מורשת יהדות מרוקו

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

 

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

 

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

 

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

 

 

סדר התפילה בפני הקב"ה.

  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי

א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'. זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה

 לקבל ע"פ לפנים משורת הדין,

מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

 

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

 

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה,

 "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

 

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה"

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

 

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

 

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

 

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

"כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

 

 

 

 

לכל אחד מאתנו יש בית –

ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו,

 ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

 

 בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).

 מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

 

 

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

 

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

 

 

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

 

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי:

אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

 

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר "להתהלך באור הגאולה", והוצאה שניה לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כה:

תעודה מספר 49

התרכ"ו – 1866

אחינו בני בריתנו, אנשי גאולתנו, חומה הם עלינו, רבני אלפין ( שרי אלפים ) אחידי סייפין ( תאור לרבנים הלוחמים מלחמת מצוה ), החכמים השלמים כוללי תהלות הדיינים המצויינים חכמי ורבני מתא פאס יע"א ועל צבא חכם לבב, ית"ר חו'בב, הן גביר החכם הוותיק שר וגדול כבוד הרב מרדכי אפלאלו אתה ה' תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו. 

מראשי ש"ורים ( במדבר כב ט, ושם צורים וכאן בשין. והמליצה בראש השורות של המכתב ), כפלינן שלמא למלכא על ישראל ועל רבנן אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, מאדון השלום, קול האול להודיע והשמיע במרום קדשים כי הגיע אלינו כתבם הטהור יום ה'.

ושם ראינו שכבוד כתר תורתו מצירים ומצטערים עמנו בצרת התלמיד חכם אשר בעוונותינו הרבים בימים האלה ובזמן הזה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וירדו לצערים עם ה' ( שופטים ה, יא וכאן המליצה הירידה של העם לצער היוקר ועלית השער ) כי הקרה ה' ( בראשית כז, כ והמליצה כאן כי ה' גזר על יוקר הפרנסה ) יוקר השערים כי עלה השער מאשר לפנים עשר ידות והאחרון הכביד צרות תכופות וברכים כושלות ויעל הארבה ויאכל את כל עשב הארץ,וחכמי ישראל מאנין תבירין די קב"ה, רעבים גם צמאים, יושבים בצער הגבוה ולמפורסמות אחד באחד יגשו.

וקרינו עליהם את כל דברי האגרת מלה במלה והיתה תשובתם שהיה להם לקרוא להם לשלום ולהגיד להם צערם ודוחקם וכשלא יעשו…סוף דבר ישראל רחמנים בני רחמנים בישנים בני בישנים, התעוררו והסכימו שני גזברים כדי לתקן המעוות.

ומכאן ולהבא חושבנא טבא ובעזר משדי והיה מידי חדש בחדשו ומדש"ב ישגיחו עליהם בעין החמלה והחנינה די מחסורם אשר יחסר להם אם יגזור ה' בחיים ואל אלוהים הוא יודע ובוחן לבבות הוא יבין כי היה רצוננו ללכת אצל כבוד תורתו, ולדבר על לב התלמיד חכמים דברי פיוסים ולהחזירם לבתיהם ולשלום.

אבל לסיבה ידועה אצלינו מנענו את עצמינו, ולכן כבוד תורתו ידברו על לבם דברים המתיישבין על הלב ולשלחם למקומם ובעזר משדי אנחנו נחלץ חושים עד אשר יעשו להם יחידי קהלנו רצונם איש את נפשם וכנפש נאמני אהבתכם החותמים פה בסדר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט משנת ברוגז רחם תזכר.

סוף תעודה מספר 49

תעודה מספר 49-רבי דוד עובדיה-כרך א'

עמוד 59

ייבום

כבר בתקופת המשנה נחלקו הדעות מה עדיף: מצוות ייבום או מצוות חליצה. במרוצת הדורות נחלקו המנהגים בעניין זה בין יהדות ספרד והמזרח לבין יהדות אשכנז. הראשונים נהגו לייבם, והאחרונים לחלוץ. במרוקו נהגו להעדיף ייבום על פני חליצה. גם התחייבות של הבעל לפני הנישואין שלא לשאת אישה שנייה על אשתו אינה תופסת במקרה של ייבום.

בכינוס שני של מועצת הרבנים במרוקו בשנת התש״ט(1949) הועלה נושא הייבום לדיון, והוחלט כי בשלושה מקרים כופים את היבם לחלוץ:

כאשר הוא עני, ואין באפשרותו לספק ליבמה צרכיה ופרנסתה;

כאשר הוא נשוי; או

כאשר היבמה טוענת ״מאיס עלי״ — שנוהגים בה דין כדינה של מורדת.

נקבע גם כי ״אם לא רצה לחלוץ, חובתו לספק צרכיה במזון, כסות, דירה ורפואה, ומעשה ידיה שלה(משך י״ב חודש, ואח״כ כופין בעל כורחו)״.

במקרה שהוא עני ולא ניתן לחייב אותו במזונות, כופים אותו מיד לחלוץ. בעקבות תקנת הרבנות הראשית בירושלים משנת תש״י, המחייבת את החליצה ואוסרת את הייבום על כל עדות ישראל, חזרו חכמי מרוקו לדון בזה בכינוס הרביעי, שנערך בשנת תשי״ב. ההחלטה הייתה, שאין לחייב אישה להתייבם כנגד רצונה, גם בשעה שאינה נותנת שום נימוק להתנגדותה. כמו כן חזרו בהם מהתקנה הקודמת, בעניין כפייה מעשית לכוף את היבם לחלוץ, כנראה מחשש ל״חליצה מעושה״. בכך הושפעה תחיקה זו מהרבנות הראשית בירושלים, שלא החליטה על כפייה מעשית בנדון.

הנימוק העיקרי להחלטה שלא לחייב אישה להתייבם בעל כורחה נוסח כך בפי החכם המציע:

ומה גם בימינו אלה אשר הנשים מתאמרות בדעתן לאמור, שאינן כשבויות חרב,וכל עם הארץ עונה אחריהן אמן בכל לב. ובאים חס ושלום לידי חילול מצות התורה הקדושה, אשר עמוק טעמה בחוקותיה אמיתיות, כי השכל הלכאורי מערפל עלינו הדרך, למצוא ואין ידם משגת.

הייתה זו החלטה נועזת ביותר: דחיית מצווה מן התורה שהייתה נהוגה מאז ומתמיד בקהילות המגרב, מתוך התחשבות במציאות החברתית, בהרגשת השוויונות ובשינוי תפיסת עולמן של הנשים המשכילות. היא מעידה על גודל האחריות שיכלו חכמי מרוקו לקחת על עצמם. מאידך נמצא, שלא נחסמה הדרך בעד מי שרצה להמשיך במסורת אבות בין כדי לקיים מצוות ייבום ובין משום מניע אישי.

 

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 194

מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מדובר כאן בקיום הילולה במסגרת הבית ובית הכנסת. אין ספק שיש לנו עניין עם מאות הילולות המתקיימות במסגרת זו בכל רחבי הארץ. היקפן של הילולות אלו מגוון ביותר ומתחיל מהילולה צנועה בבית למשפחה עצמה, למשפחה ולקרוביה ועד להילולה שזורמים אליה מאות אנשים, ונשלחות לכבודה בכתב אלפי הזמנות. ייחודו של מודל זה הוא במסגרת המוסדית שלו: הבית או בית הכנסת. דפוס זה היה מקובל במרוקו, וקיומו היה חיוני למען האלפים הרבים שלא יכלו להשתתף בהילולה שליד הקבר הקדוש. זאת ועוד. גם כאשר קברו של הקדוש קיים והוא מהווה מוקד לעלייה לרגל ולהילולה מרכזית שנתית, אין הוא מונע הימצאותו של הקדוש גם במקומות אחרים, וזהו היסוד להימצאותם של קברים או ציונים שונים לאותו קדוש במקומות שונים. שם כמו כאן עשרות בתי כנסת נושאים את שם הקדוש. אי־אפשר להגדיר במדויק מהם היסודות האישיים המזינים את הקשר בין המעריץ והקדוש, ובתוצאה מכך את קיום ההילולה.

מאחורי כל הילולה מסתתר סיפור אישי, הצלה אישית, חוויה אישית או הרגשת התחייבות, הנובעת ממקורות שונים. לעתים, אך אין זה הכרחי, זהו שלב לפני הפיכת המקום למרכז דוגמת מודל רד״ו. במרוקו כמו בארץ ישראל, קשה להצביע בוודאות על ראשיתה של התופעה, כי תהליך הצמיחה נעלם מעינינו, ורק כאשר התופעה מגיעה לממדים ממשיים, אפשר לזהותה. מכל מקום, הרושם הוא שבמישור האישי כמעט ולא חל ניתוק בין פולחן במרוקו ובארץ עם עלייתו של המעריץ. גם כאן מידת התלות והקשר של המעריץ לקדוש קובעת. יש שגם בתנאים הקשים ביותר החסיד ממשיך לקיים קשר זה, שבא לידי ביטוי מרכזי בחלק הממסדי שלו, דהיינו, ארגון ההילולה, ויש להניח שפה ושם, גם בגלל סיבות קונקיוטוראליות ואחרות, נחלש הקשר באופן זמני או קבוע. לעומת זאת יש וקשר לאטנטי[חבוי, כמוס, נסתר א.פ], שהיה קיים עוד במרוקו, פורץ וקובע דפוסים חדשים בארץ. במלים אחרות, ניתן לראות התפתחות מעבר למה שהיה במרוקו, דווקא בתוצאה מן העקירה ממרוקו לישראל. מעניין לציין שהבולטים בארץ בתחום ארגון הילולות גדולות לא התנסו במפעל זה במרוקו.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מקדם ומים כרך ב'

עמוד 119

 

על הלכה זו יצא ערעור גדול בארץ מכיוון עדות המזרח וחסידי המנהג המכונה בטעות ׳מנהג ירושלים׳ או ׳נוסח ירושלמי׳. המערערים מתבססים בד״כ על חיבוריו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו שהלכותיו סוכמו וסודרו בסידרה ׳ילקוט יוסף׳ ע׳׳י בנו ר׳ יצחק נר״ו. לכן חיבורנו זה ילווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳.

טענות המערערים הם ביסודו של דבר, ארבע:

• יש דמיון רב בהלכה בין קהילות צפון אפריקה והאשכנזים.
• ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר״ן במקרים רבים.
• קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה ׳מנהג ירושלים׳ והנוסח המכונה ׳נוסח ירושלמי׳.
• הלכות רבות בצפון אפריקה נובעות ממיעוט התורה בצפון אפריקה ומהשפעות מאוחרות של מבקרים אשכנזים בדורות האחרונים.

בחיבור זה נוכיח כי טענות אלו אינן מבוססות. לפעמים הן אפילו מעידות על בורות מסויימת, כגון הטענה הרביעית.

[1] זה הפך למנהג קבוע שמנהגי צפון אפריקה נחשבים כחשודים בעיני כמה מחכמי עדות המזרח, כאילו שיהדות צפון אפריקה לא העמידה מתוך שורותיה חכמים ברמה נאותה. והלא ההיסטוריה מוכיחה דוקא את ההיפך: מעולם לא היתה הפסקה של מרכזי תורה מן השורה הראשונה בצפון אפריקה מן המאה העשירית ועד עליית היהודים משם בשנות החמישים. כל מרכזי התורה המפורסמים בעולם פרחו רק בחלק מן התקופה הארוכה הזאת: המרכז האשכנזי פרח מן המאה העשירית ועד המאה הי״ג; המרכז הספרדי פעל מן המאה העשירית ועד המאה הט״ו; המרכז הפולני פרח מן המאה הט״ו ועד המאה הכ^׳; המרכז הבבלי פרח מאחרי מרד בר-כוכבא ועד המאה הי״ב, ואז היתה הפסקה ארוכה עד המאה הי״ח, ושוב אנו שומעים עליהם: המרכז התורני התורקי יוצא למעשה לדרך אחרי גירוש ספרד, והוא מוביל בעולם היהודי עד המאה הי״ט; מצרים אירחה את גדולי חכמי ישראל בדורות רבים, אך הם באו כמעט כולם מבחוץ. א״י עצמה כמעט ופסקה ממנה התורה מתקופת הצלבנים (סוף המאה הי״א) ועד המאה הט״ז. הקהילה היחידה שדומה בהמשכיותה ליהדות צפון אפריקה היא יהדות תימן, וזה מסביר מדוע בשתי קהילות אלו נמצאים מנהגים עתיקים ומושרשים היטב.

 

כדי להדגים את רצף מרכזי התורה בצפון אפריקה, להלן כמה שמות בולטים בכל דור ודור:

• במאה העשירית מתבלטים המשורר הראשון שקבע את הנורמות של שירת ספרד הוא דונש ן׳ לברט מן העיר פאס (מחבר השיר ״דרור יקרא״), והמדקדק הראשון שקבע את השיטה התלת-עיצורית הוא ר׳ יהודה חיוג׳ מן העיר פאס, והוא היה רבו של ר׳ יונה ן׳ ג׳אנח ראש המדקדקים בכל הדורות;

2) המאה הי״א היא בסימנם של רבינו חננאל, רב נסים גאון, הרי״ף ורבינו אפרים תלמידו מקלעת חמאד שבאלג׳יריה;

3) במאה הי״ב מגיע מצפון אפריקה לספרד ולפרובנס ר׳ יוסף ן׳ פלאט שהיה רבו של הרב אב״ד בעל האשכול, ושתשובתו על הברכות עשתה רושם אדיר בימים ההם; בפאס לומד הרמב״ם אצל ר׳ יהודה הכהן בן שושאן שנהרג על קידוש ה׳ בתקופת השמד הנוראה, וכן חי בה בימים ההם ר׳ יהודה עבאס מחבר ״עת שערי רצון״;

4) במאה הי״ג מתכתבים ר׳ דוד בן זכרי ור׳ משה בן זכרי מפאס עם הרשב״א (תשובות הרשב״א ח״ג, רכ״ה); ר׳ זכריה בר׳ יהודה אגמאתי שחיבר את ספר הנר שהוא שיטה מקובצת על הבבות, ספר חשוב ביותר ששימר לנו את חידושיו של ר׳ יוסף ן׳ מיגש רבו של הרמב״ם ושל עוד ראשונים אחרים; 5) במאה הי״ד מגיעים מספרד לצפון אפריקה החכמים הבולטים: ר׳ אפרים אלנקאוה, הריב״ש והתשב״ץ, ובפאס כותב המקובל ר׳ נסים מלכה את החיבור המפורסם ״צניף מלכות״;

6) במאה הט״ו דורך כוכבם של ר׳ ישועה הלוי מתלמסאן בעל ״הליכות עולם״, שעליו כתב מר״ן ב״י את ״כללי הגמרא״ שלו, ור׳ סעדיה ן׳ דנאן;

6) ר׳ חיים גאגין ור׳ משה חלואה גיבורי המחלוקת על הנפיחה, ור׳ יעקב בירב, בדור הגירוש;

7) ר׳ אברהם אזולאי בעל הפירוש ״אור החמה״ על הזוהר הקדוש במאה הט״ז; הוא היה זקנו של רבינו החיד״א, ארבעה דורות לפניו;

8) במאה הי״ז – ר׳ יהודה ן׳ עטאר ור׳ יעקב ן׳ צור; ר׳ יעקב סספורטאס שבא מצפון אפריקה לאמסטרדם והיה ראש החץ במלחמה בשבתי צבי, והביא איתו כ״י של תשובות הרמב״ם והדפים אותן לראשונה ב-״פאר הדור״; ר׳ יעקב חגיז מזרע גולי ספרד, נולד בפאס (1620) ועלה ב- 1658 לירושלים והיה שם ראש הישיבה הבולט ביותר; חיבר שו״ת הלקט, ועוד חיבורים רבים; התנגד לשבתאות; היה חתנו של הרב המג״ן ר׳ משה גלאנטי; בנו ר׳ משה חגיז מחבר ״לקט הקמח״ הוא דמות בולטת עד מאד; 9) ר׳ חיים ן׳ עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ור׳ שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם ״מקדש מלך״ על כל הזוהר, ר׳ נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש״ס וילנא, ר׳ יצחק בן ר׳ בנימין טייב מתוניסיה בעל ״ערך השלחן״, ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יריה בזמן החיד״א – במאה הי״ח;

10) במאה הי״ט ־ ר׳ דוד בן שמעון (צו״ף דב״ש) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו ר׳ אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים; ר׳ רפאל משה אלבז שהתעניין גם במדעים כלליים, והוגי הדעות: ר׳ חביב טולידאנו בן אליעזר ור׳ אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח;

11) במאה הב׳ ־ האנציקלופדיסטים: ר׳ יוסף ן׳ נאים ור׳ יוסף משאש.

 

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

יום ראשון ה' מנחם אב, ההילולה ה- 451 של  האר"י הק'

 רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמת –  רבי שמעון בר יוחאי.

 

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

א. עולם הצמצום.  ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן עולם הגלות והגאולה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו:

 הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים,

לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו:

 מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את הזהר בשם רבו הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו האריז"ל.

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שכתב את תורתו.

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

 

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח,

 "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

  יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

ה' מנחם אב התקי"א 1751

ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 272 שנה.

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון".

החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

סיפור שני:

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

 

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

 

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5               בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                           לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15             זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                           אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25             לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                           רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35             פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                           נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45             תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                 וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

  

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                 וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

 

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

שורשים במזרח ב'

יד טבנקין 1989

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה*

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

הגירסה הראשונה של המאמר הוגשה לסמינריון על השואה, שמקיים מדי שנה פרופ׳ דניאל קארפי באוניברסיטת תל־אביב. לפרופ׳ קארפי אני מודה על עזרתו הנדיבה והערותיו המועילות. כן ברצוני להודות לעובדי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־200.000 נפש – כ*2.5% מהאוכלו­סייה הכללית – מהם כ־180.000 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר כניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפא אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאס היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוסחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטון(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין(Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים Commissaire-Général aux Question Juives)  ) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא העזרה לפליטים יהודים במרוקו נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבר לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטורט כלפיהם היתה אפסית. הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום, מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.
07/08/2024

מנהגי בר מצוה

נהגו לספר את חתן הבר מצוה, בליל ערב הכנסו למצוות, במעמד קרובים וחברים, תוך שירה וזמרה, ומורחים על כף ידו ״חינה״;

כן המנהג בכמה קהלות במרוקו, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה), ומקורו על פי הסוד כדי להסיר מעליו השערות שהם דינים ולהכינו ליומו הגדול:

נהגו ביום הבר מצוה, באים קרובים וחברים לבית הורי החתן השכם בבוקר, והחתן מברך ברכות השחר לפניהם, וכשמגיע לברכת עוטר ישראל בתפארה, מתעטף בציצית ומניח תפילין, בסיוע תלמיד חכם, ואת התפילין של הראש מניח לו אביו, ויש נהגו שהאב מניח לו של יד, והרב מניח לו של ראש:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו, מפי השמועה:

יש נהגו שבני המשפחה, מתכבדים לכרוך לו את הכריכות של התפילין, וכ״ז תוך תרועת שמחה:

כן הביא שם בספר יהדות מרוקו מפי השמועה:

יש נהגו להביאו לשיחה בטלה בין תפילין של יד לשל ראש, ומברך גם על של ראש ״על מצות תפילין״:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר נר לעזרא דן בזה מפאת ברכה שאינה צריכה, ומסקנתו שאין למחות ביד הנוהגים כן, שיש להם ע״מ לסמוך, והמחמיר תע״ב:

נהגו אחרי הנחת התפילין, מברך ברכת שהחיינו:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד רמ״ד), ומהיות טוב שילבש בגדים חדשים ויכוון על הכל:

יש נהגו להניח לו את התפילין, בפתח אחורי הדלת:

כן הביא שם בספר נו״ב, וטעם לזה, לרמז לו לבר מצוה, כי מעתה הוא כעבד נרצע באזנו ובדלת, והוא עבד להקב״ה לעולם, לטוב לו כל הימים:

נהגו רבים לקחת את חתן הבר מצוה לטבול במקוה או מעין, ויש שנהגו לרחוץ לו

שם ידיו ורגליו:

כן נהגו בדבדו ובסביבותיה, וזה מנהג מימי חכמי ספרד, וראה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וביהדות מרוקו(עניני בר מצוה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 141

1. 1. ספרות הקבלה .

סוגי היצירה הקבלית שחוברה על ידי חכמי מרוקו, כוללים פירושים לזוהר ולכתבי האר״י, תפילות, תיקונים, ספירות ושירה. לדעת המקובלים, האמת העמוקה נחשפת רק הודות למתודה קבלית. באמצעות יצירות אלה חיזקו החכמים את תקוות הגאולה.

           

במחצית הראשונה של המאה ה־13 עבר מרכז ההגות הקבלית מפרובנס לספרד ומשם למרוקו, ובה נוצר כנראה המיזוג בין אסטרולוגיה לקבלה. במיזוג זה תופש מקום נכבד ראשון המקובלים שם, ר׳ יהודה בן נסים אבן מלכא שפעל בשנות ה-60 של המאה ה־13, כנראה בפאס. הוא היה מקובל שעסק גם בחישוב הקץ ובוא המשיח, ותפש את ההיסטוריה של עם ישראל כחלק מהמאורעות העולמיים. בכתביו יש מיזוג של המאגיה הפילוסופית הערבית עם תורת הסוד היהודית. שיטתו הפילוסופית היא ניאו־אפלטונית בצירוף אמונות אסטרולוגיות. 'ספר יצירה' קסם לגדולי המחשבה והמדע היהודים. ר׳ יהודה אבן מלכה כתב בערבית ספר בשם ׳כתאב אנס אלגרב ותפסיר ספר יצירה׳, שתורגם לעברית על ידי אלמוני. המהדורה המדעית של הנוסח המקוצר בעברית יצאה על ידי י״א וידה, רמת גן תשל״ד.

 

למרכז הקבלי בדרעה שבדרום הגיעו ׳הזוהר׳ ומסורות קבליות מספרד ומפרובאנס למן סוף שנות ה־50 או ראשית ה־60 של המאה ה-13 ר' משה קורדובירו קשר את התגלות 'הזוהר׳ לדרעה. כאן חיו חכמי קבלה שגיבשו מסורת קבלית שקדמה לזו של מגורשי ספרד והיתה בלתי תלויה בה. האופייני לאסכולה זו הוא יחסה לרעיון הגאולה – גאולה פרטית ולא גאולה לאומית היסטורית כדוגמת קבלת האר״י, אשר שמה דגש על התיקון הקוסמי וכתוצאה ממנו התיקון הלאומי, כתהליך שעתיד להסתיים באחרית הימים. חכמי הקבלה במרוקו לא נחשפו למפגש בין הקבלה והפילוסופיה ותרבות הרנסנס, כפי שאירע באירופה ובמזרח התיכון.

בין היצירות הקבליות ניתן למצוא פירוש לספר ׳נתיבות החכמה וחמישים שערי בינה; שחובר על ידי המקובל ר־ דוד דרעי הלוי בשנת ק״נ (1390). חיבורים של מקובלים אחרים יצאו לאור על ידי ר׳ חנניה דרעי, בשם ׳חדר מלכות חכמת אדם׳, ורזי התורה מבוססים על תורת הקבלה מכתב יד עתיק שנמסר מהצדיק מסטיף רבי יצחק חי דרעי, הודפס בירושלים תשמ״ט.

 

העתקתם של כתבי יד קבליים השפיעה על יצירות נוספות שחוברו, ביניהם בתארודנת, שהיא בירת איזור הסוס, העורף של התרבות הברברית בדרום. שכן ׳הזוהר׳ תפס מקום מרכזי בחיי הדת של יהודי מרוקו בכל הדורות, ובייחוד אצל אלה שחיו בדרום. ר׳ יוסף בן שלום אשכנזי (הארוך) בילה כנראה את סוף ימיו בתארודנת, וחיבר פירוש קבלי לבראשית רבה, שהודפס בירושלים בתשמ״ה. במאה ה־16 פעלו בדרום מקובלים כמו יוסף אבן טבול ואברהם שלום, וכן ר׳ משה בן מימון אלבאז (1575־1604) מתארודנת, שחיבר את הספר ׳היכל הקודש', אמשטרדם תט״ו, שהוא פירוש על התפילות על פי ׳הזוהר׳, ר׳ יצחק הכהן חיבר את 'גינת ביתן׳, לוד תשנ״ח. חכמים מאסכולה זו היו אישים כריזמטיים, ביניהם ר׳ מסעוד בוזאגלו, ר׳ יעקב אביחצירא ואברהם אזולאי, וצאצאיהם ירשו תכונות אלה.

חיבורים קבליים קדומים הועתקו בפאם במאה ה־16. ספרו של משה די ליאון 'משכן העדות׳ הועתק ב־1528. 'ספר הגבול' של ר׳ דוד בן יהודה החסיד נכתב בפאס ב־1559.

במאה ה־16 פעל בקרב הברברים זרם דתי קנאי שהוציא מקרבו ׳מראבוטים׳ המחוננים ב'ברכה׳ – מעין רוח קודש או חסד שמיימי הצופן בקרבו כוחות טמירים. החוקרים מניחים שהיו קיימים קשרים והשפעה הדדית ביניהם לבין האסכולה הקבלית היהודית, שפעלה בקרב הברברים בהרי האטלס בדרום מרוקו ובמזרחה.

האסכולה האופיינית למגורשי ספרד ׳הזוהר׳ הודפס במנטובה ובקרימונה בשלושה כרכים בשנים שי״ח־ש״ב (1558־ 1560). ׳תיקוני הזוהר׳ הודפסו שם בשנת שי״ח. ההדפסה תרמה להפצת הקבלה, ולוותה בציפיות משיחיות.

עוד לפני ההדפסה חובר פירוש על ׳הזוהר; שלא הושפע ממקובלי צפת. ר׳ שמעון לביא, ממגורשי ספרד שחי בפאס בשנים 1492־1549, חיבר את ׳כתם פז; שהודפס בליוורנו תקנ״ה בשני כרכים, והוא מקור חשוב להכרת הקבלה במרוקו במאה ה־16 ואילך. ר׳ שמעון לביא חיבר גם ביאור המלים הזרות ביזוהר; שהודפס בספרו של חיים אברהם בן שמואל מירנדה, 'יד נאמן' שלוניקי תקס״ד. ׳הזוהר׳ זכה לפירושים שחיברו חכמי מרוקו, וחלק מהם הודפסו. ר׳ יהודה חייט, שחי בפאס בתחילת המאה ה־16, חיבר את ׳מנחת יהודה; מנטובה שי״ח, שהוא פירוש על ספר ׳מערכת האלהות׳ לר׳ פרץ מבעלי התוספות. ר׳ יהודה חליווה מפאס, שעלה לצפת, חיבר בה בשנת 1545 את ספרו ׳צפנת פענח; ׳הזוהר׳ שימש גם בסים לחיבורים רבים ברוח הקבלה. פירוש קבלי מוקדם לתורה חובר במרוקו על ידי ר׳ יעקב איפרגאן – ׳מנחה חדשה׳, שנכתב ב־1619 ונדפס בלוד בתשנ״ט.

 

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן–ספרות הקבלה

עמוד 148

237 – שיר חדש כברכת ה' – רמד

 רמד. שיר חדש כברכת ה׳

בבניין בית המקדש. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור צלעי.

חריזה: א/ב א/ב גגג/ב דדד/ב. משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט לכבוד בית מקדשנו ותפארתנו וחסדי דוד משיחנו מלכנו. נועם ׳אל ארץ עזובה׳.

סימן: אני דוד בן אהרון חזק.

מקור: א- כב ע״א; ק־ יח ע״א.

 

שִׁיר חָדָשׁ כְּבִרְכַּת / ה' פִּי יַגִּיד

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת / הַבַּיִת לְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

אֲסַפֵּר יְקָרוֹ

תִּפְאַרְתּוֹ וְהוֹדוֹ / זִיווֹ וַהֲדָרוֹ

בָּרוּךְ שֶׁבְּחָרוֹ וַיִּבְחַר בְּדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נִתְיַסֵּד וְנִבְנָה

בְּהַר הַמּוֹרִיָּה גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה

בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה / אֲשֶׁר קָנָה דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

יָה חוֹקֵר כְּלָיוֹת

בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם צִוָּה עָלָיו לִהְיוֹת

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת / כְּמִגְדַּל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

דְּבַר אֶל וּרְצוֹנוֹ

דָּוִד בְּנוֹ / יִשַׁי הֵכִין עַל תִּקּוּנוֹ

וְגָמַר בִּנְיָנוֹ / שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

וֶה' אֲהָבוֹ

כִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ יִשְׁאֲבוּ

לַמִּשְׁפָּט שָׁם יָשְׁבוּ / כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

דָּר שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

נִתְאָוֶהָ לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים

גֶּזַע הָאֵיתָנִים וְיַעֲקֹב וְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

בִּנְיַן הָדוּר נָאֶה

עַיִן שְׁזָפַתְהוּ תִּתְאָוֶהָ תִּשְׁתָּאֶה

חֲזֵה צִיּוֹן רְאֵה / קִרְיַת חַנָּה דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נָתִיב לוֹ וּמְסִלָּה

מְכֻוַּן כְּנֶגֶד מִקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה

לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה / הַפּוֹדֶה אֶת דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

אַל נוֹרָא וְאֵיתָן

אֵליו וְאֻלָמָיו מִדָּתָן צוּרָתָן

הַכֹּל בִּכְתַב נָתַן / הַנָּבִיא אֶל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

עֵת רָצָה לְהָבִיא אָרוֹן אֶל מְקוֹמוֹ

שְׁעָרִים נִסְתְּמוּ / לִכְבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

רָאשֵׁיהֶם שְׁעָרִים

לֹא נָשְׂאוּ בִּרְנָנוֹת אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים

עַד הָיוּ נִזְכָּרִים / חֲסָדָיו שֶׁל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

וְנֵצֶר מַטָּעַי

יִשְׂרָאֵל רוֹעֶה כְּרוֹעֵה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

וְאֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה / אוֹמֵר חָטָא דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נִרְאֲתָה נִגְלְתָה

בַּת שֶׁבַע לְדָוִד רְאוּיָה לוֹ הָיְתָה

וּכְלִמָּה כִּסְּתָה / פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

חֶדְוָה גִּילָה דִּיצָה

שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדָה הַקְּדוֹשָׁה

עַל טוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה / ה' לְדָוִד

הַבַּיִת לְדָוִד

זְמַן עוֹד יְכַנֶּה

בְּשֵׁם בֵּית יַעֲקֹב זֶה שְׁמוֹ יְכֻנֶּה

בְּתוֹכוֹ אֶעֱנֶה / שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

קָדוֹשׁ מָגִנֵּנוּ

תִּבְנֶה תְּכוֹנֵן מַהֵר בְּיָמֵינוּ

בְּבִיאַת מַלְכֵּנוּ / מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד

 

 

1. 1. שיר… כברכת: על-פי יש׳ מב, י; תה׳ צו, א ועוד. 2. מזמור… לדוד: על-פי תה׳ ל, א, והשווה מכילתא בשלח טו, ועניינו שיר לכבוד בית המקדש מפי המשורר. 6־7. נתיסד… המוריה: על-פי דה״ב ג, א. 7. גבעת הלבונה: על-פי שה״ש ד, ו. 8. בגורן… דוד: על-פי שמ״ב כד, טז: יח ודה״ב יה… כליות: על-פי יר׳ יז, י; תה׳ ז, י ועוד. 11-10. ציוה… דוד: על-פי שה״ש ד, ד והשווה שהש״ר ד׳: ׳בנוי לתלפיות מהו לתלפיות כפי שאמרו לו פיות הרבה…׳ 15. וה׳ אהבו: על-פי שמ״ב יב, כד. 17-16. ממנו… דוד: על-פי תה׳ קכב, ה. 18. דר… מעונים: על־פי יש׳ לג, ה: ׳כי שכן מרום׳ ועוד. 20. גזע האיתנים: בני אברהם ויצחק, איתני עולם, על-פי ר״ה יא ע״א. 22. עין שזפתהו: על-פי איוב כ, ט. 23. קרית… דוד: על-פי יש׳ כט, א. 26-24. נתיב… דוד: על-פי יש׳ מ, ג; דה״ב ט, יא והשווה ילקוט תה׳ תשי״ג. 28. איליו ואולמיו: על-פי יח׳ מ, כא: כד. 29-28. מדתן… דוד: שקיבל דוד מאת נתן הנביא את צורת בית המקדש, על-פי דה״א כח, יט. 32-30. המלך… דוד; על-פי שבת ל ע״א: ׳כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון… דבקו שערים…׳, וראה במ״ר טו: ׳בשעה שהכניס שלמה…׳. 33־35. ראשיהם… דוד: על-פי ברכות כט ע״א: ׳… כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה…׳. 37-36. ונצר… רועה: על-פי יש׳ ס, כא. 37. כרועה… ירעה: על-פי יש׳ מ, א. 38. ואינו… דוד; על-פי שבת נו ע״א. 41. וכלימה… דוד: על-פי שבת ל ע״א: ׳נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה׳. 47. שיר… לדוד: על-פי תה׳ סח, א ועוד. 48. קדוש מגננו: על-פי תה׳ לג, כ ועוד. 50-49. מהר… בן דור: על-פי זמירות למוצאי שבת.