משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
במאמר זה ייעשה נסיון לשרטט דמותה של משפחת לוי אבן יולי, שמילאה תפקיד נכבד בתולדות היישוב היהודי ברוקו בתקופה ממושכת, ואחר כך כמעט נשכחה.
משפחה זו נכבד זו, שעמידה מקרבה סוחרים גדולים מפורסמים בסחר החוץ של מרוקו, חצרני מלכים, נגידים ורבנים בעלי שם, אין לנו עליה מידע רב במקורותינו. אחד הגרומים לכך הוא הקושי לזהות את יוצאיה, מפני שבמקורות ובמסמכים, הושמט לעתים שם המשפחה " אבן יולי ", ובדורות האחרונים נעלם כמעט לגמרי, נראה שהיו בין המגורשים מספרד שנקלטו במרוקו.
אליהו לוי, מבני המשפחה, סיפר לשמואל רומאנילי " קורותיו בלשון ספרדית צחה….והוסיף ….כי מיני קדם ציר בספרד שלח במצות המלך ( משא בערב ). לשון ספרדית שגורה הייתה בדורות ההם רק בפיהם של המגורשים וצאצאיהם.
משמעות השם " אבן יולי " אינה ידועה לנו לעת עתה. מסורת היא, אמנם, שנקראים כך על פי ראשי תיבות הפסוק " יבואו וישתחוו לפני ה' ". אך וודאי אין זה אלא דרשת שם בלבד, שתכליתה להבליט את ייחוסם, מעלתם וכשרותם הדתית ואינה המשמעות האמיתית של השם.
משפחות הלווים במרוקו נשאו כיוונים שונים : בן צפת, בן טובו, בן חסדאי, בן שטון, בן שושן ועוד כנראה, כדי להבחין ולהבדיל בין המשפחות השונות. אבן יולי הוא כינוי מעין אלה, ומן הצורך לחקור את משמעותם. בדורות האחרונים הולכים כינויים אלה ונעלמים, ולא נשאר בידם אלא הכינוי הכללי – לוי.
הראשונים ממשפחה זו שאנו יכולים להצביע עליהם בבירור, הם האחים אהרן ומשה הלוי, אבי שמואל שנייחד עליו את הדיבור להלן. זכרם בא בתשובה של רבי יעקב אבן צור " הוציא אהרן הלוי נגד יורשי משה הלוי אחיו, כתב יד אביהם בלי קנין…שהודה שיש בידו משל אהרן הנזכר סך כך וכך…ותבע אהרן מכח פתקא והנאמנות אשר בה, שיפרע הרב שמואל בר משה הנזכר מה שנשאר לו , יען ממון אביו הרב משה, נכנס בידו "
אף על פי שאין הכינוי – בן יולי – נזכר, ברור ששהם מדובר, וכל הסימנים מעידים על כך . שם הבן, שמואל הלוי, וכך מאזכר יעב"ץ את הנגיד שמואל הלוי בפסקיו, ללא תוספת אבן יולי. מדובר בה עסקים עם גויים, נוצרים וערבים על יצוא שעווה ועל נסיעות לסאפי, עיר נמל בדרום מרוקו.
אהרן שול אגרת למכנאס, עיר הבירה, למשה הנמצא בסאלי, אלו הן הנמלים שבהם פעלו סוחרי היצוא והיבוא הגדולים, והולמים הדברים את הידוע לנו אחר כך על בני " אבן יולי ". מתשובה זו נמצאנו למדים, שרבי משה הלוי, אביו של שמואל, נפטר לפני שנת ת"ס. כבר אז היה שמואל סוחר גדול ועם פטירת אביו נכנס כל ממונו בידו. קרוב הדבר שהיה אז שמואל כבן שלושים.
משה ואהרן הם מנכבדי הקהל. על אהרן אומר יעב"ץ בתשובתו " הייתי נשמט ממנו לסיבה ידועה לי, עד שהרב עלי רעים, ושלוח שרים רבים ונכבדים לחלות פני. מתי מת אהרן זה ומי היו בניו, איננו יודעים. בכל אפן, נראה שביתו היה במכנאס, כי משם שולח הוא אגרת לשמואל. ודומה שאהרן הלוי, החתום על הסיפור המתפרסם ללן, הוא מזריו, כי הוא נשא את שמו.
הנגיד שמואל הלוי אבן יולי.
את שמעו אנו שומעים בדורות שאחריו, אך חייו ופעולותיו ידוע לנו רק מעט. לפיכך, כל פרט שנוכל לאסוף ביחס לאישיותו הוא חשוב. בשנת ת"ס היה שמואל בין הסוחרים הגדולים. אמנם, בכל תקופת מלכות מולאי אסמאעיל 1672 – 1727לא מילא שמואל, כנראה, שום תפקיד ציבורי.
בשנת ת"פ – 1720 – אנו שומעים עליו, שקנה את חלק של שמואל מימראן בעזר הבשר במכנאס. באותה שנה ניתן פסק דין בתביעה שהייתה לבאי כוחו ושליחיו של הגביר משה בן עטר הנגיד, נגד שמואל הלוי וחברו מרדכי דילוייה.
כל שאנו יכולים לומר עליו הוא, שהיה סוחר מצליח, בשנים תפ"ח – ת"צ, שנות מלכותם של מוחמד אדהבי, ומולאי עבד אלמליך וקצת ממלכות עבדאללאה, שימש כנגיד מימון בן אפרים ולא שמואל הוי אבן יולי.
מתי נתמנה לנגיד ?
מתוך רשימה בכתב יד, שהעתיק הרב יוסף משאש, נצאנו למדים, כי בשנת תצ"ב כבר היה שמואל נגיד, הממלא תפקידו במסירות נפש וז"ל הרשימה :
בשנתינו זאת התצ"ב לבריאת העולם בחודש אדר ב' בו עבר על נפשנו םחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק והחסיד כמוהר"ר שמואל הלוי אבן יולי יהי אלקיו עמו ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתן ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
אשת החייט
בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא כמו כולם, אהבתי את הצבא, אהבתי את התפקיד שיועד לי ומילאתי אותו במסירות רבה ובנאמנות. עסקתי במלא הרצינות במשימות שהוטלו עלי והשתדלתי למלא אותן על הצד הטוב ביותר. בבסיס בו שירתתי הייתה אווירה נהדרת, לא היו הבדלי דרגות ולא שאלו מהיכן באת. חשובים היו רק הקישורים שלך וביצוע המשימות. התייחסו אלי בכבוד והחזרתי כבוד ובאווירה נעימה וחברית נטולת כל אפליה למדתי להועיל והשתדלתי לתרום למדינה כמיטב יכולתי.
לקראת שחרור הייתי בחרדה לבאות כיוון שידעתי שיהיה לי קשה בחוץ. מבחינתי הצבא היה חממה אוהבת ותומכת ובשחרור עמדתי לאבד את זה. כשחזרתי הביתה לבית הורי בקריית שמונה נוצר אצלי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא. לא היו לי חברים רבים, ואלה שהיו עזבו את העיירה כדי ללמוד או לעבוד בעיר הגדולה. הסתובבתי כמה שבועות חסר מעש, בערבים הייתי הולך למרכז העיירה להתפנק לי על איזה עוגת, קרם -שניט, כדי להמתיק קצת את החיים החדגוניים.
אחרי זמן מה הוצאתי מארגז המצעים את הצבעים, המכחולים והבדים שלי והתמסרתי כל כולי לתחביב ילדותי – הציור. התחלתי לצייר בגיל צעיר מאד, בבית לא עודדו אותי במיוחד כאילו שזה היה דבר טבעי שילד יתחיל לצייר בעצמו. הורי היו אומרים לי: "זה בגנים שלנו יש במשפחה הרבה ציירים", ומסרו לי את שמות כל הציירים במשפחה. זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי ללא הפסקה, חזור וצייר את השדות הירוקים, פרחי הבר צבעוניים ואת הרי נפתלי הנישאים שראיתי מחלון חדרי. התמסרתי ברצינות לציור והוא הפך להיות הדבר החשוב בחיי. הצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע שהזכירו בסגנונם את ציורי האימפרסיוניסטים. מלכתחילה למדתי לצייר לבד, תוך התבוננות בספרי רפרודוקציות של אומנים צרפתים. עכשיו השתכללתי ושילבתי סגנונות – התחלתי לצייר את הגליל בצבעים של פריס, בחלק מהציורים שלי הצלחתי להעביר לבד הלבן את הרכות של רנואר, את החופש הסוראליסטי של ואן גוך ואת השימוש בגווני הצבעים של מאטיס.
אחרי חמישה חודשים היו לי מספר ציורים גמורים ומשופצים והשתתפתי בתערוכות ציור קבוצתיות בקריית שמונה ומחוצה לה. כמה מהמבקרים בתערוכות אמרו לי: "עזוב את החור הזה! סע לפריז ללמוד ושם גם תוכל להתפרסם" אך אני הייתי מאוד קשור להוריי המבוגרים וקשי היום ולחדר וחצי דל הרהיטים שהיה לי ביתי היחיד. לא ראיתי את עצמי עוזב את העיירה ואת אנשיה הפשוטים. נשארתי במקומי והמשכתי לצייר את מה שראו עיניי. קניתי כן ציור גדול ויקר וביקרתי לעתים קרובות בחנות היחידה לצרכיי אמנות שהייתה בעיירה. על מוזיאונים, תערוכות ולימודים מסודרים לא היה בכלל מה לדבר. השתדלתי מאוד לנסוע באוטובוס לקריית האומנים בצפת, בניסיון להתעדכן בחידושים האחרונים באומנות, אבל גם לזה לא תמיד מצאתי את הכסף. המשכתי לצייר יום ולילה. אמי דאגה להניח מדי פעם ליד כן הציור ספל קפה שהיה נשאר שם עד שעות הערב או עד שהייתי טובל בו את מכחולי בטעות.
יום אחד בעודי מרוכז בציור שמן על בד – נכנסה אימי ואמרה: "דויד, אני צריכה את עזרתך – קיבלנו כמה חליפות ערב מהדוד סימון מאמריקה, נראה לי שלא חסר להם שם אוכל כמו אצלנו, החליפות ממש כמו אוהלים, הן לא מתאימות לך או לאבא, שמעתי שיש לידינו איזה חייט רומני, תשאל אותו אם הוא יכול לעשות משהו עם המעילים. בקושי ניתקתי את עצמי מהציור, תוך שלבשתי את מעילי נתתי בו מבט אחרון וידעתי שהוא עדין לא גמור. לקחתי את שני מעילי החליפות מאמריקה ויצאתי אל החייט מרחק חמש דקות הליכה מביתי.
ביתו של החייט טבל בצמחיה, ובעיני הצייר שהיו לי אז נראה הבית כגזור מתוך ספר. עברתי שביל צר ומצאתי את עצמי מול דלת כניסה בצבע כחול – ביתו ומבצרו של החייט הרומני. דפקתי קלות בדלת הכניסה ואחרי כמה רגעים פתחה את הדלת אשתו של החייט. סקרתי אותה לכל אורכה. היא נראתה לי כבת ארבעים, ארופאית וחייכנית, גבוהה יחסית, דקת צוואר ובעלת עור בהיר ושקוף. עיניה הגדולות והירוקות סקרו אותי. חשתי את ליבי הולם בפראות, היא הזכירה לי את אחת הדמויות בציור של רנואר, זאת עם השדיים המלאים…
"שלום" אמרתי לה וקולי רעד מעט, "באתי אל החייט". היא פתחה את הדלת לרווחה ואני נכנסתי פנימה. ביתם היה קטן מאוד אך מסודר, נקי וכולו אומר חמימות. על הקירות היו תלויים כמה צילומים משפחתיים ישנים בשחור לבן, נתתי דעתי בתמונה קטנה בגווני אפור אשר הייתה תלויה על הקיר, בין הצילומים. כל טכניקות הציור המוכרות לי היו מרוכזות בתמונה הקטנה הזאת. הבחנתי מיד בדמיון הרב בינה לבין בעלת הבית ושאלתי אותה: "מי האישה היפה בתמונה?" היא הסמיקה וסיפרה בעיניים בורקות על צייר רומני מפורסם שצייר אותה ברומניה בגיל עשרים. הבטתי עמוק בעיניה ותוך כמה רגעים שכחתי מהי מטרת בואי לבית הזה.
בעל הבית, שקוע בכורסת עור ישנה ובקריאת שבועון רומני מהחודש שעבר, הסיר את משקפיו ומבטו נפל על המעילים שבידי. הוא לקח אותם, מישש אותם ביד מקצועית, העביר אותם מצד לצד ואמר לי: "שמע בני, את המעיל הקיצי אני יוכל להתאים למידותיך, אך אין לי מה לעשות עם מעיל הצמר, ראה, יש חור גדול בדיוק בחזית המעיל", הוא הכניס את אצבעו דרך החלק האחורי של המעיל כדי להבהיר את דבריו ומיד בצבצה אצבעו בחזית המעיל. תמהתי איך לא הבחנתי בחור הזה קודם. החייט הציע לי לקחת את המעיל המחורר למומחה בעיר, ואני השארתי אצלו את המעיל הקיצי – נתתי באישתו מבט רב משמעות ומלא עניין ויצאתי בעד הדלת הכחולה עם המעיל המחורר בידי.
חזרתי הביתה לציור, וניסיתי להמשיך לצייר את הנוף, אך לא הצלחתי להתרכז ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה לרגע. כל גבעול הזכיר לי את צבע עיניה וכל הר מתעקל את חיוכה, שנראה לי עכשיו מפתה ומלא משמעות. החלטתי למצוא סיבה טובה כדי לחזור בהקדם האפשרי לביתה. ואז עלה במוחי הרעיון לתקן את החור במעיל. חיפשתי בארון הבגדים של אמי את קופסת התפירה הישנה שלה. התיישבתי על המיטה במקום מואר היטב, הנחתי את המעיל עם החור על ברכי, פרמתי את תחתית המעיל הוצאתי משם כמה חוטי צמר צבעוניים, השחלתי חוט למחט ובמיומנות רבה כאילו זו עבודתי מימים ימימה ותוך כמה שעות עבודה הצלחתי לתפור בשתי וערב את החור במעיל. אחרי גיהוץ טוב עם המגהץ הכבד מלא הפחמים העבודה נראתה מושלמת והחור נעלם כלא היה.
המתנתי קצר רוח לבוקר שעלה, יום אביב תכלכל וצעדתי שמח וטוב לב מצויד במעיל הצמר הצבעוני המתוקן לבית החייט – הכל נראה לי טוב. הגעתי מתנשף על אף המרחק הקצר ודפקתי בדלת הכחולה בהתרגשות רבה. אשת החייט פתחה את הדלת, קפאה לרגע קט ואחר התעשתה והזמינה אותי בסבר פנים יפות ומנומסות להיכנס פנימה. הראיתי לה בהתלהבות רבה את המעיל המתוקן והיא לא הפסיקה להתפעל מעבודת התפירה האומנותית ומהסבלנות שלי ואמרה לי, אם הבנתי נכון, שאני צריך להפוך את העניין למקצוע. אחרי שהניחה את המעיל בחדר הזמינה אותי לארח לה לחברה עד שבנותיה הקטנות יגיעו.
שוחחנו בצרפתית כיון שאשת החייט לא ידעה עברית ואני לא שלטתי ברזי הרומנית… בינתיים הגיעו שתי בנותיה היפות מהגן ומבית הספר. שאלתי לשמן והתעניתי במעשיהן. שוב לא יכולתי לדבר ביחידות עם האישה בעלת העיניים הירוקות. שתיתי את התה, שילמתי עבור התיקון וקבעתי לחזור בעוד שבוע למדידות. בלב כבד הותרתי את אשת החייט מאחורה סוגרת אחריה את הדלת הכחולה. תהיתי איך אעבור את השבוע…
שבעה ימים ושבעה לילות חלפו עליי בהתרגשות גדולה ובנדודי שינה. מרוט עצבים הגעתי ליום המדידות, אשת החייט פתחה את הדלת הכחולה אל עולמה ואמרה לי בשמחה: "כנס – מעיל אחד כמעט מוכן", החייט ראה אותי, חייך ואמר: "מה שלומך דויד? בוא תמדוד את המעיל". השחלתי את שרוולי המעיל שהיה עוד מלא סיכות ותפר לבן גס היה תפור לכל אורכו. נעמדתי לפני המראה הדהויה שעל ארון הבגדים היחיד בבית והבטתי בתלבושת הגביר מאמריקה שישבה עליי. "המעיל נראה ממש מצוין" אמרתי בהתפעלות. החייט נראה מרוצה וביקש ממני להישאר לכוס תה.
עת שתינו את תה נפתחו חרצובות לשונו של חייט, באותה שעה סיפר לי את כל הקורות אותו ברומניה: על שהייתו במחנה ריכוז ועל כך שירוקת העיניים, אישתו, היא נוצרייה ילידת המקום. היא הצילה אותו, כך סיפר לי בקול רועד, אספה אותו לביתה כשהיה ממש שבר כלי וסעדה אותו באהבה גדולה. בתום המלחמה הם התחתנו ולאחרי שנה נולד להם בן זכר ושתי הבנות הקטנות נולדו מאוחר יותר בארץ. כך סיפר וסיפר מתאר את קשיי ההתאקלמות בארץ ואת שתי עבודות בהן הוא עובד כדי שיוכל להביא לחם הביתה. נתן דעתו על האמריקאים ועל כל שהוא כועס שלא עזרו לעם הרומני במרד נגד הרוסים בשנת 1956. אני לא הכבדתי במילים, אך הקשבתי קשב רב לכל מילה שיצאה מפיו. כך התפתח בינינו קשר חברי, שמחתי לראות שאני מחבב את החייט, שהיה אדם סימפטי לכל הדעות וחשבתי לעצמי, טוב שכך, עכשיו אוכל להמשיך לראות את אישתו היפה ללא הפרעה. כך יצא שבימי החורף הקרים והמשעממים בקריית שמונה הייתי בא לבקר אותם ולשתות כוס תה חם. את הציור הזנחתי לגמרי, לא ראיתי דבר מלבד עיניה הירוקות.
באותו קיץ מצאתי סוף סוף עבודה במשמרות. הביקורים אצל החייט הפכו להיות סבוכים יותר, באתי לבקר בכל פעם שיכולתי, אך הפעמים הלכו והתמעטו. ואולי אפילו הוקל לי שלא הייתי צריך לעמוד בפני הפיתוי. בוקר אחד כשהלכתי לשם מצאתי את אשת החייט לבדה. בעלה היה בעבודה והילדים בגן ובבית הספר. מצאנו את עצמנו לבד. הבית הקטן שרוי באפלולית ובקרירות נעימה. בפינה עמדה השידה החומה הישנה שהזוג הביאו מרומניה ועליה צילומים צבעוניים של הילדות ממוסגרות בזהב. חלונות העץ הכבדים היו מוגפים, סדר מופתי שרר בכל, ניכר היה ששום חפץ לא הונח באקראי. האור הדל היחידי נכנס מחלון המטבח וגרם לאווירה מיוחדת ושקטה דבר שהזכירה לי את הציורים של הצייר ההולנדי ורמאייר שחי לפני כחמש מאות שנה. על הפטיפון התנגנה לה בדרך כלל האופרה כרמן של ביזה, שהייתה אהובה על בעלת הבית. אשת החייט החביבה התאמצה מאוד לשוחח איתי, אך אפילו השפה הצרפתית נשמעה בפיה מוזר מאד היות ולמדה אותה מהעיתונים צרפתיים ישנים ומחוברות מצוירות. על אף קשיי השפה לאט לאט ברור היה לי שצומחת כאן אהבה גדולה. התאמצתי לבקר אותה בימים בהם החייט עבד… בוקר אחד, בפיק ברכיים ולב הולם משכתי אותה אלי בעדינות. היא נענתה, אז כרכתי את זרועותיי סביבה ונישקתי אותה בפעם הראשונה, בפחד, בחשש, זאת עדיין לא הייתה תשוקה, אולי תפילה חרישית להצלחת הקשר.
מרגע זה ואילך פקדתי את הבית בכל פעם שנזדמן לי. הייתי מתאכזב קשות כשראיתי את החייט שקוע בכורסתו ומנמנם ומאושר עד הגג כשנפקד. על אף המצב הכלכלי הקשה של השניים דאגה תמיד בעלת הבית לבקבוק יין מוסקט מתוק על השולחן הפרחוני והמסודר. היה ברור שהיא אוהבת להתנשק ולהתגפף איתי ואני מצידי נהניתי לא פחות מהפגישות ומכל השאר… הפסקתי לצייר וכל כולי הייתי שקוע ב א ה ב ה. כך המשכתי לבקר את הבעל בערבים כדי לדבר על פוליטיקה ובבקרים להתגפף ולהתנשק עם אשתו היפה והרומנטית.
בוקר אחד, כשהחזקנו ידיים תחת השולחן הפרחוני ושמענו את האופרה שגם אני התחלתי לאהוב פתח פתאום בנה הבכור את דלת הכניסה לבית. הוא הבחין בבקבוק היין שעל השולחן ובכוסות החצי מלאות, ואמר בחיוך שובב: "יש כאן אווירה מאוד רומנטית!" אשת החייט הסמיקה כעגבנייה ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. אחרי המקרה הזה אילצתי את עצמי בייסורים לבוא רק בערבים בעיקר כדי לראות אותה וגם כדי לפטפט קצת עם בעלה על אירועי היום. לפעמים עוד החזיקנו ידים מתחת לשולחן העגול או העברנו בינינו פתקים בצרפתית ומי שראו אותנו היו הבנות הקטנות שהתרוצצו בין רגלינו. אך הן שמרו את הדבר בסוד, או אולי לא הבינו במה מדובר. אהבתי אותה, את אשת החייט וגם היא אהבה אותי אך ידעתי שזה חייב להפסיק לפני שיהיה מאוחר.
זה כמה חודשים שלא ביקרתי בבית החייט, ערב אחד החייט שאל את בנותיו: "למה דויד, לא בא לבקר יותר?" והם הסתכלו אחת על השניה וענו לו במקהלה :"לדויד יש חברה חדשה!".
העיירה גדלה והוכרזה עיר בישראל, אשת החייט זקנה, אך בעיניי היא נשארה האישה בעלת העיניים היפות ביותר בצפון. לא שכחתי אותה וכשנפגשו במקרה ברחוב הייתי מחזיק את ידה ומתרגש שוב כמו בפגישתנו הראשונה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן
היהודים במרוקו במאה ה – 19 והמיסיון האנגליקני – פרופסור אליעזר בשן
בפתח הספר
בחיבור זה מתואר המאבק של המנהיגות היהודית והרבנים בראשה, נגד המיסיון האנגליקני במרוקו, על רקע פעילותו המיסיונרית הענפה במדינה זו במאה ה־19 . נושא זה טרם זכה למחקר ממצה, והוא ראוי לתיאור כחלק ממלחמת הקיום לשמירת הזהות והמסורת היהודית של תפוצה גדולה וחשובה זו.
שליחי האגודה הלונדונית גילו יזמה והתמידו בפעילות המיסיונרית יותר מאגודות אנגליקניות אחרות, לכן רוב הפרקים דנים בהם ובתגובות החברה היהודית לפעילותם.
בין העניינים הנידונים בחיבור: מוגדור בתור בסיס הפעילות המרכזי במרוקו, והסיבות לבחירתה: הקהילות שבהן פעלו המיסיונרים: פרטים על שליחי המיסיון ועל המנהיגים והרבנים שלחמו בהם: הגורמים שהיו עשויים להשפיע על הצלחת הפעילות של המיסיון: דרכי המאבק של המנהיגות היהודית.
בבסיסו של המחקר עומדים המקורות הבאים: תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן התכתבויות בין הגורמים שהיו מעורבים בנושא, בעיקר על רקע תקריות בין צוות המיסיון לבין יהודים: דיווחים של המיסיונרים על פעולותיהם: פרסומים אודות המיסיון הפרוטסטנטי בפרט ואודות המיסיון בכלל: העיתונות באנגליה ובמרוקו: ההדים שהגיעו לכי״ח (״כל ישראל חברים״ — Alliance Israélite Universelle ) בפריס, ל״אגודת אחים״ ( Anglo-Jewish Association) ול״ועד שליחי הקהילות״(Board of Deputies ) באנגליה, כפי שפורסמו על ידם.
יש להתייחס בזהירות ולעתים בהסתייגות לדברי המיסיונרים, המעוניינים לתאר בצורה מופרזת את הצלחותיהם. מקורות אחרים, מהם הנזכרים לעיל, מאזנים תמונה חד־צדדית זו. עם זאת, גם לפי הודאת המיסיונרים, הצלחתם הייתה מצומצמת, יחסית למאמציהם הארגוניים ולפיתוייהם את הנצרכים, ומספרהמתנצרים היה זעום.
עוינותם וזעמם כלפי הרבנים מעידים על ההצלחה שנחלו הלוחמים במיסיון נוכח הניסיונות להעביר יהודים על דתם. מתוך גנותם אתה למד על שבחם. דומה שהייתה גם ברכה בפעילות המיסיון: המנהיגות היהודית גילתה יותר דאגה לנצרכים, ונתנה דעתה לחינוך יהודי ממוסד לבנות, שהיה מוזנח עד אז.
הקדמתי פרק על מצבם של יהודי מרוקו במאה ה־19, כדי להבין את הרקע
המדיני, החברתי והכלכלי לפעולות המיסיונרים.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין-כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע
במאה השמונה עשרה אנו מוצאים את הרבנים המרוקנים " רבי זרחיה אזולאי, רבי חיים דוד אזולאי – חיד"א -, הרב הגאון המקובל רבי חיים עטר מחבר ספר " אור החיים " שהאשכנזים מעריצים את שמו יותר מהספרדים, משום שהם עמדו על גדולתו בתורה ובחסידות, ועוד הרבה רבנים גדולים מהמערב.
אולם גם הרבנים שלא יכלו לעלות לארץ ישראל מפני סיבות שונות, היה לבם קשור לארץ שיראל, והמשוררים והפייטנים שבהם הקדישו את רוב יצירותיהם לארץ ישראל, מבין אלה נזכיר את הפייטן המהולל רבי דוד בן אהרן חסין, שמספר שיריו ופיוטיו בספרו " תהלתה לדוד " עולה למאות ושירו " אערוך מהלל ניבי, לפני אלהי אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא ", מושר לא רק במרוקו אל
א בכל תפוצות הגולה המזרח.
הפייטן המהולל רבי יעקב בן רבי יקותיאל בירדוגו ממכנאס,, וספרו " קול יעקב " בו נדפסו שירים ופיוטים וקינות, הפייטן הפורה רבי אברהם אלמליח, וספר שיריו " שוב שמחות " ועוד כמה משוררים שלא ארבה לדבר כאן עליהם.
החיבה והגעגועים לציון עוברים כחוט השני בכל שיריהם ופיוטיהם של משוררים אלה, כולם כמהים לראות את ארץ שיראל בבניינה, וכולם משתוקקים לעלות אליה, " להתפלש בעפרה ולחונן את אבניה ", כולם מתגעגעים לראות בה " קיבוץ גלויות " כדברי הפייטן רבי אברהם אלמאליח :
אל מקומי ולארצי, השיבני אשובה
נכספה וגם כלתה נפשי, לארץ טובה ורחבה
שובה ה' רבבות, השב לב אבות.
המשוררים והפייטנים שקמו בצפון אפריקה, היו מחוללי רעיון שיבת ציון, הם, הם שעודדו את העולים בדרכם הקשה וזרועת החתחתים, הם, הם שירו את אבן הפינה ליישוב יהודי ב " ארע ארצות הקודש ", והיו החלוצים הראשונים לחיזוק היישוב.
משפחות בן שמעון, אשריקי, ארוואץ, אלמליח, אלעלוף, בחבוט, בטיטו, חלוואה, בו עטר, די אבילה, מלכא, בן טובו, אצראף, אביכזר, עזרא ועוד – היו ממייסדי היישוב המערבי בירושלים.
משפחות טולידאנו, דהאן, ממאן, זריהן, ביבאס, אביחצירא, בהלול – ממיסדי היישוב היהודי ביפו.
משפחות בן שבת, כלפון, נהון לוי, בוזאגלו ועוד – ממייסדי היישוב היהודי בחיפה. בטבריה, צפת, יפו וחיפה, היה האלמנט המרוקני כל כך גדול ומרובה על האלמנט הספרדי, עד שהשליט את השפה הערבית על השפה האיספניולית, ואפילו עולי תורכיה ובולגריה, שכחו את שפתם ודיברו ערבית.
ראשי משפחות המערביות ביפו היו גואלי קרקעות ראשון לציון, רחובות, פתח תקוה ועוד. משפחות עבו, גאלו את אדמת ראש פינה, ומשפחת שלוש הייתה מראשוני המייסדים את השכונה " נוה שלום ", " נוה צדק " וממייסדו החברה " אחוזת בית " היא תל אביב של היום…….
לאור הדברים הנזכרים, מה נעמו אמרי קודש, של הרב הגאון המפורסם, קדוש יאמר לו, רבי חים פלאג'י זצ"ל, מאיזמיר. בספרו " ארצות החיים " שער ד' אות נ"א, וזה לשונו : וראיתי להרב עיון יעקב, בפירושו במאמר דהקדוש ברוך הוא מצוי בבתי כנסיות.
דהוא משום דעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל. ולכן נקרא ארץ ישראל – מערבא, כי שכינה במערב, זה תוכן דבריו. ומוסיף רבי חיים זצ"ל, וכותב : " ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'……עד כאן לשונו.
עד לפני יסודה של העדה המערבית בצורה ממוסדת על ידי צוף דב"ש, המונופול על השליחות למען כוללות ירושלים, היה בידי כוללות הספרדים. ובתוקף רב הביעו את התנגדותם לכל התארגנות של הקהילות האחרות שחיו בירושלים, וקל וחומר שישלחו שליחים מטעמם לחו"ל על מנת לאסוף תרומות לצרכיהם.
הספרדים חששו מתחרות בין השליחים. והם מהטעם הפשוט שאם תינתן לכל קבוצת עולים להתארגן ולשלוח שליחים לארצות מוצאם, סופה של הכוללות הספרדית הירושלמית להתמוטט.
בשנים תר"א – תר"ח – 1841 – 1848, הייתה תסיסה רבה בקרב הציבור המערבי. הם התקוממו נגד הקיפוח מצד כוללות הספרדים, ואף טענו שהספרדים אינם דואגים דים לענייהם המערביים, שמנה באותה תקופה כאלף נפש.
החכמים המערביים, ובראשם הרב משה תורג'מן ובנו רבי יעקב החליטו בחשאי לשלוח למרוקו שליח מטעמם, על מנת שיביא לידיעתם של הרבנים וראשי הקהילות, את צרתם וצעקתם של אחיהם העניים, ויאסוף כסף לרווחתם.
בשנת תר"ח – 1848, הגיעו למרוקו רבי מימון פדידיה, יד ימינו ועושה דברו של רבי משה תורג'מן, הוא הגיע לעיר פאס, ומיד הצטייד במכתב המלצה מאת הרב הגאון רבי שלמה אליהו אבן צור, ואביו רבי יעקב, נין ונכד להגאון המפורסם רבי יעקב אבן צור, הידוע בכינויו הרב יעב"ץ בעל המחבר " משפט וצדקה ביעקב ".
זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר :
" כאשר בא החכם החשוב השלם כהר"ר מימון בן פצ'יצ'ה בשליחות חכמי ועניי המערב בירושלים תוב"ב, וסיפר את בקורות והמאורעות שאירעו למערביים שדרים שם, איך הם בזויים נעים ונדים, ושום דבר אין להם מהכוללות של הציבור, ועניים מרודים הם, מנוגבים וריקים מכל טוב, ובפרט הרב של המערביים החכם השלם והכולל יראת ה' היא אוצרו כמה"ר משה אתורג'מאן נר"ו עני בתכלית העוני ומקיים את התורה מעוני.
ובימי ילדותו היה דר בכאן פאס יע"א, וכל היודעים אותו מספרים בשבחיו, שהיה ירא את ה, מרבים. ובכן בהסכמה עלו חכמי ורבני עירנו ישצ"ו לקבוע קופה לשם חכמי המערביים הנזכרים, לבד הנדבה שעשן להם, וטרח וידע השד"ר הנזכר על ידי אומנים תיבות קטנות של בדיל, וחלקם לבתים לתת כל אחד בתוכם פרוטה בכל שבוע, והיה מידי שנה בשנה יגיע ירא וירצה מול אחינו המערביים הנזכרים, וזהו מה שכתבתי לו על זה.
בדין הוא שיטול שכרו מאת ה' מן השמים, מנה אחת אפיים. החכם החשוב השלם השד"ר כההר"מ הנזכר שטרח בעשר אצבעותיו במצווה זו ועלתה בידו, זכה וזיכה את הרבים, ויתן לכסף מוצא ועשה תיבות קטנות ככף איש וחילק עליהם אחת לבית ותעמוד בפת"ח ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה לידי עשייה, פרוטה בכל שבוע וכל המוסיף מוסיפין לו.
והיה מידי חודש בחודשו הגבאין מחזרין לקבץ על הגבאות הנידר והנדיב לשלחו לחכמי המערב אשר בעיר עז לנו הר ציון וגבעת הלבונה, מקודשת היא קדושה רבה ירושלים העדינה, לחלקו ביניהם חלק כחלק כולם שווים לטובה, ומש"ב על גביהן ( הוא הכרב שלהם כמה"ר משה הנזכר בראש הדף, ליטול חלק בראש מנה הגונה.
ובזה יהיה להם פנאי ללמוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וכבר בדורות הראשונים בימי הרב הגדול א"ז מוהר"ר יעב"ץ ז"ל הייתה ישיבת מערביים בעיר קדשנו אראץ ישראל תוב"ב.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
קהלת צפרו.
והכבוד הזה התבטא גם בשירים שחברו בקהילות הללו לכבוד השלוחים (השדרי׳ם) רבי דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון אפריקה בעיר מכנאס שבמרוקו, הוא כתב הרבה שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ ישראל. ראה בספר שא״י הנז׳ עמ 40. גם בעיירה שלנו נתחברו שירים על השדרי׳ם. רבי יהודה אלבאז ז״ל בספרו שבות יהודה עמ' 758 שיר על רבי רפאל ארזי הכהן ועוד.
כל שליח השתדל לקבוע קופות בקהלה לשם נשלח. ולתוך הקופה הזאת בני הקהלה היו משלשלים נדבותיהם בשעת צרה ובעת חדוה ראה שא״י עמ' 58. והקופות הללו היו נקראות בשם קופות ארץ ישראל. והכסף המקובץ בהם בשם מעות ארץ ישראל. ונקבעו בקהלות ימים מסויימים בשנה לגבייה, ואח״ך נתוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקדש והראשונה בהן היתה עיר חברון.
ובשנת תפ״ט (1729 ) ר׳ יחייא זאבי קבע בקהלת ברלין קופה חדשה. ובשנת תרי״א קבע רבי דוד הכהן בשליחות חברון קופה בשם מגן אבות כמו כן קופת רבי עמרם ב״ר אפרים דיואן שליח חברון במרוקו ובשנת תקמ״ב (1782) נפטר וקברו נעשה מקום קדוש, ורבים באים להשתטח עליו ראה מזרח ומערב כרך ג׳ תרפ״ט, ואחריהם הלכו בניה בוניה של עיה״ק טבריה שקבעו קופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס הקבור אצלם, רבי חיים פלאג׳י כותב בספרו לב חיים ח״ב סי׳ קס׳ בשנת תר״ב (1842) על קופת ר׳׳מ בעה״ן, היו גם אנשים שהניחו אחריהם צוואת שכ״מ על חלק מנכסיהם לעיין רמבע״ן.
בעיר צפרו רבי יעקב אדהן הניח מנכסיו, שהיה קרן קיים וניתן בהכשר וכל שליח כשהיה מגיע היה לוקח מן המקובץ, ההקדש הזה היה בפקודו של רבי רפאל משה אלבאז, ואח"ך עבר לפקודו של מר זקיני רבי מסעוד עובדיה, ואח״ך ליד מר אבי ז״ל עד שנגאל וניתן לכוללות עיה״ק טבריה כנראה בימיו של רבי יעקב זריהן ז״ל. על קופה זו דובר הרבה גם בביקורו של הסופר אברהם אלמאליח מזרח ומערב הנ״ל, וגם כוללות עיקרו"ת צפת הלכה בדרך זו וקבעה קופות בשם הרשב״י זיע״א.
כוללות ירושלים התנגדו לזה וחששו להפסד שיגיע על ידי קופות הללו לקופה הכללית ״ארץ ישראל״ שבאותה קופה היא נטלה חלק בראש, ובשנת תקצ״ג (1833) נקבע בקהלת מכנאסא מרוקו שהגביה בכל הקופות הללו הכל יתחלק ל-28 חלקים, שמהם תקבל ירושלים 11, חברון 6 צפת 7 וטבריה 4 שא״י עמ' 60.
לבסוף נאלצה ירושלים ללכת בעקבות שאר ערי הקדש ואף היא קבעה קופות משלה על שם שמעון הצדיק. וקופה מיוחדת לנדבות נשים על שם רחל אמנו. ראה רבי חיים משה פיזנטי שהזכיר קופת ויברך דוד. וראה ג״כ רבי בנימין מיוחס שהוא תקן בעיר צפרו קופת ויברך דוד הנ״ל בתנאים הללו. שקופה זו תתחלק לארבע ארצות הקי. ירושלים תטול המחצית והמחצית יתחלק בשוה לשלש ארצות.
בין הקופות שהיו נגבים בתוך קהלת צפרו היתה גם קופת יחזקאל הנביא זיע״א. והרבה חפשתי על מקור התייסדותה ולא נודע לי. גבאי הכללי של קופה זו היה מו״ר אבא זלה״ה והיתה מיועדת רק לכוללות הספרדים בירושלים, כתב המנוי שקבל אבא ז״ל על קופה זו, ועל קופה אחרת שהיתה נקראת קופת השמחות נתקבל בתמוז תרס״ג .
העולים מן המערב לא קבעו לעצמם לא עדה ולא ועד, אלא הצטרפו ונבלעו לתוך העדה הספרדית, וגם תלונותיהם ומשפטיהם היו לפני הבד״ץ של הספרדים. וגם ענייהם ויתומיהם קבלו חלוקתם מהעדה הנ״ל עם שאר העדות. לפיכך היה מגיע למרוקו שד"ר מכוללות הספרדית, וגובה תרומות וקופות שהיו שייכים לכוללות זו. ושדריה׳ם היו מתקבלים בכל הכבוד, ומתאכסנים באכסנייא הגונה ומסודרת. ולכל שדיר היה בית אכסנייא קבוע, וכאשר השרד"ר דורך רגליו בין חומות העיר היו רגליו מוליכות אותו אל אכסנייתו.
ובשנת תרי״ד עלה ממרוקו מעיר רבאט לירושלים הרב הגדול דוד בן שמעון בהיותו בגיל כ״ח שנה עם קבוצה של רבי אלעזר בן טובו בעל ספר פקודת אלעזר והרב יוסף ארוואץ, ועם בנו בן החמש רפאל אהרן, ואז עלו גם הרבה יתומים ואלמנות שלא היה להם משען ומשענה, והחזקתם היתה מוטלת עליו, פעולת צדיק זה היתה גדולה ורחבה, קבע סדרים שפט בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו פסק הלכות והורה הוראות. ומינה על ידו ועד בן ז׳ חברים, הקים ת״ת וכולל בהם למדו בני העדה הקים ב״ד קבוע, שהוא עמד בראשו, ועול האחזקה לכל זה היה מוטל עליו.
ייסד שכונת מחנה ישראל מחוץ לחומות, וגם ביכה״ן בשם צוף דבש, וכל בני העדה רחשו לו כבוד ויקר. כמו שכתוב כל זה בהרחבה בהקדמתו של רבי מנצור בן שמעון הי״ו על ספר, מצור דבש, במהדורה חדשה ומיוחדת אשר יצא לאור ע״י חכם בר לבב ידידי ואהובי רבי שלמה דיין יחשל״א החפץ ימלא את ידו, וכנראה שבמשך קיום וער העדה המערבית המחודש הזאת, בשנת התרכ״ו היו צריכים למקורות כספיים, ולכן שמו פניהם אל מסגרת הכוללות והתחילו לשלוח שד"ר מטעמם הם מבלי להיות תלויים בחסדם של העדה הספרדית כמו שאנו מוצאים בשלשת השדרי׳ם שהגיעו לעי״ת צפרו.
הראשון בקדש הרב מאיר עובריה שד"ר מק״ק המערביים בשנת התרכ״ט ראה מה שכתבנו עליו בסדרת השדרי"ם, וזה נוסח מה שנמצא כתוב אצלנו ״ולהיות שהמצב של הקהלה היה קשה הוסיפו טובי העיר וקע״ע לגבות עוד בכל ר״ח אלול שבכל שנה וזה היה ע״פ הצעתו של השד"ר רבי יוסף ארוואץ אשר נשלח בשנת תרל״ו ראה מה שכתבנו עליו ברשימת השדרי"ם בשמו, ולהיות שעניי העיר היו נוטלים בגביית הקופה לכיס הקהלה השליש מהסך הנאסף, הנה כאשר הגיע ובא שליח מכוללות.המערביים רבי יהודה אלבו בשנת התר״מ, שוב תוקן בינו ובין רבני העיר שמאותו יום והלאה אחרי שפייסם שכל סכום הקופה כולה תעבור לזכות כוללות המערביים, כי במשך השנים עם קיום כוללות העדה המערבית אולי התחיל הרנון במחנה העברים שוער העדה הספרדית לא נותן בעין יפה את הסיוע הנדרש לעניי ויתומי עולי מרוקו וגם ועל זה אולי נערך מכתב ממו״ר מר אבי הרש״ל דאז וזה נוסחו:
רבי אהרן בן שמעון בהקדמתו לספר צלצלי שמע דף ירד ע״ב, נא אמון תרנ״ג ״אשר מיום בואינו אל בית האכסנייא בעיר צפרו, ידידינו סי׳ שמואל חמו יצ״ו בכל לילה יקבץ מנין יו׳ד משכניו להתפלל שם תפילת מנחה וערבית כי זהו חק הכבוד אצלם לאיש נכבד בעיניהם ובפרס היותו שדיר מארה״ק ת״ו״.
ד"ר דן מנור – מאמרים…האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו
אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא) אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי :"כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' "
ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'" . 
סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17 ), ומסיק מכך , שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע :"והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים" .
אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה.
משמע , שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות
שאינם קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד' , תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.
עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד על הערות אחדות בכתבים אלה שנראים כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.
בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה (בראשית, לד 2-4 ), הוא מעיר :"כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם" . מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל, כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב"ה), כמקובל בקהילה דתית. כך. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל .
אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה :"לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים" . לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.
"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.
בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל .
בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל"אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן .
נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" . וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו" לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים .
בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם . לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא :"ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע" .
שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל ..
אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל-התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.
אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה",אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.
סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך,המתייחסת לעצמה כלשפחת הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.
אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.
סוף המאמר של דן מנור
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc
RABBI YEHOUDA BENATTAR
"ERBBI ELKBIR"
Fils de rabbi Yaacob, rabbi Yehouda est demeuré dans l'histoire des Juifs du Maroc comme l'une des plus grandes sommités religieuses et cette célébrité lui valut le surnom de Erbbi El 
Kbir, le Grand Rabbin. Après ses études auprès de rabbi Ménahem Séreréro, il refusa toute fonction rabbinique salariée, conformément aux Préceptes des Pères qui recommandaient de « haïr la rabbanout ».Il vécut de son métier de bijoutier où il excellait, n'y consacrant pourtant que quelques heures par jour et réservant la majorité de son temps à l'étude et à l'enseignement. Parallèlement à ses activités publiques, il consacra son énergie et sa fortune à la formation de talmidé hakhamim qui vouaient la plus grande admiration à son érudition et à sa personnalité exemplaire, malgré sa grande modestie.
En 1698, il fut nommé membre du Tribunal Rabbinique de sa ville natale de Fès et siégea aux côtés des plus grandes autorités de l'époque, rabbi Vidal Sarfaty, rabbi Ménahem Séréro et rabbi Yaacob Abensour.
En 1704, il accéda à la présidence de ce Tribunal, dont l'autorité morale s'étendait à l'ensemble du Maroc. Les Takanot et les arrêts qu'il édita, dans un style clair et concis, témoignent de son érudition, de sa souplesse et du souci profond qu'il apportait à respecter les droits de toutes les populations, des plus riches aux plus pauvres, en passant par les officiants du culte et les talmidé hakhamim qui se consacraient à l'étude dela Torahsans en faire profession.
De toutes les villes on sollicitait son avis sur les questions de Halakha les plus diverses et ses sentences étaient acceptées presque toujours sans appel. Pour avoir porté atteinte à son honneur, un des grands rabbins de l'époque, rabbi Yaacob Ben Malka souleva une telle indignation qu'il dut quitter Fès pour s'exiler à Tétouan.
Les jours de fêtes, les fidèles de toutes les synagogues venaient dans sa maison lui baiser la main et recevoir sa bénédiction. Sa grandeur et sa droiture étaient célèbres même chez les Musulmans de Fès qui s'adressaient à lui pour résoudre leurs conflits commerciaux avec les Juifs. En 1701, quand l’empereur Moulay Ismaël affligea la communauté juive en lui imposant de lourdes taxes pour financer sa guerre contre les Turcs, rabbi Yehouda Benattar dut, comme la majorité des notables de la ville, fuir Fès et trouver refuge provisoirement à Mekhnès, où il fut reçu par la communauté avec tout le respect dû à son rang et à son prestige.
Ses arrêts sont cités dans tous les ouvrages des rabbins marocains de son temps et des générations suivantes. Son recueil de sermons qui était devenu le guide des rabbins marocains de l'époque, Mahané Yéhouda, a été imprimé à Mekhnès en 1947. Plusieurs de ses manuscrits n'ont pas encore été publiés.
Son fils, Obed, fut un rabbin renomé de Fès.
Après sa mort, le tombeau de rabbi Yehouda Benattar devint un lieu de pèlerinage et ceux qui prenaient des engagements venaient prêter serment sur sa tombe.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו-רבי יהודה בן עטר 1656 – 1737
רבי יהודה בן עטר
1656 – 1737
.
רבי יהודה נולד באלול, בשנת 1656. בצעירותו עסק בהוראה ובה השקיע את מיטב כוחותיו ומחשבתו, ולימד תלמידים ברמות שונות בעת ובעונה אחת. הרעיף על תלמידיו הרבה חום ואהבה, דאג למחסורם של בני עניים, ואכן, זכה להעמיד עשרות תלמידי חכמים. דאג ללמד את תלמידיו את תורת הדרוש, מבנה הדרשה, ניסוחה וצורת אמירתה לפני הציבור.
בשנת 1698, מונה רבי יהודה לדיין יחד עם רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. רבי יהודה נהג כבוד בעמיתיו ושרתם עד יומם האחרון. בשנת 1704, התמנה לאב בית הדין. בתפקידו זה הקדיש את מירב זמנו לטובת הציבור, תיקן תקנות בעניינים שונים, שרבות מהן, בענייני חלוקת נטל המסים, שהוכבדו על היהודים בתקופה ההיא.
בתקנותיו בולטת דאגתו לכל שכבות האוכלוסיה: עשירים, עניים, תלמידי חכמים ומשרתים בקודש. מכל קצווי מרוקו פנו אליו בשאלות הלכה ובענייני משפט. גם הערבים בפאס הכירו בצדיקותו ובאישיותו הדגולה. כשהיו להם תביעות ובירורים משפטיים עם יהודים, העדיפו להתדיין בפניו.
דבריו ופסקיו התקבלו, עוד בחייו, ללא עוררין. גם במקרים המעטים בהם חלק אחד החכמים על פסקיו, עשה זאת מתוך הכנעה גדולה. לפנינו אחד הביטויים של רבי יעקב אבן צור, אחד מחברי בית דינו: ״…אחר נשיקת ידיו גלילי זהב לא זכיתי להבין את דבריו…״.
סמכותו הגדולה של רבי יהודה נבעה בזכות גדולתו בתורה, אופיו הטוב ומידותיו הנעלות. הוא סרב לקבל שכר תמורת עבודתו הגדולה עם הציבור, ולפרנסתו עסק בצורפות מספר שעות בכל יום. למרות ענונותו הגדולה, היתה לתלמידיו הרבים יראת כבוד כלפיו, והם דאגו בקנאות, לשמור ולרומם את כבודו. רבי יהודה ידוע בפי יהודי פאס בשם ״ארבי לקביר״ ( רבנו הגדול ). המנהג בקרב המקומיים היה כי מי שהתחייב בדין שבועה לחברו, צריך היה לעשות זאת ליד קברו של רבי יהודה.
הגיעו לידינו מאות רבות של פסקים ותשובות שכתב, המצטיינים בלשונם הקצרה והבהירה. תשובותיו ופסקיו מצוטטים בפי חכמי מרוקו מאז ועד עתה, ומיושמים על ידם הלכה למעשה. מיצירתו הדגולה הגיעו לידינו פסקים ותשובות, מהם נערך לדפוס כרך אחד בסדרה של מספר כרכים, ׳מנחת יהודה׳, אסופת דרשות על התורה (מכנאס, תש״ז).
רבי יהודה נפטר בסיון 1733, והשאיר אחריו בן, תלמיד חכם בשם רבי עובד.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
C'est en 5317/1577( ישבה), dit la tradition orale des Juifs marrakchis que le Mellah fut fondé et ils ajoutent cette légende: "ce fut à cause du scandale provoqué par une Musulmane qui accusait faussement un Juif chargé de nous réveiller pour les prières nocturnes du mois d'Ellul, de l'avoir maltraitée la nuit dans une rue".
Pour les Juifs, jusqu'à nos jours, ce fut donc une mesure punitive. Pourtant, ils avaient alors obtenu un beau quartier avec de belles maisons et des jardins, un quartier vaste et agréable où les marchands chrétiens n'obtenaient même pas l'autorisation de s'établir: ils avaient leur "Aduana" et leurs fondouks dans les quartiers musulmans; mais "tous les Agents et Ambassadeurs des Princes étrangers" pouvaient y habiter.
C'est là que vécut l'ambassadeur du roi du Portugal, puis de Philippe II d'Espagne, don Francisco da Costa qui était probablement un Juif caché. Il logeait dans une belle maison appartenant à un Juif et située près du cimetière juif. En mourant, il laissa un testament dans lequel il demandait à être enterré dans cette maison ou dans son jardin, bien qu'il y eût un cimetière pour les Chrétiens à Marrakech ".
Pendant ses douze années de séjour dans la capitale du Maroc, da Costa protéga les Marranes revenus au judaisme et à l'occasion, il avait abrité chez lui certains d'entre eux. En 1587, il fut même dénoncé au Tribunal de l'Inquisition de Lisbonne en même temps qu'un de ses protégés, Antao de Barcelios, par un Juif renégat d'origine portugaise et natif de Meknès, Sebastiao Pereira.
Dans le Mellah de Marrakech, il y avait aussi Henri Roberts, Envoyé de la reine Elizabeth d'Angleterre, le médecin de l'Isle, ambassadeur du roi de France Henri IV et d'autres encore, personnages moins célèbres dont quelques-uns étaient des juifs cachés, comme don Francisco da Costa et Belchior Vaez d'Azevedo, natif d'Arzila au Maroc, capitaine et marin, Envoyé d'Antoine de Bourbon, roi de Navarre, auprès du sultan Abd-Allah al-Ghalib.
Le gendre de Vaez d'Azevedo, Bartolomé Rabelo, marrane judaïsant, était l'agent du roi de Navarre au Maroc et vivait, lui aussi, dans le Mellah de Marrakech .
Alors que Marmol nous avait signale qu'il y avait eu plus de trois mille maisons juives dans le seul quartier de Mwasin, Mocquet entre 1601 et 1607, avait vu seulement quatre mille Juifs dans la nouvelle "Juderia" ou Mellah. Trente ans plus tard, Thomas Le Gendre, negotiant franfais qui vecut vingt-cinq ans a Marrakech, ne nous parle plus que de quatre a cinq cents Juifs se trouvant dans ce meme Mellah! II est vrai que depuis 1598, la peste desolait le Maroc. Elle dura jusqu'en 1607 et fit des centaines de milliers de victimes,La Relation de Georges Wilkins rapporte d'une maniere tres exageree le chiffre de sept mille sept cents morts chez les Juifs de Marrakech et dans la seule annee de 1604.
Si l'epidemie et aussi la famine qui s'ensuivit avaient surement fait des ravages dans le Mellah comme ailleurs, il semble que la segregation, meme dans les meilleures conditions, avait incite beaucoup de Juifs de la ville a aller vivre ailleurs. Jusqu'en 1682, les deux seuls Mellahs du Maroc etaient ceux de Fes et de Marrakech. Le Francais Mouette qui nous a laisse un ouvrage sur sa captivite au Maroc de1670 a1681, nous a expressement fait connaitre cette situation: "Dans Fes et dans Maroc (Marrakech)", ecrit-il, "les Juifs sont separez' des habitants, ayant leurs quartiers a part, ceints de murs dont les portes sont gardees par des gens etablis par le Roy
… Dans les autres villes ils sont melez avec les Maures". En 1682 un troisieme Mellah fut fonde, celui deMeknesdont Moulay Ismael (1672-1727) avait fait sa capitale: "Le sultan Moulay Ismael fit sortir les Juifs de la capitale et leur fit construire un quartier special en dehors de la ville, a Berrima. II fit venir a Meknes les Filala (gens du Tafilalet) qui etaient a Fes et leur assigna comme residence l'ancien quartier des Juifs
Un esclave anglais de Meknes raconte que l'ordre fut bien donne aux Juifs de construire leur Mellah en 1679. Ce travail auquel en fait les Juifs echapperent en versant une forte somme d'argent au souverain, fut accompli par les esclaves Chretiens et termine par eux en 1682, date indiquee par les auteurs arabes.
Le quartier de Berrima, ou le nouveau Mellah a ete edifie, fut alors englobe dans 1'enceinte de la ville. Dans le passe, la majorite des Juifs avaient habite dans un quartier appele le canot (derb al-Knout) ou vivaient egalement des captifs chretiens. Sur les debuts du Mellah, nous connaissons quelques details par le consul de France a Tetuan, Estelle, et 1'ambassadeur de Louis XIV, Pidou de Saint Olon, venus a Meknes en 1693. "C'est", ecrit de Saint Olon, "un quartier assez grand, mais qui n'est pas plus propre que dans les autres villes".
II ajoute ensuite. "Ils (les Juifs) ne laissent pas d'etre a leur aise au dedans et d'y avoir plus de commodites que les Maures memes". L'ordre et la paix regnirent au Maroc sous le gouvernement de Moulay Ismael. Malgre les cruautes du souverain, qui frappaient tout le monde, Musulmans, Juifs, marchands et captifs chretiens, ce regne fut une longue periode de stabilite et de prosperite.
Les Juifs dont on peut dire qu'ils furent le seul element vraiment actif dans les domaines du commerce et de l'industrie, developperent et embellirent leurs quartiers. L'apparence du Mellah de Meknes refletait la situation generale du Maroc et celle des Juifs en particulier. En 1704, on constate de grands progres dans ce Mellah, sa tenue, son activite.
מראכש העיר-חביב אבגי
וענין זה גרם לכמעט אסון על האיש אברהם טולידאנו. בשנת תס"ד – 1704, מולאי איסמעיל שינה את יחסו ליהודים. אברהם טולידאנו הסתבך בענייני ממון עם הנסיך מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל. לחיים טולידאנו היה חוב של רבעת אלפים אוקיות על מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל.
חיים טבע את מולאי עלי לפרוע לו את חובו, והלה הפנה אותו לקבל את הסכום מאברהם אחיו של חיים, מחשבון הכספים של מולאי עלי המופקדים אצלו. ואכן חיים גבה את הסכום במלואו, ונראה שהעניין חוסל.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
לאחר זמן מה בא מולאי עלי למשוך את כספו המופקד אצל אברהם, וזה קיזז את ארבעת אלפים אוקיות שנתן לחיים. מולאי עלי כפר בחוב, וגם בפתק בכתב ידו ששלח עם אברהם על מנת שישלם את הסך לחיים.
הוא רתח וזעם על אברהם ידידו, ושלחו לכלא עד שיואיל להחזיר את ארבעת האלפים, שמסר בשמו של חיים. בשנת תס"ד , 1704, הגיע לידינו מכתבו של אברהם בנושא, וכך כתב לאחיו : לידי אחי רבי חיים טולידאנו. סיבת השורות האלה, לבקשך בעד נפשי פדיני נא אחי. דע לך כי בן המלך, עלי, נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה.
עלי אמר לי לא אבדו כי הם בידך ! ועתה אחי הוא תפס אותי, הנני יושב בבית הסוהר וקולר על צווארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני על כנפי הנשרים. כי אם ימשך עוד זמן, לא תחשבו אותי בחיים…כח אם סופי לדון בשרפה, ורק ממך תשועתי.
על כך כותב שמואל רומאנילי, על חברי המלך : סכנה מתמדת מרחפת על ראשם " אם יסתיר המלך רגע פניו מהם ". הוא כותב על רובם בצורה ביקורתית, כי התנכרו לאחיהם.
ואם אספר לך צערי, לא יספיק לי נייר ודיו וכו…במילים אלו ואחרות ממריץ רבי אברהם את אחיו להשיג את הכסף לפדיונו. הושיעני מהר בשם ה'. אחיך אברהם החותם ביום כ' לחודש תמוז שנת תס"ד. אברהם לא נשאר עוד הרבה זמן במאסר, כי חיים השיג את הכסף ושחרר אותו.
חיים טולידאנו מילא תפקידים שונים, עוד לפני עלותו של מולאי מוחמד אדהבי לשלטון. והתפקיד שבו גמר את הקריירה הארוכה שלו, היה שליחות שהתחיל בשנת 1756. מאחר שהוכחה נאמנותו לבית המלוכה והצלחותיו לפתור בעיות, כגון, הטיפול בהחזרת שבויים אנגלים שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים. הוא פעל בשירותם של המלכים עד לשנת 1772.
וקשרי המשפחה עם בית המלוכה נמשכו כשבעים שנה, מאז החילו לשרת את המלך מולאי יסמאעיל בשנת תס"ד, 1704.
משפחת מאימראן.
עוד משפחה נוספת שגורלה לא היה שונה מזו של משפחת טולידאנו. בניו של יוסף הנגיד, אברהם ושמואל מאימראן. אברהם עלה לגדולה, וישב במקום יוסף אביו שהיה לאיש סודו של המלך, וראש כל יהודי מרוקו. יהודים העניקו לו תוארים גדולים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו " " נגיד ומצווה לאומים ".
השפעתו הל הממשלה בשלטון ובמלוכה הייתה רבה, וזו הייתה סיבת מותו. כפי הנראה מת בליל ט"ו שנת תפ"ג , 1723, הוא הורעל על ידי רופא מוסלמי שטיפל בו. מותו של הנגיד רבי אברהם, עורר עצב רב בכל יהודי מרוקו, והרבו להספיד אותו. הרי"מ טוידאנו כותב : וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס, המביעים את גודל כבודו אל בני עמו :
איך סר שר מבחר היקומים / נגיד המצווה לאומים
יחד גדולים וקטנים / ספדו על מות איש אמונים
ראש כל קצינים וסגנים / פועל צדק והולך תמים
ריחו נודף בבשמים….עומד בפרץ על עמו.
אחרי מות הנגיד אברהם הגיעו ימים רעים על המשפחה. גל הרדיפות של מולאי איסמעיל עבר על רבים מבני המשפחה. על שמואל אחיו של אברהם, טפלו איזה עלילה אשר לו נודע שחרה. וגם יצחק בנו של שמואל מאימראן, הייתה אחריתו מרה, הוא נהרג על ידי רוצחים גנבים בכ"ג לחודש כסלו תפ"ג ורכושו נשדד.
מלחמת הירושה של בני איסמעיל.
בשנת תפ"ח, 1728, מת מולאי איסמעיל, אחרי אשר מלך במרוקו יותר מיובל שנים. הוא השאיר אחריו עשרה בנים שנלחמו על הירושה, עוד בחייו בזמן מחלתו היו שבטים שהתקוממו. הבנים התישו זה את זה במלחמתם אחד בשני.
יש לציין את המלחמה הקשה שהייתה נטושה בין מולאי חמד אדהבי, ובין עבד אלמליך אחיו. הראשון אדהבי שנתמך על ידי צבא העבדים השחורים, הביס את עבד אלמאליך וצבאו. הם עשו פוגרום ביהודים, ובכנסיות הנוצרים, שללו שלל רב, אנסו נשים ובנותיהן לעיני הבעלים והאבות.
מלחמת נאחים נמשכה כשנתיים, עד בוא ממשלו של מולאי עבד אללאה בן איסמעיל, שגם הוא לא היה שונה מאבותיו ביחסו ליהודים. אולם למרות הכל, קול התורה לא נדם במרוקו. רשימות הרבנים שהגיעו לידינו מתקופה זו, מהווים הוכחה על רוחו האיתנה של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי גם בתקופות אשר צללים מכסים פני תבל.
מרבני המאה החמישית.
מחכמי מראכש שפעלו בתקופה זו, יש לציין את על רבי סעדיה הלוי אזנקוט, צחבר אגרת פורים, רבי שלמה אביטבול, רבי שלום בוזאכלו, מחבק מקדש מלך, רבי אברהם בם מאמאן ורבי יחייא ויזמאן. רבי יעקב פינטו ותלמידו רבי ישעיה הכהן ורבי יצחק דלויה, הוא כיהן כאב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, מקצוע שבו עסקו רובם.
ואלה הם רק מעט מהמעט שזיכרונם הגיע לידינו, ומלמדים על הכלל שנותר בעלמא דאתכסיא. גם בערי המחוז ידועים חכמים רבים. מתוכם יש לציין רבי מרדכי עטייא, תלמידו של רבי יצחק דלויה, שישב בעיר דמנאת, הוא חיבר ספר מור דרור, חידושים על הש"ס.
לחץ התקופה הניא אותו להרחיק נדוד ממערב למזרח, והתיישב באיזמיר. רבי מחכמי תקופה זו עזבו את מרוקו, ובכל מקום שאליו הגיעו, הם בלטו לטוב בתורתם ובריאתם שקדמה לחכמתם. מולאי עבד אללאה, מת בשנת תקי"א – 1751. ובמקומו מלך בנו מולאי אחמד.
הברברים המתייהדים-הירשברג-אגדות השבטים האבודים.
אגדות השבטים האבודים.
החומר שהוצג בסעיף הקודם דיו להסביר באילו דרכים אפשר היה לדעות ואמונות יהודיות ומנהגים יהודיים שיחדרו לתוך האוכלוסייה הלא יהודית, דווקא באזור שבו לא נתבצר לו עדיין לאסלאם מקומו. אולם נראה שרב מזה היה רושם הסיפורים הרומנטיים על ממלכות יהודיות באפריקה המזרחית והמערבית, שמצאו להם מהלכים בקרב יהודים ולא יהודים והלהיבו את הדמיון.
נוצר מעין מעגל קסמים : עובדות היסטוריות מסוימות או תנאי חיים מיוחדים שימשו יסוד שעליו נארגו אגדות השבטים. אלה התפשטו ובנופלן על קרקע מציאות מתאימה גרמו לצמיחתן של אגדות חדשות.
האגדות על ממלכת יהודית באפריקה הופצו לראשונה על ידי אלדד הדני, שהופיע במחצית השנייה של המאה תשיעית לספירה בארצות המזרח. בשת 880 היה בקירואן ומשם הגיע לספרד. האגדות על עשרת השבטים ( או אחדים מהם ), גיבורי חיל, הנלחמים עם שכיניהם ומכניעים אותם, ועל בגני משה היושבים מעבר לסמבטיון, שימשו מקורו השראה לאגדות על כושים וברברים מתייהדים בסודאן.
הן הופצו בתום לב על ידי יהודים, שבשפלות מצבם היה להם עניין בהעלאת מעמדם החברתי בעיני שכניהם. אל שהרסתאני מספר , שמייסד אחת הכיתות היהודיות הלך אל בני משה בן עמרם הנמצאים מאחורי החולות. להופעתו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים 1526 – 1527, שקרא לעצמו שר צבא של אחיו יוסף המלך היהודי המולך על השבטים ראובן וגד וחצי המנשה, שי קשר לאחד השלבים המאוחרים בהתפתחותן של אגדות השבטים האבודים במרוקו.
לראובני אולי נודעו ספורים אלה כבר בהיותו בירושלים והם עוררו את התעניינותו, ומכל מקום יכול היה לשמוע עליהם מפי אנשי המגרב שנפגש עמהם באיטליה לאחר מכן. נראה שזו הייתה אחת ממטרות מסעו לפורטוגל, ולאחר שצוייד במכתבי המלצה מאת האפיפיור קלמנס השביעי אל חואן השלישי, מלך פורטוגל.
בלי לדון בדמותו המסתורת של דוד הראובני, שעל טיבו ואופיו עדיין חלוקות הדעוט של החוקרים, אי אפשר להכחיש, כי בסיפורו נשתמרו הרבה רמזים שעדיין לא פוענחו.
אלדד הדני
אלדד הדַני היה סוחר ונוסע יהודי במאה ה – 9
בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה, המאוכלסת בתושבים, צאצאיהם של שבטי דן (ומכאן שמו, הדני – משבט הדן), אשר, גד ונפתלי . מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל קירואן, וספרד סיפורו על עשרת השבטים האבודים גרם לעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום בו עבר. אלדד הביא עימו למסעותיו הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית , עסקו בשחיטה של בעלי חיים ( כשרות ). ההלכות נבדלו מאוד מהחוקים התלמודיים , והן מוצגות בשמו של יהושוע בן נון , או, על פי גרסאות שונות בשמו של עתניאל בן קנז סיפוריו של אדד התפשטו במהירות, וכרגיל במקרים כאלו, הם עוצבו מחדש והועצמו על ידי מעתיקים ועורכים ישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו של אלדד.
סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה, פרופסור דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום. נסיעה זו הייתה חלק מהתמקדותו בחקר הלשונות השמיים המדוברים באזור. סוף ציטוט מויקפדיה.
דודו הראובני מספר, כי באחד הימים בשהותו בפורטוגל הביאו לו מכתב בלשון הערבית מהמלך אשר במערב שלאחר מלכות פאס. הוא יושב בקצה העלם ואין מלכות אחריו. כי אם מדברות, שבהם חיים נוודים. המלך הוא מבני השריף – הכוונה למוחמד אל שייך – שהרג את המלכים הראשונים.
יש במלכותו יהודים השוכנים בהר הגדול – האטלס, ששמו אסוּם ( המכוון א-סוס ) בקצה העולם. הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים. " ובא לפני אחד מהם כהן, ולבו כלב הארי – איננו ביהודים אשר הם עומדים תחת מלכות ישמעאלי " כלומר שהללו מוגי לב הם. והנה מה שמצא הראובני כתוב במכתב.
" איך אני שמעתי עליך כי באת אל מלך פורטוגל מן השבטים אם יש לך שמיעה ( כלומר ידיעה ) מזה העם אשר יצאו המדבר אשר בניו ובין השחורים. כי הם לקחו עלינו ( כלומר שבו בשבי ) כל הערבים השוכנים במדבר והם ונשיהם ומקניהם וטפם וכל אשר להם.
ולא חזר אחד מהם מאותם שלקחו ולא ידענו אם הרגו אותם או מה עשו מהם והפליט מהם אשר ברח לפני והגיד לי הדבר הזה ושלחתי והודים ילכו לראות ולא חזרו ואנחנו תמהים מזה העם וכתבתי אליך כל זה ".
השריף מקווה לשמוע מפי שר צבא המדינה היהודית משהו על הערבים שהיהודים התנפלו עליהם ולא נודע מה קרה להם. לאחר מכן מבקש הוא להודיעו גם על השבטים היהודים, ומפציר בו שלא להסתיר מפניו דבר על גורלם של אותם הערביים. הרי שאל לנו לזלזל באמונות בני הזמן ובסיפורים על השבטים האבודים.
בתשובתו מספר לו דוד את סיפורו הידוע עליו ועל שניים וחצי שבטים שלו וכן על תשעת השבטים וחצי שהם בארץ השחורים, וכן על בני משה הנמצאים מעבר לסמבטיון. בהדגישו כי ארצו רחוקה והיא במזרח רומז הוא לשריף, כי לא שמע דבר על הערבים האלו.
מקרה מפליא הוא, כי בארכיון מלכי פורטוגל נמצא מכתב שכתב יהודה בן זמירו, שן אחיו של אברהם בן זמירו, בשנת רכ"ז – 1527, כלומר בזמן שהותו של דוד הראובני בפורטוגל. המכתב נכתב אל אחיו של יהודה השוהים באַזמור ( או במאזאגאן ) ואל אמו, וזה תוכנו : " אורחה שהגיעה למקום מושבו של יהודה הביאה ידיעה ממראכש על דבר שני פרשים, שליחיו של נציב השריף במדבר הצהרה, שבחצותם את המדבר תעו בדרך, ונקלעו למחנה גדול של יהודים נוודים.
היה זה שבט עשיר, מלומדי מלחמה וגאה על עצמאותו. ליהודים אלה לא היה כל קשר עם העולם המוסלמי, המלך שלהם ישב באוהל עשוי בדי משי שעליו התנוסס דגל אדום. כששמע מפי הפרשים על מצבם הירוד של היהודים החיים בין המוסלמים בכו אנשי השבט.
הפרשים בילו את הלילה במחנה, למחרת לא הורשו להם מארחיהם לצאת עד שלא יראו להם את תוקפם וגבורתם. הם התקיפו עיר וכבשו אותה. רק לאחר מכן שילחו את הפרשים המוסלמים, בציידם אותם בשני כיכרות לחם. אלה תמהו על המידה העלובה, אולם נוכחו לדעת כי התרחש להם נס והלחם הספיק להם עד שהגיעו למראכש ועוד הותירו ממנו, ואת הנותר הראו בבואם אל העיר.
אנשי השבט נתנו גם מכתב כתוב עברית אל השריף, וזה הזמין את בן קביסה שיקרא אותו לפניו. ולאחר מכן הסתירו. יהודי המדבר סיפרו בין היתר לאורחיהם, כי הספקת המים שלהם באה ממעיינות, הנודדים עמהם במדבר. בשבר זהותם של אותם יהודים יש סוברים שהם בני משה, בעוד שאחרים חושבים, כי הם מן השבטים החיים בעמקי ג'ינוא ( גיניאה שבאפריקה המערבית ).
אין כל ספק, שקיים קשא בין אדרתו של השריף מוחמד אל שייך אל דוד הראובני ובין מכתבו של יהודה בן זמירו על השבט החופשי, שאתו נפגשו פרשיו של אותו שריף. אבל אין זו עדיין החוליה האחרונה בשרשרת האגדות על השבטים האבודים במרוקו הדרומית ובסודאן המערבי.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
156 אידא כלת אנא ואולאדי, רפדו אל־מיאדי.
אם אכלתי אני ובני, קחו השולחן מלפני.
157 הְם והְם, אחסן פ־דאר בויא.
צרה ועוד צרה, מוטב בבית אבי.
158 א־דאר, דאר בונא, ול־כלאב יטרדונא.
הבית, בית של אבינו, והכלבים מגרשים אותנו.
ירושה
159 אלי כּל מתאעו כנ־דויאתו,
אש כ׳לא ל־אולאדו מא יוורתו?
האוכל הונו בחייו, מה ישאיר לבניו אחריו?
160 אל־חנין יוורת, ולי צבר ינאל.
אב רחמן מוריש לבניו, והמחכה לא יקופח
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
כאמור, בתגובה לכך נסללה הדרך להתארגנות עצמית במסגרת מפלגה ארץ ישראלית שנראתה להם כקרובה ביותר לרוחם, היא מפלגת " הפועל המזרחי ". הסיבה היחידה להגדרתנו הפוליטית הייתה הגדרתם הפוליטיות של מפלגות אחרות, כדברי אלפונסו צבע.
דניאל לוי נבחר למזכירה הכללי של " הפועל המזרחי ", וחיים נחמני לסגנו. הפעולה החינוכית תרבותית בקרב נוער ובוגרים תפסה מקום מרכזי בפעילותם של מספר חברים בהנהגת תנועת " הפועל המזרחי ", בקזבלנקה, וגם מכאן נוצא חיבור לתנועת " שרל נטר ".
ברוח אגודת " מגן דוד " הוקמה על ידי חיים נחמני אגודת " חובבי השפה ", שוב תחת קורת הגג של שרל נטר. אגודת חובבי השפה נוסדה בשנת 1945 בקזבלנקה, ומשם התרחבה גם לערים אחרות.
בין מטרותיה היו הפצת הלשון העברית והחדרת שינויים בתפיסת החינוך המסורתי. האגודה פעלה להגברת החינוך הציוני בשרל נטר. לימים הייתה אגודה זו התשתית ליצירת סניפי תנועת הנוער הציונית דתית " בני עקיבא ".
במהלך שנת 1946 נתגבשה תנועת " בני עקיבא ", בחסות שרל נטר, בזיקה לתנועה הציונית הדתית בארץ ישראל. ברוח מגמה זו התחזקו הקשרים בין שרל נטר לבין התנועה הציונית הדתית בצרפת ובח"ד צרפת, עד כדי השכרתם לקראת עליית בני נוער לקיבוץ הדתי בארץ ישראל.
פעילי הפועל המזרחי פעלו להתחדשות דתית בתוך תנועת שרל נטר. הנוער המקומי לא מצא עוד את סיפוקו בדפוסים המסורתיים של תפילה והתנהגויות דתיות. כך לדוגמה הוקמו מנייני נוער ייחודיים שהנהיגו שירת מקהלה, דבר שעורר תחושות של התחדשות דתית והיה מוקד משיכה לנוער ובוגרים.
במאמציהם להחדיר רוח דתית מודרנית לנוער המקומי נסתייעו במורים משכילים, שבאו באמצע שנות הארבעים ללמד בקזבלנקה ב " בית מדרש למורים :.
בצד פעילות זו עשו להחדרת מוטיבים ציונים דתיים לתחומי החינוך בשרל נטר. העובדה שרוב הנוער היה מסורתי ונכסף לציון סייעה רבות בידם. הודות לשליחי המחלקה לחינוך דתי, בעיקר עקיבא קשת, הוכנו – לעתים בחשאיות – תוכניות לימודים עבור בית המדרש למורים, בתי ספר של כל שיראל חברים.
למרות המאמצים של פעילי הפועל המזרחי להחדיר לתנועת שרל נטר את מגמותיה החלוציות של התנועה הציונית הדתית, הם נמנעו מלפעול להגדרתה או לזיהויה עם תנועת הפועל המזרחי. הם שהצהירו כי פוליטיזציה ציונית של הנוער עלולה אך להזיק לעולמו הרוחני – והתכוונו בכך למנוע חדירת תנועו ציוניות חילוניות – חייבים היו להימנע מפוליטיזציה של תנועת שרל נטר בנוסח הפועל המזרחי.
מלבד זאת , השיוך להפועל המזרחי לא היה הכרחי לקידום פעילותם הציונית הדתית בתנועה. להיפך, הוא היה עלול להזיק, כלומר לצמצם את מספר בני הנוער המצטרפים לתנועה, להפחית את סיכוייה לזכות בסיוע מרבי מצד גורמים במרוקו ובארץ ישראל, ואולי גם לסבכה עם שלטונות הפרוטקטוראט, שראו בה תנועת נוער א-פוליטית.
כך נמצאו אפוא בתוך הפסיפס של שרל נטר מגמות צופיות ומגמות ציוניות בצד מגמות ברוח האליאנס ( כל ישראל חברים ). מסוף שנות השלושים גברו בה מגמות עבריות לאומיות, ובשנות הארבעים ניכרו בה מגמות ציוניות חלוציות מובהקות.
המגמות הציוניות חלוציות ניכרו בקבוצות " טרומפלדור ", " תל-חי ", " ביאליק " ו " בן-יהודה ". בשנים 1946 – 1948 התחזקה הנטייה לעבר התנועה הציונית הדתית, שכן רוב חניכי התנועה נטו למסורת הדתית, ובעיקר בשל עמידת מנהיגי הפועל המזרחי בהנהגתה.
אגודת שרל נטר שאפה כל העת לאגד את תנועות הנוער היהודי במרוקו. היא ראתה בהתאחדות בוגרי כל ישראל חברים יעד שיש לכובשו. ואכן, בהתכנסות בוגרי כל ישראל חברים בשנת 1950, לאחר שנאם ז'אק דהאן, מזכ"ל הפדרציה של בוגרי כל ישראל חברים, את נאום הפתיחה – עזב את האולם, מששם לב כי איבד את הרוב שכן רוב הציבור שישב באולם השתייך לשרל נטר.
באותו מעמד הוחלט על שינוי השם של שרל נטר ל " פדרציה של בוגרי כל ישראל חברים והנוער היהודי שרל נטר ". הג'וינט תמך במהלך באופן חד משמעי, בהפנותו את התקציבים לשרל נטר. בכך קצרה תנועת שרל נטר הישג חברתי ציוני דתי, עם הכרעת אוריינטציה זו בתנועה.
פרק ב' – הנפשות הפועלות.
רבים פעלו במרקם אנושי חינוכי זה של שרל נטר, אלא שמטבעו של ארגון מעין זה בלטו במיוחד כמה דמויות ייחודיות, ונתוודע אליהן בפרק זה. בפרק משולבות עדויות של המשתתפים עצמם.
אלפונסו צבע.
יליד טנג'יר, בעל נתינות ספרדית. את השכלתו רכש בטנג'יר, בבית צרפתי ללימודי כלכלה ומסחר, ובפאריס, בבית הספר היהודי " מיימוניד ". לקזבלנקה הגיע בשנת 1938. הוא פוגש מציאות נעדרת תנועות נוער מאורגנות, זולת כמה פעולות ספונטניות וספורדיות של בני נוער ובוגרי כל ישראל חברים, שעיקרן פעילות ספורטיבית.
בערבות הירתמותם של בוגרי כל ישראל חברים בעיר – סלומון סיסקו, מוריס טימסית ווילי שטרן – לתנועת שרל נטר, וגיוסם של בני נוער, נפגש אלפונסו תבע לראשונה עם התנועה. בתרוצת מלחמת העולם השנייה הוא טיפל בפליטים יהודים מאירופה שמצאו מנוח במחנה מזאגאן.
הוא ואחיו ז'אק דאגו לקיום הפיסי והרוחני שלהם, שחסות הג'וינט האמריקאי. במרוצת המלחמה הפכה פעילות הנוער לבלתי לגלית. אלפונסו גייס שמאבים אנושיים וכספיים מבני החברה האמידה היהודית במרוקו, כמו התעשיין ג'ול סנוף, אליאן נהון וויקטור אביטבול, שנרתמו לסייע לבעיה החברתית של המללאח, הרובע היהודי המסורתי.
הוא יצר את הקשר האופרטיבי עם גופים שונים – אורט, אוז"א ( שז'אק צבע היה נשיאו ), ועם הג'וינט שעמו נשא ונתן על התקציב של שרל נטר, למען השיקום החברתי רפואי חינוכי של המללאח הנחשל.
גלדיס לסרי, ילידת 1917 – רעייתו של אלפונסו צבע – נטלה חלק בפעילות החברתית והחינוכית של שרל נטר החל משנת 1939. כמו כן עזקה בקליטת פליטים יהודים שהגיעו למרוקו מאירופה.
ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, טרח במציאת בית הולם לפעילות הנוער של שרל נטר שהיה לא פחות ולא יותר אורוות סוסים לשעבר. דוד זגורי ואשתו אימה AIMEE ניהלו את הבית הזה. בסניף של שרל נטר היו חדרים רבים לפעילויות נוער מגוונות.
במרכז הסניף היה אולם מרכזי המוקף בחדרים. באולם התקיימו פעילויות מרכזיות – תפילה, עונג שבת, קונגרסים, דיונים, שיעורים בעברית ; בימי א' אחר הצהריים אורגנו ריקודים שנועדו להפגיש יהודים ; היו לכך מטרות " שידוך " סמויות ורצון למנוע נישואי תערובת. החדרים והכיתות שימשו משכנן של קבוצות הנוער השונות ומשרדים ממשרדים שונים.
הסניף היה ממוקם במרכז העיר החדשה של קזבלנקה מרחק קמעא מהמללאח מדינה, והמללאח. סמוך אליו היה מגרש כדורסל, שהצמיח נבחרת כדורסל ונבחרת אתלטיקה.