שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
4 – הקבר הקדוש של סידי אל יצחק.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
ערבים רבים היו באים לקברו של רבי יצחק, שכונה על ידיהם " סדי אל יצחק " כדי להתפלל עליו. איש חולה או אישה עקרה, שהיו מבקשים רחמים ליד הקבר הקדוש היו זוכים לרפואה ולהיפקדות. אך עח=ל היהודים הייתה הגישה לקבר אסורה.
אישה ערבייה עשירה הייתה נשואה זמן רב, אך ילדים לא היו לה. אמרו לה : תעלי לקברו של סידי אל יצחק, תתפללי ויהיה לך פרי בטן.
כך עשתה : התפללה על הקבר הקדוש. ואכן, נשמעה תפילתה והיא נפקדה. ולערבייה זו הייתה שכנה יהודייה עקרה, שרצתה מאוד בילד.
אבל מה לעשות ? אסור ליהודים לבוא אל הקבר הקדוש ולהתפלל עליו. ואילו הייתה עושה כרצונה, השומרים בוודאי תופשים אותה ומוציאים אותה להורג. תבכי ותתפללי עליו, ותזכי כמוני לילד.
לבשה היהודייה בגדי ערבייה, באה אל קבר רבי יצחק והתחננה בפניו. מה עשתה בינתיים הערבייה ? היא הלכה אל השומרים הערביים ואמרה להם – בואו וראו !
אישה יהודייה התחפשה לערבייה ונכנסה פנימה, לקבר הקדוש של סידי אל יצחק. יש להרוג אותה !
קרבו השומרים לקבר, והאישה היהודייה בפנים שומעת את קולותיהם ואת צעדיהם, התחילה האישה לבכות ולצעוק – רבי יצחק, רק אתה יכול לעזור לי ! רק אתה והאלוהים יושיעוני.
ופתאום היא רואה, כיצד נפתח קיר בקבר. היא רצה לפתח הקיר, עלתה מן הקבר החוצה וברחה.
נכנסו הערבים לתוך הקבר פנימה ולא מצאו בו את היהודייה. חשבו בלבם, כי הערבייה העשירה עשתה צחוק מהם. סחבוה לקבר והרגוה.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
משחת נעליים נגד חרקים
הערבים הבדווים במרוקו גרו בכפרים נידחים, בהם היהודים מצאו את פרנסתם כסוחרים ורוכלים. ערבים אלה הנקראים בלשון המקום ״אל-ערובייא״, כינוי לאדם פרימיטיבי שאינו מהישוב, היו גרים באוהלים או בסוכות (כ׳ימאת) בנויות מקני במבוק מרוחות מבחוץ ומבפנים בטיט חימר. באוהלים וסוכות אלה היו שורצים כל מיני חרקים, שערבים לא יכלו להיפטר מהם. רוכל יהודי אחד מעירנו ושמו יהודה רופא, היה ליצן וממציא
תחבולות לעת מצוא. מהסחורות שסחר בהן, נשאר לו מלאי די גדול של קופסאות משחת נעליים בצבעים שונים. בעיר ידעו לאיזה שימוש מיועדת משחה זו, אבל בכפרי הערבים הנידחים לא שמעו עליה. היהודי לקח את כל הקופסאות שנשארו לו, שם אותן בשק והתחיל להסתובב במאהלי הבדווים וצועק: ״דווא דל-ברגות״ (תרופה נגד חרקים). בדווים רבים קנו המשחה והיהודי הולך ממאהל אחד לשני, ומוכר.
בבואו חזרה לאחד המאהלים, התנפלה עליו בדווית אחת וצעקה עליו: ״אתה יהודי רמאי, התרופה שאתה מוכר אינה מועילה ללא כלום״.
עונה לה היהודי ״קודם כל תפסיקי לצעוק ולהתנפל עלי חינם (מפחד שיתווספו עליה עוד ערבים שגם הם רומו). תגידי קודם כל איך השתמשת במשחה״. אמרה לו ״מרחתי אותה על עמודי הסוכה, מרחתי בכל מקום אפשרי, וזה לא עזר״.
אמר לה ״טיפשה שכמותך, לא כך צריך לעשות. כשתראי חרק כלשהו, תתפסי אותו ותמרחי המשחה על עיניו והוא ימות. חרקים אחרים יבואו לאכול אותו ואז גם הם ימותו.״ ״אז לא הסברת לי מקודם״. היא התלוננה והוא השיב: ״הסברתי טוב, רק במהומה של השוק את לא שמעת אותי טוב״. השיבה לו: ״לאחר שהסברת לי טוב, תן לי עוד שתי קופסאות״.
וכך היהודי חיסל את כל המלאי שלו, ברח מהכפרים, לפני שייתפס בקלקלתו, וחזר העירה לביתו, לאחר שהצליח למכור את כל סחורתו.
החרקים לא נפגעו במאומה ומשחת הנעליים היתה רק תרופה מדומה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.
המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.
101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.
יסר הילד השובב, ישוב לסורו.
102 א־חדי בנך לא יבאת,
ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.
שמור על בנך שלא ילון בחוץ,
ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..
com.juives sahariennes.M. Abitbol
L'analogie des structures mentales des populations juives et musulmanes — arabes et berbères — a donné naissance, au Maghreb, à une littérature et à un folklore où le substrat culturel juif et l'héritage arabo-berbère s'associent en une création originale. Notons ici que les grandes pièces historiques de la littérature orale d'expression dialectale, les chroniques prophétiques de la 
Haggadah juive et des Qisas musulmanes, appartiennent à la mémoire collective du monde sémitique qui en a recueilli des versions multiples et variées et les a façonnées à partir d'une tradition écrite. Citons, à titre d'exemples, les récits légendaires qui circulent sur la vie d'Abraham et de Joseph, la mort de Moïse, l'aventure de Job, en Orient et au Maghreb, dans les divers dialectes éthiopiens, coptes, arabes, morisques et berbères.
Pour ce qui concerne plus spécialement le judaïsme, disons que le "folklore" s'associe et s'identifie à la "tradition"; et la "tradition" c'est le "reçu" et le "transmis" tels qu'ils sont notés par les termes hébraïques kabbalah et masoret et dont les premiers mots du Traité des Pères donnent l'expression: "Moïse a reçula Loi du Sinaï et la transmit à Josué; Josué la transmit aux Anciens etc.
" Il s'est ainsi constitué dès l'origine, à la naissance du judaïsme, une conscience communautaire et une mémoire collective, une tradition faite de tous les enseignements reçus et transmis et dont la continuité a été assurée grâce à une chaîne de transmetteurs-créateurs. Il s'agit bien de transmetteurs-créateurs, car, si le message transmis trouve, dans les œuvres traditionnelles, les modèles exemplaires de sa création, s'il s'inspire d'un réservoir de pensées déjà formulées, il est aussi constamment réinterprété, actualisé, fécondé et nourri par de nouvelles perspectives, engendrant de nouvelles créations.
Cette dimension du "folklore-tradition", on peut la mesurer et l'apprécier à la lumière des rapports qu'il entretient avec la pensée juive et ses divers modes d'expression, d'une part, à l'importance des liens intimes qui le rattachent à l'environnement culturel et socio-linguistique, aux usages et coutumes du milieu où il se développe, d'autre part.
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן- הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות
20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות
עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי, יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :
אילא חבת למות תזזי דאבא, ג'יר אידזי, דהיינו הגיע הוא למנוחה ולנחלה. ואכן לא עבר זמן רב, נפטר הוא בא' דמרחשון תשכ"ה – 7/10/1964 בבית החולים תל השומר. ואנו עודנו חדשים בארץ חדשה, כבר חייבים להתמודד עם הקשיים היומיומיים, שאת עיקר הנטל נשאת הגיבורה בנשים, מאהל נשים תבורך, אמי מורתי ימימה פילו.
לא בחלה באף מלאכה על מנת לשאת בעול הפרנסה, אם חקלאות ואם משק בית, כל דבר היה כשר למען גידול שיה ילדים שהבכור ביניהם עומד להתגייס לצבא
איש פשוט, נעים הליכות, איש חכם ובעל קריאה ידוע בעירו קזבלנקה, שהיא אינה עיר הולדתו אלא הוא כמו אמי שתחייה לחיים טובים וארוכים באו מאותה עיירה, אנתיפה, הנקראת היום " פום אל ג'ומעה ".
נוהג הוא עמי שכל יום שבת בבוקר, הולך אני לאמי שתחיה, ומבלה אתה שעתיים בדיוק, ומפיה אני מנסה לדלות פרטים אודות מנהגים, אוכל, ובעיקר אודות העיירה אנתיפה שאותה עזבה בגיל צעיר מדי כבת שלוש עשרה, למען פרנסה ועזרה להורים שנשארו עוד בעיירה הקטנה.
ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו.
לצערי הרבה היא אינה זוכרת מהעיירה, ופיספסתי בגדול את דודי ז"ל, דוד ואליהו, שעלו ארצה בגיל מבוגר יותר, וכמובן ידעו מן הסתם יותר פרטים על העיירה מאשר אמי יודעת.
אך פטור בלא כלום אי אפשר. בהמשך המאמר של פרופסור בשן כתוב שהיו באנתיפה שני בתי כנסת, אך לדבריה של אמי היו שלושה, והם כדלקמן :
1 – בית כנסת הנקרא " ישיבה " וכנראה ששימש גם את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם.
2 – צלאת רבי ישועה יפרח
3 – צלאת דוד בן ידוך
באנתיפה קיימים עד היום שני בתי עלמין, הראשון נקרא בית עלמין " סידי מול אלסור " ובו קבור רבי יעקב הרופא וחלק ממשפחתי היותק קדומה. האגדה מספרת ואולי זה נכון, שליד קברו של סידי מול אלסור, יש מעיין, וסימן היה בידם של תושבי המקום, שאם בעת ביקורם בציון של הצדיק , יינבעו המים, אזי, תפילתם נתקבלה מן השמים בזכות הצדיק. אמי מספרת שזכתה פעם אחת לדבר הפלאי הזה, ואכן בעת ביקורה בציון הקבר, נבעו מים חיים ומתוקים מליד הקבר.
מנה היה בידי הנשים הצדקניות ביניהן סבתי מצד אמי, לבקר בבית העלמין כל יום שישי לפני כניסת השבת, ולאחר שהכל היה ערוך לקבל את פני שבת המלכה בהוד ובהדר, כיאה למנהגי יהודי מרוקו בזמנים הללו, עוד לפני בוא " הקידמה " שהצרפתים הביאו עמם.
השני " החדש " שמוחזק על ידי בן דודתי מצד אבי, קבורים בו רבנים גדולים וגם השד"ר המפורסם רבי יוסף בזאייו, שנבל"ע בגיל צעיר. רבי יוסף מקורו מארץ ישראל, וכמנהג השד"רים, מטרתו לאסוף כספים
מסיבה כלשהי הגיע לאנתיפה, ולארח גמר משימתו העיקרית, איסוף הכספים נסע לכפר " תאביה " לא רחוק מאנתיפה. שם בתאביה חש ברע, וביקש לחזור מיד לעיירה אנתיפה, שלגביה היו לו רגשות מיוחדים, לא עבר זמן רב, ולאחר הגעתו לאנתיפה, נפטר ונקבר שם. והא בן 25 בלבד.
סבתי מצד אמי, כל אמי שתחיה מספרת, נכחה בהלווית רבי יוסף בזאייו, ומספרת ניא שכל העיירה שבתב ממלאכתה במשך שבוע שלם.
בבית הקברות " בחדש " קבורים צדיקים רבים ביניהם גם סבתי וסביי מצד אבי ואמי.
להלן רשימת הצדיקים והצדיקות שקבורים ביית העלמין החדש.
רבי יוסף בזאייו
רבי מסעוד אלקיים
רבי דוד אלגרבלי שהיה גם שייך העיירה ואדם אמיד מאוד, אמי ביקרה אצלו בביתו, ובדיוק שברה את רגלה שם, והוא אישית טיפל בה במסירות.
רבי שלום בר חני, שעצמותיו הובאו כאן לארץ וקבור בבית העלמין בשדרות
רבי דוד אלקיים אחיו של רבי מסעוד
רבי חביב יפרח
רבי יצחק דהאן
רבי אברהם בן חמו
רבי יהודה בן ישראל לוי
מול לנכלה
ללאה מרים
מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי
לאלה מרים.
נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. הייתה נערצת על ידי המוסלמים.
מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי
לאלה מרים.
נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים.
הייתה נערצת על ידי המוסלמים.
סיפור :
אמי קיבלה שיתוק בידיה וברגליה. אז אני הייתי צעירה. אמי שכבה במיטה. לקחו אותה כך ליד הקדושה לאלה מרים. ישבו שבעה ימים, בלילה בא הקדוש ולידו רופאה, לקחה את אמי למעיין, ושם ביקשה ממנה שתמרח אלת ידיה ואת רגליה.
למחרת הבריאה ועמדה על שתי רגליה. היא חלמה אותה, את לאלה מרים, בדמות אחות. נהג להשתטח על קברה. אחי היה שמש שלה. קוראים לו י.מ. רצה לבוא לכאן לארץ, מכר את הכל, התחלנו כולנו לבכות, מפני שהיו שני אחים.
זה היה בליל פסח. פתאום יהודי אחד הופיע לו בחלום בלילה, בקזבלנקה, כשהוא רואה אישה אשר צועקת ובוכה. כששאלו אותה האנשים, אמרה להם שי.מ רוצה לעזוב אותי בלי רשותי….
רבי יוסף באג'איו.
נקרא גם רבי יוסף אבוג'איו, אג'יאיו, אבאג'איו, בן אג'איו. לפי המסורת הוא שד"ר מארץ הקודש שנפטר בתאביה בשנות העשרים של המאה ונקבר בנטיפה. נערץ גם על ידי המוסלמים.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
פתח דבר
ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.
חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.
כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.
אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.
מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.
את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד. לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.
תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.
שבט תשנ״ח – מרס 1998.
בעוד הספר נמצא בתהליכי הגהה אחרונים לפני ההדפסה, הלך לעולמו מחבר הספר, אבינו וראש משפחתנו חנניה דהן ז"ל.
יהיה הספר הזה, והספרים הבאים שלו שנוציא לאור, עדות נאמנה ונצחית למפעל חייו. ת.נ.צ.ב.ה.
ניסן תשנ״ח – אפריל 1998 המשפחה
מבוא לפרק
הרבה יהודים במרוקו ( ואולי גם בארצות אחרות ), כדי למצוא הקלה כלשהי למצוקת פרנסתם, ניצלו את תמימותם של ערבים בדרכים שונות. בעיני הערבים, אפילו הנבונים שבתוכם, כל יהודי בעל זקן נחשב בעיניהם כחזאן (רב), המסוגל בחכמתו לפתור את בעיותיהם.
בדרך כלל, כל ערבי האמין בסגולותיו של היהודי למצוא פתרון מאגי (או דמיוני) למצוקתו. יהודים יודעי כתיבת קמיעות ומעשי כישוף, שמם הלך לפניהם בעיני הערבים. גם בפני החכמים והרבנים הובאו מקרים מסויימים בין יהודי לערבי, אבל הם לא השתמשו בדרכי תחבולה ועורמה, אלא בחכמה ותבונה, בשומרם על הדרך הנכונה והישרה.
אבל רבים השתמשו בדברי תחבולה ועורמה, שנקראה בפי העם ״התחבולה היהודית״ (תאחראמייאת דל- יהוד) – עורמה, מעשי הונאה, שאין להם כל יסוד הגיוני או מציאותי, והם פרי דמיונו של היוצר. יש ביניהם שהצליחו מבחינת ״מעשה שטן יצליח״ (באורח מקרי) ואחרים נכשלו במעשיהם, בגלל שמעשיהם היו מעשי מרמה בלבד ותעלולים מאולתרים.
בפרק זה, כמה תחבולות ומעשי מרמה, שיש בהם בכל זאת אינטואיציה וחכמת חיים ספונטנית ומאולתרת מצד היהודים, כלפי הערבים שהאמינו בסגולותיהם המיוחדות של היהודים והיו ברובם הונאה מכוונת. והכל למען הפרנסה, כדברי הפתגם ״ל-יהודי יכ׳ררג׳ מעישתו וואכ׳א מן תחת ל־ארד׳״ (היהודי מוציא פרנסתו אפילו מתחת לאדמה).
המלך והדג לשבת
סבל יהודי אחד, על אף שהיה כמעט עני, הקפיד מאד על קניית דג טוב ומשובח לכבוד השבת. כל פעם שדג כזה הזדמן לו באמצע השבוע, היה קונה אותו, מחזיק אותו איך שהוא בידיו, עובר ברחוב וצועק בקול רם ״ברוך הבא בשבת״. פעם אחת עבר ליד ארמון המלך והמשיך בצעקותיו. המלך, שבאותה שעה נח מנוחת צהריים, הופרעה
מנוחתו. ציווה על עבדיו להביא בפניו אותו אדם שצועק ברחוב. היהודי הובא בפני המלך, כשהדג בידו. המלך אמר לו ״על מה אתה צועק, הרי אתה הפרעת את מנוחתי ואתה ראוי לעונש״.
היהודי ענה לו ״יחי אדוננו המלך אומר לך את כל האמת. היהודים נוהגים לאכול דגים בשבת לשם מצווה, ואני, על אף שאני עני מקפיד על מצווה זו, וכל פעם שמזדמן דג גדול טוב, אני קונה אותו, ומרוב שמחה אני עובר ברחוב וצועק ברוך הבא בשבת. בזה אני מודה לאלוהים שהביא לידי מצווה זו״. המלך, למשמע דבריו של היהודי, בתוך לבו התפלא על כך, איך יהודי, אפילו עני מדקדק במצווה זו, שבעיניו אין לה כל משמעות מיוחדת.
המלך, שרצה בכל זאת לדעת מהי חכמתו של יהודי פשוט זה, אמר לו: ״אני אשאל אותך שאלה, והיה אם תענה נכון עליה, אשחרר אותך עם הדג שלך ואוסיף לך עוד עשרה דינרי כסף, ואם לא תדע לענות על השאלה, אקח ממך את הדג, והעונש שלך יהיה שבשבת זו לא תאכל דג״. ״שאל נא אדוני המלך, ואנסה את כוחי״ – השיב היהודי.
״השאלה היא״ אמר לו המלך ״מה היה שמה של אמו של סידנא איברהים ( אברהם אבינו ).״ היהודי ענה לו: ״אדוני המלך, אמנם בתורה שלנו לא כתוב מה היה שמה, אבל רבותינו החכמים אומרים ששמה היה – אמתלאי בת כרניבו.״ ( המלך ידע את התשובה, אותה שמע פעם מפי רב אח ד). ״תשובתך נכונה״ עונה לו המלך ״קח את הדג שלך, והנה עוד עשרה דינרי כסף ואתה חופשי״. היהודי, בצאתו מעל פני המלך, עמד והתעכב ליד סף הדלת.
המלך שאל אותו למה הוא מתעכב ואינו יוצא, ענה לו היהודי: ״אדוני המלך, לפני ששאלת אותי השאלה, ידעתי שאני מפסיד את הדג, פן אולי לא אדע לענות. עכשיו שהרג נשאר ברשותי, ועוד קיבלתי עשרה דינרים, רצוני גם אני לשאול אותך שאלה. והיה אם אדוני המלך ידע לענות עליה, אחזיר לו את עשרה הדינרים, ואלך עם הדג בלבד, ואם לא תדע לענות, תיתן לי עוד עשרה דינרים נוספים.״ המלך, שוב מתוך שעשוע וברצותו לדעת את מידת חכמתו של היהודי, אומר לו ״מהי שאלתך?״.
היהודי אומר ״אדוני המלך, אתה שאלת אותי על אדם שחי לפני אלפי שנים, ולמזלי ידעתי לענות. אני אשאל את אדוני המלך שאלה הנוגעת לאדם שהוא עוד בחיים, ונמצא בתחום ממלכתך. והרי אתה יודע בוודאי על כל מה שמתרחש בתחום ממלכתך. השאלה שלי היא: מה שם האמא שלי?״. המלך, כמובן, לא יכול היה לענות על שאלה זו, ואמר ליהודי ״ניצחת אותי, קח לך עוד עשרה דינרים נוספים״.
הנה, איפוא, אותו יהודי שחשב לקבל עונש, יצא חופשי, ובידו הדג שלו, ועוד עשרים דינרי כסף. המלך חשב בלבו, אין חכמים כמו היהודים. אפילו הפשוטים שביניהם. זה מה שנאמר: ״שלוחי מצוה אינם ניזוקים״. ויהודי זה עסק תמיד בכיבוד קדושת השבת, על אף עניותו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו-מאת חנניה דהן ז"ל.
האיש אשר הביא לנו שני כרכים נהדרים אודות פתגמי מרוקו
והחייה את השפה הערבית היהודית המוגרבית – ת.נ.ב.ה
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו
אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
פתח דבר
ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.
חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.
כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.
אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.
מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.
את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד.
לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.
תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.
שבט תשנ״ח – מרס 1998.
פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי
פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי, מתוך הספר – השירה העברית בספרד ובפרובאנס
שירמן.
סליחה 200
יָהּ לְמָתַי צָפַנְתָּ / חֶזְיוֹן תַּנְחוּמֶיךָ ?
עַד מָתַי מֵאַנְתָּ / לְהַשְׁקִיט שְׁאוֹן קָמֶיךָ ?
עַד מָתַי הִשְׁכַּנְתָּ / עָלַי עָנָן זַעְמֶךָ ?
עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ / בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ ?
ביאורים לשיר.
4 – עשנת – מרוב כעס
5 – הִתְיָאֲשׁוּ מַחְשְׁבוֹתַי / אֶת פָּנֶיךָ לִרְאוֹת
כִּי אֶחֱרוֹ עִתּוֹתַי / וְכָל הָעִתּוֹת בָּאוֹת
קוֹל מַר צָלֲלוֹ שְׂפָתַי / לְךָ, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת
אֲדֹנָי עַד מָתַי / קֵץ הַפְּלָאוֹת
כָּמוּס בַּאֲסָמֶיךָ / וְחָתוּם בְּחוֹתָמְךָ ?
6 – וכל העתות – אף על פי ששאר הנבואות מתמלאות
8 – קץ הפלאות – הקץ המסתורי
10 – וּבֵן שַׂמְתָּ מוֹשָׁבוֹ / מֵעַל כּוֹכְבֵי נְגֹהִים
אֵיךְ נָפַל כּוֹכָבוֹ / וּמְאוּרוֹתָיו כֵּהִים
וּמִתּוֹךְ נְוֵה אֶשְׁנַבּוֹ / נִכְסַף לְבֵיתְךָ וְיָהִים
מָתַי צוּרִי אָבוֹא / וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים
לִשְׁקֹד בְּאוּלַמֶּיךָ / וְלַחְזוֹת בְּמַנְעַמֶּיךָ ?
10 – נגוהים – אורות
11 – נפל – כאן מוסב על ישראל
12 – מתוך נוה אשנבו – שיעורו : ומתוך האשנב שבננווהו
15 – דַּלּוּתִי אֵיךְ אֶכְסֶה / אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִגְלֵיתִי ?
מַלְכוּת אֲגַג תִּנָּשֵׂא / וְתִשָׁפֵל מַלְכוּתִי
וְשֵׂעִיר חַיִל עוֹשֶׂה / וְיִתְגַּבֵּר בֵּן אֲמָתִי
מָתַי צוּרִי, אֶעֱשֶׂה / גַּם אָנֹכִי לְבֵיתִי
בֵּית מִדְרָךְ פְּעָמֶיךָ / וְאָחוּז בִּמְרוֹמֶיךָ ?
15 – דלותי – איך אתגבר על דלותי לאחר שנגליתי מארצי ?
16 – מלכות אגג – העמלקים, לכאורה שם כולל לאויבי ישראל
17 – ושעיר – אדום, הנוצרים
בן אמתי – ישמעאל, המוסלמים
18 – מתי – מוסב כאן על בית המקדש
19 – ואחוז במרומיך – בית קוד הקדשים של מעלן
20 – הֵן שׁוֹמְרִי לו יָנוּם / וַאֲנִי לֹא אֶנְשֶנוּ
אַךְ בְּחֶטְאִי הֶעָצוּם / כְּדֹב שַׁכּוּל אֶפְגְּשֶנוּ
מָתַי רֹאשִׁי יָרוּם / וְעֵת רָצוֹן אֶדְרְשֶנוּ ?
מָתַי צוּרִי, אָקוּם / אוֹסִיף עוֹד אֲבַקְשֶׁנוּ ?
בְּקַנֹּאתְךָ לִשְׁמֵךָ / וּלְעִירְךָ וּלְעַמֶּיךָ
21 – כדוב שכול – אך בגלל עוונותי הכבדים מתאכזר בי אלהים כדוב שכול
22 אדרשנו – שבה אוכל לדרשו
23 – אבקשנו – אלהים נזכר כאן בגוף שלישי ודם בגוף ראשון
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
95 אל־מרבי – מן ענד רבי.
ילד מחונך, רק מאת אלהים.
96 ד׳רבו עלא פומו, ינסא בוה ואומו.
הכה הילד על פיו ישבח אמו ואביו.
97 טאחת תורה פל־הידורא.
התורה שלמד מפי רבו, נשארה על ברית מושבו.
98 לא אלאהּ כ׳לקו, ולא אל־־עבד רבאהּ.
לא אלהים בראו ולא אדם חינך אותו.
99 א־רבט חמארף מעא אל־חמיר,
אידא מא תעללם שהיק, יתעללם נהיק.
קשור חמורך עם החמורים,
אם לא ילמד לגהק, ילמד לפהק.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
הם נדרשים לנות את הדירה, והזמנה לעלייה אין. היא בוכה במעות שליל, גוחנת לנשק את שתי ידי ומבקשת רחמים. הייתי נבוך. ילדי המשפחה עמדו בשולי החדר והביטו בנו כעומדים גם הם לפרוץ בבכי ויללות. הבטחתי להם שבבואי לקזה אברר את עניינם ואשתדל למענם.
כך נראה צמצום העלייה בביצועו הממשי. בעקבות ההסכם בין ד"ר נחום דולדמן ובן גוריון על צמצום העלייה נשלחו כפי הנראה הוראות לעכב עלייתם של אנשים שכבר אושרו והיו מוכנים לעלייה.
בעמדי נזעם בין אנשי ספרו, חלפה במוחי מבלי משים, להבדיל, אסוציאציה : הגרמנים שולחים יהודים להרג, איננו מוצאים דרך להצילם ולהביאם לארץ ישראל….הלא גם ליהודי צפון אפריקה צפוייה שואה….עלינו להילחם……
חזרנו לקזה, עשינו עם ציגל את הימים לפני צאתו ממרוקו בהסדרים ובתיאומים. והנה קפצה עלינו צרה : האישורים הרפואיים לעולים.
עניין הבדיקות היה מסורבל ומסובך בהליכים של בדיקות חוזרות והיה טעון אישור של רופא ממשרד הבריאות בישראל שעשה במקום. וכזה היה ד"ר מ.ששהה זה שנה וחצי בקזבלנקה ולא ניכרת כל התקדמות בהליכי הבדיקות.
נוסף לשני אויבינו – הסלקציה והוראות הצמצום – הנה גם עיכוב נוסף. ביקשתי מציגל שייפגש עם אותו רופא ד"ר מ. וכי אני אזדמן אל הפגישה במקרה, כביכול.
הרופא איש בשנות הארבעים, לבוש סוודר, ללא עניבה – אנו כולנו שמרנו על נוהג זה – מדבר צרפתית רהוטה, קנה כנראה את השכלתו הרפואית בצרפת. אשתו נראית לא יהודית, שתקנית. הריהוט בחדרם דל, החפצים המעטים, בתוך סל קלוע מרובע.
הרופא נשאל האם נשלחו כבר למקומות כרטיסי בריאות ומתי הוא מתכנן לצאת לביקורים אצל המועמדים עלייה. והנה תגובה בלתי צפויה :
" סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות שונות ואין טעם לערוך להם בדיקות רפואיות ".
אנחנו תמהנו, אמרנו מה שאמרנו, , והרופא הוסיף בגילוי לב מתמיה :
" אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם.
כברק הבזיק במוחי זיכרון בגידה דומה שנעשה בשורות " החלוץ " בפולין בשנות העשרים. התארגנו שם חמישה קיבוצי עלייה גליליים שריכזו את החלוצים מכל גליל, קיבוץ עלייה של ווהלין, שנכלל בו גם קיבוץ חוצבי אבנים המפורסם, קלוסוכה, בחר במזכירות שמתפקידה לדאוג לדרכונים, לכספים – דבר שהיה מסובך באותם ימים בפולין – והנה שלושת חברי המזכירות נתפסו לקומוניזם ועשו ככל יכולתם לחבל בעליית חבריהם, וכל נדחתה עלייתם של יותר ממאה חלוצים.
היה ברור לי שכאן מתרחש דבר דומה. לפנינו אויב ויש להספיק מיד את פעילותו. לא השתתפתי בהמשך השיחה, גם חברי היו נבוכים – ונתפזרנו. ביקשתי מציגל שבשובו לארץ יבוא בדברים עם משרד הבריאות ומחלקת העלייה של הסוכנות ויפעל להחזרתו של אותו רופא לישראל. ואכן, סודר הדבר.
קזבלנקה.
החלטתי ללמוד מקרוב את ארצות צפון אפריקה, ובפרט את מרוקו – לא לרוחב, כלומר לא להתרוצץ בעשרות יישובים ולראות את הדברים באורח שטחי, לא לעומק. להגביל את עצמי למספר מצומצם של יישובים וללמוד את בעיותיהן באופן יסודי, וכך אהיה למוד ניסיון ואדע להסיק על דרכי הפעולה הנחוצים בכל צפון אפריקה.
החלטתי להתרכז בקזבלנקה ובמראקש. בשל הזמן המצומצם שעמד לרשותי, דחיתי הצעות מלבבות לבקר בעירם שלאורך החוף האטלנטי, מוגדור, אגדיר, סאפי וכו……עשיתי במרוקו כחודש ימים, ולבד מנסיעות אחדות למראקש ולכפרים ולנסיעה לטנג'יר – עשיתי את רוב זמני בקזבלנקה.
בעודי מגשש בצעדי הראשונים, באו אצלי שניים ממנהיגי הציונים במרוקו וביקשו שאסע עמהם לרבאט, בירת מרוקו, להיפגש שם עם ז'ק דה-האן, היהודי " המלומד " בשירות ממשלת מרוקו. חששתי שמא מתנגדת ממשלת צרפת ליציאת היהודים מארצות צופן אפריקה בראותה בהם משענת לשלטונה באוכלוסייה הערבית המתמרדת – אלג'יריה.
לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לעיר הבירה וללשכתו של האדון, איש צעיר, פתוח, לא כל כך בטוח בעצמו. לא ששתי לפגישה עם איש השלטון. אמנם באשרה שלי צוין שאני בא בשליחות הסוכנות היהודית. אבל לא ראיתי לנכון לספר לאיש הזה על תוכניותי ועל פעולתי במרקו.
סיפרתי לו שכראש מחלקת הקליטה בארץ הנני מעונין להכיר מקרוב את המועמדים לעלייה. הוספתי שלמרות שהותי הקצרה הספקתי להיפגש עם הציבור היהודי ומנהיגיו והתרשמתי מין הקשיים הכלכליים הפוקדים את היהודים – לאו דווקא בשל יחס השלטונות, חס וחלילה, אלא זהו תהליך המתהווה גם בארצות אירופה.
האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, מתחילה לקבל לאט לאט חינוך יותר רחב ועמוק, מתפתחת גם בשטח הטכני, רוכשת מקצועות טכניים, וכובשת לאט לאט גם את המסחר. ואז, בלית ברירה מצטמצמים מקורות הפרנסה של היהודים.
הנני שואל, אפוא, את האדון הנכבד – מה חושב הוא על המצב ? אני הוספתי ואמרתי, נוטה לראות בעליית היהודים לארץ ישראל פתרון לבעיה – " בממדים גדולים יותר ובזמן הקרוב ביותר ".
הוא היה נבוך במקצת, נד בראשו ופתחת בנאום מגומגם :
" כן יש אמת בדבריך, המצב יכול להיות יותר טוב. השלטון כמובן השתדל לעשות כמיטב יכולתו….."
ובכן עלייה ? ניסיתי לסכם.
הלה החווה בידיו תנועה של חוסר אונים והשתתק. נפרדנו בידידות, ולא ראיתיו שוב.
הלכנו לבקר במללאח, הגטו היהודי בקזבלנקה. רוב יושבי היהודים במרוקו מצויים מרוכזים מבודדים, רק של יהודים, או בשכונות בערים ובעיירות שהיישוב בהן מעורב. העיר קזה, מחולקת לשלושה : הקסבה הערבית, המללאח היהודי ומה שנקרא העיר הצרפתית.
אני גרתי בעיר הצרפתית. המלון שלי – נואיי – נקרא של שם משפחה אצילה ועתיקה בצרפת. השדרה שבה עומד המלון נקראת על שם איזו אישיות צבאית, שנשמטה מזיכרוני ואילו הרחוב הצדדי של בית העלמין נקרא " הגדודים הקולוניאליים ".
היהודים לא העזו לבוא ולצאת לקסבה. ביקרתי במללאח פעמים רבות. במבט ראשון זהו יישוב גדול, צפוף, בנוי ללא תכנון, הרחובות שאפשר לנוע בהם מעטים, סמטאות רבות ללא מוצא, בתים מבני קומה אחת ועד ארבע קומות.
באחד מביקורי שם בצהרי יום שישי הרגשתי בתנועה נחפזת ברחובות, באזור הייתה תלויה איזו חרדה. שאלתי לפשר הדבר ונעניתי : יום שישי היום, ובשעת הצהרים, לעת יציאת הערבים ממגדיהם, מצפים בחרדה שמא יארע משהו בכניסה למללאח.
לפעמים זהו פחד שווא, אך לעתים מתרחש משהו. הסולטאן, שלפי חוק היהודים הם בני חסותו, נוהג לשלוח מדי פעם לשערי המללאח את חיל המשמר שלו. ראיתי כחמישים פרשים בתלבושת לא אחידה, חגורים בחרבות, נושאים רוביהם על כתפם לא ברצועות עור אלא בחבלים.
רובם אינם ערבים, לאחדים מהם עיניים כחולות, ערב רב ים תיכוני. קצין לא נראה ביניהם. ודאי ישוב לו בבית מרזח ושותה יין. הסתכלתי בפרש הקרוב אלי, אף עקום, כנראה שבור, עיניים כחולות, שיער לא כהה, לבוש בגד אזרחי, אך חגור בחגורת עור, הפריט האחיד היחידי בתלבושתם.
האם יעמדו חמישים הפרשים השכירים הללו בפני לחצו של המון גדול אם יתפרע ? האם יסתכנו בקרב עם המתקיפים ? ויש חרדה בלב היהודים, והחיים נמשכים.
ערב שבת. היהודים שוטפים את הרצפות בבקתותיהם, מדיחים את כלי המטבח, עקרות הבית מתרוצצות כה וכה. לפני, הלאה מכיכר הפרשים בקתה קטנה, נטויה בזווית לכיכר. על המרפסת העירה שולחן קטן ומסובים אליו שלושה יהודים המשחקים בקלפים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-לחיות עם האסלאם דת תרבות, היסטוריה אלימות וטרור רפאל ישראל
לחיות עם האסלאם
דת תרבות, היסטוריה אלימות וטרור
ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני 
של ימינו
רפאל ישראל.
הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ – 2006
בעשרות השנים האחרונות, היה האסלאם לדחלילה של התרבות המערבית, לרבות התרבות שלנו בחלק זה של העולם. הסיבה, התפרצותו של האסלאם היסודני(הפונדמנטליסטי) באזורנו בפעולות אלימות וטרור בקנה מידה עולמי בדמותם של ארגונים מזרי אימה כמו החמא׳׳ס, הג׳יהאד האסלאמי והחיזבוללה, וברחבי העולם בדמות אל־קאעידה ובנותיה. כאן באזור היתה הורתה ולידתה של דת גדולה ומצליחה זו המונה כיום כמיליארד ומחצה מאמינים. המוני המוסלמים פזורים בכ־57 מדינות בעלות רוב מוסלמי והרואות את עצמן מוסלמיות. במאה העשרים היגרו עשרות מיליונים מהם בעיקר לארצות המערב, בהן נוכחותם המוגברת הפכה לבעייתית לאחרונה.
ספר זה, שחובר על ידי מורה לאסלאם מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שחלקו בפירסומים על האסלאם היסודני במזרח התיכון ובאסיה הוא רב, ושהרצאותיו בנושאים אלה מבוקשות מאד בארץ ובעולם, בא להראות גם את צידו השני של האסלאם כציוויליזציה בת למעלה מ־1400 שנה. דת ותרבות שעלו מן המדבר והתפשטו על פני מרחבים גדולים באסיה ובאפריקה, בדרכי כיבוש, מסחר ועבודת מיסיון (דעווה), ולאחרונה יותר ויותר גם באירופה, באמריקה ובאוקיאניה בדרך של הגירה. תרבות זו הגיעה להישגים מפליגים בחומר וברוח בימי תפארתן של השושלות האסלאמיות הגדולות: האומיית, העבאסית, ולאחרונה העותמאנית והמוגולית.
אלא שלהבדיל מן הימים הנוצצים המוקדמים, בהם שלט האסלאם בכיפה ואילו המערב רעד מפניו כעלה נידף, התהפכו היוצרות בתחילת העידן המודרני שהשתלטות תרבות המערב על העולם היתה סמלו. או אז החל תהליך נסיגתה, התכווצותה והידלדלותה החומרית והרוחנית של תרבות האסלאם המפוארת. מתוך תיסכולים אלה שנבעו מאי קבלת הדין על שהשליט היה לנשלט, נבעו תגובות, מהן נואשות, רפורמיסטיות או מהפכניות של החברות האסלאמיות שהתבטאו באלימות ומהפכניות, שמטלטלות את העולם כולו מאז החל אותו תהליך המודרניזציה, וביתר שאת את העולם בדור שלנו.
אלה הם כמה מן הנושאים הנדונים בספר זה, הראשון מסוגו בעברית, שתוכנן וחובר להשיב בדרך קריאה, קלה להבנה ושווה לכל נפש לשאלותיו ולתהיותיו של הקורא הישראלי הנבוך, הסקרן והירא ממראה עיניו ומשמע אוזניו, וביחוד מפני העתיד לבוא.
מפתח עניינים מפורט ומילון מונחים יעזרו לקוראים להנות מן הספר אף יותר.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
לאחר השתטחות על ציון חושי הארכי בכפר ירכה, רשם פרטים עליו: ״והוא ריע דוד, והוא שהיה מפר עצת אחיתופל, וישבנו על הקבר יום ו׳ ולמדנו עליו תורה נביאים וכתובים, וישבנו שם כל יום ו׳ בהתבודדות גדולה, ולמדנו ענין עצמותיו ועניניו עם דוד, ולמדנו כל התהילים וסליחות בדמעות שליש על אורך הגלות ועל אף ה׳ אשר שולח בעיר קדשנו ירושלים.
וירדנו וחזרנו לעכו, וישבנו ועשינו שם חג הסוכות בלולב ואתרוג, כנתינתם מהר סיני, ועכשיו שכרנו בית אחד, לפי שהרב שכר חצר אחד ודר בבית אחד, ובית אחד קבע בו הישיבה, ואנחנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זה היום שקוינוהו מצאנו, הודו לה׳,כי יהא רעוה שנבלה ימינו בה, לא נתפרש מינה ולא תתפרש ממן, אמן כן יהי רצון, אשרי עין ראתה כל אלה״.
בארץ ישראל היה נוהג להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואס בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה.
כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבינו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור הגדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבינו. ביחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו ״עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל״.
רבינו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על -מקום, עמדו במרחק ומררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.
באחד הימים עלה רבינו יחד עם ״מנין״ תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצא בת קול ״ראו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו״, ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל ״כתר מלכות״, כאמור היתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.
לקבלת פנים חמה זכה רבינו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר״י הקדוש. מדי פעם היה רבינו ותלמידיו יוצאים ל״זיארות״ השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.
בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב״י על פסגת הר מירון ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה, על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר ״איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה״.
רבינו הסביר את מטרתו בביקוריו על קברי צדיקים להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, וכן להתפלל להצלחתם ולהרוחתם של הנדיבים, שהתנדבו לסייע לישיבת רבינו ולשגר לארץ את תרומותיהם הקבועות, להחזקת חכמי הישיבה ובני משפחותיהם.
הישיבה בעכו ובפקיעין
חדשים אחדים, החל משלהי חשון עד סוף אייר תק״ב, היה מושב הישיבה בעכו, ושם התמידו בלימוד ״ככל הכתוב בתוספת זרוז והצלחה מה׳ עד סוף אייר״. לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה, ״איש חכם וחסיד״ רבי שמואל נחמן, ואחד סמוך, נער קטן, יהודה הכהן. ״ואחזתני רעדה בראותי פרץ על פרץ, קטן וגדול – מספר רבינו – תיכף רעשתי ועקרתי ממקום זה עכו, שהוא בספק ארץ ישראל, והלכנו כולנו לכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו, שהוא ודאי ארץ ישראל כצפת וטבריה, ויש שם המערה שבה נטמן רשב״י עליו השלום, והחרוב שממנו היה מתפרנס, וקידשנו עצמינו
שם ולמדנו שם ב׳ חדשים, סיון ותמוז, בכל תנאי המדרש״.
הצעה לכינון ישיבתו בעיר הקודש טבריה
כשהגיע לביקור במקומות הקדושים שבטבריה, הפציר בו הרב חיים אבולעפיא ״והרבה עליו שידולים ופיוסים״ להתיישב בטבריה ולעמוד בראש הישוב היהודים המחודש בעיר זו.
היה זה בימי שלטונו של השיך דאהר אל עאמר, מושל ארץ הגליל, שנטה חסד ליהודים והוא שסייע להרב חיים אבולעפיא בחידוש הישוב בטבריה ולהתחדשות הישובים היהודים בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף הסמוכה לעכו. בימיו נשתפר הביטחון בארץ הגליל ״כאשר הארץ שקטה מפחד רעה, ואין מחריד״, ונוצרו תנאים לישוב יהודי גם בעכו.
בצאתו ממרוקו ובשנות סיבובו באיטליה התכונן להקים את ישיבתו בירושלים, אך לנוכח התנאים הנוחים בגליל וביחוד בטבריא, שקל ברצינות את פנייתו של הרב חיים אבולעפיא לכונן את הישיבה בטבריא, מאידך התחייב לפני גבאי ותומכי מדרש ״כנסת ישראל״ לקיים את הישיבה בירושלים, ועל כן פנה רבינו אליהם בבקשה להסכים לכינון הישיבה בטבריה: ״כי קול יצא מלפני ה׳ בלב כל בחירי אמוני עם, אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב, הללו דרך אניה בלב ים והללו ממדבר הרים, לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגורר בעפרה, יחננו ויברכנו לומר די לצער הפרדה של עם ישראל מארצו, אולי יתעשת לנו ונחיה באור החיים, והדברים עתיקים, וכבר הגיעו הדברים לאוזן את אשר הערה את נפשו הרמה, הנשר הגדול רבי חיים אבולעפיא, והן עתה אזרתי עוז במתני, ונתעוררתי ואמרתי, עת לעשות לה׳, וממקומי נסעתי וסוד מתקתי עם חברתי, עלה נעלה לראות את פני הי, קומו ונעלה אל הר בבנינו ובבנותינו, ושם נועדה על התורה ועל התעודה, לטעת נטעי גן אלהים חיים״.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 – 1822)
מחבר: יוסף טולדנו
למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.
ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים … פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1826-1824 מבטלה כל הישגי תקופת ההתאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו ("פה ישרים") כ- 3500 יהודים ובפאס 1800.
בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיבראלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הרב השני, ר' אברהם חליווא העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג.
בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים. תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עליה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילה אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה ר' משה חליוואה, אחיו של השליח ללונדון.
בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במלאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקרבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) "ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום".
אבל יותר מהרעב והמרידות נחרט בזכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.
|
מעשה בנערה הצדקת |
והמעשה שהיה כך היה. בעיר תנז'ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג'ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו.
סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמד ובכך לסיים את הפרשה.
אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה "אין כה' אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם". מנהיגי קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.
המדינה כולה רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להרוג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. "ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צווארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה."
ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. החכם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון, ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאח הסגור ומסוגר. "והביאו גווייתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי וכל העיר רעשה וגעשה" (ר' דוד עובדיה "פאס וחכמיה").
היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.
כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט ונחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאירע אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראה להשתתף במאמץ המלחמתי.