מורשת יהדות מרוקו

התפוז/דויד אלמוזנינו

לפני כמה שנים, החלטתי לתרום מעט מזמני לקהילה, אחרי עמל של שנים רבות במשטרת ישראל, זה היה שינוי מרענן, התמזל מזלי והועסקתי ב"אגודה למען הקשיש" באילת.

גיליתי להפתעתי שעבודה זו גורמת לי הנאה רצופה חוויות. כך הכרתי את בני הדור ההוא אשר גדשו סיפורים ושמחו לפרוש אותם לפניי. ואני מיהרתי לקטוף אותם. ליקטתי אותם בהנאה והתענגתי יחד איתם על הימים ההם שלא יחזרו עוד. בעת שסיפרו לי את סיפורם, הזמן עצר מלכת עבורי ובוודאי עבורם. לפתע נראו זוהרים יותר  נלהבים יותר לפתע, נראה שהכל  קיבל משמעות אחרת בחיים. אולי בגלל העובדה שנמצא מולם בחור "צעיר" אשר מוכן להקשיב לכל מילה היוצאת מפיהם.. ואני כאן, פעור פה ונלהב, חיוך רחב ופנים סמוקות, מברך על עבודה ההתנדבותית שהזדמנה לי באמצע דרכי. …….

את העבודה לא לקחתי כעבודה ממש, כי השכר היה זעום, אז הרגשתי יותר כמתנדב מאשר עובד וכשאתה מתנדב אתה עושה את העבודה ביותר הנאה.

 בעבודתי באגודה בין היתר הייתי צריך לחלק בצהריים אוכל לקשישים בבית . לא רציתי סתם "לזרוק" את האוכל לקשיש ולברוח ידעתי כמה הזקן ממתין למנת הצהריים שלו וכמה היא חשובה בשבילו אז התייחסתי לכך בכבוד הראוי. וכך הכרתי הרבה אנשים טובים ומעניינים.

 יום אחד הלכתי לתת אוכל למשה מאירי והיות וחבבתי את הזקן במיוחד נתתי לו בנוסף למנת האוכל הרגילה גם תפוז אחד ממני מתנה וכך נולדה לה חברות נפלאה שנמשכה כמה שנים טובות.

 "הוא אמר לי אתה יודע מתי נתנו לי לאחרונה תפוז מתנה זה היה לפני 50 שנה… הייתי פועל דפוס ופעם בשנה היו נותנים לנו תפוז לא היה אז כסף בארץ ועבדנו כמעט ללא תשלום הסתפקנו רק במנת אוכל ליום שהביא לנו העורך האחראי, בית הדפוס היה ממוקם ליד פרדס אך תפוז היינו מקבלים רק פעם בשנה".

 ואז התארגנתי כך שבחלוקת ארוחת הצהריים לקשישים אני מחלק את האוכל לכולם ומגיע אל משה אחרון כדי להישאר אצלו קצת… כאשר הייתי מגיע לביתו הוא היה לבד עם העיתון. לא היה אף אחד בבית הבית היה שקט ומאוורר בעל הבית ואשתו בעבודה והילדים בבית הספר. בכל פעם שהבאתי את האוכל הוא היה שמח לראות אותי,הייתי מעביר את האוכל החם לצלחת ומגיש לו מזלג וסכין והוא היה מתחיל לאכול ובעשר דקות רבע שעה שעמדו לרשותי , לפני שיזעיקו אותי  מהמרכז הוא היה מספר לי סיפורים על בית הדפוס שהיה ממוקם ליד פרדס בו עבד בצעירותו בתל אביב.

 משה נולד ב- 1900 בכל זאת הוא היה ערני וצלול ולא סיפר לי אף פעם סיפור פעמים. את תורת הדפוס למד בנערותו כחניך בבית דפוס בעיר אאכן שבגרמניה, ואחר כך עבד בבית הדפוס קטן, בברלין. לפני בואו לישראל למד עברית, ערבית ואנגלית, משום שסבר, שכאיש דפוס עליו לדעת את שלוש השפות הרשמיות בארץ שבכוונתו לחיות בה.

 משה הצטרף אל פועלי דפוס "אחדות" בתל אביב ב- 1932 העתיד אז לא היה ורוד ופועלי הדפוס הרוויחו גרושים, אך משה חשב שהם בונים את עתיד הארץ. בבית הדפוס היו כבר אז כמה מכונות דפוס ישנות, והמכונאי הצליח להפיח בהם חיים שיפץ אותם והצליח להביא אותם לעבודת דפוס של ממש ומשה היה מאוהב בהם.

 במרתף מתחת לבית הדפוס היו כמה עובדים לבושים סרבלים כחולים, הם היו צריכים למלא את לוחות הפלדה הכבדים שהיו על שולחנות העימוד באותיות ומשפטים ושורות עשויים עופרת, כתובים בכתב ראי מהופך. אוי ימי דפוס העופרת די היה שתוסח הדעת של פועל הסדר ובטעות ידפיסו אצבעותיו אותה שורה פעמיים . לעמד הרי זאת אמנות. אומנות התמרון בין הפקודות  שמחלק העורך, מלא החשיבות מן האולימפוס של קומת המערכת, לבין הביצוע של העבודה עצמה. על כן רק פועל דפוס שמישש באצבעותיו את החומר ששמנו עשויות מילים יודע שגם המילה "עתיד",היא כמו הבחורה הכי יפה בפריז לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה.

 ואז כאשר כל שורות אותיות העופרת היו מונחות במקומם החלו מכונות הסדר דמויות העוגב שעמדו עד עכשיו בדממה לתקתק לצלצל , לצפצף, לקשקש ולהמהם את חלקם בסימפוניה לתזמורת של ברזל ונחושת, הם פלטו בחזרה שורות של אותיות קטנות.  משה היה אז צעיר ודינמי והנעת גלגלי ההדפסה, ריחם החזק של אותיות הסדר בבלט ותחושת כתמי הדפוס הנדבקים לו לאצבעות מילאו אותו אושר .משה אהב את התוצאה המוגמרת של ספר מודפס מוצר מודפס שרובו ככולו עבודת אמנות.

לבית הדפוס היו באים כל הסופרים העבריים ביאליק, שי עגנון ושלונסקי ..ואחר כך חיים גורי  חנוך בר טוב ויוסי יזרעאלי.משה יהיה מאוהב בשלונסקי שנחשב לאבי השירה הארצישראלית,– בבית הדפוס היו קוראים לו בהערצה "המאסטרו". כששלונסקי היה מגיע לבית הדפוס כל המכונות היו מפסיקות לעבוד חוץ מאחת, כל העובדים היו מתאספים סביבו ומאזינים בקשב רב לדבריו. שלונסקי הקרין תדמית של משורר בוהמיין, מלא הומור ושופע חידודי לשון. אולם הוא היה גם איש עבודה ששקד על שיריו ועל תרגומיו המופלאים. משורר רב-פעלים, ממחדשי הלשון העברית, עורך מחונן, כתב ספרי ילדים ותרם ליציקת יסודותיו של התיאטרון בארץ. שלונסקי היה מעורה בחיי התרבות, ממייסדי הוצאת 'ספרית פועלים' ו'צוותא', משורר שנטל חלק במאבקים לשינוי פני החברה.הוא היה מלא מרץ ותנופת נעורים שאצה לו דרכו אל הפסגה בנסותו לרשת את מקומו של ח"נ ביאליק. אדם שהצליח להציב את הספרות והסופרים במקום מרכזי ולהוכיח לחברה החלוצית כי בניית מרכז תרבותי חשובה לא פחות מבניינה החומרי של הארץ. יוצר מרכזי בתרבות העברית ולמי שחידש את הלשון העברית .

אהבתי את הסיפורים של משה על הסופרים העבריים שהיו מבקרים בבית הדפוס ולי היו מוכרים רק מרחובות תל אביב והנה עכשיו התמזל מזלי יושב מולי אדם שראה את כל האנשים המכובדים האלה במו עניו דיבר איתם ונגע בהם. וכך לרגע הייתי מתנתק מכל העבודה שמחקה לי ונכנס יחד עם משה לבית הדפוס האפל ומריח את ריח הדפוס שמתפשט באוויר, והיה נדמה לי אפילו שראיתי את חיים נחמן ביאליק שאני מכיר היטב מרישום בשחור לבן על אחד הספרים בספריה שלי.

וכך עברו הימים ובהשפעת משה מאירי והסיפורים שלו על הסופרים,  גם אני רציתי להיות סופר לכתוב סיפורים ולהתרגש כשספרי יצא מבית הדפוס ויהיה לו את הריח המיוחד שיש לספרים חדשים. חשבתי , אנשים אוהבים סיפורים יקראו את הסיפורים ודרך הסיפורים שלי הם יספרו לי את הסיפורים שלהם . אחרי כשעזבתי את העבודה באגודה המשכתי להיות בקשר עם משה, שלא רצה לקבל יותר אוכל מהאגודה וסיפר שאין לו שום טעם… כשספרי יצא לאור משה היה כבר בן תשעים ולא בריא במיוחד. ויום אחד בנו התקשר והודיע לי בצער רב שאביו נפטר ושאני יבוא להלוויה, זה היה מאוד עצוב בשבילי כי ידעתי שעם מות הזקן נעלמה לה ספריה שלמה של סיפורים נפלאים על הארץ הזאת.

אחרי כמה ימים הבן של משה מתקשר אלי ומספר לי שהוא עשה סדר בניירות של אביו ולהפתעתו מצא דף עם כמה מילים עבורי, זה היה כבר ד"ש מעולם אחר.

172 – חלף אל־יתים מא יפרח אומו

 נשבע היתום שלא לשמח את אמו.

173 – חלף אל־יתים, מא יפרח פי לילת-ערסו.

נשבע היתום שלא לשמוח גם בליל חתונתו.

174 –  עמר אל יתים מא־יחלא, ומא יעמל באש יחלא.

אין היתום אהוב, ואינו עושה במה להיות אהוב

175 – תעלמו אל־חזיאמא, פי ראם ל־יתאמא.

התמחו הגלבים, על ראש היתומים.

176 – אש ג׳א מא ירביך, יא יתים סגיר, ווירפד קלבך־מן אל-המאל-כתיר.

מי יבוא ויגדל אותך, יתום קטן, ויסיר מלבך הדאגה הגדולה.

177- עמר ל־יתים מא יחלא, ומא ימלא.

יתום, מעולם לא יאהבו אותו, ולא יכבדו אות

178 – אידא בכית יא אימא, פי־מן תקטעי

אם את בוכה, אמא, למי את תחסרי?

בגלל אבות תושיע בנים

עוד עובדה שישנה בידינו והיא מגדת מעט מדביקותו ובהשי״ת והיא כי בשנת תר״א (1841) החליט הרב זכרי לממש את שאיפותיו ולעלות לארץ הקודש, ולשם כך מכר רבי זכרי את ביתו ומטלטליו, כשפניו מועדים לעלות לארץ הקודש. וזה הי׳ בתנאים של לפני יותר מ- 160 שנה כשהעליה היתה על גבי חמורים, בלי הבטחה לשום מקור פרנסה, והלכו עד העיר אוגידא, וחזרו על עקבותיהם בחזרה לעיר מקנס, מפני המלחמה שהיתה באיזורים בהם היו צריכים לעבור בדרכם לצאת ממרוקו. באותה הדרך חגגו את הבר מצוה של סביו של רבנו הלא הוא ״הדברי שלום" זה היה בחנייתם בעיר פאס, וכשחזר למקנס דרש שיחזירו לו את ביתו וקרקעותיו, כי המכירה היתה בתנאי שיעלו לארץ ישראל. וכותב רבנו שאותה מסירות נפש שפעל בה מור זקנו רבי זכרי, היא שעמדה לו ולבן דודו רבי יוסף, לעלות לארץ בכבוד. (שמש ומגן ח״ב/שכח). רבי זכרי נולד בשנת התקנ״ב, ונפטר ביום שלישי כ״ח אלול (ביום שנפטר בו סביו) בשנת תרט״ו, והוא בשנת הס״ג לחייו.

וקנה לך חבר

צא וראה מה כתב עליו חמיו של רבי שר שלום (שהוא ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל מחבר הספר עדות ביעקב) על חתנו רבי שר שלום בנו בכורו של הרב זכרי, וסביו של רבנו, בהקדמתו לספר משפטים ישרים: שרבי שר שלום היה גדול בענקים, מאיר כאחד הברקים, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, גדול העצה רם ונשא בישראל נימוקו וטעמו עימו הרב המובהק מאיר כברק, דיין מצוין אשר הוא היה לי כאח מנעוריי, ועד עתה אהבתיו אהבה נפלאה ועסקנו בתורה בחברותא לאכול פריה וטובה. לחמו נתן מימיו נאמנים, ולא היו בעלי דינים יוצאים מלפניו עד שהיו יוצאים בלא איבה ובאהבה רבה, כי לא היה משלחם לפני מסביר להם את מקור הדין והפשרה. ובתשעה ימים לחדש אייר בשנת הא״ם אין עזרתי בי (האם בגימטריא מו' וכונתו לשנת תרמו׳) נתבקש בישיבה של מעלה, ונשארתי אני לבדי תוהה ובוהה, אקומה נא ואסובבה אל המקום אשר היתה שם צהלה של תורה, ואפנה על ימין ושעריו שוממין, וזה היה חלקו מכל עמלו ללמוד וללמד, ואם אמרתי אספרה גודל יושרם של משפחתו, אלו מהדברים שאין להם שיעור, שלמים בתורה ביראה בהלל ובהודאה, וקצור קצרה אורך היריעה, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, נאלמתי דומיה, ה׳ יגדור פירצותינו ופרצת עמו ישראל. נאם תולעת יעקב בירדוגו נר״ו, עכ׳׳ד.

פיקוח נפש

רבי שר שלום סרב לשמש כדיין או לתפוס איזוהי משרה ציבורית, אמנם למרות סירובו היה נקרא ליטול חלק בהחלטות בית הדין. ומעשה היה: באדם עשיר וחזק, שהופיע בפניו, וביקש ממנו להצטרף ולחתום עם עוד כמה רבנים על איזה ענין, הרב שר שלום שדעתו היתה לא כאותם רבנים, לא הסכים לחתום, אותו האיש החל לאיים על ״הדברי שלום״ שכיון שיש לו מעמד יש בכוחו לפגוע בו, ושכדאי לו לחתום, כשראה זאת הרב שר שלום יצא לשוק והחל לזעוק ׳פיקוח נפש, פיקוח נפש, רוצים להרוג אותי, רוצים לשלוח אותי לגיהנם', וכשנשאל הרב מהאנשים לפשר הצעקות, הסביר להם מהמתרחש, אותו העשיר התבייש מאותו המקרה ומרוב בושה לא יכל לצאת מביתו במשך שבועות רבים.

רבי שר שלום נלחם בראשיתם של הצרפתים שבאו למרוקו, להקים בתי ספר לפי דרכם, שעיקר הלימודים יהיו בלימודי חול ־ וההתנהגות תהיה לפי כפי המסורת מדורי דורות, (ואכן הם אמרו שרק שעה אחת ילמדו צרפתית ושאר הזמן ילמדו תורה, עד שלבסוף הצליחו במזימתם, ולימדו רק שעה אחת תורה, והשאר לימדו בחכמה הצרפתית.) ורבי שר שלום שצפה למרחוק והבין את כונותיהם הזדוניות, נלחם ופרסם שלא לשלוח את הילדים למוסדותיהם. והיה אומר עליהם את הפסוק שבפרשת האזינו (פרק לב- לב) ״אש(ס)כולות מרורות למו " דהיינו הסקוולה שלהם (בערבית מרוקאית הכוונה: בי״ס) היא מרורות לקב׳׳ה (ורמז לזה רבנו בספרו וחם השמש עמי שמז׳.)

[הארגון אליאנס הוקם בפאריז בשנת ־ 860ו (למנינם) על ידי קומץ יהודים בגיבוי ממשלת צרפת ותרומות ארגונים יהודים, בדצמבר 1862 (למנינם) הוקם בתיטואן שנכבשה בידי הספרדים בית הספר הראשון של האליאנס, עד 1870 (למנינם) פעלו ברחבי מרוקו 10 בתי ספר של האליאנס, ובשנת 1900 (למנינם) הגיע מספרם ל ־ 100 בתי ספר עם 26,000 תלמידים]

רבי שר שלום השאיר אחריו חידושים בגמרא, ותשובות בהלכה, בכת״י, ורבנו זצ״ל בראותו את הכתבים התפעל מחשיבותם, לא נח ולא שקט עד אשר סדרם והגיהם וערך אותם והדפיסם תחת השם שו״ת ״דברי שלום״.

הצוואה של הדברי שלום

מספר הרה״ג אברהם בן חסין זצ״ל, ביום רביעי ז׳ באייר בשנת התרמ״ו שמענו קול צווחה בעיר, שכמוה״ר רבי שלום משאש עומד בין החיים ובין המתים, בשומענו זאת, נבהלה נפשנו, והלכנו לבקרו, ובעוונותינו מצאנוהו מוטל על ערש דווי, והיה מיושב בדעתו כאחד הבריאים, ומשיב על הן הן ועל לאו לאו,

וזה מה שציוה בפנינו מחמת מיתה:

א.     ציוה וביקש מאוהביו וקרוביו העומדים שם, שלאחר פטירתו יעמדו ויבקשו מחילה מאנשי הקהילה למחול לו בלב שלם, הן בדברים הנוגעים לגוף, הן בדברים הנוגעים לממון, וכוי.

ב.     שלא יעשו עליו שום דרוש, ולא יאמרו עליו שום קינה, לא בשבוע ולא בפקידת החודש ולא בפקידת השנה.

ג.     ציוה שאם לא יתקיים בנו ר׳ מימון, כל נכסיו נתונים מעתה ומעכשיו להקדש עיה״ק ירושלים תובב״א.

ד.         ציוה ומינה את חתנו לעמוד על משמרתו בבית הכנסת הידועה לו. ויומיים לאחר מכן, ביום ט׳ באייר, בעש״ק אחר מנחה קטנה נתבקש רבי שר שלום בישיבה של מעלה, והוא בן נח׳ שנים. (שמש ומגן ח״ב/ שכח).

לדעתו, מנהג לשם ריפוי לא רק שאינו מרפא, אלא יש בו סכנה של הדבקת אדם בריא כפי שכתב החכם

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

                 מנהג אחר שעושים לעין הרע, והוא מנהג פגום ומכוער, שממלאים קערה צימוקים ועובר בה איש אחד ביום שבת קודש שהעם נאספים בבתי כנסיות שבעיר, ומדי עוברו לפני אנשי בית הכנסת יש שזורקים רוק מפיהם על הארץ. ויש שתופסים צימוק אחד ומשים אותו בתוך פיו להדביק בו מרוקו וחוזר ונותנו בקערה… ומבשלים אותם צימוקים ונותנים המים ההם לחולה לשתות מהם מעט מים בכל עת.

ואומרים שבזה תסתלק עין הרע מהחולה וזה מנהג רע ומכוער שחי ומאוס. שאדרבא אם איש מאלו האנשים ששמו הצימוק בפיהם יש לו חולה הריאה או איזה חולי המתדבק נדבק בצימוק ומתדבק בחולה, נמצא בא לתקן ונמצא מקלקל… והשם רופא חינם ירפא כל תחלואי עמו ישראל… ולא יצטרכו להכלי שקר הללו, דברי הבל ישאם הרוח  ( נוהג חוכמה ).

חכמים נגד חיקוי של מנהגי הגויים.

תליית פרסת סוס.

מנהג אחד נגד עין הרע, תולים בכותל החצר גולגולת של חמור או שור, ללא הבשר. ויש שתולין נעל ברזל שמשימין על פרסת רגל הסוס והחמור. ומנהג של נעל הוא קדום ומקורו מהיוונים הראשונים ומהם ירשו מנהג זה עמי איטליה… על כן קבעו פרסת סוס…על בתי תפילתם… שאומרים שנעל סוס מביא ברכה… היהודים שהלכו בזה וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

בדומה לרבי יוסף בן נאיים כתב רבי דוד עובדיה בן ימינו שכיהן בתור הרב האחרון של קהילת צפרו היו אחדים מהמוני עם שנהגו לקבוע נעל הסוס על מפתן הבית או בית מסחר ניחוש נגד עין הרע, זה מנהג שטות ולקוח ממקור היוונים שהאמינו באלילם,לדאבון לב נשתלשל המנהג הזה לבני ישראל.

החכם לא ראה בעין יפה את המנהג החדש שמובילים את המת בעגלה במקום " בכתף ישאו " כפי שהיה בעבר, והושפעו בזה מהגויים. הוא ציטט את מהר"ם שיק – רבי משה שיק – דבכל דברים שאנו עודים כדי להידמות להם הם אסורים לנו… משום בחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אומות העולם. 

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותו, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס הגולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד ובין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצווח השליט. חיש מהר עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר־החוץ של המדינה.

 בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו-רבי אפרים אלנקווה, רבי יעקב בירב (שעלה אחר־כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ה ע ר ו ך, רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע ״בר־יוחאי נמשחת אשריך״, וכן רבי דוד בן־זמרה (הרדב״ז) שפירש את מ ש נ ה תורה להרמב״ם. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה ובארץ־ישראל.

אך גילוי אמריקה על־ידי קולומבוס החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכובד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בן לילה מאגן הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון־ אפריקה כולן. שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ״גשר יבשתי״ בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי־נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש. 

הקשר של יהודי מרוקו לארץ־ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי־ הביניים עלו יהודים מצפון־אפריקה לירושלים. בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה״. לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ־300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

 בית־ הכנסת של יהודי מרוקו בצפת ידוע כיום כבית־הכנסת של האר״י. קהילת המערביים בירושלים היתה, גם מרכז תרבותי־יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המאה ה־17. 

ספרו עבודת הקודש הוא הספר העברי הראשון •שנדפס בירושלים. רבי חיים בו־עטאר, בעל פירוש אור החיים, עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת ״כנסת ישראל״ ולפני מותו, בשנת 1743, הוא חיבר את הספר ראשון לציון. קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהדות צפון-אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 שקעה שמשה של פאס וזרחה זאת של מקנס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראלי, ד״ר שלום בר־אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידנו, בן־עטאר ומימראן-כולן ממקנס-שימשו בנגידים ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו. מקנס הוציאה מקרבה גם רבנים גדולים מבני משפחות טולידנו, ברדוגו, עמאר ומשאש, ואילו במחוז תפילאלת צמחה משפחת המקובלים לבית אבוחצירא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון־אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג׳יריה בשנת 1870, על־פי חוק כרמיה, הפיחה תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקוה זו גברה לאחר שעל־פי חוזה פאס קיבלה צרפת ב־1912 את הפרוטקטורט על מרוקו. המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות ״אליאנס״ שהיתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניות, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר.

צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב־22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על־פי התקנון, היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים ובין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו־קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברבריים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטורט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד ביבוא תה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפגי היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה. אף־על־פי־כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו, ובזכות חכמיהם ותורתם הם הצליחו לשמור את יחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

חכמי ישראל הללוהו, פארוהו, רוממוהו והעלוהו לדרגה העליונה ביותר, מעל אבות האומה, מעל משה רבנו שעליו נאמר ״שלא קם נביא בישראל״ כמוהו, ואף מעל למלאכי השרת.

מטען כביר של אמונה שהיה אצור בלב העם פרץ והשתחרר וזרם החוצה דרך התנועות המשיחיות, בהן היו גילוים של מסירות נפש וקידוש השם למען גאולתו של עם ישראל.

הנה כי כן במשך כל הדורות היתה רציפות של הרעיון המשיחי על כל הצורות שמורשת המסורות הנחילה לעם ומלאה את החלל שנוצר אחרי אבדן המולדת ואבדן הקיום העצמאי.

הרעיון המשיחי היה חלק מ״המולדת המטלטלת״ שלקח עמו העם היהודי בצאתו לנכר. בלכתו לגלות לא יכול העם ליטול עמו את מולדתו ורכושו, אלא את לשונו, תרבותו, מנהגיו, המורשת הרוחנית שהנחילו לו נביאי ישראל ורועיו הרוחניים, ומעל הכל את התקוה ששוב ישוב קוממיות לארצו. תקוה זו נתגלמה ברעיון הגאולה, ברעיון המשיחי.

הרעיון המשיחי הוא שהכשיר את הקרקע להופעת התנועה השבתאית ולהצלחתה. הודות לו היא כבשה בסערה את כל קהילות ישראל הדוויות אשר כאמור טיפחו במשך דורות את הכמיהה, הערגה והכיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

הקבלה של המאות ה־16 וה-17 טיפחה ועודדה את הרעיון המשיחי ואת האמונה בגאולה הקרובה. היא יצרה מתח משיחי בכל אותם החוגים שבשורתה (של התנועה) הגיעה אליהם. הודות לתורת הקבלה, האוירה של התקופה אכן, היתה ספוגה וטעונה מתח משיחי והיא הכשירה את לבבות בני הדור ״לקלוט רעיונות משיחיים וחזונות אפוקליפטיים״.

עמדנו עד כה על התנאים החמריים, הפוליטיים והרוחניים ששררו בתפוצות ישראל במאות ה־16 וה־17 ערב פרוץ התנועה השבתאית. כן ציינו את הדחף שהרעיון המשיחי קיבל באותה תקופה על־ידי הקבלה ועל הדרכים בהן נקטו תלמידיו של האר״י כדי להחיש ולקרב את ימות המשיח.

מה היה סוד הצלחתה של קבלת האר״י לכבוש את ההמונים ומה היא חידשה בנושא הגאולה? מה היו הגורמים העיקריים שסייעו להתפרצות התנועה השבתאית ומה היה משקלו של כל אחד מהגורמים שציינו לעיל? סוד הצלחתה וחידושיה של הקבלה מבית מדרשו של האר״י היה שהיא נתנה תשובות לשאלות שנתעוררו אחרי גרוש ספרד ״וענתה על שאלת מהות הגלות ומהות הגאולה.״"

על השאלה השניה: מהם הגורמים שסייעו לתנועה – אין למעשה תשובה אחידה. דעות החוקרים וההסטוריונים חלוקות. נביא בקיצור את דעתו של חוקר בר סמכא, ג. שלום, חוקר התנועה השבתאית.

יש חוקרים הנוטים לקשור את התופעה לארועים של שנות ת״ח-ת״ט ולתת להם משקל יתר. ג. שלום טוען ״שהקשר בין גזרות ת״ח-ת״ט אינו ׳אלא דברי חלום״׳ ומוסיף: ״יש להעמיד בסימן שאלה גדול את הנסיונות להסברה ׳חברתית׳ או כלכלית של הצלחת התנועה השבתאית.״

לגבי גרשם שלום התנאים החמריים כגון פרעות ת׳׳ח-ת׳׳ט, המצב הכלכלי והפוליטי, לא מילאו תפקיד חשוב לגבי התנועה.

מהן אם כן הסיבות אליבא דג. שלום? דעתו נחרצת. לדידו ישנו רק גורם אחד שחולל תנועה בבירה זו. ״גורם זה הוא הגורם הדתי״, והוא ״הגורם העיקרי שהקנה צורה דומה לגילויי התנועה ברוב המקומות… הוא שגרם לאותה מתיחות מיוחדת שמתוכה נולדה התנועה השבתאית … והוא שדחף את ראשי הצבור ואת אלה שקבעו את דמותו הרוחנית להצטרף לתנועה המשיחית ופעל במידה שוה, פחות או יותר, בכל תפוצות הגולה. גורם זה היא הקבלה בדמות המיוחדת שקיבלה במאה ה־17 , דהיינו קבלת האר״י ^"

כך עודדה הקבלה בצורתה החדשה את האמונה במשיח ובגאולה הקרובה וכן חברו יחד כיסופים משיחיים וגורמים חברתיים וכלכליים שהכשירו את הקרקע להתגלות התנועה ולשגשוגה.

הרקע לצמיחתה של הבועה השבתאית במרוקו

להבנת הרקע לצמיחתה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי לעמוד על כמה סוגיות הסטוריות מרכזיות ותופעות חברתיות ורוחניות שהתלוו אליהן:

1 –        התנאים החמריים-כלכליים-פוליטיים;

2 –התנאים הרוחניים – השפעת הקבלה על ההתעוררות המשיחית ;

3 –  החברה היהודית במרוקו והנהגתה.

40 שנות המהומות

השנים שקדמו להופעת שבתי צבי(1665), היו רעות, קשות ומרות ליהודי מרוקו. בהסטוריה של המגרב ידועות השנים 1671-1631 בשם ״ארבעין שנא דל פתנה״, היינו ארבעים שנות המרד או הבלבול. הן מתחילות עם שקיעתה של השושלת הסעידית ומסתימות עם עליתו לשלטון של מולאי ראשיד, אחיו של מולאי איסמעיל, המלך אשר ביסס את שלטון השושלת העלאווית והשליט חוק וסדר בכל ממלכת המגרב.

מולאי ראשיד הוא ראשון המלכים העלאוויין אך השושלת מתבסססת רק בימי מולאי איסמאעיל. מולאי איסמאעיל נחשב  לאחד המלכים הגדולים שידעה מרוקו. איש חכם ונבון, בעל מרץ בלתי רגיל, פיתח קשרי מסחר עם אירופה והעלה את מרוקו על המפה הבינלאומית

השנים הקריטיות מכולן היו השנים 1665-1642 (ת״ג-תכ״ה). הן ידועות בשם ״שנות המהומות׳/ בשל המרידות שפקדו את הממלכה ובשל היעדר חוק וסדר ששררו בהן. שנים אלה היו שנות חילופי דינסטיות והיוו תקופת מעבר בין שקיעת שושלת הסעידים לבין זריחתה של שושלת העלאווים.

הימים ימי היעדר שלטון יציב. בממלכה שוררות מלחמות ומהומות מלוות חורבן והרס. מרידות והתקוממויות פורצות חדשים לבקרים ובהיעדר שלטון יציב ובמצב של אי־סדרים ומהומות, הראשונים למצוקות ולתלאות הם המוני העם וביניהם היהודים. לפי מקורות יהודיים, התנאים ־פוליטיים, החברתיים והכלכליים בהם היו נתונות הקהילות היהודיות היו קשים מנשוא. תנאים אלה היו בין הגורמים שהביאו לתסיסה משיחית והכשירו את הקרקע לקליטתה ולצמיחתה של התנועה המשיחית שהיתה עתידה לקום.

אגדות תמבוּוכּתּוּ

ב " תאריך אל פתאש ", חיבור העוסק בהיסטוריה של הסודאן, שבכתיבתו התחיל מחבר סודאני בשנת 1519 ושנסתיים על ידי אחד מצאצאיו בשנת 1665, קוראים אנו בין השאר, כי החבל שעליו נוסדה בשנת 1479 תֶּנדירמה ( דרומה לתמבוכתו ) היה מיושב לפנים על ידי בני ישראל.

אלה היו חופרים בארות להשקיית הירקות שהיו מגדלים בשביל האורחות העוברות שם. הבארות היו עמוקות ומימיהן היו טובים ממי הנהר. היו להם שבע נסיכים, מצאצאי מלכי ישראל. לכל נסיך היו 12000 פרשים. המחבר אינו מסביר כיצד ומתי נכחדה מדינה יהודית זו. הוא רק רומז כי בשנת 1465 עדיין חי אחד העבדים שחיו תחת שלטון בני ישראל.

הפרט על שבעת המושלים מזכיר את תשובתו של רבי יצחק בר ששת, שבה מדובר על שבעת הפרנסים בתואַת. ייתכן שאין זה מקרה, וכי האגדה על גורל יהודי תִמבוכתו מבוססת על המאורעות בתואת, או לפחות שאבה מהם פרטים מסוימים. אין אנו יודעים באיזה פרק זמן נתגבשה אגדה זו בצורה שבה היא מופיעה בספר, שכתיבתו ועריכתו נמשכו מאה וחמישים שנה בקירוב.

ייתכן שמהדהדים בה גם זכרונות אחרים : לפי ליאון האפריקני אסור ליהודים לבוא לתמבוכתו, בעוד שלדבריו של וַלֶנטיס פרנאנדס הם חיים בוַולאטה, עשירים אבל מושפלים. הם מתפרנסים כורכלים, צורפי זהב ועושי תכשיטים. הין הערבים במדבר אין למצוא יהודים.

במאה השבע עשרה הועלה על הכתב עוד סיפור על ממלכה יהודית, הפעם בעמק הדרעה, הנקרא לפנים, לפי הסיפור, וואד זייתון. כאן קיימת הייתה מדינה חופשית של היהודים מבני אפרים בן יוסף, כלומר מעשרת השבטים, שבחסותם ישבו כושים נוצרים.

אלה התקוממו נגד אדוניהם, הצליחו להשתחרר ממעמדם הנחות, והעמק חולק בין הנוצרים ליהודים. לאחר זמן הפרו הנוצרים את חוזה הברית וביקשו להשמיד את היהודים. הפעם נחלו תבוסה מכרעת והושמדו כליל, גם אלה שניסו לברוח לסג'למאסה, שבוואד זיז. במקומם של הנוצרים התחילו להתיישב בחבל זה מוסלמים שגברו לבסוף על היהודים והיכו אותם.

עבדיהם הסודאנים של היהודים גמלו חסד עם החללים והביאום לקבורה. את הנשארים בחיים הכריחו המושלים לשלם את הג'יזיה.

יעקב משה טולידאנו ההיסטוריון של יהדות מרוקו, ביקש לקבוע לתקופת המוראבטים את השלב הסופי של הסיפור – נצחונם של המוסלמים. י. גאטפוסה ערך דיקות ארכיאולוגיות בטתרים שונים  בוואד דרעה, ובמיוחד בסביבות זאגורה, כדי למצוא שרידים קדומים של היישובים הנזכרים בסיפור. סמוכים לאפשרות של קיום של אחד מעשרת השבטים בעמק דרעה מצא טולידאנו בסיפורים על גילוי מצבות קדומות לחוקבן בית שנמ בבית הקברות המפורסם של איפראן.

רבי יעקב ששפורטאש המתנגד הראשון והחריף של השבתאים, מספר דרך אגב בחיבורו המופנה נגדם על שמועות חדשות בנוגע לעשרת השבטים שבמגרב : " וגם דרך עיר סאלה באו כותבים ואמרו, שבאו יהודים מאגאדיר ואילג שבמדינת סוס ונשבעו בנקיטת חפץ, שראו שם במדבר הרבה אוכלוסין ודיברי עמהם ואמרו להם שהם ישראלים שבאו לגבול אחיהם. 

האגדה על אבן משעל.

משהו מהאווירה זו של הסיפורים על ממלכות יהודיות ועל מלכים התגנב גם לסיפור העם המפורסם על " המלך " היהודי שנהרג בידי אל ראשיד 1666 – 1672, מייסדה האמיתי של שושלת העלווים.

במרוקו נפוצה האגדה על היהודי אבּן משעל העשיר בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה מלך עליהם, גבה מהם מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו בתולה מוסלמית שנועדה לבית הנשים שלו, עד שקם אל ראשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות.

לזכר המאורע חוגגים בפאס את " עיד אל טולאב ", חג התלמידים. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות למנהג " חד התלמידים " והכיח, כי אצל הסופרים הערביים והאירופאיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומנטיים על המלך היהודי העריץ. יש למצוא כאן את הדם של סיפורי עם על מלכים יהודיים, נוסף על הרבה מוטיבים אחרים "

נוסח מעניין על אגדת השבטים מוסר הרופא ג'. דוידסון, שערך מסע מדעי לשם חקר גיאוגרפי במרוקו בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והתכוון להגיע עד תמבוכתו, אבל נרצח בדרך בראשית 1837. באחד ממכתביו אל הדוכס של סאסקס מספר הוא : באחד ממסעיו נתלווה אליו רב ממחוז קובה, שמסר לו פרטים מעניינים על תושבי המקום.

חיים כאן 3000 עד 4000 יהודים, בתנאי חירות מלאה, ועוסקים בכל המלאכות והפרנסות. יש להם מכרות ומחצבים, שבהם הם עובדים, גני ירק וכרמי ענבים, והם מגדלים תבואות יותר משהם צריכים לעצמם. הארץ והשלטון עליה בידיהם מימי המלך שלמה. כהוכחה לכך הצביע על תעודה הנמצאת אתם חתומה בטבעת יואב, שבא לגבות מסים בימי בן דוד.

אותו רב הבטיח לדוידסון להמציא לסוכנו של דוידסון במראכש העתק התעודה החתומה בטבעת יואב וכן העתקי שתי מצבות קבורה, שאליהן עולים היהודים להשתטח. הרב נפרד ממנו בוואריכּה – מדרום מזרח למראכש. דוידסון המשיך לבקר במאה ערי היהודים, ומצא כאן יותר יהודים החיים עם הברברים מאשר במרוקו. משמות המקומות שאפשר לזהותם יש להסיק כי היה זה סיור באטלאס הגבוה ומורדותיו הצפוניים.

אגרת זו היא אחת הדוגמאות הבולטות כיצד עלולות להתמזג עובדות ואגדות בדבריהם של החוקרים. יש להצטער שדוידסון הרחיב את הדיבור על יואב, על שניים עשר מעיינות המים ועל אילים ( במדבר לג, ט ), ומנע מאתנו את תיאור הדברים שראה באטלאס.

ממחצית המאה התשע עשרה הגיעו אלינו גם רשימות על בני משה ושבטים יהודיים חופיים באלג'יריה. בנימין השני רושם, כי כששאל את יהודי סטיף אם נמצאים יהודים בין שבטי הקבילים ניתנה לו תשובה חיובית. לפי דבריהם חי ביניהם שבט יהודי נכבד, שנקרא בפי הערבים " בני משה " והם גיבורי מלחמה. וכן שמעו כי בזמן כיבושה של לַגוַאת ( בחבל מזאב הצפוני ) בשנת 1852 ביד הצרפתים נפלו בקרבות יהודים הרבה, שהיו בין הלוחמים הערביים.

לרב ג. נטר, ששהה בעצם הימים ההם באלג'יריה, ידיעות יותר מפורטות על מציאותם של שבטים יהודיים במחוז קונסטונטין, בסביבות סטיף, בטנה, בסכּרה ובג'איה. מספרם מגיע לכדי 1500 איש, כולם בריאים וחזקים, אנשי קומה ועזי נפש. לפנים היה מספרם גדול בהרבה, ומהם היו חיילים בגדודיו של שייך שבט החנאנשה.

כעת רובם צורפים, עושי נזמים, סיכות נוי, טבעות יד ורגל. אין הם יודעים לכתוב עברית או ערבית, וגם התפילות של החגים אינן שגורות בפיהם. משה רבנו מכובד ונערץ עליהם ביותר. הרב נטר הזהיר בדו"ח שלו, כי לשבטים אלה צפוייה סכנת כפייה לאסלאם, אולם הציבור היהודי בצרפת לא שם לב לאזהרתו ולא חש לעזרתם.

וכן קרה שהתאסלמו חלקים מברית שבטי הזהרוריה והחנאשה. השייך היהודי של שבט זמול אשר בדרך לטֶבסה  ( בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה ) כפה את דת האסלאם על כחמישים משפחות מבני שבטו.

המלאך הנברא מאהבת חינם

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

אולם, עם כל זאת, כפי שנאמר על הבורח מהכבוד, שהכבוד רודף אחריו – לא פסק זרם האנשים שנהרו לביתו כדי לקבל את ברכתו. בלי פרסום או יחסי ציבור, בלי מודעות או הודעות, עבר המידע מאחד לשני, מאדם לחברו ולבן משפחתו, מעיר לכפר ומכרך לחו״ל. סיפרו על הרב פינטו, עניו וצנוע, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומברך אותו לרפואה ולהצלחה.

עם כל מעלתו הרוחנית הגבוהה, הצטער הרב צער רב בכל פעם שפנה אליו פלוני אלמוני, ויהיה זה העני שבעניים או הפשוט שבפשוטים. כשבא יהודי זה או אחר לשפוך לפניו שיחו ולתנות על מר גורלו, היה הרב שופך דמעות כמים, מתפלל להצלחתו ומבקש עליו רחמים. ״המלאך שנברא מאהבת חינם״, הסביר למקורביו, ״הוא מושיע. שנאמר, ׳בכל צרתם לו צר ומלאך ה׳ מושיעם׳״.

משום כך שאל אותו בנו, הרב חיים: ״אם מספר גדול כל כך של אנשים מתייצב תדיר לקבל ברכה, הרי שאתה ראוי להיקרא אדמו״ר, בזכות ולא בחסד״.

השיב לו הרב משה אהרון: ״דע לך בני, כי בנעורי חשבתי להיות בעל מלאכה, כמו ספר או מכונאי. אבל, אבי זצ״ל ציווה עלי כי אברך אנשים. הברכה שלי, כך אמר, עושה רושם בשמיים, ואסור למנוע טוב מבעליו. אני עצמי עפר ואפר, ואני נשען על זכות אבותי הקדושים וחסדיהם״.

בהקשר לכך אמר פעם לבנו, ששאלו: ״נאמר ׳אלה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא׳. היכן אותם פירות?״ השיב לו הרב משה אהרון בבת צחוק: ״בני, הפירות הללו הם זכות האבות, שאותה הם משאירים לבניהם אחריהם. משום כך, התרומות והמעשרות שמביאים לבני הצדיקים ניתנים בזכות ולא בחסד. אולם, מאוד מאוד יש להיזהר, כי בכספים הללו ייעשה שימוש לדבר מצווה בלבד ולקיומם של בני הצדיקים. אחרת ההנאה מהעולם הזה מזיקה גם לאבותינו הקדושים״.

ועל זכות אבות זו הקפיד עד מאוד. בתום אחת ההילולות ישבו הרב משה אהרון פינטו ובנו הרב חיים, ופתחו מעטפה אחר מעטפה שקיבלו מהמשתתפים. במעטפות היו תרומות ופתקים, שעליהם נכתב שמו של המבקש ברכה זו או אחרת ושמות בני משפחתו. הרב עבר ממעטפה למעטפה, הוציא את הפתקים ובירך את נותני התרומות. והנה, בתוך כך נפל אחד הפתקים הללו ונפל על הריצפה, מתחת לשולחן. הרב משה אהרון הזיז את השולחן והתכופף, אך גרם לכך שמספר רב של פתקים ושטרות כסף נפלו אף הם.

הרב חיים ראה את המתרחש, ושאל את אביו לשם מה כל הטירחה הזו. ״הברכה אחת לך אבי?״ – שאל. ״מדוע אתה מתאמץ כל כך למצוא את הפתק האבוד? תן ברכה אחת כללית, וגם הוא יבורך״.

הרב לא השיב, והמשיך לחפש. לבסוף מצא את מבוקשו, התיישב והמשיך בברכות. אז ניפנה אל בנו, והסביר. ״דע לך, כי כשם שקיימת הונאת דברים או הונאה במסחר כך גם קיימת הונאה בזכות אבות. אותו יהודי, שצירף תרומה ופתק, האמין כי יבורך. אם לא אברכנו בברכת זכות אבותי, הרי שהתרומה שנתן תיחשב כגזל״.

בתום הברכות צרר את הכסף, הפריש לעצמו סכום זעום לצורכי הקיום היומיומי ולהוצאות לצורך המצוות, הקשורות בימים הנוראים המתקרבים, ואת היתר נתן לבנו, כתשלום לאברכים הלומדים בכולל על שם הרב חיים זצ״ל. ״תן להם, שתורתם אומנותם, והם ממיתים עצמם באוהלה של תורה״.

וכך נהג בכל ימות השנה. הרב משה אהרון נהג לחלק את כל כספו לעניים או לתלמידי חכמים נזקקים. אם השתמש במשהו, הרי שהיה זה לקיום או למצוות. ״גם הצדיקים אוהבים כסף״, אמר פעם לבנו, ״אלא שההבדל בינם לאחרים הוא בכך, שמי שאינו שומר תרי״ג ומקפיד על קלה כבחמורה אוהב כסף כדי לרכוש בו מוצרי מותרות ולראות כיצד חשבונו בבנק תופח. כמו דיבוק הנכנס בו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, וכך הלאה, במטרה אחת ויחידה – כדי לענג את גופו. הם שכחו או לא יודעים את הכתוב ׳כי לא במותו ייקח הכל ולא יירד אחריו כבודו׳. הצדיקים, לעומתם, אוהבים כסף, כי בעזרתו הם יכולים לקיים מצוות, וככל שיהיה

להם יותר – יוכלו לקיימן יותר בהידור״.

אברהם הלוי ברוכים. בערך 1515 – 1593. עלה לארץ ישראל. ידוע ממקורות וממחקרים שונים, וברצוני לציין בקצרה רק שני מקורות בהם הוא נקרא של שום מקורו. בספר " חזיונות " לרבי חיים ויטאל, כתוב " זקן אחד בדמות הרב אברהם הלוי מוגרבי " וכו….ובפר הגלגולים, נאמר עליו " רבי אברהם הלוי המוגרבי הוא משורש יעקב אבינו. רבי חיים ויטאל מצטט מפיו דברים בשם האר"י ז"ל.

אברהם מאנסאנו. נפטר ט' באלול תקמ"א – 1781. מרבני פאס. תלמידו של רבי שמואל בן אלבאז. כתב דרושים " מאה שערים " היה חכם ומקובל ומליץ. אף בקינת חתנו הוא מכונה " חכם הרזים " . קונטרס " לתולדות היהודים בפאס " נדפס על ידי הרב ש' אסף.

אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל, מזכיר בספרו " צרור המור " פרשת ואתחנן, את דרשותיו " בכל בתי כנסיות של קהל פאס. הרב משה טולידאנו מצטט את הערתו של א' מארכס, כי רבי אברהם סבע " העתיק בז' סליו תרס"ח את ספר " לבנת הספיר. כן חיבר " פי התפלות על דרך הסוד " שלא הגיע לידינו. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא " פירוש עשר הספירות " שכתב להרב שלאל בן אלחאיך ז"ל מארץ תלמסאן. בכתב ידי עדיין.

רבי אברהם סבע – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המקובל, מגדולי הפרשנים רבי אברהם סבע נולד בקסטיליה והיה בין מגורשי ספרד בשנת 1492. עם גירוש ספרד נדד לפורטוגל, אולם אף כאן לא הונח לו, וכעבור חמש שנים גורש מפורטוגל. אחרי נידודים רבים הגיע לצון אפריקה, לעיר פאס שבמרוקו.

כאן הוא כותב את ספריו " צרור המורא " על חמישה חומשי תורה ו " אשכול הכופר " על מגילת רות ושיר השירים. ספרו " צרור המור " נדפס בפעם הראשונה בונציה בשנת רפ"ב – 1522, נתחבב עד מהרה, וחזר ונדפס אחר כך עוד שלוש פעמים.

רבי אברהם סבע שתה את כוס פורענות הגירוש עד תומה. את סיפור תולדות חייו הוא רוקם בין שיטי פירושו. את כל יסוריו מקבל באהבה. ספריו " צרור המור " ו " אשכול הכופר " שחיברם אחרי הגיעו לחוף מבטחים תחת מלכות ישמעאל.

הם למעשה חלק ממה שזכר מתוך ספריו הרבים שחיבר בארץ הדמים, פורוגל, כל ספריו הלכו לאיבוד בעת הגירוש, ובכל זאת אזר עוז בעת זקנתו, לחזור ולכתוב שנית מתוך הזיכרון. 

וכה מספר רבי אברהם סבע בהקדמתו לספרו " אשכול הכופר "

" והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא, אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופירשתי אותן. ואז חרה אף ה' בעמו בגירוש שני של פורטוגל, וציווה המלך לקחת כל הספרים.

והנחתי כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא ללישבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוגל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעורי בעניין הדינים.

והבגיע ללישבונה באו אלי אנשים יהודים ואמרו לי, בהעבירו קול במחנה, שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת עץ זית אחד, וקראתי לו אלון בכות, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני. פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי, שלקחום בעל כורחם להמיר דתם.

והייתי אומר הלא זה טובה לי מבנים ומבנות, ולא ראיתים יותר, לפי שמיד השליכוני בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לשישה חודשים.

ואחרי שזיכני ה' בעבור זכות אבות והביאני למלכות פאס, עלה בדעתי להחזיר עטרה ליושנה ולהזכר קצת ממה שהיה כתוב שם. וברוך ה' שזיכני לחזור ולפרש פירוש התורה…אבטח בה' שיעזרני לזכור קצת ממה שכתבתי, כי אני יודע שהעיקר חסר מן הספר ממה שהיה כתוב בראשונה "

כאמור, היה רבי אברהם סבע מגדולי רבני ספרד לפני הגירוש. דבריו מובאים על ידי רבי יצחר אברבנאל, השל"ה הקדוש, ודם רבי משעון אוסטרופולי מביאון בספרו " דן ידין ".רבי אברהם סבע היה תלמידו של יצחק די ליאון, ומביאו בספרו, פרשת וירא, " מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל "

רבי אברהם היה מקהיל קהילות ברבים והיה דורש הלכות ברבים, כפי שהוא כותב בספרו " צרור המור ", פרשת וישלח, " וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקסטיליה בקיבוץ חכמים ושבחוהו " ובמקום אחר, פרשת פקודי, דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש.

בעת הגירוש, בזנת רנ"ב, עברו רבים ממגורשי ספרד לארץ פורטוגל. העיר פורטו, השוכנת בחוף המערבי של פורטוגל הייתה עיר מקלט ליהודים מגורשי קשטיליהף התיישבו בה כמאה אלף יהודים, והמתינו עד שימצאו ספינות למחוז חפצם.

חמש שנים ישבו מגורשי קסטיליה בשלווה בארץ פורטוגל. עם עלות המלך מנואל על כס המלוכה בפורטוגל, הוא בא בקשר נישואין ען איזבלה, מלכת ספרד. היא נשבעה, שרגלה לא תדרוך על אדמת פורטוגל, כל עוד יימצאו בה יהודים.

המלך מנואל נתן צו גירוש לכל היהודים בממלכתו, וכל יהודי שיישאר אחרי דצמבר 1497 – כ"ט כסלו רנ"ח, ייהרג, ורכושו יוחרם. הוא גם הוציא גזירה, להעביר לשמד נגד רצון הוריו כל ילד וילדה עד גיל עשרים שנה. ילדים אלה הוצאו צחיק משפחתם והיו ניזונים על חשבון הממשלה.

והיה שמד גדול בשנה ההיא, שלא היה מעולם. על פי צו המלך התנפלו עושי רצונו על בתי היהודים ביום ראשון של הפסח 1497, ויחטפו את הילדים מזרועות אבותם להטבילם לשמד. את הילדים שהתנגדו בכוח, העבירו הרשעים לאיי ים נידחים, ובהטיל עליהם פחדים העבירם על דתם.

גם שני ידיו של רבי אברהם סבע נחטפו, ולא ראה אותם יותר עד עולם. כשהגיע זמן הגירוש נדחפו לעיר ליסבון כשערים אלף יהודים שנותרו, ונאספו לבית גדוטל שהיה מיועד לקבל צירי המדינות, אורחי המלכות.

כאן נאמר ליהודים, יען שעבר הזמן המיועד, הרי עתה הם עבדי המלך, ויעשו בהם כרצונם. ויקחו אותם בעל כורחם, ויסחבם בראשיהם ובזקניהם אל בית תפילתם, ויטבלו אותם. רק יהודים, שבעה או שמונה נצולו, ובניהם רבי ארבהם סבע.

את צרותיו מזכיר רבי אברהם בספרו " צרור המור – פרשת כי תבא.

" יחיו מתיך נבלתי יקומון, הם ההרוגים על קידוש ה' כאותם שנהרגו בפורטוגל בשעת השמד, שהיו משליכים אותם כנבלות באשפות, והם עתידים להקיץ, ובמה, בטל אורות טלך…והייתה נבלתך למאכל לעוף השמים, כמו שקרה בעוונותינו לנסים מפורטוגל לארץ ישמעאל…ומה שאמר למעלה.

בניך ובנותיךנתונים לעם אחר, זאת היא קללה אחרת שקרה לנו בעוונותינו בפורטוגל, שלקח המלך את הבנים ואת הבנות הקטנים שלהם בספיונות חאיי הנחשים כדי לעשות שם יישוב "

רבי אברהם סבע נשלח לכלא עם עוד יהודים, וביניהם אחד מגדולי ספרד, רבי שמעון מימי, אשר מת שם בכלא, אחרי חודשים רבים הוצא מכלאו, ונשלח עם יהודים אחרים בספינה לעיר ארזיליי אשר בצפון אפריקה, עיר זו, השוכנת כשלושים קילומטר דרומית מעיר טנג'יר, נכבשה על ידי הפורטוגלים, ונשלחו לשם פליטים מגירוש ספרד ופורטוגל.

מושל המקום, בורבא, עריץ אכזרי התנהג איתם בברוטאליות ואכזריות, ובסופו התיר הגירתם לעיר פאס, שתחת שלטון הישמעאלים. כל דרך ייסורים זו עבר רבנו אברהם סבע, עד הגיעו לעיר מבטחים, פאס.

וכה הוא מספר לנו בספרו " צרור המור ", פרשת בחוקותי.

" כמו שראינו שגרשו היהודים מקשטיליא לפי שהיו שם כמלכים, ובאו לפורטוגל ועשו ממה שעשו לנו ולתורתנו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים…ואלה שנשארו בפורטוגל קידשו שם שמים בפרהסיה, ומסרו עצמם על קידוש ה'.

ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים, החכם השלם רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים ואישתו הצדקת, ואנשים אחרים צדיקים גמורים, ואף על פי שעשו להם ייסורים שימירו את דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות, על אפם וחמתם של המלך והשרים, עד שביני ביני נפטר לבית עולמו הרב שמעון מימי.

ובזמן שלא היה יהודי בכל המלכות, זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי…וארח כל שלחם המלך לארזיליי לידי האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך, לפי שראה שלא נעשתה עצתו, והצר הצורר מענה אותם ומייסר אותם כדי שיחללו שבת…."

ובמקום אחר בספרו מבכה רבי אברהם סבע את צרות עמו :

אף על פי שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה, וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש, מארץ ישראל לחוצה לארץ, חמצרפת לספרד ומספרד לארץ ישמעאל, ויעוננו, כי בעוונותינו גלות ירושלים אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשארו מהשבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב, נסים ופליטים מחרב אדום למלכות פרס ומלכות ישמעאל, והנה כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פאס..- פרשת מסעי.

כאשר הגיע רבי אברהם סבע לעיר פאס, נפל למשכב במחלה אנושה. אבל ה' היה בעזרו והקימו מחוליו. והיה אך התאושש, חזר להורות את בני ישראל אשר בפאס, והורה להם את דרך ה' בדרשותיו ברבים. וכה הוא כותב – פרשת ואתחנן : 

אחר שעוניתי מאוד והצלתני, זה דרשתי בכל בתי כנסיות של קהל פאס אחר שעמדתי מחולי, כי בעוונותי כשבאתי לכאן מיד נפלחתי חולה…ובפרשת לך לך :

" כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות, ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מוות ועברנו ביום צרה …."

כפי שהוזכר, כתב רבי אברהם סבע שנית את ספריו מתוך הזיכרון בעיר פאס. הוא מצטער על הרבה חידושי תורה ששכחם ( פרשת וירא ) ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגל בגירוש מצאתי פירוש אחר מרבנו נסים, הביאו בשם רבנו יונה, וכתבתיו שם, ואיני זוכרו בעוונות "

את סוף ימיו של רבנו אברהם סבע מסכם הרב חיד"א בספרו, " שם הגדולים ( מערכת גדולים )

הרב אברהם סבע הספרדי היה בא בספינה ועמד נחשול של ים לטבעם ורב החובל הפציר מאוד בהרב אברהם סבע להצילם על ידי תפילתו. והשיבו שהוא יצילם אך בתנאי. שאם ימות, שלא ישליכוהו לים, רק יביאוהו לאחת מקהילות ישראל.

ואז מבטיחם שלא יהיה שום נזק לספינה וליושביה, ונשבע לו הרב חובל. ורבי אברהם סבע התפלל אל ה' ונח הים. ואחר שני ימים נפטר הרב אברהם ז"ל והיה קרוב לעיר ווירונא שבאיטליה. והשתדל הרב חובל והגיע לווירונא. וקבורתו ישראל שבווירונא בכבוד גדול, זי"א. עד כאן לשון החיד"א.

ואלה רשימת ספרי רבנו שלא הובאו למנכבש הדפוס, מאחר ונקברו על ידי רבנו בשבתו בפורטוגל : " צרור המור " פירוש על ארבעה טורים, " אשכול הכופר " על מגילות, פירוש למסכת ברכות פירוש לספר תהילים, פירוש על תפילות בדרך הסוד, ופירוש לעשר ספירות.

בקובץ " זכור לאברהם " תשנ"ב עמוד כ"ד ראיתי שנדפס כרמה עמודים של פירוש התפילה על דרך הסוד, לרבי אברהם סבע זלה"ה.

רבי עמרם בן דיואן

שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן, שהיה מידידי משפחת משאש כאמור, נישא עד ימינו אנו בדחילו ורחימו, בקדושה ובסילודין על שפתותיהן של יהודי מרוקו. רבי עמרם נולד בירושלים ועבר לגור בחברון, בשנת תקכ׳׳ג יצא בשליחות קודש מטעם רבני חברון למרוקו, לאסוף תרומות עבור הישוב והישיבות שבארץ ישראל. הוא השתקע בעיר ואזאן שבמרוקו, יסד בה תלמוד תורה וישיבה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע מפיו תורה ומוסר. רבי עמרם משך אליו את תלמידיו בעבותות אהבה, דאג לכל מחסורם והדריכם במסילה העולה בית אל. בפעולותיו הברוכות הביא להרמת קרנה של תורה בכל מרוקו, גם דאגת הכלל והפרט היתה לנגד עיניו, עד שהכל ידעו כי ביתו היא הכתובת לכל מר נפש וקשה יום. רבי עמרם התפרסם לפועל ישועות ושברכותיו אינם שבים ריקם.

לאחר כעשר שנים של שהיה במרוקו, תקפו געגועיו לארץ ישראל, לשם כך הוצרך להשאיר את מלאכת הקודש של הפצת התורה בידי תלמידיו. ורק לאחר מכן שם את פעמיו לארץ ישראל. בבואו לחברון התיידד עם רבני העיר רבי חיים באג׳יו ורבי אברהם גידיליא, ויחד עימהם עסק בתורת הנגלה והנסתר, כשהוא מעפיל מיום ליום לשיאים נפלאים של התעמקות בתורה ועבודת הבורא.

אולם ימיו של רבי עמרם בחברון לא התארכו זמן רב. ועקב מעשה שהיה בגללו נאלץ לקחת לידיו שוב את מקל הנדודים ולחזור למרוקו. המעשה היה:

שבאותם הימים אסור היה ליהודים ליכנס לתוך מערת המכפלה, אולם אדיר היה חפצו של רבי עמרם להתפלל ליד קברי האבות. מה עשה? התחפש לערבי ונכנס עם יתר המוסלמים. בהתרגשות עצומה עשה רבי עמרם את דרכו בתוך המערה, אושר ודמעות הציפו את פניו כשעמד ליד קברי אבות האומה ושפך את לחשו לפני בורא עולם. איש לא חשד כי ״המוסלמי״ העומד ומתפלל בדבקות עצומה, אינו אלא יהודי.

כשעשה רבי עמרם את דרכו החוצה הבחין בו לפתע אחד הערבים כי הוא הרב היהודי. מיהר הערבי ומסר את הדבר לפחה. עונש כבד היה צפוי לרבי עמרם. אחד מעובדי הפחה שהכיר את רבי עמרם והעריצו, מיהר להודיעו כי הפחה מתכוון לאוסרו. בחשכת הלילה נמלט רבי עמרם מביתו יחד עם בנו הצעיר רבי חיים. הוא פחד לחזור לירושלים, עיר מולדתו, פן תשיגנו יד הפחה. אנה יפנה? שליטת התורכים השתלטה על פני ארצות רבות, ואם יצוה השולטן לתופסו – תשמע פקודתו מהרי הבלקן ועד תימן, מפרס ועד אלגי׳ריה, על כן הפתרון היחיד הוא צריך לנדוד רחוק יותר. מיד עלה בדעתו לברוח למרוקו, אשר היתה מחוץ לשליטת תורכיה. ואכן לאחר מסע תלאות ממושך הצליחו רבי עמרם ובנו רבי חיים להגיע בשלום למרוקו. (ישנה גירסה אחרת, האומרת: שכבר בתוך מערת המכפלה הבחינו בהם, וכשהרגישו בזה רבי עמרם ובנו העתירו להצלתם, ובאותו הרגע ראו מאחריהם דמות של שלושה אנשים הנושאים אותם, ואפשר שהם ג׳ האבות הקדושים, וכחלום יעוף הניחום במרוקו, כך מובא בס׳ הערצת הקדושים בקרב מרוקו עמי 524) בבואם לעיר פאס קבלום תושבי העיר בכבוד גדול, הזכות לארח נפלה בחלקו של הרב מנשה אבן דנאן, מראשי קהילת פאס.להלן הקטע מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים " כפי שמפנה אותנו המחבר.

״אומרים שר׳ עמרם בן־דיוואן הוא מהארץ והבן שלו חלה והתעוור. בנו היה ר׳ חיים דיוואן. אז הוא תמיד רצה לקחת אותו למערת המכפלה. כל יום ששי היה ר׳ עמרם לוקח סכום של כסף ונותן לשומר ולא אומר לו כלום. עברו כמה ימי ששי, יום אחד אמר לו: אני רוצה לדעת על מה אתה מביא לי את הכסף ? אמר לו: תדע שיש לי בן כך וכך ואני רוצה להכניס אותו למערת המכפלה ולבקש עליו רחמים. אז אמר לו: תבוא ביום ששי, בזמן שהערבים נכנסים להתפלל, ואז אכניס אותך. יום ששי עשה כל מה שצריך לעשות. הוא הכניס אותם ואז הלך לערבים להגיד להם: הנה מה יהודי והבן שלו נכנסים למערה. אז אמרו לו הערבים: אם נמצא את היהודי והבן שלו, אז זה בסדר, ואם לא, אז אנחנו מה שרצינו לעשות להם, נעשה לך. אז הבן של ר׳ עמרם נכנס והתחיל לראות ושאל: איזה קברים אני רואה שמה? מה יש פה? הוא התקרב לשם והעיניים שלו פקוחות. יצאו להם שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב, והחזיקו אותם מהידיים שלהם והכניסו אותם משער אחד ומשם מצאו את עצמם בואזאן. והערבים באו ולא מצאו אף אחד והתנקמו בערבי הזה״. עד כאן מתוך הספר " הערצת הצדיקים "

קיברו של רבי עמרם הפך למוקד משיכה לכל יהודי מרוקו. מידי שנה בשנה, בל׳׳ג בעומר היו אלפים נוהרים לעיר ואזאן להשתטח על קברו של הצדיק. רבים מספרים על ניסים שאירעו על קברו: חולים חשוכי מרפא נתרפאו, עיוורים שפקחו את עיניהם, אילמים שפתחו את פיהם, משותקים שהניחו קביהם והלכו לביתם, ואף עקרות רבות נפקדו לאחר שהתפללו על קברו. נתבקש בישיבה של מעלה בט״ו באב תקמ׳׳ב, זכותו תגן עלינו, אמן. את הקשר של המשפחה לרבי עמרם בן דיואן ניתן לראות מהשיר על רבי עמרם שכתב רבי שר שלום סבו של רבנו, הלא הוא כתוב בראשית ספרו ״דברי שלום״

רבי זכרי השני שרבנו הוא נינו, זכה לגדל ולרומם שלושה בנים מאירים ומזהירים כולם אהובים כולם קדושים, הלא הם: רבי שלום – המכונה שר שלום משאש, השני בקודש הלא הוא רבי חיים, והשלישי בקודש הלא הוא רבי דוד – המכונה המגן דוד.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות

עורכת : חוה לצרוס-יפה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים תובב"א – תשנ"ו

זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות.  בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).

למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.

בעטיפה: ״זקן וצעיר מתחת לעץ״. רישום שוליים, צבוע קלות, איראן. אצפהאן, תחילת המאה ה-17. באדיבות יד ל.א. מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים

הסתגלות וייחוד.

כל הממצאים האפיגראפיים מהתקופה העתיקה מעידים, כי היהודים באפריקה סיגלו להם את לשונות היוונים והרומאים. אף נדמה כי עם בוא הערבים היו הם הראשונים בין תושבי הארץ, שהתחילו להשתמש בשפה הערבית הספרותית.

יהודה אבן קוּרַיש הוא לא ערבי ראשון באפריקה ששרד ממנו חיבור בלשון הערבית בתחום הבלשנות ; ורבי יצחק ישראלי הוא הקדום בין החוקרים הלא מוסלמים במדעי הטבע, הרפואה והפילוסופיה באזור זה.

לתרבות התורכית לא הייתה, עד כמה שידוע לנו, כל השפעה על אוכלוסי היהודים של אפריקה, כשם שלא נשאר לה זכר בקרב האוכלוסייה היהודית והערבית בכל רחבי אסיה, שהייתה כפופה פעם לסולטאנים התורכיים. בתקופה הצרפתית תפסו יהודים רבים מקום נכבד בתרבות צרפת. כן היו באלג'יריה, בתוניסיה ולאחרונה גם במרוקו.

מתוך ויקיפדיה.

ר' יצחק בן שלמה הישראלי רופא, פילוסוף ופרשן מקרא יהודי בתקופת הגאונים. נפטר בסביבות שנת 950. יליד מצרים. שימש כרופא בחצרות הח'ליפים במצרים ובתוניסיה. שמו התפרסם לתהילה, ורבים, יהודים וערבים למדו ממנו את חכמת הרפואה. חיבר שמונה ספרים בערבית בנושא רפואה, שתורגמו בימי הביניים לעברית, ספרדית ולטינית ושימשו ספרי יסוד ללימודי רפואה באוניברסיטאות אירופה במשך תקופה ארוכה.

התפרסם גם בזכות חיבוריו בפילוסופיה. חיבר את "ספר ההגדרות." ו"ספר היסודות", ופרסם פירוש לספר היצירה.. חיבר בערבית גם ספרים בתורת ההגיון, בפיזיקה ועוד.

הוא היה מהראשונים בפילוסופיה היהודית שבהגותם ניסו לפשר בין תורת אריסטו והנאופלאטוניזם לבין אמונת האחדות הישראלית.

הישראלי עמד גם בקשרים עם גדולי בני דורו כגון ר' סעדיה גאון ששאל ממנו שאלות.

באגרת שכתב הרמב"ם, בה הוא מונה את קודמיו בפילוסופיה, הוא מתייחס אל הישראלי בזלזול, כאל רופא בלבד.

החוקר אליקים כרמולי, הסיק כי "יצחק" אותו מתקיף אברהם אבן עזרא בחריפות בהקדמה לפירושו לתורה, הוא הוא, יצחק בן שלמה הישראלי. מצד שני, הישראלי זכה לשבחים מפי פרשני מקרא אחרים בני זמנו ואחריו. עד כאן מויקיפדיה. 

העילית של החברה היהודית בפאס, בתטואן, באלג'יר, בתוניס, בתנג'ה ( במאה הי"ט ) עלתה , כנראה, ברמתה הרוחנית על זה שבארצות מזרח אחרות. בני המשפחות המיוחסות עמדו במשך דורות בשירות השליטים ובקשרים עם נציגי ארצות אירופה, שהיו מזדמנים אל ערים אלה לרגל עסקים שונים, כפי שצוין למעלה.

במרוקו היו היהודים הלא מוסלמים היחידים, ורק בשכונותיהם ובבתיהם רשאים היו להתגורר המבקרים הנוצרים. הישיבה דרך קבע אסורה הייתה להם בערי המלוכה, ועוד במאה הי"ט ישבו כל השגרירים ובקונסולים בתנג'ה.

היהודים, כאמור, היו גם היחידים שהיו יוצאים בשליחות מדינית לארצות אירופה, והיו משמשים כסוכנים וסגני קונסולים של המדינות הנוצריות. ברור, שלמגע זה עם העולם הרחב נודעה השפעה עמוקה על עיצוב דמותה של השכבה העשירה ובעלת הקשרים עם השלטונות. עם זה לא שפר חלקם ולא נתעלה מעמדם בפני השלטון המוסלמי, והם היו כפופים לכל ההשפלות כיתר אחיהם.

הלשון הערבית שבפי היהודים, שהייתה שלמה ומתוקנת בימי הביניים, הצטמצמה והלכה כדי להג יהודי ערבי מגרבי מיוחד, שנשתמר עד ימינו, והוא במידה מרובה לשון הדיבור של אלה שישבו הרחק ממרכזי התרבות הצרפתית, המובנת גם לבני הדור השני והשלישי של חניכי בתי הספר הצרפתיים.

לשונם הערבית של המשכילים לא הייתה נפוצה בתקופה האחרונה בקרב היהודים, לא בכתב ולא בעל פה, כי לא היו מבקרים בבתי הספר הערביים, שהיו ברמה נמוכה ביותר, וללשון הערבית לא הוקצב בימי השלטון הצרפתי שום מקום, או מקום זעום ביותר, בתכנית הלימודים בבית הספר של " כל ישראל חברים ". בזה שונה היה מצבם של יהודי אפריקה הצפונית מאוכלוסי עיראק ואפילו מצרים.

אין להתפלא על כך, כי התבוללות הצרפתית אכלה בכל פה גם בקרב הערביים. באלג'יריה למשל, שבה חיו בשנת 1955 כתשעה מיליון מוסלמים, לא יצא לאור אף עיתון ערבי אחד, ובמרוקו נסגר באותה שנה השבועון המצויר היחיד שהיה יוצא שם.

ספרות ועיתונות בלשונות ברברים לא הייתה קיימת כלל, חוץ מספרי לימוד אחדים שהוציאה הממשלה הצרפתית בשביל שניים שלושה בתי ספר ברבריים שייסדה. כנגד נטייתם של היהודים להתבוללות לשונית מזדקרת בכל פלאיותה העובדה, שהם היחידים בכל היבשת ששמרו על ייחודם הדתי לאומי בכל הנסיבות.

הברברים שבאזורים המיושבים המירו את דתם שלוש פעמים וארבע : קיבלו תחילה את צורות הפולחן הפניקי פוני והיווני רומי ; אחר כך נעשו נוצרים, ובסוף התאסלמו כולם והסתערבו ברובם.

יהא זה מתפקידנו לעקוב אחרי ההתמודדות, בחומר וברוח, בין היהודים לסביבתם שפשטה צורות ולבשה צורות פעמים כה רבות, ועם זה המשיכה בקו האופייני לאומה היהודית – לשמור על היין הישן בקנקנים חדשים.

אין צורך לומר שההתפתחויות המדיניות בארצות אפריקה הצפונית, כפי שנרמז אליהן למעלה, התוו במידה רבה את אורח חייהם של היהודים. על יחסים אלה יורחב הדיון בגוף הספר.

אבל גם אופיו המיוחד של האסלאם המגרבי, שבלט כמעט מראשית הכיבוש הערבי, על זרמיו הכיתתיים פלגניים, שאיפותיו הפוריטאניות, התפשטות ה " מד'הב " המאלכי, האסכולה הנוקשה והקשוחה באסלאם האורתודוכסי ביחסה ללא מוסלמים ( לאחר ה " חנבלים " ), שלמעשה לא היה להם מגע עם לא מוסלמים, ייסוד הטריקות, ארגוני אחווה מיסטיים, שבראשם עמדו קנאים דתיים – כל אלא הטביעו את חותמם על החברה היהודית, לפעמים לחסד, על פי רוב לשבט.

בין הבולטות בגזירות ההפליה היו : הגיטו – מללאח – חארה. מלבושי ההיכר – ג'יאר – ותנאי השפלה אחרים, שהיו מנת חלקם של היהודים ( קצת מרצון ) עד זמננו זה. ואולם אין להתעלם מהמקרים, שבהם חגנו על היהודים קאדים מכבודים ביותר מפני מזימותיהם של ראשי הכיתות הדתיות וזעמם של המונים מוסתים לפרעות, בהישענם על חוקי האסלאם.

יש דמיון רב בין מנהגים מסוימים הנוהגים אצל המוסלמים ואצל היהודים. במקרים מסוימים אי אפשר להכריע אם לפנינו השפעה מאוחרת של הסביבה הברברית מוסלמית, או אולי מסורות עתיקות ימים שנקלטו מהעולם המצרי הלניסטי, כגון האמונה בקמעות ובהשבעות.

במגרב קיימת גם תופעה, שלא מצאנו כמותה בשום מקום בעולם ( חוץ מקברי אבות בחברון ) של עליות והשתטחויות על קברי " קדושים " משותפים ליהודים ולמוסלמים, והמכובדים גם על הנוצרים. אפשר להצביע עוד על שורה של מנהגים מקבילים ודומים.