מורשת יהדות מרוקו

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

שאלה זו הובאה בפני רבי שלמה דוד זוראפה, ואחרי לבטים רבים פסק שגזירתם של חכמי הספרדים מחייבת גם את יהודי אלג'יר, אולם רשאי אחד מהקהלים להתנדב מרצונו הטוב ליתן לאשכנזים בלי לקפח ולגרוע מחלקם ומנתם הקבועה והקדומה של הספרדים, משום שאין דין שימנע רבים מלעשות מצונ ולמנוע סכנת נפשות, כשזה נהנה וזה איננו חסר.

בשנת 1831 הגיע לאלג'יר רבי אברהם ב"ר משה קצבי שלוחו חברון, החתום בין המסמכים על ספר פתח הבית לרבי אברהם בלעיש. הידוע בין השד"רים במחצית הראשונה של המאה הי"ח הוא רבי יהודה עמאר שלוח טבריה, שבהיותו באלג'יר בשנת 1831 הסכים לספרו של רבי אברהם בלעיש פתח הבית, ושם הוא חותם " ריש מתא וריש מתיבתא בעיר ואם בישראל ארג'יל "

מכאן שנתמנה כראש ישיבה וראש רבני העיר של אלג'יר, הקהילה המהוללת אשר כל קהילות ישראל בצפון אפריקה נזקקו לחכמיה, ועתה היא עצמה זקוקה לחכמים מבחוץ שיעמדו בראשה.

מאידך יש בכך עדות לעליית כוחה וחשיבותה הרוחנית של ארץ ישראל, שבעבר, במאה הט"ו, הייתה ענייה בחכמים ונזקקה לתשובות מחכמי אלג'יר, ואילו במאה הי:"ט חכם מחכמיה מתמנה לעמוד בראש ההנהגה הרוחנית באלג'יר.

סוף הפרק " הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

משפחת נעאס

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחם פאם, ח״א, עמי 137. אהרן, סעידא.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, גומל חסדים, ענוותן ושפל ברך ר׳ אהרן הכהן הוליד: שלמה, אברהם.

איש צדיק תמים, נוח למקום נוח לבריות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, בעל מדות טובות, שב גם ישיש ר׳ שלמה הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, זהירא, מרימא, סעידא.

הנכבד, תם וישר, עושה צדקות, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: אהרן.

משפחת לביטיווי

המשפחה לא מוזכרת באגרת יחס פאס אך היא מצוטטת בשטר משנת תקפ״ז ראה ספרו של הרב שלמה הכהן צבאן שו״ת מעלות לשלמה עמי ח׳.

הזקן הכשר, ראש בית אב, פרי צדיק עושה חיים, ירא אלהיט וסר מרע, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אברהם.

המנוח מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: אליהו, יוסף, סעידא, סתירא, עווישא, מרימא, נונא.

המרוחם, הזקן ונשוא פנים, משכים ומעריב, ר׳ אליהו הכהן הנד הוליד: משה, אברהם, שלמה, נוואני, קאמיל, בלאנשיט, לאה, מרימא, מאחא, סאעודא, סליטנא.

היקר ובר לבב, עושה צדקות, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: יעקב, אברהם, סעידא, עווישא, סתירא, סטונא.

משפחת עקוש

אהרן (המי כליפא), יצחק, יהודה, עווישא.

הזקן הכשר, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אהרן הכהן די עקוש הנז׳ הוליד: יחיא, מאחא, עווישא.

המנוח העניו, מאושר בענייניו, נהנה מיגיע כפיו, אוהב צדקות ר׳ יצחק הכהן די עקוש הנז׳ הוליד: יעקב, שמעון, שלמה, יוסף, קמירא, עווישא, זהירא.

גברא רבא, הנבון וחכם, איש החסד, בעל אכסניא, שמו נודע בשערים, נשיא הקהילה באוג׳דא, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: שמעון, שלמה, יוסף.

אין בידינו פרטים על בני שמעון, שלמה, יוסף (בניו של ר׳ יצחק הכהן די עקוש הנז׳).

הזקן הכשר, מאושר בכל עניניו, רודף צדקה וחסד, תם וישר ר׳ יהודה הכהן די עקוש הנד הוליד: אברהם, אליהו, יעקב, שמואל, מרימא.

הצדיק, איש החסד, בצדקה, בהכנסת אורחים, בהשכנת שלום, קיים מילי דאמרי רבנן, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו, טהור לב, חסיד, עניו, ר׳ אברהם הכהן די עקוש (בן ר׳ יהודה הנד) הוליד: דוד, אהרן, מאיר, מרדכי, פריחא.

אליהו, יעקב, שמואל בניו של ר׳ יהודה הנד הולידו בנים ובנות ה׳ עליהם יחיו.

משפחת בן בוזי

משפחה מוזכרת באגרת יחס פאס, מתייחסת לענף דאר עקוש. משפחת בן בוזי ומשפחת לבגרארי לכאורה מזכירים לנו מקור בבלי, ואם כן, צריכות היו להיות מוזכרות עכו המשפחות עתיקות או הענפים המרכזיים בדברו ואין בידינו קבלה זאת לכן יש להגיח שהשמות בן בוזי, לבגדאדי הם חדשים יחסית, צצו ועלו זה מאתים שנה לערך, ואין להם קשר עם משפחות הכהנים שהלכו לגלות בבל, ויתכן שהשם ניתן לזכר ולכבוד הנביא יחזקאל בן בוזי ע״ה וגולת בבל היא בגדאד.

הזקן הכשר, נהנה ומתפרנס מיגיעו, מהנה חכמים מנכסיו, טוב וישר הצדיק ר׳ משה הכהן הנז׳ הוליד: אברהם, יוסף, מרדכי, שלמה, סעידא, עווישא.

היקר, אוהב תורה ולומדיה, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: משה, שלמה, שמעון, אליהו, פריחא, אסתר, מרימא, קמירא.

הנכבד, מאושר בענייניו, איש תבונה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: משה, מרדכי, אפרים, קמרא, מרים, פרטון, זהארי.

המרוחם, נהנה מיגיע כפיו, הולך בתום, הצדיק ר׳ מרדכי הכהן הנז׳ הוליד: משה, עליזא, מרים.

גברא רבא, יקר רוח איש תבונה, מכבד התורה ולומדיה, רודף צדקה וחסד, הנבון הצדיק ר׳ שלמה הכהן, (המי לחכם) הנד הוליד: משה, אליס, מרים

17.135 ״ר׳ דוד ומשה. אני זוכר שכאשר היו עושים הילולה אצלו, רצו לסלול כביש באיזה מקום. פתאום נתגלתה הקבורה ואף אחד לא יכול היה להזיז את הקבורה הזאת. אנשי מע״ץ עבדו שם על הכביש ואף אחד לא יכול לגשת למציבה. כל מכונה שרצתה לגשת למציבה לא יכלה, פתאום נעצרת. ואז בא להם בחלום ואמר להם: רבותי, אני ר׳ דוד ומשה שנפטרתי בזמן ככה וככה, ועליכם לבוא לשם לבנות את הקבר ולעשות את הכל, וכל מה שתרצו, תקבלו. מאז אנשים הולכים לשמה, עקרות יולדות. מי שיש לו שחפת נרפא שם. כל מיני מחלות. הוא התגלה לאנשי העיר שלו.

 אמר להם: אני ר׳ דוד ומשה. והזהיר אותם שכל מי שייגע בקבורה שלו, אף אחד לא יכול לנגוע בזה. ואתם תבנו את המציבה ותעשו הילולה ותנו שמירה שמה במקום. ויש סיפור… מסופר על מ״ו אחד שהיה מטפל במקום. והוא אומר שאחד אבד לו הארנק. והוא היה מלא כסף. והאיש שמצא את הארנק הביא אותו לידו. ומספר כמה ניסים שקרו. אני אף פעם לא הייתי שמה. מספרים שהיו הרבה ניסים שם. אני הדגשתי לאנשים, אם בן־אדם נגש לקבר, אפילו אם יהיה הצדיק הגדול בעולם, בשבילי זה מציבה, זה רק אבן.

אם הוא מנשק את האבן, הוא מנשק עבודה זרה. וגם להגיד לצדיק: קום תרפא אותי. בתורה אומרים ״אלקי דמאיר ענני״, בזכות הצדיק תענה לי אלוהים. הצדיק אין לו שום כוח לעשות את זה. הוא בךאדם. אבל כשאלוקים רוצה, שאתה כבר סומך על בך אדם צדיק גדול, אז הוא עונה. כפי שהוא עשה את רצוני, אז גם אני עושה את רצונו ומרפא״.

18.135 ״בר׳ דוד ומשה מה שראיתי, אנשים באים על פרדות. שתי בנות ישבו על יד המציבה. בחורה אחת שהיתה על הפרדה רצתה ליפול וצעקה לערבי: תפוס אותי, אני נופלת, שתי הבנות התחילו לצחוק עליה ונהיו אילמות במשך שלושה ימים. לא יכלו לדבר. אחד אמר: אני ראיתי אותן צוחקות על בחורה אחת שצעקה, באה לרב ורוצה ליפול. ההורים שלהן מתחילים לבכות ולצעוק וקשרו להן את הידיים על יד ר׳ דוד ומשה ומביאים שני כבשים. שוחטים אותם ומתחילים להתחנן לרב ואומרים: ד׳ דוד ומשה, אנחנו מבקשים ממך שתעזור לבנות, שלא ישארו אילמות. וככה שלושה ימים, לילה אחד קמו מדברות״.

19.135 ״דבר שני, היה לי אחד קוראים לו וענונו. אני לא רוצה לגלות את השם שלו, למה יש דבר אחד שהוא קצת בושה. הוא היה אתי והוא היה מעשן בשבת, ואני לא מאשים אותו, כי לא יכול לסבול לא לעשן. היינו שותפים במכונה. כשרצינו ללכת לרב, אמרה לי אשתו: מאה אחוז. אני לא אלך אתך לר׳ דוד ומשה עד ישו׳ יבטיח לי שבשבת לא יעשן. טוב, הגענו, ישבנו. והכנו. ביקשו ממנו והוא הבטיח. בחדר שאנחנו נמצאים יש חדר בתוך חדר.

החדר הראשון יש לו חור בגג. היתה רוח. מה אגיד לך. הבחור הזה אמר לאשתו: יותר טוב לא לאכול, לא לשתות. רק תעזבו אותי לישון עד שייגמר כל היום. הרוח הזה סובב איזה אבן מהגג ונפלה מהחור איזה עשרים סנטימטר מהראש של הבחור הזה. והאבן הזו שקלה עשרה עד שנים־עשר ק״ג. כשראינו את האבן חשבנו שהראש שלו הולך. קמנו והתחלנו לצעוק: בלאה ובר׳ דוד ומשה.¹⁷⁰ איזה נס קרה! הוא קם ואמר: תרחם עלי ולא אעשן יותר ולא אעשה משהו רע. את זה ראינו בללאה ובצדיק. מאז הוא לא מעשן בכלל. הוא עכשיו בחור זהב ועובד עם.המכונה שלו״.

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול דומרר ש׳ 683

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו. ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת ואת כי בימים החולפים התעוררו רבים מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב. התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה. כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב. ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו מחית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו.

 אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש. כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים. אשר חכו להם על יד השער, המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף. מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הואת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אול מכליהם. ותגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכו' ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

אי לזאת באנו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסד כטבעו הטוב להטיב, וכאשר נם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי. כאשר צדק יבחן מפי השרידים הבאים למחז״ק. והנה שמענו באומרים בי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פורת יוסף תכב״ץ אשר בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החנון חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים.

והיה מתפרנס בריוח. ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפני הדר״ג ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד הארון ובעד כל ב״ב והסריס למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים. וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מנן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריה קלה, במלוא מובן המלה. החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.

ע״ה שמעו! חיים עובדיה הי״ו כי״ר

ובחשון תרפ״ג נשלח מכתב מהתם להכא על ענין הכנסת קופת יחזקאל שמו״ר מר אבי ז״ל היה הגבאי הממונה על ידם עליה כמו שכתבנו למעלה וז"ן

     כאן עלי לספר מה שנודע לי מפי רבי יוסף משאש ז"ל כאשר כיהן כרב ראשי ספרדי בעיר חיפה, בשנת 1964 באנו לבקר אותו בביתו ברחוב החלוץ אני ורבי יהודה מרסיאנו, ותוך שיחה כשידע שאני הייתי הגבאי של בית כנסת ע״ש רבי עמרם בגבעת אולגה, הוא סיפר לנו שברשותו היה מכתב של רבי עמרם שכתב לסבו, ובו הוא נותן לו יפוי־כח שאם יקרה לו משהו שימכור החדר וימסור התמורה לבנו רבי חיים, כאשר ביקשתי מרבי יוסף משאש שישאיל לי  המכתב להצגתו בבית כנסת הנ״ל הוא הצטער ואמר לנו שהמכתב נשאר אצל אחיו במכנס והוא עדיין לא עלה לארץ. ומסמך זה קיים עדיין.                                                           

במסמך אחר המצולם בחוברת שכתב מר צמח יום טוב המפקח הכללי של כל החינוך בבתי ספר ״אליאנס״ בכתב העת שלו נמצא מסמך ובו מופיעה גם חתימתו של רבי  עמרם, המסמך הוא פסק דין בענין ירושה, ובין יתר הרבנים מכפלה שישבו בדין ישב גם כן רבי עמרם, והמסמך הוא פסיקה שהרבנים חתמו עליו המתיר לבניו של יהודי מטטואן למכור בית כנסת שהיה רכושו, וכך יצא שרבי עמרם בישיבתו הארוכה במרוקו נהיה לאחד הרבנים החשובים שהיו במכנס.

תפילה במערת המכפלה.

"למערת המכפלה נודע מקום מיוחד במסורת ישראל ומלבד הכותל המערבי אין עוד מקום שריכז אליו את רחשי הלב והערצת הדורות כמו קברי האבות. במשך הדורות התרפק הישוב היהודי הדל על קברי האבות, בלב אוכלוסיה עויינת בסכנה ובחירוף נפש.

כי לא מלבד שיש סגולה גדולה להתפלל על קברי האבות כפי שמוזכר – בתרגום שני למגילת אסתר פרק א', ב – אמר הקב"ה לירמיהו – לאחר החורבן – לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב…..מקבריהם שהם יודעים לבכות !

אלא המקום עצמו מקודש, כפי שאומר הזוהר הקדוש – בפרשת חיי שרה קכ"ז, עמוד ב' – שאברהם, היה מתפלל כל יום יום – בשדה – והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מלעה ריחות עליוניים וראה אור יוצא מתוך המערה והתפלל שם, ושם דיבר עמו הקב"ה ועל כן חפץ בה, בהמערה, ותשוקתו באותו מקום תמיד – על פי תרגום הסולם. 

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים

הרבה שואלים. מדוע הצדיק רבי עמרם הצטרך להיכנס למערת המכפלה ולבקש מהאבות הקדושים להתפלל בעד בנו רפואה וחיים. הלא רבי עמרם עצמו צדיק קדוש ובאים מכל העולם להשתטח על קברו כדי שיתפלל עליהם, וידוע לכל העולם, כמה נסים ונפלאות נעשים למשתטחים על קברו הפלא ופלא?!

על כך אומרים שכלל הוא בחיים הרוחניים, כבתחום התופעות החומריות האומר; אין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים, אלא זקוק הוא שאדם מן החוץ אשר יתיר את כבליו.

מעין הדברים האלו מובאים הרבה בתלמוד. הגמרא מספרת על רבי יוחנן בר נפחא מגדולי האמוראים אשר דבריו מהווים אחד מן הבסיסים העיקריים הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. באשר היה חולה ביקר אותו חבירו רבי חנינא, איך שפשט לו את ידו העמידו רבי חנינא מחוליו. ושואלים בגמרא מדוע הוזקק ר' יוחנן לחכות עד שיבוא ר׳ חנינא וירפאנו?           

לכאורה היה צריך להיות, שיעמיד ר׳ יוחנן את עצמו בלי עזרתו ותפילתו של ר' חנינא. שהרי לפני זה מספרת הגמרא שר׳ יוחנן ריפא את תלמידו רבי חייא בר אבא ושם ראינו שגדול כחו הרוחני לרפא את תלמידו? על כך אומרים את הכלל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

ועוד מסופר בגמרא שכאשר שמע אבישי בן צרויה שדוד המלך נמצא בְּנוֹב כלוא אצל יִשְבִי אחיו של גָלְיַת, הלך לנוב על מנת להצילו. אך כאשר ראה אותו ישבי בנוב אמר: עכשיו הרי הם שנים ועלולים להתגבר עלי ולהרוג אותי. מיד זרק את דוד למעלה ונעץ את חניתו למטה בקרקע כדי שיפול עליו וימות, מיד אמר אבישי בן צרויה שֵם מן השמות הקדושים והעמיד את דוד בין השמים לארץ שלא יפול, בהיות אבישי משתומם על הנם הגדול, אמר אבישי שֵם קדוש אחר והורידו לארץ למקום יותר רחוק וברחו שניהם, וזה מה שכתוב ״ויעזר אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימתהו״ ( שמואל ב׳ ) אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שעזרו בתפלה.

ושם שואלת הגמרא, מדוע הוצרך דוד המלך ע״ה לתפילת אבישי כדי שינצל והרי דוד המלך צדיק היה ויכל הוא להתפלל על עצמו ולהנצל, ומשיבה הגמרא, מקובלים אנו כשם ״שאין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים״ והוא זקוק לאחר שיוציאנו, כך הוא בדברים האלו.

לכן אנו רואים בכל הדורות שהצדיקים עליהם השלום אפילו  שהם עצמם מלאי יסורים, יש להם כח עצום להתפלל בעד אחרים. כפי שיסופר ויבואר להלן בעהי״ת.

ונמשך חליו עד סוף אלול ובתוך ימי חליו ביקש מהיהודים לבקש עליו רחמים, וכן עשו, והוא אמר שתפילתם עשתה רושם, ושלח להם שלוש פרות גדולות ושמנות לשחטם ולחלק בשרם לעניים.וגם הרבה כדי שמן, וגם כסף. וביום ראש השנה התרס"א – 1901, נסע לעיר רבאט, ובחודש חשון עלו עוד הרבה אנשים ונשים וטף אל הארץ.

רבי יוסך משאש

ובחודש טבת יצאה מן העיר שיירה גדולה של יהודים וערביים מלאה סחורות מכל מין, וסמוך לעיר ארבו לה לסטים מזוינים משבטי הברברים הקרובים לעיר ושללו אותם ואת בהמותם. ונהרגו ונפצעו הרבה ערביים מהשיירה, וחזרו בידיים ריקניות לעיר, והלכו ישר לשר העיר לקבול על זה.

ושר העיר משר עד יום ד' שהוא יום השוק שבאים מכל שבטיהם של הברברים למכור ולקנות, והקיף את השוק מכל עבר, ותפש הרבה מהשוללים, ועוד אחרים חבריהם וקרוביהם, ועשה בהם שפטים נוראים.

ומאותו יום פסק ומהומות ומלחמות, ובפרט בכל יום השוק, היינו תמיד בסכנה גדולה, ובכל יום שמועות יבהלונו, כי כל שבטי הברברים עשו קשר אמיץ, להכות את העיר חרס להשמיד וכו' ושללם לבוז..

ונמשכו הקולות עד י"ב ניסן התרס"ג, שאז הוציאו מחשבתם לפועל, ובאו בעם כבד וביד חזקה, רוכבים ופרשים, והבקיעו לתוך מדינת הגויים, והרגו ושרפו, וענו נשים ובתולות, ושבו מאות נשים וטף, ושללו כל אוצרות המסחר של הגויים והיהודים שהיו חוץ למשכן היהודים, שהיו מלאים עאושר מופלג. 

וכאשר גמרו באו לשלול רובע היהודים ולהשמיד וכו'…והמקום היה מוקף חומה גבוהה דלתים ובריח. והמקום ב"ה אזר ישראל בגבורה, ועמדו על נפשם על החומה בכי נשק שהיו להם, והזקנים והנשים והטף, מתגוללים בחוצות וצועקים אל ה', ואבא מארי עליו השלום נפל על פניו ברחובה של העיר, והיה צועק לכל הקהל שובה ישראל עד ה' אלהיך וכו'…..

וי"ג מידות של רחמים, ופסוק שמע ישראל וכו'…, ומזור יענך ה' ביום צרה עשרות פעמים, וכל העם גועים בבכייה, וצועקים אל ה' בלב נשבר ונדכא, וברוך שומע תפילה, הפיל על אויבינו וכל שונאינו אימתה ופחד, ולא עבר זמן קצר, עד אשר נסו בשבעה דרכים, ואחד מהם לא נותר, והייתה תשועה גדולה לישראל.

ובחול המועד של אותו פסח התחילו הרבה משפחות להתכונן לעלות אל הארץ, ואך היו בהם אנשים שהיו עליהם חובות מהגויים והיהודים, ואל השיגה ידם לשלם, וקבלו עליהם נושיהם לפני שר4 העיר, ועיכב על ידם מלצאת את העיר עש שישלמו את חובם, ואשר לא היו עליהם חובות, התכוננו לעלות בסוף אייר.

ואך בהגיעם סמוך לעיר רבאט, יצאו עליהם לסטים ושללו אותם עד מלבושם העליון, וברוך ה' שנשארו הנפשות לפליטה, וכולם היו להם מכירים בעיר רבאט, ונכנסו ישר אצל מכריהם, וקיבלו אותם ועזרו להם, ומשם עלו לקזבלנקה ונתיישבו שם והצליחו.

ואבא מארי עליו השלום, המהומות והמלחמות, וקול הפחדים יום יום, והסיגופים, והתעניות ומיעוט השינה, ועל כוךם צערן של ישראל, רופפו את בריאותו, וחלה במחלות קשות, ונמשכו ימי חליו ימים רבים, עד ערב שלישי בשבת שמונה ימים לחודש תמוז שנת התרס"ד לבית עולמו.

שאז יצאה נשמתו בטהרה, ושעה אחת קודם פטירתו, פקח את עיניו, והביט סביביו, ומצא כל הרבנים והחכמים שהיו כולם תלמידיו, וכל טובי העיר, וקרא עליהם המקרא הזה :

הגיד לי אדם מה טוב  ומה ה' דורש ממך כי את עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך ( מיכה ו' ) והוסיף : ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וסיים : אם אין שלום אין כלום. ושוב שתק רגעים אחדים, ונזדעזע, ואמר :

" זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם כך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעם ונחלו לעולם. וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו "

ואז נראו בו סימני יציאת הנשמה, והתחילו לקרוא עמהם ע"ס פרשה ראשונה, ורמז להם לחזור פעם אחרת, ויצאה נשמתו הקדושה באחד, וכבוד גדול מאוד עשו לו כל הקהל בביטול מלאכה ומסחר וצום ובכי ומספד והגה וקינים יום שלם עד שנקבר בערב, זכותו יגן עלינו אמן ואמן.

כל השנים עד שנת התרע"א לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו מתגרות קטנות בין הערביים יום יום, ובפרט כל יום רביעי בשבת שהיה יום שוק גדול קבוע בעיר לכל בני העיר והמחוז, לכל מקנה וקנין, אשר תמיד היינו בסכנה מהערב רב של הברברים הפראים, שהיו באים בכנופיות גדולות.

ועל כל דבר פשע, קם שאין גדול מתחילים בפרק הגדול, ומסיימים במסכת מכות ועל הרוב בפרשת רוצחים, וכל אותם השנים התמעטה העלייה, רק אחדים מבני עלייה המעטים, אשר יש מהם הגיעו עד טאנג'יר ונתיישבו שם, כי שמעו שיש מלחמה בארץ, ויש אכלו את כספם, וחזרו למקומם.  

ובחודש אלול התר"ע  – 1910, באו רבבות ברברים להשמיד ולשלול את העיר, ושר העיר יצא לקראתם בחיל גדול, ותפש מהם שבויים הרבה מסלתם ומשמנם, ועשה בהם שפטים, והנשארים הרה נסו, וביום י"ג אדר התרע"א חזרו עוד.

ועוד באחד בניסן, ובכל פעם נהדפו, ואך בשני לחול המועד פסח הבקיעו למדינת הגויים ועשו בה שמות וגם כל האוצרות המסחר של היהודים שנמצאו במדינת הגויים נשללו ונשרפו, ובערב באו על משכן היהודים, וקדמו פניהם בחצים ובקלע וביריות אש מעל החומות.

ופזרו אותם לכל רוח, ונשאר הדבר כך יוצא ושוב, עד יום חמישי בשבת י"ב לחודש ניסן התרע"א הנ"ל. שאז נכנסו הצרפתים וכבשו את העיר, וליהודית הייתה אורה ושמחה, ואז סדר החיים נהפך מן הקצה עד הקצה, המסחר והתעשיה פרחו כמו עשב מיום ליום, והיהודים עלו במעלות העושר והכבוד, ובנו בתים וטעו כרמים, והעלייה את הארץ נשכחה מלב לגמרי.

ואמנם בלבי היה הדבר יוקד אש, ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלהים לנו ? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כיוונים להמשיכה ולקיימה ? עד אשר לפעמים היה דמיוני מטעני לראות מי שהוא מדבר אלי עם מראות וחזיונות, ואז הייתי נסוג אחור, ומתגבר על רגשותי הדמיוניות למחותם מזיכרוני.

כי שם ביתו. ראה בתיך דוד. יושב תמיד בישיבת תחכמוני. נבון לחש כעדינו העצני. דעת אלוהים קנה להוכיח לאיש כמוני. הכל שוים לטובה כדל כעשיר כעני. מקרב רחוקים מתשובה ואומר חנוני חנוני. שובו בנים שובבים טרם אלך ואיננו. ארפא משבותיכם אלוהים יענה.

שלום שלום לרחוק ולקרוב אם תהיו כמוני. וידבר דוד. יראת ה' לנגד עיניו. נקי כפים בכל ענייניו. מסוה הבושה היה על פניו. והאיש משה מאד ענו. טוב לצדיק טוב לשכניו. כמו מרדכי אחד מבניו. צדק ושלום הלכו לפניו. השם יראה בעיניו ויירא דוד אהבה רבה הייתה עבודתו.

לשם שמים הייתה כוונתו. הייה ממעט בכל יד הנאתו. להשתתף בצער שכינתו. לרווחה הייתה פתוחה ביתו. לעובר אורח שם מנוחתו. מאכיל ומשקה גל ללוותו. מימיו נאמנים רבים שתו. ויברך דוד. אני הצעיר ונבזה בן דודתו. רוע ומשתחווה לה' על מצבת קבורתו.

יבקש רחמים על עמו ועדתו. להנצל מפח יקוש מזעמו ועברתו. לעשות נקמה בגויים באפו ובחמתו. וכל שונאים ואויבים מהרה יכרתו. ומלכות הרשעה יעקור וישבור ויכניע וישפיל ממכון שבתו. בזכות אבותיו וזכותו. ויכס דוד.

דודי צח ואדום מאור חכמתו. פניו כפני חמה כשמש בגבורתו. ישב פתח האוהל להסתר מחמתו. ויחבר את האוהל לעומת מחברתו ויטע בו מפרי אדמתו. כאוהלים נטע ה' בגנתו. לשמור את דרך עץ החיים בלכתו. ליראה ולאהבה אותו . אהבת דוד.

הנותן ליעף כוח בגבורתו. יהיב חכמתא לחכימין מחכמתו. כבוד חכמים עושרם אמר שלמה בחכמתו. בשלושתם זכה רבנו מרוב הבטחתו. וישקול בדעתו מה יעלה במצודתו. ועשה שכל טוב בתבונתו. ועלה חשבונו לדוד אביחצירא כמתכונתו. לעתים ידועים דבר מה טוב בעתו. ויוסף עוד דוד. 

את דברי התורה הזאת כתב על ספר וחתם. ראש כל פרשה וסופה חותם בתוך חותם. נעץ סופה בתחילתה ותחילחתה בסופה. על דבר אמת וענוה צדק טבע וחתם, ויקרא שמו רישא וסיפא יעקב איש תם. ובא עד חציו והן עוזר לו. והקץ ממנו נסתם. כי גבר אויב בענינו ובאו בנים עד משבר ועלה שמים בענן נעתם. ואנחנו נבוכים בארץ סגר עלינו המדבר בנים עם אבותם. עד ישקיף וירא ה' משמים עד חיותם. על כסא דוד.

נקמת ה' יתן במדין. הוא העד הוא הדיין. יצן ויחזור ויתן בלי כלי זין. חרבם תבוא בלבם עיר ועיר תחרב וייבש המעיין. למען אבותינו הקדושים שישבו על המעיין. יראנו בנקמת אדוננו הדיין המצוין. ולמען שמו הגדול והקדוש שהוא ראש כל מנין. יחיש גאולתנו ויתקיים יסוד הבניין. היא עיר דוד.

חלינו פני אדוננו.הוא אבינו. הוא מלכנו. הוא מושיענו. יושיענו ויגאלנו. וירחם עלינו ויחננו. ויוציאנו ויצילנו מן הגויים אויבינו. כי לך תלויות עינינו. עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו. בעבור אבותינו. הוא ישי אבי דוד.

זה קני קרא. למשגב בעתות בצרה. גדול אדוננו ורב כוח בעוז וגבורה. לך לבדך חטאתי בגלוי ובסתרה. והרע בעיניך עשיתי בזדון ובעברה. כל המצוות עברתי גם על בטול תורה. שהיא שקולה ככל המצצות וחמורה. ועל הכל נפשי עלי מרה. על כן באה עלי זאת הצרה. ושפחה ירשה גבירה. הוא שטן הוא יצר הרע שקלקל את השורה.

ומצא פתח פתוח לגרור את העברה. ואני בער ולא אדע מה אענה על זאת הצרה.לכן חנני והקימני ופדני מכל חטא ועוון ופשע ועברה. ומתחת כסא כבודך חתור נא לי חתירה. והחזירני וקבלני בתשובה למען שמך הגדול והנורא.

ובזכות הצדיקים היושבים בשורה. ובזכות אדוננו מרבה המשרה. לעבד ה' לדוד. קול ארים ואשא עיני לאל עליון ירחם על עם דל עני ואביון. ויציל כל ישראל מזה הבזיון. היושבים ללעג וקלס עובדי כוון. בכל יום עושים עמנו רעה בפועל ורעיון.

משלו בנו ובממוננו. כשה לטבח יובל בלי רפיון. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. לא ואכל נקיון. סבבוני ככלבים כי הנה אויביך יהמיון. מהרה יבוא להם חרץ וכליון. ממרום יפול שרם ויהיו לחרפה ולביזיון. ואז עוולה תקפוץ פיה. וישארו ברעב ובצמא ובצָיון.

ויקבץ נדחי ישראל לתוך עיר ציון. ויבנה בית המקדש במהרה בימינו הוא שפריר חביון. ואז נאמר בטוב מאמר. מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ואקוד ואשתחוה ואפיל תחינתי. כעי ואביון ודל דופק על דלתי שערי רחמים מן השמים ביקשתי. מאתך צור ישועתי. כי לא תבזה ענותי.

בזכות אותו צדיק בטחתי. ובזכות אבותיו הקדושים נשענתי ונתליתי. להשאיר ברכה לשארית נחלתי. יכתבו לחיים טובים וארוכים על אדמתי. יבלו ימיהם בטוב התורה ומצוותיה לשם יחוד שכינתי. המה הגיבורים הכובשים על יצרם התפללתי. על שני אחים הנעימים שלא יתפרדו עד קץ ישועתי.

ראשון בקודש. כזה ראה וקדש. לטובה יחדש. קודש על קודש. אב בחכמה ורך בשנים. חוקר ודורש. בכתבי קודש. הולך צדקות ודובר מישרים. כולל כל אישורים. ירא השם מרבים מנעורים. זה שמו הטוב החסיד העניו אספקלריא מאירה. מנורה טהורה.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל

דרוש לתפילין שיסד כמוהר"ר יחיא אדהאן נרו יאיר.

יגדל הבורא ויגיל הקורא. בתורת ה' חפצו חזק ובריא. יהגה בה יומם ולילה כמצות גואלי וצורי. לשם השם ברוך הוא הודי והדרי. ולקים מצותיה מאין יבוא עזרי. ללכת בדרך ישרה בהצנע לכת עם יוצרי. טרם כלות עצמי ובשרי.

להכין צידה לדרכי בעוד נשמתי בי תאיר נרי. לתקון אשר עויתי בגופי ונפשי ושארי. בכל מכל כל כאשר ירצה הבורא. לעשות רצונו בלב שלם להכניע יצרי. ולדבק ביצר הטוב שהוא חפץ בתשובתי ויושרי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' גואלי צורי.

חסד וצדקה עשה עמנו מצות ה' ברה. היא מצות התפילין כתר ועטרה. אשר נשתמש בה עוטה כשלמה אורה. להשתמש בשרביטו של מלך בקדושה ובטהרה בזריזות ונקיות ומחשבה טובה זכה וברה. גם בדבור ומעשה ושפה ברורה. אשר בחר בנו מכל אומה זרה. והעלנו מטומאה לטהרה. ויראה ורוח נשברה. ולעבדו שכם אחד כחשכה כאורה. יראת ה' טהורה.

יפחד האדם ויתר לבבו. בהיותו בבית אלהים נהלך ברגש כי שמי בקרבו. מעוטף בציצית ומעוטר בתפילין. כל אדם חזו בו. יראה ויבין ויסתכל בלכתו ובשובו. כי ה' אלהי ישראל בא בו. יכנע וישפיל עצמו וידע שהוא מרכבה לשכינה ימס לבו בקרבו.

ויתפלל אל אלהיו אשר ברא ונפח נשמתו בו. ולא יערב בתפלתו שום דבור חול חס ושלום בפגעו בו. כי אם תורת אלהיו בלבו. והייתה עמו וקרא בו.

יוצר הכל ברוב חסדו. שהכל ברא לכבודו. יצר את האדם לירא ולאהבה אותו ולעבדו. בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. לכן יתגבר כארי בעודו. בימי חיי חבלו וחלדו. שלא יעבוד עבודה נכריה בלתי לה' לבדו. בכוחו ואונו כאשר תמצא ידו.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

על עניינים פנים קהילתיים ועל יחסי הקהילה עם השלטונות הוא מתכתב גם עם הד״ר אברהם שלום יהודה.במכתבו אליו מיום י"ב בניסן תרע"ז – 4 באפריל 1917, כתב לו בין היתר :

המשרה אשר כבודו מציע לי אם כי טובה וראויה היא ונכון הדבר מאד, אמנם לקבלה עלי לא אוכל מפני כמה טעמים. וצר לי באמת  שלא אוכל לעשות בעצמי דבר כך טוב לתחיית שפתנו בעיר מלילייא הצריכה מאד לזה. ולפי דעתי לא ימצא בטיטואן איש נכון לזה וצריך יהיה להביאו מאירופה. על כל פנים נכון אנכי לעזור לכבודו בכל מה שתמצא ידי.

המאמרים בהעתון ״קורריאו" איספאנייול״ קראנו אותם והכותב הוא איש ׳׳כומר״ הדר פה טיטואן[,] ומה שהביאו לזה הוא בראותו שהספרדים המתישבים בכאן מחוסר בית ספר משלהם כראוי היו שולחים בניהם ובנותיהם לבית הספר של חכי״ח[,] והיו כבר כמו ששים נערים ונערות. וביה׳׳ס של הכומרים היה ריק ואין איש שולח בניו אצלם[,] לכן נתקנא וכתב מה שכתב. אנחנו חשבנו יותר מועיל שלא ליכנס עמו בוכוחים. אמנם המזכיר של חכי׳׳ח מפאריז שלח מכתב מחאה אשר נדפס בהעתון עצמו ״קורריאו איספאנייול״[,] והוא מהרה נשתתק ולא הוסיף לדבר עוד מזה. ינעם לי להודיעו שזה ששה חדשים שנוסד פה ״ועד העדה״ להטפל בכל עניני העדה[,] מספר אנשיו י״ז שנבחרו עפ״י רוב דעות של הקהל[,] ובחרו בי להיות מזכיר והנני נושא בעול משרתי מיום הוסד ועד עתה. תכף כאשר נבחרנו שלחנו מכתב להכיניראל סי׳ [=סיניור] כורדאנה חתום מיד מהר״ר שמואל ישראל ושם הודענו מגמתנו לעמוד בכל כחנו להעלות את עדתנו למדרגת העדות המשכילות באירופה. ואיך אנחנו נתונים נתונים לאהבה את ספרד את מלכה ואת עמה ולהיות נאמנים להם. ושאלנו יקבע לנו יום אשר בו נוכל לראות פניו ולתת לו ברכת שלם. הוא השיב לנו שיקבע ביום א׳ של סוכות העבר וכך היה. מהר״ר שמואל ישראל העמידנו לפני הכיניראל והוא האיר לנו פנים של רצון והביע לנו שמחתו על הדבר הזה. אנכי נשאתי נאום קצר נרגש וח[?]ם[?] מלא אהבה ורצון לספרד אשר לי[,] אשר שמענו הפיק רצון רב מן הכיניראל ומכל מקורביו.

גם ביום ראש השנה שלהם הלכתי לברכו ונאמתי נאום קצר מענינא דיומא.

פעילותו הציונית

לצד הצהרות הנאמנות שלו ל״מולדת״ הספרדית היה רבי יהודה פעיל ציוני, כפי שעולה מן המכתבים הכלולים בחוברת הראשונה, המציגים ביטוי לחיבתו לציונות דאת פעילותו למען הפצת רעיונות התנועה. ב־1919 נתבשרו בני קהילת תיטואן על הצהרת בלפור: אחד הנלהבים הראשונים מן הבשורה היה רבי יהודה, שרומז למאורע במאמר נלהב שכתב בספרדית בעיתון El eco de Tetuan, ״ההד של תיטואן״.אבל עם כינון משטרו של פרנקו, כפי שאפשר להבין, הוא מיעט אם לא חדל לגמרי, מלהתבטא בנדון. על פעילותו הציונית אפשר להיווכח מכמה מכתבים, כמו זה ששלח ביום ״4 אדר א׳ שנת תרע״ט״, ״לכבוד אנשי השם המה גבורי הרוח ראשי אלפי ישראל וקציני שבטי ישורון, חברי ההסתדרות הציונית, שלום וברכה. לונדון״.

אדני הנכבדים! ביום כ״ט לחדש ינואר העבר תלגרמתי לכם בלשון צרפת בזה הלשון

"organison (sic!) association sioniste entousiasme (sic!) publique prière envoyer instructions ainsi que nous souscrire journal hebraïque"

^{אנו מארגנים חברה ציונית – התלהבות כללית – בבקשה לשוח הנחיות וכן לרשום אותנו – כמנויים – לכתב העת העברי.}

ולא כתבתי לכם עד כה יען חכיתי עד כלות סדור החברה, עתה אתכבד להודיעכם שכבר זכינו ליסד חברה ציונית ונקראה בשם ״שיבת ציון״ אנחנו חפצים לחתום על עתון ציוני מלונדון ויען פה אין מבינים (עברית) אנגלית צריכים שיהיה דוקא עברי נקוה שתיטיבו להחתימנו עליו אם ישנו ונשלם כסף מחירו.

אנכי אמנם אינני ציוני מן השעה האחרונה וכבר בשנת תר״ס הייתי ממיסדי חברה ציונית פה ולסבות שונות לא יכלה להתקיים ומאז ועד עתה נשארתי תומך בדגל הציונות ומעולם לא פסקו מעל שלחן קריאתי ג׳ או ד׳ עתונים ציוניים ובפרט בשפת עבר.

פה שוררת התלהבות גדולה כעת, זה כמו שני חדשים הא׳ א מונדו אי כ׳וסי מצגיר עפ״י צוויו של אהובנו מודעי הד״ר יהודה ממדריד שלחו לי כשש מאות חוברות של פרופגנדה ציונית בשפת ספרד המדוברת בפי כל אחינו פה, והפיצותי אותם בין כל שדרות עמנו פה, זה גרם התעניינות גדולה בציונות, לאחר איזה ימים הדפסתי קול קורא מבאר ענין הציונות והאמצעים שיש לעמנו ליסד מדינה יהודית בא ״י לאשר נתן מדרגה גדולה של התקדמות בחמר וברוח והזמנתי אותם ליסד חברה ציונית, ק״ק [=קול קורא] זה עשה רושם גדול ונוסדה ועדה מסדרת של ששה צעירים לאסוף חתומים, אח״ך נאמתי דרשה ציונית שהלהיבה מאד את הלבבות במעמד כל הת״ח ובראשם רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל, רבים מגדולי עדתנו ויותר משלש מאות איש.

במוצאי שבת העבר קראנו לאסיפה כללית, נאספו בבה״כ יותר ממאתים איש ושאר העם נשארו בחוץ מאפס מקום, לנשיאי החברה הציעה הועדה ששה אנשים מנכבדי עדתנו, ועפ״י רוב דעות נבחר ראש העדה מר אברהם ישראל, הוא איש נכבד וחשוב מאוד בנקיר – בנקאי –  עשיר וחביב מאד על כל העדה, והוא בן דודו של רבנו כמוהר״ר שמואל ישראל. ליתר חברי הועד הצענו דוקא צעירים, ונבחרו עשרה צעירים הגונים ממבחר הצעירים מעירנו הנכונים לעבוד לציוןולתחית עמנו ושפתנו בכל כוחם, אח״מ ( אנוכי חתום מטה] נבחרתי למזכיר.

עתה משתדלים ביסוד ב״ס ללמודי עברית ושעורי ערב לגדולים גם מתעסקים ליסד כלוב מועדון – ציוני ובית [?]עם[?] נקוה שהפצנו יעלה בידנו. אחלינותואילו לשלוח לנו הפרוגרמה והתקנות הציוניות, ומאויינו לבוא אתכם בדברים למען תשכילו בכל מקצועות העבודה הציונית. בתקוה לראות מהרה בגאולת עמנו ושובנו לארץ אבותינו הנני מברככם בהצלחה גדולה ומכבדכם ברום ע[מנו] הנעלה ורגשי כבוד ויקר ליאון כלפון

במכתב מיום 13 ניסן עטר״ת לפ״ק – י"ג בניסן תרע"ט 13 במאי 1919 –  לאדם בשם משה [דו]ד אזולאי מן העיר לאראצ׳י הוא מספר בין היתר על מינויו של הד״ר מקס נורדאו לנציג החברה הציונית של תיטואן בוועידה הציונית העולמית שהייתה אמורה להתכנס בלונדון ב־1920. המכתב כתוב בלשון הספרדית בכתב חצי קולמוס:

פ׳יליסיטאמוס אה אוסטיד מוי אפיקטואוסטמינטי אין סו אונוראבלי קארגו קי נו דודאמוס דיסימפיניארה קון אסיירטו וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס״ו דיספואיס קי טינגו איסקריטו קי נו איסטאבאמוס אין קונדיסייוניס די נומבראר דיליגאדו אה לה קונפירינסיא די לונדריס, ריסיבימוס און קומוניקאדו דיל ד׳׳ר א׳ ש׳ יהודה אינטיריסאנדונוס איל נומבראמיינטו דיל ד״ר מאקס נורדו קומו דיליגאדו נואיסטרו וכר אין ויסטה די לו קואל אימוס דיספליג[אדו] איקסטראורדינארייא אי לוגראמוס אין דום דיאס פורמאר נואיסטרה סוסיידאד אין ריגלה. ריאונימוס אסאמבליאה כ׳יניראל די טודוס לוס סוסייוס אי אין לה מיסמה קידו פרוקלאמאדו דיליגאדו אל ד״ר נורדו.

ותרגומו:

אנו מברכים את כבודו ברוב חיבה לרגל תפקידו המכובד, אשר אין לנו ספק ימלא על הצד הטוב ביותר וה׳ יעזרהו על דבר כבוד שמו ויברכהו ויצליחהו אנס׳׳ו – אמן, נצח, סלה ועד – אחרי שכתבתי שאין בכוחנו למנות נציג לוועידה בלונדון, קיבלנו הודעה מאת ד״ר א׳ ש׳ יהודה המציע לעיוננו [את אפשרות] מינויו של ד״ר מאקס נורדו לנציג שלנו וכו. לאור זאת קראנו [לאספה] מחוץ למניין והצלחנו בתוך יומיים לארגן את חברתנו כדבעי. כינסנו אספה כללית של כל החברים ובאותה [אספה] נבחר כנציג הד״ר נורדו.

ובכל ליל שבת קודש היינו אוכלים באפלה וגזר המזי"ד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרם ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפלה הנקרא ז'אמע וסמע"א בעפר ואבנים הנזכרים וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקרא טאלע'א ובוזלו"ד וזמאע במקום הנקרא אסרי,ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאוד, והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות גם כן בהאלקסבא החדשה.

וחפרו הקברות הישנים של זה ג' מאות שנה תחתיים ושניים ושלישים, והוו מוצאם חצרות ובארות וכתלים תחת הקרקע של דורות הראשונים, והיו נוטלים הפועלים התרכיכין של המתים שיש בהם כסף וזהב וכמה מהם העשירו מזה, וחפרו גם כן מערת רבני קאשטילייא זלה"ה הי"ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידנו כי גברה קופת השרצים.

והיינו הולכים מב' שבתות לב' שבתות ומחדש לחדש עם שר האלקסבא היושב בשער לבית הקברות והיינו מקבצים העצמות והגולגולות והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים הפרדה גדולה במקום הנקרא אלגיס"א וקוברים שם אותם העצמות, והיו זורקים אבנים ומקלות ולומר לנו לכו מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזי"ד וחורקים שיניהם עלינו.

והיינו מצדיקים עלינו את הדין והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט העצמות, וביום א' היו החיטים אצל המזי"ד ועברו דרך הקברות וראו קבר צדיק מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה ושלחו לנו ומיד שלחנו בני החברה, וכיס בידם וקבצו כל עצמותיו וקברו אותם במקום הנקרא אלגיס"א, והייתי מתיירא על קבר אדוני זקיני זצ"ל שלא ישלטו בו האויבים.

וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד הרב יוסף עטייא ללקט עצמות הנופלים בכל יום שבראותם שהגויים התחילו לנתוץ קבר הצדיק שיבואו ויגידו לי, וכן עשו, יום א' באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק, ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז"ל לבית הקברות ואמרנו לגויים שלא יהרסו הם עד שניטול עצמות הצדיק. 

ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו ויראנו כי היום או מחר יבואו או הם או אחרים ויאמרו כך ואין לדבר סוף\ ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו עפר שתחתיו והיה בהם ריח מור הנקרא למס"ק ותמהו על המראה כי זה כמו ששים שנה שנלב"ע, וכן עשינו לקבר מורנו הרב מתתיה סירירו ז"ל.

נטלו עצמותיו ועשינו כל אחד בחבית אחרת והולכנו אותם להאלגיס"א וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי הוא של אדוני זקיני ומי הוא של מורנו הרב הנזכר אדעתא שאם ישיב ה' על כל מה שמצאתי בעלים הנזכר וחבל על דאבדין.

ובשנת רנ"ג היה רעב גדול בפאס כמו שכתב בהקדמת ספר מערכות האלהות, וכן נשלל קהל ארבאט. עוד מצאתי כתוב בכתב יד מורנו הרב רפאל אבן צור זצ"ל במו"ה שלמה שמואל זצ"ל שבט"ו תמוז תק"ף סדר נקום נקמת בני ישראל נכנסו האויבים לשלול שלל ולבוז מחנה קדש ישראל אף שמים נטפו מים אנ"י אנ|ה ב|א ואני בתוך הגולה פה פאס אזדיד וכו…ונשארו היהודים נפוצים אנשים ונשים וטף בפאס אזדיד ובפאס אלבאלי ובהאלקסבא עד יום שבת קודש כ"ח ניסן תקפ"ב, ומגינת לב, חורב בס"ף אחרון אחרון חרי"ף בימינו בראש חדוש אייר הוא זו שנת תבע"ר לפ"ק.

נכנסו עלינו השודדים שיננו הרעים למחוז קודש פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העת הטס וילכו בטין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל ונשארו הספרים וספרי התורה רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשוקים וברגליהם ירמסום להשחיתם וכל משקע מים. אוי לעיניים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה' שרפו את היכל ה' בית הכנסת הי"ג שהייתה נקראת על שם מורנו הרב רפאל יהושע ציון סירירו זצ"ל.

והיה בה בית עק"ד הספרים שמכיל כחמשה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כמה כתבי יד הראשונים נ"ן, הישיבה הנזכרת בהקדמה תוספי הרא"ש, וגזרה נחרצה הייתה והרגו האובים כחמשים נפשות מישראל אנשים ונשים וטף, וקול שיקות עם בני ישראל היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין חונן באין מרחם, ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה.

ואשר אלה להם עברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין. וארשום כאן מה שראתה עיני בספר המדות חהרב הגאון מוהר"ן זיע"א אות ס' מערכת ספר וזה לשונו :

מה שספרים קדושים של צדיקים נגנזים ונאבדים ונשכחים מן העולם כגון כמה ספרים של תנאים וקדמונים שנאבדו ונשכחו הוא טוב לעולם כי על ידי זה נאבדים ונמחים ספרי מינין ואפיקומין הרבה יש"ו, וגם על ידי זה תתבטל קנאה ושנאה בין איש לאשתו הכשרים המתנהגים בקדושה עד כאן לשונו.

אם כן איפוא לפי דברי הגאון מוהר"ן ז"ל תועלת רב יצמח מהספרים אשר אבדו זכרם, ועלינו לחלות את פני מלך עליון שיעלה לרצון לפניו כל אשר חידוש מחידושי התורה כקרבן הקרב על גבי המזבח וכמו שכתוב בספר חסידים זימן תק"ל ופירש הגאון חיד"א זיע"א שם בהקדמת לב אריה כתב משם רז"ל בזמן שבית המקדש כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן. ובזה פירש זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי שיעלה במקום קרבן עד כאן לשונו.

עוד ראיתי להגאון חיד"א זצ"ל בספר פני דור בפירשת אמור בפרירוש והקרבתם מנחה חדשה שהביא דברי הרב לב אריה הנזכר שכך כתב משם הזוהר ובזה פירש כמה פסוקים בדרכים שונים ונאים עיין שם. וזה הרמז והקרבתם מנחה חדשה לה' שנתחדשו בתורה וכתיבתו כי עולה במקום קרבן וזהו והקרבתם. וזה רמז ראשי תיבות י"ום ו"הקרבתם מ"נחה ח"דשה ל"ה' מחילה עם הכולל שהיא קרבן שמכפר ויהיה לכם מחילה עד כאן לשונו.

ומעתה עלי דידי רמי להתנצל מיד מבקרי קונטריס זה, זה יצא ראשונה כשאני כותב בשמות הרבנים תוארים משונים זה מזה  כגון כהה"א כמוה"ר כמוהר"ר לא ממני יצאו הדברים אני לא החסרתי ולא העדפתי רק אני כותב כי אם בתואר שמצאתי אליו כתוב בשמו אם רב אם מעט, או באיזה מכתב השלוח אליו, או באיזה יחס כתובה או בשאלה שנשאל מזולתו, או באיזה נוסח מצבה, או מאיזה ידיעה מכתבי הראשונים ללשונותם בארשותם.

ואין אני דומה כי אם לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן לא ידעתי דבר בער אנכי מאיש, ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים ולנגוע בקצה כנף מעיל כבודם, כי מי אנכי ומי ביתי לבוא עדהלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא בבלי דעת מלין יחבר, ואשר על ידו השני לא נודע לי מחכמי המערב מעט מן המעט תרומה מן חברי ומפני זה היה עם לבבי למנוע עטי מלכתוב עוד.

אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זיכרון לראשונים ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם איזה ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני מהם, תסתייע מילתא, וכל העוסק בזאת המלאכה, יתברך מאלהי המערכה, ויצו ה' אתו את הברכה, ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי, אל יחר אף הקורא אתי תלין מושגתי, והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידין.

ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה אם לא כתבתי בדרם ושבחם כראוי להם. ויען השלי"ש להודיע באתי שהחכם שלא ידעתי מקום משכנו ואהלו אני כותב בסתם שהוא מן המערב, ומי שלא ידעתי זמנו הפרטות אני כותב בסתם חי במאה פלונית. כל זה נהיה מידי איש פתי ושוגה לא חכימא ולא רבי יתקרי כי אם זבוב קצוץ כנפים, ערל שפתים, המעיר יוסף בן נאיים סי"ט, בן לאדוני עטרת ראשי נזר תפארתי כבוד מורנו הרב יצחק ז"ל.

נפשו רוחו ונשמתו במשכנות מבטחים, אהל ישרים אהל הצדיקים, וזכות הרבנים הנזכרים בספר זה וזכות אבר מארי זצ"ל תגן בעדי ובעד בני ביתי בכלל ופרט הע"י אמן ען יהי רצון, אל יחסר המזג, ובחיי אריכי ומזוני רויחי, ואל ישלוט בנו עין הרע ויצר הרע אמן כן יהי רצון. 

והויכוח בותיקן

לאחר כמה שנים, קם אפיפיור חדש – פאולוס הרביעי, שהיה צורר ואויב ליהודים. כל ימיו חרש מזימות רשע על היהודים, ולבו לא שבע מראות בדעותיהם. גזירות רעות ונוראות הגה אותו בן בליעל. לאחר שבדה מלבו כל מיני עלילות שווא על זלזול היהודים בנצרות, גזר עליהם כל מיני תקנות וחוקים שונים ומשונים, אשר שמו אותם ללעג וקלס בין שכניהם הגויים. ולא נח ולא שקט, עד שבשנת שי״ד (1554 למניינם) הורה לשרוף את ספרי התלמוד בכל איטליה.

באותה עת יצא שמעו הטוב של ר׳ שלמה בין אחיו היהודים, והגיע עד לפתחו של האפיפיור. זה האחרון, בשמעו את גדולתו של החכם היהודי שהגיע מספרד, התעוררה בו תאוותו הנלוזה, והחליט להביס את החכם היהודי, בחשבו כי כך יעלה בידו לערער את אמונת אחיו.

כמנהג אותם ימים, מיהר להזמין את ר׳ שלמה, וגזר עליו להתווכח קבל עם ועדה, עם בחירי ההגמונים והחשמנים בני דתו בעניני אמונה.

ר׳ שלמה בפקחותו העצומה ובמתק שפתיו, השכיל להשיב מלחמה שערה לאותם כמרים, והיכם שוק על ירך. בנועם אמריו, ניפץ את עלילות הרשע חסרות היסוד אשר טפלו ראשי הנצרות על היהודים האומללים.

בראותם את פני הדברים, חששו ההגמונים פן בני עמם הנבערים מדעת יפקחו את עיניהם ויחפצו ללכת אחר יופי אמרותיו, בליבם חשו כי תוקף אמונתם האיוולת עלולה להתערער בקרב ההמונים. לכן החליטו באכזריות האופיינית להם, להשתמש בכח המסור להם מאבותיהם – כח החרב – נשק בו השתמשו בקלילות מרובה באותם ימים, ובכך לשים קץ לאותה סכנה מבחינתם.

במעלות קדושים וטהורים

בהוראת האפיפיור, גזרו על כל היהודים הגולים שהגיעו מפורטוגל לאנקונה, להמיר את דתם, ואם לא – ישרפו על המוקד.

אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.

אנקונה שוכנת 210 ק"מצפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס

בהמאה ה-15 באו לגור בעיר הנמל אנקונה יהודים מספרד ומהלבנט עקב היותה מרכז הסחר בינלאומי בין מרכז איטליה לבין המזרח התיכון והמזרח הרחוק. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 היה הגטו אחד משלושת המקומות היחידים במדינה שהיהודים הורשו לגור בהם.יהדות אנקונה מפורסמת באישים שיצאו ממנה: יהודה מסר לאון, רב, מורה, רופא ופילוסוף, הרופא אמטוס לוזיטנוס, הרב משה בסולה, יעקב ד'אנקונה, אלסנדרו ד'אנקונה Alessandro d'Ancona חוקר ספרות איטלקית ומדינאי איטלקי ידוע.

באותה שנה הועלו 24 אנוסים על המוקד בכיכר העיר. אירוע זה הטביע את חותמו בעולם היהודי באותה עת, והוביל לחרם על העיר, הוא חרם אנקונה. בשנת 1871 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודי העיר. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא של 2,336 תושבים. מתחילת המאה ה-20, לאחר ירידת חשיבותו של נמל העיר, התרחשה הגירה של יהודי העיר לשאר הקהילות היהודיות באיטליה. בשנת 1932 העירייה, שהייתה בשליטה פשיסטית, הרסה את בית הכנסת האיטלקי על מנת לפנות מקום לנתיב תחבורה. ריהוט בית הכנסת הועבר למבנה בית הכנסת הלבנטיני, בו הוא נמצא עד היום. במבנה מצויים היום שני בתי הכנסת. שניהם לא פעילים. בשנות השואה 157 מיהודי העיר נשלחו לגרמניה – 15 מהם חזרו. מספרם המשוער של יהודי העיר היום הוא 300.

באותה עת, כבר הצליחה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה ר׳ דון יוסף נשיא זצ״ל, להימלט לטורקיה. שם, תוך זמן קצר, רכשו השפעה מרובה בחצרו של השולטן התקיף סולימאן הגדול. לאחר שהפילו תחינתם לפניו שיעמוד לימין בני עמם הנתונים בסכנה, שיגר סולימאן מכתב תקיף ביותר אל האפיפיור, בו הזהיר, שאם תפול שערה מראשם של היהודים נתיני הממלכה העותומנית, מרה תהיה אחריתם של הנוצרים היושבים בארצו. בלית ברירה, נאלץ האפיפיור למשוך את ידיו מן היהודים שהיו נתיניו של השולטן, אך כל שאר היהודים שלא זכו להימנות על נתיניו נותרו במרתפי האינקוויזיציה, אשר החמירה עליהם את דינה, וביקשה לבצע בם את גזר הדין האמור.

כששים יהודים לא עמד להם הכח לשאת את קושי התלאות, ובצר להם, בחרו להמיר את דתם.⁴ אולם שלהבת האמונה אשר יקדה בלבותיהם של ר׳ שלמה, ועוד עשרים ושלשה יהודים צדיקים וחסידים, גברה על הפחד מלהבות האש, ובעוז רוחם בחרו לעלות על המוקד.

אולם הדבר לא הועיל להם כי האפיפיור הגלם, אך בדרך גלותם הצליחו להימלט על נפשם- שלשלת הקבלה עמי רע״ו על פי קינת שלמה חזן (נדפס בהלבנון שנה חמישית עמוד שמ״ג). ר׳ שלמה פינטו נמנה עם הקבוצה השניה, ועלה על המוקד ביום שבת קדש ח׳ באייר.

כדי לשמור זכרם, נציין כאן את שמותיהם: ר׳ שמעון בן מנחם הזקן, ר׳ יוסף אוהב, ר׳ יוסף פאפו, ר׳ אברהם הכהן, ר׳ שמואל גוואשקון, ר׳ אברהם צארולייה, ר׳ אברהם דספנייא, ר׳ אברהם פאלקון, ר׳ שלמה יחייא, ר׳ יעקב מוצו, ר׳ משה פאצו, ר׳ יצחק נחמיאס, ר׳ יוסף ורדאי, ר׳ שלמה אגואדיס, ר׳ דוד נחש, ר׳ יוסף מלכו, ר׳ יוסף ברצילון, ר׳ יעקב מונטאלבאנו, ר׳ אברהם לובו, ר׳ יעקב כהן, ר׳ דוד ראובן, ר׳ דוד צדיקאירו, והגברת דונה מניורה, הי״ד.

כך לאחר הימלטם מפח האש היוקדת בספרד ופורטוגל, נפלו אל פחת מוקד הותיקן, ובשנת שט״ו (1555 למנינם) צעדו בשמחה וגאון לקראת מותם, לקדש שם שמים ברבים, ולהשלים רצון קונם.

לא בפעם אחת הועלו, אלא בארבע פעמים: ג׳ וח׳ באייר, ז׳ וי״ב בתמוז.

במרכז העיר אנקונה הוכן להם המוקד, אליו הובלו בתהלוכת ״אוטו דה פה״ – הידועה לשימצה.

גם בהיותם כבר קשורים על מערכת העצים, ניסו הכמרים האכזריים לדבר אל ליבם להמיר את דתם, אך נתקלו בסירוב מוחלט. עד שניתן האות, ולקול צהלת המון הגויים, ולמגינת לב אחיהם הדוויים, גופם נשרף, ונשמתם המזוככת עלתה בלהב המוקד בסערה השמימה.

רוב הפרטים בפרק זה נלקחו מקובץ revue des etudes juives כרך י״ו עמי 222 – 239, ומהחובר  oro׳le gemeiie D, שעותקים מהם מצוי בידי כבוד הרב שליט׳׳א, וכן מספר עמק הבכא לר׳ יוסף הכהן עמודים -135-134, מספר שלשלת הקבלה עמודים רע״ו רע״ז, ומספר הדמעות ח׳׳ב עמוד 8ו3 ואילך. נציין עוד: פרטי הויכוח, המשפט שהתנהל אחריו, והעונש, מצויים בארכיוני הותיקן. יזכרו לשבח מר ויטו ארביב ורעייתו מילי מרומא, שעשו מאמצים רבים לחשוף את הפרוטוקול האמור, והצליחו לגלות חלק מהפרטים המובאים כאן, ובכך לאמת את הידוע בקרב משפחת פינטו ממסורת אבות – יבורכו משמים על כך.

מתוך ויקיפדיה 

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקרא

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פריפיגורציו" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אליגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה.

הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק נ"ג בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה…"; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התוספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניאואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשל

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוני

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות. כך בעצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת,1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

גורמי משפט פריז

שינויים אלו נעוצים בגורמים היסטוריים, כך בתחילה הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב על המקרא, במאה ה-12 התגלה למלומדים הנוצרים התלמוד;פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי", והוא חיבר חיבור פולמוס אלים כלפי היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונרים בעלי עוצמה. כך במאה ה-13 הוביל האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תביעה לשליטה בנשמות המאמינים, וכך כונסה ועידת הלטראנו הרביעית (1215); הוועידה עמדה בסימן מהפכות שהתחוללו בחברה האירופית, שהובילו לשתי תנועות מינות גדולות שאיימו על שלמותה של הכנסייה, המינות הוולדנזית והמינות הקתרית; וכך נקבעו תביעות קיצוניות לגמור את המינות. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני להילחם במינות האלביגנזית, כשהוא מתמודד על ידי רכישת השכלה והטפה לנורמות מוסריות קיצוניות, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית; שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים והטיפו, ואף קיבלו את ההשכלה בצורה כזו או אחרת, מסדרים שנולדו בערים ונועדו לפתור את הבעיות הדתיות העירוניות; הם הפכו להיות חוד החנית במלחמה במינות, כששנאתם כלפי היהודים מוסברת גם בעקבות תפיסתם הטוטליטרית ביחס לצדקת אמיתות הכנסייה ומלחמת חורמה במתנגדים. האידאולוגיה האנטי-תלמודית, יחד עם הלמדנות וההשכלה של המסדרים הנוצרים, שהתווספה לקנאות הדתית, לשנאה ולדרכי הפעולה של המסדרים המנדיקנטים, הובילה לוויכוח פריז, על תוצאותיו בשריפה התלמוד (1242); ביטוי קיצוני ששאף לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולאו דווקא להתווכח איתם אידאולוגית, מתוך התפיסה שרק הנצרות היא האמת האבסולוטית; כך מטרת הוויכוח הייתה קנאית נגד התלמוד, הציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח, הייתה שריפת התלמוד, כשהדבר אף התבטא בתרחיש ההיסטורי.

השינויים שחלו

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שהקים ריימונדוס מפנייפורטה (1275-1185) בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מקור נוסף שיכול להצביע על תופעה זו, של ניסיון לנצח את היהודים על ידי תורתם הם, מתבטא בספר פגיון האמונה נגד המורים והיהודים (1278) של ריימונדוס מארטיני (1285-1220), אשר למד עברית ובספרו הוא פותח את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ומנסה להוכיח על פי מסורות יהודיות את האמת הנוצרית. למעשה מתוך העקרונות של "פגיון האמונה" מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה). לעת עתה גישת המיסיון האינטלקטואלית שהתקיימה בספרד השפיעה על ויכוח ברצלונה, שהיה למעשה משפט תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי הכתבים היהודים; תפיסה זו התבטאה בכך שהוויכוח היה על-פי התלמוד, ומטרתו הייתה להוביל למיסיון אולי אף מתוך רצון, כך גם הציפייה הייתה לניצחון בדעת הקהל, אך לא לניצחון פרקטי, ולכן לא היו שופטים למשפט, ואף בצד המעשי לא התבצעה שום גזירה נוצרית בעקבות הוויכוח.

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטיים (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיח

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת היחידה בין היהודים לנוצרים, כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס

1873 – 1900

על פי תעודות חדשות

אליעזר בשן

קהילת פאס היא עתיקת יומין והחשובה ביותר במרוקו במנין ובבנין, עד קרוב לזמננו. כאן היה המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, מחכמי פאס למדו יהודי ארץ זו ושאר פזורי ישראל במגרב, ותורתם הגיעה ליהודים בקצוות תבל. תיאור עברה של קהילה זו זכה לכרוניקות ולחיבורים בידי בני ברית ושאינם בני ברית.

חיבור זה הדן בעשרים ושבע שנים בלבד, מבוסם על המידע בתעודות המצויות בארכיון משרד החוץ הבריטי, מהן הבאנו בנספח 46 תעודות. לתיאור הקוים האופיניים לקהילה זו נעזרנו במקורות עבריים, ביניהם כרוניקות וספרות השו״ת; מקורות חוץ כמו כתבי תיירים אירופים, מיסיונרים שפעלו במרוקו בשנים אלה: עיתונות מקומית, כמו ׳טיימס אוף מרוקו עיתונות יהודית שיצאה לאור באנגליה, כגון ג׳ואיש כרוניקל,  דיווחים חודשיים ושנתיים שפורסמו על ידי כי״ח, ועל ידי האגודה המקבילה בלונדון, ׳אגודת אחים׳.

הפרק הראשון דן ברקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בשנים 1900-1873. הפרק השני בהיבטים שונים של חיי הקהילה בפאס — החכמים, החינוך, המשפחה, הכלכלה. הפרקים ג עד ז, דנים במאורעות אופייניים המתועדים בהתכתבות של הדיפלומטים הבריטים שפעלו במרוקו, וכן בחילופי המכתבים של ׳אגודת אחים׳ עם משרד החוץ הבריטי. ככל הידוע לי תעודות אלה עוד לא ראו אור ולא חובר כל חיבור המבוסס עליהן.

5 – הרב חיים פינטו ממית ומחיה עופות.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

רב  גדול היה הרב חיים פינטו. הוא נחש לנביא. ולא נראה אף פעם לבדו. בכל מקום, שבו היה נוסע, היה מוקף קהל חסידים, ששמעו מפיו תורה. הוא היה יוצא מהבית ונתקל באדם ששכח את נדרו – בוא הנה ! אתה מוכרח לבוא אלי ! היה החכם קורא לאדם ששכח את נדרו.

מדוע שכחת, כי נדרת נדר ? כי הרב ידע מי נדר נדר בלבו ולא מילא את חובתו. ולא זו בלבד שידע לקרוא את מחשבותיו של כל אדם, אלא שידע גם להגיד מה יש בכיסו של אדם.

יום אחד הלך הרב פינטו לשוק, ובו דוכנים מיוחדים למוכרי בשר, למוכרי ירקות ולמוכרי דגים. עבר הרב ליד דוכנו של יהודי מוכר בשר. זה הכיר את הרב הנכבד, הוציא לו כיסא והזמינו לשבת. נזדמן למקום מפקח ערבי, שרצה לעבור ליד הרב היושב על הכיסא. אולם המקום היה צר מדי, הרים הערבי את קולו על הרב – איפה אתה יושב ? הסתלק מכאן.

הרב שתק, הזיז את כסאו הצדה בשביל הפחה – למסיבה, ואולי לחתונה או לשמחה אחרת. ואכן, הוא קנה את התרנגולות ושכר סבלים כדי להביאן אליו הביתה. עברו הסבלים נושאי התרנגולות ליד הרב, והוא אמר בלבו – האין ערבי זה יודע מי אני ?

ומדוע אינו מכבד אותי כמו כולם ? – אמר הרב את שם המפורש, ומיד נתפגרו כל התרנגולות שבידי הסבלים, והם הגיעו לבית המפקח עם התרנגולות המתות.

טענו הסבלים, כי המפקח קנה תרנגולות מתות, אבל המפקח אמר – לא נכון, הן חיו כאשר קניתי אותן. כאשר שמע הפחה את הוויכוח הקולני, שאל את המפקח – מה עשית ? האם קנית תרנגולות מתות ?

קנית את העופות בכמה חנויות – ענה המפקח – פה עשרה, שם עשרים, וכך קניתי למעלה ממאה תרנגולות. כולם היו חיות, בעלי החנויות יעידו על כך.

הוסיף הפחה ושאל – ומה עשית בדרך ? ספר לי מה קרה בשוק, מה עשית שם ?

לא עשיתי שום דבר מיוחד.

הפציר בו הפחה להיזכר ולספר את כל האמת. רק אז סיפר המפקח לפחה, כי ראה בשוק את חזן היהודים יושב על כסא וסותם את המעבר. אמרתי לו בקול רם, שיפנה לי את המקום למעבר.

אוי ואבוי לך ! קרא הפחה – במשך כל השנה לא תהיה לך מנוחה. הוא יעניש אותך בכל ייני עונשים על שהעלבת אותו כל כך. מציע אני לך לקשור את ידיך על גבך ולבקש סליחה ומחילה מן הרב חיים פינטו.

קשר המפקח את ידיו על גבו ושם סכן בפיו. כך הלך ברחוב, כדי שכל העוברים ושבים יהיו מוכרחים לראותו. עד שהגיע לבית הרב. שם כרע על ברכיו לפני הרב ואמר בקול רם – מבקש אני ממך, רב גדול, סליחה ומחילה, לא ידעתי מי אתה, ולכן סלח נא לי, כי בשגגה ובכסילות נהגתי.

ראה הרב את הפקח רם המעלה, סגנו של הפחה, בא אליו ומבקש ממנו סליחה ונמכרו רחמיו. הוא אמר לו – סולח אני לך. יודע אני כי התרנגולות שקנית מתות כולן, אולם כאשר תחזור הביתה תמצא אותן חיות.

אמר המפקח – אם אמצא את התרנגולות בחיים, אביאן לשחיטה אצל השוחט שלכם. ואכן, כל היה, כאשר חזר המפקח הביתה, הוא מצא את התרנגולות בחיים, והודה בפני אשתו ושני בני ביתו – אין חזקים מן היהודים.