מורשת יהדות מרוקו

תקנה בדבר פיצוי והחזר הוצאות וקנס

כאמור לעיל, בשעת השידוכין נהגו הצדדים לחזק את קיומם בהטלת קנס על החוזר בו. אולם היו רבים שלא קבעו קנסות לחוזר, סיכמו את התנאים ביניהם בעל פה מתוך אמון, מאחר שהם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה התעלמו ודחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. באותם המקרים שבהם פורקו השידוכין באו לתבוע עלבונם על הפגיעה הכספית והבושה שגרם להם הצד המפר. אף שבית הדין הכיר בצדקת תביעתם לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים אשר סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה ממונית הנגבית בבית דין. גם במקרים שבהם סוכם על תשלום קנס למי שיפר את השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקנין מעכשיו לפי כללי דיני הקניין אינה תקפה, וזה משום שהתחייבות זו לוקה בפגם אסמכתה, ולכן אינה מחייבת. גם התביעה לנזק ההוצאות הרבות שנגרמו להם שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממשה, כי היה צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ובשעת מעשה לא העלו על דעתם שייגררו למציאות זו, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, לכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הכרת המציאות בהוצאות שנהגו להוציא בממוצע בשידוכין.

הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה במקום מבודד לחוד. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את יישום הבטחת הנישואין. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך.

אולם במאה העשרים, כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת ואת המנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. בהתחלה ראו בני הדור הצעיר בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה, שהם נישאים זה לזה מתוך חירות ואהבה ובלא לחץ חיצוני, לכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש הבטחות ליישום הנישואין, כפי שכותב רבי שאול אבן דנאן: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [=הרב יעקב אבן צור] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״.⁷⁸ אם כי מעטים בשעת השידוכין המשיכו להתחייב בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

 

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

אולם מרחק הזמן שבין השידוכין לנישואין שהלך וגדל, המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם לכך שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, ועימהן גדלה תחושת העוול אצל הנערות והוריהן, והדבר דרש את תיקונו. רבי שאול אבן דנאן העלה את הנושא לדיון:

רבותי! הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי' ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז, וכמ״ש במ״א.

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות.ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינה בנות ישראל מופקרות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.

ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יוכלו לבא בברית הנשואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם. בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.

איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה ראוי לתקן הדבר. וזהו הוא מה שנתקן על העניין הנז׳:

א.מיום השדוכין ע״ת [עד תום, תשךום] ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הכל יהיה עפ״י הדין. ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳⁸⁴ עד סך חמשה עשר אלף פר׳. ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.

ב.גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.

ג.תשלום זה של ח״נ [חצי נזק.] יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.

 

דיון בסעיפי התקנה

כפי שרבי שאול מתאר, המניע לצורך בתיקון המצב היה המציאות החברתית המודרנית, אשר נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה. הבנות לעומת זאת, שחשבו לתומן רק על נישואין, מגלות לאחר ציפייה והמתנה שלא הייתה לחתן כל כוונה להתחתן, או שהוא זנח את כלתו באחרת. כך נגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שלא ניתן לתקנו. ואם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה ׳אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים׳. דברים אלה נאמרו כביקורת קשה של רבי שאול על התנהגותן של הבנות במרוקו באותה התקופה.

רבי שאול מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה. ואכן לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם של קנס קבוע החל מידית עם השידוכין על הצד המפר, אלא הוא מציע להגביל תקופת ההיכרות לשישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת השידוכין, יתנהל הדיון בבית הדין על פי ההלכה הנהוגה. כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ושבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס, ולא, תידון רק תביעת החזרת הסבלונות ופיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם

לכלה פיצוי כספי על עוגמת הנפש ועל הבושה, וזה בנוסף לפיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו כפי מה שהיה בדורות הקודמים, סכום אחיד וקבוע, אלא נקבע בתקנה בין סכום מקסימום למינימום ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה לגופו, כפי ראות עיני הדיינים.

התקנה מקנה עדיפות לאשה על פני הגבר, בקובעה ׳ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין׳. כי מתקניה יצאו מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם. וכשראו במרוצת הזמן שהסכומים אינם מרתיעים, הגדילו אותם פי כמה.

תקנה זו יושמה בפועל בבתי הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

ההדים בעולם היהודי מכינוסי מועצת הרבנים

כינוסי מועצת הרבנים וההחלטות שהתקבלו בהם עוררו הד בעולם היהודי שראו בזה חידוש. קהילות שונות ביקשו פרטים והעתקים מהחוברות. בסיפוק רב הודיע רבי שאול על כך למועצה בכינוס הרביעי:

הרבנות הראשית בא״י כבדה אותנו בדרישת חומר הלכתי ותקנתי בעניני ירושת הבת.⁸⁸ נעתרנו לבקשתה, ונתקשרנו גם מצדנו עמה בדברים אחרים.

רבנות הראשית של ג׳רבא בקשה ממנו לשלוח לה קונטרסי מועצות שהדפסנו, בעבור שגם הם מקוים לקבוע מועצת רבנים לכל מדינת תוניסיה, הרי שאספותינו והחלטותינו עושות רושם וגם מפעילות בקרב מדינות אחרות.

לאחר שנת התשט״ו (1955) פסקו כינוסי הרבנים, וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. ייתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים הייתה העצמאות שקיבלה מרוקו, והחשש פן יסתכלו השלטונות על כינוסי הרבנים כמסווה לכינוסים ציוניים. מה גם שלאחר שנה זו גברה עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו ואיתן גם הבעיות הלכו והתמעטו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים. ובסך הכול היו שישה כינוסים ופורסמו שש חוברות.

התקנות מלמדות על תפקוד החכמים בתקופות משבר

השימוש בתקנות אצל חכמי מרוקו הוא עתיק יומין ומתועד כבר במשך תקופה ארוכה ורצופה, החל משנת הרנ״ד ועד לשנת התשט״ו (1956-1494).⁹³ תקנות מועצת הרבנים במרוקו, הן למעשה התקנות האחרונות כרונולוגית, שהגיעו לידינו מכל קהילות ישראל, בארץ ובגולה. יושמו הלכה למעשה, והן היו רציפות, מגוונות ונועזות יותר מ׳תקנות חכמים׳ ו׳תקנות קהל׳ שנתקבלו בקהילות אחרות בדורות עברו.

תקנות מועצת הרבנים במרוקו ופעילותה הברוכה של המועצה, מוכיחים מעל לכל ספק, כי חכמי מרוקו חיו בתוך בני קהילתם, גם כאשר אלו הלכו והתרחקו מהקפדה בשמירת המצוות בדורות האחרונים. כמשרתי ציבור הקרובים לקהלם חשו בפרצות שנבעו בחומת היהדות והצניעות, היו מודעים לאחריות המוטלת עליהם בתפקידם כדברי העם וכמנהיגיו הרוחניים, והם לא התחמקו מאחריות זו. הם יזמו דיון בבעיות שנוצרו במציאות תרבותית דינמית, ותיקנו תקנות מועילות לפתרון הבעיות במסגרת ההלכה. וזאת, בטרם יחוש הציבור בחומרת הבעיות וידרוש את פתרונן, או ימצא לו פתרון משלו בדרך הנוגדת את ההלכה. בכך הוכיחו ויישמו חכמי מרוקו את הדינמיות של ההלכה ואת זיקתה למציאות, בהיענותה המתמדת לצורכי השעה ובהתחשבות בהם. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של ר׳ יהושע פלק כץ, מגדולי הפוסקים במאה השש עשרה, שפירש מאמר חז״ל: ״כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל ונעשה שותף להקב״ה״ (סנהדרין ז ע״א). ומפרש הצורך בתוספת ״לאמיתו״:

כלומר, המילה ״לאמיתו״ באה ללמד שעל הדיין להוציא את פסק דינו בהתחשב בתנאי המקום והזמן, אף אם אין זה תואם דין תורה ממש. ורק דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב״ה ומשרה שכינה בישראל.

סיכום

תקנות מועצת הרבנים במרוקו, מנהיגותו וההנהגתו של רבי שאול אבן דנאן בדרכי הדיון וקבלת ההחלטות, יכולים לשמש דוגמה ומופת לדרך פעילותו התקינה של מוסד הרבנות בכל מקום ושל העומד בראשו. במיוחד בארץ ישראל שבה נקבצו שבטי ישראל מארבע כנפות תבל, יכולים להוות חיקוי להתנהלות הלכתית בדרכי ההתמודדות עם הרבגוניות ועם הבעיות המתעוררות בחיים המודרניים. שכן תורתנו תורת חיים, באמצעותה ניתן למצוא פתרון כמעט לכל הבעיות המתעוררות בשימוש נבון בכלים שההלכה העמידה לרשות החכמים, כי ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ (משלי ג, יז).

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר-סיום המאמר

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה, וחכמים.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

 

שמות החג:

 

חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.

עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.

 

חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.

כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.

 

"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.

תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.

 ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.

 

האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

 

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"א} לפני 3333 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 

גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה ,

 בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה.

 

כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

 

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

 

 

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.

 

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות בין חכמים –

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א.  זריזות                               ב. ענוה                         ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י):

"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

 

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =  השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו. 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

 

מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:

 כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו

מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

 

ב. ענוה – "השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

 

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" .

 

מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו,  התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.

 

ראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד,

והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

 

רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:

 

 רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.

 "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

 

שבע מצוות בני נח:

א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:

 

"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

 

אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח). מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער,

 

 הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

 

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

 

א.  שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…".

איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

 

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.

 

חג שבועות שמח –

וקבלת התורה מחדש, ומתוך שמחה.

משה אסולין שמיר

 

 

 

כתובה לר׳ רפאל משה אלבאז

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ

הרב רפאל משה אלבאז(הרמ״א) – תולדות חייו ויצירתו

צפרו, תקפ״ג/ 1823 -תקפ"ג- תרנ"ו 1896

 

ייחוסו והשכלתו התורנית: הרב רפאל משה אלבאז(להלן: הרמ׳׳א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לדור שביעי של רבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823

בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גיאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות אבל התאושש ממנו מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול.

הרמ׳׳א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע: על שם שבע החכמות: דקדוק מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלההרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי, חכב מדעי ומשורר מצוין׳.

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ"א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי 'אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ׳׳א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

מעורבותו למען יהדות מרוקו בכלל: הרמ׳׳א היה מעורב בענייני הקהילה. דוגמה לכך הוא הדו׳׳ח, ששלח הרמ׳׳א בתקופתו להנהלת כי״ח בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ״א העריך את פעילותם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבודם ולכבוד בית ספר כי׳׳ח בפאס ב- 1885הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום: הרמ׳׳א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, והיה מקובל עליהם כמלאך. ביטוי נוסף למעורבותו עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשהיה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ״א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים, בנושאים ובתכנים.

פטירתו: הרמ׳׳א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש׳׳ק כ״ב תמוז תרנ׳׳ו/1896ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטרייה תרנ׳׳ו. הרמ׳׳א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע. ואגדות מעניינות נארגו סביב דמותו.

נוסח הכתובה

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדש אֵשֶׁת נְעוּרִים

בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת זַכִּים וּבָרִים

וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים

 

צִוָּה שׁוֹשְׁבִין צִיר נֶאֱמָן כִּי בּוֹ בָּחַר

לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

 

צוּרִי תִּקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וָזֹהַר

וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר

קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר

דיון בסעיפי התקנה  

סעיפי התקנה הנזכרת טומנים בחובם חידושים הלכתיים רבים ומרחיקי לכת. נעמוד עליהם בקצרה ובהכללה.

נושא קיום יחסים עם בתולות הנדון בסעיף ב בתקנה: ״הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה״. מדובר בנערות בוגרות שהתפתו, כפי שמתואר בהצעה לדיון ״ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים״. לפי ההלכה הקיימת בעניין זה, בוגרת שהתפתתה גם אם הנתבע מודה, לא מגיע לה כלום, כי הכול נעשה בהסכמתה, ולכן אין לה לא צער, לא בושת ולא פגם. ובוודאי שאינו חייב לשאת אותה לאשה, כי גם אם הייתה קטנה ופיתה אותה, לפי הלכה לא היה חייב לשאת אותה, אלא לשלם לאביה את הקנס שקבעה התורה של חמישים כסף, בצירוף דמי בושת ופגם כפי שישומו עליו בית הדין. לכן כל ההלכה שבסעיף הזה היא חידוש.

ההלכה של סעיף א: ״הבטחת הנשואין בדרך אתנן חייב לקיים״, כולה חידוש, כי לפי הפסיקה המקובלת עד אז, שאין לכוף את הבועל לקיים את מה שהבטיח לשאתה לאשה, גם אם הוא מודה שהבטיח לה וחזר בו.

ההלכה של סעיף ג: ״הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה״. גם כאן חיוב הנתבע לשאת את התובעת הוא חידוש, כי במקרה זה לא הייתה שום הבטחת נישואין. בהלכה נזכר לגבי הנטען על הפנויה ״אם ודאי בא עליה מצוה לשאת אותה, אבל אין כופין על כך״.

כן, אם מסרב לשאת אותה או אינו יכול לשאת אותה, לבד מחיוביו כלפי הוולד, מטילה עליו התקנה לשלם לאשה פיצוי, וגם זה חידוש. כנראה, סברו המתקנים שאלמלא הייתה בטוחה על סמך התנהגותו ויחסו אליה, שבסוף יישא אותה, לא הייתה מתמסרת לו, וגם הייתה נזהרת שלא תיכנס להיריון.

ההלכה בסעיף ד: ״לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי״. זו הלכה שבאה להגן על האשה, שלא יוכל הנטען לחמוק מתשלום הקנס, באומרו שמוכן לשאת אותה, אבל לכתובתה יתחייב רק סכום מינימלי המתחייב לפי ההלכה, ולאחר שישאנה, תהיה קלה בעיניו לגרשה. לכן התקנה בקובעה שסכום הכתובה יהיה כפול מסכום הנדוניה שהיא מכניסה לו, דאגה לאשה. ואם לאחר שהתחתנו יבואו להתגרש, יצטרך לשלם את סכום הכתובה במילואו, אף על פי שנהגו בגירושין רגילים במרוקו להפחית מסכומי הכתובה, כי נהגו במרוקו לפני הנישואין להגדיל את סכומי הכתובה ואת שווי הנדוניה.

הסכום המדויק שבין המקסימום למינימום המוזכר בסעיף ה׳ נקבע לפי שיקול דעת בית הדין ביחס לכל מקרה לגופו, דבר שהוא הגיוני. לאחר שראו שהסכומים שנקבעו אינם מרתיעים, הכפילו אותם באסיפה הרביעית, פי ארבעה ויותר. יוצא אפוא שכל עניין הפיצוי הכספי הוא חידוש.

ה שבועה שהטילו על ההכחשה, לגבי רוב המקרים היא חידוש שחידשו החכמים המתקנים, ולא הזכירה שום פוסק לפניהם. יתירה מכך, באסיפה החמישית נדונה שאלת השבועה מחדש, בנימוק שרוב הנטענים הם אנשים הפסולים לעדות לפי ההלכה, מאחר שהם מחללי שבת ועוברים עבירות נוספות, ולפי ההלכה, מי שנתחייב שבועה והוא חשוד על השבועה או פסול לעדות מחמת שעבר עבירה, בין של תורה בין של דבריהם, אין משביעין אותו. אלא שכנגדו אם טוען טענת ברי, נשבע ונוטל. וכל זה אם חיוב השבועה הוא מהתורה או מדבריהם. אבל אם נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל, אלא הנתבע נפטר בלא שבועה לאחר שמקבל עליו חרם. ואם נדמה את השבועה שמטילים עליו לשבועת היסת, הרי מן הדין לא יכולים להשביעו, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לאחר הדיון הוסיפו אם כן סעיף תיקון שבו נאמר: ״אף החשוד על איסורין ישבע, לבד אם היה חשוד על השבועה, אזי שכנגדו נשבע ונוטל״. בכך חידשו שני חידושים: האחד, גם החשוד על שאר איסורים משביעין אותו, אף על פי שזה בניגוד להלכה. המתקנים הסתמכו על הרתיעה הגדולה מהשבועה שקיימת אצל יהודי מרוקו, כולל אלה שאינם מקפידים על קיום המצוות, כפי שפורש בדברי הצעה לתיקון: ״כי אף על פי שהוא פסול, מכל מקום אימת השבועה רועדת בקרבו מאוד, ולא יוכל לישבע […] גם בעינינו ראינו כמה פעמים שמתחייב הנטען שבועה ומרבה רעים על האשה לרצותה ברצי כסף למחול לו השבועה״.

החידוש השני, במקרה שהנטען חשוד להישבע שבועת שקר, מטילים השבועה על התובעת, ולאחר שתישבע יתחייב הנטען לשאת אותה או ישלם את הפיצויים שנקבעו לה. כלומר, נתנו תוקף לשבועה שהם חייבו בתקנה, כשבועה המחוייבת מן הדין.

בסעיף ח חזרו להדגיש שאין להכיר בוולד כבנו, אלא אם כן הודה בעצמו. אחרת, גם אם יש סבירות גבוהה שאכן היא הרה ממנו, כגון שמיוחדת לו, אין לחייב אותו לטפל בוולד, מאחר שהתורה האמינה לבעל לגבי ילדיו אפילו לפסול אותם. יש לציין שבאסיפה השנייה, העלה ר׳ ברוך טולידאנו הצעה, שבמקום שיש אומדנה שמוכח שאכן היא הרה מהנטען, לחייב אותו להכיר בוולד כבנו, ולא התקבלה הצעתו.

אחת הביקורות המנוסחת בצורה בוטה נגד תקנה זו, העלה בכתב רבי משה מלכה כשכיהן כדיין בבית הדין בקזבלנקה. הוא ערער על הצידוק הגדול שמצדיקה התקנה את הבחורות, ומפנה את כל האשמה כלפי הבחורים. לדעתו, יש להאשים את הבנות לכל הפחות באותה המידה שמאשימים את הבחורים. הוא הפנה את הרהוריו וערעוריו לרבי שלום משאש שכיהן אז כאב״ד. רבי שלום דחה את דבריו של ר״מ מלכה, ולדעתו החכמים מתקני התקנה צדקו בהטילם את כל האשמה על הבחורים, מאחר שהם אלה המנצלים את המצב להתהולל עם בנות ישראל. מה שאין כן הבחורות היו נאלצות להסתגל למצב ולהיענות לתביעות הבחורים, כדי להשיג חתן ולהתחתן. ולכן ר״ש משאש קובע שכדי להרתיע את הבחורים מהתנהגות נלוזה זו יש להחמיר הרבה יותר בקנסות. היו שהבינו את דברי ר״מ מלכה כמי שחולק על התקנה להלכה ולמעשה. ולא היא! הוא עצמו פסק בתביעות שהובאו לפניו בהתאם לאמור בתקנה במפורש. וגם אם רצה לא יכול היה לפסוק אחרת, כי המרות של ״מועצת הרבנים״ על הרבנים המכהנים הייתה מוחלטת. הוא בסך הכול גילה את הרהורי ליבו לפני ר״ש משאש, בתקווה שיקבל חיזוק ממנו ואז יוכלו להגיש את הצעתם לדיון בכינוסי מועצת הרבנים. אם כי במקרים שלגביהם יש מקום לפרשנות בניסוח התקנה או אם הם נכנסים בקטגוריה של התקנה, ייתכן שייחסו של ר״מ מלכה לצידוק שבתקנה יכול היה להביא אותו להחריג את המקרה מהתקנה או לתת לה פרשנות מצמצמת.

נושא שני שהועלה לדיון בכינוס הראשון היה הפרת שידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים 'שידוכין', ובלשוננו הרוֹוחת היום 'אירוסין'. חכמים אסרו לקדש אשה  ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין ייעשו בשיקול דעת ובמתינות. לאחר שהחתן או הוריו ביקשו את הכלה המיועדת והוריה נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין. האירוסין נעשו בפומבי באמצעות קידושין בנוכחות עשרה אנשים בכך נוצרה זיקה בין בני הזוג, ומבחינת ההלכה הארוסה היא  ובברכת אירוסין, במעמד של אשת איש. הזמן הנהוג בין האירוסין לנשואין היה כשנה, שבו הכינה הכלה את הנדוניה, והחתן הכין את ההוצאות לנישואין. בשל תקלות ובעיות שהתעוררו בתקופה שבין האירוסין לנישואין, השתדלו חכמים לצמצם את מרווח הזמן, ובמרוצת הדורות אף הצליחו להחדיר במרבית קהילות ישראל את הנוהג לקדש  רק בשעת הנישואין מתחת לחופה.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם בשעה שאוחדו האירוסין והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין, ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין ובו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר, מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר בין הצדדים, וכל אחד מהם יכול לחזור בו בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר, לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, על הצער ועל הבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין. אשר לנזק הנפשי, עולה מהתלמוד ומספרות הפוסקים שאין אחיזה לתביעה.

חיובי קנסות בשידוכין

מאחר שלפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה ועל עוגמת הנפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כפיצוי, ובו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. עדות לפיצויים בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה השתים עשרה, ואולי גם לפני כן. אולם התחייבות הנוגעת לשידוכין, לדעת רוב הפוסקים, אינה תופסת, משום שהיא נגועה בפגמי ה׳אסמכתה׳, וכי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני, ומשום כך הוא חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהוות גמירת דעת וקונים גם באסמכתה. כגון התחייבות בקניין, התחייבות בלשון ׳מעכשיו׳, התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בין הפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרות, כולן יחד או צריך לשלב כמה מהן. בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.

במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתיים מהדרכים שנזכרו לעיל בקניין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שהשתמשו בשני שטרות כמנהג ספרד. אף על פי שההתחייבויות והסנקציות על הפרת השידוכין היו מוטלות על שני הצדדים, הרי התרת קשר השידוכין בדרך כלל פגעה בכלה ובמשפחתה יותר מאשר בחתן. היה בזה מעין הטלת כתם בכלה, נגרמה לה בושה גדולה ופחתו סיכוייה להינשא לאיש כלבבה. יחס זה שווה בכל קהילות ישראל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

4. השימוש בכל ספרי הפסק והשו"ת

חכמי הספרדים בתשובותיהם ובפסקיהם השתמשו בכל אוצר התשובות והפסקים, שעמד לרשותם. הם השתדלו להגיע למרב מקורות הפסק שנכתבו במרוצת הדורות בפזורה היהודית, ספרדים ואשכנזים כולל חכמי תקופתם ואפילו אלה המוחזקים לתלמידיהם, וזה משום שסברו כי ניתן ללמוד מכל אדם, לפעמים הפוסק יכול לגלות רעיון או מקור אצל חכם אחרון או צעיר ממנו שלא חשב עליו. בתשובות חכמי מרוקו של המאה ה19־ מצטטים מתשובות חכמי אשכנז שחיו בתקופה זו, כמו ר^, משה סופר [=החת"ם סופר] ואחרים. לעומת זאת דרך חכמי אשכנז בתשובותיהם לעיין בעיקר במקור התלמודי ופחות בספרי הראשונים ומעט בספרות האחרונים המפורסמים של בני ארצם. כלומר כמעט הם לא מזכירים בפסקיהם מדברי האחרונים של חכמי הפזורה הספרדית.

 

5. כושר ההכרעה

חכמי הפזורה הספרדית מתשובותיהם ופסקיהם ניכרת גדולתם בהוראה ובכושר הכרעתם. כמעט בכל נושא שדנו בו פסקו את ההלכה לפי שיקול דעתם בצורה חדה, מותר או אסור, חייב או זכאי. הם ראו חובה לעצמם לפסוק ולהכריע בין הדעות ולא להשאיר הדבר תלוי במחלוקת. במיוחד בבעיות השכיחות, כדי שלא תראה התורה כשתי תורות.

דומה כי שאיפה זו להגיע להכרעה, הייתה אחת הסיבות למה שקהילות ספרדיות מקדמת דנא קבלו עליהם לפסוק כרב מפורסם בכל ענייניהם. כמו התקנה שקבלו בעיר טולידו בשנת 1305: ׳הסכימו הקהל ישמרם צורם שלא ידונו בעיר הזאת שום דיון בעולם בשום עניין בעולם אלא על דעת רבינו משה [=בן מימון] ז״ל׳. ובאותה שנה תיקנו תקנה דומה גם בעיר טודילה. ועד למאה הט״ו כן היה המנהג באלג׳יריה, במרוקו, במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. סמוך לפטירתו של הרא״ש בשנת 1341, ריעננו בטולידו התקנה הנזכרת לפסוק כהרמב״ם, והוסיפו לה סייג שבמקום שהרא״ש חולק על הרמב״ם יש לפסוק כמו הרא״ש (ראה יצחק זאב כהנא, מחקרים בספרות השאלות ותשובות). ובדור שלאחר הגירוש כותב ר׳ יוסף בן לב, בתשובה: "רוב הדברים של אסור והתר נהגו על פי הרא״ש כי הוא אחרון הפוסקים שבספרד" (ח״ב סימן יג). ובמארוקו, רגיל היה בפיהם של חכמי המגורשים הפתגם, כי ״אל כל אשר יפנה הרא״ש ז״ל אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו״ (תקנות פאס, סימן ב).

כאמור, המגמה של חכמי ספרד הייתה להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע כחכם פלוני או כחיבור אלמוני. למרות שזו הכרעה טכנית ולא עניינית, ועל פי ההיגיון היה נראה כי הכרעת ההלכה בחילוקי הדעות שבין חכמי ההלכה בכל נושא ונושא, צריכה שתיעשה על ידי הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות ובדרך של משא ומתן עיוני. היא נבעה מתוך ההכרה בקושי הגדול העומד בפני החכם הפוסק להתמודד בתוך ים ההלכה בין השיטות והדעות, שהרי הראשונים ביססו כל אחד את דעתו על מקורות וראיות, וקיים קושי גדול לפני הפוסק להכריע ביניהם משיקול דעתו. גם לו היה מסוגל לדון ולהכריע מסברתו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, כדי שיוכל להכריע כדיעה מסוימת, דבר שלא יאפשר לו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים שיבואו לפניו בזמן סביר (ראה הקדמת הבית יוסף, לטור או"ח).

לכן בהכירם מציאות סבוכה זו שלפניה ניצב החכם הפוסק, העדיפו להכריע ולפסוק ההלכה באופן קבוע על פי חיבור של חכם מפורסם, ובכך להקל על מערכת ההלכה לענות על שאלות ובעיות המתעוררות בחיי היום יום בצורה החלטית ובזמן סביר.

מסוף המאה ה16־ כאשר פשטה להלכה סמכותו של ספר ה׳שולחן ערוך׳ שחיבר ר׳ יוסף קארו, כל הפזורה הספרדית קבלה עליה לפסוק כמעט בכל העניינים כדעת ה׳שולחן ערוך. הם קבלו עליהם את דעתו והכרעתו אפילו נגד אלף פוסקים, גם בדיני ממונות. ובכך נתנו הנחיה והכוונה לדיינים ולרבנים, חסכו מהם ההתלבטות להכריע בין הדעות השונות. ובכלל זה גם שחררו את המשפט העברי מכבלי טענת ׳קים לי׳. כלומר, בנושא השנוי במחלוקת יכול היה הנתבע להיתלות בסברת הפוסק הנוחה לו, ובכך להדוף את תביעת התובע.

יתירה מכך, מסורת בפי ר׳ חיים אבולעפיה (מחכמי איזמיר וממחדשי הישוב היהודי בטבריה במאה ה-18) שעל דרך קביעת הכרעתו של ר׳ יוסף קארו הסכימו כמאתיים רבנים. ודבר זה רמוז בתואר ׳מרן׳ שמכנים בו בפזורה הספרדית את רבי יוסף קארו, שזה ראשי תיבות מ׳אתיים רבנים נסמך (ברכי יוסף, חו״מ, סימן כה אות כס). כלומר, מי שפוסק כמו השולחן ערוך, אינו נסמך רק על רבי יוסף קארו, אלא הוא סומך על מאתים חכמים גדולים שהסכימו לדעת השולחן ערוך. לעומת זאת חכמי אשכנז התנגדו לקביעת הלכה מראש כפלוני או כחיבור אלמוני, כי בכך הם ראו שלילת חופש ההוראה והכרעת הדין מתוך שיקול דעת של הרב הפוסק. הם הוסיפו לזה מספר טיעונים: לדעתם זה מנוגד גם לכללי ההלכה שהרי

׳הלכתא כבתראי׳; ההקלות למיניהם על הרב הפוסק, גורמות להזנחת הלימוד ולעצלות העיון, ויתירה מכך השימוש בספרות הפסקים גורם להטעיה עצמית, שנדמה לפוסק שמבין הדברים לעומקם ולאשורם; הכרעת ההלכה הקולקטיבית שנועדה להביא להאחדת הפסיקה, סותרת את אופי ההלכה ומהותה שהיא פלורליסטית מטבעה ובנויה על ריבוי דעות. ר׳ יהודה ליווא ב׳׳ר בצלאל (מהר״ל מפראג חי בשנים 1609-1525), הביע התנגדות חריפה לפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים, לדעתו עדיף לפסוק הלכה מתוך מקורות התלמוד כי אז הוא פוסק לפי הבנתו ושיקול דעתו, גם אם יטעה בדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וזה יותר טוב ממה שיפסוק הלכה מתוך ספרי הפסקים ולא ידע טעם הדבר, כי זה נראה כמו עוור שהולך בדרך (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק סז). גישתו זו הפוכה ומנוגדת לסברת ר׳ יוסף אבן מיגאש שהבאנו לעיל (סעיף 1), המעדיף פסק לא נכון המבוסס על ספר הלכות, אשר הלכותיו מובנות וברורות לפוסק ושבו מצויה המסקנה בלבד, מן החיפוש אחר הפסק הנכון לפי מקורות התלמוד. כי לדעתו בדורנו לא ניתן להגיע לפסק נכון דרך העיון התלמודי, כפי שהרחבנו לעיל בדבריו.

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 15

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, במחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ^׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ^׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כA

   פרשת במדבר

אַרְבַּע דְּגָלִים  /הָלְכוּ גְּאוּלִים / חָנוּ בְּאֵלִים

בפרשה זו, הפרשה הראשונה בחומש הפקודים, הוא ספר במדבר, בולט עניין המפקד, שעל שמו נקרא הספר כולו בשם חומש הפקודים. מתוך המפקד באו הציוויים על סדרי המחנות והדגלים. סדר מופתי זה 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' מתואר בידי רש"י בעקבות המדרש: 'כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה… צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו…'.

את החנייה סביב המשכן מקביל רמב"ן למעמד הר סיני מתמשך:

ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם צוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהני' והעם וגו' והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו כמו שאמרו אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין…

 על סדר זה ועל סדר האוהלים שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה כבר בירך בלעם 'מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'.

בתמונה יפה זו של המחנות והדגלים משתמש המשורר ר' יוסף בן ישראל, שחי במאה הי"ז בתימן, והיה מבשרו של המשורר הנודע, ר' שלום שבזי.

אנו מתכוונים לאחד השירים המוכרים לחובבי הזמר העברי 'אשאל אלהי יגאלה שבויים' הלחן המיוחד לשירנו הוא לבוש נאה לתוכן ולצורה היפים של שיר זה:

 

אֶשְׁאַל אֱלֹהַי יִגְאֲלָה שְׁבוּיִים / יֶאְסוֹף זְרוּיִים

            בִּזְכוּת מְכֻנֶּה אַב הֲמוֹן לְגוֹיִם / יִזְכּוּ לְחַיִּים

            עֵת יִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹ יְהוּ עֲנוּיִים / כִּי הֵם רְצוּיִים

            בִּזְכוּת אֲשֶׁר גָּלָה לְנַהֲרַיִם / הוֹלִיד נְקִיִּים

 

5                     אַרְבַּע דְּגָלִים

                       הָלְכוּ גְּאוּלִים

                       חָנוּ בְּאֵלִים

 

            אַל תִּמְסְרָה אוֹתָם בְּיַד בְּזוּיִים / יִהְיוּ קְנוּיִים

            אַתָּה אֲשֶׁר תַּבִּיט אֱלֵי עֲנִיִּים / שׁוֹמֵר פְּתָאיִם

 

10        נַעְלֶה לְאַרְצֵנוּ בְּשִׁיר וְזִמְרָה / וּבְרוֹן וְהַדְרָה

            בִּזְכוּת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ גְּבִירָה / יִסְכָּה וְשָׂרָה

            וּבְנָהּ אֲשֶׁר שָׁמַע בְּקוֹל גְּבוּרָה / נֶעְקָד כְּפָרָה

            וּכְלַל בְּנֵי יַעְקֹב שְׁהֶם דְּווּיִים / כֻּלָּם דְּחוּיִים

 

                       נִבְחָר לְעוֹלָה

15                   קָרְבָּן מְעֻלָּה

                       נִפְדָּה בְּחֶמְלָה

 

            נִתְחַלְּקוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲצָיִים / גּוֹיִם שְׁנַיִם

            בֵּרַךְ לְנִינוֹ עַל שְׁנֵי גְּדָיִים / תַּבְשִׁיל עֲשׂוּיִים

 

            יוֹם אֶזְכְּרָה מִקְדָּשׁ יְהִי לְבָבִי / דּוֹאֵג בְּקִרְבִּי

20        אֶרְאֶה לְצוּרָתוֹ בְּתוֹךְ כְּתָבִי / אֶבְכֶּה וְאֵין בִּי

            כֹּחַ לְהַעְמִיד שַׂר צְבָא וְתִשְׁבִּי / כֹּהֵן וְנָבִיא

            וּמְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן בְּבַד עֲטוּיִים / וּבְנֵי לְוִיִּים

 

                       הָאֵל יְרַחֵם

                       עַמּוֹ יְנַחֵם

25                   עַל יַד מְנַחֵם

 

            נָבוֹא לְאֹהָלִים שְׁהֶם בְּנוּיִים / וַעְדִי עֲדָיִים

            כָּל טַעֲמֵי תוֹרָה יְהוּ גְּלוּיִים / כַּצָּהֳרַיִם

 

            יִתְקַבְּצוּ כָּל יוֹשְׁבֵי מְדִינוֹת / וּבְנֵי שְׁכוּנוֹת

            נַעְלֶה לְאַרְצֵנוּ בְּקוֹל רְנָנוֹת / שִׁיר עַל נְגִינוֹת

30        נִתְעַדְּנָה שָׁמָּה בְּמַעֲדַנּוֹת / טוֹבוֹת צְפוּנוֹת

            נִהְיֶה בְּאֶרֶץ הַצְּבִי שְׁרוּיִים / עַל כָּל שְׁפָיִים

 

                       נִשְׂמַח וְנָגֵל

                       קָטוֹן וְגָדוֹל

                       נַעְלֶה בְּהַלֵּל

 

35        נִרְאֶה בְּנֵי צִיּוֹן שְׁהֶם קְרוּיִים / עִם בָּבְלִיִּים

            יָבְנֵה וְצִפּוֹרֵי וְשַׁעֲרַיִם / וִירוּשְׁלְמִיִּים

 

            וּבְנֵי טְבֶרְיָה יַעֲלוּ תְּחִלָּה / כִּי הֵם סְגֻלָּה

            הַיּוֹדְעִים דִּין סַנְדְּרֵי גְּדוֹלָה / גֹּרֶן עֲגוּלָה

            יוֹרוּ עֲנִיָּה סוֹעֲרָה וְגוֹלָה / וּבְנֵי שְׁכוּלָה

40        בָּאוּ בְּנִסְיוֹנוֹת בְּאֵשׁ וּמַיִם / יָצְאוּ רְווּיִים

 

                       בִּזְכוּת אֲבוֹתָם

                       הָשֵׁב שְׁבוּתָם

                       וּבְנֵה לְבֵיתָם

 

            וּזְכוּת אֲשֶׁר הוֹרִיד לְעָם מְרוּיִים / לוּחוֹת שְׁנִיִּים

45        וּזְכוּת אֲשֶׁר גָּלָה לְמַחֲנַיִם / עִם בַּרְזְלִיִּים

 

            סֻכַּת יְלוּד דָּוִד שְׁמוֹ אֲבִיעַד / תִּבְנֶה עֲדֵי עַד

            עֵת יִשְׁמְעוּ גוֹיִם יְהוּ בְרַעַד / עַל הַרֲרֵי עַד

            תִּהְיֶה לְבָנֶיךָ לְעוֹלְמֵי עַד / סוֹמֵךְ וּמִסְעַד

            תַּשְׁמִיד לְעַמּוֹנִים וּמוֹאֲבִיִּים / תַּרְשִׁישׁ וְאִיִּים

 

50                   וּבְנֵי קְטוּרָה

                       יִכְלוּ מְהֵרָה

                       תִּהְיֶה עֲקָרָה

 

            תִּהְיֶה לְחֶרְפָּה בֵּין כְּנַעֲנִיִּים / וַאסְכַּנְדְּרִיִּים

            בָּרוּךְ אֲשֶׁר רִפָּא לְכָל חֲלָיִים / זֶה פַּעֲמַיִים

 

55        פָּנִים בְּפָנִים נֶחֱזֶה גְּבוּרָה / גִּבּוֹר וְנוֹרָא

            נִרְאֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹךְ עֲזָרָה / בֵּית הַבְּחִירָה

            נֵדַע סְגֻלַּת מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה / כִּשְׁהִיא סְדוּרָה

            נָבִיא לַמַּתָּנוֹת לְבֵית חֲשָׁיִים / לִשְׁהֶם רְאוּיִים

 

                       אֶחְתּוֹם לְשִׁירִי

60                   אֶשְׁאַל לְצוּרִי

                       יִהְיֶה בְּעֶזְרִי

 

            עֵת יִפְגְּשׁוּ שֵׂעִיר אֱדוֹם וְצִיִּים / כַּמֶּלְקְחַיִם

            חַרְבָּךְ תְּהֵא עָלָיו כְּמִסְפְּרַיִם / בִּשְׂעַר טְלָאִים

 

                       וְהַלְלוּיָּה

1. אשאל: אבקש ואתפלל. יגאלה: צורת עתיד מוארך, שעניינו הפצרה, מ"מ הצורה אינה במקורות אלא בגוף ראשון. שבויים: ישראל בגלותם. זרויים: ישראל הפזורים בין האומות. 2. מכונה: מנוקד בקמץ על פי הגייתם של בני תימן. אב המון לגויים: כינוי לאברהם, על פי בר' יז, ד. עת… ענויים: בעת שיעמדו בתפילה ויקראו בשם ה' הוא יענה לתפילתם. ענויים: צורת בינוני פעול, כלומר יזכו למענה, צורת הלשון היא כנראה חידוש של הפייטן. 4. אשר גלה לנהרים: הוא יעקב הבורח מפני עשו אחיו. נקיים: הם שבטי ישראל שלא היה בהם פסול. 5. ארבע דגלים: מחנות ישראל במדבר, על פי במ' י, יא-כח. 7. חנו באילים: בעת צאתם ממצרים. 8. אל… בזויים: חוזר אל ההווה ומבקש על גאולת ישראל מידי העמים הבזויים, ראו עו' ב. תמסרה: צורת עתיד מוארך, ראו ביאורנו לטור 1. קנויים: קניינו של הקב"ה, על פי שמ' טו, טז, 'עם זו קנית'. 9. עניים: ישראל המעונים בגלות. שומר פתאים: כינוי לקב"ה, על פי תה' קטז, ו. 10. נעלה… והדרה: פירוט הבקשה 'יגאלה' שבטור 1. והדרה: על פי מש' יד, כח 'ברב עם הדרת מלך', ורמז לאופן הגאולה. 11. בזכות… ושרה: בזכות שרה אמנו הקרויה גם גבירה, על פי בר' טז, ט ויסכה, על פי בר' יא, כט וראו רש"י על אתר. 12. ובנה… כפרה: ובזכות יצחק שמסר נפשו ונעקד על גבי המזבח. 13. וכלל… דחויים: ישראל הסובלים בגלות דחויים ונדחים ממקום למקום. 14­-16. נבחר… בחמלה: חוזר ליצחק אבינו ולסיפור העקידה. 17. בניו: יעקב ועשיו. 18. ברך… עשויים: וסוף דבר שנתברך יעקב שהגיש לאביו שני גדיי עזים במצוות אמו, ראו בר' כז, ו-ל. נינו: בנו על דרך בר' כא, כג, וראו תרגום אונקלוס על אתר. 19­-22. יום… ונביא: בזכרי את מקדש ה' ולומד את תבניתו מכתבי הקודש אני חסר מנוחה ובוכה על כי אין בנו זכות להתבשר על הגאולה מפי  אליהו התשבי, כנאמר במלאכי ג, כג. ולהקים את מלכות ישראל שיש בה מלך ומצביא כוהנים ולויים ונביאים. 25. מנחם: מכינויי מלך המשיח, על פי בבלי סנהדרין צח ע"ב. 26. לאהלים: כינוי לארץ ישראל, לאהלה של תורה ולבית המקדש, הכינוי 'אהל' חוזר אל הציור בטור 5. ועדי עדיים: בפאר והדר. 27. כל… כצהרים: בעת הגאולה יתפרשו כל סתרי התורה וסודותיה. 28.  יושבי… שכונות: ישראל הפזורים בין האומות. טובות צפונות: מטוב ה' הצפון ליראיו, על פי תה' לא, כ. 31. ארץ הצבי: ארץ ישראל, על פי יח' כ, ו. שרויים: שוכנים. 32­34. נשמח… בהלל: דוגמה מובהקת לחריזה על פי מסורת הלשון ודרכי ההגייה של יהודי תימן. 35­-36. נראה… וירושלמיים: נזכה לראות אל בני קהילות ארץ ישראל ובבל מתקבצים ועולים לרגל לירושלים. 37­­-38. ובני…  עגולה: בני טבריה, אחד ממקומות הסנהדרין, יהיו ראשונים לגאולה, ראו בבלי ר"ה לא, ע"ב. גורן עגולה: צורת הישיבה של הסנהדרין, ראו משנה סנהדרין ד, ג. 39. יורו… שכולה: עם חידוש הסנהדרין יצאו מהם הוראה ותורה לכלל ישראל. ענייה סוערה: כינוי לעם ישראל, על פי יש' נד, יא. בני שכולה: עם ישראל, על פי יש' מט, כא. 40. באו… רוויים: ישראל שעמדו בניסיונות הגלות, יהיו כגן רווה, ראה יר' לא, יא. 44­-45. וזכות… ברזיליים: בזכות משה ובזכות דוד. עם מרויים: ישראל שחטאו בעגל ומרו בקב"ה. ברזיליים: ברזילי הגלעדי ובניו שתמכו בדוד בברחו מפני אבשלום, ראו מל"א ב, ז. סוכת ילוד דוד: על פי עמ' ט, יא: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת'. אביעד: כינוי למלך המשיח, על פי יש' ט, ד. 50. ובני קטורה: הערבים בני ישמעאל בן הגר היא קטורה, ראו בר"ר סא, ד. 54. רפא… פעמים: שגאל את ישראל מגלות מצרים ומגלות בבל. 55­-56. פנים… הבחירה: בעת הגאולה נזכה להתגלות ה', שישכין שכינתו בבית המקדש. 57. נדע… סדורה: נלמד ונבין את סודות המנורה היא התורה שנמשלה לאור. 58. נביא… חשיים: נביא את מתנותינו ללשכת חשאים שבבית המקדש, לשם היו נותנים מעות בחשאי שלא לבייש את הנצרכים, ראו משנה, שקלים ה, ו. 59­-61. אחתום… בעזרי: אסיים את שירתי בבקשת הגאולה ובהמשך הוא מבקש כי ה' ינקום נקמת עמו מידי אומות העולם.

מעט ידוע לנו על חייו של ר' יוסף בן ישראל. שם המשפחה 'משתא' המשותף לו ולר' שלם שבזי מחזקים את הסברה כי היו קרובי משפחה. מיצירתו ידועים לנו כיום כ- 110 שירים. על פי שני קולופונים שהעתיק בנו, ר' ישראל ספרא, ניתן להסיק כי הוא חי במחצית השנייה של המאה הט"ז ועד המחצית הראשונה של המאה הי"ז. הוא חי במחוז שרעב שבדרום תימן.

ר' יוסף בן ישראל הנו אחד מבין שלושת היוצרים הגדולים של שירת תימן (השניים הנוספים הם ר' זכריה אלצ'אהרי – המאה הט"ז ור' שלם שבזי – המאה הי"ז). שיריו כתובים על דרך מסורת השירה הספרדית אך היא גם בעלת אפיונים תימניים ייחודיים. תלאות הקיום מצד אחד והתגברות הקבלה מן הצד האחר הגבירו את הציפייה לגאולה ולבוא המשיח והפכו את התיאורים בשירתו להתרפקות על העבר של כנסת ישראל ולחזיונות של הגאולה העתידית. כמשורר, הוא היה קשוב לרחשי לבם של בני דורו ונאמן יותר להווייתם הרוחנית, והדבר ניכר לא רק באופייה הדתי והמוסרי של שירתו, אלא גם במעבר ללשון מדרשי חז"ל, שיהודי תימן אמונים עליה[1].

בפתיחת השיר מבקש המשורר כי האל 'יאסוף זרויים' לאמור יכנס את עם ישראל הפזורים בגלות. המצב של 'עם מפוזר ומפורד' עומד בניגוד גמור לסדר המופתי ולארגון השבטים סביב המשכן. הניגוד המשווע מביא את המשורר להיזכר ולומר 'ארבע דגלים / הלכו גאולים / חנו באלים'. הגאולים שבראשית דרכם וגאולתם חנו באלים הלכו למסעיהם בארבעה דגלים סביב המשכן ובאופן מסודר ונאה לקראת כניסתם לארץ ישראל. הדגלים וציור המחנות במדבר משמשים למשורר רקע ראוי לבקשת הגאולה 'נעלה לארצנו בשיר וזמרה / וברן ובהדרה'. אל ההדר שהיה בסדרי המחנות מתגעגע ר' יוסף בן ישראל בן תימן, ואף אל סדרי השלטון המתוקנים שבפרשתנו הפותחת בבחירת הנשיאים הכוהנים והלויים, כשמעל כולם המנהיג הדגול, אבי הנביאים וראשון הגואלים. לפיכך הוא מתלונן על כי אין לעם ישראל: 'כח להעמיד שר צבא    ותשבי / כהן ונביא // ומשרתי עליון בבד עטויים / ובני לויים'. הינה כך משמשת פרשתנו רקע לגעגועים ולגאולה ולסדר הגאולה ואופיה.           

השיר הוא שיר תימני טיפוסי בעל מבנה של שיר אזור שקול במשקל ספרדי מדויק בתבנית מורכבת כשכל מחרוזת בנויה משלושה חלקים וכוללת אזור כפול, כלומר מעין שתי חתימות.

מסורת הלשון של יהודי תימן משתקפת היטב בשירנו, כגון: 'יהו  ענויים', יזכו למענה,  בטור השלישי, 'שְהֵם' 'שְהיא' ועוד – השין מנוקדת בשווא. העברית שבפי המשורר גמישה למדיי ובונה צורות חדשות שאינן קיימות בלשון, כגון 'יגאלה' צורת עתיד מאורך לנסתר, 'ענויים",  בינוני פעול שאינו רשום במילונים, 'מרויים', ממרים ומורדים, בינוני פעול במשמעות פעילה ועוד. 

מורשת הפיוט ניכרת היטב בשיר ובולטים בו הכינויים הרבים, והפייטן אף מדגיש כי כינוי לפנינו: אברהם 'מכונה', קרוי, 'אב המון לגויים', 'אשר גלה לנהרים'. ישראל קרויים 'שבוים', 'זרויים'. שרה אמנו 'נקרא שמה' 'גבירה, יסכה ושרה', יצחק 'נעקד כפרה'. משה מכונה 'אשר הוריד לוחות שניים' ודוד – 'אשר גלה למחנים' והמשיח הוא 'ילוד דוד שמו אביעד'. בצד הרחבת הכינוי לכדי אמירה ניכר רצון הפייטן להדגיש מעשה אבות וצדקתם ולבקש על זכות אבות שתעמוד לישראל ותקרב את הגאולה ו'נבוא לאוהלים', היינו לארץ ישראל, לבית המקדש  ולאוהלי תורה 'שהם בנויים'. השימוש בכינוי 'אוהלים' מחזיר אותנו אל ראשית הפיוט ל'ארבעה דגלים' שחנו באהליהם סביב אוהל מועד 'באותותם לבית אבותם'.

 

 

 

[1] עליו ועל שירתו ראו: י' עמיר, בחינות ספרותיות בשירת רבי יוסף בן ישראל, עבודה לשם קבלת תואר ד"ר לפילוסופיה , אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"א.

ז. תלמידי המדרשה

הנהלת המדרשה הפיצה חוזרים ברחבי המדינה והזמינה תלמידים להציג את מועמדותם. מודעות נתלו בבתי כנסת בערים המרכזיות, ומנהיגי הקהילות והרבנים שבכל עיר הפיצו בעל־פה את הידיעה על פתיחת מוסד הלימוד החדש ועודדו צעירים לגשת לבחינות הקבלה.

לימודי המדרשה יועדו לבוגרי תלמודי תורה ובתי ספר בגיל שש עשרה – שבע עשרה. חלק מהמועמדים היו בוגרי בתי הספר של כי״ח, שהצטיינו בדרך כלל בלימודי החול אולם מגיל שתים עשרה לא למדו גמרא, וחלקם היו בוגרי תלמודי תורה – למשל רבים מתלמידי המדרשה היו בוגרי ישיבת ׳בית דוד׳ בצפרו – והללו הצטיינו בלימודי קודש, אולם היו בקיאים פחות בלימודי חול ובשפה הצרפתית.

• ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. בתזכיר בענייני חינוך שהוגש למועצת הרבנים הרביעית, הובעה הערכה לתלמידי צפרו: 'שאלולי העיר ספרו [צפרו] שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים שמונה המדרשה מי יודע אם היינו נוחלים נצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבלעדיהם עיוננו לא היה מתגשם' (המשפט העברי, עמ' 331). ר׳ שאול דנאן הביע במכתב הערכה מיוחדת לרב דוד עובדיה ולמר טובאלי, ראש ועד הקהילה בצפרו, על הצלחת תלמידיהם בבחינות למדרשה. ראו: המשפט העברי, עמ^׳ 332.

ב־5 וב־6 בדצמבר 1949 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור הראשון במדרשה. מתוך כחמישים המועמדים שבאו מכל רחבי מרוקו צריכים היו להיבחר עשרה. הבוחנים היו חברי בית הדין הגבוה ברבאט: ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ יוסף כהן. בבחינות נדרש כל מועמד לפרש סוגיה בתלמוד שלא הכין מראש, והבוחנים נשאו ונתנו עמו כדי לברר את יכולתו בלימוד גמרא. מלבד זאת כללה הבחינה בעל־פה שאלות בידע כללי ביהדות, והייתה גם בחינת הבעה בכתב בשפה הצרפתית בנושא שקבעה המורה לצרפתית דהאן. במחזורים הבאים היו הבחינות מורכבות יותר, ארכו ימים רבים וכללו חומר רב ומגוון יותר, גם במקצועות חול.

• דוד ברוך סיפר לי בריאיון עמו שכ־200 נבחנים באו לרבאט לשבוע. הם התארחו בבתי עשירי הקהילה; כל משפחה אירחה כמה מועמדים. מלבד הבחינה על סוגיה שלא הוכנה נבחנו המועמדים במקצועות קודש אחרים ובמקצועות חול, ובכל יום הייתה בחינה אחרת. בסוף השבוע קיבל כל אחד תשובה אם התקבל אם לאו וחזר לביתו. התוצאות פורסמו גם בטלוויזיה הממלכתית. המבחן התקיים בקיץ, והלימודים החלו לאחר החגים.

מסתבר שנעשו גם בדיקות רפואיות למועמדים. יצחק דהן דיווח במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, שבמועצת הממשלה הציעו שהמועמדים יעברו בדיקה רפואית יחד עם תלמידי בית הספר של כי״ח. ואכן בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נכתב שכל המועמדים עברו גם בדיקה רפואית.

על פי התזכיר הכללי נבחרו עשרה תלמידים להשתלם על חשבון המדרשה: שבעה מצפרו, אחד מפאס, אחד ממכנאס ואחד ממראכש, ושני תלמידים נוספים התקבלו ללמוד על חשבונם. ואלו שמות תלמידי המחזור הראשון, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שלמה אבן דנאן, פאס; דוד אוחנה, מראכש; ישועה אוליאל, צפרו; יהודה איטה, צפרו; מרדכי(וידאל) בן־עזרא, צפרו; עמנואל בן־שמחון, צפרו; שמואל זיני, צפרו; יהודה חמו, צפרו; גבריאל טולדאנו, מכנאס; עמרם סודרי, צפרו.

ב־6 וב־7 בנובמבר 1950 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור השני של המדרשה. שוב נשלחו חוזרים, ובאו כשלושים מועמדים. המועמדים התקבלו בהכנסת אורחים של בני הקהילה ברבאט, ולאחר מכן שוכנו בבית מלון של ר׳ עובדיה בעיר. הרכב הבחינות ותוכנן היו דומים לאלו שנערכו למועמדי המחזור הראשון: מלבד בחינה על סוגיה תלמודית שלא הוכנה ובחינת ידע כללי ביהדות, הייתה בחינת הבעה בכתב – המועמד נדרש לכתוב חיבור ובו סיפור ׳על החיים׳. מזכיר בית הדין הגדול אלברט אוחיון ריכז את הבחינות. לאחר ששבו המועמדים לבתיהם, נשלחו אליהם תשובות באמצעות ועד הקהילה המקומי.

על פי התזכיר הכללי עברו את הבחינות הלימודיות והבדיקות הרפואיות עשרה מועמדים, ובפועל פורטו בתזכיר רק תשעה: חמישה מצפרו, אחד ממראכש, שניים מרבאט ואחד מצאפי. ואלו שמות תלמידי המחזור השני, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שמעון אזואלוס, מראכש; רפאל אלבז, צפרו; אברהם בוהדנא, צאפי; אברהם (אלברט) בן־חמו, דברו; דוד בן־חמו, מיז־לת; ויסגן, אצוירה; שלום מחפודה, צפרו; ויקטור מלכה, תיטואן־רבאט; אליהו מרציאנו, דברו; אליהו סודרי, מכנאס.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

עמוד 54

הרכב בתי הדין

עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף את כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א׳ כותב לבדו, מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שי״ל יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה, כך היה סדר המשפט נמשך והולך עד בא הצרפתים כדלהלן.

מינוי הדיינים

היה על פי הדיינים גדולי הדור שבכל עיר ועיר אחר שידעו ידיעה והכרה ברורה שהדיין ראוי לכך ושיוכל לעמוד על משמרתו בריוח, אזי מסמיכים אותו בלי שום בחינה ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, ונושא את שתי כותרות רב ודיין כאחד, ואז הוא מוכר אצל הממשלה להוציא משפטיו לפועל, הרב היה דן בכל העניינים, אה״ע וחו׳׳מ, נישואין וגטין, מורדת וחליצה, וכל ענייני כשרות, שחיטה וטריפות תערובות ויין נסך, תמיד עשו תקנות לתועלת הקהל, שהיה כחם כה ב׳׳ד יפה כהלכה למשה מסיני, כגון תקנות חכמי קאסט־ ילייא להמגורשים, תקנת הבחירה למוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו במקנס, ואחריו נמשכו קהלות פאס וצפרו (עי׳ שופדי״ע חאה״ע סי׳ כו׳ ומש״י סי׳ רס״ט), עד הדור האחרון מועצת הרבנות יסדו כמה תקנות טובות לטובת הקהל, לך נא ראה שש מחברות מלאים זיו(אני הצעיר הייתי א' מהמועצה) וכולם אושרו ע״י הממשלה.

באופן שבכל הדורות היו היהודים בקרב המחנה עושים דיניהם ומנהגיהם בענייני קדש וחול, ואיש לא עמד בפניהם לדעת מה זה ועל מה זה, ומשפטי התורה והדת נתקיימו במילואם.

עד בא ממשלת צרפת למרוקו ואז הגבילה את מספר הדיינים, ויסדה בתי דינים של שלש בכל הערים הגדולות שישפטו רק בענייני אישות ונחלות דוקא, ובערים הקטנות, הושיבה רב אחד, שיהיה בא כח הבית הדין הסמוכה לו, וישפוט למי שירצה לקבל את משפטו, ואז הפסיד גם הזכות של חיקו״ד, ומי שלא ירצה ילך ישר לביה״ד הסמוך.

ולמעלה מכל זה, הושיבה ביה״ד הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, ואחריהם אין שום ערעור אחר, רק הוצאה לפועל עי׳ הממשלה.

גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה.

גם הגבילה מספר סופרי בית הדין, שטרות, משכו׳ מכירה, נוסח כתובות וכיוצא, ע״י בחינה שלימה בהלכות השייכים, עדות, שטרות ועוד.

גם צריכים להעתיק כל שטר בפנקס מיוחד חתום ע״י הממשלה, שישארו למזכרת, למי שאבד שטרו וכיוצא לקחת העתקים.

קהלת ישראל בארץ פזוריה במארוקו, דייניה, רבניה, ומנהגיה.

וגם הדייגים בכל עיר וגם בבה״ד הגבוה חובתם להעתיק כל המשפטים בפנקס מיוחד, והיה בזה תועלת גדולה.

גם בימים האחרונים חידשה הממשלה למי שרוצה לקבל כושר הדיינות, לעבור בכור המבחן אצל בי׳׳ד הגבוה בכל ענייני אישות ונחלות והתקנות ואז היה מוכשר להתמנות עי׳ הממשלה לדיין גם סדרה בכל עיר את ועד הקהלה, שיהיה נבחר עי׳ הבחירות של הקהל שנעשים לפני פקיד הממשלה או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה, והכל נעשה בסדר ומשטר נכון, עד צאת מלכות צרפת ממרוקו.

אז חלו שינויים בסדר המשפט, שביטלו בית דין של שלש, רק בכל עיר ישפוט דיין א׳ לבדו שנקרא שופט השלום, ורק בחיקור דין, המשפט נעשה על ידי ב״ד של שלש שהממשלה ממנה בכל פעם ע״פ רצונה, לדיינים שילכו מעיר לעיר לעשות חיקו״ד מזמן לזמן, כפי המצטרך (אני הצעיר שמשתי תמיד כראב״ד לערעורים, כמעט בכל הערים), וכך מתנהג הענין עד היום.

ועל העתיד הממשלה דואגת מה יהיה ממשפט העברים כיון שכולם עלו לארץ ולארצות אחרות והנשארים נער יכתבם, כולם זקנים באים בימים, ומי ימלא מקומם, בנתים משתמשת גם בזקנים בלי לעשות להם פנסייה ועד עתה לא מצאה פתרון לזה, ה׳ יתקנם ויתקננו בעצה טובה מלפניו, וירים דגל התורה והדת בכל מקום בעולם בארץ ובחוצה לארץ, וישיב שופטינו כבראשונה ויחדש ימינו כקדם, אמן.

המשפט העברי בקהילת מרוקו-דייניה, רבניה ומנהגיה-הרב שלום משאש.

453

מדגם משתי תקנות ראשונות

כאמור אדריכלה של ״מועצת הרבנים במרוקו״ והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש״ז (1947) על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות

התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: ״שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות״.

ר׳ שאול אבן דנאן ז״ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: ״עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים […] ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…״. הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

על המדרשה ראו שלמה גליקסברג, ״המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1950 1967״, פעמים 131 (תשע״ב), עמ׳ 66-33.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: ״יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם״. רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע״ד הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! רבותי הגדולים! בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוה״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את העניינים הע[ו]מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז..

העניין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי' קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי' קע״ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור רבותינו הרא' והאחרונים, מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם. ובכן רבותי, מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן, גן נעול מעין חתום. ואם פגעה בהן מידת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.

 

וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק לגרוע או להוסיף.

אלו הן התקנות שהוחלטו על עניין הנז״ל:

א.הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.

ב.הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה.

ג.הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.

ד.לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי.

ה.ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פר׳. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳. ההשערה תהיה עפ״י הדברים האלה והמה:

ערך המטבע בימים ההם.

הדרגת הפתוי. אם הרצון רק לתועלת הנשואין שההבטחה עקר והמעשה טפל או להפך. שהמעשה עקר וההבטחה טפל. או שהדבר שקול ושניהם שוים לרעה.

הפגם. לפי המשחית והנשחתה.

ו. אם הודה בביאה וטען על העיבור שאינו יודע, אם מיוחדת לו. ישבע שאינו יודע וישלם מחצה מסך הקנס הנז', ואם אינה מיוחדת. והדבר בספק שקול. ישבע שאינו ידוע וישלם רביע מסך הקנס הנז'. ואם דיימא מעלמא, יהיה הדבר עפ"י הדין.

ז.ההכחשה בכל הבז׳ תחייב שבועה בנק״ח, [בנקיטת חפץ.] אחר קבלת חרם לתובעת שלא טענה שקר.

ח.אין להחזיק הנולד לבנו ליורשו ולהטפל בו, רק בהודאתו כמשפט הברור.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר