מבוא שלום בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.

לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.

 גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.

זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.

קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים  – שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.

יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.

יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.

השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).

השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.

קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים. 

הקהלה והשדרי"ם

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.

 את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.

והכבוד הזה התבטא גם בשירים שחברו בקהילות הללו לכבוד השלוחים(השדרי׳ם) רבי דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון אפריקה בעיר מכנאס שבמרוקו, הוא כתב הרבה שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ ישראל. ראה בספר שא״י הנז׳ עט. 40. גם בעיירה שלנו נתחברו שירים על השדרי׳ם. רבי יהודה אלבאז ז״ל בספרו שבות יהודה עט. 758 שיר על רבי רפאל ארזי הכהן ועוד.

כל שליח השתדל לקבוע קופות בקהלה לשם נשלח. ולתוך הקופה הזאת בני הקהלה היו משלשלים נדבותיהם בשעת צרה ובעת חדוה ראה שא״י עט. 58. והקופות הללו היו נקראות בשם קופות ארץ ישראל. והכסף המקובץ בהם בשם מעות ארץ ישראל. ונקבעו בקהלות ימים מסויימים בשנה לגבייה, ואח״ך נתוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקדש והראשונה בהן היתד, עיר חברון. ובשנת תפ״ט(1729) ר׳ יחייא זאבי קבע בקהלת ברלין קופה חדשה. ובשנת תרי״א קבע רבי דוד הכהן בשליחות חברון קופה בשם מגן אבות כמו כן קופת רבי עמרם ב״ר אפרים דיואן שליח חברון במרוקו ובשנת תקמ״ב (1782) נפטר וקברו נעשה מקום קדוש, ורבים באים להשתטח עליו ראה מזרח ומערב כרך ג׳ תרפ״ט, ואחריהם הלכו בניה בוניה של עיה״ק טבריה שקבעו קופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס הקבור אצלם, רבי חיים פלאג׳י כותב בספרו לב חיים ח״ב סי׳ קס׳ בשנת תר״ב(1842) על קופת ר׳׳ט בעה״ן, היו גם אנשים שהניחו אחריהם צוואת שכ״ט על חלק

״ הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים ״ הוא רומן מקורי ויוצא־־דופן

מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו.

הרומן פורש לפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות,המושרשות בלבם של יהודי צפון אפריקה.

מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במ0ע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חוים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה.

הספר המרתק הזה מהווה סירת־הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני־תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.

״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן פיקרסקי, המתרחש ברובו במרוקו ומסתיים ליד מקווה ישראל של תחילת המאה העשרים. שלושה בחורים, יסו, ד־וידו ועיוש, מחוסרי-כול אבל מצוידים באמונה אדירה, בחוש-הומור בריא ובתמימות טהורה, יוצאים מעירם בדרום מרוקו ומחליטים ללכת רגלי לירושלים. אין להם ולו מושג קל שבקלים איזוהי הדרך המובילה אליה. על-כן, לאורך כל הליכתם, הם שואלים לדרכם את הצדיקים והצדיקות שעל קבריהם הם באים להשתטח. שלושת הצעירים הם ידידי-נפש למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. האחד מדבר במילים בודדות, אבל כל מילה בסלע. השני הוא משורר המדבר אך ורק בחרוזים, והשלישי מרבה בסיפורים.

בדרכם הם פוגשים אנשים ונשים שונים ולפעמים משונים, יהודים, ערבים, צעירים וזקנים, שד״רים וגם חלוץ מארץ־ישראל. המסע הרגלי מאפשר להם לשמוע סיפורים ומעשים ואף לספר כאלה. זאת גם הזדמנות לשמוע ולספר על מעשיהם המופלאים של הצדיקים, שאת קברותיהם הם פוקדים. דרכם לא קלה ואף מסוכנת, אך הם מצליחים להיחלץ מן המצבים המסובכים ביותר. הסיפורים – לפעמים מצחיקים ולפעמים טראגיים – מלמדים על המציאות המשתנה, הנעה מרוגע ושלווה לטלטלות האדירות הפוקדות את יהודי הגולה. כשהם מגיעים לבסוף ליעדם, הם אינם אותם בחורים שיצאו מעירם, כי שינויים גדולים התחוללו בנפשם במהלך המסע. ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן מקורי ויוצא-דופן מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו. הרומן פורש בפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות, המושרשות בלבם של יהודי צפון־אפריקה. מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במסע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חווים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה. הספר המרתק הזה מהווה סירת-הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
רפאל אהרון, ראש-העין ניסן תשס״ו

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

הקדמה

חקר יהדות ספרד והמזרח. קיבל בשנים האחרונות תנופה גדולה הן במחקר, הן בהוראה באוניברסיטאות השונות והן במסגרות אחרות. אין ספק שהתפתחות זו היא פועל יוצא של ההתעוררות בקרב עדות ישראל, שבאה לידיי ביטויה בחיפוש אחרי השרשים והמקורות ההיסטוריים והתרבותיים שעיצבו את דמותה של מורשתן הרוחנית.

שנים רבות לא היתה הסכמה כללית על עצם קיומו של תחום ייחודי המכונה ״חקר יהדות ספרד והמזרח״ והמצדיק חקירה ולימוד נפרדים. המתנגדים טענו שאין ללמוד היסטוריה או ספרות של עדה זו או אחרת שלא בתוך המיכלול של הולדות עם ישראל או של הספרות העברית. משהועמדה תפישה זו במבחן נמצא שאין היא עונה על הצרכים ותהום זה דורש עשייה מיוחדת ומסגרת מיוחדת.

האוניברסיטה העברית נענתה ברצון ליוזמתם של ראשי ועד עדת הספרדים והפדרציה הספרדית העולמית ובמיוחד מר אליהו אלישר בדבר ייסודו של משגב ירושלים, מכון לחקר יהדות ספרד והמזרח. המכון הוקם בשנת 1973 והוא נטל על עצמו לטפל בחקר הפזורה הספרדית למן גירוש ספרד ואילך. לאחר כמה שנים של גישושים ופעילות מדעית בתחומים שונים, הגיעה הועדה האקדמית של המשגב למסקנה שיש לערוך קונגרס בינלאומי של חוקרים מן הארץ ומחו״ל.

הקונגרס הציב לעצמו את המטרות הבאות:

א.   לסקור את מצב המחקר כיום ואת ידיעותינו המצטברות בתחום זה.

ב.      לארגן קבוצות דיון מסביב לשולחן עגול על נושאים מרכזיים שונים, בעיקר בתחומים שלא זכו לטיפול.

ג.      ליצור פורום קבוע וכן כלי ביטוי שיעדכן את ציבור החוקרים ואת המוסדות בכל הנעשה בחקר יהדות ספרד והמזרח.

ד.        לגבש כפועל יוצא של הדיונים בקונגרס תשתית לתוכנית אב של משגב ירושלים.

הענותם של החוקרים הייתה גדולה מאוד ובשבוע הקונגרס הושמעו כמאה ועשרים הרצאות.

הדיונים התמקדו בארבע חטיבות גדולות:

א.  תולדות היהודים בארצות מושבם לאחר הגירוש.

ב.  ספרות ומחשבת ישראל.

ג.   לשונות יהודי ספרד והמזרח.

ד.   תרבות, פולקלור, מוסיקה ואמנות.

הקונגרס הבינלאומי הראשון לחקר יהדות ספרד והמזרח זכה להצלחה גדולה הודות לשיתופם ולתרומתם של המוסדות הבאים: הפדרציה הספרדית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המחלקה לתרבות והמרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במשרד החינוך והתרבות, המחלקה לקהילות ספרדיות בהסתדרות הציונית העולמית וועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים.

נשיאות הקונגרס היתד. מורכבת מפרופ׳ י. פראור, ד״ר י. בן-עמי, פרופ׳ ש. מורג ופרופ׳ ש. מורה.

הוועדה האקדימית של משגב ירושלים שימשה כוועדה מדעית לקונגרס. חברי הוועדה היו: פרופ׳ י. פראור (יו׳׳ר), מר א. אלישר, פרופי ד. אליעזר, פרופי ש. מורג, פרופ׳ ש. מורה, פרופ^׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ י. פרידמן, פרופ׳ ש. שקד.

ליד הוועדה האקדימית פעלה ועדה ציבורית מארגנת שחבריה היו: ד״ר י. בן־עמי (יו״ר), גב׳ ז. קוליץ ומר י. הרכבי מן הקונגרס היהודי העולמי, מר נ. יושע ומר י. עוז־ארי ממשרד החינוך והתרבות, מר ש. מלאכיי מוועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים, מר י. קציר מן ההסתדרות הציונית העולמית ומר מ. שאול מרשות השידור. מר א. רוסו שימש גזבר הקונגרס ובמזכירות הקונגרס פעלו הגב׳ א. בן־שמחון והגב׳ ר. סגרי.

חובה נעימה היא להודות לכל אלה שתרמו להוצאת הכרך. למר אברהם חיים שריכז את המערכת וטיפל במסירות בכל הקשור בהבאת החומר לדפוס; למר אהרון רוסו, שטיפל בצד הכספי של הוצאת הספר ולגב׳ נ. דהאן המזכירה; לחברי המערכת, שעזרו לנו בבחירת החומר, פרופ׳ י. דן, פרופ׳ א. שילוח, פרויפ׳ ש. מורג, פרופ׳ ד. נוי, פרופ׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ ש. מורה, ד״ר מ. אביטבול וד״ר מ. אידל; למר בן-ציון יהושע, מנהל הוצאת מאגנם, ולצוות עובדיו שטיפלו בכרך זה במסירות.

לבעל דפוס ״דף חן״ ועובדיו שהשקיעו ידע ומאמצים בהדפסתו הנאה.

יבואו כולם על הברכה.

העורך – יששכר בן עמי

מבוא

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס "La Justice, שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.

כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.

סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.

כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.

הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.

לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.

צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.

כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.

טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.

הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.

מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.

כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.

זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.

אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.

היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.

שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו

היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.

בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו

אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.

בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.

בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא

כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.

הגדת אגדיר – העיר ושברה

אורנה בזיז

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

ירושלים תשס"ח

בראש חודש אדר, בלילה שבין 29 בפברואר ו-1 במרס 1960 (הלילה השלישי לרמדאן וערב mardis gras-n), בשעה 23:40:14 רעדה האדמה בדרגה 6.7 בסולם ריבטר. 12 שניות הספיקו למחות עיר שלמה על יושביה. בין 12 ל-15אלף איש קיפחו את חייהם. רובם נקברו חיים. 20 אלף איש נותרו ללא קורת גג. הקהילה היהודית אשר מנתה כ-2,300 נפש איבדה ב-1,500 מבניה.

אגדיר – עיר הולדתי, עיר חולות הזהב של ילדותי, עיר חלומותיי, עיר שהשמש זורחת בה 365 ימים בשנה, עיר המשתזפת לאורן אחד החופים היפים בעולם, עיר שחוף ימה הנפלא נמתח לאורן תשעה קילומטרים לרוח המבושמת של עצי אורנים, אשלים ואקליפטוסים, עיר חדשה ומודרנית, עיר קיט ששדרותיה רחבות, וגניה פורחים, ובתי המלון בה משופעים בתיירים, עיר השפע הגדול של הדגה ושל התוצרת החקלאית. בעולם כולו מדברים על אודות נועם החיים באגדיר. עיר האתגר הגדול של שיקום והתחדשות, עיר שנולדה שנית מתוך הריסותיה, עיר ברוכת אל, עיר מקוללת אל. אגדיר – עיר חלומותיי ועיר סיוטיי.

אורנא בזיז היא ילידת אגדיר שבמרוקו, אם לארבעה ומרצה בבירה במכללה לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים. ב-1996 הוכתרה עבודת הדוקטור שלה בציון ״ הצטיינות יתרה ״ באוניברסיטת הסורבון בפריס. ספרה הראשון הבלים לעולם לא יובלו להביל את השפע, חייו ויצירתו של דוד שחר ראה אור בהוצאת כרמל.

" ברית " בעריכת מר אשר כנפו הי"ו

פתח־דבר

מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.

1. מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
2. סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
3. הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
4. טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.

חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.

יוסף ( יוסי ) שטרית

אוניברסיטת חיפה