מורשת יהדות מרוקו

משם ד׳ ימים לקפואה[קפואה (Capua) הייתה העיר הראשית בקמפניה, ואחת הערים החשובות ביותר של איטליה הקדומה], היא המדינה הגדולה שבנאה קפיס המלך, והיא טובה אבל המים רעים והארץ משכלת, ויש בה כמו שלש מאות ־־־דים ובם חכמים גדולים נכבדי ארץ, ובראשם ר׳ קונפשו, ור׳ שמואל אחיו, ורבי זקן, והרב רבי דוד ז״ל, וקוראין לזה פרינציפנו:

ומשם לפוצול הנקראת סוריינטו, העיר הגדולה שבנה צינצן הדרעזר שברח מפני פחד דוד המלך ע״ה, ויצא הים וכסה אותם בשני חלקים מן העיר, ועד היום הזה רואים בני אדם השווקים והמגדלים שהיו בתוך המדינה, ושם מעיין נובע מתוך התהום וימצא שם השמן הנקרא פיטרולי״ו ומלקטין אותו על פני המים ומשימין אותו רפואות, ויש מרחצאות של מים דמין נובעין מתחת הקרקע והם על שפת הים והם כמו שני מרחצאות שכל אדם שיש בו שום חולי ילך וירחוץ בהם וימצא מרפא ומרגוע, וכל החולים מבני לונברדיאה באים שם בקיץ:

ומשם ילך אדם דרך חמשה עשר מילין תחת ההרים, הוא הבנין אשר בנה רומודוס המלך שבנה רומי, הכל עשה מפני פחד דוד מלך ישראל ויואב שר צבאו ועשה בנין על ההרים, ותחת ההרים נאפולי המדינה, והיא עיר בצורה מאד יושבת על שפת הים מבנין היונים, ושם כמו חמש מאות יהודים, ושם רבי חזקיה ור׳ שלום ורבי אליה הכהן ורבי יצחק מהר ההר ז״ל:

ומשם דרך יום עד עיר שילרפה, ושם ישיבת הרופאים לבני אדום, ושם כמו שש מאות יהודים, ושם חכמים רבי יהודה ב״ר יצחק ור׳ מלכי צדק הרב הגדול שהיה מעיר ציפונת ור׳ שלמה הכהן ורבי אליה היוני ור׳ אברהם נבורני ורבי תמון, והיא עיר מוקפת חומה מצד היבשה ומצד האחר על שפת הים, והמגדל בראש ההר חזק מאד:

ומשם חצי יום לאמלפי, ושם כמו עשרים יהודים, ושם חננאל הרופא ורבי אלישע ואבו אלגיר הנדיב, והגוים אנשי הארץ תגרים הולכים בסחורה ואינם זורעים אלא קונים הכל בכסף מפני שהם שוכנים על ההרים הגבוהים ובראשי הסלעים, אבל יש להם פירות הרבה ארץ כרמים וזתים וגנות ופרדסים, ואין אדם יכל להלחם עמם:

אמאלפי (באיטלקית: Amalfi) היא עיר בנפת סלרנו במחוז קמפאניה שבאיטליה, השוכנת לחוף מפרץ סאלרנו, כ-37 קילומטר דרומית מזרחית לנאפולי. העיר נמצאת לרגלי הר מונטה צ'רטו (באיטלקית: Monte Cerreto) שגובהו 1,315 מטרים. העיר הייתה בירת רפובליקת אמאלפי ששלטה באזור זה של הים התיכון בשנים 839–1200. החוף האמאלפיטאני (Costiera amalfitana), הכולל גם את העיר, הוכרז בשנת 1997 כאתר מורשת עולמית.[א.פ]

ומשם דרך יום לבנאבינטו, היא עיר גדולה יושבת על שפת הים והר אחד, ושם קהל מיהודים כמו מאתים, ובראשם רבי קלונימוס ורבי זרח ור׳ אברהם ז״ל:

ומשם שנים ימים למלפי שבארץ פוליא, והיא ארץ פול, ושם כמו מאתים יהודים ובראשם רבי אחימעץ ורבי נתן ורבי צדוק:

ומשם מהלך יום לאשקולי, ושם כמו ארבעים יהודים ובראשם רבי קונטילו ורבי צמח חתנו ורבי יוסף ז״ל:

ומשם שני ימים לטמאה אשר על שפת הים, ושם מתקבצים כל הרוצים לעבור לירושלם כי שם פורט הנמל הנכון, ושם קהל מישראל כמו מאתים ובראשם רבי אליה ורבי נתן הדרשן ורבי יעקב, והיא עיר טובה וגדולה:

ומשם מהלך יום למיקולס דבר, היא המדינה הגדולה אשר החריב המלך גילמו של ציקיליה, ואין שם היום מישראל מפני שהיא הריבה, ומן הגוים כמו כן:

ומשם יום [ו]חצי לטראנטו, היא תחילת מלכות ארץ קלאבריאה, ויושביה יונים, והיא עיר גדולה, ובה כמו שלש מאות יהודים, ובה חכמים ובראשם רבי מאלי ורבי נתן ורבי ישראל:

ומשם מהלך יום לברנדיש אשר על שפת הים, ושם כמו עשרה יהודים צבעים:

ומשם שני ימים לאומרו אשר על שפת הים ארץ יון, ושם כמו חמש מאות יהודים והראש שלהם רבי מנחם ורבי כלב ורבי מאיר ורבי מאלי:

ומשם עובר אדם בים דרך שני ימים לאוקרופוס, ושם יהודי אחד ושמו ר׳ יוסף:

ועד הנה מלכות צקיליה.

ומשם דרך שני ימים בים לארץ לבטה, היא תחילת מלכות מנואל מלך היונים, והיא כפר, ובה כמו מאה יהודים ובראשם רבי שלחיה ורבי ארקוליס:

ומשם שני ימים לאבילון, ושם כמו עשרה יהודים ורבי שבתי בראשם: ומשם חצי יום לנטוליקון היושבת על זרוע הים:

ומשם לפטרה יום אחד דרך ים, היא המדינה של אנטפיטרוש המלך של יון, הוא היה אחד מארבעה מלכים שקמו אחרי אלכסנדרוס _המל_ךי ושם בנינים גדולים קדמונים, ושם כמו המשים יהודים ובראשם רבי יצחק ורבי יעקב ורבי שמואל:

ומשם חצי יום דרך ים ללפנטו, ושם כמו מאה יהודים על שפת הים ובראשם ר׳ גזרי ורבי שלום ורבי אברהם ז״ל:

ומשם מהלך יום וחצי לקורש, ושם חונים כמו מאתים יהודים לבדם בהר פורט, והם זורעים וקוצרים בנחלתם וקרקעותיהם, ובראשם רבי שלמה ורבי חיים ורבי ידעיה:

ומשם שלשה ימים עד עיר קורינטו המדינה, ושם כמו שלש מאות יהודים ובראשם רבי ליאון ורבי יעקב ורבי חזקיה:

ומשם שלשה ימים לטיבש, עיר גדולה ובה כמו אלפיים יהודים, והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים, והם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד והם גדולי הדור, ובראשם הרב הגדול רבי אהרן קוטי ורבי משה אחיו ורבי חייא ורבי אליה תירתינו ורבי יקטן, ואין כמותם בכל ארץ יון חוץ ממדינת קושטטינופולי:

ומשם מהלך יום לארגירפו, והיא עיר גדולה על שפת הים ובאים אליה תגרים מכל צד ופינה, ושם כמו מאתים יהודים ובראשם רבי אליה פשלטירי ורבי עמנואל ורבי כלב:

ומשם דרך יום עד יבושטריסה, והיא מדינה על שפת הים, ושם כמו מאה יהודים ובראשם רבי יוסף ורבי שמואל ורבי נתניה:

מסעות בנימין מטודלה.

עמוד ט

הקדמה

במשך זמן רב רציתי להעלות על הכתב את מסלול חיי. מהמלאח במקנס ועד הגעתי לקיבוץ הזורע, שלא עזבתי אותו יום אחד.

הרצון להעלות על הכתב את סיפור חיי, דרש ממני לחפש כל מקור שיכולתי להיעזר בו לשיחזור תקופת הילדות שלי. וכל זאת מנקודת מבטו של נער בן שתים־עשרה. פגשתי אנשים, התכתבתי עם המוסדות, אבל את העזרה הגדולה ביותר לאימות הפרטים קיבלתי מדודתי שושנה (ז״ל). לצערי, שושנה נפטרה לפני שהספר שכל כך רצתה לקרוא, יצא לאור.

עצה שקיבלתי לכתיבה: אל תדפיס את הספר בסיום הכתיבה. כמו עוגה שאתה אופה בתנור, שים את הספר במגירה (בתנור) ותן לו להתבשל. תראה שעם הזמן יגיעו פרטים נוספים, וכך היה. בזמן שהספר עבר לעריכה בהוצאה לאור, קיבלתי מהמוזיאון אשר בעיירה "Grefsrud״ בנורבגיה את סיפור בניית המחנה לקליטת הילדים מצפון אפריקה.

כילד שרצה לשמור על הדת, עליה גדל והאמין בחשיבותה לחיים, בניגוד לרצוני נשלחתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ״הזורע״. לשאלתי איפה בית הכנסת? התשובה שאין כאן בית כנסת הדהימה אותי.

הייתכן שבארץ ישראל אין בית כנסת? בעיה לא קטנה עבורי בראשית דרכי בקיבוץ החילוני.

היה לי חשוב לכתוב בקצרה על יהדות מרוקו, בדגש על עירי ״מקנס״ בה נולדתי.

בסיפור חיי עסקתי כאמור בשנותיי במרוקו. על ניסיון העלייה הבלתי לגלית הכושלת שעברנו דרך אלגייר שבסופה חזרנו לעירנו מקנס.

בניסיון השני להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל הפקידו בידי את אחי הצעיר גבריאל ואנחנו יצאנו לדרך, בה התגלה לנו עולם שלא הכרנו. דרכנו המתפתלת הביאה אותנו לצרפת ומשם לארץ המושלגת – נורבגיה. לאחר מכן הקליטה בארץ, ועד לגיוסי לצבא והקמת משפחתי הענפה.

זיכרונותיי מהילדות רבים, ומהצד השני ודאי כבר לא תמיד מדויקים ממרחק השנים.

תהליך הכתיבה עבורי היה מסע חשוב ומרגש, ואני מקווה שיהיה מלא עניין גם עבור הקוראים.

תודה מיוחדת לאשתי האהובה על התמיכה, ללא עזרתה לא הייתי מגיע לרגע זה.

יהדות מרוקו

 

ראשית התיישבות היהודים בצפון אפריקה לוטה בערפל. בין יהודי הרי האטלס רווחת מסורת שאבותיהם הגיעו מארץ ישראל לפני חורבן בית ראשון, ובבית הכנסת העתיק של יהודי האי ג׳רבה בתוניס, מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה עם הגולים מירושלים.

מצב היהודים, שלומם וביטחונם היו רצופים עליות וירידות, והיו נתונים לשרירות ליבם של השליטים: רדיפות, מעשי רצח ואונס, התעללות, מיסים כבדים, המרת דת בכפייה (אנוסים) היו מנת חלקם של היהודים בעת התרופפות השלטון המרכזי, או כאשר השלטון היה עוין ליהודים. זאת בנוסף למגפות, רעב, שריפות ושאר מרעין בישין, אשר חישבו לכלות את הקהילה היהודית במרוקו ולהכחידה.

בשנת 1146, כדי לא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל־מוואחידון שהשתלטה על מרוקו, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות, למות או להתאסלם. היו שבחרו בדרך שלישית להיות ״אנוסים״. הרמב״ם ממקום מושבו בפס, כתב את ״איגרת השמד״ על מנת להגן על היהודים שהתאסלמו מאונס והמשיכו לקיים מצוות בסתר, מפני היהודים הקנאים שראו בהם כופרים ללא תקנה.

ב״איגרת השמד״ מחזק הרמב״ם את ידי האנוסים, ומוכיח על סמך ראיות מהמקורות, כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות. יתר על כן, אדם כזה שעשה מצווה: ״הקב״ה מכפיל שכרו. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם ייוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. ״איגרת השמד״ של הרמב״ם העניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם. הרמב״ם מייעץ בעת הזאת למי שיכול, לקום ולעבור למקום אחר. יהודים רבים בעת הזו יצאו והיגרו ממרוקו.

קשרים עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל גם הוא עתיק יומין. שליחים מהארץ הגיעו למרוקו בכל התקופות והתקבלו בכבוד רב. כמו כן, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל התקיימה לאורך כל הדורות. עוד לפני גרוש ספרד, ישבו בירושלים כשלוש מאות משפחות יהודיות ממרוקו וכמספר הזה בצפת.

מקום נכבד תופסים יהודי מרוקו בתולדות ירושלים. ב-1218 מספר ר׳ יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים (יוצאי ״המגרב״, כינוי למרוקו בערבית) קהילה חשובה וטובה״. בשנת 1541 כותב יצחק בר מוסא, תושב ירושלים ממוצא מרוקאי, איגרת המתארת את חיי היהודים בעיר: ״ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים ׳המערביים׳ בירושלים טובה מכל שכונות היהודים״.

יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו, במושבות הראשונות ובתל אביב. משפחות שלוש, מויאל ואמזלג ואחרות עסקו במסחר ובצורכי ציבור ביפו ובסביבתה באמצע המאה שעברה ובראשית המאה העשרים. בשנת 1882 הגיעה ארצה חבורת ״ביל״ו״. יחיאל בריל אחד מאנשי בילו מספר בזיכרונותיו על קשיים שהציב הממשל הטורקי לפני החבורה, וכיצד חילץ אותם יוסף מויאל, ראש העדה המרוקאית ביפו, והעלה את כולם בשלום לחוף.

סדרי הקהילה

יהודי מרוקו פיתחו תרבות ייחודית ואורח חיים יוצא דופן. הלחץ החיצוני גרם להם להסתגר ולא להפגין עושר חיצוני. אך חיי המשפחה והקהילה היו עשירי תוכן, והמראה החיצוני המדכא של שכונת היהודים לא תמיד שיקף את חיי הרוח המגוונים הרוחשים בין הבתים הצפופים. הדאגה למשפחה, מנהגי חג ומועד, לימוד התורה, כל אלה חיפו על הסבל שבחיי גלות מעיקים. סדרי הקהילה נקבעו סופית עם בואם של מגורשי ספרד. גירוש ספרד נצרב בזיכרון היהודי כאסון. לפליטים היהודים לא חיכתה מדינה לקליטתם. יוצא מהכלל היה המלך מוחמר אל-שיח׳, מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.

המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה והתיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית ויצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בראש הקהילה עמד הנגיד, עליו עוד ארחיב בהמשך, ולצידו שבעת טובי העיר. הנגיד היה ממונה על הקשרים מול השלטונות. רבני הקהילה דאגו לשמור על מצבה הדתי והמוסרי, ופעמים רבות אף חירפו נפשם בהיחלצם להגן על שלמות הקהילה.

חלוציות זו של יהודי מרוקו ביישוב ארץ ישראל לא פסקה לאורך הדורות כי אם להפך, עם קום המדינה התרוקנה מרוקו מיהודיה שעלו ארצה והתיישבו לאורכה ולרוחבה של א״י. בין חלוצי היישוב העברי ראוי לציין במיוחד את חיים בן יוסף אמזלג, בן למשפחה מרוקאית שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה-18. חיים אמזלג היה סוחר עתיר נכסים שעסק ביבוא ויצוא. בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהלכות עולם הוא נתמנה לסגן הקונסול הבריטי ביפו. מעמדו היה ככלי לעזרה ליישוב העברי בראשיתו, ולנגישות לשלטון הטורקי.

בין העולים לארץ לפני המאה ה-20 היו רבנים שרצו לקיים את מצוות העלייה לא״י. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו בתקופה מוקדמת זו. מתוך 65 המשפחות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 רובן עלו ממרוקו. משפחות אלו סייעו בהובלת יוזמות להקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו, לימים העיר תל אביב. חיים אמזלג היה מבין מייסדי נווה צדק, מבין רוכשי האדמות שלימים תיקרא ראשון לציון וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של ״אם המושבות״, פתח תקווה. שתי משפחות עשירות שעלו לא״י ממרוקו, משפחת מויאל ומשפחת שלוש, התיישבו ביפו ולקחו חלק משמעותי בהנהגת היישוב היהודי בעיר ובפיתוח השכונות הראשונות של תל אביב. העלייה בימים אלה התבצעה ברובה דרך תוניסיה ומשם באוניות ובספינות קטנות לארץ.

בְּרָהָם-אברהם לוי

עמוד 15

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

 

נשאלתי מכמה תלמידי הישיבה שנוסעים השנה לבקר באירופה ובתוכם ספרד, היות שמקובל שיש חרם קדמונים מעת גירוש ספרד שלא להתיישב שם, אם החרם חל גם לבקר בארץ ספרד, או האיסור רק על להתיישב בקביעות, אבל לא בתור ביקור. וחוץ מזה איפה נזכר בספרי היסטוריה שהיה חרם כזה.

הנה כדי לברר ענין זה אתחיל מדברי קדוש ישראל הגאון האמתי האלקי אור עולם נזר ישראל ותפארתו מרן ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל.

והנה בספרו אגרות ראיה חלק ב׳ סי׳ תרל״ב וז״ל: על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה, ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים, שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור, עכ״ל.

ולפי דעתו מותר לנסוע לבקר בארץ ספרד רק הקביעות אסורה. ולפי זה תמוה מה שבשנים האחרונות נתיסדו קהלות של אחינו בני ישראל בברצילונה ובמדריד ואין פוצה פה ומצפצף שיש איסור כזה ועוברים על הרם קדמונים.

 

והנה בחרם יריחו כתב במשך הכמה בפרשת ראה: דיריחו כיון שנבנית שוב אם תחרב מותר לבנותה, ובירושלמי סנהדרין סוף פרק חלק כיון שנבנית מותר לישב בה. ובמפרשי הירושלמי מפרשים דברי הירושלמי באופן אחר, שזה הולך על מה שנאמר בירושלמי: תני רבי שמעון בן אלעזר אומר ולא אותה בנו אלא עיר אחרת בנו, והירושלמי מפרש להלן ר׳ יהושע בן קרחה אומר מה ת״ל ובנה את העיר הזאת את יריחו, שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו׳ יריחו ויקרא שמה שם אחרת. ודוקא באינו יריחו רק בקריאת השם אסור, בזה כיון שנבנית מותר לישב בה, אבל אם בנו יריחו ממש אסור ליישב בה אפילו אם תחרב אסור לבנותה. אבל המשך חכמה לא פירש כן, רק שהאיסור והחרם היה רק לבנות את העיר בפעם ראשונה אבל אם תחרב מותר לבנותה עוד הפעם, ואם כן לענין ספרד אולי החרם היה על בני ישראל שלא לבנות קהלה יהודית בספרד, אבל אם עברו ובנו קהלות בספרד אזי מותר כבר לכל יחיד עכשיו אפילו להתישב שם, כיון שנבנית ויש שם כבר קהלות של בני ישראל. אבל היות שנוסח החרם לא ידוע אי אפשר לדון מכח סברא על הנוסח שלא ידוע לנו. ועוד נאריך בנקודה זו לקמן.

 

וכן חידש בעל משך חכמה עוד חידוש בענין חרם יריחו וז״ל: ונ״ל דאמר יהושע ארור האיש, ודייק האיש ולא ציבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה, וכמו דאמרינן על חייבי כריתות בספרי ונכרתה הנפש ולא הציבור, כן כאן שהצבור אינם בכלל זה, ואולי היו מותרין לכתחילה לעשות כן. ולפי זה גם כן בחרם קדמונים על התישבות בספרד היה רק יחיד שלא יריחו בין לבנות העיר עצמה בין לקרוא עיר אחרת בשמה יש הבדל, דיריחו עצמה לבנותה יש איסור על הבניה, אבל לגור בבית אין זה בכלל החרם, ועיר אחרת לקרא בשם יריחו האיסור רק קריאת שם אבל עצם הבנין מותר.

בכל זאת יוצא שביריחו לא היה החרם לגור בה רק על בנינה, אם כן אולי היה בספרד החרם רק לא לבנות קהלות יהודיות בארץ זאת, אבל כשנמצא כבר קהלה יהודית ויש שם קיבוץ של בני ישראל אין איסור על יחיד לשבת בארץ הזאת.

יוצא לנו לפי זה בענין חרם קדמונים על ארץ ספרד לא לשבת בה, לפי דברי הרמב״ם יש להתיר החרם ע״י בית דין של ג׳ ומותר לישב בה, ולפי הגאון וה־ראב״ד אין היתר ע״י התרה כי בעינן שיהיה גדול כמו הבית דין שגזר את החרם במנין ובחשיבות, ואין לנו כיום הזה בית דין גדול כמו חכמי ספרד שגזרו על זה. והיות שבשו״ע סימן של״ד הובאו שתי הדעות, יש לסמוך על הרמב״ם בזה׳ ורק הספק השני של אחרונים אם הדורות הבאים יכולים להתיר חרם קדמונים מאבו­תיהם בזה יש מחלוקת האחרונים, כמו שהבאתי לעיל.

 

והיות שיש מן גדולי האחרונים הסוברים שחרם שלא היה על ידי כל ישראל ומלך וסנהדרין אינו אלא מדרבנן, יש לסמוך על שיטות המקילין בזה, ועל ידי התרה של בית דין מותר ללכת שמה, ובפרט שלדברי הגאון החסיד קדוש עליון ר׳ אברהם יצחק הכהן זצ״ל שפוסק שרק לשבת בקביעות היה החרם ולא דרך ביקור ודעתו לחזור, ועוד צע״ג בזה.

והנה בשו״ת המבי״ט חלק א׳ סי׳ ש״ז משמע שהיה כן איזה איסור וחרם לא לשוב לספרד, וז״ל באמצע דבריו: אבל בין קהל איטיילא לארגון הוא ידוע כי לעולם לא יבא שום איטליינא שהלך לארגון ונולד שם הוא ואביו׳ כי אין שם יהודי בארגון זה שבעים שנה ״ואנו בטוחים שלא יהל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב וכו״, עכ״ל.

אף שלא נזכר חרם בפירוש בתשובה זו, בכל זאת מהלשון ״שאנו בטוחים שלא יהל שם יהודי״, משמע שהיה איסור בדבר זה, וצ״ע בזה.

ולפי זה בחרם של ספרד כיון שבדקו בית דין היום ורואים שלא נתקבלה אצל כולם, ויש קהלות בספרד, ורוב ספרדים אינם מחזיקים החרם, יכולים להתיר את החרם אפילו ע״י בית דין קטן שאינו גדול בחשיבות ובמנין כהבית דין שגזר החרם.

וזה ממש כמו גזירת שמן שעמדה שנים רבות ודמו שפשטה ואח״כ נתברר שלא פשטה אצל הקהלה הספרדית ואצל ישראל. ותיכף כשהממשלה הספרדית החליפה את חוקיה בנוגע להגירה יהודית שם התישבו שם יהודים ובנו בית הכנסת, ולפיכך אפשר להוריד החרם ע״י התרה של בית דין שלשה. אבל בתוס׳ גיטין לו, ב, כתבו: ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסוו־ בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא, כההיא דפרק כל הבשר (חולין קי) דרב איקלע לטטלפוש דאמר בקעה מצא  וגדר בה גדר ואסר להו כחל, וכן כל הני דפרק תולין, שבת קלט, דשלחו בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה, גדול יבול להתיר ולא קטן, ע״כ.

 

ולפי התוספות יש לעיין על מי גזרו חרם גולי ספרד בזמן הגירוש, אם רק על קהלתם או על כל ישראל, אם זה היה רק על קהלת ספרד אזי צריכים גדול להתיר להם, ואם על כל ישראל ולא התפשטה הגזירה בישראל אחרי בדיקה של ימים רבים לא חלה הגזירה, ובית דין קטן יכול להתיר בזה, והיות שכל החרם הוא מעורפל, יש לסמוך ולהתיר על ידי בית דין של שלשה אפילו הם קטנים מאלה שגזרו את החרם.

והנה דרך אגב מצאתי בספר עבודת עבודה להגאון ר׳ שלמת קלוגר על מס׳ ע״ז כתב דבר חדש, דמה דתליא מילתא דפשטה הוראתו ברוב ישראל או לא פשטה, היינו כשיש כבר זמן רב כשנגזרה הגזירה וכבר נודע מסתמא לרבים הגזירה, ואע״פ כן לא קבלוהו, מזה מוכח שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ולא ניחא להו בזה לכך לא חלה הגזירה ואף קטן ממנו יכול לבטלה, אבל אם בקרב הימים נתחדשה הגזרה בזה אפשר דלכך לא פשטה הו­ראתו ברוב ישראל מכח דלא נודע להם עדיין לכך לא נהגו בה, ואם הוה ידעו או יוודע להם אחר כך גם הם יקבלוהו, לכך בזה אין קטן יכול לבטלה, כיון דאם יוודע אח״כ יתפשט הוראתו ברוב ישראל וכו', אבל היכא דהוה גזירה חדשה ועדי? לא הוה שהות להתפשט ברוב יש­ראל׳ בזה קטן אין יכול לבטל כי? דעתה לא פשטה עדיין וכו'. אבל הגזירה והחרם של ספרד אנו רואים שלא פשט ברוב ישראל כיון שקהלות אחרי רשות שלטון שם התישבו ובנו קהלות, ולפיכך יכול בית דין קטן לבטל ולהתיר החרם.

בירור על חרם ספרד שלא להתיישב שם-מתוך ספר קול צופיך לר' יהודה גרשוני.

עמוד 59

מאיר נהוראי שטרית

מבוכות תש״ ח במרוקו

 

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נידלדלו ומצבו הלך ונידרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת החומר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948 והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השיך הערבי. הימים ימי אביב ומצב־רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אגשים מאושרים מהם עלי אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכגסת. הוא התקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן, וכשפניו סמוקים מילמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו.

 

מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה ? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים להוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקי במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר המים שברחבת העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד־אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי יום חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת התיבה כשהוא נשען על צדו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם והמתינו בציפייה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים.

 

באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי ניענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותי, הגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח קמה מדינת ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״.

 

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב הגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת ישראל, לבניינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא וזקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובניינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מלה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט על־אודות הבשורה הרשמית, אשר הגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת ישראל, ומישהו קרא מפינת בית־הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

 

המלים הידהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות היתה גדולת וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת ערבית התנהלה כבימי חג, ולאחריה יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השיח׳ ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שנאת הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהיתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים היתד. פלסטין והציע להם להתפזר אל בתיהם.

 

כולם הכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדעותיו ומרוחק משמחת חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דכאון אישי. שמחת היהודים על תקומת ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של האחר. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי העסקים מקרב היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנס וקזבלנקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה ועל השמועות על-אודות ההתארגנות ליציאת מצרים שנייה ממרוקו.

 

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מיד לישראל . בעייתם של יהודי מרוקו לא היתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי העלייה האומללים והמסכנים, אשר הגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו שציפו לכך בכליון־עיגיים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים הערבים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל ? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפליה לרעה.

 

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 140

פרק שני 1918

יעקב היה האיסטניסט הראשון בחברון. הוא נרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור והקפיד מעבר לסביר על כל פרט בלבושו ובמזון שהכניס לפיו. בכל בוקר היה מתמרק ומקדיש זמן רב להופעתו החיצונית. מורח את שיערו בג׳ל ברילנטין, השומר כל שערה במקומה למשך שבוע ימים, ומקצץ מעט את שפמו הדקיק, כמו רוב הגברים במשפחת בוגנים. על אצבעו המגושמת בלטה טבעת זהב, שעליה הוטבעה במכבש דמותו של המלך הספרדי אלפונסו ה־13 רכוב על סוס אצילי העומד על שתי רגליו האחוריות, ולידו מוטבע תאריך – 1914. את הטבעת המגושמת רכש בשוק אצל צורף ערבי. כדי להפיג את ריח העיזים וריח הפחם שדבקו בבגדיו במהלך שהותו בשוק היה מתיז על עצמו בושם מי קולון שקנה ממיסיונר גרמני בירושלים, ואלה הצילו אותו מריחות העשן והזוהמה. תמיד נמצא בסביבה גרמני, ספרדי או אנגלי שמכר את בשמיו או איבד בדרך מסתורית את חפציו. את רוב הפריטים שחיפש יעקב מצא אצל מוכרים מסוימים בשוק, שהתמחו במכירת תכשירים וחפצים מאירופה.

אִיסְטֵנִיסִים – אִסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

אנין טעם, קפדן בניקיון

אִיסְטֵנִיסִים – אִיסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

מעודן, אנין טעם

בעל דאגה מוגזמת לניקיון וסדר (א.פ)

 

בגילוי לב הודה כי כל הגינונים סייעו לו להרגיש נעלה, כפי שאהב, ונועדו לשוות לו מראה של איש עסקים מכובד. במהרה למד יעקב שלא כך היו פני הדברים והחל להבין את תרבות הסוחרים בארץ ואת הפער שיש בינו לבינם. יעקב תכנן להפיק רווחים מקניית סחורות באירופה והעברתן לחברון, כלומר לקנות בזול ולמכור ביוקר, אך אין זה פשוט. ישנם חוקים לא כתובים שאותם לומדים עם הזמן. הסוחרים רוצים שיתחשב בהם וימכור במחיר נמוך. לא תמיד קיבל את כל שכרו. כך היה יושב יעקב בפינת השוק ומתבונן בעוברים ושבים, מהרהר ומהרהר.

באחד הימים מכר יעקב את סוסתו, שעייפה מעבודת השדה איבדה ממרצה, ומאז הייתה עליו לנטל. הוא רצה להתנתק מעסקיו האזוטריים ותכנן להעביר סחורות ממדינה למדינה. הסוסה הייתה מעוברת ויעקב ביקש תשלום גם על הסייח שבבטנה. לאחר דין ודברים ויתר על התשלום בעבור הסייח, שעדיין לא נולד, בתנאי, שהסייח יועבר אליו בעתיד. למרבה הפלא הסכים הפלאח לעסקה ההוגנת, אולם לאחר ההמלטה ראה הפלאח כי טוב, וסירב להחזיר ליעקב את הסייח ולעמוד בהסכם. כשראה יעקב את עווית פניו המאיימת של הפלאח, הציע לו ללכת אל המוכתר כדי להתייעץ אתו בעניין. המוכתר שמע את הסיפור בקשב, הרים את ראשו ואמר לפלאח. ״יא אבני! לך ותתבע את כספך בחזרה. אם יוחזר לך כספך, הרי תוכל לקנות לך בהמה חדשה – וגם הרווחת את ימי האסיף והחריש.״

יעקב התייעץ עם החכם דן סלונים, אשר יעץ לו להחזיר לפלאח הערבי את כספו כדי להשכין שלום והוסיף – ״תרוויח שתי בהמות וגם את ימי כלכלתן עת ששהו אצל הפלאח.״ חשב יעקב וכך עשה. כך התנהלה שגרת החיים בחברון – חכמי העיר מצאו דרך פשרנית כדי למנוע מריבות וסכסוכים הרסניים. כל מה שניתן להפיק ממנו רווחים, ניצל עד תום, ללא היסוס, גם אם לפעמים רטן, רדה בסוחרים שבאו עימו במגע, אך מעולם לא הונה או ביזה אותם. יעקב למד על בשרו את כללי ההתנהגות המקובלים. העובדה שקרא בספרדית את הסיפור המפורסם ״מסעותיו של מרקו פולו״ סייעה לו לקבל השראה ולגבש תמונת עולם מסודרת לגבי המסחר בבדי משי. מזגו של יעקב, שלא ידע מנוח, הביא אותו לחפש כל דרך להבין את חוקי השוק הקפדניים, הבלתי כתובים, ששורטטו כל יום מחדש: שפת גוף, הסתרת כוונות, הפרזה במחיר, אמון ויושר שלא מפירים אותם לעולם – מילת כבוד היא הנכס היקר ביותר שיכול כל אדם לאמץ בעסקיו עם ערביי חברון וסביבתה – ותפקידם החשוב של חכמי העדות במניעת איבה. אולם במציאות היום יומית הענינים התנהלו אחרת… אחרי שנים של דיכוי היהודים בחברון הגיעה העת לשינוי, אך זה התמהמה לבוא. מרגע שהותר הרסן והשלטון הטורקי נחלש, צפו על פני השטח בעיות אחרות – הבריטים עדיין לא השליטו סדר בעיר, והמתח בין היהודים והמוסלמים רק הלך וגאה. ערביי השוק לא החזירו את חובותיהם והתמהמהו בתשלום עבור הסחורות שקיבלו. שיתוף הפעולה בין הצדדים בקסבה הלך והצטמצם לעסקה אחת או שתיים. הערבים ביקשו לוותר על חובם לסוחרים היהודים, ואלה לא ראו כל סיבה לוותר על כספם.

שמי וחבורתו קראו להתכנס ולטקס עצה בהקדם האפשרי. ההשכלה שרכש בחברת עזרה בירושלים הקנתה לו מעמד מכובד, ואנשים הטו אוזן לדבריו. שמי אזר אומץ ויחד עם יעקב חי בוגנים ואבישר הצטרף לאגודת צעירים שהתגבשה במרתף בחברון. שמי, שהיה מנהיג מלידה, זכה במשרה רשמית בחסות המנהיגים של קהילת הספרדים בעיר. בין יתר תפקידיו נתמנה כחבר במג׳לס בלדי, מועצה מקומית שבה חברים נכבדי העיר. מעמדו זה הביאו לעסוק בענייני הציבור היהודי, אולם עם עזיבת הצעירים את חברון – נותר עם תואר כבוד בלבד. עתה, עם התחדשות האירועים, ביקש להנהיג את החבורה שעוד נותרה בעיר. קסטל הצורפים – שמי, גוזלן ואבישר, שנחשפו לפעילות הציונית – הביאו את הרוח הלוחמנית. אחרי שזכו במאבקם על הנהלת חברת עזרה, מאבק על הזכות ללמוד בשפה העברית, יעקב וחבריו ביקשו להעתיק זאת גם לחברון.

רובע קאזאזין המה אדם, בו התנהלה רקמת החיים הפועמת של אנשי חברון, על פני השטח וגם מתחתיו. במרתף אפלולי ומפויח במאפייתו של אימרמן האש בטאבון דעכה ונחנקה לקראת כניסת השבת. קומץ של יהודים, בהם יעקב חי בוגנים, התיישבו על לוחות העץ המכוסים בפלומה של קמח שנערם עליהם כמו שלג צחור. כבר בתחילת המפגש נשמעו קולות המלחמה. חמתם של הצעירים בערה בשל הרצח המזעזע של סוחר יהודי מירושלים. הם קראו למושל הבריטי לתגבר את השוטרים כדי להרתיע את התנכלות הבדואים המגיעים מן הכפרים הסמוכים ומתיישבים ליד החרת [שכונת פחונים.] בחושות ובצריפי פח. אז התערער השקט ורבו מעשי השוד והביזה, מבחינתם הגיעו מים עד נפש. חבורה נזעמת של כמה בעלי חנויות בשוק ביקשו מיעקב להיות להם לפה מול השלטון הבריטי – דלות לשונם בשפה האנגלית והעיסוק הבלתי נלאה בפרנסתם לא אפשרו להם להשמיע את מחאתם באופן משביע רצון והם חששו שזכויותיהם ייפגעו. כיוון שהיה רהוט ובקיא בחוק, כך האמינו, החליטו שיעקב הוא האדם המתאים למשימה זו. ״כדאי הדבר!״ החליטו פה אחד.

״עדיף אדם כמוך, עם קשרים טובים ומאור פנים, על פני אחרים שייצגנו.״ בעודו מקשיב לדבריהם ליד קיר הארובה, במרכז החדר, ישב יעקב בוגנים עם חבריו מאגודת נהוראי, חבורת צעירים תוססים אשר התכוונו להכניס רוח חדשה ומודרנית ואפילו מעט מהפכנית לעיר חברון. זקן שישב לידו לא חדל לחרף ולגדף, רעש והמולה מילאו את החדר המפויח, הרוחות להטו. הזקן מבית משפחת הורוביץ דיבר מדם ליבו וקבע – האנגלים לא עושים דבר.

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 21

פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא־מעשית שרווחה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב הייתה גשר בזעיר אנפין להגשמת האידיאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלים את הפעילות הציונית במגרב.

במאמר שפרסם יצחק שקי בעם וספר הוא קרא לארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) לזהות את צרכיה של יהדות צפון אפריקה ולהסיט את המאמץ הציוני מגיוס תרומות ופעולות של קומץ ציונים לכיוון של החייאת התרבות העברית, כלומר עברית כשפה יום־יומית, ולדאוג לבתי ספר ופרסום כתבי עת ש״ישמשו את הצרכים התרבותיים […] כולל מורים ומחנכים שיעוררו ׳רגש של כבוד״. א' רוזנפלד מב.ע.ע. כתב על המשימות שניצבות בפני העם היהודי לאחר חורבן יהדות אירופה ביחס ליהדות ספרד, אשר בניה ״אינם יודעים צורת א־ב״, וקרא לשפר את הקשר עם יהדות המזרח באמצעות שליחים ש״עליהם יוטל התפקיד האחראי להביא לאחינו אלה [הספרדים] את בשורת הגאולה ואיחוד האומה״, וזאת באמצעות שיטות לימוד חדשות בחינוך. אברהם אלמאליח דיווח על סיור שערך בקהילות המגרב ומצא ״משכילים עברים הבקיאים בספריהם של מאפו, סמולנסקין וסוקולוב״. בכפרים נידחים הוא פגש קוראים ומנויים לעיתונים הלבנון, העולם והחרות. עם זאת, להערכתו הכיבוש הצרפתי הביא ״להפסקת התחייה הרוחנית של התרבות העברית במגרב כי כניסת מערכת בתי הספר אליאנס הפכה את הקערה על פיה״. שנה לאחר מכן, במאמר אחר, הוא שיבח את מערכת החינוך של אליאנס וקרא לשיתוף פעולה בין שני הארגונים בלימוד השפה העברית.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו החל בשלהי המאה ה־19, אז החלו לקרוא עיתונים וספרים בעברית בערי החוף שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים אלו הגיעו עיתונות עברית, (המגיד הלבנון, החבצלת, הצבי, העולם והצפירה) וספרות עברית (מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ואחרים). חומרים אלו חשפו מקצת מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים, כמו בוורזאזת שבמרוקו, היו מינויים לעיתונות עברית. עם פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים (כי״ח) התווסף מרכיב מודרני לחינוך המסורתי. במחקר שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים, שניהם ממוגדור־אסווירה. הלוי כתב לעיתונים העבריים תיאורים של חיי היהודים בקהילתו ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים שבהם האמינו היהודים, ואלקאיים פרסם סדרת כתבות בהצפירה על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים.

בשירתו הדתית(הפיוט) ובשירי החול שלו היה אלקאיים פורץ דרך בשפה העברית. שטרית ציין ש״למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים בקרב יחידים, ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת״. מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד העברית – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות ה־20 ועד מחצית שנות ה־40 של המאה הקודמת. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא׳ות (בתי כנסת), ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך המודרני התבטא במאמצי רשת כי״ח לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו. הבחנה זו בין חינוך בלתי פורמלי לחינוך סמי־פורמלי שימשה תשתית למיון פעילות ללימוד השפה העברית ותרבותה. כלומר, פעילות ספורדית של יחידים מול פעילותם של ארגונים.

עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני גבר הצמא של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לחומרי לימוד, לספרות עברית ולמידע על הנעשה בפלשתינה־א״י. העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם ברית עברית עולמית ועם מחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. צבי יהודה הציג נתון של 2,000-1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו בשנים 1946־1947, ״במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג׳ר״. לשיטתו, ״הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו״. פעילות זו תרמה גם היא להכשיר את לבבות חברי תנועות הנוער לעלייה לפלשתינה־א״י.

דוגמות לימוד השפה העברית במגרב

הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ [אלקבץ] יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ביקשו מב.ע.ע. ספרים לקריאה, ואלקבצ ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודת מגן דוד פנה לב.ע.ע. וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים ״כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים״. תלמיד אחר במגן דוד, שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שיישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק, והיה מוכן לשלם תמורתם בהעברה בנקאית לאחר שיודיעוהו כיצד לעשות זאת.

הנכונות של המבקשים לשלם תמורת הספרים העידה על כך שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים חינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי: עברית מליצית־מקראית כתובה בכתב רש״י, שנועד לפרוט על נימי הנמען כדי להשיג את המטרה הנכספת – חומרים ללימוד השפה העברית. עם זאת, אפשר שכתיבה זו ביטאה את המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה־א״י לבין העברית במרוקו, כמו המרחק הפיזי ביניהן. הבקשות לקבלת ספרים היו בבחינת ״ונשלמה פרים שפתינו״,כביטוי נאמן לפעילות הציונית הפסיבית והלא־מגשימה במרוקו.

יהודים תוניסאים ניהלו התכתבות לאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד״ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה, ונוסף על כך ביקש את מפת ארץ ישראל ואת הספר תולדות הציונות.^, בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, אלג׳יר, למזכירות הקיבוץ המאוחד דיווח מדיוני על הקיבוץ שהוקם ועל פעילות גדוד הצופים בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של כל ישראל חברים, שעסק בחינוך פורמלי, בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא־פורמליות בשעות הערב. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו״ל או בארץ מכיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר ממזכירות הקיבוץ המאוחד ענה לו: ״נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך״, אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי ״שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה״.^,פנייה זו הייתה שונה מהפניות שתוארו עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר את עצמו להוראה, שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. ייתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית, פנייה שהעלתה לסדר היום את צורכי הקהילה. לבקשה מעין זו לא נענו הגורמים בארץ, מאחר שמטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלו בפלשתינה־א״י ולא מחוץ לגבולות הארץ.

פעילות ספורדית זו הייתה גם נחלת הארגונים היהודיים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל׳אות, בתלמודי תורה ובמסגרות לא־פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.

עמוד 81

בְּרָהָם-אברהם לוי

תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.

"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

www.nivbook.co.il

 

 

תיקון חטא המרגלים בפרשת שְׁלַח,

ע"י כיסופים לארץ ישראל,

ואי ויתור על אף מ"מ – מרגבי מולדתנו,

 

תמורת שום הסכם "שלום מזויף",

 כמו "הסכמי אוסלו – בשנת 93" של לרבין,

"והבריחה מרצועת הביטחון בלבנון ב- 2,000" של ברק

"ההתנתקות מגוש קטיף – בשנת 2005" של שרון.

 

מתקפת הדמים החמסית העמלקית – בשמחת תורה,

מוכיחה את כישלונם הקולוסאלי המדמם.

 

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".

 

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד לעשרת המרגלים התבוסתנים של אז, ושל הפרוגרס כיום,

 יהושע וכלב דיברו טוב על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

 

 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק':

 

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

                        ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"  (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).

 

תורף דברי קדשו:

 מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י

מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה  מראשית השנה,  ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,

 ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

 

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.

כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

 

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה:

"ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

 

"ויתורו" – לשון יתרון.

לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

 

 

 

תוכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות

של חטא המרגלים – אז – 60 ריבוא – מתו במדבר,

וכיום – מלחמות אינסופיות עם הערבים – בגלל הוויתורים

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".

משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה,

מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ,

 גם הארץ לא תרצה אותו.

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אוה"ח-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).

 כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

 

 

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

 

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל:

"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.

בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,

יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

 

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

בברכת תורת ארץ ישראל לעם ישראל

– משה אסולין שמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים

מיכל בן יעקב

בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .

א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית

בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".

בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.

המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".

חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש³. שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ⁴. כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.

התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.

קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.

הערות המחברת : בנושאים אלה ראה סקירות כלליות אצל ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב, ירושלים תשכ"ה; א' שוראקי, קורות היהודים בצפון-אפריקה, תל-אביב תשל"ה ומחקרים המתמקדים בנושאים ספציפיים על יהדות צפון-אפריקה במאה ה-19 שהופיעו בכתב-העת פעמים ובקבצים שונים.

מ' (ליס) בן יעקב, "ממרוקו לארץ-ישראל: העליות לפני קום המדינה (1928-1830)", בתוך: ש' שטרית (עורך), חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה, תל-אביב תשנ"א, עמ' 120-113.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב

רבי שמואל אלעלוף זצ״ל

מבין האישים הרבים שפעלו במסירות ובנאמנות בעדה המערבית בירושלים, בלט במיוחד רבי שמואל אלעלוף זצי׳ל, אשר זכה לחיבה, כבוד ואמון, מכל העדות בירושלים, תודות לסגולותיו המיוחדות ולמדותיו התרומיות, לנדיבות רוחו, למזגו הנעים ולסבר פניו שאליהם מצטרפת בינה ודעת רחבה, יצא שם דבר, הוא חונן בלהט של פעילות ודבקות במטרה למען הזולת, כל מי שהיה לו מגע ומשא אתו בענין הכלל והפרט, נשאר תמיד תחת הרושם העז שלפניו עומד אדם המעלה, פקח, בעל לב רגיש וחם, המוכן בכל עת ובכל זמן לשבת ולסייע בכל נימי נפשו, ר׳ שמואל, גלם בקרבו את עמוד החסד בהארה העליונה, והיה סמל של היושר והצדק וכל המעלות המצוינות.

רבי שמואל אלעלוף, נולד בשנת תרכ״ח (1868) בעיר הגדולה פאס שבמרוקו, לאביו החכם רבי שלמה ב״ר שמואל, שהיה אחד האמידים ועתיר נכסים בעיר זו ומחכמיה ונכבדיה, (ר׳ שלמה, עלה בזקנותו לירושלים, ונפטר בה בכ׳׳ד סיון תר׳׳ס — 1900), במלאת לר׳ שמואל, ט״ו שנים עלה עם הוריו ומשפחתו ירושלימה, השתקעו בה וקנו בה חצרות ובתים, כן רכשו בתים בחיפה, והיו מראשי הבונים היהודים בשתי הערים הללו.

עוד בימי עלומיו עסק ר׳ שמואל בעניני ציבור, אך את רוב עתותיו הקדיש לתורה ולמעשה חסד וצדקה רבים, בירושלים, למרות היותו צעיר לימים, השתלב מהרה בין זקני העדה, והקדיש את מבחר שנותיו וכשרונותיו לבני עדתו, הוא נמנה בין ראשי המייסדים של התלמוד תורה וחברת ״חסד ואמת״ יחד עם ידידיו רבי מסעוד חי בן שמעון, ורבי יעקב בן עטר.

מלבד עבודתו הנמרצת והמסורה לבני העדה, הוא סייע רבות בהקמתם של מוסדות רבים, וכמעט ולא היה מוסד סוציאלי בירושלים, שרישומו לא הטביע בו, בימי המלחמה העולמית הראשונה, היה ר׳ שמואל, אחד הכוחות הפעילים בסיוע האמריקאי שנוסד ע״י הקונסול הכללי ד״ר גלזברוק, כמו כן שנים רבות הוא היה בא כח העדות הספרדים בטבריה ובצפת, וכל סוגי הנדבות והנדרים שנשלחו לאלה מחו״ל הגיעו לידו, ובנאמנות רבה המציאן לתעודתן.

לרוב חיבתו לספרות הרבנית, שימש ר׳ שמואל, כעין סוכן לעשרות מחברים בחו״ל, והוא המריצם להדפיס את חיבוריהם בירושלים, זכה, ועל ידו ובהשגחתו ראו אור כמה חיבורים יקרי הערך של רבני מרוקו, ביניהם ספרו של הגאון הנודע רבי רפאל אנקאווה זצ׳יל, ראש הרבנים ונשיא ביה״ד הגדול, הספרים הם: ״פעמוני זהב״, ״קרני ראם״, ׳׳תועפות ראם׳׳. כן הדפיס את הספר ״אשר לשלמה״ להגאון המפורסם רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל מפאס, ר׳ שמואל בעצמו הקדיש מזמנו היקר בהגהת הכתב יד ובהדפסה.

לאחר שנות עמל בעסקנות ציבורית ללא ליאות, להם הקדיש את חייו עלי אדמות, באהבה ובמסירות לילות כימים, נפטר בשם טוב מן העולם לאחר מחלה קשה, ביום ששי י״ז לחודש אלול שנת התרצ״ג.

על מצבת קבורתו נחרת:

יחד יבכו אם בנים ובנות, על בעל ואב יבואו לתנות, קדר עליהם שמש בצהרים, בהלקח מהם, עטרת ראשם, העסקן הציבורי, מראשי העדה המערבית

הרב שמואל אלעלוף ז״ל

נולד בפאס מרוקו בשנת התרכ״ח, ונפטר בירושלים ביום ששי י״ז לחודש

אלול שנת התרצ״ג.

ידעו כולם כאזרח כגר, רבות מפעליו ונועם לשונו, ויקוננו עליו ביום מותו, הובא לגן עדן עולמים, תנצב״ה.

[א. אלמאליח ב־״דואר היום״ שנה ט״ו, גליון רצ״ד, יהודי המזרח בא״י,מ.ד. גאון]

 

חכמי המערב-שלמה דיין -רבי שמואל אלעלוף זצ״ל

עמוד 403

מ.ד גאון כותב אודותיו, "עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו ונהנה מיגיע כפיו בכבוד״.

מצאתי לנכון, להביא כאן את מאמרו של הסופר ר׳ אברהם עדס נ״י, שכתב במלאת השלושים לפטירתו של רבי עמרם, ונתפרסם בגיליון ״קול סיני״ מס׳ 63 :

 

הרב עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של העיר פתח־תקוה היה מדמויות הפאר של חכמי ירושלים בדורות האחרונים. אחד משרידים שארץ ישראל מתעטרת בהם, בתורתם, בהליכותם, בתפארתם.

דרך חייו של ר׳ עמרם, היתה רצופה אהבה, ויראה ותום. היה סמל היושר והתמימות, האמת והטוהר. אורחותיו היו אורחות צדיקים. מידת הענוה היתה בו מדה טבעית יונקת משרשים. ענוה של חן, של חסד, של נועם דיבור, של סבר פנים יפות, כיבוד הזולת ואהבת הזולת.

עניו היה — אך בעל עקרונות ועומד על דעתו, היו לו זיקה ויחס לבעיות חיינו ולא חת לומר את האמת כפי שהבינה. לוחם מלחמת ה׳ על דבר אמת וענווה וצדק ונושא דגל התורה ברמה.

היה חונן עניים ומתעסק בגמילות חסדים. גם כשמצבו הכלכלי היה קשה עזר לכל מי שפנה אליו. היה מכתת רגליו למרחקים לעשות חסד עם החיים והמתים. היתה בו מסירות נפש גדולה ואהבת ישראל ללא גבול. הוא קיים את ״ואהבת לרעך כמוך— כלל גדול בתורה״. כאותו מעשה שהיה בו בירושלים העתיקה בערב פסח, בלכתו לאפות כמנהגו ״מצות אחר חצות״, נתקל בשוטר ערבי אוחז בידו אסיר יהודי שחייב כסף, ועדיין לא יכול היה ר׳ עמרם לאסוף את הדרוש, לפתע עברו במקום תיירים יהודים ששאלוהו על דרך המובילה לכותל המערבי, סיפר להם ר׳ עמרם את המעשה שיש בו משום ״פדיון שבויים״ ואחד מהם שילם את כל החוב והיהודי שוחרר, הוסיף ר׳ עמרם ואסף סכום בשביל היהודי כדי שיעשה החג בשמחה. זה סיפור אחד מרבים.

היה איש העם ומצוי תמיד בקרבו בבחינת ״רד אל העם״, מעולם לא חש במחיצות בינו ובין הציבור. היה מהלך תמיד בקרבם, שמח בשמחתם ודואב בדאבונם. חי את חייהם מדריכם ומנהיגם, מלמדם בתורה עם דרך ארץ, ומרעיף עליהם אמרי נועם בדרשותיו ושיחותיו, שהיו כובשים לבבות.

 

הרב עמרם אבורביע, היה נצר למשפחת רבנים וגדולים. נולד בטיטואן שבמרוקו בשנת תרנ׳׳ב לאביו הרב שלמה אבורביע, רב נודע בעירו שהיה לו בימ״ד מיוחד בשם ״מדרש שלמה״ ולפי מה שכתבו עליו ״היה מראהו כמראה איש אלקים קדוש״. ר׳ עמרם עלה לירושלים עם סבו הרב יוסף אבורביע(אביו ומשפחתו עלו מאוחר יותר) בשנת תרס״ו, בהיותו בן ארבע עשרה שנה, ולמד בישיבת ״טובי ישבעו״ של העדה המערבית, שמנתה אז ציבור ניכר בירושלים העתיקה. לאחר מכן למד עיקר תלמודו ותורתו אצל הגאון הרב יוסף חיים הכהן זצ״ל, ראב״ד דעדת המערבים, מגדולי רבני צפון אפריקה, שהתישב בירושלים, מגדולי הפוסקים בזמנו, מחבר הספר ״מנחת כהן״ על כללי הש״ס. גאון הדור הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל, שנשא ונתן עמו בהלכה מכנה אותו ״ר׳ יוסף סיני, אישי כהן גדול״. הרב עמרם העמיק לימודו אצל הרב יוסף חיים הכהן, הרחיב אפקיו ויצק מים על ידיו. את דרך למודו של גאון זה מגדיר הרב עמרם כך: …״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרוננו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור…״. הרב עמרם הוסמך לרבנות ע״י גאון זה, ולימים נשא את בתו רבקה לאשה.

 

הרב עמרם לא רצה להתפרנס מתלמודו, והתפרנס מיגיע כפיו, ובכך המשיך מסורת של רבנים נודעים. עסק במסחר תשמישי קדושה וספרים, וביחוד במשלוח ספרי תורה ליהודי צפון אפריקה, בשותפות עם ידידו הצדיק הרב יוסף שלוש זצ״ל, שהיה ראש העדה המערבית. בד בבד עם מלאכתו, הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, ולמד עם גדולי ורבני ירושלים. בשעותיו הפנויות הרביץ תורה ברבים. לימים נכנס להורות תלמוד ונושאי כליו כר״מ בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״ שבעיר העתיקה, שם העמיד תלמידים הרבה. לאחר מכן לימד גם בישיבת ״שערי ציון״ מיסודו של הראש״ל הגאון בצמ״ח עוזיאל זצ״ל וכן נתמנה על ידו כרב לשכונות הנחלאות בירושלים.

הרב עמרם, הלך ונתעצם בלימודו ועד מהרה כבש מקומו בעולם הרבנות. גם גדולתו בתורה היתה מוצנעת ולא מופגנת. אך אלה שעמדו עמו במו״מ של תורה, עמדו על סודות גדולתו. חבה מיוחדת נודעה לו מהראש״ל עוזיאל שהעריכו וכיבדו על ידיעותיו התורניות ומדותיו הנאצלות.

 

כל אותן שנים שמש כחבר ביה״ד של העדה המערבית בירושלים, לצדם של גדולי הרבנים הדיינים: הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי, והרב יוסף שלוש זכרונם לברכה. כשלושים שנה שימש הרב עמרם דיין בבית דין זה.

בשנת תשי״א נבחר הרב עמרם אבורביע, ע׳׳י הרבנות הראשית לישראל בראשותו של הראש״ל עוזיאל והגרי״א הרצוג ז״ל, כרב העיר פתח־תקוה (במקומו של הגאון יבלח״ט הרב עובדיה הדאיה שליט״א שעבר לכהן כחבר ביה״ד הרבני הגדול) לצידו של עמיתו הגאון הרב ראובן כץ ז״ל, רבה של פתח־תקוה.

גם בהיותו מכהן כרבה של פתח־תקוה, היה קשור בטבורו לירושלים,

בה גדל וצמח. הוא שקד על יצירתו ההלכתית המקיפה, לריכוז כל מנהגי ירושלים, כפי שנקבעו עי׳י גדולי חכמיה ורבניה מקדמת דנא, בכל ענפי החיים וההלכה. שנים רבות הקדיש הרב עמרם ליצירה זו, ופרי עבודתו נתפרסם בספרו ״נתיבי עם״ בשני חלקיו שיצאו בתשכ״ד ובתשכ״ו. הספר מהווה אוצר של ״מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל״ ובירורי הלכות ותשובות עפ״י סימני השולחן ערוך לדי חלקיו. וכה הוא מציין בהקדמה לח״א. ״והגם שספרים רבים נתחברו על נושא זה… לא הושלמה המלאכה ורבים שואלים איך וכיצד המנהג בירושלים ונלך בעקבותיו לא נטה ימין ושמאל… לכן קבלתי עלי בל״ן לאסוף כעמיר גורנה המנהגים שהובאו בספרי קודש של גאוני ירושלים המפורסמים הלק״ט, הרמב״ם נחב״כ וכר וביחוד מספרי גאון עוזינו מרן חיד״א, שהעיד עליהם שהמה מנהגי ירושלים או ארץ הצבי.. ונועצתי עם רבנו הגדול ראש רבני א״י הראש״ל כמוהר״ר בצמ״ח עוזיאל זצ״ל.״

כמבוא לחלק ב׳ כותב, ״שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעו בירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן מחמת חיבת ירושלים הממלאת את כל חדרי בטני אספתי מספרי דבי רב לקוטי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קדשנו״.

כן הוציא ר׳ עמרם כמה חיבורים חשובים מגדולי רבני המערב שזכו לצאת לאור על ידו, והוא הגיהם במסירות הדפיסם והפיצם. (בעיקר יש לציין את הספרים שו״ת ״נר מערבי״ לר״י בן מלכא זצ״ל, מחכמי טיטואן הקדמונים. נדפס ירושלים תרצ״ה. ״נר מערבי״ ח״ג דרושים. וביאורים

 

להרה״ק רבי מנחם עטייה זצ״ל, אף הוא מחכמי טיטואן הקדמונים. ספר ״משפטים צדיקים״ ב״ח שו׳׳ת לחכמי טיטואן אשר חברו הגאון המקובל רבי יעקב כלפון זצ״ל. אבי זקנו של רבי עמרם זצ״ל. ״רנו ליעקב שמחה״ פירוש על התורה להרה״ק הנז׳, ועוד. נדפסו בירושלים בשנת תרצ — תרצ״ב. כן תרגם ר^, עמרם את ספר שבחי האר׳׳י ללאדינו. והדפיסו בשנת תרצ״ו כדי לזכות את הרבים).

נזכיר כאן עובדה מיוחדת במינה, וגם היא קשורה לירושלים שעליה שקד שנים רבות והיא. ״סדור תפלה עם מנהגי ירושלים״ לכל ימות השנה. חשיבות רבה יש למפעל זה, באשר חסרים אנו סדור שבו יובאו במפורט נוסחאות ומנהגי תפלה בעניינים שונים, כפי שגובשו ונקבעו במשך דורות רבים ע״י גאוני ירושלים ומקובליה, והיו נוהגים על פיהם ובחלקם נשתכחו במשך הזמן. מפעל הסידור הושלם כמעט ע״י הרב המנוח, והוא מוכן בכ״י. מוגה וערוך להדפסה (הסידור נדפס).

תקופת כהונתו של ר׳ עמרם כרב העיר פתח תקוה, הוא פרק מבורך לעצמו, על הנהגה והדרכה והפצת תורה ברבים, בני העיר נקשרו אליו בעבותות אהבה. ביתו היה פתוח בפניהם בכל שעות היום והלילה בשאלות הלכה, עצה ותושיה. הרבה לבקר בבתי הכנסת שבעיר למתן שיעורי תורה ברבים, לדרשות או לשיחה באמרי מוסר ומידות.

בט״ו בשבט תשכ״ו מתה עליו אשתו מרת רבקה נ״ע, לאחר מחלה קשה. היא היתה עזר כנגדו וסייעה בידו בהקדישו את חייו לתורה ולעבודה. פטירתה היתה קשה עליו ומיאן להנחם. בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ הוא מקדיש לה השורות הבאות. ״וטעונה ברכה מיוחדת נו׳׳ב עקרת הבית מרת רבקה ת״מ, בתו של אותו צדיק מורי ורבי אב ב״ד מקודש לבני מערבא בירושלים כמוהר״ר רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל (מחבר ספר מנחת כהן ב״ח). זכרה לה הי לטובה שעודדה אותי ואמצה את לבבי לסדר הכתיבות ולהדפיסם ולהפיצם….״.

רבי עמרם אבורביע נפטר ביום שלישי ז׳ בטבת (תשכ״ז) לאחר מחלה קצרה והוא בן ע״ה שנה, אחר מטתו הלכו עם רב מצאן מרעיתו בפתח תקוה, רבני הארץ, בני ירושלים ותלמידיו הרבים, רבנים ואישי ציבור הספידוהו וספרו מצדקותיו ומפעליו הרבים.

השאיר אחריו חמשה בנים ובת שגידלם על ברכי התורה ומסורה אהבת ישראל וא״י, והם גידולים נאמנים ומעורים בחיי הדת והצבוריות.

 

בהקשר עם המאורעות הכבירים שחלו בארצנו באותה שנה (תשכ׳׳ז),

מן הראוי להזכיר את הדרוש שנשא הרב עמרם בשנת תשכ״ד בפיית, שבו ציטט דרוש קודם שלו שנשא בשנת תרע״ו, ובו חישב והוכיח באותות כי הגאולה תחול אלף ותשע מאות שנה לאחר החורבן דהיינו בשנת תשכ״ח, שבה נגיע לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים..׳׳. (׳׳נתיבי עם״ ח״ב עמי קמו).

ומופלא ממנו הוא הדרוש שנשא הרב עמרם ברוח קדשו בחנוכה תשכ׳׳ז, כחמשה חדשים לפני מלחמת ששת הימים, וימים אחדים לפני שנתבש׳׳מ, אותו סיים בדברי נבואה אלה : ״…והי יגמור עמנו אות לטובה ונזכה לנצחון מזהיר של חיילי צבא הגנה לישראל בעזרת ה׳ שיגבירם על כל שונאינו ויעטרם בעטרת נצחון בכל פעולותיהם, בים, ביבשה ובאויר, וכל ארצנו היעודה לנו בתורתנו הקדושה, וירושלים הקדושה כולה, עם העיר העתיקה, נכבוש אותה בקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו כותל המערבי, ונזכה כלנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו בבית מקדשנו שיבנה, ועריכת נר לבן ישי משיחנו במהרה בימינו, אמן״.

אכן, רוח ה׳ דברה מגרונו ודבריו אלה, הנקראים לאחר שהראנו ה׳ נפלאות, מעוררים התפעמות והתפעלות לאין שעור.

לא זכה הרב עמרם אבורביע לראות במו עיניו את אשר כה ייחל לו בכל לבו, את שחרור ירושלים דדהבא שאהבה אהבת נפש, כדבריו ״…מחמת חבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני״(בהקדמה לחלק בי) וביום ז׳ בטבת תשכ״ז נתבקש לישיבה של מעלה, ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים. ת.נ.צ.ב.ה..

חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)

 

עמוד 400