מורשת יהדות מרוקו

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגאולה בניסן  הבעל"ט– תלויה אך ורק בנו!!!!!

 

פרשת פרשת 'תזריע' –  רומזת לתהליך גאולתנו,ע"פ שתי אפשרויות:

א. 'אישה כי תזריע': אישה'  – רומזת ל'כנסת ישראל'

הזורעת מצוות ומעשים טובים: בבחינת: "זרעו לכם לצדקה".

 

ולכן הגאולה תהיה בצורה פלאית ונסית.

וילדה זכר – גאולתנו תהיה בבחינת זכר,

שתעמוד לנצח, בניגוד לגאולת מצרים.

 

ב.  "וטמאה שבעת ימים" –  אם לא נהיה ראויים חלילה,

ונמשיך חלילה בפילוגים חסרי תקוה – ומחלוקות חסרות תוחלת,

כוח הטומאה שנוצר ע"י חטאינו,

 

יגרום חלילה לעוד 7 שנות חבלי משיח כדברי הגמרא (סנהדרין צז):

'שבוע שבן דוד בא… בשישית קולות,

בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא'

 

ג.  וביום השמיני ימול בשר עורלתו  – רמז לגאולה בשנה השמינית,

בה יסיר הקב"ה מאתנו את עורלת הלב,

ע"י אותן שבע שנות יסורין ואורך הגלות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לגאולת עם ישראל וחייליו גיבורי החיל בכלל, והשבויים בעזה בפרט.

לע"נ סבתי הצדיקה ללה עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן.

 

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג).

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

 

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

 

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

 

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

 

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

 

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

 

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

 

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

 

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

 

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

 

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

 

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

 

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

 

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

 

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

 

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

 

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

 

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

 

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

 

 

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

 

 

כח השפעת המחשבה הטובה.

 

הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".

 

האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

 

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

 

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

 

מילתא דבדיחותא:

 

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולםםםםםם……

 

אור זרוע בעולם האמת,

לרבנית והצדיקה – עליה בת מרים אסולין ע"ה,

 שעלתה לגנזי מרומים בשבת לסדר פרשת ויקרא – ג' בניסן תשכ"ח,

אשת הרב הכולל חכם השלם הרב אברהם אסולין ע"ה – רב במחוז "בני מלל" במרוקו.

"בזכות נשים צדקניות – נגאלו אבותינו ממצרים".

 

ביום ג' בניסן, יחול יום האזכרה של סבתי עליה בת מרים זצ"ל שכונתה בפי כל: "לאלא עליה" בגלל צדקותה ואצילותה כי רבה. היא הייתה אשת חבר –  של סבא קדישא הרה"צ רבי אברהם אסולין הי"ד ששימש בקודש כמו"צ במחוז "בני מלל" שבמרוקו, ונהרג בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים על קידוש ה'.

 

בהיותי תלמיד במרוקו, קיבלנו כריך עם גבינה בסיום הלימודים בשעה 5:00. סבתי ע"ה, התייצבה מידי יום עם קומקום מים ליד ביה"ס, כדי לשטוף לנו את הידיים שחלילא לא נגיע הביתה עם פירור גבינה. בביתנו שבמרוקו, לא אכלו מוצרי גבינה. אם אחד הילדים נגע לה בבגדים עם הגבינה, הייתה מחליפה אותם, ומכבסת אותם.

 בארץ ישראל, היא אכלה רק עוף שנשחט ע"י השוחט רבי יחיא פרץ ע"ה אותו הכירה ממרוקו, ולא סמכה על שום שוחט אחר. היא גרה אתנו, אבל היא הקפידה לבשל לעצמה בסירים שלה.

 

 כאשר מו"ר אבי התחתן וההיריון התעכב במקצת, אמרה לו: בני, אל תדאג, יהיו לך שנים עשר ילדים בבחינת שבטי י"ה, כמו יעקב אבינו, ואכן, כך היה ב"ה.

עד לפטירתה, היו להורי עשרה ילדים. היא קראה למו"ר אבי ע"ה ואמרה לו כהאי לישנא: אתה זוכר שהבטחתי לך כשנישאת, שהקב"ה ב-י"ב שבטי יה. כעת כלתי בהריון, היא תלד בקרוב תאומים, ובכך יסגר המעגל. היא נפטרה בג' בניסן, ואמי ילדה תאומים בחול המועד פסח. זה היה בן ובת שנקראה על שמה יעל.

 

היא נהגה להתלבש בעיקר בבגדים לבנים, כאשר מעליהם שמה "ליזר" לבן.

פעמים רבות הייתה מספרת לנו: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". אז, בהיותי נער, לא הבנתי.

 

 בפיה היו תמיד מעשי נסים, ולהלן דוגמית. היא סיפרה לנו על הסבא קדישא כמוה"ר רבי מסעוד אסולין זצ"ל שיצא בחול המועד פסח לכיוון השוק הערבי כדי למכור כמה רצועות עור לערבים. מפאת כבוד חול המועד, הסתיר את הרצועות בשיפולי גלימתו. בדרכו הוא פגש אורח הדור פנים ששאל אותו לאן פניו מועדות. רבי מסעוד ניסה להתעלם, אבל איש המעלות לא הרפה. לבסוף הסביר לו שמפאת דוחק השעה והפרנסה, הוא נאלץ למכור כמה רצועות עור לערבים כשהכול נעשה בצנעה, כדי שיוכל להמשיך ולכבד את החג.

האיש רב המידות והמעלות ענה לו, שמפאת כבוד תורתו ומעמדו, אין לנהוג כך. איש המחלצות נתן לו מטבע בה יוכל לקנות את כל צורכי החג. לאחר קבלת המטבע, האיש נעלם כלא היה. רבי מסעוד הבין שאכן זה היה אליהו הנביא שנגלה אליו היות ומאז, הברכה שרתה במשפחה, וקוים במשפחתנו "ברכת יהוה – היא תעשיר".

 

סבתא גם סיפרה לנו על נסיבות פטירתו הנסית של מו"ר זקני. ביום שני בשבוע, הוא חש לא בטוב, ונציג המשפחה הזמין את אנשי חברא קדישא. כאשר הוא ראה אותם, מיד הרגיע את כולם ואמר להם: זו לא העת, תבואו ביום רביעי אחה"צ, כאשר יחלו לטפטף גשמי ברכה. אכן, ביום רביעי אחה"צ השמים התקדרו, וענני נוצה החלו לטפטף כדברי מו"ר זקני ע"ה.

 חברי החברה קדישא הגיעו לשער החצר כמתוכנן, אבל הם חששו להתקרב לרב, היות וראו אותו יושב בכניסה לבית כשהוא יושב ועוסק בתורה, ולכן הם נעמדו על מקומם בשער החצר. הוא הרגיש בבואם, ומיד קרא להם ואמר להם: בואו אנשי המעלה העוסקים בחסד של אמת, הגיע הזמן להחזיר את הפיקדון. הוא קרא איתם קריאת שמע ראשונה, ואחר כך החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.

 

סבתי אימא עליה ע"ה, עלתה לגנזי מרומים מתוך מיתת נשיקה בבית, ללא מחלות.

קוים בה הכתוב: "ועבדתם את יהוה אלוהיכם –

וברך את לחמך ואת מימך – והסירותי מחלה מקרבך" (שמ' כג, כה). 

 רבנו בעל הטורים כתב "ועבדתם", הוא לשון רבים, שזו תפילת רבים שאינה נמאסת (ברכות ח, א).

"וברך את לחמך", לשון יחיד, דלכל אחד ואחד, מברך לפי ענינו (כתובות ס"ז ע"ב(.

אכן, סבתי ע"ה, התברכה לפי ענינה – שעבדה את ה' מתוך אהבה,

ולכן זכתה לאריכות ימים בטוב ובנעימים, וזכתה לראות דור ישרים מבורך.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

 

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

 

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

 

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

 

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

 

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

 

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.

 

 בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,

 העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

 

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

 

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

 

 

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

 

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה

 

לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ליונתן בן קרן ואורי בן ענבל – נכדי היקרים – שירות משמעותי ואמוני למען תורת ישראל ועם ישראל בארץ ישראל.

אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להמשך כתיבת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמהדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.

שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יכתב כל כולו ליחוד שמו יתברך, ויזכה להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.

 

 

 

כורדית

בצפון עיראק ובדרום מזרח תורכיה דיברו יהודית כורדית, שמעורבים בה יסודות עבריים, תורכיים וערביים, אין ספרות כתובה בלשון זו.

הגדה של פסח עם תרגום (מלמעלה למטה)

לערבית של יהודי בגדאד

לערבית של יהודי תוניס (בצירוף תרגום לצרפתית)

לערבית של יהודי מצרים

ערבית־יהודית

בהצי־האי ערב דיברו היהודים ערבית גם לפני האיסלאם. במאה השביעית, עם הכיבוש הערבי־המוסלמי, עברו היהודים להשתמש בהדרגה בערבית במקום ארמית ויוונית ברוב ארצות האיסלאם – בארץ־ישראל, סוריה, בבל, מצרים, אפריקה הצפונית ואף בספרד. יש להניח שהמעבר לערבית נעשה תחילה במרכ­זים העירוניים הגדולים. עד מהרה החלו היהודים להשתמש בשפתם הערבית גם כלשון כתובה, לצרכים יומיומיים, כגון מכתבים ושט­רות׳ ואף לכתיבת ספרות. היא נכתבה באות­יות עבריות בדרך-כלל. אף שכותבי השפה השתדלו לרוב לכתוב בהתאם לכללים המקוב­לים בערבית הספרותית התקנית, מכילים הכתבים בערבית־יהודית יסודות עממיים רבים וחריגות מן השפה הקלאסית, ומאפשרים לה­כיר לפחות באופן חלקי את דרך דיבורם של היהודים.

היהודים יצרו בערבית ספרות עשירה ומפוארת. היו משוררים יהודים חשובים בער­בית אף קודם האיסלאם. תחת שלטון האיס­לאם היו היהודים בין השותפים הפעילים ביותר ליצירה התרבותית הערבית, במיוחד בתחומי המדע כגון הרפואה, המאתמאטיקה, האסטרונומיה, הפילוסופיה ועוד.

בתחילה היו המרכזים שבמזדת־העולם הערבי: בבל, ארץ־ישראל, מצרים ופרס – מוקדי התרבות היהודית בערבית. בהדרגה עבר מרכז־הכובד למרכזים שבמערב, לספרד ולאר­צות המאגרב. החל מהמאה העשירית פרחו פס, קירואן, קורדובה וטולדו. בלטו המשודרים והוגי-דעות ובהם א׳ אבן עזרא, ש׳ אבן־נבירול, בחיה אבן פקודה, הרמב״ם, שכתבו רבות מיצירותיהם בערבית. בספרד עברו היהודים בהדרגה לשימוש בספרדית, אולם בכל האר­צות הערביות המשיכה הערבית לשמש כשפ­תם של היהודים עד לזמננו. בלהג שבפי יהודי המאגרב נשתמרו עד היום הזה ארכאיזמים שמתקופת הכיבוש הערבי במאה השמינית. בדיאלקט זה מצויים בנוסף ליסודות עבריים- ארמיים גם יסודות ספרדיים.

 

לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1

לשון התרגום (ארמית־יהודית חדשה)

יהודי כורדיסתאן שבצפון עיראק, במערב־ איראן ובדדום־תורכיה דיברו ארמית-יהודית, שכינוה לשון התרגום. לפי המסורת, השתקעו היהודים באיזור זה עם גלות עשרת השבטים ויישובם לא נפסק שם עד לימינו, כשרוב יהודי כורדיסתאן עלו לארץ. בנימין מטודלה מצא באיזור זה כמאה קהילות מישראל שדיב­רו בלשון התרגום.

גם הנוצרים הנסטוריאנים באותו איזור מדב­רים ארמית, הידועה בספרות המדעית כסורית חדשה.

היהודים מכנים לשונם בנוסף ל״לשון תר­גום״ גם בשמות "לישנא יהודיא״ ו״לשון הגלות״. ואילו הערבים מכנים אותה ״ג׳בלי״, (דהיינו – לשון איזור״ההר).

שפח התרגום הינה ארמית חדשה, ואוצר המילים שלה מכיל, נוסף למילים שמקורן ארמי, מספר רב של מילים עבריות, פרסיות, תורכיות, כורדיות וערביות. החוקרים מחלקים את השפה הזאת לשלושה דיאלקטים: א) דיאלקט זאכו או עמידייה שבו ניכרות השפע­ות של הלשון הערבית; ב) הדיאלקט של אורמיה, המושפע מן הפרסית; ג) דיאלקט ביניים ברוונדוו, ארביל, כירכוך. ללשון התרגום אין צורה תקנית אחידה ומשותפת; בכל ישוב יש להג מיוחד ולו מאפיינים לינגוויסטיים משלו. דבר זה הוא תוצאה מתקופה ממושכת של ניתוק בין היישובים ההרריים.

בשפת התרגום מצויה ספרות עשירה שבעל־פה; אמרות, פתגמים, סיפורי עם, שי­רים, נם שירי־קודש ושירי־חול. מבחר משירת העלילה, עם תרגום לעברית, כלול נספר שירת יהודי התרגום מאת יוסף יואל רבלין. (ירושלים, תשי״ט). מדרשים על התורה בלשון זו נשתמרו בכתבי״יד, וחלקם יצא־לאור בידי יונה צבר.

באמצע המאה העשרים נאמד מספר דוברי שפת התרגום ב-0,0001 איש בערך, רובם בכורדיסתאן העיראקית ובאיראן, ומיעוטם בכורדיסתאן התורכית.

הנוצרים דוברי הארמית שבכורדיסתאן עברו במשך הזמן לערבית או לתורכית, ואילו היהודים דבקו בלשונם שראו בה שפה יהודית מסורתית, שנייה במעלת קדושתה לעברית. את הכורדית של שכניהם (שהיא שפה אירא­נית) ראו כלשון־גויים.

 

לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1

לשונות יהודיות- במזרח ובמערב

הלשונות היהודיות״ הן לשונות שהיהודים השתמשו או משתמשים בהן בצורה מיוחדת אך להם – הרקע ההיסטורי לצמיחחן של הלשונות היהודיות הוא פיזורו של העם בגולה, בארצות רבות ובקרב תרבויות מגוונות, או ישיבתו בארצו בהיותה כבושה בידי זרים. בנסיבות אלה נזקקו היהודים ללשונות של זרים. גם הנטייה לשמור על העברית כלשון קודש תרמה לקיומן ולהתפתחות של הלשונות היהודיות.

לשונות אלו קיבלו השפעות לינגוויסטיות מעברית – שאילות מילים, שאילות סמאנטיות, העתקת אמרות ופתגמים וכיוצ״ב. שורש אחר לאופי היהודי של לשונות אלו מיוסד בטעמים דתיים: דה־קריסטיניזאציה או דה־ אסלאמיזאציה של הלשון. הלשונות היהודיות אופיין לרוב שמרני ולוקאלי יחסית. הן נכתבו באותיות עבריות, עם יוצאות מן הכלל מעטות במספר, והיו לשונות מגע בין יסודות לינגוויסטיים שונים. יידיש ולאדינו דוברו באר­צות, ששפת־המקום לא היתה גרמנית או ספרדית, ואילו ערבית יהודית, פרסית־יהודית ולשונות יהודיות אחרות צמחו מתוך הלשון שהיחה מדוברת באותה ארץ.

בלשונות היהודיות מצויים תרגומים של התנ״ך, ההגדה של פסח, התפילות, ותרגומים אלו בכל המקרים צמודים ומילוליים. בלשונות אלו אף התפתחה ספרות חילונית עניפה.

בסקירה הבאה – נביא בתמצית פרטים על התפתחותן, תפוצתן וספרותן של הלשונות היהודיות השונות במזרח ובמערב.

 

1-יוונית וארמית בעת העתיקה

הכיבוש היווני של ארצות המזרח גרם לעל­יית היוונית כשפת הדיבור והכתיבה בין יהודי ארץ־ישראל, מצרים, סוריה ואנאטוליה. בניגוד למה שאנו מוצאים ברוב הלשונות היהודיות, כתבו היהודים יוונית באותיות יווניות, כחלק מתהליך ההלניזאציה, שהיהודים קיבלו ממנו יסודות אחדים. כך נכתב תרגום השבעים ביוונית, וזכה להשפעה רבה גם מחוץ ליהדות.

ארמית היתה השפה המשותפת, הלינגואה פראנקה, של כל אחור המזרח בתקופה הקדו­מה, ממצרים ואסיה הקטנה במערב ועד הודו במזרח. יהודה הלוי טען בספרו ״הכוזרי״, שאברהם דיבר ארמית, ובעברית השתמש אך לענייני־קודש. ארמית היתה שפתם העיקרית של היהודים במשך מאות שנים בארץ־ישראל, בבבל, במצרים ובאנטיוכיה. חלק מספרי המקרא כתובים ארמית, וכן התלמוד הבבלי. תרגום אונקלוס משמש עד היום לקריאת פרשת־השבוע ביחד עם המקרא בלשונו המקורית. חלק מן התפילות כגון "קדיש״ ו״כל נדרי״, וחלק מן ההגדה של פסח, כתובים ארמית. הארמית היתה שפתם העיקרית של היהודים עד הכיבושים הערביים במאה השביע­ית, ואף לאחר מכן השתמשו בארמית כשפת המשפט וההלכה. רוב המסמכים המשפטיים, שטרות וכתובות נכתבים בלשון זו. חלק מן הספרות הרבנית, ובמיוחד ספרות ״השאלות והתשובות״, כחובה ארמית. היסוד היהודי שבכל לשונות היהודים מכיל רכיבים ארמיים, אשר ביתד עם הרכיבים שמקורם בעברית, מספקים אחח ניכר מאוצר־המילים של רוב הלשונות היהודיות.

לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1

עמוד 58

 

גם תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חכמי המגורשים, באשר הלכו עסקו במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, ויחד עם זאת יצרו וכתבו הרבה בשדה ההלכה הפסוקה. כמו : רבי יעקב בירב – ממגורשי ספרד לאחר שהייה בפאס עבר למזרח שהה במצרים, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, יזם את חידוש הסמיכה והסמיך ארבעה חכמים בהם רבי יוסף קארו, נפטר בצפת בשנת 1546. כתב חידושים לש"ס, שאלות ותשובות וחידושים על משנה תורה לרמב"ם -.

רבי יוסף טאיטאצאק – ממגורשי ספרד בסלוניקי, תלמודי, מקובל וחסיד, ואיש הלכה פעל במחצית הראשונה של המאה ה -16. רבי יוסף בן לב – מגדולי חכמי תורכיה כיהן ברבנות בסלוניקי אחר כך התמנה לראש ישיבה בקושטא. כתב פסק להחרים את המסחר עם חוף אנקונה באיטליה, בגלל הרדיפות של האנוסים בעיר זו בשנת 1556. כתב תשובות וחידושי ש"ס, נפטאר סביב 1580.

רבי שמואל די מדינא – יליד 1506 בסלוניקי, רב וראש ישיבה בעיר זו. כתב אלפי תשובות בהלכה וחידושים לש"ס, נפטר בשנת 1589. רבי דוד בן זמרא – נולד בספרד בשנת 1480, הגיע עם המגורשים לצפת, ירד למצרים ונתמנה לרב ולראש ישיבה בקהיר, תיקו תקנות רבות, כתב אלפי תשובות, פירוש על משנה תורה לרמב"ם, חידושים לתלמוד, "מצודת דוד" ו"מגן דוד" על צורת האותיות וסודן וטעמי המצוות. משורר פילוסוף ומקובל. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת בשנת 1574.

רבי משה אלאשקר , ממגורשי ספרד, שהה בתוניס ובסוף התיישב במצרים, שימש ברבנות בקאהיר. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת סביב שנת 1542. חיבר תשובות ופירוש על הטורים בשם "גאון יעקב ", ועוד חכמים רבים. הם הפרו את ספרות הפסק באלפי תשובותיהם, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות התלמודיות הקשות ובדבורי התוספות. ובמשך הדורות בפזורה הספרדית קבעו בישיבותיהם את שעות הבוקר לעיון בתלמוד. ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה ב "משנה תורה" להרמב"ם, בספר "הטורים" וב" שולחן ערוך".

ואכן מתוך עשרות אלפי ספרים שנכתבו בפזורה הספרדית בכל תחומי היצירה היהודית, כשבעים אחוז מהם עוסקים בהלכה, וזה מוכיח על המקום החשוב שתפסה אצלם ההלכה. יתירה מכך, חכמי הספרדים היו יוצרים פוריים, ויש כאלה שחיברו עשרות ספרים רבי הכמות והאיכות בכל תחומי היהדות, חלק ניכר מהחיבורים שכתבו עוסקים בהלכה, רובם לא כתבו חידושים על הש"ס או כתבו חיבור אחד ולפעמים גם זה עוסק בעיקר באגדות התלמוד. לדוגמה רבי חיים פלאג'י, מחכמי איזמיר במאה ה – 19, רבי יהודה עייאש, מחכמי אלג'יר במאה ה – 18, רבי רפאל משה אלבאז, מחכמי צפרו שבמרוקו במאה ה – 19, רבי יוסף חיים, מחכמי בגדאד במאה ה – 19 ועוד.

היחס לראשונים ולפסקיהם.

מדברי רבי יוסף מיגאש, הנזכרים לעיל שמענו על יחס הכבוד שהוא רוחש לגאונים ועל הביטול המבטל הבנת האחרונים בתלמוד מפני דברי הראשונים. פרופסור אפרים אורבך, כשהעמיד שיטה זו של ר"י אבן מיגאש מול דרכם של בעלי התוספות, הוא מגיע למסקנה כי "דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה כזאת אילו נשאל שאלה דומה". כי "הם הורו מהתלמוד מכוח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי הגאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו. מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותיהם, יסכימו במושלם לדבריו של הרב יוסף אבן מיגאש הנ"ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם. גם בשעה שיש להם השגה או תמיהה על דברי הראשונים, מבטאים זאת בדרך כבוד וענוה כשהם תולים החיסרון בעצמם, כמו "ולא זכיתי להבין". ובדרך כלל השגותיהן נשארו רק להלכה, אבל למעשה לא העיזו לפסוק בניגוד לדברי הראשונים.

להלן דוגמאות אחדו מחכמי הדורות. הראב"ד כותב : "שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש העניין בדרך אחר ". הרמב"ן, שכתב את "ספר המלחמות" ו"ספר הזכות" כדי להגן על הראשונים והקדמונים, כותב : "באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בוודאי פירוש נכון…אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים…וכן כתב רבנו הגאון ז"ל ורבנו חננאל ".(ספר הזכות, כתובות פרק יא) לאמור אף שהצדיק פירושם של התוספות להלכה, למעשה דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב"א כותב בתשובה "לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן הן כדברי קבלה.

אף רבי יצחק בר ששת, מחכמי אלג'יר מן המאה ה – 15, כותב על דברי הרי"ף והרמב"ם : לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם…וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיוון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם…ראוי לחוש לדבריהם, וכי…..הם גאוני עולם ועמודי התורה.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמרוקו, נפטר בשנת 1822, תמה על הרב שבתי כהן, חי במאה ה – 17 בקראקוב, שחלק מכוח סברתו ובהבנת דברי הרמב"ם על הרב ה "מגיד משנה" ועל אחרים, כדברים הבאים" ואני תמה כיצד יחלוק אחר מהאחרונים עם היותו רב עצום על הראשונים אשר המה לנו לעיניים.

לעומת קבלת מרות הראשונים וההכנעה לפניהם שנהגה אצל חכמי הפזורה הספרדית, אנו מוצאים בחכמי אשכנז וצרפת גם בדורות האחרונים, שנהגו בעצמאות יתירה והעמידו דבריהם מול דבר הקדמונים כפי שהיה אצל בעלי התוספות הראשונים. עד כדי מתן זכות לתלמיד להורות ולדרוש במקום הרב ולסתור א דבריו.כפי שכותבים באגרת האחים רבי משה ורבי שמואל מאיברא שבנורמנדיה, פעלו במחצית הראשונה של המאה ה- 12 " יום שגלינו מארצנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות ואין לומר דיו מורא רבך כמורא שמים…כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכוח פלפול "

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 10

הנה כן בכל אשר פנה אליזיד הרשע אך ביותר עברה גבול רשעתו בבואו למכנאם ולפאם, את אשר השאירו השוללים הלודאיים ביהודי מכנאם אכל זד־הלב אליזיד. מיד בבואו מכנאסה, בחדש פיון, היה ראשית מעשהו להתנקם בזעומי-נפשו ידידי ויועצי אביו החל בהחזן־בכא, מרדכי אשריקי ויגמור ביתר חביריו, נשיו ובני ביתו של מרדכי אשריקי יכלו לברוח ולמלט גם את ההון אך הוא נתפש, שוטרי אליזיד יעצוהו אמנם בדרך בהביאם אותו כי ימיר את דתו ורק אז יוכל להמלט אך הוא באחת כי לא ימיר ויהי רק בא לפני אליזיד ויבט בו מבט־נקם ויאמר אליו המצאתיך עתה איבי וראש שוטני ? כי ליועץ נתנך אבי להרשיעגי בעיניו מה עכרתני! יעכרך אלהים היום הזה ויצו מיד להוציאו לשורפו.

אחרי מרדכי אשריקי תפש אליזיד את מסעוד בן זכרי ועוד אחרים שהיו מידידי מו׳ מחמד ובעודם חיים תלה אותם בשער העיר מכנאם וישארו ככה תלוים בחייהם כחמשה עשר יום והמושלימים שונאיהם נתקבצו יום יום לעומתם להתלוצץ בם וגם אחרי שמתו לא נתן אליזיד לקבור אותם עד עבור חדשים אחדים ובכן היתה עוד הפעם תבוסת יהודי מכנאם שלימה.

גם יהודי פאם, אשר בפעם הראשונה נקו מפקודותיו של אליזיד, כאשר זכרנו, לקו הפעם מידו הוא, בכפלים, עוד אחרי הצלתם בראשונה ע״י אם אליזיד, באה פקודה אח״כ מיד ביום י״ח אייר, ארבעה ימים אחרי הצלתם, מאת אליזיד בהיותו עוד בתיטוואן, כי על יהודי־פאס לתת מאה ככרי־כסך מס אליו, ולא, יעזבו את מקומם לאחרים, הפקודה הזאת הביאה מגור בלבם, רבים מהם התחשבו את הנולד וימהרו לעזוב את העיר, אך יתר הקהל הנשארים באו במבוכה, הם נאספו ויטילו ״הערכה״ ביניהם לקבץ כסף לפרעון המם ההוא, אך עם כל עמלם יכלו לאסוף לא יותר משש-עשרח ככרים, ואמנם פקידי אליזיד לא הסתפקו כמובן בסכום כזה ויגשו למכור את חפצי היהודים וכלי-ביתם להשלים את מאת ככרי־הכסך, בין כה וכה, בעוד יהודי פאס מתמרמרים על כובד המם ההוא, והנה אליזיד בא בעצמו לפאס, ראשי הקהל מהרו אז לצאת לקראתו ולהביא לו מנחה, כי חשבו אולי בהתרפסם לפניו יקל את עול המם מעליהם, אך אליזיד ששנאתו אל היהודים עוד לא נתקררה, העלים עין מהם ולא שעה אל מנחתם, וביום כ״ד סיון, ימים אחדים אחרי בואו לפאס שלח לאמר להם, כי אמנם מוחל הוא בסכום המם שדרש מהם, וגם לא יתן את חייהם ורכושם לשלל כאשר עשה ליהודי ערים אחרות, אך, אין הוא מרשה להם ליהודי פאס עוד, לשבת ״בהאלמלאח״ שישבו בו עד כה, וכי עליהם לצאת מיד ולגור מחוץ לעיר ״בהאלקסבא־די־ זרארא״, מקום שמם ומלא לכלוך ורמשים. וכן בפיו אמר ובידו מלא, כי עד מהרה באו רבים משרי אליזיד ומאנשי־צבאו השחורים, ויחזקו על יהודי פאם להוציאם מרחובם.

 ויכריזו שכל מי שישאר מהם עד הלילה בהאלמלאח, דמו בראשו, אי־אפשר — כותב בעל הזכרונות האלה(לב) שהוא בעצמו היה אחד מהגולים — לכתוב ולספר את כל הקורות שאירעו אז בעת המהומה ההיא, כמו, כל מלאכי־המשחית חברו יחדיו להביא אז על יהודי פאס אבדן חרוץ, גם חום השמש ששרר אז בתוקף הציק עוד יותר להם, וביום ההוא, יום צאת היהודים מהאלמלאח, עברה איזה רוח־ עועים על אליזיד להוציא פקודה כזאת — מסבה לא נדע שחרה — גם על שבט אל־לודאיים שישבו במכנאס ושמספרם היה כשלשת אלפי איש, לצאת ממקומם ולבוא לגור בפאס, ומן השחורים שגרו בפאס הושיב במכנאם על מקום הלודאיים, ובכן היו היהודים והשחורים יוצאים מפאס והלודאיים נכנסים, והדוחק והלחץ של ההמון הרב הציק כמובן ביותר על היהודים היוצאים כמנוסי־חרב, היו רבים אנשים זקנים ותשושי כח שעזבו את ממונם בהאלמלאח, מיראתם פן יאחרו המועד, ואלה שיכלו להוציא ממונם אתם, נפגשו בדרך עם חטפנים ושודדים אשר לקחו מידם סכומים וחפצים רבים, מלבד זה השאירו הרבה כלי־בית, מכשירים ורהיטים, וכדומה, אשר עזבום בהאלמלאח, מאין־אונים לשאם אותם ולהובילם, ביחוד נעזבו שמה כל מכשירי בתי־כנסיות ומדרשות, תיבות היכלים, וכרוכות, וספרי תורה רבים, גם על פי פקודה מאליזיד, נאלצו לעזוב את כל היין והשכר והצמוקים אשר אצרו בשנה ההיא, כמות גדולה, שאותם לקח אליזיד לעצמו ובעוד שהמושלימים התענגו על רב טוב שהשאירו להם היהודים באלמלאח, הנה היהודים, נוסף על טלטולם והפסדם, סבלו עוד הרבה במקום מושבם החדש בהאלקסבא, הם ישבו באהלים כערביים ויהיו ״לחורב ביום ולקרח בלילה״(לג), כן, ריח־הרע והזוהמא שמלאו את חלל אהליהם, והזבובים, הפרעושים, והעקרבים והנחשים שריחשו בקרקעיתם, והחום הרב עם האבק, כל אלה מררו את חייהם, ויולידו גם מחלות בקרבם, ביחוד דלקת־המוח בילדים, לרגלי חום השמש שלא הורגלו בו, לפעמים בהתחולל רוח חזק וסוער נסתרו גם האהלים ההם ויהיו צריכים פעם כפעם להקימם שוב.

וכמו לא די היה בעינוים ותלאות האלה שהסב אליזיד ליהודי פאס, כי גם הוסיף עוד להכעיסם בגזרות עוד יותר נוראות. הוא גזר להרוס את כל שדה-קברות היהודים בפאס וליקח את האבנים והעפר לבנות בהם בית־מסגד להמושלימים באלמלאח, ועוד בתי־מסגד במקומות אחרים בפאס־המדינה בהמגרשים, פטאלעא, ובוזלוד, וארציף, וחומה למגרש סלוקיא החדש, שדה־הקברות ההוא של יהודי פאם שהיה כ״כ קדום ועתיק, הכיל חלקת־ארץ כה גדולה מאד, שבה היו גם מכפלות תחתים שניים ושלישים, של שורות שורות קברות עתיקים מסוף המאה השנית (למב״י) מעת נבנה האלמלאח בפאם (לד), כן חצרות ובתים ושרידי־בנין נמצאו אז על ידי חפירות המושלימים, בשדה־הקברות ההוא של האלמלאח, וכן תכריכי-מתים שבם היה גם תכשיטי כסף וזהב, הכל לקחו המושלימים בחופרם שם, עד שהיו רבים מהם שהעשירו ממציאותיהם אלה, החפירות בשדה־הקברות ארכו כשני חדשים אף כי כתות כתות של פועלים עבדו בהחפירות ההם, כל קברות ומערות רבני פאס הקדמונים ומגורשי- קאשטיליא נהרסו אז עד היסוד, ועיני היהודים היו רואות וכלות ובעמל- רב הצליח ביד נגיד העדה יוסף עטיאה להעמיד ברשיון השר של האלקסבא איזה פועלים ללקט את כל העצמות הנופלות ולתתם בחפירה גדולה אשר כרו להם בהבקעה ״אלגיסא״ אשר בקצה שדה־הקברות, ככה נהרס ואבד שדה־הקברות ההוא של יהודי־פאם, המקום היותר חשוב ועתיק בקדמוניות יהודי המערב.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד

בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

דרכי הלימוד של חכמי מרוקו נבדלו לא מעט מאלה של החכמים באירופה. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב: דרך לימודם של יהודי מרוקו צלולה מדרכם של אנשי פולין: אבל היו חכמים במרוקו שאימצו את דרכם של חכמי אשכנז בלימוד התורה, כמו למשל ר׳ אהרן בן חיים מפאס (1555־1632). באשר לדרשות, כתב רומאנילי: ׳דרך דרושם של יהודי מרוקו כדרך אנשי פולין׳.

ספרותם של חכמי אירופה – ולא רק נושאי הכלים של השלחן ערוך – הגיעה למרוקו, והחכמים עשו בה שימוש נרחב. למשל, ספרו של ר׳ יחיאל מיכל מארפטשיק, פירוש למסכת אבות, קרקוב של״ו, הגיע כעבור כמה שנים לדרום מרוקו. ואילו חכמי אירופה הכירו רק מעט מיצירותיהם של חכמי מרוקו, כי רובך לא הודפסו. עם זאת העובדה שכמה מיצירותיהם של חכמי מרוקו הודפסו גם בערים שונות באירופה כולל אירופה המזרחית, מלמדת שהיה להן ביקוש (ראו בנספח של רשימת הדפוסים).

'ספר חסידים׳ של ר׳ יהודה החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217) צוטט על ידי חכמים במרוקו, ביניהם על ידי יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנד, דף קמא, ע״ב), וכן שימש לחכמים אסמכתה לביסוס מנהגים. למשל, המנהג שלא לקרוא את שם הבן הנולד על שם ההורים החיים; או המנהג שלתוכחות בפרשת בחוקותי מעלים לתורה זקן ועם הארץ(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קמ). וכן מנהגים בקשר לקבורה: אין לחצוב קבר ולהשאירו פתוח, אם אין קוברים בו את המת באותו יום (אליהו מרצייאנו, ’אבני קדשי, עמי 12); המנהג ששמים לבנה בתוך הקבר לפני שטומנים את הגופה, מבוסם על ר׳ יהודה החסיד (י"מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳).

 

ר׳ משה עטייא הסתמך על ספר חסידים בקשר לנישואי קטנה עם זקן('מעט מים; אהע״ז, סי׳ א).

ר' שמואל אבן דנאן הסתמן על ר' ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳(1390־ 1460), שפעל באוסטריה, שלדעתו אין לתת גט בלילה, כמו שאין דנים בלילה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קו).

פסיקות הרמ״א (ר משה איסרליש 1523־1572 מקרקוב) מחבר ׳המפה׳ על השלחן ערוך; לפי מנהגי פולין, היו מקובלים על חכמי מרוקו במידה שרי יוסף קארו 'לא גילה דעתו בשלחן ערוך; וגם אם הרמ״א כתב ויש אומרים׳ אינו חולק על ר׳ יוסף קארו(משה עטייא, ימעט מים; אריח, סי׳ לז). ר׳ אברהם עמאר ממכנאס קבע בהקדמה לתקנות מכנאס:

אנו בני מערבא שפוסקים כדברי הרמ״א היכן שמר״ן(ר' יוסף קארו) לא גילה דעתו, וקבלנו הוראותיו בזה, אפילו נגד אלף פוסקים כמובא בכל ספרי הפוסקים של רבני וגאוני מרוקו.

וכך כתב גם ר׳ דוד צבאח (׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קכו). ר׳ יהושע מאמאן כתב שהמנהג של יהודי מארוקו להטמין בערב שבת את החמין ׳ולכסותו הקדירה מלמעלה בבגדים…. נראה לעניות דעתי למצוא סמיכות למנהג זה… שסמכו על רבנו הרמ״א, באו״ח סי׳ רנז׳(׳עמק יהושע; ח״ד, או״ח, סי׳ כז).

תשובתו של ר׳ יצחק אבן דנאן לאדם המכה את אשתו הושפעה מתשובתו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג, בשו״ת מהד' בלאך, סי׳ פא, שראה בחומרה רבה מעשי אלימות כלפי האשה, וכן מדברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ג, לנושא זה. בכמה ביטויים הוא חוזר באותו סגנון כמו שני החכמים הנזכרים (ראו להלן פרק ט).

המנהג שמי שמת לו בן קורא את בנו אחריו בשם הבן שנפטר, היה מבוסס על הגר״א(רי אליהו מווילנה, 1720־1797).

ר׳ דוד צבאח הביא ראיה מתקנות מדינות ליטא, שאדם שבא מארץ רחוקה צריך ראיה שהוא מישראל, למרות שמתנהג כיהודי(׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קלב, ע״ב).

בהסכמה בטנגייר מיום כ״ה בחשון תקנ״ח (סוף 1797) נאמר, ש'אין לה התרה אלא על דעת מאה רבני אשכנזי. ור׳ יוסף בן משה כנאפו יליד מוגדור(1823) כתב: בכל מדינות פולין וליטא שנתיסדו מנהגם על פי גאוני עולם ממש ועדיין מימיהם אנו שותין. (יאות ברית קודשי, דף נב, ע״ב)

ר׳ חיים משאש הזכיר את חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת אגרות, ובמקום אחר הביא ראיה מרבינו תם ומהר״ם מלובלין(ילקט הקמח; דפים קנא־קנב, קצה). ר׳ משה סופר בעל ׳חתם סופרי(1763־1839) צוטט על ידי כמה חכמים מיד לאחר שחיבוריו הודפסו, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו(׳הלכה למשה; חו״ם, סי׳ קנז, דף קלח). וכן ציטטוהו חכמים במאה ה־20, משה ויזגאן('ויגד משה; יור״ד, סי׳ ב, ה); ר׳ דוד עובדיה (׳צפרו; מסי 673); ור׳ ידידיה מונסונייגו(׳פאת י״ם; סי׳ ב). האחרון גם ציטט את ר׳ יוסף שלזינגר, מחבר 'לב העברי; לבוב תרכ״ט (שם), ואת ר׳ עקיבא איגר(1761־1837) (שם, סי׳ כד).

 

ר שלמה הכהן צבאן מדבדו בן המאה ה־20 ציטט בספרו 'לך שלמה׳ את החכמים האשכנזים הבאים: ר יעקב ריישר אב״ד אנסבך ופראג(נפטר 1733) בעל ישבות יעקב; (יוריד, סי׳ ו); ר׳ יחזקאל לנדאו(1713־1793) מחבר ׳נודע ביהודה; ה'חתם סופרי ור׳ עקיבא איגר (אהע״ז, סי׳ ב); ר׳ דוד צבי הופמן(1843־1921) ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחבר ׳מלמד להועיל; הרב יצחק אלחנן מקובנה (יודיד, סי׳ ו). בספרו ׳מעלות לשלמה׳ או״ח סי׳ ד ציטט את ר׳ עקיבא איגר. במאה ה־20 ככל שהספרים הגיעו יותר למרוקו, והיו קשרים חזקים יותר בין החכמים בארץ־ישראל ומרוקו, ומהם חכמים שעלו לארץ, הירבו חכמי מרוקו לצטט מהספרות הרבנית העשירה שבכל העולם התורני.

ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו ציטט את המלבי״ם על הגאולה שתהיה בשנת תרפ״ו (יסוד הבריאה; דף נו).

גם מושגים מיידיש, כמו יאהר צייט (יום זיכרון), חדרו לשפה העממית של יהודי מרוקו, ומופיעים גם בספרות השו״ת של חכמי מרוקו במאות ה־19 וה־ 20 (שלמה הכהן ילך שלמה; אהע״ז, סי׳ י; משה מרצייאנו, ׳מורשת משה; סי׳ יג; שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; או״ח סי׳ סד); וכן ה'קיטל׳ שמתעטפים בה בימים הנוראים ובליל הסדר(בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קעט).

 

ר׳ שלמה הכהן מדבדו כותב בהקשר למנהגי הספרדים שלא לחזור על כל תפילת העמידה על ידי שליח הציבור בשחרית ובמנחה: 'ומנהג האשכנזים הוא הנכון' החוזרים על כל תפילת העמידה, כי הדבר תואם את הפסיקה בשו״ע או״ח סי׳ קכד, ׳ואין לומר דהטעם הוא דבזמן הזה כולם בקיאים׳(׳ויאסוף שלמה; סי׳ לט).

החסידות בנוסח מזרח אירופה עשתה שימוש ביצירותיהם של חכמי מרוקו כי דיברו ללבם. לספרו של ר׳ אברהם אזולאי 'חסד לאברהם; לבוב תר״כ ותרכ״ג, נוספו על ידי המדפיסים חידושים מר' שמשון מאוסטרפוליא. גם חכמי מרוקו הכירו דמויות מהעולם החסידי. ר׳ יוסף כנאפו בן המאה ה־19 ממוגדור כתב:

יחוד נפלא ונורא מרבינו האר״י ז״ל וביאורו מהמאור הגדול מהר' שמשון מאיסטרופולי והוא מסוגל מאד לכוין בו בכל ערב פסח. ('אות ברית קודש; דף צא)

כמו כן הגיעו למרוקו סיפורי חסידים, ביניהם על הבעש״ט, ואלה תורגמו לערבית יהודית על ידי ר׳ יוסף כנאפו, הודפסו בספרו ׳חסדי אבות; ליוורנו תרמ״ח, ויצאו לאור בשנים הבאות במהדורות נוספות; וכן פורסמו בספרו של ר׳ דוד דאנינו, ׳רודפי צדק; קזבלנקה תשי״א, בהקדמתו של אברהם מוגרבי לספרו ׳מעשה נסים; בו קיבץ סיפורים על צדיקים, הוא ציטט דברים שאמר ר׳ נחמן מברסלב על ערכם של שבחי צדיקים.

מאחר שחכמי מרוקו הכירו את מנהגי האשכנזים, הם יכלו לכהן גם בקהל אשכנזים. כך היה כאשר ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש עבר ללונדון, וב־1751 כיהן גם בתור חכם של קהל האשכנזים במשך שנתיים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

עמוד 133

30/03/2024

 

ר׳ חיים אבן עטר

הקשר הרוחני בין יהודי מרוקו והחסידות היה דו־סטרי, וחסידי הבעש״ט (ר׳ ישראל בעל שם טוב, 1700־1760) העריצו את ר׳ חיים אבן עטר. לפי מסורת חסידית, הבעש"ט ראה בר' חיים מקובל ובעל רוח הקודש, פרסם את שמו במזרח אירופה, והמליץ על לימוד 'אור החיים׳, הרעיון הקבלי 'צדיק יסוד עולם׳ הובלט בכתבי ר׳ חיים אבן עטר וממנו עבר לחסידות.

היו חסידים שראו את ר׳ חיים בדרגה גבוהה יותר מזו של הבעש״ט. ר׳ חיים מצאנז כותב, ש'בעל אור החיים חיבר ספרו ברוח הקודש׳(שו״ת ׳דברי חיים׳, ח״ב, יודיד, סי׳ קה). פירושו לתורה, 'אור החיים׳ נפוץ והתחבב בעיקר אצל החסידים, כי הוא גילה יסודות ורעיונות בתורה שהתוו את דרכה של תנועת החסידות. היו רביים שלמדו את 'אור החיים׳ בלילות שבת או בחודש אלול. הם שאבו ממנו מלוא חופניים רעיונות לדרשותיהם, לעתים מבלי שהזכירו את שמו. הספר הודפס מספר פעמים במרכז ובמזרח אירופה. ר׳ גרשון קיטיווער כתב חיבור בשם ׳סגולת משה׳, ביאורים ומראי מקומות על 'אור החיים׳, עוד בימי הבעש״ט סיפרו חסידי הבעש״ט את שבחי 'אור החיים׳, על גדולתו ונפלאותיו, על קשרים (מדומים) בין אישי החסידות ובינו, על נסים שאירעו לו, על כוחו בביטול גזירות, ועל רצונו של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתפו בהבאת המשיח. ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ־ישראל, ניסה להפגישם. כשהגיע ר׳ חיים לירושלים, אמר עליו הבעש״ט, כי ׳עתה נכנם משיח בן יוסף לירושלים׳(׳מלכי רבנן^,  דף לה)

גם יצירות אחרות של חכמי מרוקו, ובייחוד אלה שנכתבו ברוח הקבלה, היו קרובות ללבם של חסידי הבעש״ט. למשל, לחיבורו הקבלי של ר׳ שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳, שהודפס בזולקווא תקנ״ג, נכתבו הסכמות של ר׳ לוי יצחק מברדיציב ור׳ יששכר דב מזלאטשוב. חיבורים אחרים של חכמי מרוקו על הקבלה התחבבו על יהודי מזרח אירופה, ומהם שהודפסו בתוספת תרגום ליידיש. למשל, ספרו של אברהם אזולאי, ׳חכמת הפרצוף בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכ״ב.

בחברת ׳דובבי דת אמון׳ שבבית הכנסת ׳בית אל' בפאס, בראשותו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, למדו עד קרוב לימינו ׳משנה ברורה׳, חיבורו של ר׳ ישראל מאיר הכהן מלאדי(1838־1933), בעל ה'חפץ חיים׳ על 'אורח חיים׳, וכן את חיבורו ׳גדר עולם׳ על חובת כיסוי ראש לנשים.

הדוגמאות מהספרות שהזכרנו מביאות אותנו למסקנה, שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה היהודית בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות מושבם של החכמים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

 

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר

3. 3. חשד לניאוף

התרת ולד של אשה שבעלה נעדר י״ב חדש מחשש לממזרות. הפסק ניתן בשנת תקנ״ג(1793) במושב בית דינו של הרב אלמאליח ברבאט, ולחתימתו נוספה חתימת הר״מ אלקבי.

שולטאנא בת מסעוד אביחצירא ילדה את יאמנא לאחר שבעלה נעדר מן הקהילה יותר משנה. בעניין זה הביא ר״י קארו שתי דעות: ״האשה, שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי״ב חדש וילדה אחר י״ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי״ב חדש, ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר.״ המחלוקת בעניין נובעת מן החשש שמא בא הבעל בצנעה בתוך י״ב חודש. הדעה הרואה בוולד ממזר מבוססת על פסק של ר״י קארו שניתן על־פי פסק הרמב״ם: אין תולים בדבר שאיננו מצוי, לא ייתכן שהוולד ישהה במעי אמו י״ב חודש. הדעה האחרת מתבססת על פוסקים המניחים את האפשרות שהבעל בא בצנעה. הפוסקים השוקלים את הדעה האחרת מצדדים בה בתנאי שהאשה העידה על בעלה שבא בצנעה.

בחקירת מקרה שולטאנא התברר שבני הזוג נפגשו בקהילה סמוכה בגלל חששו של הבעל מנושים וחששה שלה מצרתה. לפגישתם היו עדים, ולכן כתב הרב יוסף אלמאליח בעניין זה כך:

ואחר שחקרנו ודרשנו בענין הטיב [צ״ל היטב] והוגד מפי מגידי אמת שהם דברים אפשריים להיות כן שיבוא בצינעא לזאוייא הסמוכה ותלך לו אשתו גם היא בצנעא, ולא יבינו אנשי המדינה וכדבר המצוי והנהוג הוי. ומה גם שנתנו טעם ואמתלא לדבר שעשו כן מפני פחד הנושים ולשלא תבין צרתה היושבת בצדה, ולא עוד אלא ששלחנו לאזמור ששם היה המעשה, והודיעו לנו אמיתות הדברים, והוסיפו לבאר בכתב שגם הם שמעו מפי הנשים שכן היו הדברים שהבעל בא לזאוייא בצינעא ושהאשה הלכה לשם אחר הטבילה מפני פחד הנושים וצרתה היושבת בצדה ולכן הדבר פשוט שאין בבת זו שום חשש ממזרות כלל ומותרת לבא בקהל לכ״ע.

בסיכומו קבע הרב שבזכות העדים לעניין זה, אין שום חשש בהכשר הבת שנולדה, ומציין שגם חכמי ישראל יסכימו למה שפסק.

 

אשה הותרה לבעלה לאחר שנחשדה בניאוף ונאסרה על־־ידי חזני העיר. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) קבעו חזני העיר תאפילאלת במקרה של אשה שנחשדה בניאוף כי היא אסורה לבעלה. הרב יוסף אלמאליח התנגד לפסיקתם מפני שגבו את העדויות שלא על־פי ההלכה והתיר את האשה לבעלה. וכך כתב הרב:

ומעתה האיסור שיצא מיד חזני תאפילאלת לאסור אשה על בעלה בעדות שאמרו שבאו לפניהם, ולא העידו בפני הבעל והאשה, ושלא בדרישה וחקירה, הוא שלא כדין ושלא כשורה ושגו ברואה פקו פליליה ואין לסמוך על הוראתם ואיסורם.

אמנם העדים העידו לפני חזני העיר, אך אלה לא הקפידו על ההלכה בעניין איסור אשת איש המורה לגבות עדות לפני הבעל והאשה. חזני העיר אף לא חקרו את העדים כנדרש וסמכו על הקול שיצא, אבל בקול אין ממש ואין לאסור על־פיו. הם סמכו גם על בדיקת הנשים, שעליה כתב הרב: ״הס שלא להזכיר ולהסתבך בקורי עכביש של בדיקת הנשים שאין בה ממש.״ גם על־פי הודאת הנחשד ועדותו אין לאסור את האשה, משום שהוא מפורסם ברשעותו וגם בהיותו מוֹסֵר ואלָם. גם על־פי הודאתה של האשה עצמה אין היא נאסרת, משום החשש שאולי נתנה עיניה באחר, ובוודאי ובוודאי אם יש עדות שהיא נאנסה בידי הנחשד. בסיכומו כתב הרב: ״כלל העולה שהאישה הזאת בחזקת היתר עומדת, והחזנים ראויים לעונש גדול ולסלקם מאומנותם עד שיחזרו בתשובה.״

 

4. 4. ירושת הקניין והשררה של בית הכנסת

בית הכנסת במרוקו, כמו בקהילות יהודיות אחרות, מלבד היותו מקום התכנסות לתפילה שימש מרכז החיים החברתיים של הקהילה. הוא היה מקום ללימוד תורה, להתכנסות חברי הקהילה ולעתים גם מקום מושב לחברי בית הדין ולסופרי סת״ם. מקצת בתי הכנסת היו בבעלות הציבור ומקצתם – בבעלות פרטית. על־פי השאלות והתשובות העולות מחיבורו של הרב אלמאליח בנושאים של ירושה ושררה של בית הכנסת, אפשר ללמוד שרבים מבתי הכנסת במרוקו היו בבעלותם של אנשים פרטיים, והשררה בהם שימשה מקור הכנסה למכהנים בתפקידים.

אחד מבתי הכנסת בעיר פאס נוהל שנים רבות בשותפות בין הרב שאול לרב משה, בני משפחת אבן־דנאן. הרב משה הניח אחריו בן, ואילו לרב שאול לא היה בן. נכדו סעדיה, בן בתו של הרב שאול, שהיה תלמיד חכם, שאל בעצתם של כמה מחכמי הדור, ורק קצתם פסקו שיש לו חלק בירושה בשררת בית הכנסת. הנכד שאל גם בעצתו של הרב אלמאליח והציג בפניו את פסיקות החכמים שנחלקו ביניהם, ובתשובתו המקיפה אכן קבע הרב אלמאליח שחלקו של הסב בירושה בשררת הרבנות בבית הכנסת אכן עומדת לזכות הנכד.

ר׳ מרדכי בירדוגו ירש את השררה בבית הכנסת מחמיו מכיוון שהיה ראוי לתפקיד, אף־על־פי שהיו לחמיו עוד שלוש בנות. לאחר פטירתו של ר׳ מרדכי ניהלו שני בניו, יקותיאל ורפאל, את בית הכנסת. אחת מגיסותיו של ר׳ מרדכי התאלמנה ולאחר שנישאה שוב לתלמיד חכם דרשה את חלקה מכוח זכות אביה. הרב אלמאליח פסק בשנת תק״ן(1790), שלאלמנה אין זכות בשררת בית הכנסת מכוח אביה, והזכות נתונה לחכם ר׳ מרדכי ולבניו, יקותיאל ורפאל, שירשו אותה מאביהם.

בשנת תקס״ז(1807) פסק הרב אלמאליח בעניין אלמנה שמכרה רבע מבית הכנסת עם זכות השררה. הדיינים אישרו את המכירה, אבל בנה ערער עליה בטענה ששררת בית הכנסת עוברת בירושה מאב לבן. הרב אלמאליח פסק כי למרות התוקף שנתנו החכמים למכירה, אין להם רשות להפקיע את זכות השררה מן הבן, שאליו היא עוברת בירושה ולא אל האלמנה.

בתשובתו של הרב מכסלו תקס״ו(1805) אנו למדים על שררת בית כנסת שעברה בירושה וכן על ירושת קניין חלקי של הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת. גם בשנת תקס״ז(1807) דן הרב בעניין ירושת בית כנסת, המלמדת על היותו קניין פרטי.

 

5. 5. פנייה לגויים לסייע בדיני ישראל

בכמה מן התשובות שיפורטו כאן עולה התופעה של פנייה לגויים לסייע באכיפת הדין.

בקהילת אל־קצאר היתה תקנת קהל בעניין קניית שעווה. שלמון אסאייג, אחד מחברי הקהילה, עבר על התקנה, וכעונש העלילו עליו חבריו בפני השלטונות בדברים שאינם קשורים לעברה שביצע. שלמון נאסר ונקנס על־ידי השלטונות, ועניינו אף הובא בפני חכמי תיטואן והללו החרימו אותו. בסופו של דבר הגיע שלמון אל הרב אלמאליח, וזה פסק כי לא נעשה לו צדק מכמה טעמים: לדעת הרב, לא היה שלמון נוכח בשעת הסכמתם של חברי הקהילה ולכן לא חתם על תקנת הקהל; כמו כן סבר הרב שאין להעניש אותו יותר משמענישים גזלן, שאינו חייב בנידוי אלא רק בהשבת הגזלה. בתשובתו הוכיח החכם את הרבנים שנתנו יד לסבלו של שלמון. לדעתו, לא חל עליו שום דין מוסר, כפי שטענו נגדו, ויש להחזיר לו את הסכום שהפסיד בגלל התערבות השלטונות.

בין ראובן לשמעון פרץ ריב, ועניינם נידון בדיני ישראל והושכן שלום ביניהם, אבל למרות ניסיונות הפישור הוסיפו השניים לריב. לאחר זמן מה התלונן ראובן בפני השר ששמעון קיללו, והוכיח זאת בעזרת עדים. השר כעס על שמעון וכלא אותו בבית הסוהר, ורק לאחר ששילם קנס כספי גבוה שוחרר שמעון מכלאו. הרב אלמאליח נשאל בסוגיה זו ופסק שעל ראובן חל דין מוסר ועליו לפצות את שמעון על ההפסד הכספי שגרם לו.

בשנת תקס״ג(1803) דן הרב אלמאליח בדרישתו של שמעון להחזר כסף מיתומים, בני ראובן, בטענה שאביהם הוציא ממנו את הכסף שלא בהגינות בעזרת התערבותם של השלטונות. הרב אלמאליח פטר את היתומים מן התשלום.

וכך כתב בעניין זה: ״מה שתקף ראובן ממונו של שמעון ע״י גויי׳1ם], כי אמר שהניח אחיו ממונו בעיר בעת פטירתו ולא ידע מי היה לו, ולקחו. ועי״כ [ועל ידי כך] הלך לקבול לפני המלך יר״ה ושלח משרתו להשר לתפוס לו ממונו והעליל השר על שמעון שהוא הגנב וגזר עליו לתת סך קצוב בעלילה״(חלק ב, סימן יג).

 

מתשובותיו של הרב אלמאליח עולה שהשלטונות לא התערבו בדיונים בבתי הדין היהודיים, אלא אם כן נתבקשו לעשות כך על־ידי אחד הצדדים. קשה לקבוע אם נמנעו השלטונות מלהתערב בכל המקרים, או בקצתם ובאלו מהם, אך בוודאי אפשר להסיק שתופעה זו היתה נהוגה בתקופתו של הרב אלמאליח.

 

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן

 

"זאת תורת העולה"

 "זאת תורת גאולתנו – העולה והמעולה – מכל הגאולות",

בעז"ה – בניסן הקרוב – מתוך ניסים ונפלאות.

כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא א  = אלופו של עולם.

עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו,

גם המלחמה הנוראה – "שמחת תורה תשפ"ד –  בה אנחנו שרויים,

כשם שגאל את אבותינו ממצרים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

/סוד הגלות והגאולה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,

היא העולה על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:

 הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:

 

"ובדרך רמז תרמוז  הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,

לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות

אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"

 

א.  "זאת תורת העולה".

 גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.

 

פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.

רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.

 

הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:

 

א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.

ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".

 

רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.

 

רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:

 

"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).

 

רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג).  ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג).  הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס.  ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.

 

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

 

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).

 

 

 

                      ב.  "זאת תורת העולה – היא העולה…"

התורה היא המעולה שבכל העליות.

 

  שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".

 

 

                                 ג. "על מוקדה על המזבח".

       זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.

 

 "מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:

 "הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).

 "על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,

 רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.

 

ד. "כל הלילה עד הבקר,

       ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).

תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.

 

 

 

הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה  מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".   

 המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:

 500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.

 

לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב:  "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).

 

ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.

 

"אש תמיד – אף בשבת.

 תמיד – אף בטומאה.

תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).

 

אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.

חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.

 

הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.

הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.

הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.

בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.

 

האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.

השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?

התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).

 

מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י  לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.

 

המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.

כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.

 

הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.

ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.

 

עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,

כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.

תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.

אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.

 

רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.

לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.

 

הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.

 הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).

רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,

ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.

 

בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.

 

הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").

כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.

 

הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.

באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".

הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.

 

החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".

 

עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט,  דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.

העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).

 

על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.

 

הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,

והגאולה שלנו.

 

בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:

 

החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.

 

החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.

 

דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)

המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",

בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".

 

אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,

נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:

 

הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,

 יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.

 

מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.

 

כאשר נוסיף 2854  שנים לאותן 2854 הקודמות, נ

נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:

"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס…

 והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים, אשר ביהודה" (עזרא א, א).

 

השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.

הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.

 האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.

 

ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.

 קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.

 

כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.

האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.

 

יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה  ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:

 

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.

כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים,

ועָלַיִךְ יִזְרַח יהוה – וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).

הפס' החותם את המזמור לחג הפסח ויום העצמאות.

 

"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,

 בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',

ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו"

(הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).

 

"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.

 

"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).

ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".

 

הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:

 "ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין ה' יתברך חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר.

 

וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.

 

 ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".

 

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).

המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).

 

לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה. 
 זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,

 ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.

 

 "ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".

הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.

     

עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).

כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.

ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.

 

ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,

 בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).

 

ב.  "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,

ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).

ג.  "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).

 

"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).

קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה) 

 

           "זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)

 קידוש עולם החומר.

 

פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.

 

הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).

הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".

 

בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.

 

הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).

יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,

 כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",

 והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.

יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.

 

הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.

 

הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה", 

שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.

הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.

כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.

הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.

כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.

 

כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.

 

בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.

בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.

 

הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".

 

חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.

ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,

 ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

שחרור השבויים בשלום, והשמדת העמלקים האיסלמיסטים החמסניקים והחיזבלניקים

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה.

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.  

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה בת קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. מרדכי מוטי הכהן בן אסתר

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.

הענקת חסות או רדיפה ?

'הכופרים אינם צדיקים'

 

במשך מאתיים שנה לאחר מותו של מוחמד, השליטים המוסלמים פיתחו גישות סותרות כלפי נתיניהם היהודים. ההבדל בין הגישות הוביל למאבק פנימי בתוך האסלאם, בו נעו השליטים בין שתי עמדות קיצוניות ־ הענקת חסות מחד וחוסר סובלנות מאידך – מאבק שמגדיר את היחסים בין מוסלמים ליהודים עד עצם היום הזה. מאפייני היחסים האלה נעים בין חסדיו של החיליפה עומר אבן אל-חיטאב (634-644) לבין רוע לבו של החיליפה ג'עפר אל מתווכל מאתיים שנה מאוחר יותר.

כתות נוצריות (כמו הקופטים) שנרדפו על-ידי שליטים ביזנטינים נוצרים, גם סייעו למוסלמים נגד ביזנטיון.

 

בשנת 638, בהנהגתו של החיליפה השני עומר אבן אל-חיטאב, אבי אשתו השנייה של מוחמד, התקרבו כוחות האסלאם לירושלים. העיר הייתה תחת שלטון נוצרי ביזנטי ומאז ניצחון הביזנטים נגד הפרסים, עשר שנים קודם לכן, יהודים לא הורשו לגור בה ואף לא לשהות בה בלילה. בדרכו לירושלים מצפון, עומר כבש מספר ערים שהיו בשליטה ביזנטית-נוצרית, כולל חומס, דמשק וטבריה. בעיר חומם, היהודים סייעו בגלוי לכובש המוסלמי בתקווה להשתחרר מהדיכוי הנוצרי. חיילים יהודים לחמו בהתנדבות בשורות הצבא המוסלמי, בעוד יהודים אחרים פעלו כמורי דרך או ספקו מזון לצבאות המוסלמים.

 

כאשר משלחת נוצרית נסעה מירושלים לפגוש את עומר בחורן – היא רמת הגולן של היום – נחתם הסכם בין הצדדים לפיו יוענקו לאזרחים הנוצרים בירושלים ביטחון לנפש ולרכוש, ויובטח ביטחונן של הכנסיות. אך כל האזרחים הלא-מוסלמים נדרשו לשלם מס גולגולת, הג'יזיה, ומי שדחה את נאמנותו למוסלמים ניתנה לו האפשרות לעזוב את העיר. לאחר חתימת ההסכם, עומר עשה את דרכו לירושלים, ועם הגעתו קיבל את מפתחות העיר מן הפטריארך הנוצרי. זו הייתה הפעם הראשונה בה מוסלמים משלו על ירושלים.

 

היהודים ביקשו מעומר הרשאה, שתאפשר למאתיים משפחות יהודיות להתגורר בירושלים. אך מאחר והפטריארך הנוצרי התנגד לכך בכל תוקף, עומר קבע את מספר המשפחות לשבעים. ליהודים אלה הוקצה רובע דרום־מערבית להר הבית, באותו אזור בו שוכן היום הרובע היהודי בעיר העתיקה. רובע זה הוא סמוך לאתר בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, ומאוחר יותר נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס – טרם הריסתו על ידי הרומאים – ובקצהו הדרומי עמדה כנסייה ביזנטית מפוארת. שבעים המשפחות היהודיות הורשו לבנות מכללה דתית ובית כנסת, וגם להתפלל ליד הכותל המערבי ששרד במתחם בית המקדש של הורדוס. באותו זמן בערך, הישיבה התלמודית של טבריה נעה דרומה לירושלים.

 

הויתורים של עומר בירושלים הוכיחו ליהודים את אהדתו לצרכיהם. על פי המסורת, ובהשראת יחסו האנושי של הח'ליפה כלפי הלא-מוסלמים, העניקו לו היהודים את הכינוי אל פארוק ('המסוגל להבחין בין אמת לשקר'). הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך. מקורות יהודיים אחרים נותנים משנה תוקף לתיאור זה. מקורות אלה מציינים, כי כאשר עומר כבש את בבל, הוא הרשה למנהיג הקהילה היהודית שם, בוסתנאי בן חינינאי, להמשיך ולכהן 'כראש הגולה בבבל. לאחר כיבוש פרס, עומר אף העניק לבוסתנאי לאישה את איזדונדאד, בתו של פיזרו השני מלך פרס. למרות שיהודי חיייבר גורשו לתלמא ויריחו בתקופת שלטונו של החיליפה עומר, נאמר שהוא הציל אותם ממחסור על-ידי כך שפיצה אותם עבור מחצית מערך אדמתם.

 

אולם עומר עשה הבחנה ברורה בין יהודים למוסלמים כפי שעשה זאת מוחמד. אחד האנשים שנכנסו אתו לירושלים בשנת 638, היה יהודי שהתאסלם, כעב אל-אחבר.

לבקשתו של עומר, כעב הצביע על הסלע שם נבנה בית המקדש ע״י שלמה מלך ישראל, למעלה מ-1,500 שנים קודם לכן. כאשר כעב ניסה לשכנע את עומר לבנות את מסגד עומר צפונית לסלע הקדוש, ולא בדיוק במקום שבו עמד בית המקדש, הוא הואשם בנטיות יהודיות. 'אתה רוצה להידמות ליהדות' – אמר אז עומר לכעב – אבל אנחנו המוסלמים מצווים להתפלל רק לכיוון הכעבה, כלומר לכיוון מכה.

 

הערות המחבר: אליעזר בשן (שטרנברג), Omar ibn al-Khattab,' Encyclopaedia Judaica', כרך 12, טור 1382. פארוק הוא שם ערבי פופולארי, שפירושו חכם.

הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך מדרש נסתרות דרבי שמעון בר-יוחאי, הוא חזון שנגלה לרבי שמעון בר-יוחאי(שנפטר במחצית המאה השנייה לספירה) כאשר הסתתר במערה בהיותו נרדף על-ידי הרומאים. התגלות זו נחשבת על-ידי אחדים כחזון עתידי בהיסטוריה האסלאמית, למרות שחוקרים רבים מציינים כי היא מקדימה את האסלאם בארבע מאות שנה ואינה יכולה להשתייך לתקופה כה עתיקה. הוא קובע כי 'יקום מלך שיתקן את הפרצות באזור בית המקדש, יילחם באויב וישמיד את צבאותיו', דברים אלה מיוחסים לכליף עומר.

הכליף עומר אבן אל-חיטאב לא היה אותו עומר שניסח את אמנת עומר, שקבעה את מעמד הד'ימי. הדבר התרחש כמעט בוודאות כשמונים שנה לאחר מותו של עומר אבן אל-חיטאב, על-ידי כליף משושלת אחרת, עומר אבן עבדול-עזיז.

הכינוי'אל-אחבר' בא לציין חוקר שאינו מוסלמי.

 

עומר אבן אל-ח'טאב מת בשנת 644, לאחר עשר שנות כהונתו כח'ליפה, ובטרם התקבלה ההחלטה להקים את כיפת הסלע הנושאת את שמו. לאחר מותו של עומר, כעב נשאר בחצרו של החיליפה השלישי, עות'מאן (644-656). אך הסכסוך שהיה לו עם מוסלמי דתי מלומד אבו דהר, שאף נזף בכעב על עצותיו לחיליפה, תרם לכך שסופרים מוסלמים מוקדמים התייחסו ל-כעב כאב-טיפוס לאופורטוניזם יהודי.

כעב נשאל על-ידי עות'מן האם שליט יכול לקחת כסף מהאוצר כאשר הוא במצוקה, ולהחזירו מאוחר יותר. כאשר כעב ענה כי מותר הדבר, אבו-דהאר נזף בו באומרו: 'אתה בן היהודים רוצה ללמד אותנו ?'

 

בשנת 670, החיליפה לבית אומיה, מועאוויה אבן אבי סופיאן, הורה על בניית 'כיפת הסלעי המתוכננת של עומר על הר הבית. מועאוויה רצה שהכיפה תהיה גבוהה ומרשימה יותר מכל הכנסיות הנוצריות בעיר. בנייתו של המיבנה המשושה המרשים, ארכה עשרים ואחת שנים.

 

'כיפת הסלעי – קובת א-סאח'רה, – נקראת לעתים 'מסגד עומר', אך למעשה היא איננה מסגד. זהו מקדש שנבנה על חלקו הקטן והגלוי של סלע, עליו עמד פעם בית המקדש אשר לשלמה. היהודים מאמינים כי על סלע זה הציב אברהם את יצחק, כדי להעלותו לעולה, וגם כי במקום זה חלם יעקב את חלומו על סולם שראשו הגיע השמיימה. מאוחר יותר במסורת המוסלמית, סופר כי מוחמד עלה לשמים מאותו סלע על סוסו, אל-בוראק – ופרסת סוסו המוטבעת על הסלע מוצגת למבקרים עד עצם היום הזה – למרות שאין בקוראן כל איזכור לכך שמוחמד ביקר בירושלים.

 

החיליפה עבד אל-מלכ, יורשו הרביעי של אבי סופיאן, השלים את הבנייה של כיפת הסלע בשנת 691. הוא מינה משפחות יהודיות לשמירה על הר הבית – בפי המוסלמים אל-חרם א-שריף (המקום הקדוש והנאצל) – והפקיד בידם את התחזוקה ושמירת הטהרה של המקום, כמו גם עשיית כלי זכוכית ומנורות להדלקת האורות. הוא גם קבע כי היהודים העובדים בכיפת הסלע יהיו פטורים מתשלום מס גולגולת, הג'יזיה. כמו עומר לפניו, עבד אל-מלכ עשה ויתורים ליהודים, ואפשר לכמה מהם לתפוס עמדות מפתח תחת שלטונו. יהודי בשם סומייר היה מופקד על הטבעת המטבעות של הח'ליפה בדמשק, ובשנת 698, יהודי אחר היה מינהלן של העיר ביזרתה שבצפון אפריקה.

לאחר שהושלמה הבנייה של כיפת הסלע, עבד אל־מלכ החל בהקמת מסגד אל- אקצא ('הרחוק ביותר') במתחם אל-חרם א-שריף. מסגד זה נבנה על אתר של בית תפילה קטן שנבנה על ידי עומר – שם עמדה קודם לכן כנסייה ביזנטית. הבניה של מסגד אל-אקצא הושלמה בשנת 705, על ידי החיליפה אל-ווליד, בנו ויורשו של עבד אל-מלכ. המסגד נהרס ברעידת אדמה בשנת 746, ונבנה שוב כעבור שמונה שנים על ידי החיליפה העבאסי אל-מנצור.

מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.

 

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 46

האגדה לבית בל-חנס

בת שמונה הייתי כשבישרה לי אמי שאני גדולה כבר ומבינה עניין, ואוכל להצטרף לעליה לרגל המסורתית אל קברו של הצדיק, רבי שלמה בל-חנס, הקבור ב״אג^'בלו אוריקה״, בפריפריה של עיר הולדתי, מראכש. לא גיליתי שום סימני התלהבות ותגובתי הפסיבית עוררה כעס רב בקרב בני משפחתי.

״מה לי ולרבי שלמה בל-חנס? מעדיפה אני לנסוע עם חברותיי לקייטנה במוגדור. שם בוודאי אמצא יותר עניין בפעילויות המגוונות וגם האוכל שם טעים לפחות…״ את טענותיי הבאתי בלחש וביראת כבוד לאמי הניצבת מולי. פניה הביעו זעזוע עמוק והיא החלה לנשק בנמרצות את קצות אצבעותיה, ממלמלת שוב ושוב: ״אמות אם רק אשמע אה שמו או קולו״, ומעלה את שתי ידיה מעלה לכיוון עיניך הדומעות.

כלל לא הבנתי מדוע היא הייתה מזועזעת וכעוסה עד עמקי נשמתה, ומדוע אבי הצטרף אליה ועיניו הירוקות פעורות לרווחה. נשימותיו נעשו קצרות וקצבן לא סדיר. הוא החסיר בוודאי לא מעט פעימות. כמעט שחשתי את הלמות לבו שהיה חלש בגלל האסטמה שתקפה אותו לעתים קרובות.

הצטערתי על שהייתי עלולה להיות הגורם לעוד התקן שכזה, ונסתי על נפשי לכיוון ביתה של סבתי אסתר. סיפרת' לה על כך והייתי סמוכה ובטוחה שאמצא אצלה אוזן קשבת ושהיא בוודאי תבין עניין ותדע לשכנע את הוריי בצדקתי. דבר מכל זה לא קרה. סבתי טענה שאם הוריי החליטו שהגיע זמר לביקור בקברו של הרב, עלי לציית להם בלי אומר ודברים היא הושיבה אותי מולה, על שרפרף העשוי מעץ בוק וחבלים והתרתה בי שלא אקטע בשאלות את הסיפור שהיא עומדו לספר לי…. וכך סיפרה לי סבתי:

״…ידוע לך, בתי, ששם משפחתנו הוא גם בל-חנס, ושאתם צאצאיו של הצדיק המהולל, רבי שלמה בל-חנס, הקבור באוריקה.

לכבודו של ר׳ שלמה בלחנס- אג׳באלו-אוריקה, חובר שיר מיוחד: ״נודע בשערים שמו, קדוש הוא מה שמו ומה טעמו, הוא רבנו שלמה, בלחנס שמו נקרא, רבנן: אוריקה נתקדשה, כ׳ בה עלה בקדושה, לגן עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה רבנן״. גם לצדיקים או קדושים רבים אחרים חוברו שירים ופיוטים.

אְנְמוּת פְחְסוּ אְוְ אִיסְּמוּ -אמות אם רק אשמע את שמו או קולו

כֻּרְסִי דְל חְבּאל -שרפרף

האגדה הרווחת במשפחתנו מספרת שלסבתא שלך, סבתו של סבא מאיר, לא היו ילדים, וגם כשהיא הרתה ונולד לה תינוק, הוא חי שבועיים בלבד והלך לעולמו.

היא התגוררה בעמק האוריקה בזמן שהרתה ונשאה ברחמה את שלמה הקטן, והמיילדת התקשתה להגיע אליה כדי לסייע לה בעת הצירים. אך קרה נס והתינוק נולד בריא ושלם, והנה הוא חי שבוע, שבועיים, חודש, הוא יונק ופורח כמו יתר התינוקות. אמו לא נהגה להיפרד ממנו, אף לא לשנייה, ושמרה עליו מכל משמר. היא לא ישנה לילות שלמים והשגיחה עליו יום וליל. לילה אחד, נפלה עליה תרדמה, וכאשר התעוררה באמצע הלילה, הבחינה בנחש ענק הכרוך סביב שלמה הקטן ומסרב לזוז ממנו.

על אף האימה שאחזה בה, הייתה אמונתה בקדושים ובנסים כה חזקה עד שהאמינה שאם תדבר בנועם עם הנחש ותגיש לו אוכל בקערה, יסכים הלז להתרחק מן התינוק המתחיל לגלות סימני רעב ואי-נוחות. על כן נטלה קערת חרס קטנה, שברה לתוכה ביצה טרייה והושיטה אותה לנחש במילים אלו: ״נחש נחש, הנני משביעה אותך בשם אלוקים היקר, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לבני ולי. אתן לך לאכול מתי שרק תרצה בכך, אך בבקשה, הנח לי להניק את תינוקי המסכן הרעב! אנא ממך! אני מתחננת בפניך! תינוקות רבים נפטרו לי, והתינוק הזה שלפנייך הוא כל עולמי. לא אוכל לחיות אם יקרה לו דבר רע כלשהו. בבקשה, תאכל ולך לדרכך. היה שלום, חברי הטוב!״

הרים הנחש את ראשו, הוציא את לשונו, הביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, ניגש אל קערת החרס ושתה את כל תוכנה, ולאחר מכן, פנה לדרכו ונעלם. מיהרה סבתא להרים את שלמה הקטן, בדקה אותו היטב לוודא שלא נגרם לו שום נזק חלילה, ומשראתה שהוא בריא ושלם ורק חסר סבלנות כהרגלו לפני ארוחתו, חלצה את שדה הימני ואחריו את השמאלי והניקתו. אז נרדם התינוק השבע ושוב ישן ב״אל קונה״. באותו לילה, לפני שנרדמה, ביקשה סבתא מסבא להיות תורן ולשמור על התינוק. בחלומה, הופיע שוב אותו נחש. ראשו היה עטור בהילה מיוחדת והוא השמיע קולות צהלולים ושמחה. סבתא שאלה אותו בחרדה: ״שלום לך, חברי הנחש. מה תרצד ממני? אני שפחתך לתמיד, ואעשה כל שתבקש ובלבד שלא תזיק לשלמה בני הקטן. הוא כל מה שיש לי בעולם!״ ענה הנחש: ״בקשה אחת לי אלייך ולא אטריד אותך יותר. מרגע זד ואילך, תינוקך יהיה גם שלי. את תניקיהו אמנם ותמשיכי לגדלו, אך עליך להעניק לו שם נוסף אשר יקנה לי זכות על קיומו!״ ״אעשה כרצונך! איזה שם תרצה להעניק לו, חבר הטוב?״ ״בל-חנס (בן הנחש)״, אמר. ״אם זהו כל רצונך״, נעתרה לו סבתא, ״הדבר לא קשה כלל ואעשה זאת מיד. מעתה יהיה לתינוקי שם חדש נוסף: שלמה בל-חנס. הוא יהיה גב בנך ואנחנו נשמור עליו ביחד!״ מאז אותו לילה, קראו לשלמה הקטן – שלמה בל-חנס. שם זה הפך לשם משפחתו וליווה אותו עד לפטירתו, בשיבה טובה רבי שלמה בל-חנס שגדל והיה לחכם בתורה, סייע לחולים מסכנים שבאו וביקשו ממנו ברכת החלמה. מסופר שברכותיו נענו בדרך כלל ושהוא חולל ניסים בעבור כל מי שביקש את עזרתו. גם לאחר מותו ועד עצם היום הזה, כל יהודי שמבקר במרוקו, מבקש לעלות לקברו באוריקה.

מסופר עוד שהמתפללים הפוקדים את קברו ומבקשים ממנ נס, נוהגים להתפלל ליד הקבר ולהסתגר בחדרו בעת התפילה עד להתפרצות של מים מתוך הקבר. המים הקולחים מעידים על נוכחותו של הצדיק ועל היעתרותו לבקשת המתפללים כשיוצאים המים מן הקבר, מזדרזים הנוכחים להרטיב את גופם במים אלה, הנחשבים סגולה לרפואה, בריאות ואריכו ימים. כאשר אין יוצאים מים, זהו סימן לכך שהבקשה לא נעתרה. אז חוזרים המתפללים לאחר כמה חודשים לקברו ש ל הצדיק, ולא ניכר בהם חלילה כל ייאוש.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 36

הגוזל

החורף שפקד ארצות אירופה אילץ את העופות לנדוד למדינות חמות יותר שבהן החורפים מסתכמים בממטרים פזורים בלבד. לכן לחופי מרוקו הופיעו גלים של ציפורים נודדות, בעודן נמלטות משמים מייסרים. היה קשה לגלותן בין ערפילי העננים שעטפו את נהירתן.

במרקש, הכפור נמשך זמן קצר בלבד ועם בואם של החסידות והסנוניות הראשונות, ידעו כולם ברובע שעונת החורף תהיה קצרה ומתונה.

תחילה הציפורים שביקרו במלאח היו לגששיות. הן סקרו את האזור כולו ורק אז סימנו לבני זוגן להתחיל במלאכת בניית הקן. הן בחרו בדרך כלל פינות מוסתרות בבניינים עם חצר פנימית. נראה שרוב הבתים ברובע היהודי אכלסו משפחה אחת או שתיים של סנוניות.

התשובה לחידה כיצד הן בנו את הקן שלהן מעל פני משטח חלק, ללא שום תמיכה מוצקה, נותרה עלומה בעיניי.

בביתנו שלנו הופיע לו קן סנוניות צמוד היטב לחיבור בין שני קירות ותקרה. בוקר אחד הקפיץ אותי ממיטתי ציוץ עדין של ציפורים בקנן. העונג שלי ארך זמן קצר מאוד כי מינט, החתולה שלנו, החלה לילל בפעם הראשונה.

״ ממה ״, צעקתי לסבתי מיד כאשר גיליתי את קן הציפורים, "יש לנו אורחים מכונפים, האם תגרשי אותם?"

"לא אעז לעשות זאת, ילדה", השיבה לי, "כי ידוע שציפורים מביאות מזל לאלה שמארחים אותן", הוסיפה בשמחה. "מה שברור הוא, שיהיה עלינו לפקוח עין על מינט ולנסות לסכל את ניסיונותיה ללכוד אותן".

"מינט לעולם לא תוכל להגיע לפינה שלהן וגם לא לטפס על קיר חלק ואנכי, ממה", עניתי לה, מאוכזבת מהערתה חסרת הסבירות.

"ילדה", היא אמרה בחיוך, "תופתעי מאוד מביצועיו של חתול שרוצה ללכוד טרף. בכל זאת, עדיף לא להשאיר כיסא צמוד לקיר בקרבת הקן. כשהביצים יבקעו, נזהר שבעתיים כי הקטנים עלולים לצנוח מקנם".

דבריה של סבתי זרעו בלבי פחדים נוראיים. שנאתי את התמונה שהצטיירה מול עיניי ובה מינט טורפת את הגוזלים. הפתרון הפשוט היה להרחיקה מהבית במהלך היום ולנעול אותה בחדרי בלילה. העברתי גם שטיחון קטן מחדרי אל הרצפה שמתחת לקן בשביל לרכך את הנפילה במקרה שאחד הגוזלים יישמט החוצה מן הקן.

בחלוף שבועות מספר, הביצים בקעו למשפחה שלמה של שישה גוזלים רעשנים מאוד. בסמוך לקן, סבתא פיזרה מעל המשטחים פירורי לחם והציבה קערות מלאות מים.

"האם ידעת שהציפורים חוצות מרחק של כ-300 ק"מ ביום על מנת לספק מזון לגוזליהן?" ציינה ממה בפני.

"הן עוברות את כל המרחק הזה כדי להאכיל את צאצאיהם? את בוודאי מתלוצצת", טענתי כלא מאמינה.

"לא, ילדתי, איני מתלוצצת כלל! ההורים חייבים להאכיל אותם פעמים רבו כדי שיגדלו מהר", ענתה בנימה רצינית.

לאחר השיחה הגלויה החלטתי לא לעזוב את הבית ולהישאר בסביבה כדי לפקח על המסעות הרבים של הורי הגוזלים. תנועתם המסחררת של הסנוניות הניבה פרי רוב הזמן. הם חזרו לקן עם תולעים מתפתלות או חרקים כלואים במקוריהם, אותם תחבו לגרונם הפעור של צאצאיהם.

משפחת הסנוניות המשיכה להתפתח על פי כל כללי הטבע. למרות מבול של נוצות שצנח רוב הזמן אל תוך צלחותינו, איש מאיתנו לא העז להתלונן. סבי סבל מאוד מהרעש שהגוזלים יצרו, במיוחד לקראת שובם של ההורים עמוסי מזון במקוריהם. היה נדמה שכל המזון שבעולם לא יצליח להשביע את הציפורים הרעבות.

בוקר אחד, שמעתי ציוצי בהלה שהקפיצו אותי החוצה מחדרי. הסנוניות הבוגרות ריחפו סביב גופו העצל של אחד הגוזלים. התקרבתי ובעדינות הרמתי את היצור הקטן והוורוד שרעד כולו, עירום מנוצות וכמעט שקוף. נלחמתי על מנת להשיבו אל הקן, אך לשווא.

גבוה מדי עבורי, חשבתי, לפני שרצתי להזעיק את סבתי.

"ממה, הגוזל הזה נפל מהקן. עזרי לי להשיב אותו אליו".

"הוא לא נפל מהקן, ילדתי היקרה", ענתה לי בעיניים עצובות. "הוא פשוט נזרק על ידי אחיו החזקים יותר ממנו. כולו עור ועצמות ואין לו מספיק כוחות כדי לפלס לו מקום ביניהם. ההורים אינם יכולים לחלק את המזון בכמויות שוות ביניהם ובסופו של דבר החלש פשוט מגורש מהקן ועתידו למות".

"זה נורא", השבתי, מזועזעת מהיעדר האחווה וחוסר התחשבות בייצור החלש. "מה אנו יכולות לעשות?"

"ריבון עולם", נאנחה סבתי. "אל תהיי כל כך מופתעת, זה נושא בסיסי בעולמנו.

אין מקום לחלש, החזק הוא הקובע", דקלמה לי.

לא אהבתי כלל את המידע שגילתה לי והרגשתי עצובה ומבולבלת. "זה פשוט לא צודק", מלמלתי.

"אני יודעת, אבל מי בכלל דיבר כאן על צדק?" ענתה סבתי. "החיים הם התמודדות מתמדת ואם אתה עדין מדי, סיכוייך לשרוד קלושים".

 

״ ממה, אני מסרבת לקבל את הסיכום היבש הזה, אני מצפה ממך שתעמדי לצדי ולא תרימי ידיים", תבעתי, חשה כאילו יצאתי מגדרי.

"ואיך לא, חמדתי, כאן הכוח שלנו. בואי אתי, אנו נעזור לגוזל הזה לשרוד".

צעדתי אחריה, לבי כבד עליי יותר מעוגן ספינה. בשונה ממני, סבתי פסעה קדימה, קלילה כפרפר. ידעתי עד כמה היא חכמה ומלאת פתרונות כשהיא ניצבת מול אתגר רציני. במרפאתה הזעירה לרפואה אלטרנטיבית היא הצטיידה בטפטפת ובפיסת צמר גפן שאותה עטפה בבד דק ורך והניחה בתחתית של ספל ריק. היא השכיבה בקן המאולתר את הגוזל ושיכנה אותו בכלוב.

"אנחנו צריכות את כל החרקים והתולעים שנוכל למצוא. אני מקווה שאינך פוחדת מהם", אמרה בבדיחות.

"בקושי, אך הם גורמים לי לצמרמורת", עניתי, אפופה בתיעוב מיידי. 'אין בכוונתי לתת לגוזל הזה למותי שכנעתי את עצמי, ומחוסר ברירה ליוויתי את סבתי. היו לנו אדניות מלאות בפרחים בחצר הפנימית של הבית. סבתא הקישה בתוך העציצים בעזרת כף, והנה, הפלא ופלא, תולעים חיות וארוכות עלו בחכתה. היא תפסה בעזרת פינצטה את התולעים והכניסה אותן לתוך צנצנת זכוכית. בצייד הראשון אספנו שש תולעים. התולעים שבתוך הצנצנת התפתלו ונצמדו זו לזו בניסיונן נואש להימלט.

סבתי חתכה את התולעת האחרונה למנות קטנות. היא שיפדה את החתיכות על קצה של קיסם אותן השחילה בזו אחר זו אל תוך גרונו של הגוזל. למעשה, היצור הדל היה כמעט מחוסר הכרה ולא פתח את מקורו. סבתי נאלצה לסייע לו לפתוח את הלוע כדי לנעוץ בו מנות קטנות של מזון. בין ביס לביס ערכה הפסקה קצרה ולאחר מכן המשיכה במלאכתה.

"את תהרגי אותו אם תדחפי לו כל כך הרבה מזון", אמרתי בדאגה.

"לא, הציפורים בשלב זה של חייהן אוכלות יותר ממשקלן ביום אחד. ניתן לו לנוח שעה בערך לפני שנחדש את האכלתו", קבעה סבתא.

ממה נראתה לי די מרוצה מטיפולה בגוזל ואני בדיוק להיפך – הייתי חסרת מנוחה ומודאגת יתר על המידה מגורלו של היצור הזעיר.

"ואם הוא ימות?" מלמלתי.

"במקרה זה, כל שיוותר לנו לעשות הוא לקבור אותו", ענתה לי חד וחלק.

חוסר התחשבותה זעזע אותי לרגע, אולם לא העזתי להוציא מילה מפי, משוכנעת שכל ויכוח איתה בנושא לא יועיל. בניגוד לאופיי שלי, סבתי הייתה תכליתית ושקולה להחריד, למרות רגישותה, טוב לבה ונדיבותה. המשכתי בדריכות לעקוב אחר נשימתו ודפיקות לבו של הגוזל דרך עורו השקוף ופיסת בד הצמר שסבתי הניחה מעליו כדי לשמור על חום גופו. כעבור שעה, בעזרת פינצטה, לכדה ממה תולעת נוספת והאכילה את הגוזל ללא הרף. את הנוזלים הוא קיבל דרך טפטפת קטנה שהוחדרה לגרונו.

 

הגוזל שרד. הוא נשאר בחיים הודות לטיפולה המסור והיעיל של סבתי. כעבור מספר ימים התחילו לצמוח נוצות על כנפיו, וגופו התכסה בפלומה לבנה בכותנה. שמחתי מאוד בשיפור הנאה במצבו של הגוזל, שהפך אט-אט לציפור בריאה.

"הגיע הזמן להשיב אותו לקן", הצהירה סבתי. "הוא עלה במשקל, התחזק ואגר מספיק כוחות כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם אחיו כשווה בין שווים".

"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס.

"ילדתי היקרה", השיבה סבתי והתבוננה בעיניי במבט חודר, "עשינו כל שביכולתנו על מנת להשאיר את הגוזל בחיים ולעזור לו לעבור את השלב המכריע של התפתחותו. לא נוכל להחזיקו אצלנו, הוא זקוק לחופש וצריך להיות עם הוריו. אם הסנונית הזו מיועדת לחיות, היא תגבר על כל המכשולים".

"אני מציעה להשאיר את הסנונית אתנו, היא בטוחה יותר כאן", ניסיתי להמליץ.

"לא! היא תמות בבית הסוהר שאת מתכננת עבורה. היא תשנא אותך על סוג החיים שקבעת עבורה, השונים לחלוטין מסוג החיים שייעד לה הטבע. ציפור, אדם, או כל יצור חי עלי אדמות – כולם חיים על פי צופן מסוים של חיים שנקבע עבורם מראש על ידי הבריאה. ציפור צריכה לעוף בשמים, חיות בר נועדו לנוע בחופשיות בסביבה הטבעית והפראית שלהן. כלא ודאי יבטיח את חייו, אבל יהיו אלה חייו של אסיר. האם זה מה שהוא רוצה? האם זה מה שהוא מבקש? התשובה היא לאו; לכן אל תכפי עליו את תפיסות עולמך ואל תיאלצי אף אחד לדבוק בהן. החופש חשוב ואין כמוהו, כל יצור חי על כוכב הלכת שלנו מוקיר אותו".

ניגשתי בשקט לסולם וביקשתי מסבתי לסייע לי להשיב את הסנוניות אל הקן.

היא צייצה בנועם בתוך ידיי ואני, דמעות בעיניי, הנחתי אותה בין בני משפחתה – שפרצו ברעש מחריש אוזניים כשהתקדמתי לעברם. תגובתם האלימה הבהילה וטלטלה אותי באופן מסוכן וכמעט עיקמתי את רגלי.

"לאט", אמרה סבתי, כשהיא תופסת בחוזקה את רגלי, "אל תפחדי. הציבי אותה בין שאר הסנוניות בעדינות".

המשימה הושלמה ואני חזרתי לקרקע המוצקה. העפתי מבט לעבר הגוזל והוא נראה מאושר בסביבתו הטבעית ושמח בחידוש הקשרים עם בני משפחתו. כמותם, אף הוא פתח לרוחב את מקורו כשזיהה את הוריו בשובם מחיפושיהם הבלתי פוסקים אחר מזון.

בעצם, הרגשתי שבעת רצון על כך ששמעתי בקולה של סבתי. הציפורים נולדו לחופש, אמרתי בליבי כדי להתעודד.

המשכתי בכל זאת לפקוד את הקן ולפקח אחר המשפחה הקטנה, שחבריה גדלו במהירות במשך השבועות שחלפו. הסנוניות החלו לעוף, תחילה סביב הקן, אחר כך עד לעץ הקרוב בפטיו הפנימי של הבית. אך בבוקר אחד הם עפו השמימה אחר הוריהם ולא חזרו.

בכל שנה, כשכפור החורף באירופה מבריח את העופות, זוגות של סנוניות באים אל ביתנו לקנן. ליבי תמיד התמלא בתקווה שאולי אחד מהם הוא הידיד הקטן שלי.

 

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-הגוזל

 

עמוד 58