מורשת יהדות מרוקו

מנהגי טהרה הריון ולידה

נהגו להחמיר לספור ז׳ נקיים, רק אחרי ז׳ ימים מראייתה, בין שמשה ובין לא שמשה:

כן המנהג להחמיר, וכפי שכתב הגר״ש משאש בספרו תבואת שמש (חיו״ד ח״ב סימן ס״ה) ובנהגו העם (נדה ס״ז), וראה בזה גם בחוב׳ אור תורה אדר תשמ״ו(סימן פ״ד):

נהגו רבים להחמיר, שאינם נוגעים בבגדי נשותיהם ובפרט במטה בזמן נדתן:

כן המנהג, והביאו בנהגו העם (נדה ס״ט), ובספר זכרי כהונה (מער׳ מ׳) ומקורו מתשובת הרי״ף (סימן רצ״ז):

נהגו להחמיר, שלא לישב על ספה או ספסל ארוך המתנדנד, איש עם אשתו נדה:

כן המנהג, והביאו בספר נחלת אבות להגר״י קוריאט(עניני נדה) וראה בזה במקור חיים(פרק רמ״ג ס״ח):

נהגו להחמיר, שאשה נדה לא תכנס לבית הכנסה בימי נדתה, עד שתטבול:

כן המנהג, והביאו בספר יפה שעה (יו״ד סימן ע״ו) וראה בשו״ת מקוה המים (ח״ד סימן כ׳) ובספר נחלת אבות (עניני נדה):

נהגו שאין אשה נדה נכנסת לבית הקברות בימי נדתה, עד שתטבול:

כן המנהג וראה במקורות בסעיף הקודם, וראה בנו״ב (עמוד קע״ד) ובמקור חיים הנ״ל:

נהגו כשהאשה מתחילה לספור ז׳ נקיים, משתדל הבעל להיות בעיר:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ד):

נהגו אם הבעל אינו יכול להגיע, והאשה צריכה לטבול, טובלת ומניחה תחת ראשה

סכין, או שמתכסה באחד מבגדי בעלה, או משכיבה תינוק עמה:

כן כתב בנו״ב (שם) והטעם משום סכנה, וראה בזה בכה״ח (סימן ר׳ סקי״ג וסקי״ד):

נהגו להקל לטבול בליל שבת, אף טבילה שלא בזמנה, וכמו כן נהגו להקל לטבול

במים חמים, אף בליל שבת:

כן כתב בספר נהגו העם (עניני שבת), בשם פוסקים עיי״ש, אלא שידוע שיש פוסקים המחמירים והביאם מרן הב״י(יו״ד סימן קצ״ג) עיי״ש, ובענין מים חמים כן המנהג, וכן העיד בפני הר״י ועקנין רבה של מעלות, וראה בזה בספר טהרת הבית (ח״ב הל׳ טבילה):

נהגו להחמיר, להסיר שער בית השחי ובית הערוה, לצורך הטבילה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני נדה), וכתב שם שאף בדיעבד מעכב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים- מנהגי טהרה הריון ולידה

עמוד 134

חנוכה

מנהג יש איזה משפחות שביום שמיני של חנוכה, שורפים הפתילות של חנוכה ומדלגין על האש, ואומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעי״ז תתעבר. גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה. וראיתי להחוקר מוהר״א ן׳ אמוזיג ז״ל בספרו אם למקרא, בפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, שכתב עניינים בעבודת המולך, ובתוך דבריו כתב ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת, לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והיתה מצוה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי- האמורים, עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודינו, והוא שהמנהג הזה בשינוי קצת כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים.

ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו. וקראתי באותה (שעה) מה נאוו דברי המלך, ואל תטוש תורת אמך. וכL אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד, וזה במס׳ סנהדרין פ׳ ד׳ מיתות (סד), אמ״ר יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא. רבא אמר במשוורתא דפורייא. תניא כוותיה דרבא, אינו חייב עד שיעבירנו דוך העברה, העבירו ברגלו פטור. ופרש״י דמשוורתא דפורייא, אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרר שהתינוקות קופצים בימי פורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בה והוא עובר משפה לשפה. והרב כ״מ, הוסיר באור וכתבו (הרמב״ם הל׳ עכו״ם פ׳ ו הל׳ ג), והיינו דקאמר רבא משוורתא דפוריא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד. ובסמיר נאמר דמשוורתא עוברים בתור השלהבת, כר זה צריר שיעבור בתור השלהבת.

מנהג מקודם היו נוהגים בעלי בתים שידם משגת, ליתן לקרוביהם ומיודעיהם בשמונת ימי חנוכה, בשר כבוש וקלוי בשמן זית שקורים (בלשון ערבי אלכלי״ע). או בשר מבושל עם ביצים, או כוסכוסו או איזה דבר אחר. ועיין מזה במג״א שהביא טעם שהעניים מחזרין על הפתחים בשמונת ימי חנוכה. וראיתי עוד למוהר״א הכהן ז״ל, בס׳ מגלה צפונות, פ׳ וישב, וז״ל; שאל לי חד צורבא דרבנן על מה שנוהגים הנערים העניים לחזור בחנוכה על הפתחים, ובעל מג״א ז״ל כתב, דבספר תורת הבית כתב טעם לזה. והספר אין בידי לראות ולטעום טעמו. ולע״ד נראה דנהגו לחזור על הפתחים, לומר שהקב״ה מילא חסרון השמן בימים אלו, דמשיעור הדלקת לילה אחת הספיק לשמונה לילות. גם עתה ימלאו חסרונו, להספיק לנו מזון לשמוח בימים אלו. ואפי׳ מי שיש בידו מעט יתן, באמרו מהנשאר בידי יספיק לי ולכל בני ביתי, באשר נעשה נס בימים אלו שהספיק השמן המועט לשמונה לילות, והכל משום פרסומי ניסא, עב״ל. והוא טעם נכון וחיך יטעם לו.

 

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד סה

• דרושים

לדרושים היה תפקיד חשוב בתרבות של העם, כולל אלה שלא היו תלמידי חכמים. הדרשן היה משלב הלכה ואגדה, סיפורים ומעשי מופת של צדיקים, באמצעותם ספגו השומעים תורה ברמה עממית, וכך חוזקה זיקתם לאמונה ולקיום מצוות, למידות טובות, ולתקוות הגאולה. הדרשן היה פותח בדרך כלל בפסוק מפרשת השבוע או פסוק אחר, מנתח אותו מוסיף פרשנות, על פי הפשט או הרמז, מעלה מן העבר הקדום והמפואר סיפורים וקושר אותם לבעיות השעה. מנהג הדרשנים היה להתחיל ולסיים בכי טוב. יש דרושים בעברית ואחרים בערבית יהודית המיועדים לנשים או לגברים שלא ידעו עברית. נוסף לדרושים לשבתות מהן שבתות מיוחדות כמו שבת הגדול ושבת תשובה, חוברו ׳דרושים לתפילין׳ – לנער בהניחו לראשונה תפילין, לנדבנים, לנפטרים המכונים ייקרא דשכבי׳, לעצירת גשמים, לחנוכת בית כנסת ועוד.

ר׳ יוסף משאש ממכנאם (1892־1974) כתב: הדרוש הוא בדיקה וחיפוש חכמות לארוג מחוטי זהב בגדי רקמות בהלכות, או באגדות, במוסר ובמדות, ובכל חכמה ובכל מדע, לפי שכלו אשר ידע המעט הוא אם רב לבשר צדק בקהל רב. (ינר מצוה׳, עז־עט)הקהל נמשך לדרושים של חכמים שהצטיינו בכושר הניתוח והתיאור. ר׳ אברהם סבע מספר בספרו 'צרור המור׳, בפרשת ואתחנן, על דרשותיו שהתקיימו ׳בכל בתי כנסיות של קהל פאס'.

ר׳ חיים אבן עטר היה דורש שלוש דרשות בכל יום, ערב ובוקר, לכל בני קהילת סלא, כפי שהוא כתב בהקדמה לפירושו על התורה 'אור החיים׳: ׳וכי יארכו הימים דרשות ג' בכל יום׳, מהדרשות הנ״ל צמח כנראה פירושו לתורה. בהיותו בליוורנו בין השנים 1739־1741, אחרי לימוד התלמוד עם תלמידיו, יפתח פיהו לדרוש ובאו המונים וקטנים ועם נשים׳ כפי שנאמר בהסכמה לספר הנ״ל.

היו חכמים שדרשו בהיותם נערים, ודרשותיהם הודפסו בשלב מאוחר יותר בספריהם.

ר׳ משה בן יצחק אדרעי, יליד אגאדיר (1774) דרש בהיותו בן 14 במכנאס, וחיבורו 'יד משה׳, אמשטרדם תקס״ט, כולל י״ד דרושים שדרש במרוקו, בלונדון ובאמשטרדם. החוקר חיים זעפרני מנה 235 דרשות שחוברו על ידי חכמי מרוקו, מהן רק 102 הודפסו. יש ספרים הכוללים דרושים וגם פירושים לתורה. רשימת הדרושים מובאת בנספח 8.

ד. ספרות המנהגים

כאמור לעיל בפרק ה' היו מנהגים משותפים לכל קהילות מרוקו, מנהגי המגורשים ומנהגים מקומיים. בחלק מהספרים בדקו המחברים את המקור למנהג, מהם תוך גישה ביקורתית על מנהגים שאין להם יסוד בספרות ההלכה, מהם מנהגים זרים ומנהגי הבאי, שאין לנהוג על פיהם. כזה הוא, למשל, ספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳נוהג בחכמה^,. להלן רשימת ספרי מנהגים:

מנהגי המערב: רפאל בירדוגו, ׳זבחי תרועה׳, ליוורנו תרל״ב; י״מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳, ירושלים תר״ץ.

מנהגים ובייחוד אלה הנהוגים בפאס: יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, בני ברק תשמ״ו.

מנהגי מוגדור: יצחק קוריאט (השלישי), ׳נחלתאבות׳, ליוורנו תרנ״ט.

מנהגי מכנאם: חיים משאש, ׳נשמת חיים׳, מכנאס תשייט; יוסף משאש, יזבח תודה, מנהגים של בני מערבא׳, תלמסאן תרפ״ט.

מנהגי צפרו: דוד עובדיה, ינהגו העם׳, בתוך: ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, ירושלים

ה. ספרות בערבית יהודית

התורה תורגמה לערבית על ידי ר' יששכר בן סוסאן שנולד בפאס ב 1510, עלה לארץ־ישראל בשנת 1538, והשלים את חיבורו בצפת בין השנים 1571־1579. חוברה גם ספרות בערבית יהודית, ברברית יהודית וחקתיה – היא ספרדית יהודית שדיברו בעיקר בקהילות שבחוף הים התיכון. היצירה הזו מיועדת בעיקר לנשים ולילדים וכן לשכבה שלא ידעה עברית. היא כוללת ליקוטי דינים, פירושים, דברי מוסר, דרושים, קצידות על נושא היסטורי, קינה וסיפורים. את היסודות שאבו המספרים מעובדות היסטוריות שהפכו למיתוסים, מסיפורי המקרא ואגדות תוך ערבוב זמנים. לעתים יוצאים הסיפורים מתחומי המסורת היהודית, והנושאים הם בעלי אופי חילוני, כגון בשבח האהבה והאוכל הטוב. זוהי ספרות פולקלוריסטית המשותפת גם למוסלמים. בנספח 9 מובאת רשימה של מבחר ספרים שנדפסו בעברית ובתרגום לערבית יהודית.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-דרושים

 

עמוד 146

 

לימודי מחשבה ומוסר לא היו חלק מהתכנית, אולם רבנים אורחים שביקרו ברבאט הוזמנו לבקר במדרשה ולשוחח עם התלמידים. בתזכיר הכללי נאמר כי ראשי המדרשה השתדלו גם לחנך את התלמידים ולהעמידם על גודל תפקידם:

מבחינה תרבותית־דתית נוסף על דברי מוסר שמטיפים המורים לתלמידים אנו מנצלים כל הזדמנות הניתנת לנו לאסוף אותם ולתאר להם מהו תפקידם להבא וכיצד הם חייבים להתראות בהתהלכם ברחוב ובשבתם בבית. מעירים את תשומת לבם באיזה אופן ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, איך יתייחסו לבריות ולשמים איך יתנהגו בעבודת ה׳ וביראת שמו שהיא תכלית חיינו, ובסוף דברינו אנו מברכים אותם בברכת יה״ר [יהי רצון] שנזכה לראותם כמו שאנו חפצים וכמו שאנו מתארים אותם בדמיוננו. ובכדי להשגיח עליהם גם בעת התפילה קבענו ביהכ״נ [בית הכנסת] בבית המושב של הב״ד [הבית דין] ובו אנו מתפללים עמהם בכנופיא, חול שבת וימים טובים.

הערת המחבר: אך לא היה איסור מפורש ללמוד לבחינות בגרות, וכמה תלמידים אכן השלימו תעודת בגרות – חלקם למדו בהתכתבות וההנהלה לא מחתה בידם. עם אלה נמנו דוד אוחנה, שלימים למד לתואר שלישי, והרב שלמה אבן דנאן, שעמד בהצלחה בבחינת הכניסה לפקולטה למשפטים של רבאט ולמד שם במגמת סטטיסטיקה וכלכלה פוליטית, שניהם בוגרי המחזור הראשון, וכן אליהו סודרי והרב שמעון אזואלוס, בוגרי המחזור השני.ע"כ

בתקופה מסוימת התנדב ר׳ אהרון מונסוניגו ללמד שיעורי מוסר מסודרים," ובמסגרתם לימד ספרים כמו ׳מסילת ישרים׳."

בלימודי החול נדרשו התלמידים לעמוד בבחינות תקופתיות ובכתיבת חיבורים. מזכירות המדרשה הנפיקה גיליונות ציונים אחת לשלושה חודשים. בלימודי הקודש לא היו מבחנים קבועים, אולם מפעם לפעם באו נציגים מבית הדין הגבוה, כגון ר׳ שאול אבן דנאן ור׳ יוסף כהן, ובחנו כל תלמיד בנפרד על קטע גמרא שלא הוכן מראש.

בשתי שנות הלימוד האחרונות התקיימו בחינות גמר לקראת ההסמכה. הבחינות היו דומות לבחינות ההסמכה הרשמיות של בית הדין הגבוה לקראת כושר לדיינות, וכללו כתיבת פסק הלכה ומבחני עיון בגמרא ללא הכנה; הבוחנים, חברי בית הדין הגבוה, ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ שמעון כהן, בחרו את הסוגיה, והנבחן היה צריך להסביר אותה ולשאת ולתת בה.

בבחינות הגמר של המחזור הראשון נבחנו שבעה תלמידים, חמישה מהם הוסמכו בתעודת ההסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. כמה מבוגרי המחזור הראשון אכן שולבו בבית הדין בעיר רבאט ובבתי דין אחרים ברחבי מרוקו כמזכירי בית דין וכדיינים מתמחים, ואחד מהם מונה לאחר מכן לדיין של ממש.

בבחינות הגמר של המחזור השני קיבלו הנבחנים שהצליחו בבחינות רק תעודת גמר של המדרשה ולא תעודת הסמכה לדיינות ׳ידין ידיך. הבדל זה בין המחזור הראשון לבין המחזור השני ולמעשה גם יתר המחזורים נבע ככל הנראה משינוי המגמה של ראשי המדרשה.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

עמוד 59

החוזה משנת 1892

זה נוסח שטר מכר של בית הקברות שקנו מחדש והוצרכנו להעתיקו מפני(?) וזה העתק רביעי שהועתק מגוף שטר העיקרי או״ב וז״ן להיות כי לעת כזאת הבית עלמין אשר היא מיוחדת לבה״ק של מתי ישראל אשר פה עירנו צווירא. יע״א קטן מהביל עוד קברות אחרים עד שאין מקום פנוי להחזיק עוד עשרים קברות יה״ר בלע המות לנצח ומחה ה׳ אלדים דמעה מעכ״פ ובו;

לזה נתוועדו מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הגבירים הרמים שרים וסגנים העומדים על הפקודים לפקח ולהשגיח על מרקי העיר ה״ה כמה״ר סי׳ ראובן אלמאליח בהרב כמריוא״ל ז״ל, וכמה״ר סי׳ יעקב קורקוס ני״ו בכהר״ח נ״ע, וכמה״ר סי׳ יעקב ני״ו די שמואל הלוי נ״ע, וכמה״ר סי׳ יעקב אפריאט ני״ו די יוסיף נ״ע, וכמה״ר סי׳ שלמה ני״ו די ימין עקוקא נ״ע, והבחור כה״ר שלמה ני״ו די יעקב אפריאט ג״ע, וכמה״ר סי׳ אברהם די יעקב לכסלאסי ני״ו, וכמה״ר סי׳ שלמה ני״ו בכהר״ח קאביסא נ"ע, ומע׳ החכם השלם והכולל עצו״ר כמה״ר יצחק בכה״ר יעקב אפריאט ני״ו, וכמה״ר סי׳ ישועה אלוב ני״ו בכהר״מ נ״ע, וכהר״ר סי׳ עמרם אלמאליח ני״ו בכהריא״ל נ״ע, וכמה״ר סי׳ מאיר קורקום ני״ו בכהר״ר אברהם קורקוס נ״ע, ונתועדו ביניהם כדת מה לעשות אופן ותקון לקנות מקום לצורך בה״ק הנז' ואחד שנתועדו ביניהם והסכימו על הקניה מקום כאשר ימצאו, אינה ר׳ לידם מקום רחב ידים לבה״ק הנז׳ סמוך לבית הקברות החדשה של העיר ה״ה האלעראסי הידועים להגביר הזקן הכשר כמה״ר סי׳ מסעוד מלול ני״ו ובניו הי״ו ונעתר להם כהרמ״מ הנז׳ ובניו הי״ו למוכרם להם בכסף מלא לזכות כל בני העיר יצ״ו אחד עני ואחד עשיר עפ״י התנאים אשר היו בהנהגת בה״ק אשר יתבארו במקום אחר, ובכן הע״ע בקש״מ בדל״ב ובח״ה הגביר סי׳ מסעוד מלול הנז' ני״ו ובניו טובים השנים כה״ר דוד מלול ני״ו וכה״ר סלאם מלול ני״ו והוה״ג בכח הנז׳ שבעד סך שבע מאות דורו גדולים די ספאניא שנטלו וקבלו מאת מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הנז׳ שהם מהכנסת העיר גמרו ומכרו להם כל חו״ז שיש להם בהאלעראסי והבתים שבתוכם הידועים להם פה מתא צווירא יע״א מחוץ לעיר ופימה? הנה האלעראסי הנז׳ והבתים שבתוכם הנז׳ במוצאיהם

ומובאיהם וזכיותיהם והנאותיהם ותשמישיהם וכל מין זכות הנלוה ומתייחס אליהם וצעי [ועצי] ואבני וקורות וקירות דפים ומסמרים ושפכי ונטפי הכל כאשר לכל מכרו המוכרים הנז׳ מתרומא דארעא ועד רום רקיעא לרשות וזכות מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הנז׳ ולרשות וזכות ב״ך לזכות כל בני העיר יצ״ו מכירה ? מכירה גלויה ומפורסמת לכל מכירה חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה מכירה לצמיתות ולחלוטין לדורות עולם מכירת עלמין דלא למהדר בה ודלא להשנאה מינה לעלם מכירה בלתי שום שיור ובלתי שום תנאי כו״ע מכירה משופה ומנוקה מכל מין טו״מ שבעולם יהיה מי שיהיה ב״ב ושאינו ב״ב כתובת אשה וב״ח ומק״ע בן או בת אח ואחות יורש ונוחל ומחתין קרוב או רחוק בין בסופ״ד? ובין בעהש״ג מכירה העשויה בכל חו״ת באופן המועיל ומספיק וחזי ועולה לפי״ד כהוגן וכתחז״ל וכך אמרו המוכרים הנז׳ להגבירים הקונים הנקובים בשמות הנז׳ זכו וקנו והחזיקו בכל המכר הנז׳ לזכות כל בני העיר יצ״ו זכיה וקניה וחזקה מעליא בכסף שקבלנו מכר וכשטר מבלי שתצטרכו לשום קניה וזכיה אחרת שבעולם ומו״מ? סילקו המוכרים הנז׳ ידם וכוחם ורשותם וזכותם ויד וכח ורשות וזכות ב״ך מעל המכר הנז׳ סילוק גו״ע ? כתחז״ל ולא נשאר להם לשום אחד מב״ך בכל המכר הנז׳ שום שיור של זכות כו״ע ואפי׳ בכדי העי״ת??.? ממש ומדרך כפ״ה אלא הכל כאשר לכל קם למע׳ הגבירים הקונים הנז׳ ולב״ך לזכות כל בני העיר יצ״ו למקנה מספ״ה? לבנות ולהרוס למכור ולמשכן ולהשאיל ולהשכיר ולהוריש ולהנחיל ולהעביר ולהחליף ולתת במתנה לכל מי שירצו, ולעשות בכל המכר הנז׳ כחו״ר הטוב כאדם העושה בשלו ואנש לא ימחא בידם מן יומא דנן ולעולם ומו״מ שעבדו המוכרים הנז׳ פן האצל תכש מקנאגמש שקנו ושיקנו שעבוד גו״ע כתחז״ל לקיום והעמדת המקנה הנז׳ ביד הקונים הנז׳ וביד ב״ך מנוקה ומשופה מכל מיני פקפוקים וערעורים שבעולם ואחריות וחו״ח שטר מכר דנא כאחריות וכחו״ח כל שטרי מכירות הכשרים דנהיגי בישראל העשוים ביושר ובפושה? כהוגן וכתחז״ל ולא יורע ולא יפסל כח שטר מכר דנא לא משום יתור לשון וחיסור לשון ולא משום לשנא דגריע וריע ולא משום לישנא דמשתמע לתרי אנפי ולא משום איזה צד ואופן שיהיה בעולם אלא הכל כאשר לכל יהיה נדון לזכות ויפוי כח המשט״ר? וב״ך ולעולם תהיה ידם עה״ע ויד כל טו״מ נגדם עה״ת הנ״ה בקש״ט בדל״ב ובח״א מיד הזקן הכשר הגביר ס׳ מסעוד מלול הנז׳ יצ״ו ומיד בניו כהה״ד מלול ני״ו וכה״ר סלאם מלול הנז' ני״ו ע״פ האמור ומדובר לעיל מראש וע״ס מבלי שום שו״ת כו״ע והכל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכו׳ ובפשו? וכר לדעת הרשב״א זלה״ה, ולראית אמו״ץ ח״פ צווירא יע״א שני ימים לחדש טבת שנת הת״ר וחמשים ושלש ליצירה והכל שו״ב ונכון וקיים עד כאן, וחתומים על השטר הנז׳ אנחנו הבע״ח פה והשו״ב וקיים.

אברהם צבאה, דוד כנאפו ן׳ א״א כמוהר״ר יכי״ן ם״ט-שטר מכר בית הקברות 

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

ולא יהיה – כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה –  ביד משה לו" (במ', יז, א-ה).

אמר רב:

 כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנה' קי ע"א).

השלום הוא כלי המחזיק ברכה –

          "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

 

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

 

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

 

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

 

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

 

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

 

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

 

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

 

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר בעל הנס

זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,

 

 היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

 

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי

ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,

זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

 

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:

 

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,

האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

 

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דברי קדשו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"

 = שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

 

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

 

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון, והחזרת השבויים בשלום

ולגאולה קרובה ברחמים

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה

לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון

 

לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".

והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש מחכמי ההלכה שפיתחו את הלכות המשפט הציבורי ״בהתאם לזמן ולמקום״, וכך רוחות ה׳מודרנה׳ והדמוקרטיה שהחלו מנשבות בעולם ו׳מהפכת זכויות האדם׳ הותירו את רישומן על פסיקתם, על שיש מי שיכנה אותם חכמי הלכה ׳אקטיביסטים׳. לעומתם, חכמי הלכה אחרים נמנעו מלתת, ובמודע, ביטוי ממשי בפסיקתם לשינויים ולתמורות – החברתיים, הכלכליים והמשפטים – שחלו בעולם, ופסיקתם נותרה בעינה, כמייצגת עמדה ׳שמרנית׳ המסורתית׳ כמקדמת דנא.

הערות המחבר: לעניין זה ניתן לשוב ולחזור על דבריו הנכוחים של בעל ״ערוך השולחן״, רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בהקדמתו לחלק ״חושן המשפט״: ״וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלהים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה״. והוסיף עליהם מו״ר מנחם אלון ע״ה, שמאמר זה שגור היה בפיו: ״מערכת ההלכה היא סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים, ובכך גדולתה ויופייה. וזקוקה היא בכל דור ודור לאותו מנצח גדול, בעל השראה וחזון, שיגלה בסימפוניה מרובת צלילים זו אותה אינטרפרטציה, שדורו ובעיותיו שומעים אותה וצריכים לה״

דוגמה יפה לכך עשוי לשמש השדה הנרחב של ״מעמד האישה״ (ראו בהרחבה: אליעזר בשן, נשות חיל במרוקו: מגירוש ספרד עד המאה העשרים, אשקלון תשס״ד; נשים יהודיות במרוקו, רמת-גן תשס״ה). היו חכמי הלכה בקרב חכמי מרוקו שנתנו דעתם לשינויים שחלו במעמד האישה בזמנם ונתנו לכך ביטוי בפסיקתם (ראו, למשל, להלן לעניין שיעור הכתובה) ולעומתם אחרים – דוגמת הרב ידידיה מונסונגו – שנותרו בעמדה ׳שמרנית׳ הרבה יותר (התיוג ׳שמרני׳ או ׳ליברלי׳ נועד רק לצורכי נוחות פדגוגית, אך אין לראותו בצורתו הפשטנית כפי שנוהגים רבים בימינו לראותו, הממהרים לתייג חכם הלכה או משפטן כ׳שמרן׳ או ׳אקטיביסט׳ בעוד שבדרך כלל המציאות מורכבת ומגוונת הרבה יותר. לעניין זה ראו: אביעד הכהן, ״עושה השלום – כבוד האדם, לב שומע ושכל ישר כערכי-על במשפט ובמשפט העברי״, ספר אליקים רובינשטיין, תש״פ [בדפוס], טקסט ליד הערה 18. לעניין הצורך בראייה מורכבת ולא שטחית של מעמד האישה היהודייה במרוקו, ראו הערותיו החשובות של שלום צבר, ״הכיסוי למזוזה – חפץ ריטואלי אמנותי ייחודי בחייה של האישה היהודייה בערי מרוקו״, בתוך: דמתה לתמר, מחקרים לכבודה של תמר אלכסנדר, אליעזר פאפו, חיים וייס, יובל הררי, יעקב בן-טולילה.

בין כך ובין כך, שאלות מתחום המשפט הציבורי הונחו לפתחם של חכמי מרוקו,כפי שהונחו לפתחם של חכמי ישראל בכל קהילות העולם היהודי במשך דורות. בעניין זה יש להבחין בין סוגי מקורות שונים: תקנות קהל ונורמות כלליות הצופות בעיקר פני הווה ועתיד לעומת תשובות הלכתיות במקרים ספציפיים הצופות דרך כלל פני עבר, מקרים שכבר אירעו; פירושים לעומת ספרי הלכות, ספרות הלכתית ומשפטית לעומת חיבורים פילוסופיה ומוסר, וכיוצ״ב.

בדומה לפתרונות שהציעו חכמי ישראל בקהילות אחרות, גם הפתרונות שהוצעו על ידי חכמי מרוקו, עשויים לתרום תרומה משמעותית לשדה המשפט הציבורי העברי שהוא בבחינת ״מקרא מועט״ ו״הלכות מרובות״: במקורות הקלאסיים, בוודאי במקרא, במשנה ובתלמודים מועט יחסית חלקו של העיסוק ב״משפט ציבורי״, על שני ענפיו העיקריים, המשפט החוקתי והמשפט המנהלי. לבד מ״הלכות מלכים״ שבמשנה תורה לרמב״ם, קשה למצוא, עד המאה הכ׳, עיסוק שיטתי וסדור ב״הלכות מדינה״.

למרות היעדרה של מדינה יהודית, ואף שלטון יהודי מרכזי בגולה התפתח המשפט הציבורי העברי צעד אחר צעד, ״ממקרה למקרה״, עד שהיה למעין ״משפט מקובל״ נוסח משפט עברי. במובן זה, גם תרומתם העצומה של חכמי מרוקו למקצוע זה, המודגמת להלן, היא פרק חשוב שמחקרו טרם מוצה, וצפונה בו ברכה מרובה לחקר המשפט העברי בכלל ולחקר יצירתם של חכמי מרוקו בפרט. לפי עיקרון זה, כל  אחד מעקרונות היסוד של תורת זכויות האדם הוא עקרון החירות. לפי עיקרון זה, כל אדם נולד בן חורין, חופשי, וזכאי לחירות מרבית. כל עוד החוק אינו אוסר עליו עשיית מעשה כלשהו, זכאי הוא לחירות המעשה והביטוי, לחופש המחשבה, הדת והמצפון. ביטוי לכך ניתן במשפט הישראלי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הן בשם החוק המדגיש את ״חירות האדם״, לצד כבודו, כערך-על, הן בסעיף 5 לחוק הקובע כי על דרך הכלל, ״אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת״.

מחירות זו נובע גם האיסור לשלול חירותו של אדם אלא מכוחו של דין ובמידה שאינה עולה על הנדרש. מתוך כך בראשיתו לא הכיר המשפט העברי בשלילת החירות, המעצר והמאסר לסוגיהם, כדרך ענישה ראויה. גם כאשר הכיר בהם, ברבות הימים והשנים, צמצם את מידתם ככל שניתן ו אגב כך נדונה במקורות המשפט העברי סוגיית המאסר בשל חוב אזרחי.

כבר לפני כחמש מאות שנה, נדרשו לכך חכמי מרוקו. בספר תקנות פאס – מיסודם לארגון הקהל, נפקד כליל מקומה של מרוקו מקובץ מאמרים שעסק ב״קהל ישראל – השלטון העצמי היהודי לדורותיו״, ירושלים תשס״ד. על הצורך בבחינה מחודשת ונטולת 'דעה קדומה' של ״המגורשים״, מגורשי קשטיליה שבספרד שהגיעו למרוקו – מצויה תקנה מחודש ניסן שנת ש"ה (1545), וזו לשונה:

גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נשיו [=חובו] לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס במאסר שירצה מוציאו. זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא [=הנושה] בו – ויצא, או אם אמוד לברוח – עד שייתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח מתקנה זו למדנו עד כמה הידרו חכמי מרוקו בחירות הפרט, בקובעם שעל דרך הכלל אין לשלול חירותו של אדם רק בשל חוב כספי. אפילו נאמר בשטר ההלוואה שיוכל המלווה לאוסרו – אין לתניה זו תוקף, שכן היא מעין תניה ״בלתי חוקית״ וכזו ה״מנוגדת לתקנת הציבור״, ובטלה היא מעיקרה.

אפילו המקרה החריג, שבו גזרו ״נידוי״ על החייב ״שלא יצא מבית הסוהר״, מכיוון ש״אמוד הוא לברוח״ ויש חשש אמיתי שיימלט מן הדין, מסויג באופן מידתי, ״במידה שאינה עולה על הנדרש״, וכאשר יש חלופה ראויה בדמות ערבות כספית כנגד החוב – יש להוציאו לחופשי.

אכן, התקנה אינה מדברת ב״שפת החירות״, או בלשון ״תורת זכויות האדם״ המודרנית, אך משמעותה ותוכנה מלמדים על המקום הרב שנתייחד לחירות האדם בתורתם של חכמי מרוקו.

עם זאת, יש ליתן את הדעת שברבות הימים, עם השינויים באורחות החיים, והידלדלות כוחה הכופה של הקהילה, ובהיעדר אמצעי כפייה יעילים אחרים (ואפשר שגם בהשפעת החברה הסובבת), החלו גם במרוקו להשתמש במאסר כאמצעי כפייה – לא ענישה גם בעניינים אזרחיים.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 94

 

פרק י: ברית מילה

המצוה: הברית בין ה׳ ובין ישראל מותנית במילה, כפי שנאמר לאברהם: ״זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר״ (בראשית יז, 10). על פסוק זה מבוססת המצוה לדורות.

על פי הדין האב חייב למול את בנו(שבת קלז, ע״ב, קידושין כט ע״א, שו״ת ראב״ד, סי׳ רד, תשובות מהרי״ל, סי׳ יה).

אמנם צפורה אשת משה מלה את בנה (שמות ד, 25) אבל אשה אינה חייבת למול את בנה (קידושין כט, ע״א). דרוש בנושא שאשה אינה חייבת למול את בנה על ידי חכם שכיהן בתוניס: משה שתרוג, ׳ישיב משה׳, חלק שני, דף יד ע״ב.

ואם אין האב מל אותו או שהתינוק יתום – בית הדין חייב לדאוג למילתו (קידושין כט ע״א); דיני מילה: הרמב״ם מנה מצוה זו במנין המצוות עשה רטו, ובהלכות מילה ב׳ספר אהבה׳ הקדיש לה שלושה פרקים, הלכות מילה; וכן בשו״ע יור״ד, סי רס-רסו.

ר׳ יעקב בן אשר, מחבר הטור, הקדים דברים על המשמעות המיוחדת של מצוה זו, לעומת אחרות: ״ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועים בגוף וכאשר יסירה יסיר האות, אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים״ (יור״ד, סי׳ רס).

חכמים כתבו על מעלת המילה ויחודה, ונביא רק מבחר קטן.

על מצות המילה לפי הקבלה, כפי שנוסחה על ידי ר׳ רפאל משה אלבאז, בעקבות חכמים שקדמו לו: ״היא עיקר התורה וקבלת האלהות וקיום העולם, ועוד יש בה כמה סגולות: א. עוצרת המגפה; ב. רואה פני שכינה; ג. זוכה לנבואה; ד. אינו רואה פני גיהנם; ה. אויביו נופלים לפניו; ו. תפלתו נשמעת״ (׳עדן מקדם׳, עט׳ רג-רד, ראו גם יא).

חכם שחי באלג׳יריה בשם ר׳ דוד הכהן, כתב: ״מעלת המילה גדלה עד מאד שנכרתו עליה י״ג בריתות ועוד על ידה ניצול האדם מגיהנם כמו שאמרו חז״ל: אברהם אבינו עומד על פתחה של גיהנם ורואה כל בר ישראל שהוא מהול אינו מניחו לירד לגיהנם״ (׳זכרי כהונה׳, מערכת המי״ם, דף טז).

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כותב בין השאר:

מצות המילה להיותה היא האות הגדול כי אנחנו עבדיו ברוך הוא ולהיות הקיר מבדיל בינינו לאומות העולם. לכן תראה כי מלכי העכו״ם בימי בית שני ברצותם לאבד שה פזורה ישראל חס ושלום לכן גזרו על המילה שלא תהיה חס ושלום בישראל ובזה חשבו להטמיע את ישראל ביניהם. אך ישראל בכל דור ודור עמדו נגדם ונגד כל צר ואויב ומסרו נפשם ממש על קידוש שמו הגדול… (׳דרכי משה/ פ׳ תזריע, דף לא).

חכם אחר מג׳רבה בשם ר׳ ציון הכהן יהונתן ציטט את הזוהר ״שעל ידי המילה ישראל מנצחים ומכניעים לאומות העולם״. בהמשך תולה את כניסת ישראל לארץ בקיום מצות המילה [בעקבות המדרש](׳ציון במשפט תפדה/ ח״ב, מערכת המי״ם, דפים סה ע״ב-סו, ע״א).

ר׳ כהן מעתוק עתוג׳י מג׳רבה בחיבורו ׳יקר הערך' מערכות לפי א״ב, בצירוף תרגום לערבית יהודית, כתב באות מ׳ על טעמי ברית המילה, דפים מט ע״א-ע״ב:

א. עוצרת המגפה; ב. אינו רואה פני גיהנם; ג. רואה פני שכינה; ד. זוכה לנבואה; ה. אויביו נופלים תחתיו; ו. תפילתו נשמעת (דוד שלמה כהן, ׳שלום דוד/ דף לז ע״א).

חכמים הביעו כמה סיבות לביצוע הברית דוקא ביום השמיני. ביניהם חכם מג׳רבה בשם ר׳ יוסף ברבי, ׳ילדי יוסף' ח״א, דף לג ע״ב, ר׳ יוסף שרביט, ׳ארחות יושר' ח״ג, או״ח, סי׳ ח. וכן ר׳ חיים הכהן מטריפולי; ״משום שקודם שיעברו עליו היקף שבעת הימים הוא כנפל טמון ואם יונח עד אשר יגדל, יש חשש שתגדל אהבת אביו עליו, ונמנע למולו שכל זמן שיגדל תתרבה אהבתו עליו״(׳וערך הכהן' מצורף לספר ׳דבר המשפט/ דף כא ע״א).

ר׳ אברהם כלפון מטריפולי כתב ספר על מנהגים וטעמיהם, ביניהם אלה הקשורים במצות מילה, תוך ציטוט מהמדרש וה׳זוהר' בין השאר: ביום המילה פורסים מפה על הפתח כסימן למשתה. מדוע טומנים את הערלה בעפר? בפרקי דר׳ אליעזר נאמר כי ארבעים שנה היו ישראל במדבר ״כשהיו מוהלין היו נוטלין אותה הערלה וטומנין אותה בעפר״… ויש סמך לחול דכתיב ״ושמתי את זרעך כחול הים״ (בראשית לב, 13).

טעם לכסא אליהו – במדרש יש רמז למנהג זה בשעה שאמר אליהו ״קנא קנאתי לה׳ צבאות כי עברו בריתך״(מלכים א, יט, 10) חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

טעם לסעודה ביום הברית: כי כתוב ״ויעש אברהם משתה ביום הגמל את יצחק״ (בראשית בג, 8). טעם לבשמים ביום המילה כדי שלא יתעלף. טעם שאומרים ״ברוך הבא בשם ה״, שמע מרבו שיש בו רמז בראשי תיבות המלה ברו״ך: בשמחה רבה וענו כלם. הב״א: הנה בא אליהו. בש״ם: בשביל שיראה מילה (׳חיי אברהם' נב ע״ב-נ״ג עב).

כפיית האב למול את בנו. כאמור, המצוה מוטלת על האב, ואם אבי הבן אומר ליתן לראובן למול, ואשתו אומרת לתתו לשמעון, דעתה בטלה מפני דעת בעלה (אליהו שמעא, ׳מכשירי מילה׳, עמ׳ מו, סי׳ ל).

אם האב מתעצל למול את בנו בעתו, חייבים בית הדין לכוף אותו אפילו על ידי הכאות. כך כתב ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשב״ץ ח״ג, סי׳ ח, וצוטט על ידי ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, דף מא ע״ב. עליו מוטלת החובה לביצוע הברית, ואין הכוונה שבעצמו יהיה המוהל.

׳בעל ברית׳ – הוא אבי התינוק, אבל גם הסנדק והמוהל נקראים בכינוי זה בהקשר לדינים השונים הקשורים בברית, כמו העלייה לתורה בבית הכנסת, או בבית ביום שנערכת הברית (יעקב בן נאיים, ׳זרע יעקב׳, סי׳ מג, דף לט ע״ב, בשם התשב״ץ).

׳אשה בעלת ברית׳ היא האשה המקבלת את התינוק מהיולדת להוליכו לבית הכנסת לברית.

 

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 150

6. 6. הסברה והשכל הישר

הסברה וההיגיון זה אחד ממקורות היצירה החשובים של ההלכה בתקופת המשנה והתלמוד, והיא המשיכה להיות מקור יצירה של ההלכה גם במשנתם ופסיקתם של חכמים בדורות שלאחר מכן. חכמי הפזורה הספרדית עד למאה האחרונה, נטו להסתמך על אומד הדעת, הסברה והשכל הישר, כשראו שיש צורך בכך. להלן מספר דוגמאות: ריב״ש שעה שדן בשאלת תוקפן המחייב של תקנות קהל, גם כלפי אלה שאינם כשרים להוות צד מבחינה משפטיה כגון קטנים, הוא פתר זאת על פי הסברה, שאם לא כן היו צריכים לחדש התקנה בכל יום מחדש, מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום, וזה דבר שאינו הגיוני. כלומר הסברה שימשה כמקור של יצירת הדין של חלות התקנה על הקטנים (שו"ת ריב״ש, סימן שצט);  הרדב״ז פסק שאין אדם חייב להרשות לקצץ לו אבר ־גם אם לא יבוא לידי סכנת נפשות ־ כדי להציל את חבירו ממות. הוא מנמק בסיכום דבריו: "דכתיב: דרכיה דרכי נועם (משלי ג, יז). וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל וסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו! הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" (שרת הרדב״ז, סימן אלף נב).

הנימוק של ׳דרכיה דרכי נועם׳ הנ״ל, שימש לחכמי התלמוד והפוסקים אסמכתא לשיקולים ולהכרעות הלכתיות בתחומים בהם קיים ספק בכוונת התורה. במקרים אלה, ההיגיון או ההרגשה המוסרית של החכם מוליכים להחלטה המונעת סבל והמכוונת לטובת האדם ולצדק מרבי לפי מידת השכל האנושי, לעתים אף בניגוד להלכה המקובלת. להלן עוד דוגמאות: רשד״ם פוסק, לגבי סוחרים יהודים ששלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם, כי כל מה שיוחזר יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד סוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו על ידי השלטונות הוונציאניים רק שלוש חבילות ואחת מהן הייתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא הייתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קניין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו.

האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו. הרשד״ם בהכרעת הדין בסכסוך זה הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתייאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת חבריו מחייבת. האסמכתא שהוא מציין לכך, היא מן הפסוק ׳דרכיה דרכי נועם׳(תשובות רשד״ם, חו״מ, סימן שצה). על פסוק זה מסתמך הרשד״ם, גם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי "אין זה דרכי נועם" (שם, או״ח סימן לז); רבי יעקב אבן צור מחכמי פאס במאה ה־ 18, התנגד בכל תוקף להתיר לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הוא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על העוזר להם להינשא ועל הנמצא במקום בשעת הנישואין. וזה משום שר׳ יעקב חש בסכסוך המשפחתי המתמיד שנישואין אלו יגרמו, וגם בפגיעה הנפשית של האח, שהרי כל פעם שיכנס לבית הוא יתקל בכלה שהייתה מיועדת לו (משפט וצדקה ביעקב, א, סימנים סו, שלד).

 

רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו, 1326 – ה'קס"ח, 1408– מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך

 

רבי שמואל די מדינה (תעתיק מדויק; דִי מּוֹדִּינַא, ידוע בכינוי מהרשד"מ או המהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' במרחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון, ומחבר שו"ת מפורסם שו"ת מהרשד"ם.

רבי שמואל די מדינה נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ו, 1506 להוריו רבי משה ואמו ג'אמילה די מדינה (שתרגומה לעברית; יפה). התייתם מאביו רבי משה בצעירותו וחונך על ידי אחיו הגדול. למד את תורתו מרבי יוסף טאיטאצאק, ורבי לוי בן חביב חכמי שאלוניקי, וכבר בגיל 25 נודע כתלמיד חכם ורב בעירו.

 

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 16

אדונים יקרים adonim yi'arim

פניית כבוד לציבור: אדונים יקרים

 

אדוס הסים, אדוס השים – ראה קדוש השם.

קדוש השם qaddus hassim (מ), iddus hassim

מסירות נפש כדי שלא לעבור על מצוות התורה: 1) בְּזָזאף מֵן יִשְׂרָאֵל דִּי מָאתּוּ עְלָּא קִדוּשׁ ה'= הרבה מ[בני] ישראל [בימי החשמונאים] מתו על קידוש ה׳

מָאתֵּת עְלָּא "קִדוּשׁ הַשֵּׁם'= [סוליכא צדיקה] מתה על קידוש ה׳

נְרְמִי רוּחִי עְלָּא קְדוּס הַשִּׂים = אשליך את נפשי על קידוש השם

וּרַבָּנִים דִּי נְפְטְרוּ עְלָּא אִדוּס הַשִּׂים = והרבנים שמתו [מילולית: נפטרו] על קידוש ה׳…

עְטָאוְו רוֹסְהוּם עְלָּא אִדוּס הַסִם ־ נתנו את נפשם על קידוש השם . [למצוה די קידוש ה׳, על קידוש ה׳}

מעשה חריג המראה את גדולתו של ה׳:

 עְמֵל קִדּוּשׁ ה' בָּאיִן יִעָארְף הָאד רָשָׁע בָּאיְן… = [פנייה לה׳]: עשה קידוש ה׳ כדי שידע הרשע הזה ש[אתה יחיד בעולמך]

ותעמאל ואחד קדוש ה׳ ברוך הוא ־ [הבעש״ט הצליח לרפא את בתו של השליט,] ו[על ידי כך] נעשה קידוש ה׳ ברוך הוא

אדם: כאן [=היה] אדם נכבד

המילה אדם מופיעה תמיד בצירוף עברי; שלא בצירוף עברי אנו מוצאים רק את המילה בנאדם, ההגויה על דרך הערבית bnadm.

אדם פשוט [בהמה בצורת אדם, כבוד אדם לבושו, כבוד אדם רצונו, מציאות חן בעיני אלוהים ואדם] [חייב אדם, כפי כח האדם, לטובת האדם]

אדם בינוני adam binoni – לא עני ולא עשיר: אדם בינוני כא יעטי 2 פל % ־ אדם בינוני נותן שני אחוזים

אדם גדול adam gadol – אדם חשוב: בַּעְדְ כָּא יִזִי לְעְנְדְּהוֹם סִי אָדָם גָּדוֹל = כאשר בא אליהם אדם גדול [=חשוב; הם מניפים דגלים]

אדם המעלה – אדם חשוב; תואר כבוד לפני שם פרטי:

 די הווא אדם המעלה = [אנו מצטערים על פלוני שנפטר]

 אדם המעלה דוקטור נחום גולדמאן

אדם כשר adam kasir – אדם דתי(צדיק, טהור, הגון, ישר, תמים):

יִסְרִי מֵן עְנְד וּאָחֵד אָדָם כָּשֵׁר דִּי קָּאבְד דִּין = יקנה [יין] אצל אדם כשר השומר את הדת

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 101