צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו
בוקר יום חמישי כ׳׳ח בחשוון תש״ג(8 בנובמבר 1942). קולות ירי בבוקרו של יום היו הפתעה מוחלטת. יהודי העיר קזבלנקה שהיו במתח מתמיד לקראת הפוגרום המתוכנן ל־15 לחודש, חששו כי לגיון הלוחמים הקדימו את יום הדין. אולם זו הייתה תחילתו של 'מבצע לפיד׳, תחת פיקודו של הגנרל אייזנהאואר, שלמעשה הוביל את מבצע התקפה ראשון של בעלות הברית מאז תחילת המלחמה, כנגד הנאצים ושותפיהם. הייתה זו פעולה משולבת, כשבו זמנית נחתו הכוחות בהפתעה בחופי מרוקו ואלג׳יריה. ואילו את תוניסיה, למרות שהייתה בסכנה מיידית יותר, כיבושה נדחה בשל כך שהכוחות האמריקניים לא היו מיומנים דיים לפעולה בהיקף כזה.
כחלק מההכנה למבצע זה, נציגו של נשיא ארצות הברית תזוולט באלג׳יר, הקונסול הכללי רוברט מרפי, ניסה לאתר מסייעים מהאוכלוסייה המקומית שתשתף פעולה עם הכוחות, ויעבירו להם מידע מודיעיני חשוב שיסייע להם לקראת הפלישה. כחלק ממאמץ זה, ניסה מרפי לגייס בזהירות את הגנרל נוגס, הנציב הצרפתי העליון במרוקו, בזכרו את התנגדותו בזמנו לשביתת הנשק, בניגוד לעמדת וישי. אולם הוא נתקל בקיר אטום, שכן הוא התיישר עם מדיניותו של המרשל פטן ונשבע לו אמונים. הוא עדיין האמין בניצחון גרמניה במלחמה.
הקונסול הכללי האמריקאי הגיע לרבאט, בניסיון אחרון לגייס את הגנרל נוגס. ״תיארתי בפניו בצורה החיה ביותר את כוחה הבלתי מוגבל של ארצות הברית, היכולה לנהל מלחמה בכל החזיתות בו זמנית", יספר מרפי לימים, ״ואז העזתי לשאול אותו אם יקבל בברכה נחיתה של חמש מאות אלף חיילים אמריקאים מצוידים היטב במטוסים, במשוריינים ובאוניות מלחמה״. אלא שנוגס התפרץ לעברו וצעק: ״אל תחשבו לנסות! אם תעשו כך אפעיל נגדכם את כל כוח האש שברשותי. זה מאוחר מדי, צרפת אינה יכולה עוד לחזור ולקחת חלק במלחמה הזאת. אם מרוקו תהפוך לשדה קרב, היא תהיה אבודה עבור צרפת״.
מרפי לא הרפה, והמשיך לחפש דרכים לעקוף את הנציב הכללי העיקש. הוא הצליח לגייס מספר קצינים ומפקחים בראשות הגנרל בטואר, מפקד חיל המצב בקזבלנקה. הם הופקדו על שיבוש ההתנגדות הצרפתית שתגיע בעקבות הופעת הצי האמריקאית העצומה מול נמל קזבלנקה. בלילה שקדם להשתלטות, השתלט הגנרל בטואר על הנציבות הכללית ברבאט, כמתוכנן, אך הוא נמנע מלעצור את הנציב הכללי נוגס והסתפק במעצר בית בארמונו. הגנרל בטואר העביר לנוגס מסר המודיע על נחיתת כוח עצום של חיילים אמריקאים, והתקרבות של מאות כלי שיט כבדים מול חופי קזבלנקה. תקוותו הייתה שמול כוח כזה יוותר נוגס על נאמנותו לממשלת וישי ויעמוד בראש ההתקוממות כנגדם.
אלא שהגנרל נוגס לא קיבל משירותי המודיעין שלו כל התראה על הצי האמריקני המתקרב, וגם מפקד חיל הים שעמו שוחח בטלפון, הכחיש בתוקף כל נוכחות של אוניות מלחמה אמריקניות מול חופי קזבלנקה. התברר שהאמריקנים אכן לא עדכנו את בטואר על שינוי בתכנית. הם התחילו את הנחיתה ברבאט ולא בקזבלנקה, ועל כן לא נראתה כל אונייה מול חופי קזבלנקה. בעקבות כך הורה נוגס לעצור את בטואר וחבריו, ומאחר שלא היו מוכנים לתפיסה בכוח של הפיקוד ולשפיכות דמים, הם לא גילו כל התנגדות. הם הועמדו למשפט שדה באשמת בגידה ונידונו למוות. רק בהתערבותו התקיפה של הקונסול מרפי לא הוצאו להורג.
כאשר סוף סוף, בבוקרו של יום, הופיעו האוניות האמריקניות מול נמל קזבלנקה, הן נתקלו בהתנגדות עזה של הצבא הצרפתי. נוגס הודיע לראש הממשלה לאוואל על ההתקפה האמריקנית וקיבל הוראה חד־משמעית: ״חובתך ברורה. הממשלה סומכת עליך. אתה חייב לדכא בכל הכוח כל ניסיון מרידה היום או בעתיד״. הייתה זו נחישות להוכיח להיטלר שעומדים הם בדיבורם, וכי בהתאם להסכם שביתת הנשק יגן הצבא הצרפתי על שלמותה של צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה.
מיד עם תחילת הקרבות נפלו פגזים על מתקני נמל קזבלנקה ועל בתי התושבים. מספר הפצועים וההרוגים היה רב, בהם יהודים. מאות חברי הקהילה מצאו מחסה זמני בבית הכנסת ובמשרדי ועד הקהילה. פחד רב אחז בקהילה היהודית, שלא הבינה את פשר התנגדות הכוחות הצרפתים לנחיתת המשחררים. בתחילה ניסה נוגס להרגיע את האוכלוסייה המבוהלת, שכוחות משולבים של אמריקנים ואנגלים ציפו למרד אך הוא דוכא סופית. במסגרת זו, נאסר קיומן של הפגנות והתכנסויות בשטח הציבורי, והוטלו עונשים כבדים על מפירי האיסור. כך גם הונהג עוצר לילי, ומשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוצר מחמיר יותר על היהודים. העוצר היה בתוקף מהשעה שמונה וחצי בערב עד חמש בבוקר בשכונות המוסלמיות, ואילו במלאח הוטל עוצר משבע וחצי בערב עד שמונה בבוקר.
מטוסים אמריקנים פיזרו עשרות אלפי כרוזים בצרפתית ובערבית מטעם מפקד הכוחות האמריקנים הגנרל אייזנהאואר, שנועדו להסביר את מטרות המבצע, ללא כל אזכור מיוחד לגורל הקהילה היהודית, הצמאה ביותר לשמוע את המסר המושיע. בכרוז נאמר כי ״אנו באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מכובשים הזוממים לשלול מכם את זכויותיכם לחופש הדת ולחופש לחיות את חייכם כרצונכם בשלום ובשלווה. איננו חפצים להזיק לכם במאומה״. אולם היה בכך כדי להרגיע ולו במעט את האווירה המתוחה ששררה בקהילה היהודית.
הקרבות נמשכו במלוא עוזם, וכך לאחר ימים ספורים התחילו האמריקנים לחדור לרבאט, והם התקרבו לקזבלנקה כאשר הצי האמריקני פתח בהרעשה כבדה ביותר על מתקני הנמל. פלישה זו של בעלות הברית לצפון אפריקה בשלהי חודש חשוון תש״ג(נובמבר 1942), הייתה אחד האירועים החשובים במלחמה. לא זו בלבד שהיטלר נחל לראשונה את התבוסה הצבאית הגדולה שלו, אלא שהפלישה גם פתחה חזית נוספת מכרעת שממנה התכוונו בעלות הברית לפתוח במערכה הקשה והארוכה על פני צפון אפריקה ומשם לתוך אירופה הכבושה. אלא שההגנה על היהודים מפני הרדיפות של שלטונות וישי לא הייתה כלולה בסדר היום של כוחות בעלות הברית.
כמובן שהיהודים היו השעיר לעזאזל. המחלקה לענייני פנים האשימה את האוכלוסייה היהודית כולה בגילוי עוינות כלפי הכוח הצרפתי. ״היהודים שהתאספו מעל חומות המלאח ובמרפסות הפונות לים בקזבלנקה וברבאט, עוקבים אחרי השתלשלות הקרבות", נכתב באחד הדו״חות, ”אחדים מקללים את הצרפתים גם כשמדובר בחיילים שנפצעו ומפונים לבית החולים. ההתלהבות הולכת וגדלה בשכונות היהודיות עם התקדמות הכוחות האמריקנים״.
עשרה ימים לאחר הפלישה, ביום ח׳ בכסלו תש״ג(17 בנובמבר 1942), הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט בשידור רדיו, לקול תשואותיהם של מתנגדי הנאצים בכל העולם, על כוונתו ״לבטל את כל החוקים והצווים שפרסמו ממשלות נאציות״. מילותיו של רוזוולט היו מרשימות, אך למעשה לא היה להן שום ערך. הבכירים האמריקנים בצפון אפריקה, הגנרל אייזנהאואר, והשליח האישי של רוזוולט לאזור, רוברט מרפי, העדיפו להעביר לאנשי משטר וישי המובסים את הטיפול בכל העניינים המקומיים.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו
עמוד 262
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano
Rabbi Yaacov Toledano
Rabbi Yossef Toledano, un des descendants du Maharit, n’etait vraiment pas riche, mais, avec le peu qu’il possedait, il louait une ‘maison’ de deux pieces, l’une pour lui et les siens, et l’autre, pour y loger un Talmid ‘hakham demuni; ceci, « afin que ses enfants cotoient continuellement un erudit plein de Tora et s’inspirent de ses voies ». C’etait la son voeu le plus cher.
Ses aspirations se realiserent et ses prieres furent pleinement exaucees. Son fils, Rabbi Yaacov, ne en Tichrei 5626 (1866), appele du nom de son prestigieux grand pere, absorba a pleins poumons l’amour de la Tora et la crainte de D. qui regnaient chez eux, et devint un jeune homme repute a Meknes. Rabbi Yaacov s’investit et se perfectionna dans 1’etude au sein d’un groupe d’eleves de son age avides de connaissances, parmi lesquels Rabbi Elicha Attia et Rabbi Yaacov ben Moche Toledano.
Sa renommee d’eleve assidu et perseverant parviendra aux oreilles de Rabbi Yechoua Soudry, lui-meme originaire d'une famille remarquable d’erudits remplis de crainte de D.. Rabbi Yechoua avait beau jouir d’une grande prosperite, il savait que 1'argent n’etait qu’un moyen et non une finalite. Il avait eleve ses enfants dans 1’amour de la Tora et de ceux qui se consacrent a son etude. Son fils aine, Rabbi Aharon, un cousin de Rabbi Baroukh, etait un Talmid ‘hakham dont la signature figure aux cotes des autres rabbanim de Meknes. Sa fille Sim’ha avait epouse Chalom Amar, qui allait devenir plus tard le beau-pere de Rabbi Baroukh. II cherchait a present un parti pour ‘Hana, sa fille, et etait bien decide a fixer son choix sur un jeune homme capable, le jour venu, de maitriser la halakha et de statuer, et qui s’appliquerait toute sa vie a 1’etude. Le jeune Yaacov Toledano, qui se vouait assidument a l’etude et se distinguait par sa piete en meme temps que par ses qualites humaines, repondait a ces exigences, et Rabbi Yechoua le choisit pour gendre. Au mariage, celebre le 18 Sivan 5641 (1881), on sentait dans l’air qu’il s’agissait d’une alliance entre grands…
Rabbi Yaacov et la rabbanith ‘Hana auront quatre fils et une fille : Rabbi Baroukh, ne en 5650 (1890), Rabbi Yits’hak, ne en 5652, Rabbi ‘Hayim, ne deux plus tard, Rabbi 'Habib, ne en 5656 puis une fille, Esther, nee en 5658. Elle epousera plus tard Rabbi Yamin Elkrieff, et leurs enfants seront des erudits qui propageront la Tora autour d’eux.
Rabbi Yechoua va entretenir son gendre de nombreuses annees pour lui permettre de se consacrer a 1’etude. Plus tard, il entretiendra de meme son petit-fils, Rabbi Baroukh Toledano, a ses debuts a tout le moins, afin que la Tora demeure dans la famille sans jamais faillir.
Les qualites d’etude de Rabbi Yaacov ne passent pas inaperpues et on lui demande bientot de faire partie du maamad, assemblee composee de rabbanim, dayanim et erudits ainsi que de quelques autres personnalites respectables, responsables des affaires communautaires. Lorsque Rabbi Yaacov recoit sa semikha de dayan en 5664 (1904), on parle deja de lui comme l’un des futurs dirigeants spirituels de la communaute de Meknes. De son cote cependant, Rabbi Yaacov trouve toujours de bons pretextes pour fuir les honneurs.
C’est dans une telle rnaison que grandira Rabbi Baroukh, et c’est chez son pere qu’il puisera a la fois les qualites spirituelles, les fondements de l’etude, l’approche des problemes de halakha et les criteres pour les trancher et, bien entendu, la tradition des usages et coutumes propres a la famille remontant a la Castille et encore bien avant.
En plus de l’influence de ses parents, Rabbi Baroukh refletera aussi l’atmosphere du « mellah d’autrefois » celui d’avant l’arrivee des Francais : les Anciens de Meknes verront en lui comme un pur produit de ce que le mellah de jadis avait de meilleur.
Si le mellah apparaissait, sur le plan materiel, comme un endroit pauvre et peu attirant, quelle richesse il recelait en spiritualite, quelle purete et quelle grandeur s’abritaient entre ses murs ! Pour les Juifs de Meknes, aux yeux desquels ce monde ci ne representait que 1’antichambre de la vie du monde eternel, quelle importance que l’antichambre soit simple ou luxueuse ? Lessentiel n’etait-il pas le bagage que l’homme accumule au cours de son existence ? N’est-ce pas a cela qu’il doit consacrer tous ses efforts ? Si, pendant ce parcours, on parvenait a gagner quelques sous, ne devait-on pas, de toute evidence, les investir dans une mitsva ou financer .un lieu d’etude
Cette facon si authentiquement juive de ressentir les choses explique qu’en depit de la simplicite legendaire qui caracterisait Meknes, la ville attirait des collecteurs de tseddaka du monde entier – Talmud- Tora de Tiberiade, futures mariees sans le sou de Yerouchalayim, lieux d’etude de Salonique et de Bagdad… Tous beneficiaient de la main largement ouverte des Juifs de Meknes qui, sans se poser de questions, ne demandaient a personne pourquoi les necessiteux affluaient chez eux. De toute evidence, lorsqu'une main leur etait tendue pour un besoin sacre, il fallait donner ce qu’on pouvait.
Les Juifs de Meknes avaient particulierement a coeur de fonder des lieux de priere et d etude. II n’y avait pas moins de dix-neuf batei kenesseth differents dans l’enceinte du vieux mellah, comme si chaque famille aspirait a avoir son oratoire ; si elle n’en avait pas les moyens, elle s’efforgait d’en acquerir au moins une partie. II y avait aussi le tsalath Tovi et le tsalath Ab'Hakim, au non! de Rabbi Yaacov Berdugo, d’une des families d’exiles d’Espagne. II y avait le tsalath Levia, en souvenir du miracle qui s’y etait produit lorsque Rabbi Chemouel Benoua'ich en avait chasse une lionne. II y avait tant de batei kenesseth a Meknes qu’on en arriva a un point ou les rabbanim de la ville interdirent d’en batir de nouveaux sans l’accord de la communaute.
Ces synagogues etaient d’aspect exterieur simple par suite d’un decret royal interdisant aux Juifs d’avoir des lieux de cube somptueux. Mais les lampes a huile qui y brulaient jusqu’a tard dans la nuit temoignaient de l’amour de l’etude des habitants du mellah, qui demeuraient dans leurs batei kenesseth bien apres les heures de la priere.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano
Page 46
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים
הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים
מימון עצמי: ר׳ רפאל משה אלבאז שנפטר בשנת 1896 השאיר בצוואתו סכום כסף להדפסת ספריו ׳הלכה למשה׳, 'עדן מקדם׳ ויעטרת פז׳(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 248). הראשון הודפס בירושלים בתרס״א, ושני האחרים בפאס בת״ש.
עקב המחסור בספרים ומחירם הגבוה עודדו חכמים את הנוהג, שהנפטרים יכתבו בצוואתם שחלק מהכסף שהם משאירים יוקדש לרכישת ספרים לתלמידי חכמים. אשה בצפרו על ערש דווי ציוותה בשנת תקכ״ו(1766) שחלק מכספה יוקדש לרכישת ספרי תלמוד ומדרשים, לפי החלטתו של חכם, ובצוואה שהכתבה בתקמ״ד(1784) נאמר שסכום מסוים מיועד לספרי קודש(שם, מסי 295,207).
לפי מקור מתחילת המאה ה־19 הובאו עשרה ארגזים של ספרים מליוורנו למוגדור. במכתבו של ר יעקב בן ראובן אבן צור בשנת תקס״ד (1804) בו אישר קבלת ספר, באה לידי ביטוי התשוקה לספר נוכח המחסור, וגורלם של ספרים העוברים מיד ליד. בין השאר הוא כותב:
וביען שבמדינה זו כשיודעים שיש ביד איזה תלמיד חכם שום ספר מחודש באים להשאילו גדולים וקטנים עד יהיה לשנים עשר קרעים וקונטרסיו מתפוררים, לכן יביאנו אלי מעלת כבודו בחשאי כמגילת סתרים. (שם, מם׳ 631)
בשנת תקע״ב (1812) קנה הדיין שלמה אביטבול בצפרו ספרים ממעות הקדש שהקדיש יהודי, ובאותה שנה מצויה רשימה של 71 ספרים שנמצאים בידי יורשיו של ר׳ דוד בוטבול. הספרים כוללים פירושים למקרא, מסכתות התלמוד, הלכה, שו"ת, דרושים, ספרי קבלה ומוסר וגם הערוך – מילון תלמודי, ו'קורא הדורות׳ – כרוניקה עד אמצע המאה ה־17 שחיבר ר׳ דוד קונפורטי. הרשימה מעידה על ההתעניינות הרחבה של החכם בנושאים שונים ביהדות(שם מסי 424).
בשנת תרכ״ז(1867) כתב ר׳ אליהו בן הרוש שיש בידו כספי הקדש שהבעלים הקדישום לשם רכישת ׳תלמוד גדול לת״ח ללמוד בוי וקנה מכסף זה חמישה עשר עותקים של גמרות נפרדות, ׳ובמקומינו זה הם נעדרי המציאות', כלומר מציאותם היא נדירה. הכותב מבקש את הנמען להשיג לו גמרות נוספות אף כאלה שכבר למדו בהם ׳ובלבד שלא יהיה קרוע׳, ואם ימצא תלמוד שלם, הוא ימכור את הגמרות הנפרדות(שם, מסי 499). בשנת תרל״ו(1876) כתב דוד משאש לר' מסעוד עובדיה וביקש לשלוח לו את 'שם הגדולים׳ לחיד״א(שם, מם׳ 461).
ספר על דיני טרפות היה מבוקש, כי דן בדינים הדרושים לשוחטים. הנ״ל כתב בתר״ם (1880) שר' ש׳ טולידאנו שלח עם בנו את הספר 'זכור לאברהם׳ של ר׳ אברהם אנקאווא (על דיני טרפות), ירושלים תקצ״ח, ליוורנו תקצ״ט, ומבקשו שישלח לו שניים־שלושה עותקים נוספים כדי למוכרם ולהרוויח, וכן מבו שאם ימצא ספר חדש בשוק ישלחנו אליו והרווח יתחלק ביניהם(שם, מסי 496). התלמוד השלם היה יקר ובמקור משנת תרל״ט(1879) מדובר על עותק משותף לשני חכמים (שם, מסי 497).
לערים הפנימיות במרוקו הגיעו פחות ספרים שהודפסו מעבר לים, ועוד פחות לכפרים. והדבר הגביל את החכמים לעיין במקורות שונים. באיגרת מר' יעקב אביחצירא שפעל בתפילאלת (נפטר ב־1880), הוא הזכיר את האיגרות בהן ביקש לקנות בשבילו ספרים(שם, מסי 656).
חכמי פאס פנו לכי״ח, החל בשנות ה־80 של המאה ה־19, בבקשה שישלחו להם ספרים. ר׳ רפאל אבן צור הודה לכי״ח בנובמבר 1889 על ששלחו לו את הספרים 'פחד יצחק׳ ותרגומו הערבי של רס״ג לספר איוב. ר׳ שלמה אבן דנאן קיבל מהם את 'ספר האורה, לרש״י, ובינואר 1906 כתב להם מכתב תודה.
ב־1911 נשלחו על ידי כי״ח ארבעה ספרים במתנה לר' שלום אזולאי, שכיהן בתור רבה של קהילת צפרו, ואלה הם: פירושים על יחזקאל, על תרי עשר, על מסכת מועד קטן, וסידור רש״י. תשע שנים לאחר מכן נשלחו אליו פירוש על ספר יחזקאל ועל מסכת משקין. הפעם היה זה כאות תודה על עזרתו להשגת דמי חבר לכי״ח על ידי אנשי קהילתו(עובדיה, יצפרוי, מסי 251).
אספנים: היו חכמים שאספו כתבי יד וספרים מודפסים. בפאס היתה למשפחת הצרפתי ספרייה חשובה, שטופחה על ידי ר׳ אבנר ישראל הצרפתי(1827־1885). הספרייה של משפחת אבן צור נמכרה על ידי המשפחה ב־1965 לאספן דוד קלגסבלד, שפרסם קטלוג שלה ב־1980.
בבעלותו של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו (1843־1902) היו כ־2,500 ספרים, שאוכסנו בבית הכנסת של ר׳ רפאל יהושע ציון סירירו, הידוע בכינוי יצלא דסוק׳, ברחוב הראשי של המלאח. בית הכנסת הועלה באש בפרעות על ידי המוסלמים ב־1912. הספרייה שוקמה ונתרמה על ידי ר׳ חיים דוד סירירו(1884־1968) לישיבת ׳פורת יוסף׳ בירושלים.
אספן חשוב היה ר׳ יוסף בן נאיים, שלאחר פטירתו ב־1961 נמכרו הספרים על ידי יורשיו לספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק. ב־1965 נשרף חלק מהאוסף. במכנאס היו אוספי ספרים של משפחות בירדוגו, טולידאנו, עמאר ומשאש. גם בצפרו, טנגייר ותיטואן היו ספריות של משפחות חכמים, ומהם שהועברו
לירושלים.
באסרו חג שבועות או ביום אחר בחודש סיון היו נוהגים לגנוז ספרי דפוס שבלו כמו ספרי תורה, כביטוי של כבוד לאות העברית הכתובה. את הטקס היו מלווים בשירים ופיוטים, עד בית העלמין. את שקי ׳השמות׳ העמידו למכירה למטרות של צדקה. אחרי הטמנתם באדמה ערכו סעודה(יוסף משאש, ימים חיים׳, או״ח, סי׳ נ).
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים
עמוד 139
בין פסח לעצרת-מנהגי ספירת העומר-ד"ר מאיר נזרי
פיק שלושה עשר
בין פסח לעצרת ומנהגי חג שבועות
א. מנהגי ספירת העומר
בליל א׳ לספירת העומר קוראים את פרשת קצירת העומר וסדר הקצירה במקדש, כמובא במחזורי שלושה רגלים.
(כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עמ׳ קצט סעיף ב; עטרת אבות, פרק כג, סעיף ב). על מקור המנהג ראה חמדת ימים, סדר קצירת העומר, עט׳ 191 וכף החיים סימן תצ, ס״ק ה.)
בקהילות דרום תאפילאלת החזן אומר בלילה הראשון של ספירת העומר את השיר ׳שירו לאל בשירה / ברכו על הספירה
מחלקים בליל א׳ מלח גבישי צרור לכל מתפלל, ונושאים אותו בבגד בכל ימי הספירה כסגולה לשמירה.
(למלח סגולה של שמירה בימי הספירה שהם ימי דין, וסימנך ׳ברית מלח', סמל לדבר המתקיים וסגולה נגד עין הרע, ומועיל כקמע טוב(מהר״א חמוי, מחזור בית הבחירה, ירושלים תשמ״ה, דף צא ע״ב אות טז), והוא מסוגל לדחות את כל המשטינים והמקטרגים (בן איש חי, שנה א. פרשת צו, סעיף ו). כן המנהג בשאר קהילות מרוקו(זוכר ברית אבות, עט׳ 99 סעיף א; עטרה אבות, פרק כג, סעיף א), בקהילת תוניס(ספר עלי הדס, פרק יג, סעיף ב) ובקהילת לוב(נחלה אבות, עט׳ צב סעיף א). על סגולת המלח להגנה מפני המזיקין ראה גם מנהגי ישראל, כרך ה.)
יש שנהגו לשאת עמם בנוסף למלח העומר גם חתיכת אפיקומן וסכין קטנה לשמירה.
מפי אדוני אבי, כי הסכין הוא הברזל וגם לו כוח לדחות מקטרגים, וסימנך ברז״ל – ראשי תיבות של זכות ארבע האימהות: בלהה, רחל, זלפה, לאה. בקצר א־סוק נטלו רק מלח (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שכל חומרות ימי הספירה נמשכות עד לערב שבועות: אין מסתפרים, אין מקיימים חתונות, אין לובשים בגדים חדשים, אין שוחים במים ואין מברכים ׳שהחיינו.
ראה ישראל סבא, סוף עט׳ 351 ותחילת עט׳ 352, שאין הטעם קשור לטעמי אבלות, אלא הוא על פי הסוד ותורת הח״ן(שערי הכוונות לאריז״ל, דף פו ע״ד; החיד״א, מורה באצבע, סימן ח, סעיף רכא), וכן נהגו יהודי ג׳רבא (ברית כהונה, מערכת ע/ עמ׳ קלד), לפי שימים אלה הם ימי דין, וסימנך 'בפסח נידונים על התבואה׳(משנה ראש השנה א, ב). בשאר קהילות מרוקו מסתפרים לאחר ל״ג בעומר, ורק חסידים ואנשי מעשה מחמירים עד ערב שבועות (נתיבות המערב, עמ׳ רא סעיף טז; עטרת אבות, פרק כג, סעיף יב; עלי הדס, עט׳ 598 סעיף א), אבל בנישואין המתינו(משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 245 סעיף קעז). על שיטות שונות במנהגי האבל בימי ספירת העומר ראה שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, פרק יב, עט׳ קא-קיא. החידוש בדבריו הוא מנהג אבלות שנהג בכל ימי ספירת העומר על מותם של תלמידי ר׳ עקיבא, והוא מנהגם של הגאונים(שם, עמ׳ קב), וכן במקורות מן המאה השלוש עשרה דוגמת אורחות חיים לר׳ אהרן הכהן מלוניל (שם, עמ׳ קה). אכן בולט בהעדרו ברוב מנהגי ישראל המנהג הקבלי נוסח האר״י האוסר כל סוג של שמחה בכל ימי ספירת העומר, לא מטעמי אבלות על תלמידי ר׳ עקיבא אלא מטעם הצביון של ימי הספירה כימים של דין.
מעדיפים לברך על ספירת העומר אחרי קדיש ׳תתקבל׳ לפני ׳עלינו לשבח, אבל אם הלילה עדיין לא הגיע היו מאחרים אחרי ׳עלינו לשבח, וכן המנהג בקצר א־סוק.
בליל שבת כיוון שהיו נוהגים להתפלל מוקדם היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה אומר לר׳ מסעוד מלול לקרוא את הזוהר של ליל שבת כדי לברך על ספירת העומר בזמן, אחרי ׳עלינו לשבח
סדר הספירה: החזן קורא ׳לשם יחוד׳ בנוסח ייחודי הרשום בתפילת החודש, אחר כך אומר ׳ברשות מורי ורבותי׳ והקהל עונה ׳ברשות שמים/ אחר כך מברך ׳על ספירת העומר׳ וכל הקהל עונים ׳ב״ה וב״ש׳ ו׳אמך, ומונה ׳היום שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד, ומסיים ׳הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו׳ והקהל חוזר על הברכה ועל הספירה, ולבסוף קוראים שמונה פסוקים היוצרים את השם ׳יאהדונהי׳ ו׳למנצח בנגינות, כרשום ב׳תפילת החודש.
ב. קריאת משלי ופרקי אבות
בשבתות שבין פסח לשבועות לפני מנחה קוראים את ספר משלי עם טעמים, אחד מקרא ואחד עבראן.
מנהג זה קדום ונזכר כבר על ידי אחד מחכמי תאפילאלת, ר׳ שלמה אדהאן, בספרו בנאות דשא, עט׳ נא, וטעמו עמו: ׳ואחרי הפסח מתחיל הדם להתגבר על האדם, ויצר הרע מתחיל ליכנם לפתותך, תתחיל ללמוד פרקי אבות, ומה שחיבר שלמה המלך בספר משלי, שהם דברים המכניעים גופו של אדם ומשברים תאוותו׳.
לאחר הקריאה במשלי הילדים קוראים פרקי אבות, אחד משנה ואחד עבראן
בין פסח לעצרת-מנהגי ספירת העומר-ד"ר מאיר נזרי
עמוד 166
פֶּסַח פֶּסַח פֶּסַח הוּא לַה'-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ואנדרה אלבאז
- פֶּסַח פֶּסַח פֶּסַח הוּא לַה'
בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. שיר מעין אזור בן עשר מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף, וטור אזור דו־צלעי בסיומת מקראית הנחתמת בשם ה׳. חריזה: אא. בבבב/א. גגגג/א וכו׳. משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לפסח. נועם ׳קומה אלהים עזרתה׳. סימן: אני דויד חזק. מקור: ק- לז ע״א.
פֶּסַח פֶּסַח פֶּסַח הוּא לַה'
אַרְבֶּה וְאַגְדִּיל שְׂשׂוֹנָי
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפֵּרָה / מַעֲשֵׂי הַשֵּׁם הַנּוֹרָא
לוֹ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
5 הַיּוֹם אָנֹכִי אָשִׁירָה / אָבוֹא בִּגְבוּרוֹת ה'
נְגִילָהּ וּנְשַׂמְּחָהּ בּוֹ / אֶת פַּרְעֹה הִכָּה בְּחַרְבּוֹ
וְאוֹתוֹתָיו שָׁם בְּקִרְבּוֹ
כִּי אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ / לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'
יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יִתְעַלֶּה / הוֹסִיף הִפְלִיא הַפְלֵא פֶּלֶא
10 הִשְׁפִּיל הַפִּיל מַזָּל טָלֶה
הָיָה לָמַס שָׁח וְנִקְלֶה / כִּי יָצְאָה בּוֹ יַד ה'
דָּמִים נָגְעוּ בְּדָמִים / יוֹם צֵאתִי מִבֵּית עֲנָמִים
דָּם קָרְבַּן פֶּסַח שֶׂה תָּמִים
וּבְרִית עַם קֹדֶשׁ תְּמִימִים / זֶרַע בְּרוּכֵי ה'
15 וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה / יָצָא אֶל נוֹרָא עֲלִילָה
בְּכָל בְּכוֹר עָשָׂה כָלָה
יָדוֹ יִשְׂרָאֵל גְּאֻלָּה / לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'
יְקַר וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה / נִתַּן לְחַג זֶה מַעֲלָה
עַל כָּל חַגִּים עָלֹה עָלָה
20 לְשֵׁם תִּפְאֶרֶת וּתְהִלָּה / הלְּלוּ עַבְדֵי ה'
דּוֹר לְדוֹר הֵמָּה יַגִּידוּ / וְיוֹדוּ לַד' חַסְדּוֹ
בְּמִצְרַיִם שָׁלַח יָדוֹ
עַל יַד אִישׁ מֹשֶׁה יְדִידוֹ / נֶאֱמָן עֶבֶד ה'
חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגּוּהוּ / יָמִים גַּם לֵילוֹת זִכְרוּהוּ
25 וְלִבְנֵיכֶם סַפְּרוּהוּ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא / אֲשֶׁר פָּסַח ה'
זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל / יִהְיֶה בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל
הוּא מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל
יִגְאָל מִיָּד צַר מִתְגָּאֵל / יִשְׂרָאֵל נוֹשָׁע בַּה'
30 קָוֹה קִוִּיתִי אֶשְׁתָּאֶה / מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה
פְּנֵי אֵל רָם שָׁפָל יִרְאֶה
אַשְׁרֵי עַיִן אֲשֶׁר תִּרְאֶה / זֶה הַיּוֹם עשה ה'
פסח הוא לה׳: על-פי שמי יב, יא. 3. אם אמרתי אספרה: ׳בלבי או לאחרים׳(ראב״ע), על-פי תה׳ עג, טו. מעשי ד׳: הנסים והנפלאות שעשה עם ישראל. ה׳ הנורא: על־פי דב׳ י, יז. 3. לו.״ גבורה: ׳בכוחו מעמיד הכל׳(רד״ק), על-פי תה׳ פט, יד. 5. היום אנכי אשירה: על-פי שו׳ ה, ג. אבא בגבורות ד׳: אבוא לספר את גבורות ה׳ ולהודות לה׳ עליהם על-פי תה׳ עא, טז. 6. נגילה ונשמחה בו: על-פי תה׳ קיח, כד כאן: מוסב גם על ה׳. את… חרבו: כמתואר בהגדה של פסח ׳ואת החרב זה הדבר כמו שנאמר הנה יד ה׳… (שמי ט, ג). והשווה גם לשמ׳ יב, כט. 7. ואותותיו שם בקרבו: על-פי שמ׳ י, א. 8. אמר נבל בלבו: הוא פרעה, על-פי תה׳ יד, א. לא… ה׳: על־פי שמ׳ ה, ב. 9. יתברן־יתעלה: ע ל-פי בר״ר יג, טו ושמ״ר יד, א. הוסיף… פלא: הוסיף נסים ונפלאות על-פי יש׳ כט, יד. 10. השפיל… טלה: לפי שהמצרים היו עובדים לטלה, ראה שמ׳ ח, כב; יב, ג ושמ״ר טז, ג וכן טור שו״ע הלכות פסח סימן תל. 11. היה למט: נהיה שפל, על-פי איכה א, א וכתרגומו שם. שח ונקלה: שפל ובזוי. כי… ה׳: לפי שנגזר עליו להישחט, על-פי רות א, יג. 12. דמים נגעו בדמים: הלשון על-פי הו׳ ד, ב והעניין כאן על-פי מה שנדרש על הפסוק ׳ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך׳ (יח׳ טז, ו) דם פסח ודם מילה (
פס״ר יז, ג). וכפי שמפרט הפייטן בהמשך. בית ענמים: כינוי למצרים, על־פי בר׳ י, יג. 13. שה תמים: על-פי שמ׳ יב, ה. 14. וברית… תמימים: הוא דם מילה שנצטוו בו עם ישראל התמימים. זרע ברוכי ה׳: על-פי יש׳ סה, כג. 15. ויהי בחצי הלילה: על-פי שמי יב, כט. אל נורא עלילה: כינוי לה׳, על-פי תה׳ סו, ה. 16. בכל… כלה: הכה כל בכור במצרים, כמתואר בשמ׳ שם, שם. 17. ליל… לה׳: על-פי שמי שם, מב ופרש״י ׳משומר מן המזיקין׳ ובמכילתא (בא, יד) נדרש ׳בו נגאלו ובו עתידין להגאל׳. 18־20. יקר… ותהלה: חג פסח הוא החג המעולה מכל החגים וכפי שמפרט הפייטן במחרוזות הבאות. עלה… ותהלה: על-פי דב׳ כו, יט. 20. הללו עבדי ד׳: על־פי תה׳ קיג, א. 21. דור לדור יגידו: בכל דור יספרו את נס יציאת מצרים, על-פי תה׳ קמה, ד. ויודו לד׳ חסדו: על־פי תה׳ קז, ח. 22. שלח ידו: להכותם, על-פי שמ״א כו, ט. 23. נאמן עבד ה׳: על-פי במ׳ יב, ז. 24. חוקת עולם תחגוהו: א ת חג הפסח, על-פי שמי שם, ד. ימים… זכרוהו: לפי שצריך להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות בקריאת שמע כנדרש בברכות יב ע״ב. 26-25. ולבניכם… ד׳: על-פי שמי יב, כו-כז. 25. ולבניכם ספרוהו: מצוה לספר את יציאת מצרים לבנים, על־פי שמי יג, ח ויד. 27. זכרון לבני ישראל: על־פי שמ׳ לט, ז. כאן: מוסב על חג הפסח. 29-27. יהיה… הגואל: על-פי המדרש ׳בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל׳(ר״ה יא ע״א). 28. מנחם בן עמיאל: כינוי למשיח, על-פי פדר״א, יח ופרקי היכלות רבתי פרק לב, לג ולט. 29. צר מתגאל: אויב טמא. ישראל נושע בד׳: על-פי יש׳ מה, יז. 30. קוה קויתי: על-פי תה׳ מ, ב אשתאה: ממתין, וראה בר׳ כד, כא ׳והאיש משתאה׳. 31-30. מתי… אל: על-פי תה׳ מב, נ 31. שפל יראה: על-פי תה׳ קלח, ו. בשינוי משמע: גם אדם שפל כמוני יזכה לראות את השכינה בעת הגאולה. 32. אשרי… תראה: מוסב לפניו ולאחריו. זה… ה׳: הוא יום הגאולה, על-פי ת- קיח, כד, וראה לעיל בהערה לטור
יוֹם זֶה נְהַלֵּל אֶל שׁוֹכֵן שָׁמָיִם-רבי דוד בן אהרן חסין אפרים חזן ואנדרה אלבאז
סב. יוֹם זֶה נְהַלֵּל אֶל שׁוֹכֵן שָׁמָיִם
בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. שיר מעין אזור בן ארבע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור אחד.
חריזה: אא בבבא גגגא. משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט. לנועם ׳אל רם ברם קץ׳. סימן: דוד חזק.
מקור: א- לג ע״ב; ק־ לה ע״ב; נ״י 5350 – 25 ע״א; נ״י 3097 ־ 20 ע״א.
יוֹם זֶה נְהַלֵּל אֶל שׁוֹכֵן שָׁמָיִם
בִּבְהִילוּ יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם
דְּבָרוֹ שָׁלַח וַיִרְפָּאֵנּוּ
עַל יַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, נְבִיאֵנוּ
5-הֶרְאָה אֶת אוֹתוֹתָיו לְעֵינֵינוּ
מוֹפְתִים בָּאָרֶץ וּבְשָׁמָים
וְיוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב
וּשְׂמָלוֹת לָרֹב מֵאֶרֶץ רָהַב
חֵן חֵן שָׁם לְבָנָיו אֲשֶׁר אָהָב
10בָּחַר לְנַחֲלָה מִכָּל גּוֹיִם
דָּלֹה דַּלָּה לָנוּ מִבּוֹר גָּלוּת
אֵל עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ נוֹרָא תְּהִלּוֹת
לִשְׁמוֹ אֲשׁוֹרֵר בְּשִׁיר לַמַּעֲלוֹת
בְּתֹף וְכִנּוֹר וּמְצִלְתַּיִם
15 חַנּוּן כְּקֶדֶם נִפְלָאוֹת יַרְאֵנוּ
זָכוֹר יִזְכֹּר לָנוּ בְּרִית אֱבוֹתֵנוּ
קָדוֹשׁ יָאֵר יִשָּׂא פָּנָיו אֵלֵינוּ
כְּאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתָיִם
כִּימֵי צֵאתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
- 1. יום זה: הוא יום הפסח. שוכן שמים: כינוי לקב״ה. על-פי יש׳ לג, ה. 2. בבהילו: לשון הכרזה בפתיחת ההגדה במנהגים שונים, בבהילות, במהירות, בחיפזון, על-פי התרגום לדב׳ טז, ג: ׳בבהילו נפקתא מארעא דמצרים׳. וכן על-פי המכילתא לשמי יב, יג: ׳שהיו טורדים אותם לצאת בבהלה׳. 3. דברו… וירפאנו: על-פי תה׳ קז, כ. 4. משה עבדו: על־פי שמ'יד, לא; תה׳ קה, כו. 5. הראה… לעינינו: על-פי תה׳ עח, מג. 6. מופתים… ובארץ: על-פי יואל ג, ג. 8-7. ויוציאם… לרב: על-פי שמ' יב, לה. מארץ רהב: כינוי למצרים, על-פי יש׳ ל, ז; נא ט (והשווה רש״י שם). 9. חן… לבניו: על-פי שמ, יב, לו. 9־10. אשר… מים: על-פי תה׳ לג, יב. 11. דלה דלה: העלה, על-פי שמ׳ ב, יט. לנו: אותנו. מבור גלות: כינוי למצרים. 12. אל… תהלות: כינויים לקב״ה, על-פי ברכת הגאולה לפני העמידה וכן בשמ׳ טו, יא. 13. לשמו אשורר: פניית המשורר לקב״ה בשבח. שיר למעלות: על-פי הכינוי למזמורים בתהלים קכ-קלד, וכיוון למעלת השיר ולאיכותו. 14. בתף וכינור: על-פי תה׳ קמט, ג. מצלתיים: על-פי דה״א טו, טז. 15. חנון: כינוי לקב״ה, על-פי שמ' לד, ו. נפלאות יראנו: על־פי מי׳ ז, טו. 17. קדוש: כינוי לקב״ה. יאר… אלינו: מתוך ברכת כהנים, על-פי במי ו, כה־כו. 18. כאור… שבעתים: על־פי יש׳ ל, כו ומדרשו בשמ״ר טו, כא. 19. כימי… מצרים: על-פי מי׳ ז, טו.
אחרית לאיש שלום-עורך ר' שלמה הלוי נר"ו
תולדותיו
הרב שלום משאש נולד לאביו, הגאון רבי מימון זצ״ל, בעל ׳אוצרות שמים׳ בעיר מכנאס שבמרוקו ב־כב׳ בשבט תרס״ח (1908 למניינם).
בצעירותו למד תורה ושימש את גאוני חכמי ישראל וקדושיו שבאותו הדור. שקדנותו העצומה הביאתו להתבטא: ״ואוכל לומר בפה מלא אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו שאף רגע אחד לא הלך לריק חס ושלום״ (הקדמת ׳מזרח שמ״ש׳ עמ׳ י׳).
עוד בהיותו צעיר לימים נודע כבקי עצום בש״ס ובפוסקים ותוך זמן קצר נחשב לאחד מגדולי בעלי ההוראה בדור הקודם ובדורנו אנו עד כדי כך שכל השאלות החמורות ביותר שעלו על שולחנם של הרבנים הראשיים, וחברי בית הדין הגדול היו מועברים אליו לעיונו ופסיקתו.
רבו העיקרי בתלמוד ובפסיקה הלכתית הנו רבו הנערץ, הגאון המופלא הרב יצחק אסבאג זצ״ל, שאותו מזכיר הרב בכל הזדמנות בדחילו ורחימו.
ספרו: ׳מזרח שמ״ש׳ העוסק בהלכות איסור והיתר נכתב בעמקות נפלאה עוד בהיותו בן 17 שנה, ונדפס בשנת ה־25 לחייו(תרצ״ג – 1933).
במרוקו ייסד חברת ׳דובב שפתי ישנים׳ שהתמסרה בראשותו להוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של גאוני יהדות מרוקו הקדמונים, וזאת בשל הצער הגדול שהיה לו בראותו כתבי יד של רבנים גדולים מונחים כאבן שאין לה הופכין.
בשנת תש״ד, לאחר שניצל הרב זצ״ל ממחלת הטיפוס, קיבל על עצמו כר׳ שמעון בר יוחאי בשעתו כשיצא מהמערה, לתקן תקנה גדולה לטובת הציבור. כך הקים במסירות נפש גדולה עם רבותיו וחבריו, כשהוא היוזם והרוח החיה, גשמית ורוחנית, את ישיבת ׳כתר תורה׳ במכנאס שהכשירה רבנים ותלמידי חכמים.
בהיותו במכנאם על אף היותו רב צעיר, ניהל את בית הספר ׳תלמוד תורה׳ בו למדו יותר מאלפיים תלמידים, בו זמנית, וכמעט כל תלמיד במכנאס עבר תחת שבטו. הרב שהיה ידוע בנועם הליכותיו היה אהוב ונערץ על ידי תלמידיו וראשי הקהל.
בשנת תש״ז (1947) נבחן על פי חוקת הממשלה במרוקו על ידי הרב שאול אבן דנאן, הרב הראשי למדינת מרוקו וראב״ד העליון לערעורים, מחבר ספר ׳הגם שאול' כדי לשמש כדיין בקזבלנקה.
בשנת תש״ך (1960) בהיותו בן 52 עלה לכהן כהרב הראשי וראב״ד בקזבלנקה ואחר כך במרוקו כולה.
ב׳ בשבט תשל״ד (1974) – פטירת בן דודו הגאון הרב יוסף משאש זצ״ל ששימש כרב ראשי בחיפה. הוצע לרב משאש לקבל משרת הרבנות הראשית בחיפה. ההצעה נדחתה, בין היתר בעקבות לחציו של האדמו״ר מחב״ד, רבי מנחם מנדל שניאורסאהן זצוק״ל. אך בעקבות כך החל משא ומתן להביאו לארץ לכהן בה ברבנות.
בשנת תשל״ח (1978) הגיע לירושלים לשמש בה כרב ראשי. שני הרבנים הראשיים לישראל דאז, מרן הגאון הרב שלמה גורן זצ״ל, ויבדל״א מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א, פעלו יחדיו להביאו ממרוקו לירושלים. הם אהבוהו אהבה עזה ומתוך הכרה עמוקה בגדלותו וביכולתו לאחד בין כל העדות והגוונים שבירושלים, עיר האחדות והשלום, פעלו נמרצות להכתרתו כרבה של העיר. התנאי היסודי של הרב משאש זצ״ל היה שהדבר לא יגרור מחלוקת.
הרב זצ״ל נפטר בשיבה טובה ובדעה צלולה עד הרגע האחרון ממש, בגיל 95, ב׳שבת הגדול׳ י׳ בניסן תשס״ג, בביתו בירושלים. בהלוויתו הספידוהו גדולי וגאוני ישראל מכל העדות. הם העלו על נס את מידותיו התרומיות, את התמסרותו הגדולה לעסוק בשאלות המסובכות ביותר שעלו על שולחנם של רבים מדייני ישראל, להם שימש ככתובת לפתירת ספיקותיהם.
הניח משפחה גדולה, מבורכת ומפוארת, ובראשם ׳אשת חבר׳ הרבני ג׳מילה שתחיה לאורך ימים ושנים, שבזכות התמסרותה לרב ולמשפחתה זכה הרב להתמסר לתורתו, ובנו הרה״ג דוד משאש שליט״א, שכתב עליו הרב רוחם השמ״ש׳ פר׳ יתרו ׳בן יקר גדלתי ורוממתי בתורה ובדרך ארץ כלול ביופיו והדרו וכיום נבחר בשנית לרב ראשי לעי״ת ( עיר תפארה) פריז׳ בנים ובנות נכדים ונינים עושקים בתורה ובעבודה.
מתוך ההסכמות לספריו:
כתב הראשון לציון, הגאון מרן הרב עובדיה יוסף שליט״א, בהקדמתו ל׳שמ״ש ומגן' חלק ב׳: ׳…כבוד הרב הגאון הגדול, מבצר עוז ומגדול, המאור הגדול לממשלת התורה, רבה הראשי של ירושלים… נודע בשערים המצויינים בהלכה, בשקידתו ובהתמדתו, בתורתנו הקדושה. כבר זכה להוציא לאור את חיבוריו הגדולים ׳תבואות שמ״ש׳, על ארבעת חלקי ה׳שולחן ערוך׳… בהם הוא צולל בעמקי ים התלמוד והפוסקים בחריפות ובקיאות עצומה ובתוכם בירור להלכה ולמעשה גם לבעיות אקטואליות בעידן הטכנולוגיא, אשר הזמן גרמן וסמכות פסיקתו היא בעלת משקל רב בעולם התורה׳.
הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ״ל, כותב על הרב משאש וספריו: ׳חשיבות מיוחדת נועצת לספרים אלו, באשר מחברם – הגאון הרב שלום משאש שליט״א (זצ״ל) עתיר ניסיון עצום משנים מרובות בבירור הלכות מסובכות בהיותו יושב על מדין ודן דין אמת לאמיתו, עשרות בשנים בארץ ובחו״ל. ספריו אלה הם תרומה גדולה לגנזי הרוח של היהדות, ונכס יקר לכל שוחרי התורה בארץ ובעולם… ויהי רצון שיפוצו מעיינותיו חוצה לכבוד התורה והוגיה…׳ (בהקדמה ל ׳שמ״ש ומגן/ חלק ב׳).
הרב הראשי לישראל, הגאון הרב אברהם שפירא שליט״א, בהקדמה ל׳שמ״ש ומגן׳ חלק ב׳: ׳תורתו של הגאון הגדול המפורסם, … ידועה בשערים המצוינים בהלכה, ושמו הולך לפניו כאחד מגדולי הרבנים, דיין מובהק ומנהיג דגול. ספריו הנכבדים המלאים זיו, בקיאותו וחריפותו נודעים למשגב באהלי תורה…. תורת שלום ואמת בפיו, וספריו הנכבדים המלאים זיו בקיאותו וחריפותו… וספריו הם מספרי התשובות והפוסקים החשובים בדור. והם אור עולם לכל תלמידי חכמים׳.
הגאון הרב מאיר מאזוז שליט״א, ראש ישיבת ׳כסא רחמים׳ בבני ברק כתב: ׳ספרו… מלא מאור נוצץ, פסקים והלכות מאוששות וערוכות בשפה ברורה ובדרך מישרים, כאורח רבותינו חכמי ספרד הקדמונים׳ {׳שמ״ש ומגן/ חלק ב/ סימן נ״ג, עמ׳ ד׳).
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-יצירות החכמים
פרק 1: יצירות החכמים
יצירותיהם של חכמי מרוקו נועדו לשמר את ההלכה והמסורת התרבותית של עם ישראל ולהעבירה לדורות הבאים, כדי שלימוד התורה ושמירתה יימשכו ויבטיחו את ייחודו של העם מול החברה המוסלמית. העליונות התרבותית היתה מקור לגאווה וגורם להזדהות, ומקור נחמה נוכח המצוקה הכלכלית, ההגבלות והנחיתות המשפטית במדינה המוסלמית.
החכם היה בדרך כלל איש אשכולות. הוא כיהן בתור דיין, פוסק ומשיב לשאלות בהלכה, פרשן, דרשן, פייטן ומקובל, והדבר התבטא ביצירות החכמים בתחומים שונים: חידושים על התלמוד, שאלות ותשובות, פסקים, מונוגרפיות על נושא הלכתי מסוים, חידושים על משנה תורה ושלחן ערוך, ליקוטים של פסקי דינים, מצוות והלכות לפי א״ב, פרשנות ודרושים על המקרא, ספרות הקבלה, פירושים להגדה של פסח, ספרות מוסר, הנהגות, פיוטים, ועוד. שליח של כי״ח שהדו״ח שלו פורסם ב־1877, כתב שבמרוקו לומדים נוסף לקבלה ו'זוהר' גם פילוסופיה של הרמב״ם, הראב״ע(ר אברהם אבן עזרא), ורלב״ג(ר׳ לוי בן גרשום).
הם היו בקיאים בלשון העברית והירבו לכתוב בלשון מליצית. היו חכמים שבתוך חיבוריהם הקדישו פרקים לדקדוק העברי. כגון ר׳ יוסף בן נאיים בחיבורו ׳הגות לבי׳(כתב יד) הקדיש ללשון מאמר ראשון תחת הכותרת יתרנן לשונך,. יצחק הלוי בן טולילה(1874־1930), בן למשפחה ממגורשי ספרד, שחי במרוקו הספרדית, חיבר ספר ללימוד הדקדוק בשם ׳דבור אשורי, שהוא עדיין בכתב יד. הוא היה חזן וחיבר שירים, וכיהן כמנהל בית ספר ׳תלמוד תורה, במלילה ב־1925.
פוריות ביצירה
היו מן החכמים שחלק מיצירותיהם הודפסו ויצירות אחרות שלהם שלא זכו לעלות על מכבש הדפום. נמנה כמה חכמים פוריים ויצירותיהם שהודפסו: ר יעקב אביחצירא ורי אברהם אנקאווא – הודפסו 14 ספרים משל כל אחד מהם;
ר אברהם בן מרדכי אזולאי – 11 מספריו הודפסו; רי יעקב בן משה חאגיז – 10; רי יעקב בירדוגו ורי יוסף כנאפו – 6 כל אחד; רי רפאל בירדוגו, ר' רפאל אנקאווה ור' שאול נחמיאש – הודפסו 5 ספרים משל כל אחד מהם. ר שלמה בן יוסף הכהן צבאן חיבר 4 ספרי שאלות ותשובות, הכוללים מאות תשובות, שהודפסו בין השנים תרפ״ט-תשמ״ה.
יוצרים פוריים היו רי חביב טולידאנו שחיבר 13 ספרים, ורק 2 מהם הודפסו; ר' רפאל משה אלבאז מצפרו חיבר 19 ספרים, ורק חלקם הודפסו; ר־ יוסף משאש חיבר 48 ספרים, מהם בהיקף של 2־8 כרכים, ורק 7 מהם הודפסו.
ר' יוסף בן נאיים מפאס חיבר 47 חיבורים, ורק מעטים מהם הודפסו. ספרו הידוע הוא הביוגרפיה לפי א״ב של חכמי מרוקו – ׳מלכי רבנן׳, וחלקו השני, כבוד מלכים׳, ירושלים תרצייא, מונה את יצירותיהם לפי אייב של שמות הספרים. הספר בנוי במתכונת ספרו של החיד"א 'שם הגדולים׳ וימערכת ספרים׳, חיבורו ׳נוהג בחכמה על מנהגים וטעמיהם יצא לאור בתשמ"ו, שו"ת 'צאן יוסף, שו"ת • 'כל חדש' לוד תש״ן, ומגיד לאדם׳, פירוש להגדה של פסח, לוד תשנ"ב.
חיבורים שנכתבו בגיל צעיר: ר׳ שמואל שאול סירירו מפאס (1566־1655) חיבר ספר בשם ׳חנון לנערי, פירוש לספר משלי, בהיותו בן 14, וסיימו בגיל 19. ר׳ אליעזר די אבילה מסלא (1714־1761) חיבר את הספר ׳מלחמת מצוה׳ בגיל 15. ר׳ עמרם אלבאז מצפרו חיבר את ׳בנין נערים׳ בתוך הספר ישבות יהודה׳, הערות על הרא״ם וליקוטים על הש״ס, בהיותו בן 16. ר׳ משה בן יצחק אדרעי(1774־1842) חיבר בגיל 17 את ׳תורת חיים׳, לונדון תקנ״ב.
היו חיבורים שנכתבו על ידי אב ובנו. הספר ׳קבוץ גלויות׳, דרשות על התורה, פאס תשכ״ג, חובר על ידי ר׳ מאיר די אבילה ובנו. גם הספר ׳מנחת העומר׳, גירבה תשייי, חובר על ידי שלמה אביטבול, שחי בשנים 1782־1854, ובנו עמור.
הדפוס ותפוצת הספרים המודפסים
חלק גדול מיצירותיהם של חכמי מרוקו נשתמרו בכתב יד, וחלק אבד עקב שיני הזמן, וכתוצאה משריפות, התנפלויות ומעשי הרס. בהקדמה לספרו של ר׳ יהודה קוריאט, ׳זכות אבות׳, פיסא תקע״ב, נאמר: ׳מורי זקני הרב יהודה קוריאט במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר טטואן בשנת תק״ן.׳ הפיוטים שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט אבדו כתוצאה מהתקפת הצי הצרפתי על מוגדור ב־1844. הודות לדפוס נשתמרו יצירות רבות, ועל כך נדון להלן.
היוזמה להדפסה היתה תלויה לעתים במזל, ולעתים אפילו בחלום. כך כתב ר׳ שמואל די אבילה, מחכמי מכנאס, בהקדמה לספרו ׳אוזן שמואל', אמשטרדם תעייה, כי בחלום שנשנה לרבו פעמיים נאמר לו, שהוא חייב להדפיס את חיבורו. שאול נחמיאש חיבר בספרו ׳וישמע שאולי, תוניס תרס״ט, דברים שנגלו אליו בחלום. הדפסת שיריו של יעב״ץ יעת לכל חפץ׳ היתה יוזמת אחד מצאצאיו, ר׳ משה אבן צור, שניצל משיטפון בשנת תר״ן(1890) והחליט להוציא את הספר לאור.
מימון ההדפסות: המימון להוצאות הדפוס בא לעתים מבני המשפחה של המחבר, או מתורמים שרצו בדרך זו להנציח את אבותיהם. ספרו של שמואל צרפתי, ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט, הודפס בתרומת ׳הגביר אהרן צרפתי אחיו של המחבר׳. ספרו של יצחק ואליד, ׳ויאמר יצחק׳, ליוורנו תרל״ו, הודפס בתרומת יהודה הלוי מגיברלטר ׳למנוחת אשתו אסתר בת הגביר יצחק בן עולייל׳, למימון הדפסת ספר הפיוטים שהוציא יעקב כלפון ׳יגל יעקב׳, קזבלנקה תר״פ, תרמה ימרת דונה… נתנה לכסף מוצא לברך על המוגמר לעילוי נשמת בעלה הגביר המעולה יצחק ן׳ הרוש,. בין התורמים להדפסת ספרו של ר׳ יוסף בן הרוש ׳אהל יוסף׳, תוניס תרפ״ז שלוש נשים וכן יהודים מהערים לאראש, סבתה תיטואן וגיברלטר. להדפסת ספרו של הנ״ל יגביע יוסף,, סוסה תרפ״ז, תרמה ׳הנכבדת אשה גדולה רבת המעלות יאקות־. בהקדמה לספר של מימון בירדוגו, 'לב מבין׳ מכנאס תש״א, נאמר, שנשים צדקניות תמכו בחברת ׳דובב שפתי ישנים׳ שמימנה את הדפסת הספר. להדפסת ספרו של ר׳ ראובן אגייני ׳שפתי רננות׳, ירושלים תשל״ג, תרמו ארבע נשים ממשפחתו. בתו של יחיא אדהאן תרמה להדפסה חוזרת של ספרו 'אני לדודי׳, ירושלים תשכ״ח. להדפסת ספרו של דוד אסבאג, ילקט עניי, מכנאס תרצ״ג, תרמו נוסף ליהודי עירו מוגדור גם יהודים שגרו במראכש, אגאדיר, צפרו, תארודנת, דאר אלבידא, אספי, פאס ומכנאס; רשימה שמית של התורמים הודפסה בתחילת הספר והדבר נתן להם יוקרה.
חכמים ראו בהדפסה מצווה ועודדו תורמים למטרה זו, כדי להגדיל תורה. ר׳ יוסף כנאפו כתב בהקדמה לספרו יאות ברית קודשי, ליוורנו תרמ״ד, שהמצווה של כתיבת ספר תורה הועברה בימינו להדפסת פירושים ודברי תורה. השגת תורמים למימון ההדפסה חייבה טיפול שנמשך לעתים שנים. הספר של ר׳ יוסף כנאפו חובר בתרל״ה והודפס רק לאחר כתשע שנים. שלושה ספרים שהודפסו בפאם בזמן החדש מומנו על ידי המדפיסים בעצמם, ביניהם ׳גדר עולם׳ של בעל ׳החפץ חיים,. ההפצה היתה עשויה לכסות את ההשקעה.
היו חכמים שהדפיסו את ספריהם בעודם בחיים – כך ר׳ שמואל הצרפתי, שכתב את ׳דברי שמואל׳, אמשטרדם תנ״ט. ר׳ חיים אבן עטר הגיע לליוורנו בתצ״ט (1739), שהה שם כשנתיים ועסק בהכנת ספריו ׳חפץ ה׳, יאור החיים׳ ויפרי תוארי לדפוס, כולל איסוף הכסף להוצאות. ר׳ שלמה אבן דנאן(1848־1929) פנה לכי״ח ב־ 1897 בבקשה להשתתפות כספית בהדפסת ספרו יאשר לשלמה׳, ירושלים תרס״ו.
אחרים לא זכו לראות את ספריהם מודפסים בעודם בחיים, ואלה הודפסו על ידי בני משפחתם או מוקירי זכרם. חיבורו של ר׳ יעקב חאגיז ׳הלכות קטנותי הודפס על ידי בנו בוונציה בתס״ד, 30 שנה אחרי פטירת אביו. חיבורו של ר׳ יוסף אבן ואליד ישמו יוסף׳, ירושלים תרס״ז, הודפס לאחר מותו על ידי אלמנתו.
אירע שכתבי היד נשלחו לחו״ל ונעלמו, כמו חיבורו של ר׳ יוסף כנאפו 'זך ונקי', שהגיע לוורשה לשם הדפסה, נעלם והוחזר לאחר שנים, והודפס בירושלים בתשמ״ז.
גדולי החכמים במרוקו וכן שלוחי־ארץ ישראל, התבקשו לכתוב הסכמות לספרים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-יצירות החכמים
עמוד 137
אליעזר בשן-הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2- פעמים מס' 1
עליית קבוצות בעקבות זעזועים פוליטיים
ציינו לעיל, כי השאיפה הכמוסה לעלות לארץ לובתה על־ידי מאורעות חיצוניים, שבעקבותיהם גבר מספר העולים. כך אירע, לדוגמה, באלג׳יר, לאחר הפרעות שערכו ינאצ׳יארים ביהודים בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי והסתה בגלל הצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח. גם העליה בתרמ״ב (1882) מתימן פרצה על רקע המצוקות שפקדו את יהודי־תימן בשנות ה־70 בעקבות כיבוש תימן בידי התורכים העותמאנים ב־1872, וכן שחיתות של השלטונות המקומיים, קשיים כלכליים והגבלות. מאידך גיסא, חלה באותו זמן יתר פתיחות ונוצרו קשרים בין יהודי תימן לעולם היהודי, באמצעות שליחים ועיתונים, ועד שליחי הקהילות בבריטניה וחברת כי״ח החלו להתעניין בגורלם של יהודי תימן, שבתוכם החלו להתגלגל שמועות על קניית אדמות א״י בידי רוטשילד.
לעומת זאת, העליות מבבל במאה ה־19 לא היה להן רקע של משבר כלכלי ופוליטי. בתקופה זו עלו מבבל תלמידי״חכמים אמידים, שהתיישבו בחברון ובירושלים.
הסכמות לעידוד העלייה לארץ
היו עולים שהשאירו נכסיהם בחו״ל. מסרום לבן־משפחה או לנאמן כדי שהרכוש יעשה פירות, והרווחים היו נשלחים לארץ לפרנסת בעליו. במקרים אחרים היה העולה משאיר רכוש בחו״ל, כי לא היה בטוח אם ישאר בארץ.
ברודוס היתה הסכמה קדומה, וכן באיזמיר, ובתיריה שבתורכיה החל משנת תקפ״ה (1825) – כי על רכוש של עולים עד סכום מסויים חל פטור ממסים, ומעל סכום מסויים ישולמו מסים בשיעור נמוך מזה ששילמו תושבי־המקום.
זיארות: נפוץ היה המנהג לעלות למקומות קדושים ולקברי צדיקים וחכמים בא״י, והדבר נחשב כתחליף לעלייה. חכמים, ובמיוחד חכמי־הקבלה, עודדו זאת, ונכתבה ספרות של שבחי א״י, ובה ציוני הקברות הקדושים. היו שקשרו את עלייתם לזיארה עם מטרות אחרות, כגון אלה שמנינו לעיל, או עם פעילות כלכלית, חלוקת צדקה לעניים ועוד. היו יהודים שעלו עם משפחותיהם, וידועות נשים שהיו מעוניינות במיוחד לבקר במקומות מקודשים מסיבות אישות (פרי־בטן, בן זכר, ריפוי וכיוצ״ב). ומי שנדר לעשות זיארה ולא היה יכול לעמוד בנדרו היה עושה מעשה של מצוה כתחליף. התרת הנדר של זיארה היתה קלה יותר מאשר נדר לעלות לא״י לצמיתות, שהרי המצוה אינה העלייה החד־פעמית אלא הישיבה בה (ראה למשל, חסדאי הכהן פרחיא, תורת חסד, סי׳ א׳).
קשרי רוח עם א״י
הזיקה לארץ כמה פנים לה, היו קשרים רגשיים, מעשיים וכספיים.
שמות ערי ארץ ישראל: היו מקומות במגרב ובמקומות אחרים, שנקראו על שם ערים בא״י. למשל, ראבאט במארוקו היתה מכונה ״ירושלים החדשה״, העיר תיריה – ״צפת הקטנה״, ועוד רבים. בכתביהם של רבנים מכונות ערים בחו״ל על שמות מקומות בארץ ישראל, ולא רק טבריה וצפורי אלא גם עזה, שכם, חברון, באר־שבע, צור, צידון, ירושלים, ארץ הנגב, יהודה והגליל.
הסכמות על־דעת חכמי ארץ־ישראל: על חכמי ארץ־ישראל חפפה הילה של קדושה, והיו חכמים ובתי דינים בקהילות ישראל בארצות המזרח שהיו כותבים פסקיהם ״על דעת חכמי ארץ־ישראל״. כמו־כן מצויות הסכמות־קהל שבהן נאמר, כי הן נתקבלו על דעת חכמי צפת וחכמי ירושלים. חכמי ארץ־ישראל נתבקשו לתת הסכמותיהם לספרים, למען יהיו מקובלים ונפוצים.
שאלות מחו״ל הופנו לחכמי ארץ־ישראל, לא משום שחסרו גדולי־תורה בחו״ל אלא משום קדושתה של הארץ. לר׳ משה מטראני (המבי״ט), חבר בבית־דינו של ר׳ יוסף קארו, למשל, הופנו שאלות מדמשק, מחלב, מטרבלוס אשאם (טריפולי בלבנון), ממצרים, משאלוניקי ועוד, וכך גם לחכמים בדורות הבאים.
בית־הדין בירושלים נקרא ״בית דין הגדול״ או ״בית דין היפה״ שבירושלים. אלה כינויי־כבוד, שניתן למוסד זה לא משום שיש לו סמכות הלכתית לגזור על קהילות אחרות, אלא משום מקומו של בית־דין זה.
שלוחי ארץ־ישראל
שלוחי או־ץ־ישראל שהיו חכמים ואנשי־מעשה מילאו בתחום זה שליחות ראשונה במעלה מעבר לתפקידם באיסוף כספים. הם היו הגשר החי בין הישוב בא״י ליהודי הגולה, הפיחו בהם תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. דבריהם נתקבלו כדבר ה׳ מירושלים, שהרי אין כתורת א״י. מפיהם למדו לא רק את המתרחש בארץ, אלא גם תקנות, מנהגים ואמונות. הקמיעות שכתבו שלוחי א״י ליולדות, לריפוי ולהצלה היו מבוקשים ביותר. הם נתבקשו להיות בוררים בסכסוכים מקומיים, להכריע במחלוקות ובשאלות הלכתיות ועיוניות שלא נמצא להן פתרון במקום. הם היו משפיעים על בתי־הדין להתקין תקנות ולהוציא פסקי־דין, שנראו להם משרתים את טובת הציבור או את טובת הישוב בארץ, לשם הגברת התרומות. למשל, לפי יוזמתו של ר' יוסף הכהן, שליח טבריה לצנעא בשנת תקפ״ח (1828), תוקנו על־ידי בית־הדין תקנות להגבלת ההוצאות לסעודות שלפני החתונה ובשבעת ימי המשתה. חכמי א״י רצו להגביל את הביזבוז שבהפרזה בשמחות גם על־מנת להגביר התרומות למען ארץ־ישראל.
שלוחי א״י נחשבו אנשי״מופת, ואין תימה כי נשים מעוברות ביקשו לראות את החיד״א בהגיעו לתוניס, והיו נוגעות בשולי־מעילו ומנשקות אותם, בהאמינן כי על־ידי כך זכו לברכת שמים.
שלוחי א״י שנפטרו או נרצחו בדרכי המגרב ונקברו על אם־הדרך, מהווים מוקד לזיארות לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים, המאמינים כי בכוחו של הצדיק לחולל נסים ולהושיע.
תרומות, מסים והקדשות שניתנו לא״י
התרומות שניתנו לשלוחי א״י היו חובת כבוד וזכות. היו שלוחים שתבעו כספים לא כמתת, אלא כחובה המוטלת על יהודי הגולה כחלקם בנטל החזקת הישוב, והשלוחים מזכים אותם במצוה זו. החיד"א הגדיר חובה זו, בין השאר. בנימוקים אלה:
- התרומה היא תחליף למצוות יישוב או־ץ־ישראל, שיושבי חו״ל חייבים בה, ואינם מקיימים אותה.
- תפילותיהם של בני־הגולה עולות לכיסא־הכבוד דרך ארץ־ישראל, שהרי אין האדמה הטמאה בחו״ל מוכשרת להעביר התפילות ישר לשמים. יושבי־א״י מהווים איפוא מתווכים ביניהם ובין הקב״ה.
- יסוריהם של בני ארץ־ישראל מכפרים עוונותיהם של בני־הגולה.
- בני־א׳׳י נתונים ביד אדונים קשים הסוחטים מהם מסים, ואם היהודים לא עומדים בתשלומים הם צפויים למאסר. התרומות הן איפוא בבחינת תשלומים לפדיון־שבויים, חובה שחלה על כל ישראל.
תיירים נוצרים שביקרו במגרב מזכירים את תרומות היהודים לא״י, ואלה כמה מההסברים שהם נותנים לתופעה זו: ל. אדיסון(1703-1632) כותב, כי היהודים תורמים לבית־המקדש שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. האמריקאי ג. ריילי, שביקר במארוקו בשנים 1816-1815, כותב שקיום הישוב היהודי בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים, על־פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר. כלומר, תפקידו של הישוב הוא כעין שומר־הגחלת עד בוא הגאולה. התרומות להחזקתו לא נשאו אופי פילאנטרופי, אלא השתלבו במערך נפשי־משיחי, כחלק מן ההכנה והציפייה לגאולה.
מצויות תקנות שונות בנידון ונזכיר רק אחדות. בפאם שבמארוקו הוסכם על־ידי חכמי המקום בשנת שס׳׳ג(1603), כי יש לתת תרומות לא״י ככופר־נפש בהזדמנויות הבאות: ביום־חתונתו, כפי מסת ידו. כשיזכה לבן זכר. בא׳ באדר יעמדו חמישה מטובי־הקהל בכל בית־כנסת לגבות לשקלים וכן ביום־פורים. בהמשך נאמר, שבכל בית כנסת יש לבחור גזבר מיוחד לנדבות ירושלים. (אברהם אנקאוה, כרם חמר, ח״ב, סי׳ מ״ח).
תקנה באותה עיר משנת תפ״ח (1728), שנתקנה במעמד הקהל, נועדה למנוע משלוחי״א׳׳י את הטירחה לדפוק על דלתות־נדיבים, והיא קובעת כי בבוא שליח למקום, חייבים מנהיגי העיר לצאת בכל לילה לאלמלאח ולגבות מכל איש ואשה, ולכוף ולהכריח לכל אחד. (יעקב בן מלכא, נר מערבי, ח״א, סי׳ ע״א).
מספר שיטות היו נהוגות על מנת לגייס כספים למען יושבי או־ץ־ישראל. מלבד נדרים ונדבות, היו מטילים קנסות שההכנסות מהם היו מיועדות לא״י, והיו מקומות שבהם הוטל מס־חובה יומי או שבועי למטרה זו. בשנת תפ״ז (1727) הוטל על־ידי פקידי ארץ־ישראל בקושטא על כל קהילות תורכיה והמזרח מם של פארה לשבוע. בשנת תקכ״ג(1763) הוטל בקושטא היטל מיוחד על יין ושיכר, במטרה להציל את יהודי חברון מחובותיהם. מוסד זה בקושטא שהחל לפעול בשנת תפ״ז (1727) עזר לא רק לספרדים וליוצאי ארצות האיסלאם בא׳׳י, אלא אף לשיקום הקהל האשכנזי בירושלים בשנות ה־30 של המאה ה״18, לאחר שנשדד ונהרס ב־1720.
בקהל תיריה הוטל בשנת תקפ׳׳א (1821) מם על קניית חוטי־רקמה, שההכנסות ממנו היו קודש לשלוחי או־ץ־ישראל ולשאר ההוצאות של הקהל. בקהילות מרובות של ספרדים ויהודי־המזרח היו חברות וקופות לא׳׳י, כמו גם קופות מיוחדות לערים ולכוללים שונים. קופת־טבריה נקראה קופת ר׳ מאיר בעל־הנס וקופת צפת נקראה קופת רשב״י. לכל קופה היו פקידים מיוחדים ונבחרו גבאים וגזברים שעשו מלאכתם בהתנדבות, לעיתים גם מילאו תפקיד מקביל למען קופת פדיון־שבויים, שתי מטרות שהיו קרובות זו לזו במשקלן ונחשבו כ״מצווה רבה״ (=גדולה).
למגביות א״י ניתנה קדימה על־פני תרומות לעניי המקום, וחוייבו להשתתף בהן גם תלמידי־חכמים, שבדרן־״כלל היו פטורים ממסים.
ההקדשות היו מקור נוסף של הכנסה בעבור א״י. מן המקורות עולה, כי יהודים בקהילות־המזרח היו נוהגים להקדיש חלק מרכושם קודם מותם למטרות צדקה מקומיות, וחלק ליושבי ירושלים וערי הקודש. לעיתים היו מקדישים קרן, שמפירותיה החזיקו תלמידי־חכמים בעיר מסויימת בארץ, ואלה יעסקו בתורה לעילוי נשמתו של הנפטר, ולעיתים היו משאירים הקדש בלי לקבוע יעדו וסמכו על האפוטרופוס שינצל את הכסף למטרה מכובדת.
לסיכום, צדדים רבים לזיקתם של יהודי־המזרח לארץ־ישראל, מהם הטבועים בחותם הרגשי־העממי, מהם בתחום ההלכה והיצירה, ואחרים בעולם המעשה. תורה וקמח שלובים זה בזה. קשרים אלה היו דו־צדדיים והדדיים. יהודי א״י נזקקו לתמיכתם החומרית של יהודי־הגולה, אולם אלה ציפו לתורה שיצאה מציון, ולאור שהקרינה או־ץ־ישראל על סביבותיה. ולא באנו למנות אלא מקצת מאופיים של קשרים אלה.
(על יסוד הרצאה למורים שניתנה בימי־עיון מטעם יד בן־צבי.
ירושלים, חנוכה תשל״ט)
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2– פעמים מס' 1
עמוד 22
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2-פעמים מס' 1
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל
במסגרת זו אינני מתיימר להקיף את כל מיגוון הקשרים בכל התפוצות הכוללות את יהדות המזרח במשך הדורות, אלא לציין כמה נקודות. ופייניות. דבריי אין מטרתם אקדמית בלבד, אפשר שהם גם יסייעו להבנה טובה יותר של האווירה, שאפפה את אחינו מארצות האיסלאם מן המזרח והמגרב, שעלו בהמוניהם ארצה לאחר הקמת המדינה, והודות לעלייתם מצויה בארץ אוכלוסיה נכבדה בכמות ובאיכות, שמוצאה מארצות־המזרח. מן הראוי לקבוע, כי רובה של יהדות זו עלה ארצה הודות לזיקה המסורתית ולמשקע של הרגשות הדתיים והעממיים שפיעמו בקרבם ובקרב אבותיהם דורות רבים, ורק מיעוטה היא תולדה של הציונות המדינית, שהורתה ולידתה באירופה, שהרי ההתעוררות הלאומית באירופה במאה הי״ט כמעט לא הגיעה לתפוצות ישראל בארצות האיסלאם.
הנחה שנייה היא, כי יהדות זו באה ארצה לא על רקע פוגרומים המוניים או סכנה של חיסול פיסי או רוחני; אף כי היו השפלות ופגיעות ברכוש ובנפש, ואלה היו עשויים לזרז את תהליכי העלייה, המניעים העיקריים לעלייתם היו משיחיים ודתיים.
כשאנו בודקים את הזיקה המסורתית של עם ישראל בתפוצותיו, באירופה ובמזרח, לארץ־ישראל, אנו מוצאים הרבה קווים משותפים ודומים במהלך־הדורות, כל עוד עמדה החברה היהודית כולה על בסיס המסורת. שהרי כולם ינקו מאותם שורשים: מהתורה שבכתב ושבע״פ, מהאגדות, מהפיוטים, מההלכה ומאורח־החיים היהודי, מהתפילות ומהמנהגים, שהזכירו ליהודי דרך קבע את הקשר של העם עם מולדתו ואת התקוה להיגאל ולשוב אליה. תודעה זו חוזקה על־ידי גורמים חיצוניים: העובדה שהיהודים נחשבו זרים בעיני הגויים, שהשפילום והבדילום מתוכם, בצל הצלב כמו בצל האיסלאם. קשיים כלכליים חיזקו את הרגשת זרותם וארעיותם, והתקוה לגאולה מעול הגויים התמזגה עם אמונה בפתרון כלכלי אישי, בחינת ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״.
זעזועים פוליטיים וכלכליים, מלחמות, רדיפות וקנאות דתית, גירושים או החמרה במעמדם והגבלת זכויותיהם – תופעות שפקדו את החברה היהודית מדי פעם, הוציאוה משלוותה ומן אשלייתה בדבר יכולתה להתקיים בין הגויים, ואלה כמו הופעת משיחי־שקר חיזקו את הזיקה לארץ. חוטים אלה היו עשויים להיחלש או להינתק בעקבות רוחות ההשכלה והשוויון שהחלו להגיע ליהודי אירופה במאה וד18 וליהודי צפון־אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־19, על״ידי הכיבוש הצרפתי ופעולות כי״ח (״אליאנס״), תהליך שעודד התבוללות. ואמנם, ככל שהיהודים נטשו את המסורת, וביחוד אמור הדבר במגרב, גם זיקתם לא״י ולמדינת ישראל נחלשה או נעלמה. ודוגמה לכך גורלה של יהדות אלג׳יריה, שהתבוללה במידה רבה בתרבות צרפת ורובה לא הגיע לישראל.
העלייה וההגבלות עליה
מכלל הנקודות האופייניות למערכת הקשרים בין יהודי המזרח לא״י הקשר המוחשי ביותר הוא העלייה. בכל התקופות באו יהודים מארצות־המזרח לארץ בתורת יחידים או קבוצות, אבל לא היתה עלייה המונית. וגם כאשר התחזק הישוב היהודי בארץ, שרובו עלה מארצות האיסלאם או מספרד, לא היו לישוב זה יומרות להקמת מדינה יהודית ואף לא לאוטונומיה. בדור שאחרי הגירוש הראשון מספרד בשנת קנ״א (1391), כאשר היה רצון מצד יהודים רבים לעלות, לא ראתה המנהיגות היהודית בעין יפה עלייה המונית, שהיתה עלולה לפגוע במעמדם העדין של הנשארים בגלות ולהביא אולי לשינוי פוליטי בארץ־ישראל. הנחה זו מתאשרת בין השאר במיסמך שפירסם ב. דינור מהשנים שאחרי קנ״א. זו איגרת של מוקדמי סאראגוסה, שמטרתה לשכנע המוני יהודים מספרד שרצו לעלות לא״י לבל יעלו, ובין הנימוקים לכך הם מזכירים: סכנות־דרכים, חשש שמא הדבר ירגיז את הגויים והתנגדות לדחיקת־הקץ. האיגרת מסיימת, כי יש לחכות לימים ״בשוב ה׳ את ציון… ואז נעלה עם ישראל חברים״ (ציון ל״ב, תשכ״ז, עמ׳ 174-161).
גישה זו מובעת גם על־ידי שני חכמי התקופה, ר׳ יצחק בן ששת (הריב״ש, 1407-1326), שכיהן כרב בסאראגוסה וואלנסיה ואחר גירוש קנ״א עבר לאלג׳יר, ור׳ שלמה בן שמעון דוראן, הרשב״ש, שאביו עבר מספרד לאלג׳יר אחרי קנ״א. שניהם מבחינים בין חובת העלייה לא״י, החלה רק על יחידים בתנאי שאין גורמים מעכבים או מפריעים, ובין עלייה מאורגנת נגד רצונם ורשותם של השלטונות, שאותה הם שוללים. שניהם מצטטים את הנאמר בכתובות קי״א ע״א, על״ידי ר׳ יוסי בר׳ חנינא על השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל שלא ימהרו את הקץ, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות (שו״ת הריב״ש, סי׳ ק״א; רשב״ש, סי׳ב; השווה, חיים פאלאג׳י, נשמת כל חי, שאלוניקי תקצ׳׳ב, יור״ד, סי׳ מ״ט.)
תנאים פוליטיים חיוביים שנוצרו בארץ לאחר כיבושה בידי העותמאנים (1516) אמנם הגדילו את מספר היהודים ממגורשי־ספרד, שבאו לארץ ובנו את המרכז הרוחני והכלכלי בצפת, שפרח עד שנות ה־70 של המאה הט״ז. אולם האתגר שבבניינה של טבריה בתורת מרכז לחבל יהודי, על־ידי יוזמתם של דונה גראציה מנדס ודון יוסף נשיא, לא נענו לו המוני בית ישראל בארץ ובחו׳׳ל. התנגדות ושיטנה מצד האפיפיור והערבים המקומיים התפרשה, כי יד ה׳ אינה חפצה במעשה זה ולא היה רצון להתמודד ולהיאבק. אפשר לומר, כי עד המאה ה־19 לא היו תוכניות ומעשים ממשיים להגשמת עצמאות יהודית בארץ ישראל. העליות והקשרים אליה נשאו אופי אישי, דתי ורגשי, אך לא מדיני.
אף לגבי עליית יחידים קבעו הפוסקים מחכמי־המזרח הגבלות מסויימות. היו חכמים שאימצו את קביעתם של התוספות (כתובות, ק״י, ע״ב) כי הדין שאדם כופה אשתו בקיאים במצוות התלויות בארץ. הגורם הראשון היה המכריע, שכן העלייה היתה כרוכה בתנאי־הפלגה קשים ומסוכנים, בחשש לסערות וטביעה, בסכנת שוד, שבייה או הריגה בידי שודדי-ים או בדווים במדבריות. בהקשר לכך קבע הרשב״ש גבולות גיאוגראפיים: ״כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון (=אלכםנדריה) אין כופין לעלות, ונא־אמון ולמעלה (=מזרחה) כופין ביבשה, וגם דרך־ים בימות החמה, אם אין שם לסטים בים בארצות הללו״. (שו״ת, סי׳ א)
אולם, חרף קביעתו עלו יהודים גם ממארוקו הרחוקה, אף שנשקפו להם סכנות בדרכם לארץ. בקרב חכמי מארוקו בדורות הבאים קיימות שתי גישות: האחת – המתחשבת בסכנות, במיגבלות כלכליות ובגורמים אנושיים ומשפחתיים, כגון טובת הבנים וחינוכם, שדוחים עלייה לארץ. וגישה שנייה, שנקרא לה אמונה מיסטית, כי ״שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינן ניזוקים״, הגורסת, כי אף שקיימות סכנות בכל זאת צריך אדם לעלות, ועליו להתחזק באמונה שלא יקרה לו אסון. זו למשל גישתם של שני חכמים מצפרו: של ר׳ שאול ישועה אבוטבול (תצ״ט-תקס״ט, 1809-1739) (אבני שיש, ח״ב סי׳ צד) ושל ר׳ רפאל משה אלבאז (נפטר תרנ״ו, 1896, הלכה למשה, אהע״ז, סי׳ ו). שונה הדבר החל משנות ה־30 של המאה הי׳׳ט, כשחלפו הסכנות של שודדי־הים בים התיכון,. וקובעים החכמים, כי על־פי מצוות העלייה לא׳׳י,• יכול אדם לכפות אשתו לעלות.
יש להעריך את מאמציהם של יהודים לעלות לארץ לא רק בגלל סכנות הדרך, אלא על רקע הקשיים הכלכליים. עקירה ממקום כלשהו והליכה למקום אחר שאין יודעים מה צפוי בו לאדם הוא סיכון. מה עוד שידוע היה, כי הארץ ענייה ואינה מפרנסת בעליה בכבוד. היו גם מגבלות כלכליות עם היציאה, למשל, על העוזבים את מארוקו הוטל מם מיוחד על־ידי השלטונות, וזאת נוסף להוצאות־הדרך הרבות. אולי על רקע זה יש להבין את פסק־דינו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאם (תק׳׳ד-תקפ״א, 1821-1744), כי מותר למכור ספר־תורה כדי לממן מכסף זה הוצאות הדרך לארץ־ישראל. לדבריו, ״העולם נהגו היתר זה, …ונראה כללמוד תורה״, כלומר למרות שאין לזה היתר בתלמוד, הרי הוא מדמה זאת ללימוד תורה, שלמענה מותר למכור ס״ת. נוהג זה במארוקו מעיד על החשיבות שייחסו לעליה לא״י(תורות אמת, אהע״ז, סי׳ א׳).
מניעים לעלייה
מלבד מצוות העלייה לארץ־ישראל והרצון לחונן עפרה, היו מניעים אחרים שעוררו יהודים לעלות לארץ. להלן נציין את המניעים העיקריים:
תחושת גאולה: גירוש ספרד והמאבק בין ספרד הקאתולית ובין תורכיה העותמאנית האיסלאמית נתפשו על״ידי יהודים רבים כמלחמת גוג ומגוג, ורבים ראו בכך חבלי־גאולה. העלייה לארץ נתפשה כחלק מתהליך זה, העשוי לקרב את הגאולה. גם הופעתם של משיחי״שקר, כמו שבתי צבי, חוללה עליות לירושלים.
עלייה כדי להיקבר בארץ: גברים ואלמנות עלו לעת זיקנה, כדי לבלות שארית־ימיהם בירושלים ולהיקבר בה. שכן הטמון באדמת א׳׳י עוונותיו מתכפרים לו, והוא פטור מגילגול־מחילות בעת תחיית־המתים. אגב, התיירים הנוצרים שביקרו בא״י מבליטים גורם זה, שהרי לפי תפיסתם אין א״י ארץ חיים בשביל היהודים. אך האמת היא. שעלו לארץ גם אנשים בגיל העבודה והפריות וכן בעלי משפחות.
אנוסים שחזרו בתשובה: בדורות שאחרי גירוש ספרד יכלו אנוסים לחזור ליהדות בגלוי רק בארץ שתחת שלטון מוסלמי, ומהם שבחרו לבוא אל א״י בהיותה מקום לכפרת עוונותיהם.
לימוד תורה: לעתים היתה זו סיבה נוספת לאחרות. למשל, ר׳ דניאל אישטרושה יליד שאלוניקי(שמ״ב-תי׳׳ד, 1654-1586) כותב על יהודי שחשקה נפשו לעלות, כי בגולה אינו יכול לעסוק בתורה מחמת המיסים שהם כבדים יותר מאשר בא״י. ועוד, דאווירא דא׳׳י מחכים (מגן גבורים ח״ב סי׳ ז), היו שקשרו את לימודם עם פעילות כלכלית.
בעקבות נדר: נהוג היה לנדור נדר, שאם ה׳ יעשה ויצליח בעסקיו, או יתרפא הוא או מי מבני־משפחתו, או יינצל מסכנה כלשהי, או יזכה בפרי־בטן, או בבנים זכרים _ יעלה לארץ ישראל.
ריפוי: היתה אמונה, כי עקרות עשויות להיפקד בזכות הארץ הקדושה, וחולים יתרפאו על־ידי טבילה בים־המלח וכדומה. ר׳ חיים פאלאג׳י (המאה הי״ט) מספר, כי יהודי עלה מתורכיה כדי להתרפא בבית־חולים נוצרי בירושלים (רוח חיים, יור״ד סי׳ רסג, דף קנח ע״ב).
מי שנכשל בעברה, שהוציאה לו שם רע, בייחוד בתחום האישות, העדיף לעזוב מקומו, מהם שבאו לארץ גם כדי לכפר על חטאם. למשל, ר׳ שלמה בן אברהם הכהן (המהרש״ך, מיוון, ר״פ-שס״א, 1601/2-1520) כותב על יהודי מברוסה שבא על פנויה ובא לא״י כדי לכפר על מעשהו(שו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ כט).
היו גם גורמים פרוזאיים, אישיים וכלכליים אחרים לעלייה, כמו: פשיטת־רגל, אדם שפוטר ממשרתו, מאיסה בכבוד ובריחה מתפקיד בגלל מחלוקת, חכם שנרדף על־ידי גבירים ועריצים, סכנות ולחץ מסים.
הרכב העולים היה מגוון. בירושלים היו יותר תלמידי־חכמים, מקובלים ואלמנות. במקומות אחרים היו מרובים יותר: בעלי־משפחות, מהם גם אנשי־עמל וסוחרים.
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2–פעמים מס' 1
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
למעלה: הגדה בתרגום לגרוזית (ללא טקסט עברי)
למטה: הגדה בתרגום לתאתית
גרוזית
היהודים הגיעו לגרוזיה בתקופת כורש מלך פרס או בתקופת הבית השני. תחילה דיברו עברית. תקופה מסוימת היו דו-לשוניים: עבריח וגרתית. אחר כך עברו לנרוזית שכללה יסודות עבריים דכים. לשונם נבדלת מהגרחית של הלא־יהודים במיוחד במיבסא, אך היהודים גם פיתחו ז׳ארגון לענייני מסחר שאיננו מובן ללא־יהודים.
- קרימצ׳אקית
היהודים בחצי־האי־קרים, הן היהודים הרבניים והן הקראים, השתמשו בדיאלקט התורכי: קפצ׳אקית, הנכתבת באותיות עבריות וכוללת יסודות עבריים. בשנת 1838 נדפס בקושטא תירגום התנ״ך בקרימצ׳אקית. לפי אומדנים משוערים חיים כיום כ־2,0001 קרימצ׳אקים בעולם, מתוכם כ־7000 בארץ־ישדאל.
- יוונית־יהודית
הכיבוש הערבי במאה ה־7 צימצם את השימוש ביוונית לתחום שלטונה של ביזאנטיון. יוונית־יהודית נכתבה מעתה בידי יהודים באותיות עבריות, והיא קלטה יסודות עבריים וארמיים. היסודות היווניים שבה לא היו זהים ליוונית התקנית הנורמאטיווית של התקופה מבחינת אוצר־המילים ומבחינת הדיקדוק. החל מהמאה ה״51 עם כיבוש ביזאנטיון בידי התורכים, חודרים גם יסודות תורכיים ליוונית היהודית.
בשפה זו חיבר נחום בן יחיאל מלון תלמודי בשם ״ערוך״ בשנת 1101, ואליה תורגמו ספרי יונה וקוהלת. ב־5471 נדפסה בקושטא מהדודה תלת־לשונית של התורה, בעבריח־לאדינו־יוונית. מהמבוא לספר זה אנו למדים. שהיוונית היתה אחת משתי השפות ״המורגלות ביותר״ בין היהודים באימפריה העותמאנית, בשנת 1576 נדפס בקושטא ספר איוב בתרגום יווני. רוב היהודים דוברי־היוונית שבאימפריה הביזאנטית, שהפכה לאימפריה העותמאנית, נעשו בהדרגה, אחר גירוש ספרד, דוברי לאדינו, באותה תקופה חדרו יסודות יווניים ללאדינו.
רק בדוום־יוון, בישובים קורפו, לאריסה, יאנינה, טרוקלב, המשיכו היהודים לדבר יוונית עד עצם היזם הזה. הקראים שבקושטא היו דוברי יוונית והמשיכו לדבר בשפה זו גם תקופה מסויימת לאחר הכיבוש התורכי ב־1453. היהודים ביוון בזמננו מדברים לרוב יוונית תקנית.
- איטלקית־יהודית
היהודים במרכז איטליה ובדרומה פיתחו בימי־הביניים המוקדמים דיאלקט איטלקי מיוחד, שהחל מהמאה ה־13 התפשט על־פני איטליה כולה. דיאלקט זה שכונה בשם latino או volgaeve ונכתב באותיות עבריות חלו בו שינויים רבים במשך הדורות ואופיו הארכאי נשתמר ברומא בלבד. יסודו של דיאלקט זה הוא האיטלקית של המאה ה־13, ומצויים בו יסודות עבריים, וכן דה־קריסטיניזאציה של האיטלקית.
באיטלקית״יהודית מצויים תרגומים של התנ״ך, הסידור, הגדה של פסח ופרקי־אבות, מורה נבוכים ומלות ההגיון של הרמב״ם ועוד. האיטלקית־יהודית כמעט נעלמה היום בתור שפת־דיבור, אך עדיין משתמשים בה, פה ושם, אנשים ממעמד־הפועלים היהודי ברומא.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
עמוד 63
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.פרשת תזריע-אפרים חזן
פרשת תזריע
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.
'אֲשֶר קִדֵּש יְדִיד מִבֶּטֶן, וְחֹק בִּשְאֵרוֹ שָֹם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶש' נוסח זה של ברכת הברית קושר בין מצוות המילה שנצטווה אברהם אבינו, והיא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם, לבין קיום המצווה לדורות עולם, כפי שהיא מובאת בפרשתנו כבדרך אגב ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. מפסוק זה נלמדות הלכות רבות מעבר לתיאור המצווה בספר בראשית. הציווי לאברהם 'ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם' (בראשית יז, יב) מקבל בפרשתנו תוקף של מצווה מסיני והקביעה הנאמרת לאברהם 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' (שם,יז, יא) מתקשרת לקביעה אחרת בעניין השבת 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וחוזרת לפסוק בפרשתנו בשני עיקרים: מילה דוחה שבת, ועל הילוד לעבור לפחות שבת אחת לקראת מילתו.
חביבה היא מצוות המילה על ישראל בכל הדורות כולם, ופייטנים בכל הדורת שרו תהילתה ושבחיה. תיארו את גודל המצווה המציינת את ייחוד עם ישראל בין האומות, ובירכו את הנימול בבריאות ואריכות ימים וכי יזכה לראות גואל בימיו, כשם שהוא זוכה שאליהו מלאך הברית ומבשר הגאולה נוכח בטקס הברית.
מבין הפיוטים הרבים לברית מילה נציג את פיוטו של רבי משה בוג'נאח פיוט הנוהג בקהילות צפון אפריקה ובעיקר בקהילות תוניסיה ולוב. פיוט זה מביא אל טקס הברית נימה של שעשוע ושובבות בצד החשש לילוד ולבריאותו.
אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת
עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.
נִמּוֹל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים
יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים
5 תִּרְצֶה דָּמוֹ, צוּר עוֹלָמִים,
כְּדַם זֶבַח וּכְדַם עוֹלוֹת.
יָהּ, חֹן וַחֲמֹל בְּרֹב חֶמְלָה
עַל בֵּן יִכָּנֵס לַמִּילָה
יִזְכֶּה לַחְזוֹת יוֹם גְּאוּלָּה,
10 יוֹם יֶשַׁע, יוֹם אוֹר וְגִילוֹת.
מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,
וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר
לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר,
וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעְרָלוֹת!
15 שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, שָׁמְרֵהוּ
וּבְקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ,
אוֹרֶךְ יָמִים הַשְׂבִּיעֵהוּ
לְמַעְנָךְ, נוֹרָא עֲלִילוֹת.
הַקְשֵׁב רִנַּת דַּל נַעֲנֶה,
20 וּבְחַיֵּי נִמּוֹל זֶה תִּקְנֶה
עַמָּךָ, וּדְבִירָךְ חִישׁ תִּבְנֶה,
וּזְכוֹר אַהֲבַת כְּלוּלוֹת!
חַזֵּק עַמָּךְ, צוּר מִבְטָחִי
וּלְצִיּוֹן קַבֵּץ נִדָּחִי,
25 קַבֵּל שַׁוְעִי וּרְצֵה שִׂיחִי
כְּבֶן יִשַׁי בְּשִׁיר מַּעְלוֹת!
- אערוך זמר: אסדר שיר ואזמר. תוך מקהלות: בתוך הקהל בטקס, על פי תה' מח, כז. 2. חתן דמים למולות: הוא התינוק הנימול, והלשון מתוך שמ' ד, כו. 3. מתבוסס: כאשר ימולו אותו, וראו טור 6, והלשון על פי יח' טז, ו. 4. יראה… ימים: יש' נג, י. 5. תרצה דמו: מצוות המילה שקוימה בו תהא רצויה לפניך. 6. כדם… עולות: כדם הקרבנות על גבי המזבח. הלשון על פי מל"ב טז, טו. 7. ברוב חמלה: בחמלה רבה. 8. בן יכנס: נו"א: בן הנכנס, והעניין אחד. 9. יזכה: הנימול. 10. יום… וגילות: יום הגאולה הוא יום ישועה ויום גילה ושמחה, וחידש צורת ריבוי 'גילות' לתקנת החרוז. 11. מוהל: פנייה למוהל לעוררו להיזהר במעשהו לבל יפגע בנימול, חלילה. לאט נא לנער: על פי שמ"ב יח, ה. 12. וראה: שים לב והתבונן במעשיך. 14. גבעת הערלות: שימוש הומוריסטי, על פי יהוש' ה, ג. 15. שומר אמונים: כינוי לקב"ה, על פי תה' לא, כד. 16. ובקרב שנים חייהו: חב' ג, ב. 17. אורך ימים השביעהו: תה' צא, טז, בשינוי הוראה. 18. למענך: לכבודך ולכבוד שמך, לפי שמקיימים מצוותיך. נורא עלילות: כינוי לקב"ה על פי תה' סו, ה. 19. הקשב: שמע וקבל. 20-21. ובחיי… עמך: תולה בקשת הגאולה בברכה לנימול: בחייו תפדה עמך. 22. וזכור אהבת כלולות: על פי יר' ב, ב. 26. כבן… מעלות: כשירי דוד ששר את שירי המעלות, תה' קכ-קלד.
השיר כתוב מתוך שמחת המאורע, שהרי 'ששון זו מילה' (בבלי מגילה טז ע"ב) והוא מיועד לטקס הברית, מתאר את הנימול לקראת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו ומשגר לו ברכות לבריאות ולאריכות ימים, וכי יזכה לגדול ולראות בבוא גואל. הדובר עומד לפני המוהל, מחזק את ידיו, מזרזו על מעשהו וקורא לו לעשות מצוותו ביד אמונה ובמומחיות. דבריו נאמרים מתוך דאגה לשלום הילוד, אך גם בקורטוב של חיוך: מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,/ וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר / לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר, / וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת!' כיוון שהזכיר את הצער ואת הסכנה העלולה לפגוע ביילוד מיד פונה הוא אל הקב"ה כי ישמור וירפא את הנימול ויחייהו, והוא שב ומברכו באריכות ימים ובגאולת ישראל בימיו, והשיר מסתיים בבקשת הגאולה ובהזכרת שירי המעלות, המביאים אל השיר את שמחת הגאולה והעלייה לרגל, ובכך הוא קשר את סוף השיר לתחילתו 'אערוך זמר תוך מקהלות' תוך רמיזה לפסוק 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְקֹוָק מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל' (תהלים סח, כז) מתוך מזמור המתאר גאולה ונדרש על הגאולה, וכפירוש רש"י שם 'אף עוברים במעי אמן אמרו שירה' (על פי בבלי סוטה ל ע"ב). שירת העוברים והתינוקות מימי קריעת ים סוף עונה כהד לשירת הקהל בעת ברית המילה. יתר על כן המשורר מזכיר לנו כי בזכות דם פסח ודם המילה נגאלו ישראל ממצרים ברמיזה אל יחזקאל טז, ו 'מתבוסס בדמים', ובעיקר אל מדרשו (שיה"ש רבה א ועוד) 'ואמר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואמר לך בדמיך חיי זה דם המילה' וכך המשורר את מצוות ברית המילה הנערכת בזמנו אל גאולת מצרים ואל הגאולה לעתיד לבוא.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
ברברית־יהודית
במספר מקומות במאגרב, כגון בהרי־אטלאס ובאיזורים הדרומיים של אלג׳יריה ותוניסיה, מדברים היהודים ברברית־יהודית. חלק ניכר מהם מדברים שפה זאת בנוסף לערבית־ היהודית (באשקלון מצויה קהילה של עולים ממארוקו המדברים ברברית־יהודית).
הספרות בעל־פה בלשון זו כוללת סיפורי עם, שירי־עם, פתגמים וספרות דתית מסורתית, אף היא בעל־פה. מעט מאוד מספרות זאת נרשם עד כה.
בלשון זו הוציא ח׳ זעפראני את ההגדה של פסח.
6) פרסית יהודית
היהודים באיראן ובאסיה המרכזית, אפגאניסטאן ובוכארה, מדברים דיאלקטים פרסיים שונים, שאינם בבחינת לשון פרסית-יהודית אחידה. דיאלקטים אלה שונים באופן מהותי מהפרסית הסטאנדארטית, והם נכתבים באותיות עבריות על יסודות עבריים־ארמיים. עם זאת נתפתחה ספרות פרסית־יהודית שהיחה משותפת באיזורים שבהם דיברו להגים של פרסית־יהודית, אוצר של כתבים פרסית יהודית נתגלה בגניזה של קאהיר, והם כוללים תרגומי מקרא, פרשנות, ספרות, הלכה, מכתבים ושטרות. תרגומים קדומים של התנ״ך לפרסית־יהודית מצויים בכתבי־יד שבספריות שונות, ורק מעטים מהם הופיעו עד כה בדפוס. בשנת 1546 נדפס בקושטא תרגום התנ"ך לפרסית.
החל מהמאה ה־14 התפתחה השירה הפדסית־יהודית. מולאנא שאהין חיבר שירת עלילה על יסוד ספרי שמוח, ויקרא, במדבר ודברים. נדפסו יצירות רבות מהשידה הפרסית הקלאסית באותיות עבריות. במאה ה־16, התבססות השושלת הצאפאוית גברה בפרס הקנאות הדתית, שמנעה מהיהודים לפתח את ספרותם, אבל בבוכארה היה המשטר סובלני יותר, ושם פרחה הספרות הפרסית־יהודית במאות הט״ז-י״ח.
בסוף המאה ה־19 והתחלת המאה ה-20 היתה צמיחה מוחשית של הפרסית היהודית גם בפרס וגם בארץ־ישראל. בשנת 1908 תרגם
שמעון חכ בירושלים את הרומאן אהבת ציון של מאפו לפרסית יהודית, ובטהראן יצאו לאור שני עיתונים בלשון זו. היום בארץ מדברים להגים של פרסית־יהודית ושל בוכארית יהודית העולים מפרס וממרכז־אסיה.
7) תאתית יהודית
התאתית היא דיאלקט איראני, שמשתמשים בו היהודים ההרריים החיים בהרי־קאווקאז המזרחיים. דיאלקט זה יסודו בפרסית עם השפעות לינגוויסטיות של דיאלקטים איראניים צפוניים ושל תורכית. עד 1917 כתבו אותה באותיות עבריות. לאחר המהפכה הבולשביקית הוכרחו להמיר את האותיות העבריות באותיות קיריליות. בשנת 1959 הצהירו כ־3000 יהודים בדאגסטאן, כי תאתית־יהודיח היא שפת־אמם.
לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1
עמוד 61