מורשת יהדות מרוקו

ב. כתובות ישראל והתורה

1. 1. כתובת חביב טלידאנו ׳בסימנא טבא׳: כתובת חביב טולידנו עשויה כמעט במתכונתה ובלשונה של כתובת נג׳ארה על כלל סעיפיה ותנאיה החיוביים והשליליים בשני הבדלים גדולים ובשינויים אחדים. ההבדל הראשון קשור בזהות החתן והכלה, בעוד שהחתן והכלה הרשמיים בכתובת נג׳ארה הם ה׳ וישראל (אלא שמתחלפים בחלק של התנאים), הרי החתן והכלה בכתובת טולידנו הם ישראל והתורה. ההבדל השני הוא שפיוטו של נג׳ארה כולל ציור חופה שאחריה הכתובה, ואילו חביב טולידנו מתמקד רק בכתובה.
2. כתובת חיים כהן ׳אשרי העם שמע קול אלהים חיים׳: כתובתו של חיים כהן דומה לזו של חביב טולידנו יותר מאשר לזו של נג׳ארה, וגם היא פותחת הישר בשטר הכתובה ללא תיאור חופה. הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה שחל ׳בששי ביום שבת קדש' ומדלג על מקום החופה החסר ועל פירוט שמות החתן והכלה ושבחיהם. החתן מקדש את אשתו בנוסח קצר של תארים יאמר החתן לכלתא דא תורה תמימה׳ ומצהיר על התחייבותיו כלפיה. הכלה מביאה נדוניה של תרי׳׳ג מצוות, והחתן מקבל עליהן אחריות. אח׳׳כ מופיעים ארבעת התנאים השליליים: ׳שלא ישא אשד, אחרת עמה, שלא יגרשנה… שלא ימכור ולא ימשכן ספר תורה נאמנה ושלא ילך בדרך ויניחנה / כי אם יוליכנה׳. בהמשך מופיעים שני תנאים חיוביים: ׳מעשה ידיה לו׳ ו׳הדירה בארץ ישראל׳ ואחריהם בטחונות לכתובה: השבועה והעדים בדמות שמים וארץ.
3. כתובת סעדיה בן יוסף ׳אשרי העם ראתה שכינה עינימו׳: כתובה זו מהווה דגם כמעט מלא למבנה שטר הכתובה ההלכתית וסעיפיו ולזה של כתובות נג׳ארה וטולידנו. יתרה עליהן ב׳תוספת נדוניה׳, סעיף החסר בכתובות הנ׳׳ל. גם תנאי הכתובה השליליים דומים לשאר כתובות, אבל בתוספת תנאי אחד ’ושלא יפתנה למחול לו כתובתה׳… שאינו מופיע בהן. פרטי החתן ושבחיהם התופסים בכתובת נג׳ארה וטולידנו 6 טורים, תופסים 54 טורים בכתובת סעדיה (פי 9). בהשוואה לכתובות אחרות יש בה גם הדגשים ייחודיים: א. שילוב י׳ הדיברות בנדוניה והבדל בנמשל של כמה מסעיפי הכתובה כמו סעיף הסר,״כ המתואר בתיאור מידה של תרי׳׳ג מצוות לעומת תיאור תכלית בכתובות נג׳ארה וטולידנו ׳את האלהים ירא ואת מצותיו… כי זה כל האדם׳. בולטים בהיעדרם כמה סעיפים: עיקר ותוספת, מעשה ידיה ותכשיטיה, וחסרים בה ציור חופה בפתיחה, ז׳ ברכות המשולבות בכמה כתובות ומוטיבים של נחמה וגאולה.
4. כתובת יוסף גאנשו ׳אשרי עין ראתה מעמד הר סיני׳: הפיוט בנוי שני חלקים: א. מעמד הר סיני וי׳ הדיברות (מעין פתיחה) התופס כשליש מן הפיוט (33-1). ב. החופה והכתובה על סעיפיה שבין ישראל והתורה (81-34). בחלק השני מפורטים סעיפי הכתובה: תאריך החופה הוא בשבת שחל בו׳ בסיוון. עיקר כתובה הוא תרי׳׳ג המצוות, ותוספת כתובה היא תקנות חכמים וכיו׳׳ב. הנדוניה של הכלה התורה היא אריכות ימים כשכר לקיום מצוות עשה. התחייבויות החתן הן שאר, כסות ועונה כולל סעיפים כלכליים כמו פרנסה שמשמעם קביעת עתים לתורה ימים ולילות ותמיכה בתלמידי חכמים הלומדים בישיבה. מתנת החתן היא טבעות ונזמים, משל לתקנות חכמים וסייגיהם. גם אבי הכלה מעניק מתנה ׳ארץ חמדה ורחבה׳. סעיפים אחרים חסרים, כמו: הסך הכול, הדירה והירושה, ומבין ארבעת הסעיפים השליליים רק אחד מופיע ׳לא ישא אשה אחרת עליה^,. בטחונות הכתובה כוללים רק העדים בלי שבועה וקניין. מוטיב הנחמה והגאולה המלווה את רוב הכתובות חסר. הפיוט נחתם במשמעות מעמד הר סיני, החופה והכתובה ׳ הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאַתֶּם עַמּוֹ וְגוֹרָלוֹ'.

5.כתובת שלמה רוסו ׳ שִׁמְעוּ מְלָכִים ׳: הפיוט פותח במחרוזת חגיגית, עובר לתאריך החופה, ומיד מופיעים פרטי החתן ושמותיהם בתיאור קצר: ׳החתן הנעים עם בני ישראל, והכלה היפה ונעימה משיבת נפש תורה תמימה׳. אח׳׳כ פונה החתן לכלה ומקדשה במאמר קידושין מיוחד ׳הוי לי לאינתו על ידי האיש משהי. בהמשך מופיעים הסעיפים הכלכליים: המוהר (עיקר כתובה), ונמשלו – התחייבות ב׳תלמוד ומעשה׳, ותוספת כתובה ׳ לִגְדֹר גָּדֵר וּסְיָג סָבִיב לְבֵיתָהּ / וְלַעֲשׂוֹת מִשְׁמֶרֶת עַל מִשְׁמַרְתָּהּ'. נדוניית הכלה התורה היא 'רַמַּ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וְשַׁסַּ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה / פֵּרוּשִׁים .וְדָרוּשִׁים וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה'. סעיף הסה״כ הוא ׳ וְרָצוֹן וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת ׳. תנאי הכתובה החיוביים, מעשה ידיה, הדירה והירושה חסרים, והתנאים השליליים הם שישה: 'שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה / וּבְדָת אַחֶרֶת וּבְרִית לֹא יְמִירֶנָּה / וְתָמִיד עַל לוּחַ לִבּוֹ יִכְתְּבֶנָּה', דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנָּה לְהַשְׁלִים אֶת חֻקָּהּ / בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ לֹא יָמוּשׁ מֵחֵיקָהּ / 'לֹא יוּכַל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה' ולהותירה בודדה. בטחונות הכתובה הם שלושה: שבועה, ערבות ׳ וּבַעֲרָבִים טוֹבִים עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים',ועדים בדמות ׳שמים וארץ׳. פיוט הכתובה נחתם בשירה ואיחול לכבוד החתן והכלה.

6.כתובת יוסף משאש ׳יום ששה בסיון: כתובת יוסף משאש הולכת בעקבות כתובת נג׳ארה רק מבחינת השם והסוגה, ואין היא דומה לה, לא לכתובה ההלכתית וגם לא לכתובות אחרות, וייחודה מתאפיין במה שאין בה: לא חופה ולא פתיחה חגיגית כלשהי, עיקר ותוספת כתובה, קניין ושבועה וכן התנאים לסוגיהם החיוביים והשליליים המאפיינים את כל כתובות התורה, אבל יש בה סעיפים אחרים: תאריך, פרטי החתן והכלה, מאמר הקידושין, הסכמת הכלה, הנדוניה, קבלת אחריות והעדים. הכתובה מתמקדת בשבחי החתן והכלה המשתרעים על פני 54 מבין 133 טורי הפיוט. עיקרו של פיוט – עלילת הכלולות ובה שלוש דמויות המקיימות ביניהם שיח משולש: תחילה מופיעה דמות החתן על צדדיה, בהמשך פונה החתן בהצעת קידושין לכלה ובמניית שבחיה על ידו, וזו משיבה לו גם כן בדברי שבח. בסופו של דו שיח מופיע אבי הכלה המוסר מעין הצהרת כוונות המופנות לחתן, שיש בהן הבטחות טובות במקרה של התנהגות חיובית מצדו כלפי כלתו, ואיומים כלפיו במקרה של הפרת התחייבויותיו.

7.כתובת יהודה קלעי ׳יאה לשבח לאל הגדול׳: כתובה זו (שמקורה בלאדינו) הולכת בעקבות מבנה הכתובה של נג׳ארה הכולל שני חלקים: ציור מעמד הר סיני כחופה (20-1), ואחריו נוסח שטר הכתובה (66-21). מבחינת נוסח הכתובה, חסרים בה כמה סעיפים: עיקר כתובה, מאמר הקידושין, אחריות שטר הכתובה ועוד, אבל מופיעים בה התנאים השליליים שבכתובת נג׳ארה וגם סעיף הירושה, ומבין בטחונות הכתובה רק סעיף העדים מופיע. ייחודה הוא בכמה שינויים כמו סעיף הירושה המנוסח בלשון של תנאי והבטחה: ׳ לְפִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הֶחָתָן לַעֲשׂוֹת מִצְוֹת וְחֻקִּים / הִבְטִיחוּ יְרֻשָּׁה הַשְּׁמוּרָה בַּשְּׁחָקִים ׳. כנ׳׳ל לגבי העדים המופיעים לקיום הבטחת ה׳ להציל את ישראל בשעת מצוקה, אם יקבלו את התורה במקום להיות עדים לקיום תוכן סעיפי הכתובה. כמה סעיפים מופיעים בהבלעה ובנוסח פיוטי בלי קישור רשמי, כמו: למניין שאנו מונים כאן; וצבי חתנא דא והוסיף;… ודא נדוניה…

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

עמוד 18

ר' ישראל נג'ארה באשכנז

אדוין סרוסי וטובה בארי

ברשימת סקירה על מהדורת בלגרד של ספר 'זמירות ישראל' ( 1837/8 ) לר' ישראל נג'ארה מתוודה המלומד והביבליוגרף היהודי הגרמני הדגול יוליוס פירסט ( 1873-1805) כך: 'ישראל נג'ארה מוכר לנו מצעירותנו המוקדמת רק דרך שירו בארמית 'יה ריבון עלם ועלמיא'…; שיריו הנלהבים, המלנכוליים, שובי הלב והעדינים נותרו לנו, לאשכנזים, בלתי ידועים [במקור 'זרים'] עד עתה'. בימינו, כשדמותו של ר' ישראל נג'ארה הולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח התרבותי הישראלי, קביעה זו מעוררת תמיהה מסוימת. האם פירסט ביטא כאן עובדה בדוקה או שמא רק תחושה שקיננה בקרב חוגי המשכילים בגרמניה בלבד ואינה תופסת לגבי כל ה'אנחנו' האשכנזים? למסמך המערער במידה מסוימת את קביעתו של פירסט בעניין נוכחות שירת נג'ארה באשכנז מוקדשת רשימה זו.

בשנת תע"ב (1712) ראה אור בפרנקפורט שעל נהר מיין קונטרס קטן בן שמונה עמודים בשם 'תפילות נוראות ושבחות והודאות וזמירות ישראל' (להלן 'תפילות נוראות').  זוהי מחברת מיוחדת במינה שיזם ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף, נינו של ר' שמעון וואלף אויערבך, מגדולי רבני פולין. הקונטרס הובא לדפוס על ידי אברהם נפתלי הירש לוי מקהילת ווירמייש' והגלילות, החותם (בגב עמוד השער) את האזהרה להשגת גבול של הספר ביום ב' באלול תעא ל[פרט קטן]. אברהם נפתלי הירש לוי בן משה שפיץ סג"ל מרעבץ, היה אב בית דין בק"ק וורמס וגם פעל ברבנות בניקולסבורג (כיום Mikoluv   צ'כיה), עיירה קטנה אך חשובה בהיסטוריה היהודית בדרום מורביה. במקום זה צמח באחת השנים בשליש האחרון של המאה השבע עשרה הרעיון להוציא לאור את הקונטרס שמעסיק אותנו.

'תפילות נוראות' הוא מסמך חשוב בהקשר להתקבלותה באשכנז של שירת ר' ישראל נג'ארה, המשורר המובהק של יהדות ספרד והמזרח בעת החדשה המוקדמת.

בשל כותרתו ('תפילות נוראות… וזמירות ישראל'), הקונטרס הזה נתפס אצל חכמי מדעי היהדות במאה הי"ט כמעין 'מהדורה נגזרת' של 'זמירות ישראל' וזאת על אף שנכללו בו שמונה מפיוטי נג'ארה בלבד. למרות קיצורו, הקונטרס חשוב כי הוא מעיד על הנכחתו של נג'ארה ושירתו בחוגי המקובלים (וכמסתבר השבתאים) בציר המקשר בין פראג, ניקולסבורג ווינה בסוף המאה הי"ז.

  דברי השבח וההערצה כלפי המשורר, המופיעים כבר בעמוד השער של הקונטרס, מדברים בעד עצמם:

   זמירות ישראל מה"ה [מהרב הגדול] הקדוש הרב המאור הגדול ר' כמוהר"ר ישראל בן הרב השלם החסיד העניו כמוהר"ר משה נאגארה זצ"ל בן להחכם השלם כמוהר"ר לוי נאגארה אשר הי[ה] בימי הקדוש רבנו הגדול האר"י זצ"ל והעיד הקדוש רבינו האר"י ז"ל שהי[ה] הרב ר' ישראל הנ"ל ניצוץ של ד[ויד] ה[מלך] ע[ליו] ה[שלום] זצ"ל. וז"ל [וזה לשון] הרב ר' ישראל [בהקדמה לספר 'זמירות ישראל', ויניציה, שנ"ט-ש"ס, דף ג ע"א] פי ה' דיבר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו [יש' מג ז]. ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו [תה' צה ז] ראה ראינו כי ידבר אלהים את האדם [דב' ה, כ] אחלצך ותכבדני [תה' נ, טו]. ואומר כי מכבדי אכבד [שמ"א ב ל]. ואם הוא מלך הכבוד [תה' כד י, אשר לא ייחל לאיש ולא יקוה לבני אדם [על פי מיכה ה, ו] לתת כבוד לשמו [על פי מלאכי ב ב], חפץ למען צדקו [יש' מב כא] להנחיל אוהביו [על פי מש' ח כא] חיים צדקה וכבוד [מש' כא, כא]. וכאב את בן ירצה [מש' ג, יב], רצה הקב"ה לזכות את ישראל [משנה מכות ג טז]. ורשם בכתב אמת [על פי דנ' י כא] על יד נביא וחוזה [על פי מל"ב יז, יג] 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' [יש' מג כא] ואמר 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון בי נשבעתי יצא מפי" [יש' מה, כג, בסדר שונה] .

אשר לקט ואסף באו"מר השב"חה משבחי שבחין שיסד הרב הקדוש רבינו ישראל ז"ל ה"ה [החכם הגדול] המופל[א] הרבני המושלם בתורה ובכל המדות תרומיות כש"ת [כבוד שם תפארתו] כמוהר"ר משולם זלמן בה"ה [בן החכם הגדול] האלוף מוהר"ר יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך מגיד משרים בק"ק המפוארה ק"ק ניקלספורג יע"א [יגן עליה אלהים] עם תוספות דבריו הנעימים אשר חננו אלקי[נו] בשקלו שקל הקודש, כמבואר בהקדמתו של פירש [!] רב שלום שהוסיף על סליחת א[בי] מ[ורי] ז[ל] הרב הגדול הקדוש והטהור מהר"ר שמעון בה"ה [בן החכם הגדול] הקצין והראש איש ח"י, רב פעלים המפורסם כמהר"ר משולם זלמן פישהוף אויערבאך זצ"ל.

הקונטרס כולל שני חלקים. החלק הראשון הוא התוכחה 'שובו נא שובו אחים ורעים' לרבי ישראל נג'ארה (ז"י, חלק שלישי, עולת חדש, דף ק"כ; מהדורת פריס חורב, עמ' 499 ) המתארת ומפרטת את שבעת מדורי הגיהינום על פי הזוהר (פרשת נשא קכ"ו ע"ב). מלווה את הפיוט פירוש מפורט שחיבר המקובל (כפי שנראה להלן) ר' משולם זלמן בן יעקב אליעזר פישהוף אויערבאך (השני, כדי להבדילו מאבי סבו) אשר קובע: 'ואמרתי עפ"י הזוהר הקדוש שמיוסד כל השבח והתפילה של הקדוש רבנו ישראל נג'ארה זצ"ל והוא שאיתא בזוהר קדישא שראה… אותן [!] שבעה דיני[ם] שחולפי[ם] ועוברי[ם] עם האדם'. ('תפילות נוראות', דף ד ע"א)

עמוד השער של 'תפילות נוראות' מפנה לפרסום אחר של אותו המחבר אשר פורסם בפרנקפורט כמעט באותה השנה, פירושו 'רב שלום' לסליחה המכונה 'משעון לילדים' מאת סבו ר' שמעון בן משולם זלמן פישהוף אויערבך (שע"א-שצ"ח). סליחה זו חוברה לציון המגיפה שפגעה קשה בתושבי וינה ובתוכם בילדי הקהילה היהודית שבה בשנת .1634 הסליחה ראתה אור לראשונה בקרקוב בשנת 1639 . היא הובאה לדפוס על ידי אביו של המחבר, ר' משולם זלמן פישהוף אויערבך (נפטר בשנת 1677 אחרי שגלה מוינה בשנת 1670 לעיר ניקולסבורג) עם הסכמה מרשימה של 'הבית חדש', ר' יואל סירקיש.

החלק השני של הקונטרס כולל שבעה פיוטים מאת ר' ישראל נג'ארה הלקוחים כולם מספר 'זמירות ישראל' מהדורת וניציה שנ"ט-ש"ס. מבחר פיוטים זה מעניין כשלעצמו. שלושת הפיוטים הראשונים הם פיוטי נג'ארה שנקלטו במסורות האשכנזיות מאז: 'יגלה כבוד מלכותך' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ו' ע"ב-ז' ע"א; מהדורת פריס-חורב, עמ' 8), 'יה ריבון עולם' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ז' ע"א; שם, עמ' 9), ו'יודוך רעיוני' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ט"ו ע"א; שם, עמ' 43 ). הנוכחות של 'יגלה כבוד מלכותך' מעלה מיד את החשד שהחוגים שמשולם זלמן פישהוף השתייך אליהם נטו לשבתאות שכן מדובר בשיר הדגל של התנועה השבתאית. שני הפיוטים האחרים הפכו לזמר לשבת,[ אפשר שהמנהג לזמר את 'יה ריבון עלם' בין זמירות לשבת מקורו בחוג המתואר כאן. אמנם אין אזכור ליום השבת בשיר הזה, ואולם מקומו נתקבע בין הזמירות אולי בשל לשונו הארמית שהזכיר את הפיוטים לשלוש סעודות השבת שחיבר האר"י בשפה זו.] מעמד ביתי ואינטימי לביצוע פיוטים שייחודי ליהדות אשכנז.[ המנהג התפשט בין הקהילות הספרדיות והמזרחיות רק במאה הכ' בארץ ישראל. במאה הט"ז למשל קובע ר' מנחם די לונזנו במפורש שמנהג הזמירות אופייני רק ליהודי אשכנז ואיטליה. ראו מנחם די לונזנו, 'שתי ידות', ונציה, שע"ח, דף ע"ה [ע"ג]. הפיוטים בנושא השבת שחוברו בספרד בימי הביניים ואחרי כן על ידי ר' ישראל נג'ארה, שחלקם מושרים עד היום על ידי כלל ישראל ליד השולחן בליל שבת, נועדו במקור לזמרה במעמדים אחרים ובעיקר לפני תפילת שחרית או בין מנחה לערבית ביום השבת.] ארבעת הפיוטים הנוספים, המודפסים באותיות קטנות יותר בהרבה לעומת שלושת הראשונים, הם: 'ירום ונשא גבה מאוד' (ז"י, חלק ראשון, עולת תמיד, דף ס"ב; מהדורת פריס חורב, עמ' 226 ), הכתובה המפורסמת לחג השבועות 'ירד דודי לגנו לערוגות בשמו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קיד ע"א-קט"ו ע"ב; שם, עמ' 464 ), הוידוי לעצירת הגשמים הפותח 'רבונו של עולם / יחיד שוכן  במרום שמי ארץ' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קלד ע"ב-קל"ה ע"א; שם, עמ' 585 והפיוט על הצדקה, 'יפתח איש ידו בהיות על איתנו' (ז"י, חלק ג', עולת חדש, דף קל"ה יש לציין ששני הפיוטים האחרונים הם גם הסוגרים ברצף את .( ע"א; שם, עמ' 588 הספר 'זמירות ישראל' במהדורת ונציה וקשה לקבוע האם יד המקרה בכך או לאו.

ר' ישראל נג'ארה באשכנז-אדוין סרוסי וטובה בארי

כתובות ותנאים-מאיר נזרי

הספר שלפנינו ׳כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל׳ נחלק ל-2 חטיבות: חטיבה א׳ בת 3 חלקים: פרקי רקע, פרקי מבוא וחלק מרכזי הדן בפירוט בכתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳ המהווה מקור השראה לשאר היצירות. חטיבה ב׳ ־ מהדורה של 20 פיוטי כתובות ותנאים, כשהם ערוכים, מנוקדים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות הנחלקים ל-2 קבוצות: א. כתובות מקהילות ספרדיות ובראשן כתובת נג׳ארה מצפת; קהילות מהאמפריה העתומאנית: בלגרד, בוסניה, סלוניקי ותורכיה, וקהילות ממרוקו: סאלי, מכנאס וצפרו. ב. כתובות ותנאים מקהילות שבארצות אשכנז: גליציה, פולין, לטביה, אוקראינה, ליטא וגרמניה.

מהדורה זו היא הרביעית בתחום השירה והפיוט מאת דר׳ נזרי. היא וקודמתה ׳פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל׳ יצאו לאור במוסד הרב קוק בירושלים, מיסודם של הרב י. ל. מימון ודר׳ יצחק רפאל (תש״פ). שתי המהדורות הראשונות: ׳שירת הרמ״א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו׳(תשע״ג) ו׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא׳ (תשע״ח) יצאו לאור במרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים, מיסודו של פרופ׳ משה בר אשר.

זהו ספרו השביעי של החוקר העוסק בחקר השירה והקהילה. 3 ספריו האחרים עוסקים בחקר קהילות ישראל ב׳סג׳למאסא (בהנהגת חכמי אביחצירא) ומנהגיהן במעגל האדם והשנה בהוצאת אוני׳ בר אילן (תשע׳׳ג, תשע״ו ותשע״ח). החוקר שימש מרצה וחוקר בתחום השירה והפיוט בבר אילן בחסות האקדמיה למדעים וההדיר למעלה מ-600 פיוטים מקהילות שונות.

פתח דבר

בפתח דבר זה כשמו כן הוא אנו פותחים בסקירה כללית של היצירות הנידונות, הן היצירות הפיוטיות שרובן כתובות לשבועות והן היצירות הפרוזאיות שרובן תנאים לשבועות, כאשר כל יצירה זוכה לסקירה משלה. נפתח בסקירה של כתובות ה׳ וישראל, נמשיך בכתובות ישראל והתורה ונסיים בתנאים לשבועות אלה שבשירה ואלה שבפרוזה.

א. כתובות בין ה׳ וישראל

1. 1. כתובת ר׳ ישראל נג׳ארה ׳ירד דודי לגנו׳: כתובת נג׳ארה כוללת שני חלקים: ציור חופה של ה׳ וישראל כמשל למעמד הר סיני(1־18) ונוסח שטר כתובה ההולך בעקבות דגם שטר הנישואין לכל סעיפיו: פרטי החתן והכלה, תאריך החופה ומקום עריכתה; התחייבויות יסוד: שארה, כסותה ועונתה: הסעיפים הכספיים: עיקר כתובה ותוספת, מוקדם ומאוחר, נדונייתה וסך הכול; תנאים ובטחונות לפירעון הכתובה: קבלת אחריות, קניין, שבועה ועדים. בחלק של התנאים מסתברת חופה נוספת זו של ישראל עם התורה. בתנאים החיוביים: מעשה ידיה, הדירה והירושה מסתברת חופה כפולה, אולם בתנאים השליליים מתבהרת יותר החופה של ישראל והתורה: 1. ׳ושלא ישא אשה אחרת עליה מילדי נכרים הנלוזות׳ (=לא לפנות להשקפה אחרת המנוגדת לתורה). 2. ׳ושלא יניחנה מתוך כעס והתרשלות׳… (=לא להתרשל בלימוד תורה). 3. ׳ושלא ימשכן כלי חמדה ולא ימכר׳ (ספר תורה). 4. ׳ושלא יצא למקום רחוק… כי אם ספר תורה מונח נגד לבו׳. הפיוט נחתם בחתימה חגיגית הנקשרת ל׳אשרי העם שככה לו', שהקהל אומר בעת הובלת ספר התורה מן ההיכל לבמה.

חידושים בכתובת נג׳ארה: א. כתובת נג׳ארה, שבה נפגשים הדוד והרעיה בחופה מהווה מפנה ביחס לכלל שירי נג׳ארה המוסבים על תקופת הפרידה. ב. הכתובה היא גם מפנה רעיוני וזאנרי גם ביחס לכל המקורות הפיוטיים ואחרים שקדמו לכתובת נג׳ארה המתמקדים בתיאור חופות לדוד ולרעיה, עד שבא נג׳ארה ויצר גם את כתובתם. ג. המבנה האמנותי הכולל חופה כפולה: חופת ה׳ וישראל, המשתקפת ממרבית בתי הפיוט וחופת ישראל והתורה המשתקפת בחלק של התנאים שישפתח דבר בהם מסר ותנאי לחידוש ברית ה׳ עם אומתו. ד. התורה היא נמשל להרבה מסעיפי הכתובה: עיקר ותוספת, מוקדם ומאוחר, דירה וירושה, וכל התנאים השליליים מוסבים עליה, ביטוי לרעיון שהתורה היא התוכן העיקרי לנישואי ה׳ וישראל. ה. גם נושא הגאולה שזור בכתובת נג־ארה כמשתקף משיבוצים מקראיים שונים הלקוחים מנבואות הנחמה והגאולה לעתיד לבוא. ו. הכתובה היא יצירה פרודית רק בנוסחה, אבל בתוכנה היא יצירה אלגורית ההופכת את שטר כתובת הנישואין לנישואי הקב״ה וישראל. ז. הרובד הלשוני של הכתובה משולש: לשון הכתיבה הארמי(הרובד הפרודי), הרובד המקראי השיבוצי החותם בדרך כלל את המחרוזת והרובד המדרשי המשתמע מהקשר השיבוצים למדרשיהם. ח. כתובתו של נג׳ארה הונצחה במחזור לשלוש רגלים ובבית הכנסת והפכה מעתה לחלק בלתי נפרד מ! התפילה וממנהגי חג השבועות ביחס לשאר הכתובות שיועדו רק ליום שני בחו ל.

כתובת ר׳ יוסף אלמושנינו ׳אשירה לה׳ כי בו שבת׳: כתובה זו אינה מכילה אלא חלק מסעיפי כתובת הנישואין, אבל יש בה נושא חדש ביחס ל^{זו ש}ל נג׳איי^,׳ והוא שילוב ז׳ ברכות של החופה בפיוט. מעמד הר סיני שבו נפתח הפיוט הוא הנמשל לציור החופה והקידושין בין ה׳ לישראל. בסעיפי התחייבויות החתן לכלה: מזונותיה, כסותה, פדיונה, רפואתה ועונתה – נחתמות המחרוזות כל אחת בחתימה של אחת מז׳ ברכות (33-25), ואחריהן מופיע אזכור הדיברות וקבלת עול תורה ומצוות (42-34). המסר העיקרי המסתבר על פי הקשר הכללי של הפיוט הוא ההתניה של קיום התחייבויות ה׳ לישראל בקיום התורה על ידם.

כתובת ר׳ דוד פארדו ׳דרך כוכב מיעקב׳: גם כתובה זו מחקה את כתובת הנישואין רק בחלק קטן מסעיפיה, אבל מוסיפה נושא חדש על זו של אלמוזנינו ומשדרגת אותה בשילוב ז׳ ברכות עם י׳ הדיברות. היא נחלקת לשלושה חלקים: א. מתן י׳ הדיברות, כאשר כל מחרוזת נחתמת באחת מהן לפי סדרם (33-1); ב. תיאור מעמד הר סיני(51-34); ג. חתימת כל מחרוזת באחת מד ברכות (81-52). המסר של השילוב הכפול ברור: קיום ברית של חופה וקידושין בין ה׳ לישראל מותנה בקיום י׳ הדברות על ידי ישראל המייצגים את כלל התורה.

כתובת ר׳ רפאל משה אלבאז ׳דודי ירד לגנו׳: גם כתובה זו אינה מחקה את כל סעיפי כתובת הנישואין, והיא מתמקדת במעמד הר סיני ומתן תורה ובמרכזם עשרת הדיברות המפרנסים מחצית מבתיה (טורים 39-1), ורק אחר כך באים הסעיפים הפרודיים: עיקר כתובה, תוספת, נדוניה וסך הכול. בין שני חלקי הפיוט מופיעה חוליית מעבר המקשרת בין שני החלקים: 'כַּלָּה נְעִימָה אִם תִּקַּח אֲמָרַי וְתוֹאִיל / לְדַקְדֵּק בִּפְרָטֵיהֶם כַּמְּפֹרָשׁ עַל יַד יְקוּתִיאֵל / הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'. המסר ברור: ברית ה׳ עם ישראל מושתתת על ברית ישראל עם תורתו, וקידושי ה׳ את ישראל מותנים אפוא בקבלת התורה וקיום מצוותיה.

כתובת ר׳ זאב וולף בוכנר הכהן ,זרח משעיר׳ (בספרו ׳שירי תהילה׳, ברלין תקס׳יח/1808, עמי ט-יא). כתובת בוכנר היא הקרובה ביותר לזו של נג׳ארה באשר ־היא כוללת מבנה משותף הכולל שני חלקים: א. תיאור מעמד הר סיני בציור של חופה בין ה׳ וישראל בפתיחת הכתובה בהיקף דומה (18-1). ב. שטר הכתובה הפיוטי לסעיפיו הפותח בסעיף התאריך ׳בששי בשבת… למנין שאנו מונין.״׳. המפנה העיקרי בכתובת בוכנר ביחס לכתובת נג׳ארה הוא שילובם של י׳ הדיברות החותמים את עשר המחרוזות האמצעיות (61-32). זאת ועוד, באשר הנמשל לסעיפים הכלכליים והכספיים הוא י׳ הדיברות, הנה אחד לדוגמה: ׳ואנא אפלח… כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ששת ימי המעשה, וביום השביעי ירגיעו וינפשו… זכור את יום השבת לקדשו׳.

הכתובה החסידית הפרוזאית: כתובה זו מופיעה במהדורות שונות, המפורסמת שבכולן היא מהדורת פיעטרקוב תרע׳׳ג. שייכת גם היא לכתובות ה׳ וישראל אבל היא שונה מהן בכמה צדדים: א. היא איננה ערוכה כפיוט הנחלק למחרוזות, אלא כתובה בפרוזה בלתי חרוזה והולכת בעיקבות כתובת הנישואין. ב. מבחינת הנוסח היא מחקה את שטר הכתובה האשכנזי על סעיפיו בדומה לזו של בוכנר. ג. המקורות העיקריים המפרנסים אותה אינם רק מקרא ומדרש, אלא גם מקורות קבליים נוסח הזוהר והאריז׳׳ל. ד. סגנונה הוא חסידי קבלי, ורובדה הלשוני שייך ללשון ימי ביניים. ה. היא מאוד מקיפה וכוללת פרטים רבים לכל סעיף. ה. בכל נוסחיה היא מיוחסת ככתובתו של ר׳ ישראל נג׳ארה, או כטעות או בכוונה כדי לזכות למעמד מקובל.

כתובות ותנאים לחג השבועות-מאיר נזרי

ח. הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך

הסדקים בין הרב שך לרב יוסף נתגלו במהלך הקדנציה הראשונה של ש״ס. התחזקות מעמדו של אריה דרעי בש״ס במקביל לדעיכת מעמדו של הרב פרץ היו מסימני השינוי. רק זיקנתו המופלגת של הרב ובריאותו הרופפת שריתקה אותו למיטתו(12 שנים לאחר הקמת ש״ס) גרמו להרפיית אחיזתו. מאז הפך הרב עובדיה יוסף למנהיגה היחיד והבלתי מעורער של ש״ס, וזכה עם הימים לעוצמה פוליטית גדולה מזו של עמיתיו האשכנזים. עוצמתו חרגה מעבר לחוג הספרדי החרדי והשפיעה על שכבות רחבות בקרב עדות המזרח. מאז קום המדינה עלו אליו לרגל ראשי ממשלה ופוליטיקאים יותר מאשר אל כל ״גדול״. עם זאת עדיין קיימים אלפי בני תורה ספרדיס/מזרחים שאישיותו המאגית של הרב שך מהלכת עליהם קסם והם נשמעים לחלוטין ל״דעת תורה״ העולה מתוך החוגים הליטאים.

ההתנתקות הפוליטית של מצביעי ש״ס מ״אגודת ישראל״, הצלחתה של ש״ס בכנסת והתבססות מנהיגותו התורנית והציבורית של הרב יוסף, לא הביאו לידי צמיחתו העצמאית של עולם תורה ספרדי לצד עולם התורה הליטאי. מערכות היחסים המורכבות של ספרדים/מזרחים חרדים שמצד אחד התנערו מפטרונותה הפוליטית והציבורית של המנהיגות הליטאית, אך מצד שני המשיכו להיות שותפים לעולם הישיבות הליטאי ותלויים בו, הן אשר ניווטו לאורך השנים את היחסים הנפתלים שהתפתחו בין הרב שך לתנועת ש״ס.

 

אריה דרעי, מנהיגה של תנועת ש״ס, הוא אשר ניווט את התנועה בין שני הקטבים. משעה שהרב פרץ התפטר מהממשלה מתפקידו כשר פנים, על רקע פרשת יהודית מילר, תפס אריה דרעי שהיה מנכ״ל משרד הפנים את המנהיגות. היתה זו תקופת הפריחה של אריה דרעי שבתפקידו זה סייע רבות למגזר החרדי ובפרט לישיבות הליטאיות, ומשום כך זכה לתמיכה הפוליטית של הרב שך. בביקור שערך דרעי בישיבת פוניביץ, זכה לקבלת פנים חמה ונלהבת של הרב שאמר עליו בפומבי: ״מה שדרעי עשה במשרד הפנים בתקופה קצרה לא עשו עסקנים שקדמו לו אפילו בארבעים שנה״.

הקרע בין הרב שך לש״ס החל להחשף לקראת הבחירות לכנסת ה־12, בדצמבר 1988. בעקבות הצלחתה של ש״ס, ובעיקר עקב פעילותו הנמרצת והצלחתו של אריה דרעי כמנכ״ל משרד הפנים ועליית קרנו בקרב המגזר החרדי, החלו עסקנים אשכנזים מ״אגודת ישראל״ לעשות לאיחוי הקרע בין חצרות החסידים לנאמני הרב שך. נערכו פגישות רבות, כנסים וועידות, בארץ ובחו״ל, למציאת נוסחה שתשלב את החסידים עם הליטאים ברשימה מאוחדת לכנסת. חשדותיו של הרב שך ש״אגודת ישראל״ טומנת לו פח בעניין שריון מקומות ברשימה לכנסת, השפיעו עליו להכריז על הקמת מפלגה חדשה ״דגל התורה״ – מפלגת הפלג הליטאי ב״אגודת ישראל״.

ש״ס נפגעה מהקמת ״דגל התורה״. הלא היא עצמה היתה מזוהה במפלגתו של הרב שך והנה הוא מקים מפלגה, אליטיסטית ואשכנזית, שתתחרה במפלגה שזה עתה הקים.

הרב יוסף ראה בהקמת ״דגל התורה״ פגיעה קשה ביותר והוא החליט בעקבות מעשה זה לפרוש מהנהגת ש״ס. החלטתו גררה בעקבותיה ביקור פיוס היסטורי של הרב שך בביתו של הרב יוסף בירושלים. בביקור נאות הרב שך לחתום על קריאה שניסח אריה דרעי לכל בני התורה, ובפרט למזרחים, לתמוך בבחירות הקרובות בש״ס. היתה זו הפעם האחרונה שהרבנים שך ועובדיה שיתפו ביניהם פעולה.

מלחמת הבחירות בין ״אגודת ישראל״ וחב״ד לבין הליטאים וש״ס היתה אינטנסיבית וחסרת פשרות, והתקיימה תוך האשמות הדדיות בזיופים בקלפיות ובמעשי הונאה. לפי תוצאות הבחירות לכנסת ה־12, מיום 22 בדצמבר 1988, זכתה ש״ס בשישה מנדטים, ״אגודת ישראל״ בחמישה מנדטים ו״דגל התורה״ בשני מנדטים, ובסך הכל הוכפל כוחו של המגזר החרדי וייצוגו בכנסת היה גדול מאי פעם. אמנם הציבור החרדי במדינת ישראל גדל, אך אוכלוסייתו לא הוכפלה ביחס למגזרים אחרים. לפיכך, ברור היה מתוצאות הבחירות שציבורים לא חרדים רחבים הצביעו עבור מפלגות חרדיות, וש״ס היתה הנהנית המרכזית מכוחות אלו.

יש לציין שערב הבחירות, כשהתעורר חשש במחנה ״דגל התורה״ שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, ביקש הרב שך מתלמידי הישיבות בני עדות המזרח להצביע ל״דגל התורה״ ולא לש״ס. למרות התערבותו הפעילה של הרב שך נגד ש״ס גדל כוחה, תוצאה שהוכיחה כי ש״ס שואבת כוח גם מחוץ לעולם הישיבות.

חוסר הפרופורציה בין כוחה הפוליטי העולה של ש״ס בכנסת לעומת חולשתה בעולם הישיבות היה בעוכריה בזמן האירוע שנחרט בזיכרון הציבורי כ״תרגיל המסריח״. ערב ראש השנה תש״ן, בספטמבר 1989, ש״ס עמדה בשיא כוחה ואריה דרעי בשיא כוחו הפוליטי. שני השבועונים, העזלם הזה ויום השישי, המייצגים עמדות של ציבורים המנוגדים זה לזה, בחרו בו כאיש השנה. באותו קיץ הצליח דרעי לארגן באמצעות שמעון פרס, ביקור ממלכתי רב הוד והדר לרב יוסף במצרים, בהזמנת הנשיא מובארק. שמעון פרס, באמצעות חברי הכנסת חיים רמון ויוסי ביילין, שיתפו את אריה דרעי בסוד המהלכים הפוליטיים במדינה ובתוכניות העתידיות בתחום החוץ והביטחון. אריה דרעי נטה שמאלה ורקם מהלך של שינוי פוליטי גדול: הרחקת ש״ס מהימין, הינתקות מהאפוטרופסות של הרב שך, והפיכת ש״ם לשותפתה הימנית/דתית של ממשלת פרס. בתמורה שאף לקבל עמדות פוליטיות מכריעות, כגון משרד האוצר ותפקידים מרכזיים נוספים. מהלך כזה היה מאפשר לש״ס לפתח ללא הגבלה את מוסדות החינוך שלה ולהעמיק את אחיזתה בציבור הדתי. הסכם ההבנות בין ש״ס למפלגת העבודה (הסכם דרעי־רמון) כלל דיווידנדים פוליטיים נוספים, שהיו אמורים לשחרר את ש״ס לחלוטין מהתלות באשכנזים ולמקם אותה בראש שירותי הדת במדינה על חשבון מקומה של המפד״ל.

 

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך

עמוד 206

הדפום העברי הראשון בזמן החדש

טנג'יר: הדפוס העברי הראשון בזמן החדש הוקם בטנגייר, שבה הדפיס שלמה בן חיון ב־1891 את השבועון ׳קול ישראלי בערבית יהודית. היו לו שני סוגי אותיות מרובעות ואותיות רש״י. הוא גם הדפיס הגדות של פסח בתרגום לקשטיליאנית. הוא הדפיס את חלקו הראשון של הספר ׳חמד בחורים׳ הלכות בערבית יהודית, וחלקו השני הודפס בקזבלנקה. מיצירותיהם של חכמי מרוקו הדפיס שלמה בן חיון רק את ספרו של שאול נחמיאש, ׳גבעת שאולי, תרס״ה. בית הדפוס נסגר ב־1928.

מ־1905 ואילך הודפסו יצירותיהם של חכמי מרוקו גם בדפוסים אחרים שקמו בערי מרוקו. על הספרים שהודפסו בצפון אפריקה, ראו נספח מסי 3.

בפאס היו תשעה בתי דפוס עבריים. בדפוס ׳אלארד׳ בבעלותו של גוי צרפתי היו גם אותיות עבריות, והוא הדפיס טופסי הזמנות לבית הדין בעברית, החל ב־1918 או 1919.

הספר הראשון, ׳שבחי פסחי, הודפס על ידי אהרן עטר בדפוס של שלמה בועזיז בתרפ״ו. לאחר מכן עבר המדפיס למכנאס, והקים בה בית דפוס. בדפוס בפאם לא

היו אותיות עבריות עם ניקוד וטעמי המקרא, לכן הוזמן הספר הנ׳יל להדפסה בג'רבה עם ניקוד וטעמי המקרא, וכן נעשה לספר 'יקרא דשכבי לחברת גומלי חסדים׳ הכולל קינות, פאס תרפ״ו, שאף הוא הודפס בג'רבה.

מראכש: בשנת תרפ״א (1921) יסד אפרים אלקסלסי בית דפוס בעיר, ובאותה שנה הודפס רק ספר אחד – 'שיר ידידות'. בתרצ״ב הודפס הספר של יצחק אבירזל, 'כפר ליצחק׳,

קזבלנקה: משה עמאר, שירד מהארץ ב־1915, הגיע לקזבלנקה והחל לעבוד בדפוס צרפתי, וב־1919 פתח בשותפות עם שלום אלבאז דפוס עברי ראשון בעיר. חלק מהספר ׳חמד בחורים׳, הלכות בערבית יהודית, הודפס כאן בתרע״ט. כמו כן הודפס ספר השירים של יעקב כלפון, ׳יגל יעקב׳, תר״פ (לערן). השותפות נמשכה עד 1927.

ב־1929 פתח עמאר בית דפוס משלו, והדפיס בו חוברת בשם ׳תיקון שנהגו לומר ק״ק המערבים בירושלים׳, לצורך לימוד ליום יום במקום ׳חוק לישראלי. את הציוד לדפוס רכש בגרמניה ובצרפת ובית הדפום שלו נקרא אידיאלי. בנו של משה עמאר פיתח את בית הדפום, ובשנות ה־50 ואילך היה לחברת הדפוס החשובה ביותר במרוקו.

בעיר זו הוקמו בתי דפוס נוספים: ב־1929 פעלו בה בתי דפוס של יהודה ראזון, של מרדכי ומסעוד דהאן, ושל האחים אלבאז. ב־1951 פעלו בה בתי דפוס של חיות ודהאן, חאדידה, לוגאסי, בוסקילה ושושן.

מכנאס: השותפים שרביט וחזן, בעלי דפוס בפאם, פתחו סניף במכנאם. שלמה בועזיז מפאס עבר ב־1927 למכנאס ופתח בה בית דפוס. הספר העברי הראשון שהודפס כאן היה ׳ישמח ישראלי, תרצ״א, פיוטים שהובאו לדפוס על ידי ׳חברת יחזקאל הנביאי. ב־1939 פתחו כאן האחים צייאג בית דפוס.

במוגדור הקים מאיר חדידה בית דפוס, והספר היחיד שהודפס כאן היה של מאיר קורקוס, 'בן מאיר', תרפ״ה, שכבר הודפס בירושלים בתרע״ג.

באוג׳דה הדפיס משה חלואה בשנת תשי״א(1951) חוברת בשם ׳פיוט מי כמוך׳ לפורים בשביל חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י בשביל ׳חברת הזוהר׳ בתאורירת.

נסיונות להקים בתי דפוס היו גם ברבאט ובתיטואן, אך הם לא עלו יפה.

חלק מהספרים זכו להדפסות חוזרות, מהם בשינויים ועם פירושים נלווים – סימן לכך שהספרים היו מבוקשים. עם ספרים אלה נמנו: אברהם אזולאי, ׳חסד לאברהם׳ (הודפס 11 פעמים); שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳(9 פעמים); אברהם אזולאי, ׳זהרי חמה׳(7 פעמים); שלמה אדהאן, 'בנאות דשא'(6 פעמים); דוד אבן חסין, ׳תהלה לדודי(4 פעמים), ועוד.

רשימת ספרים שיצאו עם מבוא וביוגרפיה על המחברים ראו בנספח 4.

מקומות מגוריהם של החכמים היוצרים

רוב החכמים שכתביהם הגיעו לידינו חיו בערים, מהם שעברו ממקום למקום.

היו חכמים בודדים שחיו בכפרים. חכמים במספר הגדול ביותר פעלו בפאס, אחריהם במכנאם. רשימת מקומות מגוריהם ופעולתם של החכמים היוצרים, ראו בנספח 5.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000 הדפום העברי הראשון בזמן החדש

עמוד 143

בתי העלמין של מוגדור – אצווירא

או

דרכון לגן העדן

בית העלמין הישן

שני בתי עלמין יש במוגדור: הישן, בו קברו מתים מראשית קיומה של העיר עד שלהי המאה התשע עשרה והחדש (רק כביש מפריד ביניהם). בתי העלמין ממוקמים לא הרחק משער העיר, באב דוקאלה, קרוב מאוד לים. בגלל קרבה זו, בית העלמין הישן נקרא בפי הצרפתים Le cimettere marin – בית העלמין הימי. חוקר תולדות העיר פרופ׳ דניאל שרוטר מנה בבית העלמין הישן יותר מ-2400 קברים. 31 הם מלפני 1844 ו-601 הם עד 1896. מהיתר נמחקו התאריכים. הוא העריך שבתקופה הזאת, בהתחשב במספר היהודים שבעיר ובנתוני התמותה דאז, היו 10,500 מתים. הוא מניח שהקברים כוסו באדמה והוא מביא את השמועה שהיו שם כמה שכבות של קברים.

יש האומרים שיש בבית עלמין זה קברים קדומים להקמת העיר ומכאן הסברה שהיה יישוב יהודי במקום שהקימו עליו את העיר. בבית העלמין קבורים רבנים רבים וביניהם רבי חיים פינטו הגדול ורבו, רבי יעקב ביבאס.

חלק גדול מהקברים בבית העלמין העתיק (וגם בבית העלמין החדש) הם אנטרופומורפיים.

חידת הקברים האנטרופומורפיים – שצורת אדם חקוקה בהם. רוב הקברים בבית העלמין הישן הם אנטרופומורפיים עם כיתוב מועט. בבית העלמין המכונה חדש התופעה מועטה יותר ומכל מקום נפסקת לגמרי בעשור הראשון של המאה העשרים. רבים התחבטו על משמעות התופעה הזו והציעו הצעות שונות ולפעמים משונות. לדעתנו, התשובה היא חד משמעית: הקברים הנקראים אנטרופומורפיים הם כולם של נשים. וכנראה כך הבדילו בין קבר של איש ובין זה של אישה, כי לא הייתה כל הפרדה בין קברי הנשים לאלו של הגברים כשם שלא הייתה הפרדה בין אנשים חשובים לחשובים פחות, בין רבנים לבין פשוטי עם. לא מצאנו אף קבר אנטרופומורמי של גבר להוציא קברו של הסופר הנודע אדמונד עמרם אלמאליח שנפטר בשנת 2010 ונקבר בבית העלמין החדש במוגדור וקברו עוצב כדוגמת הקברים האנטרופומורפיים עם צורת אישה עליו… הערנו על כך ליועץ המלך אנדרה אזולאי שטיפל בקברו והוא הבטיח לשנות. עד היום לא נעשה כל שינוי.

אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיזְם: נתינת דימויים אנושיים לבעלי חיים, לכוחות הטבע, לדברים דוממים, לאל וכו' (ויקיפדיה)

בית העלמין ״החדש״

בשנת 1878, מאתיים ועשר שנים אחרי הקמת העיר מוגדור, הורגש הצורך הדחוף למצוא מקום קבורה אחר. כל סביבת בית העלמין הייתה תפוסה על ידי חוות חקלאיות, מחסנים ובתי מלאכה. כאמור, בית העלמין הישן היה ממוקם קרוב ל״באב דוקאלה״, השער הדרומי של העיר ובקרבת המלאה שבו התגוררו רוב יהודי מוגדור.

בלב ראשי הקהילה היהודית קינן החשש שמא יצטרכו להרחיק לכת בשביל למצוא מקום מתאים, והרי הלוויות ונשיאת המת נעשו ברגל. למרבה המזל, נמצא שטח גדול בדיוק מול בית העלמין, מזרחה לו, שהיה שייך לחכם הכולל רבי מסעוד מלול ולבניו דוד וסלאם מלול. חבורה של שועי העיר ניהלה עם בעלי הקרקע משא ומתן. הקבוצה הזאת כללה נציגים של משפחות אלמאליח, קורקוס, הלוי, עקוקא, לכסלאסי, קאביסא, אפריאט ואלוב.

הבעלים נאותו למסור לפרנסי הקהילה במחיר הקרן את השטח על כל אגפיו ובתיו תמורת ״שבע מאות דורוס ספרדים גדולים״ ששולמו מקופת הקהילה.

כמובן, נערך חוזה, אך ככל הנראה, חזרו על חוזה זה כמה פעמים. ייתכן שהיו יורשים שערערו על מכירת השדה או על הסכום ששולם עבורו. בב׳ טבת ה׳תרנ״ג (1892), נכתב בבית הדין של מוגדור חוזה רביעי(כמצוין בחוזה), המעגן סופית את מכירת הקרקע לקהילה. המסמך חתום על ידי הרבנים רבי אברהם צאבח ורבי דוד בן רבי יוסף כנאפו. יצוין שיש בבית העלמין קברים החל משנת 1878, כלומר 14 שנים לפני חתימת החוזה. לאחרונה, נקבע על אחד הקירות לוח שיש הכולל חלק מהמשתתפים ברכישה.

כאשר החלו לקבור בבית העלמין שנרכש, קראו לו בית העלמין החדש וכך הוא נקרא עד היום הזה. הוא שימש את יהודי העיר במשך כמעט מאה שנים, כאשר הקברים הראשונים הם, כאמור, משנת 1878 והאחרונים מסביבות 1975, עם עזיבתם של אחרוני היהודים.

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים בחומה. שומר ערבי שמר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, בתו ובנה באו במקומו. הקברים בבית העלמין הישן כמעט נמחקו כולם, הן בגלל עבור הזמן והן בגלל הים שמדי פעם עולה על גדותיו ושוטף את הקברים.

הקבורה בחדרים

בבית העלמין הישן לא קברו בחדרים. הציון שעל קברו של רבי חיים פינטו הוא חדש יחסית ונבנה על הקבר לפני קרוב לשלושים שנה.

בבית העלמין החדש נמצאים שלושה חדרי קבורה. הראשון שנקבר שם היה הראב״ד של העיר רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן) שנפטר בשנת 1941. הקהילה היהודית כנראה רצתה ליישר קו עם אופנה שהתפשטה במרוקו ושלא הייתה קיימת מעולם: לקבור צדיקים בחדרים נפרדים. על פי עדות של מר שלמה-חי כנאפו ז״ל, הרצון לקבור בחדר כבר הועלה שלוש שנים קודם כאשר נפטר רב העיר רבי דוד כנאפו, אלא שהדבר עורר ויכוח וידם של המתנגדים גברה. ב-1946 נפטר רבי דוד עטר שהיה ראש ישיבה במוגדור, על כן בנו חדר נוסף וקברו אותו שם. שנה מאוחר יותר הלך לעולמו רבי יוסף מלכא שהיה חזן בבית כנסת עטיה ומשורר וגם הוא זכה להיקבר בחדר.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 17

15. 15. המקהלה של דודי יצחק

דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.

באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.

באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.

כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.

באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג ״ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.

דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״

חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:

״מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…״

כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.

ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק.

ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ.

למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:

״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופו׳

רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?

אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו'. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״

כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.המקהלה של דודי יצחק

עמוד 38

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו"

(פרשת בהר. כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול…

 על תהליך גאולתנו…,

 

 "ועל זה עתידים ליתן את הדין –

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך שלא מעוררים את העם לגאולה!!!

 

אדוני הארץ וגדולי ישראל = המנהיגים והרבנים,

חייבים לפעול ביתר שאת,

 למען גאולת השכינה ובנין המקדש,

אחרת, יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע {בניסים נסתרים} – אם לא נשוב בתשובה:

 

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

עתיד הקב"ה באחרית הימים, להשליט עלינו מנהיגים ש-פ-ל-י-ם,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל אנשים – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת – מן האנשים".

 

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב,

כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפס' ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

תפילת רבנו-אור-החיים-הק' – על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

 

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והחסר – נשלם מעצמו".

 

'בכל, מכל כל' (ברכת המזון):

האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

 

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.

 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.

 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

והמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

 

 

 

 

סיפור אברהם, עליו השלום

אמר [המסרן]: נכנס תרח אצל אשתו וסיפר לה את הדבר הזה. אמרה לו: ״ואני אספר לך דבר מופלא מזה, והוא כי חדלתי מאורח הנשים זה זמן, והנה שב אליי אורח הנשים היום ולא אדע מה פשרו״. אמר לה: ״שמרי את עניינך בסוד לבל יגיע הדבר לאוזני המלך״. שהתה במצב זה עד שהיטהרה. אז שמע תרח בת קול אומרת: ״הנה הושבו לאשתך נעוריה למען יצא האור הזוהר אשר בחלציך״. אחר כך ראה מלאך האומר לו: ״הוי תרח, שוב והשב את ברית האמונים אשר בחלציך״. הלך אל ביתו, אך לא העז לקרב אל אשתו. בבוקר ראה אור זוהר אשר יצא ופשט מפניו. אמר לאשתו: ״האם לא תראי את האור הזה?״. אמרה: ״אמנם כן, ואני הייתי אישה באה בימים, והנה הפכתי לצעירה רעננה״.

[יצא[ תרח ]מביתו והקריב קרבן – מאכל ומשקה – לפסילים, בסברו כי הפסילים הם אלה האוכלים ושותים. אך עם רדת הליל באו השטנים לאכלם, והנה הם רואים מלאכים הצועקים לעברם, והסתלקו. למחרת התעצב תרח על כך שהמזון נותר כשהיה, בסברו כי הפסילים אכן כועסים עליו. עמד ליד הפסילים ועבר להם, למען יתרצו לו. וכאשר התמהמה לשוב אל ביתו, באה אשתו לחפשו. נכנסה התאווה בלבו, בעל אותה בבית הפסילים, והיא הרתה לו את אברהם עליו השלום. אז נפלה הכעבה אפיים ארצה משתחווה, דיברה ואמרה: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין שותף לו״. הפסילים כולם הרכינו את ראשיהם, וחיות הטרף חבטו בזנבותיהן באדמה לרגל התהוות עוברו של אברהם.

וכוכבו של אברהם עלה, ולו שני קצוות: האחד במזרח והאחר במערב, ולו אורות כאור השמש והירח. ראה נמרוד את הכוכב ושאל את החוזים בכוכבים על אודותיו. אמרו: ״כוכב זה מצביע על יילוד שאמו כבר הרתה אותו, והוא יביא לאבדנך״. החל [נמרוד] הורג את התינוקות, עד שהרג מניין אשר לא ייספר מרוב, בעוד אברהם מוסיף בבטן אמו אור ויופי, עד מלאות לו ארבעה חודשים. אז ראתה אמו בחלום אש היוצאת מתחת שולי בגדה, מגיעה עד לב השמים ומתפשטת בעולם. ובמלאות לאברהם בבטן אמו תשעה חודשים, ראה נמרוד בשנתו חלום מבעית. הקיץ בבהלה, קרא אליו את החוזים בכוכבים ואמר: ״ראיתי אמש בחלום אש יורדת מן השמים ולה עשן. קרבה [האש] אל שער ארמוני ואמרה: ׳הוי נמרוד, אמור עמי: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים ואברהם הוא שליח אלוהים״, שאם לא כן אשרוף אותך׳. אחר כך קרבה אליי ושרפתני״. אמרו לו פותרי החלומות: ״חלום זה מלמד על נער אשר יביא לאבדנך; אל תותיר אפוא יילוד בלא שתהרגהו״. החלו נמרוד ובני ממלכתו לתור אחר יילודים ולהרגם, עד שנכנסו אל ביתו של תרח ואמרו לאשתו: ״היש בבטנך עובר?״. אמרה: ״אין עמדי שום עובר״. עיוור אלוהים את עיניהם, וכל אימת שמיששו צד אחד בגופה היה אברהם עובר אל הצד השני, ואחר כך אל הגב. לפיכך לא התגלה להם הריונה, ועזבוה.

וכאשר אחזוה צירי לידה בא אליה מלאך ואמר לה: ״צאי עמדי אל מערת האור אשר בה נולדו חנוך {130} ונוח״. יצאה אליה וראתה כי יש בה יצועים וכסתות וכלי לידה. הקל אלוהים עליה את צירי הלידה, והיא ילדה אותו בליל יום השישי [אשר חל] בליל עָאשׁוּרַאא [הוּא חֹדֶשׁ אלמֻחַרִּם.]בחודש הראשון בשנה המוסלמית. בנפלו ארצה הזדקף, עמד ואמר בקולו הרם ביותר: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, אין שותף לו״, וקולו הגיע אל המזרח ואל המערב. אחר כך חתך גבריאל את חבל טבורו, הטבילו בנהרות שביעות הרצון, הלבישו בבגד לבן, ומשח את שדי אמו בחלב ודבש. ו[אברהם] היה מוצץ [גם] את חמש אצבעותיו: האגודל היה שופע בעבורו דבש, האצבע המורה – יין, האמה – חלב, הקמיצה – חמאה, והזרת – מים. אחר כך שבה [אמו] אל ביתה, ולבה שמח בילדה אברהם. ביום השלישי יצאה מביתה בסתר, ופניה מועדות אל המערה, והנה היא רואה חיות פרא וחיות טרף ליד פתח המערה. התעצבה בסברה כי ילדה אבד; אך בהיכנסה אליו ראתה אותו [שוכב] על יצוע עשוי משי, ועיניו מאופרות בכוהל. אז ידעה כי יש לו אלוה השומר עליו, ושבה אל ביתה. [מאז] הייתה באה אליו פעם בשלושה ימים, מעיפה בו מבט ושבה [אל ביתה].

ובמלאות לו ארבע שנים הביא לו גבריאל כסות מגן עדן, השקהו את משקה הייחוד, למען לא ישתף לאלוהים מאומה, ואמר לו: ״עתה צא מן המערה, והנך מוגן״. יצא ובידו מטה עשוי זהב, כמו שנאמר: ״כך הראינו לאברהם את ממלכת השמים והארץ, ולמען ישתכנע: כאשר ירד עליו הלילה, ראה כוכב, ואמר: ׳זה ריבוני׳. כאשר שקע, אמר: ׳לא אוהב את השוקעים׳. וכאשר ראה את הירח עולה, אמר: ׳זה ריבוני׳. ואולם כאשר שקע, אמר: ׳אם לא ינחני ריבוני, אהיה בקהל התועים׳. כאשר ראה את השמש עולה, אמר: ׳זה ריבוני, זה הגדול מכולם׳. ואולם כאשר שקעה, אמר: ׳הוי בני עמי, אינני מחויב לשותפים אשר צירפתם לאלוהים. אשא את פניי כחניף אל מי שיצר את השמים ואת הארץ וגו״ץסורה 79-75,6).

מושג החוזר ונשנה בקוראן לגבי אברהם ופירושו: מאמין מונותאיסטי טהור, שאינו משתף לאלוהים מאומה, ואשר אמונתו הטהורה היא מקורית, מפני שקדמה ליהדות ולנצרות. לפרטים על מקורו האפשרי של המושג והקשריו השונים ראו ווט, הניף, וראו גם הקדמה, הערה 13 והקשרה.

אחר כך החל משנן את מילות האמונה התמימה בלבו, בלשונו ובכל רמ״ח איבריו והן: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין שותף לו״. ציווה אלוהים על הרוח לשאת את המילים הכבירות האלה עד שהבקיעו את אוזני הבריות. הם נחרדו אז, ונמרוד הזדעזע.

אחר הדברים האלה הוריד אלוהים לאברהם מלאך אשר אמר לו: ״קום, אברהם, וצא ללכת אל אביך ואל אמך; אל תירא ואל תיחת, והזכר את ריבונך השכם והערב״. אז ניגשו גבריאל ואברהם ועמדו ליד הדלת. אמר גבריאל: ״זהו בית הוריך, אברהם; היכנס אפוא ודרוש בשלומם״. אחר כך עזבו ועלה השמימה. ביקש אברהם רשות להיכנס, ואביו נתן לו את רשותו. משנכנס הביט תרח אל יפי מראהו, ואוּשָׁא [אמו] באה, חיבקה אותו ואמרה: ״ילדי, בשם תפארתו של נמרוד״; אמר אברהם: ״אל תישבעי, אמי, בשם תפארתו של נמרוד, כי התפארת היא אך לאלוהים, אשר ברא אותי, עיצב את צורתי, גידלני ושמרני, והוליכני באורח מישרים״. נחרד תרח מדבריו ואמר: ״בני, היש לך אלוה זולת נמרוד? שהרי לו ממלכת הארץ במזרח ובמערב!״. אמר אברהם: ״הוי אבי, ריבוני אשר ברא את השמים והארץ, אין לו שותף״.

הגיע שמעו של אברהם לאוזני מקורבי תרח, והחלו מתנצחים עם אברהם ומפחידים אותו מפני עונשו של נמרוד, והוא היה מתווכח עמם ומזכיר להם את גדולת אלוהיו יתעלה. אחר כך אמר אברהם: ״אמי, מי יפה יותר, נמרוד או אני?״. אמרה: ״אתה בוודאי יפה יותר ממנו, בני, שהרי הוא שחור, פוזל וחֲרוּמַף״. אמר אברהם: ״לו היה [נמרוד] בורא, כי אז לא כזה היה מראהו״. אמר לו אביו: ״הוי אברהם, בל תנאץ את מלכנו ואת אלוהינו, שהרי הוא זה אשר ברא אותי ואותך״. אז רגז אברהם ואמר: ״אבוי לך, זקן״.

אחר הדברים האלה קם תרח, בא אל נמרוד, השתחווה לו ואמר: ״מלכי, הילד אשר יראת מפניו הוא בני, אלא שהוא נולד לא בביתי ושלא בידיעתי. הוא הגיע אליי [אחרי שגדל] והוא כבר עלם, וטוען הוא כי יש לו אלוה זולתך״. הזדעזע נמרוד ואמר: ״מאימתי הוא אצלך?״. ענה: ״זה שלושה חודשים״. אמר נמרוד לעוזריו: ״הביאוהו אליי!״. יצאו אליו, לקחוהו והביאוהו אל נמרוד, אשר הקדים לקשט את ארמונו ואת מושביו בפאר רב. פנה אברהם ימינה ושמאלה ואמר: ״בני עמי, את מי תעבדו זולת אלוהים?״. אמרו: ״אנו עובדים לאלילים״. אמר: ״האם ישמעוכם כאשר תפנו אליהם בתפילה? או שמא יוכלו להועיל לכם?״. אמרו: ״לא, כך מצאנו את אבותינו עושים״ (סורה 26, 74-69, במקוטע, עם מילות קישור). אז הזכיר אברהם את תוארו של אלוהים, פנה אל אביו ואמר: ״וסלח לאבי, הוא היה בתועים וגו׳״(שם, 86). ניגש אליו נמרוד ואמר: ״הוי אברהם, לך אחר דתי ועבוד אותי, שהרי אני הוא בוראך ומפרנסך״. אמר אברהם: ״שקר דיברת; בוראי ומפרנסי הוא אלוהים אשר אין אלוה מבלעדיו״. אז הוכו הבריות בתדהמה, ורחשו בלבם חיבה לאברהם.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן-סיפור אברהם, עליו השלום

עמוד 193

מבוא

העיסוק ביהדות מארוקו המסורתית מעלה שורת שאלות סוציולוגיות, המיתמצות בצמד המושגים ״ציבור ויחידים״. חברת יהודי מארוקו מאופיינת בלכידות ציבורית ומקיימת מוסדות ציבוריים; ועם זאת בולטים בה כוחות הפירוד, הנובעים מעצמאותם של יחידים המרכיבים את הציבור. מתיחות זו ניכרת בתחומי החיים העיקריים, שסוציולוגים רגילים למנות, את הכלכלה, המוסדות הקהילתיים האוטונומיים, המנהיגות הדתית ואף חיי המשפחה. עיקרו של חיבור זה בבירור טיב היחס שבין כוחות הליכוד והפירוד בחיי החברה היהודית במארוקו. במה כוחו של הציבור היהודי רב ובמה מועט? באיזו מידה התפתחו מוסדות קהילתיים, ובאיזו מידה טיפלו אנשים בענייניהם באופן פרטי? מה היה כוחה של המשפחה, הן כלפי בניה, הן כלפי הציבור הרחב?

ביסוד בירור זה מונחות שתי גישות עיוניות, שפותחו בשדות מחקר שונים אך מקורבים לזה שלנו. האחת היא עבודת יעקב כ״ץ (תשי״ח) על החברה המסורתית האשכנזית, שיש בה מתקיפת שדה מחקר דומה, בקווים כלליים לזה של יהדות מארוקו, דרך הצגת שאלות סוציולוגיות מהסוג שהוזכר. שאלות אלו מתבררות בעבודתו של כ״ץ בעזרת מושגים הלקוחים מתיאוריה סוציולוגית כוללנית מיסודו של מקם ובר. גישה עיונית אחרת, המזינה את הבירור שלפנינו, טמונה בעבודת אנתרופולוגים חברתיים והיסטוריים, שחקרו את החברה המארוקאית המוסלמית בשנים האחרונות. חוקרים אלה, שבולטים בהם קליפורד גירץ ותלמידיו, העלו תמונת חברה מארוקאית בה מודגשים שני קווים. האחד, יסוד האינדיווידואליזם והעדר מידת הריתוק של אנשים, באופן קפוא ונוקשה, למסגרות שבטיות מעמדיות ועיסוקיות. השני הוא אופייה המיוחד של הדתיות באיסלאם המארוקאי, בה בולט יסוד ההתלהבות וההשראה, בניגוד ליסוד המאופק והרשמי. גם עבודת אנתרופולוגים אלה ניזונה ביסודה מן התיאוריה הוובריאנית על טיב המיבנה של חברות אנושיות., בצד עבודות מדעני החברה שהזכרתי, נמצאים בידינו תיאורים היסטוריים ואתנוגרפיים של חברות יהודיות רבות – ספרדיות ומזרחיות. משקלן של עבודות אלו איננו אחיד. יש חברות שתוארו באופן דל ושטחי בלבד, ויש חברה שזכתה לתיאור חי ועשיר מאין כמוהו – היא החברה הים־תיכונית ב״תקופת הגניזה״, שנחקרה על ידי ש״ד גויטיין ותלמידיו. לנוכח משקלו של מחקר מפואר זה בהיסטוריה החברתית היהודית – חשוף העוסק בחברה יהודית לא־אשכנזית למכשול חדש. לגביו שורר כעת מצב מקביל לזה שדור חוקרים קודם היה נתון בו: מצב בו לאוריינטציה האירופאית נודעה השפעה דומיננטית על מחקר חברות לא־ אירופאיות – יהודיות ולא־יהודיות כאחת. המכשול החדש הוא שכל חברה יהודית בארצות האיסלאם תתואר מעתה על פי אמות־מידה ומושגים הלקוחים מ״חברת הגניזה״, כשם שבעבר הוערכו חברות אלו על פי אמות־מידה אשכנזיות. לכן חשוב לציין לענייננו, כי החברה שנחשפה על ידי תעודות הגניזה מרוחקת משתי בחינות מן החברה בה אנו עוסקים כאן. האחת, ״חברת הגניזה" היא בת ימי־הביניים, קודם להתפשטות השבטית ממרכז אסיה, אשר שינתה את המלוכות והתרבויות ששלטו מאז הכיבוש הערבי, והוליכה לכינון האימפריה העותומאנית. שנית, חלק גדול מאוד מהתעודות החברתיות של הגניזה עוסקות ביהודים מתוניסיה אשר מכתביהם השתמרו במצרים, ויש יסוד לטיעון לפיו תוניסיה ומארוקו, על כלל אוכלוסיהן, שונות במידה רבה זו מזו.

בעבודתי זו מקבל אני את עיקר המימצאים שבמחקרים האנתרופלוגיים על החברה הסובבת את זו בה אנו מתמקדים, וכן את העניין התיאורטי המדריך את קליפורד גירץ ועמיתיו ואת יעקב כ״ץ. מבקש אני, אם כן, להרחיב את תחום השאלות בו עסקו חוקרים אלה, שהקיף את החברה היהודית האשכנזית המסורתית ואת זו המוסלמית המארוקאית, אל עבר החברה היהודית־מארוקאית המסורתית.

יהדות מארוקו המסורתית, כפי ששמה מעיד עליה, היא חלק מכלל החברה היהודית המסורתית. כל אחת מן החברות המסורתיות היהודיות, כגון זו של תימן, של ספרד בתקופת פריחתה של בבל התלמודית ואף של מארוקו, שונות זו מזו בפרטים רבים, אך דומות בקוויהן העיקריים עקב היסוד היהודי המשותף. לאחר התגבשותה בכתב של המסורת הרבנית התלמודית בסוף הזמן העתיק, ובמיוחד לאחר כשלון הערעור הקראי על מסורת זו, נמצא בסיס חברתי־תרבותי רחב ומשותף לקהילות ישראל בכל מקום. לבסיס זה ביטויים רבים, הן באורח חיים מוחשי, הן בהלכי־רוח מופשטים, בעניינים דתיים ומשפחתיים, בפוליטיקה קהילתית ובריבוד חברתי, בהתייחסות לגויים ובחינוך ילדים. ואולם בפרטים ובדקויות של מיבנה החברה, שונות החברות היהודיות זו מזו, ובבירור עניין זה אנו עוסקים בחיבורנו. מבקש אני לחשוף את המיבנה המיוחד של החברה היהודית המסורתית בגילגולה המארוקאי.

אחד מגורמי השוני היסודיים של חברות יהודיות טמון ברקע החברה המארחת, שבקירבה חיים בני העם היהודי. השוני ברקע מכתיב על פי רוב נתוני יסוד בחיי הכלכלה ובבטחון הקיום של יהודים. היסטוריונים הצביעו על כך שתכונות של חברת הרקע קשורות אף בקווים תרבותיים פנימיים בחברה היהודית, כפי שאלה התפתחו, לגוניהם המיוחדים, באזורים השונים. חשוב להדגיש כי אין כאן הנחה כאילו החברה היהודית מושפעת באופן סביל וחד־כיווני מזו הלא־יהודית. מבקש אני רק לטעון שנמצאה הקבלה בין.חיי יהודים וחיי גויים בחברות השונות. בכך אינני מתייחס לשאלת כיווני ההשפעה, אשר בניסוח כוללני איננה חשובה במיוחד להבנת החיים היהודיים.

על כמה הקבלות חשובות בין חיי יהודים לבין חיי גויים במקומות ובזמנים שונים עמד יצחק בער המנוח: האחת היא ההקבלה בין תנועת "חסידי אשכנז" ביה״ב (והשפעתה על כלל אורח החיים האשכנזי ביה״ב) לבין תנועות נוצריות סגפניות באותה סביבה (בער תרצ״ח). הקבלה אחרת היא זו שבין הארגון הקהילתי האשכנזי בראשית יה״ב והתפתחות העיר הנוצרית (בער תש״י, וכן סימונסון תשכ״ה, אשר עמד על הקבלה זו ביחס לקהילות איטליה). הקבלה שלישית היא זו שבין הלכי־הרוח הרציונליסטיים, שבהגות היהודית בארצות האיסלאם ביה״ב, לבין הפילוסופיה המוסלמית דאז.

דומה הדבר גם במארוקו: יהודים ומוסלמים חיים יחדיו בעולם אחד, וכוחות חברתיים משותפים מניעים אותם; וכשם שיהודים בכל מקום מציגים גוון של חברה יהודית, כך יהודים היושבים במקום מסויים כלשהו מפתחים באורחות חייהם גוון פרטי ומיוחד של החברה המשותפת להם ולגויי הארץ. קביעה זו, אם נכונה היא בכלל, ודאי טעונה בירור ופירוט ביחס לחברות יהודיות ספציפיות. יהודים שהם מהגרים בארץ חדשה שונים למדי מן החברה המארחת. לעומת זאת, יהודים בארץ במארוקו מושרשים במקום, עוד טרם בוא האיסלאם; לבן יש להניח כי כוחות חברתיים אשר פעלו על שבניהם, פעלו גם עליהם. הנחות אלו מביאות אותי להתייחס, במסגרת הבירור שלפנינו, לתיזות של חוקרי מארוקו, במקביל לאלה של חוקרי החברה היהודית.

התקופה בה אנו דנים היא זו של המאות ה־19-18. בהיות עיסוקנו יהדות מארוקו המסורתית, הרי סיומה של התקופה המסורתית הוא חד וברור. לכל הדעות אין להתייחס אל יהדות מארוקו באל חברה מסורתית לאחר שנת 1918. באותה שנה הוטלה על הקהילות תחיקה צרפתית אשר שינתה את בסיס קיומן הפוליטי הישן. שנים מעטות לפני כן, ב־1912, כוננו הצרפתים משטר חסות: מאורע שאולי גם בו יש לראות צומת היסטורית חשובה. אך מקובל להקדים את קיצה של התקופה המסורתית במארוקו לסופה של המאה ה־19. ב־1894 מת הסולטאן האחרון, שניהל מדיניות עצמאית, פחות או יותר, מתכתיבי המעצמות האירופאיות האימפריאליסטיות, לאחר שכבר עשרות שנים קודם לכן העמיקה החדירה האירופאית ונגסה בריבונות המארוקאית על ידי הסכמי הקפיטולציות. הסכמים אלה רופפו לא רק את השלטון המלכותי המרכזי, אלא גם את תוקף מרותן של הקהילות היהודיות על חבריהן.5 להתפתחויות אלה קשורה גם חדירת רשת החינוך המודרנית של חברת ״כל ישראל חברים״ בסוף המאה ה־19. בתי הספר המודרניים החילוניים נוסדו לראשונה בקהילות טסואן וטנג׳יר בשנות ה־60 של המאה ה־19, ועד סוף המאה נפתחו בתי־ספר של חכי״ח ברוב הקהילות העירוניות הגדולות. אלה העמידו תלמידים שהיו שונים מאוד מאבותיהם, ולקראת סוף המאה רבו בוגרי בתי־ספר אלה, שייסדו אירגוני בוגרים אשר עסקו בפעילות חברה ותרבות, ניהלו דיונים אינטלקטואליים ואירגנו תמיכה בבתי־ספרם (לסקיר כרך א; עמי 334-286). יש להניח כי התגבשות בקבוצות מסוג זה בתוך הקהילות פנימה הטילה עליהן חותם חדש. לכן נוטה אני לקבל פריודיזאציה, שלפיה התקופה המסורתית מתקרבת לסיומה ברבע האחרון של המאה.

ציבור ויחידים במרוקו-שלמה דשן

עמוד 14

ילדת בת 7 נאנסת על־ידי בן־אחיו של מושל טנג׳יר

אונס של נערות ושל נשים יהודיות על־ידי בני מרום הארץ וכן על־ידי מוסלמים אחרים אירעו במרוקו במקומות שונים, בעיקר בעתות של מהומות והתנפלויות.

שלמה אבן וירגא, מחבר ׳שבט יהודה׳, כותב כי זמן קצר לאחר שהגיעו המגורשים לפאס ׳בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו׳. בהמשך מסופר כי תקע בבטנה רומח כדי להורגה כי חשש שמא התעברה.

בפאס נאנסו בנות ונשים יהודיות בשנת שי״ח (1558). במכנאס בשנת תפ״ח (1728). ר׳ משה בירדוגו(1731-1679), שפעל במכנאס, כותב על אשה שבעלה הלך למדינת הים, והיא הלכה לבית שר העיר (מושל) של טנג׳יר ונאנסה על־ידו. לפי תשובת החכם היא נאמנת, כי העידו עליה שהיא אשה צנועה ושיצאה מבית השר בוכייה ובגדיה קרועים. על גוי שניסה לאנוס אשה יהודייה בביתה בפאס כתב ר׳ שאול ישועה אביטבול(1809-1739) שפעל בצפרו.^״ לפי ידיעה שפורסמה בשבט תרמ״א (1881) עונתה יהודייה על־ידי אחד מקרוביו של מושל מחוז.

 

10 בדצמבר 1880

יהודי זקן, אהרן אלבילה שמו, הופיע במשרד השגרירות כדי לבקש את שירותי הטובים ולהיעזר בקשרי עם מוחמד בארגאש. הוא סיפר כי בנו נשדד ונרצח במחוז עבדה, וכאשר בא אל מעונו של המושל להתלונן, נאנסה נכדתו בת השבע על־ידי אחיינו של המושל. הוריתי לתורגמן [אהרן אבנצור! ללוות את התובע למוחמד בארגאש ולדרוש שייעשה צדק. וכן העברתי לו אתמול מכתב שתרגומו מצורף בזה. בפגישה עם מוחמד בארגאש הבוקר תיארתי את המצב החמור במדינה: התגברות הפשיעה מיום ליום למרות ההבטחות הנשנות שהעבריינים יתנו את הדין על מעשיהם. העבריינים אינם נאסרים, ומושלי המחוזות שבהם הפשעים מתבצעים אינם מועברים מתפקידם. מוחמד בארגאש ענה שלאחר שובו מן הוועידה במדריד קיבל הוראות מהסולטאן לבדוק את פניות היהודים, והוא חקר את כל האירועים שהובאו לידיעתו. במחוז טנג׳יר, שבו סמכותו מוכרת, הביא למאסרם של הנאשמים ברצח. אבל דרוש זמן ומידע כדי לטפל במקרים שבארץ פנימה. בארגאש הודה שבשנתיים האחרונות היה חוסר השליטה מצער מאוד, מוסלמים ויהודים סבלו מעריצות ומעושק של המושלים. הוא מסר לי שמושל אלגארב, שעריצותו היתה ידועה לשמצה, נאסר לאחרונה בהוראת הסולטאן. בארגאש היה שבע־רצון מן המכתב שהפניתי אליו; לדבריו, כך תתחזק עמדתו בחצר הסולטאן. את מצבה העלוב של מדינה זו אני תולה במידה רבה בתאוות הבצע של הווזיר מוכתסאר. מאז שובי לטנג׳יר נודע לי מפקידים קונסולריים בנמלי המערב, שהצווים המלכותיים שהשגתי מאז ביקורי האחרון בפאס למען יישוב תביעותיהם של אזרחי בריטניה ולמען מתן פיצויים למשפחותיהם של היהודים המקומיים שנרצחו — צווים אלו בוצעו, חוץ מבכמה מקרים — המושלים שיחדו כנראה את הווזיר כדי להסתיר את אי־ציותם להוראות הסולטאן. אני מתכבד לצרף את תצהירו של אהרן אלבילה.

אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן

עמוד 130

שירי דודים השלם

יָא לוָאלִי רבי מאיר

שיר — לככוד רבי מאיר בעל הנס

לחן — מואל מזמום

נועם ומילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון

יָא לוָאלִי רַבִּי מֵאִיר יָא לוָאלִי,

אֵלְלִי נְדְהּ בִּיךּ מָא יִתְגִיֵיר. יָא לוָאלִי

 

הילולת רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי,

ביום רביעי הקרוב – י"ד באייר – פסח שני.

 ביום י"ד באייר בו חל פסח שני,

הקב"ה נתן הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו

להקריב קורבן פסח ב-י"ד בניסן,

 בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.

 

מוסר השכל: גם לגאולה יש הזדמנות שניה.

אם לא נגאלנו בפסח האחרון,

 אל ייאוש, נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.

 

גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,

והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי,

רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק'

שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני.

האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".

 

כלומר, הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים,

וכך לשון הזוהר הק': "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב).

 

"אגורה באהלך – עולמים" (תהלים סא, ה).

הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?

 אלא אמר דוד המלך: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה,

 דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה

 שפתותיו דובבות בקבר…  דאמר רבי יצחק בר זעירי מאי קראה {שיר השירים ז. י}:

 "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים"

לכן כדאי ללמוד מתורת הצדיק כפי שמופיע במאמר הזה,

 ואז בורא עולם יושיעך בכל אשר תבקש.

 

כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל,

אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.

הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).

 

ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה,

 כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:

מצד אחד, הוא נמצא מול פני ה' במרומים.

מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו.

 

 ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה,

וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.

 

רבי מאיר בעל הנס.

בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.

 

אמירת "אלהא דמאיר ענני" ג' פעמים, ומתן צדקה לכבוד רבי מאיר,

 – פותחים שערי ישועה.

 

רבי מאיר – סנגורם של ישראל.

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא,

 

ונמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו:

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא,

רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע.

 

רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).

 

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א):

 "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

 

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

 

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים:

 נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה שלא חטאה.

 

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע:

 "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א) בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}.

 רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים.

 

 רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

 

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

 

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר,

 המשמש כסנגורם של ישראל:

 

כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן:

 

רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

 

רבי מאיר אומר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל / וקורא קריאת שמע שחרית וערבית / ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

 

רבי מאיר אומר:

 "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו הרבה ליתן לך" (פרקי אבות ד, י).

 

רבי מאיר אומר:

 "כשאדם בא לעולם, ידיו קפוצות כאומר: כולו שלי ואני נוחל אותו. וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו פשוטות כאומר: לא נחלתי מהעולם הזה כלום" (קהלת רבה ה).

 

רבי מאיר מפני מה אסרה התורה אישה נידה על בעלה? אלא כדי שלא יקוץ בה ותהיה עליו ככלה חדשה" (נידה לא:)

 

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

 

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. לאור הסיפור הבא:

רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

 

הקב"ה זיכה אותי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק',

 ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל:

 

בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות.

רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל

 

רבי יהודה בר אלעאי.

 

"פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).

רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.

 

רבי יהודה אומר: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג).

 

רבי יהודה אומר: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, הריהו כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.).

 

רבי יהודה אומר: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולם עד לכוכבים" (מגילה טז.).

 

רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד).

 

נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט).

רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא.

 

מחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעו –

ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב).

 

 יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).

 

תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.

הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.

בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).

רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".

תרגום:  רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.

 

 

 

רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר

"חכמת אדם – תאיר פניו" (קהלת ח' א').

הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה,  ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 

יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.

 

רבי יהודה בר אלעאי – האיר פנים לכל אדם.

 

 הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).

 

רבי יהודה בר אלעאי – השתדל לשמח חתן וכלה.

 

 היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.

בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).

בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל).  הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.

רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.

הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).

 

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא:

רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה, והלכה כמותו בכל מקום,

 היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.

 

 

 

בברכת תורת הנגלה והנסתר

   משה אסולין שמיר

 

נ.ב.

ביום ההילולה של הצדיק – י"ד באייר, כדאי ללמוד מתורתו של הצדיק.

במאמר  אותו אתה מחזיק בידך, הובאו גם משניות משמו.

להדליק נר  לעילוי נשמת הצדיק.

 

ורק אז לבקש מבורא עולם שבזכות הצדיק ותורתו,

 ישפיע עליך בורא עולם מטובו.