כשהיה ברי חיים מאמאן בבית הסוהר מינו הקהל במקומו כנגיד אה ישועה בן ראובן אלכסלאסי אשר חרג מכללי ההגינות והיה גורם לחילול שבת, ומי שמיחה בו " גרם לו תפיסה ומכות ". וסופו שנתפס אף הוא, נענס לבית הסוהר ושילם קנס. אחריו מונו יצחק אביטבול, אברהם עולייל, ואברהם מאמאן.

תעודה מספר  94  

התק"ץ – 1830

להיות שבניסן תקפ"ט נשארו בני קבלנו כצאן אשר אים להם רועה ונתנו עיניהם בהרב ישובה בן הרב ראובן לכסלאסי והלכו כולם אל תוך ביתו ופייסוהו להיות נגיד ומצווה עליהם לפקח בענייניהם וכתבו לו כתב המנוי וקבלו עליהם שכל מן דררא דממונא דתמטייא בעודו נגיד עליהם עלי דידהו ליהדא ככתוב וחתום בידו.

סמטה במללאח של ספרו

 ובסוף תשרי תק"ץנועדו יחדיו קהלנו ונתנו עיניהם למנות עליהם לנגיד את ידינו זרע קודש הנוח כבוד הרב יצחק אביטבול י"ץ כי איש חכם הוא ויודע טכסיסי המלך והשרים ויודע לצאת ולבוא והלכו אל ביתו בכנופייא גדולים וקטנים ופייסוהו על כך ונתפייס ונעשה עליהם נגיד שר בהסכמתם ובהסכמת השר עז"א.

וליום המחרת שלח השר אל הרב ישועה הנזכר וצווה עליו להביא לו ב' כדים של שמן זית שהיה מופקד אצלו מאת השר, וכשמדד השני כדים והוליכם אל השר נתן עיניו השר לחזור ולמדוד אותם מאיזה סיבה שנראית אליו  ומאיזה טעם לא ידענו, מה הוא וגרם העון שנמצא חסר מהכדים שמינית הכד וחצי.

ומיד תפסו השר והלקהו ונתנו בבית הסוהר ואחר כך שלח אחרינו וכה היו דבריו אלינו האם הגניבה מותרת לכם ואמרנו פה אחד חס ושלום אסור גמור ועבירה גדולה היא וגניבת הגוי יותר ויותר איסורא אית בה, משום חלול ה'.

ואמר לנו דעו לכם שנלאתי להעביר לאיש הזה פעמים שלוש והוא עודנו מחזיק בדרך הזה ועתה לא יצא מבית הסוהר עד שיתן קנס גדול ואחר כמה כרכורי דברים וכמה פיוסים לשר נתן סך פ' מתקאלים עם מה שהיה הרב ישועה נושה בהשר מהאלתריד שהוא מעלה מטה סך – תשם.

ובאותו היום שרצה השר להתיר מאסרו שלח אלינו ואמר לנו דעו לכם שקנס הראוי ליתן הוא סך ב וו – ועתה אי נושא את פניכם ומוותיר לו סך – תקם – ולא יתן כי אם סך – תתם – שנתנו לי מב'עם סך – תשם – שהיה נושה בי מהאלתסריד.

ואחר שיצא הרב ישועה הנזכר מבית האסורים שלחו אליו בני קהלינו ואמרו לו שיתן להם כתב המינוי וטען עליהם שלא יתו הכתב עד שיתנו לו כל מה שהפסיד בתפיסתו כמון שקבלו עליהם, והם השיבוהו לאמר לא קבלנו עלינו כי אם כאשר תתנהג באמת וישר לא כאשר תקלקל מעשיך ןתעשה מעשים אשר לא יעשו אף לאד מן הפחותים אף כי לשר המלך.

ומלבד שהביאו הקהל כמה עדים שלא קיים מה שהתנו עליו גם הם להיות מתנהג על פי המורים וכפי דת התורה ובשאט בנפש היה גורם להם לחלל שבת וכיוצא ומי שעמד נגדו זה גורם לו תפיסה ומכות חדרי בטן כמו שכתוב וחתום בידם עוד בה הביאו כמה כתי עדים שמעידים ואומרים שזה דרכו מיום שנכנס להיות נגיד שכל מה שהיה קונה לבית השר מנהגו להוסיף ולא לגרוע.

ומאחר שהוא גרמא בנזיקין איהו ניהו שאפסיד אנםשיא והוא עשה והוא יסבול ולא עליהם תלונתו כי אם על עצמו ועוד הביאו לפנינו עד אחד שהיה מצוי אצל הרב ישועה הנזכר בעת שהיה מודד השמן זית בתוך ביתו, והעיד שהיה מודד המדה חסירה, נמצא שהוא גרם לעצמו. וכפי זאת אין לו על הקהל שום תרעומת החותם מים פה צפרו יע"א בח" מרחשון משנת איש חמס תצילני לפ"ק.

יהושע ישראל ס"ט – יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט

סוף תעודה מספר 94

תעודה מספר, 81, 

כבוד הרב יעקב סירירו וכבוד הרב יעקב אבן צור וכבוד הרב רחמים בן זמרא וכבוד הרב וידאך התרפתי יחדיו יהיו תמים שלמא עלייכו מלכי, שלמא דכן רב וישע יקרב, ממזרח וממערב.

אות לטובה להגיד כי ישר….המשכיל ונבון כבוד הרב יצחק אביטבול חצ"ו להשיב כבוד כתר תורתו כי הוא מרוב טרדתו משא מלך המוטל עליו לא….קושטא קאי שאם הנגיד הנזכר היה משיב רעה לכל איש כפועלו וכמעלליו ישיב לו ודראי דנפקא מיניה חורבא…..

מקצה אנשים ונשים פרצו גדר והפריזו על המדה וכמעט נשתגעו עד שחיפו עליו דברים אשר לא כן ויש מהם….דברים שלא נתנו ליאמר וגרם להם מה שהעניין היה סמוך לחג הפסח ועת שכרות הוא להם והרבה יין עושה…

כי מה יעשו באחריתה כי אין בדור הזה מי שמקבל תוכחת ועם כל זה הנגיד הנזכר בכניסתו לעיר הלך אצל האסורים….ובקש מהם מחילה וסליחה ובני אדם שהלכו להקביל פניו בבואו לכאן אמרו כי בהגיע להר הגדול אשר שם קברי צדיקים זי"ע ….

פירש שחותיו לפניהם והעיד לצדיקים על עצמו שאם חס וחלילה חזרתו הייתה להתנקם ולנטור איבה יהיה לו כך וכך ואם בא לשפות שלום….במישורלא יאונה לו כל און וכל העם אצלו דבר יום ביומו גם בלילה לא שכב ומחלים פניו למחול….

ומשיב להם בנפש חפיצה…הוצאות הממון וחסרון כיס חולי קשה ודמים בדמים נגעו…מיד בני אדם מרצונם הטוב כי אם על ידי יסורים ובית כלא ועל כל זה הוא מתנהג עמהם ברכות ומוותיר להם מן הקצבה שקצב……

ואף לאותם שהיו אסורים בבית הסוהר היה מקבל מהם משכנות או ערבים עד שהיו יוצאים ומזמנים מעות וה' יתברך יעזרהו עד כאן שבועתו. ויתן לבלו להיות גבור בכובש את יצרו ולהדמות הענף לשורש להיות כאבותיו קדושים אשר בארץ המה שהיו נעלבים מן הקהל על כל טורחם ומשאם.

ואתם הרי ישראל המבוקש מכבוד כתרתורתו שלא לקבל דברי הפתיים המחפים דברים אשר לא כן כי סיבה זאת הייתה להגדיל האיבה והשנאה ומי שידבר לפניכם איזה דברים על עניין זה תשתקו אותו ותניחו את דעתו לפי שהשר תקע עצמו בהקפדה גדולה שחושב שהיהודים מתנגדים עמו ולכתר תורתו החיים והשלם וגם חסידא וכנפש עמוס התלאות

יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט

סוף תעודה מספר 81

המונוגרפיות, המאמרים והמחקרים החלקיים, שנפלו לידי בנושא זה הגבירו את תשוקתי, בלי שריוו אותה באמת. מעולם לא נעשתה ניסיון לחבר חיבור מקיף וכולל בתחום זה. המחקרים ההיסטוריים והסוציולוגיים, שעניינם בצפון אפריקה, פסחו בדרך כלל על העולם היהודי, שמבחינה כמותית אכן היה בטל בשישים.

רוב הפרסומים היהודיים על יהדות צפון אפריקה לא יצאו מגדר כתבה עיתונאית, וטבעי הוא בהחלט, שדבר זה הניע את ההיסטוריונים והסוציולוגים של היהדות להסתפק הנושא זה בדברים סתמיים מעורפלים וזהירים.

תכופות מצטער הייתי על מחסור זה, רק משום שהטיל צל חלקי על עבָרי האישי או המשפחתי אלא אף מבחינה כללית יותר. משום שהיהודים נמצאים בנקודת החיבור של הקיסרויות, שבאו כאן בזו אחר זו מאז קרת חדשת, משום שהיו אחד מגורמי הקבע בהיסטוריה, הן בצפון אפריקה הן מחוצה לה.

או עוד יותר מכך מפני שמהיותם מיעוט הקדימו בדרכי האמנציפציה, מאז התבססות השלטון הצרפתי, את ההמונים המוסלמים הרחבים ובישׂרו את הקווים הכלליים של התפתחות צפון אפריקה בכללותה. עוד לפני הזעזועים, שבאו בעקבות השחרור הלאומי של תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה, גילמו חצי מיליון היהודים את הבעיות הכלליות של התפתחות המגרב בזמננו.

במיקרו קוסמוס היהודי יכול היה המשקיף לראות בהירות את הניגודים הנובעים מן ההתנגשות של שני העולמות, שמטעמי נוחות נוהגים להגדירה כניגוד הקלאסי בין מזרח למערב.

השתתפותם הגוברת והולכת של היהודים בנורמות ובערכים של המערב, והרפורמות הפנימיות והחיצוניות, שהמריצה מהפכה זו בראייתם המסורתית, התווּ מהרבה בחינות את דרך ההתפתחות המקבילה של העיליות המוסלמיות, ובהדרגה גם את זו של ההמונים הרחבים, שבהכרח תנועתם איטית יותר.

הבעיות שנזקק להן אצל היהודים, במהלך בירורינו, ממדיהן משתנים, כשהדברים אמורים במוסלמים  וכל שכּן באפריקה ובאסיה כולן; אף שלמראית עין אלה מצבים סותרים, הרי במהותם הם זהים, משעה שאנו מתרחקים מן ההמולה הפוליטית ומנתחים ביתר שלווה את העובדות ההיסטוריות הגדולות היוצרות אותם. 

סיימתי את לימודי התיכוניים בליציאון של אוראן, וכהרבה מבני הבורגנות היהודית של צפון אפריקה המשכתי בלימודי בפריס באוניברסיטה. הליציאון בו רכשתי לי תעודת בוגר במדעים ובפילוסופיה, נטע בי רגישות לבעיות פילוסופיות ( למשך זמן מה לפחות נעשיתי חסיד נלהב של שפינוזה ) כמו גם לבעיות חברה : רבה הייתה השפעת של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית על כל הנוער היהודי בצפון אפריקה.

הגעתי לפריס בשנת 1935, שעה שעברו על צרפת זעזועים של החזית העממית, שעה שזה שלוש שנים כבר היה היטלר שליט על גורלה של גרמניה. פריס העלתה אז לשלטון אישיות המנוגדת לו ניגוד קטבי, ולא עוד אלא יהודי – ליאון בלום.

בעיני הסטודנט הצעיר, יליד אלג'יריה, הצטיירה הבעיה היהודית בחומרה, שקשה היה להתעלם ממנה. בעודי לומד משפטים ופילוסופיה שתה עלי " צרת היהודים " מכל עבר ואילצה אותי לחזור ולעיין בהשפעות, שנוטות היו לעשותני יהודי משוחרר ומתבולל בעת ובעונה אחת.

ככל שהיה דם יהודי נשפך ברחבי אירופה כך גבר בי הצורך לדעת מה פשר הדבר להיות יהודי, ומה האוצרות אותם ציוו לי אבות אבותי סעדיה שוראקרי, אברהם ומלחה מאיר, ואותה נוכחות הסמוכה אלי, שותקת, מיטיבה, חזקה ומתפללת, זו של אבי.

כך אפוא, בעודי ממשיך בלימודי האוניברסיטאיים בסורבון, גמרתי אומר ללכת אל מקור החכמה היהודית בפריס וללמוד בבית מדרש לרבנים של צרפת, מקום שם השקוני הרבנים הגדולים ליבר, באך, אייזנשטאט וכהן, כמו גם החכם הדגול ז'ורז' ואידה, מן היין העז של היהדות.

עש כה וכה פרצה מלחמת העולם; ראיתי איך זרמו צבאות היטלר לפריס, והנחשול הכביר של תבוסת צרפת הטיל אותי לאלג'יריה, שממנה חזרתי עד מהרה לתת יד ללוחמי המחתרת של צרפת במאבק נגד השעבוד הנאצי.

מה היה טיבה של מלחמה זו לגבינו תיארתי בקווים כלליים בחיבורי, " מכתב לידי ערבי ". עם תום המלחמה זכיתי גם אני בטבילת אש, כרבים כל כך זולתי. בבשרי, כמו גם ברוח ובנפשי, ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי, הבינותי זאת תוך שלמדתי בדרך הקשה, מה חובתי כאדם.

טבילת אש זו נטעה בי תשוקה בל תרווה להכיר היטב את מקורותי. ממחרת הקרבות, לאחר שהשבתי לי את הכוחות, ששיקעתי במלחמה, היה בידי לשוב אל תהיותי הראשונות. מצד אחד, נחלצתי לפעילות לוחמת לשיקום היהדות במסגרתה של חברת כל ישראל חברים, במחיצתו של רינה קאסן, ומצד שני התמסרתי לעבודתי המדעית, בחקר עברו של עם ישראל לתקופותיו השונות.

לא ארכו הימים והזדמן לי לפרסם מאמרים, וכעבור זמן לא רב הוצאתי שני ספרים, שעניינם " המצב המשפטי של היהודי המרוקאי ויהודי צפון אפריקה בכלל ".

בעיה זו, שהטרידתני מאז היותי תלמיד צעיר בליציאון של אוראן, הוסיפה חריפות ואקטואליות ולבשה ממדים חדשים, מאז נתחדשה מדינת ישראל הריבונית על אדמת ישראל ובהכרח משכה אליה את כל הכוחות הרוחניים של יהדות צפון אפריקה.

מן ההשקפה היהודית, היו יהודי אפריקה מבודדים משך דורות, בהרבה מובני, מיהודי אירופה. היו אלה כמין שני גמדים של גוף אחד קטוע : האחד, שהשיג שוויון זכויות, הודות למהפכת 1789, שנתנה את האות לתנופת שחרורו, לא בצרפת בלבד אלא באירופה כולה.

השני שגובש על ידי מאות שנים של השפעה ערבית וחיים על אדמת האסלאם, שבצל ההשפעה הצרפתית נגאל אף הוא מכל ימי שעבודו. בכור המצרף של המחשבה המודרנית עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להתחבר עם הזרמים הגדולים של החיים היהודיים בזמננו ולמצוא בהם טעם ומשמעות לאוניברסליות שלה.

בהשקפה רחבה יותר מתגלה לנו ביהדות צפון אפריקה תופעה של אמנציפציה מהירה, שלא נוכל למצוא כדוגמתה בתולדות העם היהודי. האמנציפציה של ההמונים הרחבים באירופה המרכזית ובפולין, שהחלה במאה הי"ט, עדיין נמשכה כאשר באה הטרגדיה ההיטלראית והפסיקתה כחתף, בהשמידה את רוב המעורבים בה.

היהודי המוגרבי יצא לדרכו משפל המדרגה שלא ייאָמן : רק הדלות המנוולת ביותר של הגיטו האירופי המרושש ביותר יכלה להשתוות לדלות החומרית והרוחנית, שהיה אדם נתקל בה באיזה מללאח במרוקו, למשל. 

نشأة الخلافة العباسية

במאות ה-16 וה-17.

בעקבות חוסר הביטחון בתקופה של זעזועים בממשל, היו מדי פעם פורעים שפרצו לבתי כנסת. כפי שכתב רבי שמואל אבן דנאן בחיבור " דברי הימים ". בשנת של"ו – 1576 כשמל מלך עבד אלמאליכ, התנכלו פורעים במראכש ביהודים ובספרי התורה.

כפי שרשם רבי שאול סירירו, בתקופת שושלת הסעדית בשנת שע"א – 1611, בעת מלוך זידאן, שריף סעדי – 1608 – 1628, אירע בפאס כי בליל ראש חודש שבשנה הנכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת.

וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחובות. בג' אדר באו לעיר תאדלה Tadla  קרוב למראכש, החריבו בתים ושרפו חמישים ספרי תורה, ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים

בשנת 1623 בעיר תאפילאלת Tafilalet במזרחה של מרוקו קרוב לגבול אלג'יריה, התנפלו מורדים על היהודים, ובין השאר הרסו את בתיהם ואת בתי הכנסיות, וספרי התורה נרמסו.

בשנת שפ"ז – 1627, היו מהומות בעיר פאס, אלקסאר Ksar el Kbir בצפון מערבה של מרוקו כ-40 קילומטרמזרחית לעיר לאראש, וסביבתה, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו עשרה וביטלו ללמוד תינוקות בפאס ובאזאווייא.

בשנת ת"ו – 1646, הורה הסולטאן מוחמד ה-13, שעלה השנת 1637 ושלט עד שנת 1649, להרוס בתי הכנסת שבמללאח של פאס. בית הכנסת של התושבים נהרס בחי באלול ובכג בו נהרס בית הכנסת של המגורשים, ונטלו כל תשמישי בתי כנסיות, ולא הועילו כל הניסיונות לבטל את הגזרה על ידי שוחדות, ורק הצליחו להציל ספר תורה.

בכתב יד שנכתב על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השלישי נאמר כי בשנת ת"ו – 1646, נסגרו כל בתי הכנסיות וביום טו אלול, נכנסו באויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת לעיים…ובשבוע סדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקראת על שם אתאזי ( קהילת תאזה כמאה קילומטר מזרחית לפאס ). שבאמצע המאה ה-16 נכבשה, והגולים באו לפאס, והקימו בית כנסת לעצמם.

וביום צום גדליה, נתצו את בית הכנסת תלמוד תורה ובד' בתשרי שנת ת"ז נתצו את בית הכנסת של החכם יצחק אבזרדל, ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש. בהמשך מסופר על בתי כנסת שניצלו מהחורבן, כנראה הודות לשוחד.

רבי יוסף בן נאיים כתב על רבי חיים ויטאל שפעל בפאס, כי לאחר פטירתו בראש השנה שנת ת"ז – 1646, בין כיפור לסוכות החריבו הגוים בית הכנסת שלו. ( מלכי רבנן, דך לו, ע"ב, טולידאנו נר המערב, תרע"א עמוד 114 

למרות שבית הכנסת של התושבים היה חרב, התקבצו בו יהודי המקום, התפללו מנחה, ועשינו צעקה גדולה. בית הכנסת לא נהרס כליל, ונותרו כתליו. אנשי קהל התושבים שילמו כדי להציל את כותלי ועמודי שארית הנשארים.

 בימי שלטונו של מוחמד ה-13 נהרסו בתי הכנסת בפאס ובתיטואן לפי צו מאוגוסט 1646. הריסת בתי הכנסת מצביעה על כך שבחוגים הדתיים האסלאמיים הוסיפה להתקיים ההכרה בדבר מעמדם הבלתי חוקי.

בשנת 1650 – 1651 נהסו בפאס שלושה בתי כנסת : של התושבים, של המגורשים ובית הכנסת הגדול " תלמוד תורה ", כפי שכתב רבי סעדיה אבן גנאן, לפי אגרת יחס פאס, שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884 נהרס בית הכנסת של התושבים בפאס בי"ח באלול תה"ו – 1651, ובכ"ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים.

                    בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה כד תשרי הת"ז – 1647, נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אברג'יל. ובערב כיפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן קבוח, ובית כנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

רבי יוסף בן נאיים כתב : בשנת תה"ו ( תי"א, 1651 ) נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שחיברו פה פאס. כפי שרשם החיד"א : ובא מערי תאפילאלאת מזרע המלוכה ראשיד ובכוחו כבש הכל והיה למלך והיה שונא ישראל בתכלית והרס בתי כנסיות. הכוונה לראשיד השני.

חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

החינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם כי״ח. בתי הספר הראשונים נוסדו בתיטואן 1862) ובטנג׳יר (1865). על פי גישת מנהיגיה, האמינה כי״ח שרק על ידי שיפור מצבם החברתי-כלכלי של היהודים אפשר יהיה לקדם את מעמדם החוקי תוך כדי שילובם בתוך חברה הכללית. מוריה הקנו לחניכיהם יסודות ראשונים בשפה הצרפתית, בחשבון ובמקצועות פרודוקטיביים אחרים, ועד מהרה מצאו צעירים אלה את עצמם בשירות בתי ־ספר, שהקימה כי״ח בכעשר ערים במרוקו.

 עם בואם של הצרפתים למרוקו, נהנתה כי״ח מתמיכת השלטונות, אשר העניקה לה מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי. האלטרנטיבה היחידה לחינוך של כי״ח היו החדרים המסורתיים ותלמודי התורה המתוקנים, שהוקמו בערים פאס, מכנאס וצפרו על ידי ארגון ״אם הבנים״. בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאוגרפי הנרחב, הקיפה כי״ח בפעילותה אחוז קטן בלבד מבין הילדים היהודיים של מרוקו, וכפי שניתן לצפות היא התרכזה בעיקר בקהילות של הערים ־גדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה הפעילות של כי״ח תנופה חזקה. בסיועו של ה״ג׳וינט״ היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש, מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים, ובנוסף לכך היא דאגה לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים.

הישגיה של כי״ח מרשימים מאוד: במוסדותיה התחנכה כל העילית החדשה המודרנית של יהודי מרוקו. תרומתה לקידום החינוך המודרני במרוקו מרשימה עוד יותר. אם נשווה את רמת ההשכלה של היהודים לזאת של המוסלמים, הרי בתום תקופת השלטון הצרפתי רק 13% מהילדים המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר, לעומת קרוב ל-60% אצל היהודים. עם זאת, רק מעט מאוד יהודים יכלו להגיע ללימודים על-יסודיים, שכן גם אילו רצו להמשיך את לימודיהם, הרי מערכת החינוך הציבורית לא נטתה לקלוט אותם, ואכן בשנים 1945- 1955 פחות מ-500 יהודים השלימו את בחינות הבגרות. מספר מסיימי חטיבת הביניים העל- יסודית (4 שנות לימוד) היה ב-1955 – 268 בלבד, ולא יותר מ-30 סטודנטים יהודים למדו באותה שנה במוסדות האקדמיים במרוקו. הרוב המכריע של המעוניינים בהשכלה גבוהה נהג לצאת לצרפת.

ב-1956 היו במרוקו 82 בתי ספר של כי״ח שבהם ביקרו כ-30,000 תלמידים. ב-1960 הולאמו כרבע ממוסדות אלה והתקבלו אליהם מאות תלמידים לא יהודיים. נוסף על כי״ח פועלות גם רשתות החינוך ״אוצר התורה״ ו״אם הבנים״ וכן פועלים גם מוסדות תלמוד תורה וחדרים של חסידי חב״ד.

במרוקו שלאחר העצמאות הצליחו היהודים להרחיב במידה ניכרת את מערכת החינוך שלהם, ועם ביטול ההגבלות שחלו קודם לכן על כניסתם למוסדות העל-יסודיים הם הקימו שרשרת עניפה של בתי ספר עבריים, ששילבו השכלה תיכונית בחינוך הדתי.

אברהם מימראן – יהודי החצר

1723-1655־

מולאי ראשיד, מייסד השושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו, החזיר שקט ושלווה למדינה השסועה ותרם להשכחת ההרפתקה המשיחית.

אחיו ויורשו, מולאי איסמעיל (1727-1679), המהולל כמלך החזק בתולדות המדינה, הביא תהילה ליהודי ארצו. במיוחד לתושבי הבירה החדשה מכנאס. הוא בנה לקהילה שכונה מיוחדת, המלאח השלישי בתולדות מרוקו. בשעתו נחשב מלאח זה לשכונה היפה והנוחה בעיר, ושוכנו בה משלחות דיפלומטיות של המדינות הזרות.

בהסתגרה, לשם שמירת עצמאותה המוסלמית ואופייה, נזהרה עד כה המדינה מלהיפתח, יתר על המידה, לאירופה הנוצרית. בטוח בכוחו, שאף המלך החדש להרחיב יחסי סחר אל כל מדינות אירופה, לא עם הולנד בלבד.

בשל מדיניותו הבינלאומית וסלידתו מאצולת פאס הותיקה והמורדת, העביר בירתו למכנאס. המלך הסתמך על שלוש משפחות גדולות בקהילה היהודית: טולידאנו, מימראן ובן־עטר. שתי המשפחות הראשונות עלו לגדולה, עד כדי כך, שהאימרה העממית גרסה ׳׳לטולדאנוס ומימראנס ניתנה הארץ". למשפחת מימראן הייתה השפעה מכרעת על מדיניות החוץ של מולאי איסמעיל, ומעמדה היה גבוה ביותר.

אביו של אברהם מימראן, יוסף, היה סוחר אמיד במכנאס. הוא הראשון שהודיע למושל העיר, מולאי איסמעיל על מות אחיו המלך, מולאי ראשיד. יוסף הלווה לאיסמעיל סכום עצום, שאיפשר לו להקדים את מתחריו ולהכריז על עצמו כסולטן. יוסף נדרס למוות טרגי, על ידי סוס משתולל, כנראה בהוראת המלך האכזר, שנמנע מלהחזיר את ההלוואה. בכל זאת, מינה הסולטן את הבן, אברהם מימראן, כנגיד הקהילה היהודית וכיועצו למדיניות החוץ. למעשה, מילא אברהם מימראן תפקיד של שר החוץ והמסחר הבינלאומי, באין הפרדה בין התחומים בימים ההם. תפקידו היה מרכזי בסחר עם צרפת ובהתקרבות למלך לואי הארבעה־עשר. בעוד יריבו לשעבר של אברהם וחתנו על פי מצוות המלך – משה בן־עטר, דגל בקו פרדאנגלי, וסייע בחתימת חוזה השלום והידידות הראשון, בין מרוקו לאנגליה.

כנגיד הקהילה היהודית, לא גבה לבו והוא מילא תפקידו במסירות. במיוחד, כשהכביד מולאי איסמעיל את ידו על הקהילה היהודית, למימון מלחמותיו האיךסופיות, ותכניות בניה ענקיות שרוששו את המדינה. תפקידו הרם בחצר הקים על מימראן אויבים, במיוחד בקרב האצולה המוסלמית, שירדה מגדולתה. גם סופו של אברהם מימראן היה טרגי. הוא מת מהרעלה על ידי רופא המלך. משפחת מימראן שבה לאלמוניותה ולא נודעה עוד בתפקיד מרכזי בקורות יהודי המדינה. מבניה הידועים במאה ה-18 וה-19 חכמים מופלגים, ר׳ משה ר׳ שלמה ור׳ חיים מימראן, אשר השאירו יצירות חשובות בפרשנות התלמוד, הדרש והמוסר.

הקהילה.

החכמים הנהיגו את חיי הרוח והקהילה יחד עם הנהגה שבראשה עמד נגיד כבעבר. הם דנו בכל תחומי החיים, ופסקו לפי התקנות שנתקנו בפאס עד 1753 ונערכו על ידי רבי אברהם אנקווא, " כרם חמר ". ולמימון ההדפסה תרמו יהודים ממוגדור ומטנג'יר. ההשתתפות מעידה על החשיבות שייחסו מגורשי ספרד במרוקו לתקנות ויישומן בחיי המעשה.

אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי רבי יעקב אבן צור בתנ"ח – 1698, וכן על קיצור התקנות שנכתבו על ידי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822, והודפס בספרו " תורת אמת " במכנאס.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

גם לאחר ההדפסה, היו מצויים כתבי יד של תקנות אלה, שכנראה היו נדירים ויקרי ערך. ואחד מהם הכתוב קשטילייאנית באותיות עבריות נמסר במתנה על ידי דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו לתורגמנו היהודי אהרן אבן צור, והוצג על ידי בנו יצחק בתערוכה של מוצגים יהודיים בשנת 1187.

בעיות המימון של שירותי הקהילה.

בין הנשאים הנידונים במקורות הרבניים על חיי הקהילה, השגת המימון כדי לשלם לשומרי המללאח, מתנות לסולטאן בחגים המוסלמיים ובאירועים משפחתיים של בית הסולטאן. חלוקת המסים בין בעלי הכנסות שונות בקהילה. הדאגה לנצרכים ועוד. בעבר היו מנדבים בג' רגלים.

בשנות ה-90 של המאה ה-19 בעת מכת ארבה הטילו מס על הבשר ( גאבילה ), דבר שעורר התנגדות של כמה מחכמי פאס, ורבי יצחק אבן דנאן מכנה יוזמה זו " גזל עניים " שהרי גם השכבות הנזקקות לבשר חייבות לשלם ואין זה פרוגרסיבי.

רבי משה אלבאז מצפרו תקפ"ג – תרנ"ו – 1823 – 1896, שנשאל בנושא זה, ענה בשנת תרנ"ה – 1895, כי הוא תומך בביטול. בהביאו ראייה שכבר בימי הנגיד אברהם רותי במאה ה-16 תוקנה תקנה על הטלת מס על הבשר.

הויכוח בנדון פורסם בעיתונות באנגלית ב-7 באוגוסט 1896. למרות הכבוד שרחשו בני הקהילה לחכמים, הייתה תסיסה נוכח הפטור שנהנו ממנו תלמידי החכמים, ואולי בגלל מספרם הגדול, נותר עול המסים על מספר מוגבל של יחידים. 

נושא זה עלה גם בדורות הקודמים ועמדתם של החכמים הייתה לפי ההלכה, שאין להטיל מסים עליהם. בקהילה הייתה חברה של מתנדבים שחבריהן קיבלו על עצמם לעשות חסד עם הנזקקים. כפי שכתב רבי אבנר ישראל הצרתי יש בפאס שבעים חברים בחברה, בראשם עומד אדם הנבחר לכך, והם מתחלקים לשבע משמרות ולכל משמרת ראש.

הם משמחי כלות, הדואגים לכלות עניות, מבקרים חולים, דואגים למימון הריפוי והתרופות והם העוסקים בקבורת מתים.

מצבה של הקהילה היה חמור בפרוץ מגפות. בשנת 1893 פרצה מגפת קדחת, ומונו שלושה אנשים לדאוג לנצרכים מתוך קופת הצדקה המתחלקת מדי שבוע.. מגפה קשה פרצה באוגוסט 1901 וכל העיר סבלה ממנה, מוסלמים ויהודים.

כמעט לא הייתה משפחה שלא נפגעה. בעיקר נפגעו העניים שתנאי הדיור היו ירודים. קבוצת יהודים אמידה לקחה על עצמה לדאוג להוצאות הריפוי והתרופות לעניים. כל ישראל חברים שלחה אלפיים פרנק להקלת המצוקה.

אמצעי הענישה על העבריינים בקהילה היו חרם, קנס וגם בית סוהר בו נעצרו על ידי " טובי העיר " יחידים שסירבו לשלם או פיגרו בתשלום מסים לקהילה, והעציר שוחרר כאשר שילם, או מצא ערב להתחייבותו על התשלום.

בחברה השמרנית האופיינית ליהודי פאס שמרו בדרך כלל על מנהגים מקומיים, מהם המבוססים על הקבלה, והיו גם החמרות בדינים מסוימים.

חינוך הבנים.

במשך הדורות למדו הבנים בכותאב, שמטרתו להכשיר את הבן להשתתפות בחיי בית הכנסת והקהילה, אבל לא ניתנה השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי. הסתפקו בידע בסיסי בתפילות ובקריאת התורה. המורים היו חסרי הכשרה פדגוגית, והישגי הילדים היו דלים.

מסיונר אנגליקני שביקר בפאס בשנת 1870 כותב על בתי הספר העלובים בהם לא לומדים דבר חוץ מקריאת התפילות בעברית. מידע אמין יותר מסק רבי אבנר ישראל הצרפתי כתשע שנים אחריו. לדבריו, באים לבית הספר בגיל ארבע ולומדים קריאת האותיות, המלים, הפרשה והתפילה, ומפרט את הלימודים בגילים הבאים.

אין מקום קבוע לבית הספר, לעתים בחדר ליד בית הכנסת, או בחדר ששוכר המלמד. שלמה בו עוליל – יליד טנג'יר 1851 – 1921, מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש, ביקר בפאס ומסר דין וחשבון שפורסם בשנת 1822 לקראת פתיחת בית הספר של כל ישראל חברים בפאס.

לדבריו לומדים בבית הספר 945 ילדים, בשיטות מיושנות, ללא משמעת וללא מסגרת מחייבת. הילדים באים והולכים בזמנים הרצויים להם, ומשחקים במקום ללמוד. הוא גם הוסיף שרמת ההשכלה של יהודי פאס היא נמוכה, והנחמה למצוקתם היא באמונה הנשמרת בקפדנות.

בדין וחשבון של דניאל הירש מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בטנג'יר בנכתב בחמישי במאי שנת 1873, נאמר שיש לחשוב על פתיחת בית ספר בפאס, ובלבד שיימצאו מורים מתאימים. ארבע שנים לאחר מכן נמסר שלפי דעתו של מר לוי, שליח של כל ישראל חברים, יש חשיבות בפתיחת בית ספר בעיר זו, בה קהילה יהודית גדולה והנמצאת תחת פיקוח ישיר של הסולטאן. 

" לביא : שאג בקזבלנקה.

החלטת האו"ם בדבר חוקת ארץ ישראל, הביאה להתעוררות גולה בקרב יהודי צפון אפריקה והיא נתפסה על ידי יהודי מרוקו כ " ביאת המשיח " וכמימוש חזון אחרית הימים. לגבי יהדות זו, שהייתה ספוגה חיבת ציון והייתה קשורה בקשר מיסטי, כמעט, לירושלים, הצביע האו"ם בכ"ט בנובמבר , הייתה בבחינת " אצבע אלוקים " ומי , אם כן, ימלאנו לבו להתכחש לרצון האל ?

להט זה גבר לאחר הקמת מדינת ישראל וניצחונו של צה"ל במלחמה נגד שבעה צבאות ערבים. מתוך התעלות נפש של שיבת ציון, ללא צו מגבוה, נטשו אלפים מיהודי מרוקו את בתיהם ושמו פעמיהם למולדתם הצעירה, החדשה.

הקמתה של מדינת ישראל, באה במקביל למאבק לעצמאות בכל שלוש ארצות המגרב. מאבק אנטי צפרתי זה, הוליד בירושלים חששות לגורל היהודים בצפון אפריקה. בהתייעצות עם מנהיגי ישראל לבין ראשי היהדות העולמית הובע חשש פן הפרעות ביהודי בגדאד בשנת 1941, יישנו בקזבלנקה ובערים מרוקניות אחרות ומכאן התעורר הצורך " ללמד בני יהודה קשת ".

תפישה זו הלמה גם את השקפת עולמה של הציונות. מאז ומתמיד רווחה ביהדות ההשקפה כי " בני ישראל עברים זה לזה " וכי גורל אחד מלכד את עם ישראל, בכל תפוצותיו. השקפה זו, בא לידי ביטוי מעשי ערב ולמחרת קום המדינה.

מחשש פן החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, תקומם האוכלוסייה הערבית נגד המיעוטים היהודיים בארצות ערב, יצאו מתנדבים מישראל ומחו"ל לפעולה בקרב הגלויות היהודיות במצרים, בסוריה, בלבנון בעיראק.

בדיונים שנערכו בירושלים, בהשתתפותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון ז"ל, נשאלה שוב ושוב השאלה : האם השכר הכרוך בהקמתם של ארגוני הגנה במדינות ערב, שקול כנגד הסיכון הרב שהקיבוצים היהודים נוטלים על עצמם ? 

הועלתה אז הטענה כי כאשר יהודים נתפסים עם נשק בידם, הם מוקעים מיד כ " סוכנים ציונים " ולא זו בלבד שהם משלמים לרוב בחייהם, אלא שגם הקהילה היהודית סובלת מכך והפיקוח עליה גובר. אך בן גוריון ראה בעצם ההיחלצות להגנה על יהדות התפוצות, מעין תוספת צידוק לקיומה של מדינת ישראל ומימוש חזונה הציוני.

הוא סבר, כי מדינת ישראל חייבת להיחלץ מיד לעזרתם של יהודי צפון אפריקה ויחד עם גורמים יהודים אחרים, חייבת היא לסייע להם להגן על עצמם מפני פורעים אפשריים.

אך כבר מראשית הפעולה נתעוררו כמה קשיים אובייקטיביים. בניגוד ליהדות אירופה שהייתה ידועה ומוכרת ומנהיגיה פעילים בתחומים שונים של התנועה הציונית, יהדות צפון אפריקה הייתה עדיין בבחינת " ארץ לא נודעת ".

המאבק לעצמאות ישראל והמאמץ להציל את שארית הפליטה באירופה, לא אפשרו מחקר מעמיק וממצה על יהדות מרוקו, תכונותיה, רמתה ואורח חייה. על כך גם בהקשר להתארגנות ההגנתית. לא מצאו ציד התשובות לכמה שאלות נכבדות : האם מסוגלת יהדות מרוקו לפתח פעילות מחתרתית ?

האם מסוגלים חברי תנועות הנוער הציוניות לשמור סוד ? האין הם קשורים יותר מדי להוריהם ? ומה תהיה עמדת המבוגרים – האין הם רואים עצמם צרפתים, יותר מאשר " ציונים " ? 

אך כאן נכונה לכל העוסקים בכך הפתעה רבתי. עוד לפני קום המדינה, ובמסגרת הפרוטקטוראט הצרפתי, עשו יהודי מרוקו כמה ניסיונות להתארגנות להגנה עצמית. יהודים ששירתו בצבא הצרפתי, הקימו גרעיני הגנה במקומות שונים, לרוב אף ללא עידוד מצד פרנסי הקהילה.

הצעירים היהודים נהגו בזמנו להתכנס בבתי הכנסת ודבר זה הוליד בקרב מנהיגי הקהילה חששות מפני התנגשות עם השלטונות הצרפתיים. צעירים אלה באו מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות וכן מקרב ארגון הצופים היהודים, ה " דז ".

הם לא היו מצוידים בנשק והתאמנו בסכינים ובאלות. כולם היו ספורטאים טובים ובעלי כושר גופני מעולה ועצם הופעתם בסמטאות הגטאות היהודיים, היה בו כדי להרתיע.

הצורך היהודי להתארגן להגנה עצמית נבע מהאווירה ששררה בצפון אפריקה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. משטר וישי, בראשותו של מרשאל פטאן, נגש ביהודים והיפלה אותם לרעה. חרף סירובו של הסולטאן, סידי מוחמד בן יוסף, להחיל עליהם את " חוקי נירנברג " – זכו היהודים ליחס משפיל והם נחשבו לאזרחים ממדרגה שנייה.

הידיעות הראשונות בדבר השואה שפקדה את יהדות אירופה, היכו את יהודי צפון אפריקה בהלם וגרמו להם זעזוע עמוק. רבים חששו לחייהם ולמרות נחיתת צבאות בנות הברית, ב-8 בנובמבר 1942, הם גילו יחס של חשדנות כלפי קציני וישי שהמשיכו לשרת במנגנון האזרחי.

ערב נחיתת צבאות בנות הברית נשקפה אפילו סכנה ממשית לחייהם של היהודים : לוחות המודעות בקזבלנקה, כוסו בכרזות אנטישמיות שהודבקו על ידי " לגיון הלוחמים הצרפתים ". הכרוזים קראו לעריכת טבח ביהודים ב-15 בנובמבר 1942 ולשריפת בתיהם.

התושבים הערבים לא נענו אומנם לקריאה זו, אך הם המתינו לשעת כושר. ליד שערי הגטו, הם נהגו לומר לשכניהם היהודים " בקרוב נגיע " סידי אלחאג' " – כינוי להיטלר, הוא יגרש את הצרפתים ואז יגיע גם תורכם ".

אך התקווה שטנית זו לא התממשה. ב-8 בנובמבר 1942, כבשו האמריקאים את קזבלנקה והיהודים יצאו מסמטאות הגטו והקבילו את פני משחרריהם בפרחים ובתרועות גיל. אך שמחתם נמשכה יום אחד בלבד. למחרת ב-9 בנובמבר, פרץ המון ערבי לסמטאות הגטו ופרע פרעות ביהודים.

הפורעים שרפו בתי כנסת ובתי ספר והתנכלו לעוברים ושבים. אך אירע מעשה פלא : צעירים יהודים רבים, מהם ששירתו בעבר בצבא הצרפתי, התארגנו מיד להגנה עצמית. הם הצטיידו באלות, בבקבוקים ובאבנים והתייצבו בגלוי נגד הפורעים הערבים.

תוך זמן קצר נהדפו הפורעים מרחובות הגטו ולא העזו עוד לבוא בשעריו. מפקדת הצבא האמריקני שיגרה למקום יחידה של חיילים סנגאלים, שהשתייכו לכוחות " צרפת החופשית " והם נטלו אל עצמם את הגנת המללאח.

שחרורה של צפון אפריקה מעול שלטונה של וישי, יצא את המפגש הראשון בין יהדות מרוקו לבין יהודי התפוצות. קצינים וחיילים אמריקניים נדהמו למראה מצוקתם הכלכלית של היהודים ומצבם החברתי הירוד.

תוך זמן קצר נרתמו ארגוני הסעד היהודיים לפעולה וסיפקו מזון, בגדים ושירותי רפואה למרכזים היהודיים השונים. ה " ג'וינט ", בעיקר, הוכיח סולידריות יהודית מופלאה ופעל בתנופה כפי ששום ארגון יהודי לפניו לא עשה כן.

הודות לתקציב נדיב, הוקמו במרוקו תחנות לטיפול באם ובילד, נפתחו מרפאות לריפוי מחלות מדבקות. ניבנו בתי יתומים ובבתי הספר של " אליאנס " אורגן מפעל הזנה שממנו נהנו כעשרת אלפים תלמידים.

אך ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל ומפקדת " ההגנה " ידעו כי אין בכך די. בחושיו הבריאים ובחזונו המופלא, הבין בן גוריון – כבר אז – כי לאחר השואה הנוראה באירופה, הפכו היהודים בארצות ערב למאגר כוח האדם העיקרי של התנועה הציונית ויהיה הכרח לשלבם במאבק לעצמאות ישראל.

לימים דוד בן גוריון, ישנה את התפיסה ויהפוך את יהודי צפון אפריקה לנטל ועומס על תקציב העלייה, והראייה, העדיף הוא משיקולים שאני משאיר לכם לבחון אותם, להעדיף את יהודי שאר הארצות על פני יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט. על זה אתן להיסטוריה לשפוט אותו – אלי פילו

וכך על פי  הוראות מפקדת ה "הגנה " באירופה, הגיע באביב 1943 למרוקו, השליח הישראלי הראשון לצפון אפריקה – אפרים פרידמן, חבר קיבוץ בית אורן, מוותיקי ה " הגנה " ומפעילי עלייה ב'. אפרים פרידמן, לימים בן חיים, ומחלוצי הדיפלומטיה הישראלית באפריקה, הגיע למרוקו עם תעודות מזויפות ובמדי קצין של צבא " צרפת החופשית ".

אפרים בן חיים לא ידע דבר על מרוקו ולא העז לנחש איזו יהדות זו. על כן מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר גילה יהדות חמה, בעלת שורשים יהודיים עמוקים וחדורה אמונה גדולה בתקומת ישראל. אפרים בן חיים לא הסתפק בביקורים במרכזי הקהילות העירוניות, אלא יצא גם לערי השדה והגיע לכפרים נידחים בהרי האנטי אטלס.

באחד הכפרים הללו, הוא גילה את הרב המקומי כאשר הוא יושב במערה אפלה וסביבו כמה תלמידי חכמים. הרב דיבר עברית תנ"כית ובשפה ציורית מאוד הוא תיאר את מצבם הקשה של בני כפרו והביע תקווה לסיוע מהיר מצד " הציונים "

כשאר יצא השליח הישראלי המערה עמדו בפתחה כל יהודי הכפר, כשהם מחזיקים בידיהם את כל מטלטליהם. אפרים בן חיים שאל בתמיהה : " מה זה " ? והם ענו לו במקהלה : " אנו הולכים אתך לירושלים ".

ברם, התנאים לעלייה לארץ ישראל לא היו בשלים עדיין. המלחמה טרם הסתיימה. דרכי הים היו חסומות והיישוב היהודי טרם נחלץ למאבק על עצמאותו. אך הזרע זרע אפרים בן חיים נבט במהרה והשנים הבאות היו שנות ההכשרה לקראת העלייה.

עד סוף 1943 קמו בכל שלוש ארצות " המגרב " גרעינים ציוניים, ששמו להם למטרה לעודד את העלייה לארץ ישראל.

עם סיום המלחמה השתפרו התנאים לפיתוח פעילות ציונית במרוקו. ב-7 במאי 1945, חידש המושל הצרפתי את סמכות ועד הקהילה, והוא קבע בצו את חובת הבחירה למוסדותיו. גם ההסתדרות הציונית במרוקו חידשה את פעילותה, אך כי להלכה – כ"סניף " של הפדרציה הציונית בצרפת ולא כתנועה עצמאית.

בפאס, בירתה הרוחנית של יהודי מרוקו, קם " מועדון הרצל " ללימוד השפה העברית. ברבאט קם " מועדון פתח תקוה " ואילו בערים אחרות קמו מועדונים על שם ביאליק ואליעזר בן יהודה. בקזבלנקה – התרכז החינוך העברי בשלוש אגודות : " מגן דוד ", " חובבי השפה העברית " ו " קרל נטר ".

אך החידוש הגדול נגע למוסדות " אליאנס " : למרות הזיקה העמוקה לצרפת, גילו ראשי הקהילה היהודית יתר עצמאות והורו ללמד עברית בכל מוסדותיו של ארגון זה במרוקו. הייתה זו החלטה מהפכנית ממש, שהביאה בהדרגה לחיזוק מעמדה של התנועה הציונית במרוקו ולהגברת זיקתה לארץ ישראל.

המנהיגים היהודיים המקומיים ראו אז בבן גוריון מעין " משיח " והם מילאו ללא ערעור אחר הוראותיהם של שליחי הסוכנות היהודית. הערתי שלי – אלי פילו – לימים יתברר שגם בן גוריון וגם הסוכנות לא החזירו את האהבה הזו ליהודי מרוקו הנפלאים  וגם לא לתמיכה של התנועה הציונית העולמית – עד כאן הערתי.

פעילות ציונית זו, גם אם הייתה עדיין מוגבלת , הניבה מיד פירות בשני תחומים : עלייה והגנה. בשנת 1945, עלתה לארץ ישראל קבוצה ראשונה של עשרה חלוצים ממרוקו. בראשותו של אלי מוייאל – מי שעתיד היה להיבחר לכנסת ומי שכיהן כסגן שר התקשורת בממשלת גולדה מאיר.

בסוף 1946, השתתפו שמואל – סאם – אבוטבול – אביטל – כיום פקיד בכיר במשרד הביטחון – ואלי אוחיון, בקורס הראשון ליהודי הגולה, שנערך מטעם ארגון " ההגנה ". בשובם לקזבלנקה, נרתמו אביטל ואוחיון לארגון העלייה לארץ ישראל, בחודשים שקדמו להקמת המדינה.

אך עדיפות במתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הייתה נתונה באותן הימים ליושבי המחנות, ניצולי השואה. כל עוד המאבק לעצמאות ישראל התנהל באפיק המדיני בלבד – לא הייתה בכך שום סכנה.אך כאשר נרתמו ארגוני המחתרת העברית למאבק אלים נגד השלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל, הביא בדבר גם להחרפת המתיחות בין יהודים וערבים בצפון אפריקה. 

חרם אנקונה

היהודים שבערי איטליה וטורקיה לא יכלו לסלוח על מעשה אכזרי זה, ובקשו לנקום בעיר אנקונה.

בכתב זעקה נוגע ללב, שהפיצו בין קהילות היהודים, קראו להחרים את העיר אנקונה, ולא לסחור עמה. מטרה נוספת היתה לחרם זה, והיא, עידוד הדוכס די אורבינו מפיזארו, שמרד באפיפיור, ופתח את דלתות עירו בפני מרבית גולי פורטוגל שהצליחו להימלט מאיומי האפיפיור באנקונה. לדעת המחרימים, הימנעות ממסחר עם אנקונה ירבה את המסחר עם פיזארו, בכך יקיימו את הבטחתם לדוכס להשיב לו גמול על חסדו, וגם יעודדו אותו להמשיך במלחמתו באפיפיור, ובמעשיו הטובים למען היהודים הגולים.

אולם תושבי אנקונה היהודים שחששו פן יבולע להם, ובראשם רבם ר׳ משה באסולה, פנו בתחנונים לגדולי הדור שימנעו את הטלת החרם.

הכח המניע מאחורי יוזמה זו, היתה העשירה הידועה, הצדקת מרת דונה גרציה ע״ה, וחתנה דון יוסף הנשיא, שניסו להפעיל את השפעתם על גדולי הדור שייענו להטלת החרם.

סביב בקשה זו התעורר פולמוס הלכתי, כאשר דעת המהר׳׳י בן לב משאלוניקי ועוד חכמים, נוטה להסכים (שו״ת מהר״י בן לב סימן ל״ט), ודעת ר׳ יהושע צונצין ועוד חכמים (שו״ת נחלה ליהושע סימנים ל״ט מ׳) מתנגדת להצעה, (וראה עוד בשו״ת המבי״ט ח״א סימן רל״ז).

מתחילה הצליחו מאמצי המחרימים, והסוחרים היהודים מארצות הסביבה (בעיקר משלוניקי שביוון) החלו להדיר רגליהם מנמל אנקונה, דבר שגרם נזק ניכר לתושבי העיר ולהכנסות האפיפיור. אולם בעקבות הפולמוס ההלכתי התערער כח החרם, עד ששקע לגמרי.

הצלה פורתא, זכרון הקדושים

רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום.

בורא עולם השאיר פליטה, נצר יחיד, הלא הוא ר׳ יוסף אחיו של ר׳ שלמה.

בדרך לא דרך ניצל ע״י הטורקים משריפת המוקד, ובעזרתם נמלט על נפשו דרך האי מלטה לדמשק שבסוריה.

כך ידוע במסורת המשפחה. ככל הנראה הדבר התאפשר בעקבות פעולתם הנזכרת לעיל של הגברת דונה גרציה וחתנה דון יוסף נשיא. אולם יתכן שנמלט יחד עם קבוצה של שלושים ושמונה יהודים שהוגלו לאי מלטה בהוראת האפיפיור. אנשי אותה קבוצה הצליחו להימלט בסופו של דבר, כפי המסופר בספר עמק הבכא שם, ויתכן שמשם הגיע ר׳ יוסף לדמשק.

אותו נצר פארותיו רבו, ועל יובל שלח שרשיו, וממנו התפשטה משפחת פינטו, ולא כלתה בחסדי ד׳ כי לא כלו רחמיו.

אולם גם הניספים לא נשכחו.

בכל דור ודור נהגו צדיקי המשפחה, לאחר התקדש היום הקדוש – יום כיפור, בסיום התפילה המיוחדת המרטיטה ומרגשת – כל נדרי, כאשר כל היהודים שבים בתשובה, מטהרים מעוונותיהם ומתדמים למלאכים, לערוך השכבה ותיקון נפש לאותם נשמות קדושות וטהורות – נשמות ר׳ שלמה ורעיו. זכרון לאותם קדושים, אשר מנשרים קלו ומאריות גברו, ומקומם בגנזי מרומים בין שרפי מעלה, במדור המיוחד של מקדשי השם, הנהרגים על קדושת שמו יתברך.

כך נהגו דורות רבים בבית הכנסת במוגאדור, ואף לאחר עלותו של הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל לארץ, המשיכו במנהג זה בבית מדרשו עד פטירתו, ועוד כמה שנים אחר כך.

בשנת תש״ס נחנכה ברוב עם מצבת זכרון לזכרם של הנעקדים הי״ד. האנדרטה הוקמה ע״י ממשלת איטליה במקום עקידת הקדושים בעיר אנקונה. מאז מתכנסים יהודי איטליה כל שנה בתשעה באב באתר הזכרון, לקריאת קינות בצוותא, ולערוך אזכרה לאותם קדושים.

רבי יוסף פינטו מגיע לדמשק

בתחילת המאה השש עשרה למנינם, בעקבות גירוש ספרד, נדדו מרכזי התורה ממקומם. בתורם אחר מקום מנוחה, התפזרו במקומות
שונים בעולם, והתיישבו באותן ארצות אשר פתחו את שעריהן בפני הגולים. אחד המוקדים המרכזיים ״'שאליהם פנו הגולים היו ארצות מזרח הים התיכון. בעקבות התבססות הממלכה העותומנית באותה תקופה, חפצו שליטיה בבואם של היהודים לממלכתם, מתוך הכרה בנאמנותם ובכוחם הכלכלי. כך אנו מוצאים בשנים אלו פריחה ושגשוג של מרכזי התורה בכל האזור, בארצות הבלקן וטורקיה, ובריכוזי היהודים בארץ ישראל וסוריה.

כאשר נמלט ר׳ יוסף פינטו מאש המוקד, מצא מקלט בעיר דמשק, שישוב היהודים החל לשגשג בה באותם ימים.

בבואו לשם, מצא את בן משפחתו הדגול מרבבה, ר׳ כלב פינטו, אשר היה בעל השפעה גדולה בקרב היהודים, והיה יוצא ונכנס בבית המלוכה. ר׳ כלב עזר רבות לאחיו היהודים להצילם מפני שונאיהם הגויים, שמעו יצא בכל הארץ, והשפעתו והגיע עד לצפת.

רבי יוסף אשר בקושי נמלט מתופת ההריגה, לא נפל ברוחו. אימי המאורעות הקשים שעבר, לא הצליחו למוטט את רוחו הגדולה, ולו במעט. על אף היותו כבר בשנות השבעים לחייו, התחיל מסכת חיים חדשה. שלח ידו במסחר, עשה חיל, והתעשר. וכך מתארהו בנו באחת מהקדמותיו– מתוך הקדמתו לספר כסף נבחר –  : ״גביר אביר הרועים, איש חיל רב פעלים, בא באנשים, חכם חרשים, נישא ומאד נעלה, לשם ולתהלה״.