מורשת יהדות מרוקו

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23

אסון ספינת המעפילים אגוז

לצורך המשך העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, נשכרה ספינת דיג קטנה ע״י ה״מוסד״. באמצעות המחתרת היהודית, ״אגוז״ הייתה אחת מהספינות שנהגו לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם העולים היו ממשיכים בדרכם לישראל. מפאת גודלה הייתה מוגבלת בכמות העולים, בין ארבעים לחמישים בני אדם. בהפלגתה השלוש-עשרה, בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961, טבעה ספינת אגוז, כשעל סיפונה ארבעים ושלושה עולים ואיש ״המוסד״ חיים צרפתי. מהמים נמשו רק עשרים ושתיים גופות שנמצאו, והובאו לקבורה במרוקו. ב-1992 הובאו עצמות עשרים ושתיים הנספים לקבורה בהר הרצל בירושלים.

אסון טביעת הספינה גרם לזעזוע קשה בארץ וברחבי העולם. בכתבות בעיתונות ובאמצעי התקשורת תיארו את מצוקתם, וכמיהתם של יהודי מרוקו לעלייה. טביעת ה״אגוז״ הביאה לפריצת הדרך במאבק למען יהודי מרוקו. ישראל ניצלה את האסון והחלה במסע תקשורתי בין־לאומי כדי לחשוף את בעיית יהודי מרוקו בפני דעת הקהל העולמית. העיתונות המרוקאית הגיבה בהסתה אנטי ציונית והטילה את האשמה על ישראל.

העלייה לישראל

קהילת יהדות מרוקו שמנתה כ-000.300 יהודים, הייתה מהקהילות הגדולות שהיו בארצות האסלאם.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נוצרו שלושה גלי עלייה גדולים של יהודים שעלו מתוך כיסופיהם לארץ ישראל. לא כל היהודים שהיגרו (יצאו) ממרוקו הגיעו לא״י, חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת וחלקם לארה״ב ולקנדה. אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לא״י.

עלייה א' – בין השנים 1956-1948 עלו לישראל ממרוקו 85,000 עולים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים לא השלימו עם ניצחון היהודים ואובדן פלסטין. בנוסף לתקופה הקשה שעברה על יהדות מרוקו, ב-15 בנובמבר 1951 הגיעה הידיעה על החלטת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להנהגת מדיניות סלקציה בקרב העולים המבקשים לצאת ממרוקו.

הסלקציה

יהודי מרוקו הם הקהילה היחידה שעברו סלקציה בדרכם לא״י (1956-1951). העולים עברו תהליכי מיון ונאלצו לעמוד בפרמטרים שקבעו הגורמים המחליטים. עולים במצב בריאותי תקין, כושר עבודה, גודל משפחה והתחייבות לעבודה חקלאית.

שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. ומעל לכל ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים רק הלך והחמיר בארצות המוצא, ושבפניהם עומדת סכנה אמיתית. הסלקציה הופעלה בעיקר כלפי יוצאי מרוקו ותוניסיה.

מתוך מחקרו של פרופסור משה ליסק, מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי עלייה כלשהי. המשמעות המיידית הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים והבלתי כשירים לעבודה הושארו מאחור, במרוקו. כעבור שנים, בלחץ הקהילה והמשפחות בוטלה הסלקציה.

עלייה ב' – בין השנים 1961-1956 עלו לישראל 30,000 עולים, בתקופה זו העלייה הייתה בלתי לגאלית והתבצעה באמצעות הברחת היהודים ממרוקו בספינות. אחת מהספינות שעסקו בהברחת העולים ירדה למצולות(ספינת אגוז, כאמור).

עלייה ג' – בין השנים 1967-1961 במסגרת מבצע ״יכין״ עלו לישראל 80,000 עולים. שלא כמו בעלייה ב׳, שנעשתה בתנאי מחתרת והייתה כרוכה בסיכונים רבים, עלייה זו זכתה להקלות. זאת מפני ששנה לפני מות מלך מרוקו מוחמר החמישי ב-1960, חשף ״המוסד״ תוכנית להתנקש בהסן בנו. לאחר העברת המידע למרוקאים וסיכול המזימה, נטוו קשרים עם הממשל המרוקאי מתחת לפני השטח. עם מות המלך ב-1961 עלה חסן השני לשלטון. כבר עם עלייתו לשלטון, בקיץ 1961, התחיל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראלים, לנציג המלך השר עבד אלקאדר בן־ג׳לון בז׳נבה שבשווייץ. לפי ההסכם שהושג, היהודים רשאים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל, והגוף המטפל אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין־לאומי היא״ס שיסדה יהדות ארה״ב ב-1909. במסגרת ההסכם שולם על כל עולה ״כופר״ – 150 דולר.

אף אחד מהמשלחת הישראלית לא הופתע מהדרישה המרוקאית, לכלול בהסכם את הפסקת הפעילות החשאית של הוצאת היהודים ממרוקו. הממשלה המרוקאית חששה מגילוי הדבר ומהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב הציוני, לכן דרשה את הפסקת הפעילות.

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן־ערביות שאפיינו תקופה זו. השליטים הערביים לא גירשו את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אין ספק שהשינוי נגרם גם בגלל מעורבותה הדיפלומטית של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ועקב תגובות חריפות בעיתונות העולמית לגבי גילויי האלימות במרוקו ובמיוחד לאחר טביעתה של ה״אגוז״.

חבלי קליטה

עלייתם של רבים מיהודי צפון אפריקה, הביאה גם לייסורי קליטה שנתקבלו בתחילה באהבה, אך הפכו בהמשך לאכזבה גדולה. התנאים בהם שוכנו העולים, אוהלים, צריפונים ופחונים שמילאו את הארץ, היו קשים מנשוא. תקופת המעברות החלה ונמשכה למרבה הצער, שנים רבות. בני דור המעברות, מכל העדות, נוטים לראות במגוריהם הרעועים תקופה פוגעת, מאכזבת ואפילו משפילה. תקופה זו תיחרט עמוק בליבם של כל מי שעלו לישראל בחדווה וברינה.

קשיים נוספים איתם נאלצה עלייה זו להתמודד, אלה אורחות החיים ודרכי המחשבה שלא היו מובנים ומוכרים לתושבי הארץ, במיוחד ליוצאי אירופה.

בין הסיבות לקשיי הקליטה ניתן למנות גם: את הילודה הגבוהה, ההשכלה הנמוכה ואת החוסר במקצועות בקרב חלק מהעולים. אלו היו הגורמים המרכזיים להתנגשויות עם השלטון המרכזי. מצד שני,המזג ״המרוקאי״ מתגלה גם במעשים חיוביים רבים. זה המקום להזכיר את מעשה הגבורה של נתץ אלבז ב-1954 אשר בשעת פירוק רימון, הנצרה השתחררה במקרה, נתן זינק מהאוהל, התרחק מחבריו ונשכב על הרימון. כך בהקריבו את חייו מנע פגיעה בחבריו.

פערי התרבויות וטענות האפליה הולידו את תנועת ״הפנתרים השחורים״. מטרות התנועה היו קידום מצבם החברתי והכלכלי של יהודי צפון אפריקה בישראל.

מקנס

מקנס נוסדה במאה העשירית ושמה נגזר משמו של שבט ״מקנסה״ הברברי שייסד אותה ומשמעותו ״לוחם״. תקופת הזוהר של מקנס החלה, כאשר מלך מרוקו באותה תקופה ״מולאי איסמאעיל״ קבע אותה לבירתו. היום מקנס נחשבת לאחת מארבע ״הערים הקיסריות״ של מרוקו, יחד עם הערים פאס, רבאט ומרקש. בשנת 1996 ״אונסקו״ הכריזה עליה כאתר מורשת עולמית.

העיר מקנס ממוקמת בצפון־מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. היא יושבת באזור חקלאי עשיר ומוקפת גידולים חקלאיים רבים הכוללים כרמים, פרדסים, ומטעי זיתים, המעניקים לה את השם ״מכנאסת אל זיתון״(מדינת הזיתים). מקנס ידועה ומפורסמת במגוון הרחב ובטיב עיבוד הזיתים.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת המלך מולאי איסמאעיל (1727-1672), שהעתיק את בירתו למקנס והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן שהיה בעל השפעה בחצר הסולטאן, ניהל משא ומתן עם השגרירים האירופאים. מזכירו היה משה בן עטר ובשנת 1721 חתם על חוזה שלום עם אנגליה.

מולאי איסמאעיל הפך את מקנס לבירתו, והקים בה שכונה נאה לאנשי חצרו, ליד הרובע היהודי. מאז ועד המאה ה-19 הייתה במקנס אחת הקהילות המפותחות והמתוקנות במרוקו. עיר של חכמים, סופרים וסוחרים. תרומות מעשירי העיר שימשו לתמיכה בנצרכים ובלומדי התורה. לקהילה היה קשר סדיר עם היישוב בארץ ושד״רים היו מביאים ממקנס סכומי כסף נכבדים.

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 23

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת-מקדם ומים כרך ב'

 

ועתה למרכז השלישי, צפת, שהתחיל בראשית שנות השבעים, וקשור לאברהם בן־חיים. אברהם בן־חיים חלם כמה חלומות על רד״ו, והוא פרסמם בצורה של ״הודעה לצבור״. הראשונה בתשל׳׳ג, השנייה בסיוון תשל״ד, והשלישית בתמוז תשל״ה. על הראשונה, שאותה מצאתי ליד קברו של רשב״י במירון ב־1973, יש חותמת בשולי העמוד, ושם כתוב: ״בן חיים אברהם, שכון כנען א/72ו, צפת״. על השנייה הוא חותם: ״מאת: בן חיים אברהם, שכון כנען 72ו, צפת, בית דוד ומשה זיעא״. על ההודעה השלישית הוא חותם: ״נאוום (פעמים וו׳) אברהם בן־חיים הכותב ומצפה לרחמים. שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א. כנען 172 צפת״. בהודעה הראשונה כתוב לאמור:

״בחלומי הראשון ראיתי, והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלך, הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים גבוהים ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה. בהגיעי לרחבה, ישב בארץ ואמר: ראה עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי. היכן בל הרבבות אוהבי ונאמני? עניתי לו: וכי אתה רוצה שיבואו מישראל חזרה למרוקו כדי לקיים את ההילולה? האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל מה הוא המקום הזה? עניתי לו: זהו ביתי. הצדיק המשיך ואמר: במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מדי שנה בשנה. שאלתי אותו: מי הוא אדוני? והוא ענה לי אני האיש שנגליתי לאוהבי במרוקו, אני רבי דוד ומשה!!! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה' יום יום לשמור על חיילי ישראל, על גבולות הארץ! אם כן מדוע עזבוני יוצאי מרוקו. עתה הנה אנוכי בא׳׳י ומבוקשי הוא שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי״.

בהודעה זו מתוארים שלושה חלומות, באשר בחלום השני כלולים תשעה צווים (מהם ששה עשה, שלשה אל תעשה). בהודעה השנייה ישנו מסע ארוך ומסובך ומסוכן שבסופו אברהם חיים מגיע לרד״ו. גם כאן יש חמישה צווים, ולראשונה דרישה ״להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ויבואו לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותך״ וכן חיזוק הקביעה ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אך לרגע" (המרכאות בטקסט!).

ההודעה הג׳ מי״ז בתמוז תשל״ה מעניינת מכמה וכמה בחינות, והרי הנוסח: ״קריאה לטהרת המשפחה. אני אברהם בן־חיים הגר בשכון כנען מס׳ 172 בצפת נגלה אלי באחד מחלומותי כבוד אדוננו ר׳ דוד ומשה זיע״א. פניו היו כעוסות העופות. הוא פנה אלי ושאל ברתחת הלב: אברהם. אמור נא לי מדוע כה רבים הנקטלים בתאונות דרכים? מדוע מצליחים המחבלים לחדור לארצנו הקדושה ולזרוע בה הרג והרס? מדוע פורצות מלחמות רבות בארץ זו ומשאירות אחריהן מוות, יתמות, צער אין קץ!… הרהרתי מעט והשבתי: מן הסתם, כך גזר ה׳ יתברך שמו. השתררה דממה ואחריה בקע קולו המהדהד: לא כך בני, לא ולא! האנשים הם המביאים את המיתה על עצמם. ההרג הוא פרי מעשיהם הרעים. קטעתי את דבריו ושאלתי: אדוננו, ומה הם המעשים הרעים? נצטעק ואמר: המוות משתולל בגלל שאין הבריות זהירות בטהרת המשפחה. הן עוברות בשאט נפש על מצוות טבילה במקווה… ובכן אפוא, בפקודת אדוננו ר׳ דוד ומשה, הנני פונה לכל מי שחרד לדבר ה׳ שישנס מותניו להזהיר וללמד את בני ביתו ואת שכניו הקרובים והרחוקים על חשיבות הטבילה והלכותיה…״. הפנייה כאן נעשית בניגוד להודעות קודמות, לכלל ישראל.

סיכום מודל רד״ו

ובכן, אנו רואים שבשלושת המרכזים הללו עומדים אנשים החולמים והרואים בהקיץ את רד״ו, כאשר באשקלון ובאופקים הדברים קשורים לאירועים מקומיים ולמה שקורה סביב בית הכנסת. לאב״ח, האחרון שבחוליה זו דחפים לפעולה בהיקך לאומי, דהיפה המביאה אותו לטפל גם בעניינים שאינם קשורים דווקא להילולה או לפולחן רד״ו. אב״ח הוא היחידי מבין שלושתם, המעלה בכתב את חלומותיו ושולח אותם לריכוזים יהודיים מרוקניים בארץ. כל אחד מהם משוכנע ומאמין שרק במרכזו שוכן רד״ו, ושלושתם נזהרים שלא לפגוע באחרים, אם כי ועקנין מאשקלון התייחס לפעמים בזלזול לאב׳׳ח. שלושתם מטפחים אגדות בעלות קווים דומים, שבהן אדם מסוים חולם ומתבקש על ידי רד״ו להופיע באותו מרכז, לפעמים מבלי שהוא ״ידע שזה קיים״. מעניין לציין שאנשים אחרים ממרכזים אלה אינם נמנעים מלשלול את המרכזים האחרים. באופקים מפורסם הסיפור על מה שקרה בשנה שעברה כאשר אוטובוס מלא באנשים מאופקים נסע לקבר רשב״י ולפי בקשת המדריך הגיע לצפת כדי לחפש את אב׳׳ח. סוליכה ועקנין, שהיתה באוטובוס, הזהירה אותו שרק מרכז אחד לרד׳׳ו קיים והוא באופקים.

שעות הסתובבו והמקום נעלם מהם, ובנס ניצלו מתאונת דרכים, כאשר האוטובוס כמעט והתדרדר. סיפורים על ניסים ומעשי הצלה פלאיים נפוצים בשלושת המרכזים. מעניינת העובדה שבשלושת המקומות האלה נמסר לי מפי שלושת האחראים שיש להם סודות, שנמסרו על ידי רד״ו, ואין הם יכולים למסור אותם. משלושתם רק לוועקנין מאשקלון היכרות קודמת עם רד״ו במרוקו. האחרים לא ביקרו במקום קבורתו במרוקו. באופקים ישנה התקשרות חזקה מאוד לרשב״י ולקדושים אחרים, ועד היום לא ברור להם איך הם הגיעו לרד״ו, או נכון יותר איך רד״ו הגיע אליהם. בשלט המקשט את כניסת בית הכנסת באשקלון כתוב: ״בית הכנסת של האדמו״ר רבי דוד ומשה חברת רשב׳׳י״. שלושתם בנו באשקלון ובאופקים בית כגסת, ובצפת חדר ותוספות, כדי לקבל את המבקרים. שלושתם הסתבכו עם השלטונות ולשלושתם יש סיפורים דומים על מעורבותו של הקדוש והעזרה שהוא הגיש להם. אנשים אלה מודרכים ומופעלים על ידי הכרה מאוד מודגשת בשליחות שהם ממלאים ובתפקיד שהוטל עליהם על ידי הקדוש. שלושת האנשים האלה זוכים לפופולאריות רבה בקרב חסידי רד״ו. הם פונים אליהם כדי שיברכו אנשים, ימרחו שמן על אברים הולים, ישתתפו בסעודה וכר. משהו מקדושת רד״ו דבק בהם, אך הם מקפידים להעמיד דברים על דיוקם ולציין בפני האנשים: הקדוש הוא שעוזר לכם, לא אני.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת

עמוד 118 -מקדם ומים כרך ב'

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא כיבוש ארץ ישראל,

ויחסינו לפליסטינים ולעובדים הזרים.

הם – או אנחנו!!

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"והורשתם {כיבוש} את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

 

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

והיה אשר תותירו מהם,

  לשיכים בעיניכם – ולצנינים בצדיכם,

{ידקרו אותנו בסיכים = סכינים, וצנינים = דוקרנים}

 

 וצררו {יעשו צרות} אתכם על הארץ

אשר אתם יושבים בה" (מסעי לג, נב– נו).

{וצררו = ידרשו את כל הארץ לעצמם,

                כפי שקורה כיום

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלו

יות:

 "א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.

רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:

 "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).

כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"

 

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה".

בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:

 

רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:

"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.

 

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני 281 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' –

אבל הם כל כך אקטואליים בימינו.

 

. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם.

 

ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.

 

 

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

 

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18,

 התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'

 שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח  מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}

 

א.  שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.

 

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".

 

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)

 

בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.

 

על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).

 

על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב  רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.

 

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

 

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,

ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,

בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

 

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

 

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.

  וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.

 

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.

 

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 

אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

 

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

 

 

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

 

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.

 

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש. 

 

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

 

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'

 לרב המושב הרב נסים ע"ה.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

 

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.

 

 

"אעשה נפלאות"

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

 הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

 

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה'   ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א.  ההכנה הטבעית {להילחם}  . ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ואלתר ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש  "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב,  ועיטור בהסכמות טובות, וכל מה שייכתב בו, יהיה ליחד שמו יתברך, ויתקבל ע"י החכמים והציבור – ברצון ובפרגון.

 

 

 

 

 

 

 

דברי שלום ואמת-הרב  שלמה טולידאנו

קינה על מורנו ורבנו עטרת ראשנו,

נר המערב, סבא דמשפטים, שר התורה

הרב שלום משאש זלה״ה

שנלקח מאיתנו בסערה השמימה ביום שבת קדש בעשור לחדש הראשון שנת תשס״ג

וַיְהִי, אַךְ שָׁלַח סֵפֶר זֶה לַמַּדְפִּיסִים,

וְאֶשְׁמַע כִּי נִשְׁבָּה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים,

 מְאוֹר יִשְׂרָאֵל עָלָה לִשְׁמֵי גְּבוֹהִים,

כָּבֶה נֵר הַמַּעֲרָב, קָרָא ה' שָׁלוֹם!

 

וָאֶתְחַלְחַל, רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי כֻּלָּם!

הֲיִתָּכֵן כִּי נָדַם פֶּה קָדוֹשׁ וַיֵאָלָם?

הֲיִתָּכֵן כִּי לֹא תְּשׁוּרֶנּוּ עֵינִי לְעוֹלָם

בֵּין כָּתְלֵי סְפָרָיו, סִפְרֵי הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם?

 

אָבִי אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!

סַבָּא דְּמִשְׁפָּטִים! מִקְדַּשׁ ה' וְקָדָשָׁיו!

מוֹפֵת דּוֹרֵנוּ, מְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁיו!

מַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה, אָבִי-עַד, שַׂר שָׁלוֹם!

 

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב לִקְהִלּוֹתֵינוּ!

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ!

מִי יַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ לְהָרִים קַרְנֵנוּ?

מִי יִשְׁפֹּט בְּשַׁעֲרֵנוּ מִשְׁפַּט שָׁלוֹם?

 

אֵיפֹה נִמְצָא חָכְמָה כְּחָכְמָתֶךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא גְּדֻלָּה כִגְדֻלָּתְךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא עֲנָוָה כְעַנּוֹתְךָ?

כֹּה יִבְכָּיוּן מַר מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם!

 

יִצַּגְתָּ עֲבוּרֵנוּ אֶת דּוֹר הַנְּפִילִים

אֲשֶׁר שָׁרְשֵׁיהֶם בְּרֵאשִׁית הַזְּמַנִּים

מִשַׁשְׁנו בְּךָ הוֹד דּוֹרוֹת קְדוּמִים

הָיִיתָ לָנוּ מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

 

אֶת יָפְיְךָ הִתְאַוּוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים,

בָּנוּ נִלְחֲמוּ לְקַחְתְּךָ אֶל הַשְּׁחָקִים,

מְשָׁכוּךְ, וַיִגְבְרו אֶרְאֵלִּים עַל מְצוּקִים.

תַּם עִדָן בְּבוֹאֲךָ אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

 

 

הקדמה

ספר זה כולל פסקי הלכה לפי מנהגי צפון אפריקה על פי מורנו ורבינו הגאון עטרת ראשנו, נר המערב, הרב שלום משאש, ועל פי ספרי קדמונינו חכמי צפון אפריקה היושבים על מדין. שם הספר ״דברי שלום ואמת״ הוא ראשי תיבות של ״דברי שבי לוב והמערב ואלגיריה, מרוקו, תוניסיה. כמו כן השם ׳שלום׳ הוא על שם מופת הדור הרב שלום משאש; ׳שבי׳ על שם ׳השבים מהגולה׳(עזרא ו, כא); המערב: כינוי לצפון אפריקה. חיבור זה מבחין בתוך הספרדים בין קבוצת יוצאי צפון אפריקה לבין קבוצת עדות המזרח.

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״ אֵיךְ נֶחֱרַב/ הַמַּעֲרָב / ורפו כל ידים״.

אנו מגדירים כ׳ספרדים׳ את כל העדות שקיבלו עליהן באופן כללי את סמכותו של מר״ן ב״י, ומדובר בד״כ ביוצאי ארצות האיסלם ממרוקו ועד הודו(להוציא את התימנים), ובארצות הבלקן, וצאצאי קהילות האנוסים באמסטרדם ובלונדון. קבוצת ״צפון אפריקה״ כוללת את הספרדים יוצאי לוב, תוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו וקבוצות של ספרדים ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים בלי להיות מושפעים יתר על המידה ע״י המקובלים, כגון הספרדים של איטליה, הבלקנים, אמסטרדם ולונדון. השתמשנו בכינוי ׳עדות המזרח׳ כדי להצביע על כל הספרדים האחרים. אין ספק שמדובר בהצגה כוללנית וגורפת שאינה משקפת בצורה מדוייקת את המציאות. אך חייבים להזדקק להתבטאות בינארית זו לצורך פישוט הניסוח. מטרת חיבור זה אינה לערוך רשימת כל המנהגים שרווחו בצפון אפריקה. למטרה זו קיימים ספרים רבים כמו ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף ן׳ נאים ע״ה, הנספח ׳נהגו העם׳ בספר ׳קהלת צפרו׳ לר׳ דוד עובדיה, ׳ספר נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון שיצא לאחרונה, ומעל לכל הנספח ׳דיני מנהגי קהלות קודש אלג׳יר׳ שנמצא בשו״ת ׳בית יהודה׳ לר׳ יהודה עייאש ע״ה גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי״ח בזמנו של החיד״א. מטרתנו כאן היא לטפל בהלכה שנהגה במרחבי צפון אפריקה ממרוקו ועד לוב, וכן בקהילות מגורשי ספרד ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים, כגון קהילות הפורטוגזים באמסטרדם ובלונדון.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 12

יז. נהגו להקפיד לשלוח כוס הקידוש ליולדת:

יז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו, והוא סגולה לחיזוק היולדת, וכפי שנהוג לתת גם לרך הנימול בפסוק ״ואומר לך בדמייך חיי״_:

יח. יש נהגו לשמור את בקבוק היין של המילה לנישואי הבן, ומברכים עליו כשעת החופה:

יח. כן מנהג מכנס, וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, ושיש בזה סגולה לאריכות ימים, ע״ד מה שאמרו חז״ל (ברכות ל״ט), הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי:

בחופה שלי, בירכו על היין מבקבוק שנשמר מברית המילה שלי (אלי פילו)

יט. יש נהגו בנוסח קריאת השם, שאין אומרים ״ויקרא שמו בישראל״, רק ״ויקרא שמו״ בלבד:

יט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קצ״ג) עיי״ש באורך:

כ. נהגו להקפיד לא לקרוא שם התינוק בשם אדם שנקטף בדמי ימיו, ויש נהגו להקל בתוספת שם:

כ. כן המנהג להחמיר, וכמובא בספר עשה לך רב (ח״ז עמוד שמ״ב), וראה בספר הבית היהודי(ח״ סימן י״א סט״ס וכן בחלק י׳(סימן כ״ג), וראה בזה בספר מלאך הברית (עניני המילה):

כא. נהגו שהבן הראשון נקרא על שם אבי הבעל, והשני על שם אבי האם, וכן המנהג בסנדקאות:

כא. כן המנהג, והביאו בבית היהודי(ח״ג סימן י״א פט״ו), ומקורו מבני יהודה, שער נקרא ע״י יהודה, ואונן ע״י אשתו, וענין הסנדקאות ג״כ כן המנהג, וכמבואר בבית היהודי שם (סימן י׳ סי״ד) בשם שו״ת חיים ביד (סימן ע״ה), ובספר ויקרא אברהם (דף קכ״ה) כתב שמנהגם להיפך עיי״ש:

כב. יש נהגו לקרוא ע״ש ההורים אף בחיים חיותם, ויש שהקפידו בזה:

כב. בספר נהגו העם (שונות) הביא שהיו מקפידים בדבר, ומאידך בספר נו״ב (עמוד קצ״ה), כתב שלא הקפידו בדבר, וראה בזה בבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג):

כג. נהגו להקפיד שאין קוראים בשם התינוק בהוולדו עד שיקרא שמו במילה, וכן לא מפרסמים השם עד המילה, וכן הדבר בבת, עד קריאת שמה בספר תורה:

כג. כן המנהג להקפיד בזה, והוא סגולה לאריכות ימים, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג) וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תכ״ז):

כד. נהגו לערוך פדיון הבן(הנקרא בערבית לפככאן דלכהן), כיום ל״א להולדתו, ויש מקדימים כבר מבערב:

כד. כן הביא בספר נהגו העם (עניני פדיון הבן), והסתייג הרבה מאלה הדוחים ליום, ומאידך בספר נחלת אבות כתב שנהגו לערוך את הפדיון ביום עיי״ש:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

 

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך: כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (שם), וכן כתב בספר נחלת אבות(עמוד כ׳), ובענין אשר קידש כן העיד בספר נהגו העם (עמוד שצ״ג) והביאו בספר לבי ער (סימן כ׳):

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך:

כח. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 140-139

מדור

מדור הוא חלק ממזונות שהבעל מחויב לספק לאשתו. ביחסים שביניהם נחשב הבעל כבעל הדירה, לכן רשאי הוא להחליט מי ייכנס לדירה לבד מאשתו, ולפיכך יכול גם לאסור על קרוביה וחברותיה להיכנס לבית מבלי שיצטרך להמציא עילה לכך, כי הדירה שלו היא ואין כופין את האדם שייכנסו אחרים ברשותו. מאידך גיסא, זכאית האישה אמנם לדרוש שלא ייכנסו קרוביו לדירה, או שלא תגור עם הוריו ואחיותיו יחד, אולם זאת רק אם יש לה נימוקים להתנגדותה; כגון, שקרוביו מציקים לה או גורמים לקטטה בינה לבינו ולהפרת שלום בית. קיימת מחלוקת בין הפוסקים, אם די בכך שתעלה האישה טענות אלו, או שמוטל עליה גם להוכיחן. כל זה אמור שעה שלא התנו על כך במפורש קודם הנישואין, ואפילו היה ברור לה שאכן יתגוררו עם הוריו בכפיפה אחת. ואין הבעל יכול לטעון שהאישה סברה וקבלה; כי לטענה מעין זו יכולה היא להשיב, שכל עוד לא נתנסתה בכך חשבה שתוכל לעמוד בכך, שכן לא תיארה לעצמה שהסבל יהא נורא כל כך, אבל עכשיו רואה היא שאינה יכולה לעמוד בכך. עוד יכולה היא לטעון שלמעשה לא ויתרה מראש כלל, אלא האמינה שבמקרה שיתברר שלא תוכל לשאת את ישיבתה עם חמותה יחד, יעשה בעלה להרחקת אמו מדירתם או להעתקת מגוריהם לדירה אחרת, נפרדת. במקרה שהותנה תנאי מפורש, לפני הנישואים, שהמגורים יהיו עם ההורים, והאישה נתנה הסכמתה לכך, דעתם של רבים מהפוסקים, שאינה יכולה לטעון ״סבורה הייתי שאוכל לסבול, וכעת התברר לי שאינני יכולה״.

 

במרוקו, שלה דפוסי חברה פטריארכלית, היה נפוץ הנוהג, שהאב המשיא את בנו מקצה לו חדר בבית או בחצר, והבן עובד וסמוך על שולחן האב שנים מספר אחרי חתונתו. בתקופה זו אמורה הכלה להיות לעזר לחמותה, לנהוג בה כבוד ולציית לאמרי פיה. מנהגים אלה היו בחזקת נורמה חברתית רגילה. יתרה מכך, היו שהתנו מראש, לפני הנישואין, שהמגורים יהיו עם ההורים יחד. עם חדירת המודרניזציה נתרבו מקרים של חיכוכים בין חמות לבין כלתה. נשים צעירות סירבו להיכנע ולהישמע להוראותיה של החמות, והדבר גרם לחיכוכים בין הנשים לבין בעליהן ולהפרת שלום בית. פעמים רבות נסתיים הדבר במשבר משפחתי: הכלה עוזבת את בעלה, הולכת לבית אביה, ופותחת בהליכים משפטיים בבית־הדין. בחלק מן המקרים נסתיים הדבר בגירושין.

בכינוס הרביעי של מועצת הרבנים הועלה נושא זה לדיון. החכמים גילו הבנה לרוחן של נשים צעירות, והוחלט: ״שאין דירה עם ההורים כלל, רק בתנאי מפורש; ואם אחר כך נתקוטטו, חזר הדין כאילו אין תנאי״. כלומר, מן הסתם אין לחייב כלה לגור עם חמותה, אלא אם הותנה על כך במפורש לפני הנישואים. וגם אז, במקרה שיהיו חיכוכים בין הכלה לחמותה אין התנאי תופס.

 

ידועה בציבור

משגברה המתירנות נמצאו גברים שייחדו להם אישה אחרת על נשותיהם. נשים אלו נקראות בלשון החכמים ״חשוקות״, מעין ״ידועות בציבור״. תופעה זו גרמה להרס המשפחה כשנשתעבד הבעל לחשוקתו, והיה מבלה במחיצתה את רוב זמנו, מבזבז עליה את כספו, ועוזב את אשתו ובניו מחוסרי כול. אף שהדיינים הבינו למר רוחה ולסבלה של האישה החוקית אם הבנים, לא היה לאל ידם להושיעה, כי לא היו מוסמכים לנקוט אמצעים נגד העבריינים. הנושא הועלה לדיון במועצת הרבנים השלישית, ולפי שאין יכולים לכפות את הבעלים לשוב לחיק נשותיהם, הוחלט להקל את סבלן של הנשים הללו במידת האפשר, באמצעות התקנות האלה:

א-מי שעבר ולקח אישה שלא בקידושין ויחרה לו בראיה ברורה; הוא נשאר חייב בכל חיובי הבעל לאשתו והיא פטורה מכל חיוביה, וגם מעשי ידיה לעצמה.

ב-שומת המזונות תהיה כפולה ממדרגתו, והמותר לעצמה לעשות בו כחפצה ורצונה.^, כלומר, האישה תשוחרר מכל התחייבויות שאישה חבה לבעלה: אין היא חייבת להכין לו את אוכלו או לשרת אותו, ואם היא עובדת — כל הכנסותיה הן שלה בלבד. כנגד זה חובותיו כבעל לאשתו נשארים תקפים. לפיכך הוא חייב במזונותיה, גם אם היא עובדת ויש לה הכנסה משלה. יתרה מכך: שומת המזונות תהיה כפולה ממה שמגיע לה לפי הכנסותיו; והיא יכולה להוציא את כספי הכנסותיה ודמי המזונות כחפצה, מבלי שתצטרך לתת דין וחשבון לאיש. כמסתבר נתכוונו המתקנים להפעיל לחץ כספי כבד על הבעל, כדי שיעזוב את פילגשו ויחזור לחיק המשפחה. אם יעמוד במריו ולא ייכנע, באו התקנות להקל על האישה במידת האפשר, בכך שנתנו בידה עצמאות כלכלית — כביטוי מובהק לרוח הזמן.

 

מחילת האישה בזכויותיה

לפי ההלכה, אישה המוותרת לבעלה בכתובתה איבדה כל תנאי כתובתה. לפעמים קורה, שמתוך התפרצות של כעס או בשעת מריבה מוחלת האישה לבעלה בהתחייבויותיו כלפיה, שנרשמו בכתובתה. ואולם גם אם בשוך כעסה היא מתחרטת על מה שוויתרה, את הנעשה אין להשיב. לפעמים מפעיל הבעל לחצים על האישה, אם באלימות ואם במתק שפתיים, כדי שתמחול לו באחד מתנאי הכתובה, ואם נשתכנעה ומחלה, אינה יכולה להתחרט. כדי להגן על האישה מפני לחצו של הבעל, או במקרה שוויתרה בפזיזות בשעת כעס ומריבה, תיקנו:

כל אישה שתמחול לבעלה בכתובתה בכולה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי הכתובה, יכולה לחזור בה כל עוד שלא עברו עליה שלושה ימים מהתחייבותה(זאת אומרת, יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים מערב עד ערב).

על ידי תקנה זו נתנו לאישה אפשרות לשיקול־דעת מחודש במתינות במשך שלושה ימים, להתייעץ עם קרוביה ומכריה ועם אנשים מומחים. ואם יתברר לה שטעתה, יכולה לחזור בה.

 

הזכות להישאר בדירה

ההלכה אוסרת על זוג שהתגרש להמשיך ולהתגורר יחד באותה דירה אחרי הגירושין; הואיל והייתה ביניהם קרבה גדולה קודם לכן, קיים חשש שיבואו לידי קיום יחסים, דבר העלול לחייבם בגט נוסף מספק. אם הדירה היא קניינו של אחד מהם, מוטל על השני לעזוב אותה. אם היא שייכת לשניהם או מושכרת לשניהם, ולא היה ביניהם הסכם הקובע מי מהם יישאר לגור בה אחרי הגירושין, קובעת ההלכה שהאישה נדחית מפני האיש, בנימוק שסלטולי הגבר קשים מאלה של האישה.

בשכונות היהודיות במרוקו שררה צפיפות דיור גדולה, והיו קשיים בהשגת דיור, אפילו להשכרה, והדברים באים לידי ביטוי בדברי החכם המציע: ״אך לעת כזאת שהדירה היא יקרת המציאות גם לאנשים וכל שכן לנשים, לכן למוזר הדבר הזה לומר שהבעל ישאר שקט ושאנן בביתו והאישה תשא את עונה לחפש״. על כן הוא מציע לבטל את העדפת הגבר על פני האישה, אשר לזכות להישאר בדירה לאחר הגירושין. לאחר דיון הוחלט לבטל את ההעדפה הזאת ולמסור את עניין ההכרעה לשיקוליו של בית־הדין, אשר ידון בכל מקרה לגופו.

 

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 193

אסלדה בחילה אזנח נזם רחלי

הסוג:    קינה.

העת:     לתשעה באב.

הלחן:    למתי אל נערץ.    (אוצר-ליתא).

התבנית: מעין שיר אזורי.   שני טורי פתיחה המשמשים כמדריך ובסיום שני טורי חתימה המחליפים את המדריך (כדרך קינות רבות, כדי לסיים בנחמות). לסטרופות שני טורי ענף וטור מעין אזורי ובסטרופה האחרונה שני טורי אזור. שינוי הצורה מקביל לשנוי התכן לפי שמסיים בנחמה.  

   החריזה: אב/אב. גד/גד/דב.

המשקל: שבע הברות בצלעית.

החתימה: אני יעקב אבן־צור

כ״י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים אוסף יהודה 240 Heb, דף 20 [=י]; כ״י נ״י בימ״ל בנאים 60/1. דף נ״א [=ע].

נדפס: עת לכל חפץ. דף סח עמ׳ ב. אוצר, א־1870 *.

אֲסַלְּדָה בְּחִילָה, / אֶזְנַח נֶזֶם וַחֲלִי

מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה, / קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי.

 

נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיַּי/ כִּי הָיוּ צָרַי לְרֹאשׁ

הִלְקוּ, הִכּוּ לְחַיַּי, / וְאוֹתִי הִשְׁקוּ מֵי רוֹשׁ

5 תַּחַת עָסִיס וְתִירוֹשׁ, / יַיִן עַיִן חַכְלִילִי.

 

יֶהְדְּפוּנִי אֶל חֹשֶׁךְ / וִינִדּוּנִי מְתַבֵּל

אוֹי לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ / רַגְלַי עָנוּ בַכֶּבֶל

נֶהֱפַךְ נֵבֶל לְאֵבֶל / וּלְקוֹל בּוֹכִים חֲלִילִי

 

יֶחֱרַד לְזֹאת לִבִּי / וְאֵבָרַי נֶהֶלְמוּ

10 חוֹרְשִׁים חָרְשׁוּ עַל גַּבִּי / וּכְכִנּוֹר מֵעַי הָמוּ

רֻתְּחוּ וְלֹא דָּמוּ / חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי.

 

עָלַי לְבָבִי דַּוָּי, / מֵרֹיב צָרָה וּמְצוּקָה

בָּתֵּי בָּרָאי וְגַוַּאי, / הָיוּ בּוּקָה וּמְבוּקָה

עַל כֵּן בִּנְהִי אֶזְעֲקָה / וּבְמַר אֹמַר  רָזִי לִי.

 

קִדְּמוּ מוֹקְשֵׁי מָוֶת / אוֹתִי, בִּלּוּ בְשָׂרִי

בְּיוֹם אֹפֶל צַלְמָוֶת, / אַכְזָר עָכָר שְׁאֵרֵי

אֵין תְּעָלָה לְשִׁבְרֵי / כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי.

 

בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי, / יָגַעְתִּי כְּאַנְחָתִי

צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי, / עַד אָמַרְתִּי נִגְזַרְתִּי

20 נְפוּגוֹתִי נִדְכֵּיתִי / עַל כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי.

 

אוֹיְבַי, בְּעֻזָּךְ נָאוֹר, / כִּבְּדָם תְּפַלֵּחַ

אֶת מְקַלְּלַי תָּאֹר / וּבְנֵיהֶם תְּקַפֵּחַ

כָּל צָרַי אֲנַגֵּחַ / חִנָּם שָׂחת טָמְנוּ לִי.

 

צַהֲלִי וְגַם רֹנִּי, / עֲנִיָּה הֲסֹעֲרָה,

 בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, / צְפִירַת הוֹד תִּפְאָרָה 25 

צֹאן קֹדֶשׁ הַנִּפְזָרָה, / חִישׁ תֶּחֱסִי בְּצִלִּי,

בָּאָרֶץ הַטְּהוֹרָה / תּוֹךְ גְּבוּלִי וּגְלִילִי.

 

אֲצַלְצְלָה בְּגִילָה, / כִּי אַל יִהְיֶה בְּכִסְלִי

הֲלֹא אֵלָיו אוֹחִילָה / יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילִי..

אצלצלה.

1 אסלדה בחילה: ארתע ברעדה על־פי איוב ו י. אזנח: אעזב. נזם וחלי: תכשיטים והלשון על־פי מש'­כה יב, והענין בהתנצלות בני ישראל את עדיים בחורב, שנזופי פנים היו לפני הקב״ה על־פי שמ׳ לג ו. / 2 מעי מעי… הומה לי: על־פי יר׳ ד יט, והוא דימוי להזדעזעותו של הפייטן מן החורבן. 3 נקטה נפשי: מאסה נפשי, על־פי איוב י א. היו צרי לראש: על־פי איכה א ה. / 4 הכו לחיי: איוב טז י. השקו מי רוש: על־פי יר׳ ח יד./ 5 תחת עסיס וכו': שיעור הכתוב; השקוני רעל במקום יין ותירוש. יין עין חכלילי: על־פי בר׳ מט יב. וכפיוטנו כוונתו ליין שעינו, לאמור צבעו, אדמדם./6 יהדפוני… מתבל: על־פי איוב יח יח. / 7 אוי לי… משך: על־פי תה׳ קב ה. משך: שם אומה, ומשך מבני יפת הוא, בר׳ י ב. רגלי ענו בכבל: על־פי תה׳ קה יח. / 8 נהפך… חלילי: על־פי איוב ל לא. /9 יחרד… לבי: על־פי איוב לז א. נהלמו: הוכו. / 10 חורשים… נכי: על־פי תה׳ קכט ג. והוא סמל להכבדת העול של הגויים על ישראל. וככנור מעי המו: על־פי יש׳ טז יא. / 11 רותחו ולא דמו: על־פי איוב ל כז. דמו: דממו. חזות קשה… לי: על־פי יש׳כא ב. חזות: נבואה./12 עלי לבבי דוי:על־פייר׳ ח יח. דוי: כאוב. צרה ומצוקה: צפניה א טו.

13/ בתי בראי וגואי: הבתים החיצוניים והפנימיים, השווה קידושין לג עא; חגיגה ה עב. היו בוקה ומבוקה: היו חרבים ושוממים. על־פי נח׳ ביא./ 14 בנהי: בבכי. ובמר: בכאב על־פי איוב ז יא; י א. רזי לי: נגלה לי רז פורענות על־פי יש׳ כד טז, ראה תרגום יונתן ורש׳׳י שם./ 15 קדמו מוקשי מות: על־פי שמ״ב כבו. קדמו: באו לפני, מוקשי: מלכודות. בלו בשרי: על־פי איכה ג ד. בלו: השחיתו. / 16 אפל צלמות: על־פי איוב כח ג. אכזר עכר שארי: על־פי מש׳ יא יז, ושעור הכתוב, האויב האכזר השחית בשרי. / 17 תעלה: רפואה על־פי יד׳ מו יא. כל רואי ילעיגו לי: על־פי תה׳ כב ח. / 18 במסתרים תבכה נפשי: יר׳ יג יז. יגעתי באנחתי: תה׳ ו ז. / 19 צפו… נגזרתי: על־פי איכה ג נד. צפו: שטפו. נגזרתי: נכדתי. / 20 נפוגותי: נחלשתי. נדכיתי: נשברתי. על־פי תה׳ לח ט. על כי המר שדי לי: על־פי רות א כ. / 21 כבדם תפלח: על־פי מש׳ ז כג. תפלח: תבקע. / 22 מקללי תאר:על־פי בר׳ יב ג. תקפח: תאבד. / 23 צרי אנגח:על־פיתה׳מד ו. חנם שחת טמנו לי: על־פי תה׳ לה ז. שחת: שוחה, בור. / 24 צהלי וגם רני: על־פי יש׳ יב ו. עניה הסוערה: על־פי יש׳ נד יא. / 25 בצדקה תכונני: שם, פסוק יג. צפירת… תפארה: על־פי יש׳ כח ה. צפירת: עטרת. / 26 צאן קדש: כינוי לישראל על־פי יח׳ לו לח. / 27 בארץ הטהורה: ארץ ישראל, לפי ששמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים, בבלי שבת טו עא. וגלילי: ארצי. /28 אל יהיה בכסלי: על־פי משלי ג בו. בכסלי: תקותי ומבטחי. / 29 יהי שלום בחילי: על־פי תה׳ קבב ז. שני טורי השיר האחרונים חוזרים על צלילי הפתיחה, אלא שמגמת הסיום כבקינות רבות הינה מתן דברי ניחומים

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה- אֲסַלְּדָה בְּחִילָה, / אֶזְנַח נֶזֶם וַחֲלִי-קינה לט' באב

עמוד 185

ב-1950 נפטר רבי מסעוד תאמצות שהיה מלמד תינוקות ומכובד מאוד במוגדור, על כן קברו אותו בחדר. לבסוף, בשנת 1964 נפטר רבי פנחס אביצרור שהיה רבה האחרון של מוגדור ואף הוא מצא את מנוחתו האחרונה באחד החדרים. מלבד אלה, הקהילה מצאה לנכון להוסיף בחדרים האלה את אסטרייה אבקציץ שהייתה בתו של רבי מסעוד כנאפו ואת רעייתו של רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן).

המצב הפיזי של הקברים

מצב הקברים בבית העלמין החדש היה קשה ביותר. עשבים שוטים כיסו חלק ניכר מאלפי הקברים המצויים בו. לפעמים, החולות שהרוח העיפה מהים הקרוב הצטברו על חלקים נרחבים של בית העלמין וקברו תחתיהם מאות קברים.

ביקורינו התכופים לימדונו שיש הידרדרות מתמדת במצב הקברים, הן בגלל איתני הטבע, הן בגלל הזנחה וחוסר מודעות מצד הממונים על שמירת בית העלמין והן בגלל העבודות הנעשות בו לקראת הילולת רבי חיים פינטו, כי אז צובעים בסיד את הקברים ושופכים מלט המכסה קברים רבים כדי לאפשר גישה לקברו של רבי יהודה פינטו בן רבי חיים. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחייה המתפשטת ללא הרף. בקברים אחרים, העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, התפוררו האותיות בגלל פגעי הזמן והטבע, ובעיקר משום שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהן. יש לציין שהקברים כל כך צפופים שלעיתים קרובות, נאלצים לעלות על קבר כדי להגיע לקבר אחר.

קברים אחרים סוידו פעמים כה רבות שאי אפשר היה לקרוא את הכתובות כי סיד כיסה את כל הכיתוב.

מכה נוספת שהיה צורך להתמודד עימה הייתה לשלשת השחפים הרבים שאימצו את בית העלמין כמקום לקנן בו. זאת עקב קרבת שני בתי העלמין לים, לא רחוק מנמל הדייג המספק מזון בשפע ללהקות השחפים הרבות המרחפות מעל למוגדור.

גם היום ניתן לראות שמרבית הקברים צבועים בלובן הלשלשת של קהיליית השחפים שחברה לקהיליית שוכני עפר.

החל מראשית המאה העשרים, החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין, גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהם. זה קורה כי בכל פעם שבא מישהו לבקר קבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש. אך המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן.

קורה גם, שפטרייה בצבע חום־שחור מתבייתת בתוך האותיות והופכת אותן לבלתי קריאות.

לפעמים נתקלים בבית העלמין בחלקי שיש שונים. הינה קברו של הבחור יוסף כנאפו שחלק ממנו נמצא במרחק עשרות מטרים מהקבר.

צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך לדרכם. על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שהמלאכה תיעשה כהלכה. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות והתוצאה היא – שמות מעוותים ומילים משובשות.

יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב עליהן.

יש אפילו מקרים שהחליפו לגמרי את המצבה והמעתיק שגה בהעתקת הכיתוב המקורי, לפעמים עד כדי סילוף הכתוב. כדוגמה לכך, ראו קברו של משה לוי(ראה בפרק יג קברו של משה לוי). כאשר ניסינו לפענח אותו, לא הבנו דבר וחצי דבר מהכתוב עליו. (ככל הנראה, השיש החדש הוזמן מערבי מקומי). למרבה המזל, הגיע אלינו צילום של הקבר המקורי וכך יכולנו לדעת מה כתבו על המצבה כאשר אותו משה לוי הלך לעולמו.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 25

113 – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

 קטה. בנות ישראל

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת חמישה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: א/בא/ב גג גג גב דד דד דב וכר.

משקל: עשר-שתים עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה. תמרור ׳גרושים מבית׳.

סימן: דוד.

מקור: ק־ צא ע״ב

 

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹמָם וָלָיִל / לְשִׁבְרֵךְ יִבְכּוּ כָּל עֵת וְעוֹנָה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל / וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

דְּמָעוֹת הַזִּילוּ נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת
בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת וְגַם עֲדִינוֹת
5-מִיָּמִים יְמִימָה בּוֹאנָה לְתַנּוֹת
לְחֶסְרוֹן בַּעֲלַת מִדּוֹת הֲגוּנוֹת
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂאנָה קִינָה

 

וּבְבוֹאָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יוֹצְרָהּ
10-שָׁם יַעֲנֶה בָּהּ צְדָקָה וְיָשְׁרָהּ
הֵן פְּעֻלָּתָהּ אִתָּהּ וּשְׂכָרָהּ
מִסְחָר כֶּסֶף נִבְחַר טוֹב סַחְרָהּ
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ יַזְהִיר מְאוֹרָהּ
כְּאוֹר הַחַמָּה וּכְאוֹר הַלְּבָנָה

15-דֶּשֶׁן תִּתְעַנַּג אִשָּׁה זֹאת הַבָּאָה
בְּחַצְרוֹת בֵּית אֵל עֶלְיוֹן גָּאֹה גָּאָה
עִם שָׂרָה וְרִבְקָה וְרָחֵל וְלֵאָה
בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה בַּבֹּקֶר הִיא בָאָה
תִּתְעַדֵּן בִּמְחִצַּת מִרְיָם הַנְּבִיאָה
עִם חַנָּה וּפְנִנָּה נְשֵׁי אֶלְקָנָה

 

1. לשברן: על מכתך ואסונך. 2. רבות… כלנה: על-פי מש׳ לא, כט. 4-3. נשים… עדינות: שלוות ומפונקות, על-פי יש׳ לב, ט. 5. מימים… לתנות: על-פי שו׳ יא, מ. לתנות: לקוע. 8-7. התבוננו… קינה: על-פי יר׳ ט, טז. 9. ובבואה לפני המלך: על-פי אס׳ ט, כה. כאן: בבוא הנפטרת לפני הקב״ה. 10. יענה… צדקה: מעשיה הטובים יעידו עליה, על-פי בר׳ ל, לג. 11. הן… ושכרה: על-פי יש׳ מ, יא. יש בידה הרבה מעשים טובים ומגיע לה שכר טוב עליהם. 12-11. מטחר… טחרה: מעשיה הטובים ערכם רב יותר ממסחר כסף, על-פי מש׳ ג, יד. כטף נבחר: על-פי מש׳ י, כ. 14-13. כזהר… הלבנה: כאן: נשמתה תאיר באור גדול. כזהר… יזהיר: על-פי דני יב, ג. 16-15. דשן תתענג: על-פי יש׳ נה, ב. כאן: תיהנה מזיו השכינה בעולם הבא. אשה… גאה: האשה הזאת הנכנסת לגן־עדן. אשה זאת הבאה: על-פי רות ד, יא. בחצרות בית אל עליון: על-פי תה׳ קטז, יט. גאה גאה: על-פי שמ׳ טו, א. 17. עם… ולאה: עם ארבע האמהות. 18. בערב… באה: על-פי אס׳ ב, יד. 19-17. שרה… חנה: מגילה יד ע״א ובר״ר סז, ט.

ר' דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז.

נהגו שכל המשתתפים, עומדים בשעת המילה:

כן המנהג והובא בספר מלאך הברית (עניני מילה), ובספר נו״ב(עמוד קט״ז), ומקורו משבת (קל״ז) והרמ״א ביו״ד (סימן רס״ה):

נהגו שהסנדק יושב על כסא אליהו עצמו, ואין כסא אחר:

כן המנהג פשוט, וכן מנהג עיה״ק ירושלים, וכמובא בשדי חמד !מער׳ בית הכנסת אות ל״ט), וערוך השלחן(סימן רס״ה ס״ק ל״ד), וראה בזה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״א):

נהגו שהסנדק מביא מתנה הגונה, לתינוק הנימול:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קל״ז), ומקורו מהמדרש שהקב״ה סייע לאברהם למול עצמו, ונתן לו מתנה ז׳ ארצות, וראה בברכ״י(סימן רס״ה סקי״ח):

יא. נהגו רבים שאין יושבים סנדק לשני אחים:

יא. כן הביא בנו״ב שם ובמקור חיים (פרק רמ״ח סקט״ז), שכן נהגו להקפיד בעיר פאס וסביבותיה, והטעם כי סנדקאות דומה לקטורת, ובקטורת קי״ל חדשים לקטורת, ומקורו מהרמ״א (יו״ד סימן רס״ה סי״א):

יב. נהגו לברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, בין מילה לפריעה:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו במקוה המים (ח״ב סימן ל״א), וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן רס״ה ס״א), וכן הביא בספר נחלת אבות, ובספר נהגו העם, ובספר שיר ושבחה, וכן מסודר בסידורים ישנים, ויש מקומות בירושלים שנהגו לברך להכניסו לפני המילה, וראה בזה בנתיבי עם (סימן רס״א ס״א), ובשו״ת ישכיל עבדי(ח״ה סימן מ״ג), ובבית היהודי ח״ג (סימן י״א ס״ז):

יג. נהגו המוהלים למול שלא על מנה לקבל פרס, ויש אף שנסעו ממקום למקום על חשבונם:

יג. כן המנהג פשוט מימי קדם, וכמובא בספר יהדות מרוקו, והוא על פי מה שאחז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכן העיד שם על עורכי חופות שעשו שלא ע״מ לקבל פרס:

יד. יש נהגו לשמור ערלת התינוק לצורך נשים עקרות, או לנשים היולדות נקבות, והן בולעות אותה, וקבלה בידן שהיא סגולה, ויש מהחכמים שערערו על מנהג זה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ה) והביא סימוכים למנהג, אלא שסיים שראוי להחמיר וכן כתב בספר נהגו העם, שמנהג זה לא ברצון חכמים עיי״ש, וראה גם בבית היהודי(ח״י סימן כ״ב ס״ה):

טו.נהגו שהמברך על הכוס פותח את הברכה: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולמצות (ולחפה) ולמעשים טובים.

טו.      כן המנהג ומובא בספר מלאך הברית, ומצוין בסידורים ישנים, וראה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״ח):

טז.      נהגו שהמברך טועם מהכוס אחרי קריאת השם, לפני שיר המעלות:

טז.      כן המנהג פשוט, והביאו בספר מלאך הברית(עניני מילה) ובנהגו העם (מילה ס״ח) וכן מנהג פשוט בא״י ומצרים, וכמו שהעיד בספר נהג מצרים (אות ל״ב) שאין בזה משום הפסק, וראה בזה באורך בבית היהודי ח״ג(סימן י״א סי״ג) ובמקורות שם, וכן פסק הגר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 138

 

 

שידוכין

ההבטחה ההדדית של שני בני־זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין׳, ובלשוננו הרווחת — ״אירוסין״. ההבטחה אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבות האירוסין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, שכל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

 

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצר השני כקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי הוא־בבחינת ״אסמכתא״, ואסמכתא לא קניא. כלומר, בעת שמתחייבים הצדדים לקנסות בשטר השידוכין, בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. לכן נהגו בימי הביניים בספרד לערוך שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, ללא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה היה מוסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. כן נפסק גם בשו״ע. וכך נהגו במרוקו אלה שרצו להבטיח את יישום ההתחייבות שעושים בשעת השידוכין. מקרים שהגיעו לדיון בבית־הדין ולא הייתה בהם התחייבות מפורשת, בדומה למה שהיו עושים בספרד, לא פסק להם בית־הדין שום פיצוי על עגמת הנפש והבושה שנגרמה לצד הנפגע, אשר בדרך כלל הייתה זו הכלה.

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים, היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני־זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא היה מפגש בין החתן לכלה. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך. אולם כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני־הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם, שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני־הזוג. תרמה לכך גם העובדה, שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. כפי שבאו הדברים בפי החכם מציע התקנה:

 

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, המציאות החברתית נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהבנות לתומן חושבות רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה והמתנה לנישואין מגלה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת. ונגרמה לה עגמת נפש, בושה ונזק, שלא ניתן לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה, שבה בנות מחזרות אחרי הגברים; ואפילו אחרי גברים תפוסים־משודכים.

המציע מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני־הזוג לבחון את התאמתם זה לזה: ״ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם״. ואכן, לפעמים, לאחר השידוכין, מגלים שאין בני־הזוג מתאימים ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. אך הוא מציע להגביל תקופת היכרות זו לשישה חודשים. התיקון המוצע מעיד כי החכמים מתחשבים במציאות שנשתנתה, ואינם חוששים כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על פי ההלכה. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש והבושה וכן פיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין:

מיום השדוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [= להכרה ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמשה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי נקבע בתקנה בין מקסימים למינימום, ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה, כפי ראות עיני הדיינים. התקנה מקנה עדיפות לאישה על פני הגבר, כי מתקניה יוצאים מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

 

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 190

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

 

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

 

דומה שתחושת האובדן שחווה אברהם הוחרפה לא רק על ידי נסיבות מותו של רבי שלמה, אלא גם על ידי עיתויו. הוא איבד את סבו, סמל מוחשי של רוחניות ולמדנות, כשהיה בן שלוש־עשרה, על סף הפיכתו הטקסית מילד לחבר בוגר בקהילה. בדיוק באותו זמן, מיד לאחר בר המצווה שלו, נטש אברהם את לימודי הקודש בבית הכנסת (צלא) המקומי והפך להיות סנדלר כאביו, משלח יד שבו עסק יותר מעשור, עד לעלייתו לארץ. אמנם אין להסיק מכאן כי הנער נטש את לימודיו עקב מות הסב, שכן באימי־נ־תנות, כמו במקומות אחרים באזורים הכפריים במרוקו, המשיכו רק מעטים מבין הילדים בלימודיהם אחרי גיל בר מצווה, ולשם כך היה עליהם לנדוד למוסדות חינוך תורניים בערים רחוקות. אברהם עצמו, שהרבה בילדותו להיעדר ׳מלימוד ותפילה׳, לדברי אמו, היה חסר כנראה את הכישרון ואת ההתמדה שאפיינו את המעטים האלה. ועם זאת, גיל שלוש־עשרה מצטייר כנקודת מפנה סמלית במחזור החיים של אברהם. בגיל זה נפטר סבו, מדריך פוטנציאלי לחיי למדנות ורוחניות, בהותירו מאחוריו רק זיכרונות המפציעים מעת לעת בחלומות, ואברהם בחר במקצוע החולין של אביו ונעשה סנדלר כמוהו. יחלפו שלושים שנים עד שאברהם יצליח — באמצעות האתר שיקים בביתו שלו — להשיב משהו מאווירת הרוחניות והקדושה שחש במחיצת סבו.

במהלך שלושים השנים האלה לא פגו געגועיו של אברהם אל סבו הנערץ. געגועים אלה התבטאו, בין השאר, במאמציו הרבים להשיג מזכרת מוחשית ממנו. הוא הרבה לדבר על לבו של דודו, בנו ויורשו של רבי שלמה, שיעניק לו אחד מספריו של הסב, כמו גם את קומקום התה הענק שהקסים אותו בילדותו. אולם הדוד התחמק בתואנה שכל רכושו של הסב נותר במרוקו. דומה שדווקא אל הספר והקומקום יצאה נפשו של אברהם, משום ששילובם מחבר את הרוחניות ואת הלמדנות של הרב הצדיק עם עושרו ועם נדיבותו השופעת. האם את השילוב הזה, המשקף את העבר האידיאלי של ילדותו, מנסה אברהם להחיות בבית רבי דוד ומשה? תהא התשובה אשר תהא, על החיבה הנוסטלגית שחש אברהם לחיים במרוקו, למרות עוניים ופשטותם, קל היה לעמוד בשיחות עמו. הוא הרבה להדגיש את החופש שחש בעיסוקו כסנדלר, אדון לעצמו ולשעות עבודתו, את החיים הטבעיים והפשוטים באזור חקלאי פורה ושופע, את היחסים ההדוקים והעזרה ההדדית בתוך הקהילה היהודית המסורתית, ומעל לכול — את אמונתם הדתית התמימה וחסרת הפשרות של חבריה.

בהיותו בן עשרים ושתיים נשא אברהם לאישה את מסעודה, בת שכנים באימי־ נ־תנות, הצעירה ממנו בשמונה שנים. שנתיים לאחר מכן, ב־1954, זמן קצר אחרי הולדת בתם הבכורה, עליזה, הסתיים הפרק המרוקאי בחיי בני הזוג, והם עלו לישראל בצוותא עם רבים מיהודי מרוקו. חבלי הקליטה הקשים שהיו מנת חלקם של רבים מעולי שנות החמישים, לא נחסכו גם מאברהם וממשפחתו, אך הוא חש עצמו בר מזל על שנשלח לגור בצפת, אחת מארבע ערי הקודש — גם אם תנאי המגורים והתעסוקה בשיכון כנען שבצפת לא היו טובים מאלה שבעיירות הפיתוח החדשות. נוסף על כך, החבילה המשפחתית לא התפרדה בעקבות העלייה. הוריו של אברהם שוכנו גם הם בשיכון כנען, ורוב האחים והאחיות — תשעה במספר (אברהם הוא הבכור שבהם) — מצאו עצמם בקרבתם. במהלך ביקורי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ בשנות השמונים מצאתי שקרבה משפחתית זו השתמרה ואף התעצמה, עקב נטיית ילדיהם הנשואים של אברהם ושל אחיו להתיישב בקרבת הוריהם. משהחלו להיוולד הנכדים היו הוריו של אברהם עדיין בחיים, וכך נוצרה המשכיות מרשימה של ארבעה דורות המכים שורש במקום אחד. להמשכיות זו יש קשר אמיץ למקום הקדוש שכונן אברהם.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו

עמוד 69