Juifs du Maroc R.Assaraf
La première association sioniste marocaine, ShaareïZion (« Les Portes de Sion »), fut fondée durant l'été 1900, à Mogador, par un négociant, Moses Lougassy, qui avait longtemps vécu en Angleterre. L'homme ne manquait pas d'imagination, au point de proposer à Theodor Herzl un projet de drapeau figurant un soleil levant et sept étoiles, allusion à la journée de travail de sept heures qu'il voulait instituer dans l'état juif à venir. 
Bien que disposant, du fait des cotisations récoltées, de deux mandats, Moses Lougassy jugea inutile de se rendre au congrès sioniste. Le médecin juif russe de la communauté de Tétouan, qui avait fondé le groupe ShivatZion (« Retour à Sion »), ne se comporta pas autrement.
Restée très conservatrice en dépit de son ouverture commerciale vers le monde extérieur, la communauté juive de Safi vit l'un de ses membres, Meir Barchechat, créer l'association Ahavat Zion (« L'Amour de Sion »), dont l'idéologie était essentiellement religieuse, comme le montre la lettre écrite, dans un hébreu fleuri, par Barchechat à Herzl :
Que Dieu te bénisse de Sion et puisses-tu voir le bien de Jérusalem ! Bien que notre ville soit encore éloignée de tout projet social grandiose et de toute idée exaltante et que la situation spirituelle de ses habitants soit au plus bas, l'idée sioniste bat avec force dans le cœur de nombre d'entre nous grâce à la lecture des journaux Hamâitz et Hayéhoudi, et ne nous a pas laissé de répit jusqu 'à ce que nous décidions de fonder notre association à laquelle nous avons donné le nom d'Ahavat Zion.
Certes, notre cœur s'est grandement réjoui à la pose de cette première pierre, mais nous sommes loin du but et, comme des aveugles, nous tâtonnons face à un haut mur, car nous n \avons aucune idée claire ni aucune conmissanœ précise de l'essence du sionisme, nous ne possédons aucun livre qui puisse nous éclairer sur son idéologie.
Nous avons bien rempli notre devoir de souscrire au shekel sacré, mais il nous semble difficile de croire que ce soit seulement pour l'annonce du shekel que le sionisme ait été fondé, et que le paiement annuel des frais de cotisation du shekel suffise seul à se prévaloir du noble titre de « sioniste » et pour prendre place parmi les sionistes et les nobles détenteurs de l'étendard de la nation.
Il nous semble bien que l'idéal sioniste doit aussi comporter un noble et exaltant projet pour la vie de notre nation. Nous prenons donc l'audace de vous demander d'instruire notre secrétaire et de nous informer de tout ce que nous devons savoir sur le sionisme, ainsi que nous faire parvenir votre livre, l'État juif, dans sa version hébraïque, ainsi que toute documentation en hébreu nous éclairant sur le sionisme.
Circonscrit au départ aux villes côtières, le mouvement gagna, les années suivantes, l'intérieur, perdant au passage son caractère politique. La seule évocation de Sion suffisait à gagner au mouvement des adhérents, même si ceux-ci n'avaient pas une idée très claire de l'idéologie sioniste.
C'est ce qu'on peut déduire de l'émouvante lettre adressée par un membre de HibatZion à Meknès, le futur grand rabbin du Maroc Yeshoua Berdugo, aux dirigeants de l'organisation sioniste, une lettre dans laquelle il demandait des éclaircissements sur les buts du mouvement :
Aux responsables et aux dirigeants du Centre sioniste de Cologne !
Le salut à tous nos frères, les Amants de Sion !
Chers Messieurs, plus précieux que l'émeraude !
Votre lettre pleine de sentiments d'affection et d'amour nous est bien parvenue et nous nous en sommes réjouis.
Charmants frères, soyez assurés que nous sommes mobilisés pour répandre l'idée sioniste parmi nos coreligionnaires du Maghreb.
Ah! comme le son de ce mot est agréable à notre palais ! Puisse tout le peuple d'Israël n 'avoir qu'un seul cœur et qu'un seul avis pour faire aimer et magnifier œt idéal si élevé ! Et celui qui place sa confiance dans l'Éternel et œuvre pour notre Terre sainte, pour Sion, notre plus grand amour spirituel, ne peut être déçu, que Dieu le veuille ainsi !
Maintenant, frères, nous vous prions de bien vouloir nous faire parvenir des livres traitant du sionisme car nous avons entendu dire qu'il en existait, mais nous ne les avons jamais encore vus.
Les débuts des Protectorats français et espagnol, en 1912, et le déclenchement dela Première Guerremondiale étouffèrent dans l'œuf l'activité des premiers groupes sionistes marocains, une activité totalement ignorée des autorités chérifiennes
L'aspect essentiellement religieux de ce sionisme lui ôtait le caractère subversif et révolutionnaire qu'il pouvait avoir en Europe centrale et orientale, et contribuait à sa relative opacité, à tel point qu'un des responsables de l'Alliance israélite universelle, directeur de l'école de Tanger,Y.D. Semach, pouvait écrire :
Je peux dire à présent qu'il n 'y a pas de sionisme au Maroc, parce qu'il n 'y a pas de classe intellectuelle. Assurément, tous les hommes religieux sont sionistes par tradition, mais ils n 'ont aucune idée du mouvement politique actuel et personne n 'est en état de le leur enseigner... Le sionisme marocain n 'a donc aujourd'hui aucune importance, il ne peut devenir actif que s'il trouvait un propagandiste actif capable de se mettre en rapport avec le sionisme européen.
Le judaïsme marocain n'avait guère entendu de la déclaration Balfour de novembre 1917, par laquelle le gouvernement britannique promettait d'instaurer, à la fin des hostilités, un foyer national juif en Palestine. Seuls les Juifs de Tanger y portèrent un certain intérêt, au point que le président de la communauté locale envoya à son homologue de Casablanca la lettre suivante :
je vous fais parvenir un certain nombre de copies de la proclamation que le général Allenby a adressée aux habitants de Jérusalem. On me les a envoyées de Londres pour qu'elles soient distribuées parmi nos coreligionnaires. Les dites copies sont en caractères hébraïques. Je vous prie de bien vouloir les distribuer parmi nos coreligionnaires de votre ville.
Il accompagnait son envoi d'exemplaires d'une brochure, la Grande-Bretagne et les Juifs soulignant le soutien apporté par l'Angleterre aux causes juives depuis Cromwell jusqu'à lord Balfour
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
6 – כיצד נתגלה קבר יהודי קדשו.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
פעם בנו ערביי תלואת שליד מראכש גדר מסביב לבית הקברות שלהם. ובבית הקברות הזה היה קבור רב גדול, והערבים לא ידעו על כך, כי בכפר שבו היה בית הקברות היו גרים ערבים בלבד, ולא היו יהודים בכלל.
פעם באחד הלילות, חלמה אישה אחת מנשי הכפר חלום, ובו בא אליה איש לבוש חלוק לבן וארוך, ובעל זקן לבן, גדול ויפה. הוא אמר לאישה : בבוקר הודיעי לאנשי חברא קדישא של היהודים שעיר הסמוכה, כי אין מנוח לרב שלהם הקבור בבית הקברות המוסלמי שבכפר.
סתם חלום !~ אמרה האישה בלבה. אך החלום חזר עוד פעם. שוב חשבה האישה, סתם חלום ! אך כאשר חזר החלום בפעם השלישית, היא ידעה כי החלום אמת ידבר. למחרת בבוקר הלכה לספר בעיר את דבר חלומה.
באו חברי חברא קדישא אל השייך של הכפר ואמרו לו – הרב שלנו קבור בבית הקברות שלכם. הרשו לנו לחפש את המקום. נשלם לכם כסף רב כדי שתרשו לנו לבנות על הקבר מקום לתפילה ולהילולה.
טוב הסכים השייך.
אנשי חברא קדישא חיפשו וחיפשו אך לא מצאו דבר. התעצבן בן השייך והתחיל לקלל – מה אתם מחפשים כאן ? רב שמת לפני מאה שנה ? הוא פנה הצדה לעשות את צרכיו ליד הגדר, ולפתע פתאום נעמד כמו אבן. משותק בכל גופו.
כאשר ראו אנשי לברא קדישא שהתכוננו כבר לחזור העירה, את בן השייך העומד מאובן כמו פסל, הם ידעו : כאן קברו של הרב !
שאלו הערבים – ומה לעשות עם בן השייך ? השייך יהרוג אותנו אם יוודע לו כי הבן שלו משותק. להרוס את הגדר ! ציינו אנשי חברא קדישא. ומיד הרסו הערבים את הגדר. אחר כך עגו מעגל מסביב למקום שבו עמד בן השייך.
לקחו אבנים וכתבו עליהן " קבר יהודי קדוש ". אנשי החברא קדישא התפללו, ובן השייך הניע את אבריו וזז ממקומו. הוא שאל – איפוא אני ? מה קרה אתי ?
סיפרו לו את הכל, והוא אמר – אם כן הדבר, הרי באמת גדול הוא הרב שלכם. בני הכפר הקימו מצבה על הקבר הקדוש ומדי שנה היו היהודים באים לשם כדי לערוך הילולה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
184 לא תאמן ב־דבּייר, וואכ׳א יכון קד אל־פווייר.
אל תאמין בזכר, גם אם קטן הוא בעכבר.
185 א־ראג׳ל פחאל דּלו, אידא מא צלאח בדּלו.
הגבר כדלי הבאר, אם לא יוצלח החליפו באחר.
אל־עזרי – קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.
הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.
187 ראג׳להא-הווא פארסהא.
בעלה – כמו פרש על סוסו.
אשה, נשים
188 אל־מרא מא כ׳לאקת גיר ל־זוואג׳.
לא נבראה האשה אלא לנישואין.
189 – מא כ׳לאקת אל־מרא גיר ל־דאר.
לא נבראה האשה אלא לבית.
190 א־נסא ענרהומ סבע אוג׳והּ.
לנשים שבע פנים.
191 אלי טאח פ־יד אל־מרא, טאח פ־ג׳מרא.
הנופל בידי אשה, נפל על גחלת
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
20.135 ״אני בת חמישים ושתיים. הייתי מאוד חולה והיו לי הרבה התקפות. וכל רופא אשר הייתי הולכת אליו וזה לא עזר. יום אחד בא אחי אמי ז״ל, בא אליו אבא בחלום: תלך ותגיד לבני שאחותו נמצאת בצער גדול וכל הרופאים לא יעזרו לה, אלא צריךילקחת את אחותו לר׳ דוד ומשה ושם התרופה שלה. והוא המסכן היה צולע. ולא רצה ללכת אצל אחי. ואחי גם כן לא מאמין בחלומות. ואז למחרת בלילה בא אבא אליו בחלום ונתן לו בעיטה. אמר לו: אתה צריך ללכת עוד פעם אליו ולהגיד לו שילך לר׳ דוד ומשה, שישחט שם. אז הלך לספר לו את החלום ושהתרופה שלה זה לא הרופאים, אלא ר׳ דוד ומשה. אז בא אחי ביום ששי ומצא אותי שוטפת [את הרצפה] ואז תפסה אותי ההתקפה. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה שיביא לי רופא, אך אמרתי לו שהרופא לא יעזור.
אז הוא ענה לי שגם הוא בא לספר לי על החלום ושאני אתרפא מהר, כי אבא ז״ל בא לדודי פעמיים ואמר לו שאקח אותך לד׳ דוד ומשה ושם את תתרפאי. התחלתי לבכות מתוך שמחה. הוא חזר למראכש כי הוא מורה ואז אמר לי לבוא אליו בראש חודש. אם אוכל אבוא אתך, אם לא אז לא. בלילה, באחת בבוקר, חזרתי אליו הביתה כדי לוודא את החלום. אמרתי לו אם הוא בא אתי. הוא אמר לי שהוא מורה ולא יוכל לבוא אתי, אך נתן לי כסף כדי לקנות שחיטה. ואז הלכתי לר׳ דוד ומשה, ודודי, אחי אמי, קנה לי את השחיטה.
הייתי ישנה שם בחכם ולא חלמתי. בלילה השני גם לא היה חלום. בלילה השלישי, היו שם אנשים שביקשו ממני שאלך אתם למולאי איגגי, אך אני סירבתי. אמרתי להם: עד שהחכם לא שולח אותי מכאן, אני לא הולכת. והוא צריך לבוא אלי בחלום ויתן לי את התרופה. בלילה אני ישנה ובאה אלי אשה לבושה עד כפות רגליה ובידה דלי של סיד ירוק ואומרת לי: קומי אחותי, קומי, תלכי לביתך, את בריאה. ועכשו תתני לנו לסייד את החדר בשביל אשה אחרת חולה אשר תבוא. אני קמתי בשמחה והלכתי עם אותם אנשים למולאי איגגי. בדרך חזרה ממולאי איגגי קיבלתי התקפה והתחלתי לצעוק: ר׳ דוד ומשה, אני הלכתי לזיארה והפסדתי כסף וזה הלך חס ושלום לחינם י אני ישנה בלילה ובא אלי בחלום אחי אמי. אמר לי: את פתחת את פיך רק על הרב דוד ומשה? למה כעסת? אמרתי לו: ההתקפה שבגללה הלכתי, חזרה אלי וזה הכעיס אותי.
אמר לי: אל תכעסי, לאחר ארבעים יום יענה לך ר׳ דוד ומשה ויתן לך את התרופה עם הרב יעקב אביחצירא בקזבלנקה. איזה שכן שלי היה רב וסיפרתי לו את החלום. אמר לי: אחרי ארבעים יום תעלי לבית־הקברות לזיארה. תעשי השכבה לר׳ יעקב אביחצירא והוא יענה לך.
ככה עשיתי. בליל הארבעים, אני ישנה וחלמתי אשה חולה כשמסביבה יש נשים. אני אמרתי לה: מה יש לך ? אמרה לי: מהיום שעשיתי ניתוח ואני חולה. הלכתי לר׳ דוד ומשה וזה לא עזר לי, אבל הערב ירפאו אותי. אחרי זה באה אותה אשה עם שני רופאים ואמרה לי: הם יתנו לי משהו כדי להתרפא. הם הלבישו לה חגורה. אז אני חזרתי לקזבלנקה. חלמתי ככה וחזרתי. כשחזרתי לקזבלנקה וקיבלתי התקפה, ישר הלכתי לרופא שלי ואמרתי לו שירפא אותי. מצאתי שני רופאים כמו שחלמתי ואמרו שיעשו לי צילום. ראה את הצילום ואמר לשני: היא צריכה רק חגורה. וזאת החגורה שאמרו לי בחלום. ומאז אני בסדר עם החגורה הזו. אני באה לר׳ דוד ומשה.' אתמול היתה לי התקפה ובא אלי רופא והיום הנה באתי לר׳ דוד ומשה״.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
הקדמה
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.
זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.
מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?
ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא
ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.
שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.
השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.
בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.
וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
אגב־אורחא אנו למדים מתולדות השליחות פרשיות גדולות בתולדות הישוב בארץ־ישראל. תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל החל מהכיבוש הערבי הן עד כה פנה מוזנחת בחקירת תולדותינו. במקצת היתה כאן הזנחה־מדעת, ובמקצת מתוך העדר ידיעת המקורות. בשנים האחרונות חל בשטח זה שינוי רב לטובה, אבל עדיין אנו רחוקים מרחק רב אפילו מאיסוף החומר לתולדות ישוב ארץ־ישראל. תעודות־השליחות משמשות אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות הישוב. אמנם מבחינת־מה הם חד־צדדיים, כי מאחר שהן פונות לרגשות־שבלב מן־הנמנע שלא יהא בהן מקצת הגזמה, אולם החוקר המנוסה ידע על־נקלה להוציא את העיקר מהטפל ואת הגרעין ההיסטורי מתוך קליפות־ההגזמה. המעיין בספר זה של תולדות השליחות ימצא איפוא חומר חדש מרובה לתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בדורות הרבה.
וכן ימצא המעיין בספר זה על תולדות השליחות חומר רב לתולדות קהילות הגולה, ובמיוחד לגבי הקהילות שבארצות המזרח, שבמקרים רבים הידיעות על יחסיהן עם שלוחי א״י הן המקור היחיד 'לעצם מציאותן, או לידיעת קורותיהן.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le poids de l’islam dans la constitution marocaine
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine
Malgré les déclarations apaisantes des autorités, les dirigeants de la communauté juive ne pouvaient pas ignorer le fait majeur que le Maroc indépendant est défini dans sa constitution comme un état musulman dans lequel l’Islam jouissait d’un statut particulier, bien que le premier article de la constitution définît le Maroc comme un royaume constitutionnel démocratique et social et que l’article 5 déclarât expressément que tous les Marocains étaient égaux devant la loi. En outre, les Juifs, très sensibles à la question de la liberté de circulation, ne trouvèrent pas dans l’article 9 aucune référence au droit de quitter le Maroc ou d’émigrer, mais uniquement au « droit de s’installer librement dans tout le royaume ». Le problème n’était pas d’ordre juridique uniquement. Le Maroc post-colonial était une société dans laquelle la religion occupait une place primordiale et toute sa culture reposait sur l’Islam.
Cette réalité socioculturelle ne laissait plus de place aux non-Musulmans, ni même aux laïques, comme dans les pays occidentaux. De ce fait, toute tentative de surmonter le problème de l’existence d’une communauté juive dans une société musulmane était vouée à l’échec. L’intelligentsia juive tenta un certain temps d’ignorer le problème, dans l’ardeur enthousiaste de l’indépendance, mais elle dut vite déchanter. La classe dirigeante du pays fut un temps partagée entre sa volonté d’adopter le principe occidental de démocratie, et la fraternité panarabe qui soufflait de l’Orient, mais les contrecoups du panarabisme et du panislamisme n’épargnèrent pas le Maroc. Son adhésion àla Liguearabe, la rupture des relations postales avec Israël et le processus d’arabisation de l’administration firent pencher la balance et écartèrent toute chance de voir les Juifs jouir dans le nouvel état indépendant d’un statut laïque et démocratique, pareil à celui des Juifs d’Europe occidentale.
ברית- בעריכת אשר כנפו
אהבת איש לאשתו.
מעל קבר משיש לבן גדול מימדים בלב לבו של בית העלמין, העתקתי את דברי השירה שקראתי להם בשם : אשתי אשתי. השיר מתחלק לשני חלקים : החלק הראשון מתחיל במלים " גמלתני טוב ולא רע " והחלק השני מתחיל במלים " ויקונן דוד "
החלק הראשון הוא שיר הנושא פעמיים את שם הנפטרת בראשי שורותיו, כלומר, עם אקרוסטיכון כפול של יאקוט נ"ע ( שם הנפטרת בתוספת ראשי תיבות של " נשמתה עדן " ) זהו שיר במתכונת קלאסית עם דלת וסוגר ובעל חריזה, א-ב, א-ב קבועה.
בחלק השני נראה שהמשורר מוותר על ההקפדה על השירה ובוחר הסגנון חופשי המאפשר לו לתת דרור לרגשותיו. משני חלקיו של השיר עולה תמונה של אישה מופלאה ומושלמת מכל הבחינות ובעיקר מצטיירת תמונה של אהבה נשגבת של הבעל לאשתו.
החותם על דברי השירה האלה הוא הבעל הגמון ( הגבר המכובד והנבון ) הרב דוד יפלח. במוגדור היה יודע ומפורסם המשורר רבי דוד יפלאח כפי שכינו אותו, שיך דוד יפלאח, ראש הפייטנים, שהיה שותף לעריכת הספרים , רני ושמחי " ו " שיר ידידות ,.
ברם נראה שלא מדובר על אותו איש, כי כידוע, למשורר רבי דוד יפלח לא היו ילדים ואילו כאן מדובר על כך שהמנוחה השאירה בנות. נוסף לכך, לא הרחק מקברו של שיך דוד יפלאח נמצא קברה של אשתו מרסדס יפלאח שהלכה לעולמה בשנת 1965, 21 שנה אחרי מות בעלה.
היות וידוע לנו רק על משפחת יפלאח בודדב במוגדור, יתכן שזהו בן דודו של שיך דו יפלאח וטבעי שגם הוא יקרא כך. האם הבעל המקונן הוא שכתב בעצמו את השירה הזאת ? הדברים נכתבים כל כך אישיים שאנו מתפתים לחשוב שכן.
אם כי יותר מתקבל על הדעת הוא שזהו שיר שנכתב על ידי רבי דודו אלקיים, או אולי על ידי הפייטן רבי דוד יפלאח אם אכן היה בן דודו של המקונן דוד יפלאח.
גמלתני טוב ולא רע כל ימי חייה
אשתי אשתי
ידידת נפשי חמדת לבי ורוחי
יעלת חן רעיה אילת אהבים
אשת נעורי את הייתה שמשי ירחי
אורך בו ראיתי אור כאור כוכבים
קרבתך חפצתי ברבעי וארחי
קרני רמה בך ואת יושב כרובים
וביד שמת חילי עזי ומבטחי
וקרובי ומידעי רעים אהובים
תמכתני בצר ולא כשל כחי
תריביני להיות מאשר ברבים
נעם אמריך כל לב תשמחי
נגה זיו פניך זך כנפי להבים
ענותך שפלותך ואת עצמך תשחי
עש עפר לפני עוללים ושבים
ויקונן דוד
אשת חיל עטרת ראשי
מנת חלקי וכוסי
בת גילי ומשושי
רבת המעלות
נאוה לתהלות
מכבדת את התורה תמימה ויראה
שלמה בכל מדה טובה
רוח חברותיה נוחה הימנה
ודרישת החסד על לשונה
קורת רוחה וניב לקחה
אמץ אמונתה ורב צדקתה
רב חבתה והוד תפארתה
זיוה יראת ה' על אחת טענתה
אך קרב יומה
ותעזב את בית אישה ואמה
פתאום שחר אהלה ובניה לא היו לה
הבנות אשר בחיקה גדלה זועקות
הוי הוי אמנו יאקות
למה עזבתנו כצאן אשר רועה
אין להם ונשארנו לעדר תועה
איך עתה אתאפק ואסבול
ואעיף דמעי כמי המבול
אשא את בשרי בשני
ואצדיק עלי את הדין צדיק הוא ה'
רק על קברה שמתי את עיני
והאבן הזאת חוצבה מצבה
והייתה לי למזכרת אהבה
למנוחה מאור עיני הכבֻדה והצנועה
מרגלית יקרה יפה זכה וטהורה
שמע יאה לה והיא נוה לשמה
רעיתי תמתי
מרת יאקות
אשת הגמון הרב דו יפלאח הי"ו ה"ה
ערב שמשה יום ב' בשנת לח' תמוז
בסדר ויחנו בקברות ה'
בא סימן
יקרה היא מפנינים וכל
חפציך לא ישוו בה – לפ"ק.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Mais, pre-conditionnes ideologiquement et devant rendre compte a !'institutionqui les employait
et qui suivait de pres leur engagement civilisationnel et educatif c'est l'approche distanciee qui est plutot cultivee et demontree dans leurs textes. Les contenus de leurs rapports communautaires sont pourtant bien varies: les types juifs et leurs comportements, le statut de la femme juive au sein de la famille, les traditions du mariage et leur faste, les rapports avec les Musulmans, les fetes juives, generales ou specifiques commela Mimouna, avec leurs traditions et leurs preparatifs, le culte des saints, l'antisemitisme et l'hitlerisme, les metiers juifs, ou bien l'environnement arabe et berbere.
II y a donc la des materiaux ethnographiques valables pour celui qui s'interesse a la vie juive au Maroc avant la dispersion des communautes. Cependant, le chercheur se doit de garder une demarche critique a l'egard des presentations et des argumentations qui y sont developpees. Dans leur essence textuelle, ces rapports sont en fait avant tout des temoignages personnels sur differents aspects de la vie juive au Maroc avantla Seconde GuerreMondiale.
Ils ont ete ecrits a une epoque ou les structures communautaires, les mentalites et les traditions culturelles n'avaient pas reellement change, malgre les reformes et les nouvelles institutions introduces par le Protectorat francais peu apres son installation en 1912, et malgre la scolarisation de plus en plus etendue, mais encore insuffisante, des enfants dans les ecoles de l'Alliance et les ecoles franco-israelites.
Comme pour tout temoignage, ou l'on parle autant — sinon plus — de soi que de ce qu'on entend et on voit, il est necessaire de croiser des regards divers en mettant a contribution d'autres sources complementaires ou supplementaires.
Dans cette etude, j'aimerais illustrer cette problematique de l'ecriture des instituteurs de !'Alliance sur les Juifs du Maroc par la publication de textes inedits qu'une institutrice a ecrits sur la communaute juive de Taroudant, ou elle a enseigne avec son mari d'octobre1930 ajuillet 1932.
II s'agit de Mathilde Benozillo, nee Hadjopoulos a Yanina en Grece, qui a été affectee d'abord a l'ecole d'El-Ksar en 1925-6, puis a celle de Fez de1926 a1930
Parmi les redacteurs de rapports au Maroc, elle a ete peut-etre la plus prolifique et l'une de plus perspicaces.Mais avant de livrer ses textes in extenso, il nous faudra donner u apercu general sur la communaute juive Taroudant, son histoire at sa production culturelle.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי
ב' כרכים
הוצאת המוסד הרב קוקו
הדפסה שלישית תשס"ב
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.
זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.
מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?
ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.
שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.
השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.
בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.
וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
לידם ניצב בקבוק והם לוגמים ממנו מזמן לזמן. יהודים, ערב שבת היום. יש ללכת למקווה, לבית כהנסת….מובן שאן זאת התמונה כולה. ישנם בתי כנסת, ישנם מתפללים.
בערבים ובלילות מוארת העיר באור קלוש. פה ושם נשמעות התפוצצויות, ולכן מעטים המהלכים ברחובות. בעיר הצרפתית היו אז כבר מקלטי טלביזיה, ואנשי הצוותות נהגו לשבת במלונם ולצפות בהם. ערב אחד רציתי ללכת לקולנוע שנמצא במרחק עשרות מטרים ממלוני.
הזמנתי עובדת סוציאלית מאנשי הצוות להלוות אלי. בצאתנו שמענו התפוצצות חזקה, כנראה של חזיז. הדבר קרה שוב גם לפני דלת הקולנוע. לא ראינו את המתנכלים. הקולנוע היה ריק כמעט והיו בו רק צופים בודדים. יצאנו באמצע ההקרנה וחזרנו למולננו כשהתפוצצויות מלוות אותנו.
אני אוכל את ארוחותיי במלון או במסעדה הצרפתית הסמוכה. יום אחד רציתי לקנות לי תפוחים ונכנסתי לחנות ברחוב הסמוך. הערבי הצעיר שעבד שם התייחס אלי בבוז, זרק את העודף בפני על השולחן, ולא הואיל להשיב על ברכת השלום בצאתי. ודאי ראה בי צרפתי אויב.
פתחתי בביקורי במוסדות היהודים. תחילה בג'וינט, המוסד המממן את כל הפעולות הציבוריות של היהודים. סיפרתי למנהל, ד"ר היבנר, על מטרת ביקורי.
חזרתי בקיצור על התוכנית שהבאתי בפני המנהלים הראשיים בפאריס – הקדמת עלייתם של יהודים מן היישובים הקטנים והמבודדים, ריכוז אלה שלט יעברו את הסלקציה בערים הסמוכות, וכמובן – להגיש להם את העזרה הדרושה.
מר היבנר היה תמים דעים אתי בהערכת המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי במרוקו, והבטיח תמיכה מלאה בתוכניתי.
מרוקו היא ארץ ללא חינוך חובה, אבל כל ילד וילדה יהודיים יכלו לקבל חינוך יסודי אם הרשה זאת מצבם הכלכלי של הוריהם, ואם לא נזקקו ההורים שיעבדו ילדיהם לפרנסת המשפחה. הלינוך היהודי מסועף.
הרשת העיקרית והגדולה היא " אליאנס ". ביקרתי ברשת החינוך הדתי, בהנהלת " המזרחי ", התרשמתי לטובה. ישנם גם בתי ספר דתיים קיצוניים יותר אך לא עלה בידי לבקר בהם בגלל סירובם של המנהלים. היו גם בתי ספר במסגרת " תפארת ישראל " של אני חב"ד. גם בהם לא עלה בידי לבקר.
גם במוסד " אורט " לא ביקרתי אולם נפגשתי לשיחה עם המדריך הראשי בבית הספר. נערים לומדים נגרות, מסגרות וכו'…… התעניינתי בכושרם ובתפיסתם, כיוון שבארץ שררה דעה שילדי העדה המרוקנית אינם מסוגלים לקלוט חומר לימוד עיוני וגם מקצוע אינם תופסים……
המדריך, איש יהודי מפולין, שעבד גם בארץ מוצאו ב " אורט " ובאורח פלא התגלגל למרוקו, לא מצא בהם שום פסול וקבע שהילדים הנם ככל ילדי היהודים בעולם, והוא משוכנע שיצליחו במקצועם וירוויחו לפרנסתם.
אוז"ה – " חברה לשמירת בריאות היהודים ", שמקורה ברוסיה, התגלגלה על גלי ההיסטוריה היהודית למרוקו. בסוף מלחמת העולם הראשונה הגיעה קבוצת רופאים יהודים מרוסיה לצרפת. הם לא נקלטו שם במקצועם ובאו למרוקו.
הבולטת שביניהם הייתה ד"ר סופיה מויסייבנה רובלייבה. אישה נכה, צולעת, אך פעילה ובעלת מרץ בלתי נדלה. בנה נשא אישה יהודיה מרוקנית, ושלושתם שואפים לעלות לארץ. עקבתי אחריה גם בארץ. הייתה רופאת הילדים הראשונה בקריית שמונה והתגוררה בכפר סולד.
בביתה בקזה, הייתה מתאספת לעתים קרובות הקבוצה הזעירה של הרופאים מרוסיה. אנשים מזוקנים לרוב. פה ושם נשמעת השפה הרוסית. הוזמנתי לעתים קרובות לפגישותיהם שהיו מלוות ארוחת ערב בטעם המטבח הרוסי, מבושלת בידי עוזרת בית מרוקנית. רופאה זו התיידדה עם קבים מהשליחים השליחות מישראל שהיו אותו זמן בקזבלנקה, וסייעה בידם להיקלט במקום.
ד"ר סופיה מויסייבה עבדה בחברת " אוזה ". ביקרתי בבית הגדול בן ארבע הקומות ששימש כמרכז בריאות ליהודי קזבלנקה. הצצתי לחדרה של הרופאה וראיתי לראשונה בחיי איך מרפאים גזזת. היא החזיקה ילד קטן בידה השמאלית וביד ימין שרטטה בגיר לבן קווים על ראשו.
יום שלם סביקרתי בבית הזה, מלווה על ידי אנשי ההנהלה. שמעתי על תפוצתם של מקרי הגזזת, הגרענת והגרדת. ראשי היה סחרחר מההליכה בעשרות החדרים שבהם טיפלו בחולים. נעשתה שם עבודה עצומה.
בסיכום שיחותי עם הרופאים ובשיחות נוספות עם ד"ר סופיה מויסייבנה הגעתי למסקנה ברורה שכל המחלות הטיפוסיות הנ"ל מצויות לא רק בקרב יהודי מרוקו אלא בכל מקום בו מצויות הבריות בתנאי צפיפות גדולה, המקילה על ההידבקות.
ראיתי בעבר חולים רבים במחלות כאלה בסמטאות המפותלות והצפופות בוורשה היהודית. היה אפוא בידי נשק להזים את טענות אלה שהתנגדו לעליית יהודי מרוקו מטעמי בריאות. כל אלה יתרפאו במרוקו לפני עלותם לישראל, ובארץ יהיה עלינו לשמור על תנאי חיים יותר נוחים ובידוד מתאים.
היכרתי כמעט את כל השליחים מהארץ ששהו אז בקזבלנקה, לסוגיהם : שליחים לעלייה, לנוער, מורים, גננות ועוד. הדתיים עסקו גם בעבודה תרבותית בין בוגרים, בעיקר בשטח לימוד הדת. היו שם אנשים ממפלגות שונות. כולם התייחסו אלי בהגינות למרות הבדלי הדעות המפלגתיים.
ואני הלא השתייכתי לאגף השמאלי בתנועה הציונית – אחדות העבודה. לתנועות הנוער היו מועדונים משלהם ושליחים מהארץ עסקו בהדרכת הנוער בקבוצות וגם בהכשרת מדריכים מקומיים להדרכה בעתיד. פעם קיימנו פגישה לכל השליחים.
סיפרנו, אנו הישראלים שמקרוב באו, על הנעשה בארץ, על ענייני העלייה ועל תוכנית העבודה הציונית בצפון אפריקה. באותה פגישה נטל חלק גם חבר הכנסת ואחר כך שר בממשלת ישראל – מ. חזני ז"ל.
ביקרתי גם בגני הילדים בהדרכת גננת ישראלית. עם כולם קשרתי יחסי חברות טובים, והם עזרו לי להכיר וללמוד דברים רבים שבדרך אחרת לא הייתי מגיע אליהם.
מדי פעם בפעם היינו יוצאים עם שליחי הנוער, בעיקר, לבלות ערב בבית קפה. מטעמי ביטחון לא יכולנו להתרכז ליד שולחן אחד. הייתי עובר משולחן לשלוחן ומשוחח עם קבוצה זאת או אחרת.
יום אחד נפגשנו במסגרת מצומצמת יותר והוצע לי לראות משהו מרוקני טיפוסי. נכנסנו למסעדונת ובה שולחנות מעטים, קהל לקוחות קטן ומחירים זולים. בחוץ עמד מתקן לגריל, דלי מים ואיש אחד היה מעלה נתחי בשר מאיזה מקום ומניח אותם לתליה על גבי הרשת.
זול מאוד ונוח. אם נתאווית לצלי בשר היית יוצא מבית הקפה, קונה נתח בשר צלוי ומביאו לשולחנך. הכל נעשה כמובן בידיים. ידעתי שהדבר נוגד את כל כללי ההיגיינה, אבל נהגתי כמו הצעירים.
הייתי נפגש עם אנשים מחוגים שונים, יום אחד הלכתי לבקר בביתה של משפחה ששתי בנותיה כבר עלו לארץ. אחת מהן, בקיבוץ המאוחד, הכרתי מקרוב והיא ביקשה ממני לפרוס בשלום משפחתה. הוזמנתי אליהם ל " סחינה של יום שבת ".
המשפחה גדולה – סבתא, הורים בגיל העמידה, ילדים בגילים שונים ועוד איזו אישה בשנות השלושים, רווקה, לבושה בהידור רב ובתכשיטים. השולחן היה ערוך כיד המלך. לסחינה המרוקאית קדמו מנות מרובות, מיני בשר – צלוי, מטוגן, קצוץ ; מיני תבלינים, ירקות טריים בשפע, ונוסף לאלה – תבנית עצומה של ביצים רשות ומטוגנות ברוטב רותח.
Tehila le David.R.D.Hassine..LA VIE ECONOMIQUE
LA VIE ECONOMIQUE
Pendant le règne de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah, les juifs sont, dans l'ensemble, moins misérables à Meknès que dans les autres villes marocaines, grâce à l'activité économique croissante de la nouvelle capitale du pays. Cependant, la plupart vivent dans la pauvreté, une pauvreté aggravée par l'exploitation fiscale sans merci à laquelle ils sont soumis.
Le sultan Sidi Mohammed Ben 'Abdallah ayant ordonné à son fils Moulay Ali de lever de nouveaux impôts dans les communautés juives, Moulay Ali lui répondit que "les juifs sont si pauvres qu'ils ne sont même pas en état de supporter les impôts ordinaires, et je suis dans l'impossibilité d'en exiger de nouveaux."
Sauf le jour du Shabbat, les ruelles du mellah de Meknès débordent de l'activité fébrile d'une multitude d'artisans et de marchands qui s’empressent dans leurs échoppes minuscules. Au début du XXe siècle, Yossef Messas, observateur hors pair, a laissé une description haute en couleur de cette vie grouillante, sans doute peu différente de ce qu'elle était à l'époque de David Ben Hassine, et qui met en évidence l'autonomie presque complète de la vie juive dans l'ancien mellah:
La porte du mellah … à l'Ouest, ouvre sur une grande avenue bordée de boutiques, d'étables … et de maisons. Ici on vend de la viande, du poisson, et toutes sortes de légumes … Tout près se trouve une petite prison, où les rabbins enferment ceux qui transgressent les lois religieuses … Plus loin, six merciers et vendeurs d'épices, et, tout près, une ruelle nommée D'La'niyim (rue des Pauvres), car au bout de la rue vivent de nombreux indigents nourris matin et soir dans un grand local aménagé par la communauté … Quatre marchands de poisson et de fruits, près de la grande rue El Berja (dela Tour), ainsi nommée à cause de la haute tour qui s'y élève tout au fond, et qui servait jadis de tour de guet pour protéger le quartier … L'immeuble des bijoutiers, qui y habitaient jadis, … la maison d'Esther la folle, … puis une rangée de marchands de fruits et légumes, des bouchers, des libraires. Tout près, la rue El Ma'da (du Bain Rituel), … deux marchands de farine, la rue El Hakham (du Rabbin), et, en face, la ruelle El Kherrazin (des Savetiers) … La rue El Ghandour (du Héros) … Encore de nombreux marchands de farine et des bouchers, près de la rue Edekkakin (des Marchands de Farine)… La rue El Mé'ara (du Cimetière) et la rue El Mtarnar (des Silos à grain) … où se trouvent la maison de Rabbi Abraham Hassine, … le four, … la maison de Yéhouda le coiffeur … la maison de Rabbi David Boussidan … A gauche de l'avenue principale, à l'entrée du quartier, on trouve d'autres marchands d'épices et de fruits, puis un grand fondouq (un caravansérail) rempli d'écuries pour les chevaux, les mules et les ânes … Un autre grand fondouq … pour le grand et le menu bétail … Plus loin, la rue Esseqaya (de l'Abreuvoir), … la rue El 'Attarin (des Marchands d'épices), où se trouvent la maison de la lionne … la taverne … et une rangée de magasins où l'on vend des graines de tournesol grillées. Tout près, la rue El Gzzarin (des Bouchers), autrefois bordée de boucheries, mais les anciens l'appellent Rue de l'illustre poète David Ben Hassine. On y trouve … la maison de David Ben Hassine, la maison Esslouqiya, du nom du ruisseau qui coule dessous … et encore des marchands de farine … La rue Rabbi Shalom La'zimi … la rue El Bab El Msdouda (de l'Entrée Bloquée), ainsi nommée parce qu'elle ouvrait jadis sur le quartier arabe de Berrima, mais dont on a muré l'accès à cause des voleurs et autres malfaiteurs … La rue El Gerna (des Abattoirs) … La rue Ettob (des Bri- ques) et la ruelle Eddiyaq (Etroite), avec le bain public … la maison de 'Aïcha la sage-femme …
En tout 252 bâtiments, soit environ 1500 logements, 300 échoppes, entrepôts et étables, et six fours publics, pour la cuisson du pain et le maintien au chaud des mets traditionnels du Shabbat [Vadafina], Tout cela appartient uniquement aux juifs, qui sont les seuls à vivre dans ce quartier, à l'exclusion de tout étranger. L'ensemble est entouré de toutes parts de murailles hautes et épaisses … Selon le recensement de la communauté, préparé par un notaire à la demande des rabbins il y a trois ans [en 1906], le mellah abrite près de 5.000 âmes, hommes femmes et enfants.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הועד הכללי הספרדי ירושלים יד׳ חשון תרפ״ג
לכבוד מעלת הרב המופלא כמוהר״ר שמעון חיים עובדיה שליט״א בעי״ת צפרו
רב גדול ונכבד
אחדשו״ט באה״ר ובחיבה יתירה. הננו להודיע את מעכ״ת כי בין כסא לעשור נערכה תפלה ובקשת רחמים להצלחת המחזקים בקופת יחזקאל הנביא בעי״ת צפת וסדר התפלה היה כזה, שארבעים רבנים ובתוכם רבנים מאחינו המערבים קראו בספר יחזקאל אצל קבר רח״א (= רחל אמנו) ושמעון הצדיק ואח"כ ערכו תפלה ובקשת רחמים להצלחת כל המחזיקים בקופה זו בעי״ת צפרו, וברכנו בברכה מיוחדת את כבוד מעלתו בתור הגבאי הראשי. ואת כל הגבאים העוזרים על ידי כבודו. ואת הרב המופלא, ר׳ אבא אלבאז הדיין, הרב המופלא ר רפאל מאמאן וגבאי קופת רח״א זיע״א, הגבירים שלמה בן חמו, מאיר שמעון אלבאז. שלמה פוני, אהרן אזולאי, אלישע זיני, אבא אפרייאט. חבירי הקומיניטה. יעקב הרוש. אליהו אסודרי. ישועה כיסלאסי. ועמרם זייני. שבזכות המצוה הרבה והעזרה הגדולה שכ' עוזרים לאלפי נפשות רבנים עניים יתומים ואלמנות שבעיה״ק יתשת״ו. (חלק של המכתב נקרע ואבד וחבע״ד)
קהלת צפרו
שדר"י ירושלים
שנות ה' ת"ס – 1700 – ה'תשי"ב – 1952
רבי חיים אברהם ביטון
כוללות אשכנזים ירושלים תוב"ב
שנת ה׳ת״ס – 1700 – שליח מהעדה האשכנזית עזרה לבנין בית הכנסת
איגרת זו מיועדת לעיר צפרו להרב רבי דוד בן חמו, מהעדה האשכנזית בירושלים משנת הת״ס, לפני עליית קבוצת רבי יהודה החסיד ז״ל, בדבר שליחות השר״ר הספרדי לצפון-אפריקה, לגבות תרומות עזרה לבניין בית-הכנסת שהיה נקרא שול לייב בחצר ההקדש שקנתה לה העדה מהמוסלמים בעיר העתיקה (אולי במקום הנק׳ כיום חורבת רבי יהודה החסיד). כנראה היה בחצר זו בניין ישן שנתהווה ממנו בית-הכנסת, ובשנת התנ״ב התמוטט ונפל. ובאמצעות רב העדה ומנהיגה אז, החסיד רבי משה בהחסיד רבי יעקב הכהן ז״ל, שהגדיל לעשות עם העדה הזאת, שהוא עמד ולווה מהמוסלמים סכום הגון לצורך בניינה מחדש, והוא ואנשי העדה השתדלו בעזרת שתדלנים בחו״ל אצל השולטן התורכי (״על יד איש חמודות יוצא ובא בחצרות המלכים״) לקבלת רשיון הבנייה.
וגם נתנו הרבה שוחד לשרי הפלך והשופטים (הקאדים) בארץ ״לחתום פי שטן…״. ומשכנו עצמם בעד החובות שעלו לסכומים גדולים ונקבע זמן מוגבל לפירעונם. וכידוע אז בקרב המוסלמים הייתה תסיסה גדולה כלפי העדה האשכנזית בכלל (לפי שהיו משונים במלבושיהם עם פיאות מסולסלות), ובפרט על בניין בית-הכנסת, ולכן היו נזקקים להשתיקם מפעם לפעם במתת-יד, וסכום החוב עלה מיום ליום, ועל זה יצאו שד״רים לארצות אירופה __ רבי עובדיה בער ורבי נפתלי יפה __ עם המלצות בידם ממנהיג העדה רבי משה ז״ל. וגם הוא עצמו יצא בתקופה זו כרי להגביר תמיכת קהילות אירופה ביישוב האשכנזי, שהיה מונה מאות נפשות.
הבנייה של בית-הכנסת נסתיימה בשנת הת״ס, ובמידה יותר רחבה וגדולה על מה שהייתה, וזה היה ג״כ בעוכרם, והתסיסה בקרב הערבים הלכה והתרחבה מיום ליום, והתחילו לטעון עליהם בגלוי על הבנייה בכלל, שיותר מן המידה שהוסיפו זה היה בלי רשיון, והשיחה הייתה מהלכת שאם לא ישלמו החוב בזמנו יגרשום מן הארץ, או ישרפו בית-הכנסת, כאשר כן עשו בר״ח חשוון התפ״א(1720), שנשרף ע״י בעלי החוב
התרומות שהיו מגיעות מחו״ל לא הספיקו לסילוק החוב, והבור לא היה מתמלא מחולייתו, מכמה סיבות
א. העוני שהיה מנת חלקם, רוב המשפחות היו נזקקות לחלוקה הדלה מכספי התרומות שהיתה נמסרת להם משבוע לשבוע.
ב. השוחד והמתן למלשינים, שלא היה לזה שום הפסק.
ג. והיא העיקר, שהחותם באיגרת ראשון, אברהם בכ״ר נתן אשכנזי, הייתה ידו במעל, וכסף התרומות לא הגיע לתעודתו, ובכיסו היה נבלע, כאשר מבואר כל זה באיגרת מנהיגי העדה שנכתבה בשנת התע״ב (1712): ״הדרדר וקוץ בעיני העם הוא הלחי שעמד מאליו והוא פושע על ראשי עם קרש […] חרובי קרתא שהצילו עצמם בממונן של ישראל״. ועל זה נאלצו לשלוח שד״ר לצפון-אפריקה לבקש עזרה מהספרדים, ולכן בחרו בשד״ד ספרדי החכם חיים אברהם ביטון בן החכם השלם והדיין רבי יצחק זלה״ה. ובאיגרת ההמלצה שמסרו בידו מבליעים בנעימה הלחץ שהעיק עליהם לשלוח שד״ר למדינות הספרדים, דבר שלא היה נהוג כלל, וכך מציינים באיגרת השדרות: ״כי לכם ולנו לבנות בית אלקנו ואל אחד לכלנו ותורה אחת לנו. כאשר כן עשו אחינו ק״ק הספרדים היו לנו מעוז ומחסה בהונם ואונם ישלם ה׳ פעלם״.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השילייה.
השילייה.
את השילייה לוקחת המיילדת השנייה " הרפאדה ", מסתירה אותה בתוך קערה גדולה, מכסה אותה, יוצאת החוצה ושופכת אותה לתוך בור שופכין שבשכונה. במכנאס, זרם בקצה השכונה, נהר שזכה במשך כל השנה בכל מיני " מתנות " אפשריות, הלא היא " הסלוקייא " המוכרת לכל יוצאי העיר, ואשר לתוכה שפכו המיילדות את השיליות ;
אלה שייצרו מאחייא ( עראק ) בבית, שפכו גם הם לתוכה את הפסולת ; וביום ראש השנה, זכה נהר זה לתפילת " תשליך ".
יש לציין שבכמה מקומות, לפני שהיא זורקת את השילייה, מסירה המיילדת את הקרום העליון העוטף אותה ותולים אותו. לאחר שהוא מתייבש, שמים אותו מתחת למזרן, או לכר של הילד, כדי לשמור עליו ממזיקים.
תשלום למיילדת
עבור שירותן הטוב ומסירותן ללא גבול, קיבלו המיילדות את שכרן בצורת " ג'ראמה – ( דורון, שי ) כעין מתנה כספית מהמבקרות הרבות שבאו לברך את היולדת במשך שבוע הברית, וזות בנוסף לשכר שקיבלו מההורים. אם היה בן זכר, המיילדת קיבלה מתנה מיוחדת נוספת מהורי הילד.
קורה לפעמים ומצב המשפחה מאוד לחוץ המיילדת שבדרך כלל אישה חכמה וצדקנית, עורכת מגבית לטובת המשפחה, מסתובבת בין בתי העשירים, וגם משיגה עזרה מוועד הקהילה, מוסיפה לזאת ה-ג'ראמה שקיבלה ונותנת הכל למשפחה הענייה.
ההודייה של המיילדת
אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור ומחתלת את הרך הנולד נושאת עיניה למרום ופותחת בתפילה מיוחדת ומרגשת.
יא סידי לחנין ! פחאל די פכתי האד לולייא מן סער דלילדא לוואערא, וכ'רזתהא לדדאוו, האגדאך תפיכ אולאד ישראל כאמלין מן האד לגלות, ודזיבלנא למשיח די יפכנא וויעבבינא לרושלים. ופחאל די נדרת ן האד לאלייא, האגדאך תנדר מלולייאת כאמלין די מסדוד חזאמהום.
ומא תג'ם חתא אולייא, ותחל לחזאם די פלאנא בנת פלאנא, ותנדר מנהא, ומא תג'סבהאס, ומבארכ יסמיכ לעאלי עלא די פכת האד ארוח מן אוכ'רא, ותזכי האד לולייד די כ'לאך דאבא, באס יכון חכם פתורה לעזיזה, וויזי מבארכ מסעוד עלא מוואליה טעלא ישראל כאמלין, אמן
תרגום חופשי.
אדוני החנון, כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי לידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללא הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה. ופתח " חגורתן.
ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את מערה ואל תקטוף אותה בדמי חייה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת ( הכוונה לרך שיצא מרחם אמו ) ותזכה הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן.
המיילדת לוקחת אחר כך גרגיר סוכר, שמה בפיו של הרך הנולד וממלמלת ברכה קצרה ואיחולים : " תחלא תורה פי פממיכ, פחאל האד סככאר לחלו " – תמתק התורה בפיך כמו הסוכר המתוק הזה.
אחרי ההודייה, המיילדת מחזירה את הרך לאמו, ומאחלת להוריו ברכה מסורתית : " יזיכום מבארכ מסעוד ובלעמר טוויל " – יהיה לכם במזל טוב ובחיים ארוכים.
יש לזכור שכאשר הילד נולד מסורק ועם הרבה שיער, המיילדת עוד הוסיפה ברכות, שמחה מאוד ומבטיחה להורים שהבן הנולד יהיה בר מזל.
הערת המחבר.
יש לציין שהודייה זו מעין זו של המיילדת, אינה " תורה מסיני ", אלא הודייה שנמסרה מדור לדור, ממיילדת אחת לשנייה,וכל אחת סגננה את תפילתה לפי אוצר המלים שלה ולפי כושר הבעתה.
ההודייה נאמרת תמיד עליד המזוזה כאשר המיילדת אוחזת בשתי ידיה את הרך הנולד בצורה מיוחדת כאילו מקריבה אותו לעולה ומאימה אותו אל על.
מנהג של ההודייה קיים גם אצל המוסלמים. המיילדת מרימה גם היא את הרך הנולד ומודה לאל על שזכתה להביא מוסלמי חדש לעולם, שמה לו חתיכת סוכר בפה כדי שחייו יהיו לו מתוקים.
הכוס לכבוד אליהו
לאחר שהקאבלא – המיילדת – סיימה את תפקידה, היה מותר לה עתה לשבת ולהרים כוסית של מאחייא – עראק – לכבוד אליהו הנביא.
ליולדת הגישו צלחת גדולה של מרק חס ובו חצי עוף, ואלצו אותה לאכול הכל בו במקום. נהגו לתת ליולדת גם דבש וחמאה, כדי להקל עליה את הכאבים,
לעומת היהודים, הערבים נהגו לתת אוכל מיוחד, א-זמיתא, ליולדת.כמו כן אנפיסא – היולדת – נהגה לאכול את ארוחותיה הראשונות רק עם המיילדת, במשך שבעת הימים הראשונים.
אם הלידה הייתה בשעת הצהרים, לא נתנו למיילדת ללכת עד שסעדה את לבה עם בני המשפחה. ואם זה היה בערב, החזיקו אותה לאורחת ערב ולפעמים גם ללינת לילה. אם זה בן, השמחה רבה בבית, אם זו בת, המיילדת וכן כל הקרובים מאחלים מבארכא מסעודה – מבורכת ומאושרת – ומסתלקים מיד, וכך השאירו את היולדת עם אמה.
שיר עממי קצר מעיד על ההבדל העצום בין לידת זכר לנקבה :
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לו מנה יפה
אם תאמרי היא נקבה, סתום פה וגם שפה
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לך מה שתרצי
אם תאמרי היא נקבה, מעין מחט תצאי.
קטע הלידה מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 83 – 84
הלידה.
משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למיילדת. המיילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאימא לבתה, או מאישה לחברתה שרצתה ללמוד. המיילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה.
היגיינה וחיטוי לא ידועות להם. האישה לוחצת וצועקת והמיילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.
מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאישה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהוולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה.
פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הוולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המיילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילינה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.
אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת " מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :
מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.
אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה
מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי
אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.
בשיר עממי אחר, היולדת מוכנה להנחית מקל על ראש המיילדת כאשר נולדה בת :
קאבלא : לוכאן כאן סבי – מיילדת : אילו היה זה בן
מעטיכ זוז מלכ'ראס – שני נזמים אתן לך
חין קולתי לי טפלה – אך הנה בישרתני בבת
בלעממוד תאכל פוק אראס – מקל על ראשך ינחת