פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " אוצר הפתגמים ליהודי מרוקו "
חננינה דהן ז"ל ולעילו נשמתו
161 – בויא עמל לי־םלום באש יטלעו אל־עדיאן.
סולם השאיר לי אבי, ועליו עולה אויבי.
162 – אלי כ׳לאלו בוה עגבא, יטלעהא.
מי שאביו השאיר לו גבעה, יצטרך לעלות אותה
.163 אידא מאת אל־פיל, עד׳אמו ראס־מאל.
במות הפיל – עצמותיו רכוש.
164 – מא יכ'לי אל-ווראת מא יווראת גיר אל קפא ול-פאס
אין היורש משאיר רכוש, מלבד הסל והמכוש
165 – כל מא בנא ועלא, משא וכ׳לא.
כל מה שבנה והגביה, הלך והשאיר אחריו.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Il y avait donc l'armée, les pachas, les caïds, les oulémas et les chérifs
Et aussi une certaine élite, la Khassa. Nulle surprise si ce fut un Fassi du nom d'Al-Kattani qui dans son ouvrage Salwat Al-Anfas, définit ceux qui, dans la société, avaient un nom, l'échelle de la notabilité allant de l'inspiration prophétique présumée héritée de par l'ascendance au Prophète, à l'érudition islamique et à l'inspiration mystique : les lignées de chérifs avec leur généalogie; les oulémas mystiques ou non; les mystiques non érudits. La société marocaine a eu un grand respect pour les mystiques, même si certains d'entre eux firent état d'une excentricité prononcée.
Une autre institution était celle de vice-roi ou khalifa. Il y eut traditionnellement trois khalifas au Maroc : celui de Fès, celui de Marrakech et celui du Tafilalet. Ils assumaient des rôles de vice-rois et de fait, de nombreux sultans firent école dans cette institution, y assumant une fonction qui leur permit de mieux apprendre et de mieux maîtriser l'art de la gouvernance. Les khalifas étaient généralement recrutés dans la famille proche du sultan au nom duquel ils gouvernaient. Ils disposaient d'un corps d'armée, présidaient aux prières et se tenaient très informés des affaires de leur « royaume. »
Il ne faut pas oublier aussi la classe des marchands ou Amin qui constituaient une bourgeoisie d'affaires. Leur importance s'est accrue, notamment parce qu'ils étaient directement impliqués dans le commerce extérieur grandissant. Ils avaient des talents d'administrateurs dont l'État ne pouvait se passer.
En effet, au XIXe siècle, l'on assiste à un nouveau phénomène, soit : l'influence politique grandissante des négociants de Fès. La ville de Fès se révolta en 1820. Ce fut une révolte populaire contre les abus du gouverneur, encouragée par des chefs de confréries religieuses mécontents des réserves que Moulay Slimane émettait en rapport avec les fêtes religieuses du moussem dont ils tiraient un très grand prestige et un parti financier non négligeable. La bourgeoisie marchande s'arrangea pour diriger l'insurrection. En 1822, les notables fassis participèrent à la cérémonie d'allégeance du sultan Moulay Abderrahmane, cérémonie qui n'était plus dorénavant le propre de l'establishment religieux. En 1873, la corporation des tanneurs n'accepta l'investiture du roi Moulay Hassan qu'à la condition qu'il annulât le Meks (impôt relatif aux transactions commerciales et au droit des portes) sur toutes les entrées et les marchés de la ville.
Le Makhzen pactisa avec la bourgeoisie marchande et lui octroya de nombreux privilèges : prêts spéciaux et monopoles sur l'importation et l'exportation de certains produits. La crise de disette dans les campagnes facilita l'achat à bas prix de terrains par la bourgeoisie de Fès. La protection consulaire obtenue par certains des negociants les exonera d'impôts et la mise en marché de produits d'importation devenus populaires contribuèrent à l'éclosion de fortunes colossales. Par ailleurs, de nombreuses hautes fonctions au niveau gouvernemental furent attribuées aux familles marchandes et l'appareil gouvernemental fut noyauté par la classe marchande fassie. Parallèlement, les habous furent rattachés de plus en plus au Makhzen et perdirent de leur autonomie.
עבודת שורשים לתלמיד-החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה
החינוך היהודי – בין מסורת למודרנה
במרבית היישובים הגדולים המשיכה הישיבה להיות בית מדרש פרטי של רב או דיין דגול, שקיים את שיעוריו באחד מאגפי בית הכנסת ״שלו״, ועם זה, בסוף המאה ה-19 החלו לקום ישיבות ממוסדות יותר, מבחינת הארגון ותוכנית הלימודים כאחד. מספר הלומדים בכל אחד ממוסדות אלה לא עלה על שלושים. רובם ככולם היו מבני המקום ומיעוטם בלבד הגיעו מהיישובים הסמוכים או אפילו מקהילות מרוחקות. הלימודים התנהלו במשך השנה, חוץ משבתות וחגים, והתרכזו בארבעה מקצועות עיקריים: תלמוד, הלכה, פרשנות המקרא ופרקי הגות יהודית מימי הביניים (כמו ספר ״הכוזרי״ לר׳ יהודה הלוי ו״שמונה פרקים״
לימוד התלמוד תפס את מרבית זמנם של התלמידים. לאחר שלב ״הגירסא״,שבו מסביר רב הישיבה בערבית את הסוגיה הנלמדת, בא שלב העיון והבנת הטקסט בעזרת רש"י, תוספות ופירושים אחרים, לאחר מכן עוברים התלמידים לשלב ״הפסק״, והם מתרכזים בפסק ההלכה של הסוגיה הנלמדת ונעזרים לשם כך בספרות הגאונים ובחיבוריכגון ״בעל הטורים״, ״בית יוסף״ ו״שולחן ערוך״.
החינוך בכללותו, שניתן בישיבות מרוקו, היה בעל אופי פרגמטי. מטרתו העיקרית היתה להכשיר בעלי תפקידים ציבוריים דתיים — רבנים, דיינים, סופרים, שוחטים ומוהלים — אשר בלעדיהם לא ייתכן קיום יהודי מאורגן ומעוגן היטב בחיי המסורת. אלא שעם הזמן החלו להתעורר ספקות כבדים באשר לרמת בוגרי הישיבות ומידת התאמתם לצרכים החדשים של האוכלוסייה היהודית. על רקע זה נפתח ב-1950 ברבאט הבירה בית מדרש ללימודים עבריים, שנועד להשלים את ההכשרה המקצועית של המועמדים לכס הדיינות. הלימודים במוסד זה נמשכו שש שנים, ובנוסף למקצועות הנהוגים בכל ישיבה לימדו גם צרפתית, ערבית ספרותית וכן את יסודות המשפט הציבורי והכללי.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Cette ville est enfouie dans notre mémoire et notre cœur, et il nous semble pouvoir la faire revivre chaque fois que, retrouvant un ou plusieurs de nos amis d'enfance ou d'adolescence, nous nous mettons à évoquer le souvenir de ce passé, si lointain et si proche, sans lequel les plus anciens ne parviennent pas à trouver goût à leur vie.
Fallait-il le raconter ? Je le pensais depuis longtemps et attendais de le voir réaliser par quelque autre, n'étant pas, sans doute, le plus qualifié pour accomplir ce travail. Flora Abehssera la première, en avait eu l'idée dès les années 1980 mais le destin ne l'a pas permis… Je voudrais que cette tentative soit un hommage à la mémoire de cette pionnière.
Il fallait se décider, de crainte de voir perdu le souvenir de notre vie et de son cadre, désormais si lointain, mais aussi parce qu'il nous faut nous rendre compte que nous ne pourrons rien apprendre de plus sur notre histoire, qu'au contraire, nous allons en perdre tous les jours un peu.
Je me suis donc lancé, pour sauver de l'oubli ce qui fut notre vie, pour contenter tous ceux qui, espérant retourner à Colomb-Béchar, n'ont pas encore eu l'occasion de réaliser leur rêve, et dire aux membres de la communauté ce que sont devenus leur synagogue, leur quartier, leur rue, leur maison…
Conscient de ne pouvoir rendre l'atmosphère du Béchar de notre enfance, j'invite le lecteur à la recréer, en laissant libre cours à son imagination, en s'aidant des deux cents cartes postales anciennes, des nombreuses photographies et des nombreux témoignages. Mes amis non-Juifs qui ont gardé un attachement, de l'affection pour cette ville, ne doivent pas se sentir oubliés, tenus à l'écart, ma démarche n'ayant rien d'exclusif ou de sectaire, malgré le parti-pris de m'adresser en priorité aux Juifs, les seuls dont l'histoire, à peine effleurée, n'a jusqu'ici jamais été vraiment abordée.
Il m'incombait de faire revivre, autant que je le pouvais et avant qu'elles ne s'estompent définitivement, certaines images de notre passé, celles qu'il ne faut absolument pas perdre, et qui contribueront à fixer notre identité pour les générations suivantes, quand tous les liens se seront définitivement rompus, quand les souvenirs se seront effacés.
Ma démarche, d'une certaine façon, relève de ce qui fut appelé, pour des événements autrement plus graves, le «devoir de mémoire», avec, pourtant la conscience de mes limites, de mon incapacité à rendre les choses à la satisfaction de tous les membres de notre communauté, lesquels inconsciemment, constituent chacun une tranche de notre histoire commune.
Derrière l'unité apparente, la communauté juive bécharienne fut une sorte de microcosme, ses membres, dépositaires d'un passé fabuleux, descendant qui des Hébreux chassés en 587 av. J-C ou en l'an 70, qui des Cyrénéens, des Judéo-berbères ou de Judéo-espagnols victimes de l'Inquisition, voire de rescapés de la solution finale… La diversité des origines apparaît dans les pages consacrées à l'étude onomastique et aux proverbes…
Les jeunes Juifs «béchariens» nés outre-mer, ont hérité de ce passé, sans toujours mesurer le poids de leur responsabilité : s'ils venaient à le laisser perdre, ils seraient dépossédés de leur identité. Sans doute, nos parents n'ont-ils pas toujours su – ou osé – nous dire leur histoire ; pour comprendre, les générations actuelles doivent faire le parallèle entre leur statut de citoyens jouissant de tous les droits et l'état de sous-hommes imposé à leurs ancêtres dans certaines régions du Maghreb, moins d'un siècle auparavant, et notamment au Blad es Siba, le Maroc de la dissidence.
Si, parmi ces jeunes, pouvaient se lever demain des chercheurs (historiens, ethnologues…), je serais heureux de pouvoir leur offrir cette modeste base de travail, afin qu'ils n'oublient rien de ce passé, et qu'ils rendent l'hommage dû à tous les artisans de cette exceptionnelle promotion, à ces pays du Sud où nos ancêtres ont passé de nombreux siècles, longtemps avant et après la conquête arabe, à beaucoup de nos voisins musulmans, si bienveillants et àla France, dont nous sommes devenus les enfants.
En novembre 1988, soit exactement vingt-cinq ans apres 'l'avoir quittee, je suis revenu dans ma ville natale de Bechar, le coeur serre de me retrouver la, cherchant, des l'aero- port un visage connu. Mais il me sembla que c'etait un espoir vain : un quart de siecle apres l'exode de 1962, le chiffre de la population de la ville ayant triple, et, comme ce fut le cas pour nous, nos anciens camarades de classe ou de jeu ont ete disperses par la vie. Le chauffeur de taxi, tout naturellement, me conduisit a 1'Hotel-Antar, (ex-Hotel- Transatlantique), reserve aux visiteurs etrangers…
En y penetrant, je songeai a ces curieux retournements de l'histoire : autrefois, je n'avais jamais eu acces a cet etablissement luxueux, destine aux hommes d'affaires, aux touristes europeens fortunes. En m'y conduisant aujourd'hui, le taxi, qui ne me reconnaissait pas comme un enfant de Bechar, semblait me designer ma nouvelle place, celle d'un etranger.
Au petit jour, je me suis depeche d'aller faire une promenade alentour pour revoir dans ce quartier-sud de Bechar, la vraie Porte du Sahara, le vieux stade ou nous venions saluer les exploits des vedettes de football, de la J.S.B., la «Jeunesse» des Bou-Arfa, Abdallah, Sassi…
Je me rappelle avec precision un dimanche particulier : ce jour-la, tous les spec- tateurs de la rencontre de football deserterent soudain les tribunes, pour se precipiter a quelques centaines de metres, sur le terrain d'aviation ou l'avion du Capitaine Marcassus venait de s'abattre sur la piste…
La ville s'est beaucoup etendue depuis 1962 : tout est constrait jusqu'a la Centrale Electrique, aujourd'hui desaffectee, et je n'ai plus l'impression d'espace quasi infini avec la disparition des immenses terrains vagues.
Enfin, prenant dans l'autre sens la route pour rejoindre le centre-ville, je pus apercevoir, dominant tous les autres edifices, le clocher de la cathedrale, si familier, mais un peu etrange d'allure.
II me semble symboliser l'heureux temps ou, entre les communautes, regnait ce fragile equilibre, impose autant que consenti, et ou se melaient tant de notions contradictoires : la tolerance et le respect mutuel, la mefiance et la crainte, un rien de mepris, quand ce n'etait pas une hostilite declaree de la part de certains refractaires, dont la violence etait surtout verbale…
II faut bien dire que, si les ecarts etaient reels, ils n'eclataient pas a la vue assez pour exciter la convoitise, la jalousie, l'envie ; d'autre part, chacun ayant un travail, dans un secteur bien defini, acceptait son sort avec plus de facilite. Le fatalisme oriental, sans doute, procurait cette resignation qui faisait tout accepter. Toujours est-il que les trois composantes de la population, si differentes et complementaires, restaient chacune a la place qui lui etait devolue, et de ce fait, n'avaient pas d'occasions de se trouver en concurrence pour les plus defavorises, d'eprouver le moindre sentiment de frustration.
J'entends encore certains de nos amis europeens les plus delicats, et qui ne voulant pas paraitre antisemites, choisissaient pour nous qualifier le terme «Israelites», au lieu du mot «Juif», a leurs yeux desobligeant, voire injurieux. L'aristocratie locale, avait quant a elle, conserve certaines preventions, comme l'a note, du reste, le Commandant Godard : «Alors qu'a Paris les piscines sont accessibles a tous ceux qui acquittent un droit d'entree et justifient de la proprete corporelle requise, on a au Sahara une optique tout, a fait differente sur la question.
La moindre oasis veut une piscine speciale pour les Officiers les sous-officiers, les civils et que sais-je ? On se demande vraiment ou s'arreter dans cette voie. Pourquoi pas une piscine pour les Juifs et une piscine pour les negres ? II y a la, a notre avis, une erreur et une maladresse.
Du cote des Musulmans, certaines expressions, heritees de I'ancien temps, temoignaient d'un mepris ancestral, comme lorsque dans une dispute un Musulman etait amene, supreme injure, a en traiter un autre de Juif ! … Les adolescents reproduisaient les schemas des adultes sous n'importe quel pretexte : un mot malheureux, un incident meme insignifiant, pouvait mettre le feu aux poudres ; ceux de ma generation n'ont pas du oublier ces rendez-vous sur les rives de l'oued, apres l'ecole entre jeunes Arabes sur la rive gauche et Juifs sur la droite, pour relever des defis d'honneur en de violents echanges de galets, dont tous les participants ne sortaient pas indemnes.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
בעיות הבריאות.
נושא הבריאות של העולים היה לבעיה קשה ודחופה, שכן רבים מן העולים היו חולים, קשישים ותינוקות, רופאים במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה דיווחו על 10% ויותר הנזקקים לטיפול רפואי, וביניהם נכים, חולה שחפת ומחלות אחרות.
בגלויות אחרות במזרח אירופה היה חילקם של הזקנים בעלייה גדול, והם היוו נטל רפואי, הנה כך מדווח ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, להנהלת הסוכנות : " לפי הסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה, יהודה למעלה מ-40% מהזקנים הם מעולי רומניה ; ובהזדמנות אחרת אמר : " מרומניה עלו הזקנים והצעירים לא באו, הזקנים שוכבים בפרדס חנה על סף המוות "
מערכת הבריאות לא הייתה מוכנה להתמודדות עם המעמסה הגדולה של העלייה, שכן הקשיים היו רבים, ובעיקר בעיות אשפוז ; בתי החולים הקיימים לא ענו אף על מחצית מדרישות האוכלוסייה, וככל שגבר זרם העולים – ובהם אחוז של חולים המחלה מדבקת – הלך המצב הרפואי במחנה והחמיר.
מחלת השחפת, שנחשבה אז כחשוכת מרפא, הייתה נפוצה בין ניצולי השואה ובין העולים מארצות המזרח : משרד הבריאות דיווח על 1760 חולים בשחפת פתוחה. רבים מתוך כ-200.000 העולים, שהגיעו בשנה הראשונה לארץ, הסתובבו במחנות העולים בשל העדר מקומות אשפוז, ובנוסף אליהם אובחנו עוד כ-3.000 עולים בחשש לשחפת.
1500 חולים בחלות נפש התהלכו ללא טיפול, כשהם מהווי שכנה לעצמם ולציבור, משום שלא נמצא מקום לאשפזם. מגפות רבות פרצו במחנות : בקיץ 1948 פרצה מגפת דלקת קרום המוח בקרב ילדים ותינוקות והפילה בהם חללים.
מייד אחרי מגפה זו פרצה מגפת שיתוק ילדים, ביוני 1949 הייתה מגפת אבעבועות בירושלים. היה חשש להתפשטותה בארץ, ומשרד הבריאות נדרש לפעולת חיסון רחבת היקף. רבבות ילדים היו נגועים בגרענת ( טרכומה, מחלת עיניים מדבקת ) בכינמת ובילהרציה.
בעקבות העלייה ההמונית גדלה מאוד תמותת ילדים, בתקופת המנדט הבריטי הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי 29 לכל אלף תושבים – ואילו בעקבות העלייה ההמונית הגיעה תמותת התינוקות ל 52 לכל אלף תושבים.
גם היה מחסור גדול ברופאים ובאחיו, ולאלה מהם שהגיעו בעלייה ההמונית חסרה הכשרה המתאימה. משרד הבריאות היה קשיי תקציב למימון פעולותיו. כך, למשל, הוקצב למערכת הבריאות בשנת 1949 תקציב של 1.170.000 לירות – שעוד שלפי חישובי המשרד נדרש סכום מינימאלי של 3.5 מיליון לירות.
אכן, בתקופת העלייה ההמונית הייתה המצוקה הכלכלית בארץ כה גדולה, עד כי מחושד מאי 1949 נאלצה הממשלה להנהיג " משטר צנע " : לתושבים חולקו תלושי מזון למצרכים בסיסיים ובכמות מינימאלית, אך לא אחת אף מצרכים אלה לא היו בנמצא.
הדימוי השלילי של עולי מרוקו.
קיבוץ הגלויות בעלייה ההמונית הביא לארץ בנשך כשלוש שנים למעלה מ – 300.000 יהודים מארצות האסלאם, בעלי תרבות שונה וזרה מזו של היישוב הוותיק – יוצאי אירופה, ומזו של העולים החדשים מארצות אירופה ואמריקה.
אכן היה פער תרבותי בין יוצא ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה, ומקורו ברמת ההתפתחות השונה בארצות אלה. על מוזרותם של יהודי המזרח בעיני יהודי אירופה אמר הסופר יעקב בסר, שעלה מפולין :
" דבר נוסף שהפליאני הייתה העובדה שבקרב העם היהודי ישנם אנשים שונים ומוזרים כל כך. עד אז ראיתי את העם היהודי כשהוא כולו על טהרת המוצא האירופי ולא ידעתי כלל שישנם יהודים בארצות אחרות הנראים שונים מאתנו "
מתוך ויקיפדיה
נולד בשנת 1934 בקאליש שבפולין, ועלה לישראל עם משפחתו, לאחר נדודים רבים, בשנת 1950.
יעקב בסר היה המייסד והעורך, במשך 30 שנה, של כתב העת הספרותי עיתון 77. הנושאים העיקריים בשירתו היו ה"דו-שורש", כלומר שורשיו הכפולים של המשורר, כישראלי ועברי מצד אחד, וכילד יהודי, שברח מפולין, נדד בברית המועצות וחווה את מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, מצד שני.
יעקב בסר הרבה לכתוב גם על משוררים יהודים נשכחים, שמשיריהם אף תרגם. גם נושאי האהבה נזכרים רבות בשיריו, וכן כתב לא מעט על יחסי יהודים וערבים בארץ.
בשנת 1995 סחף אחריו מאות סופרים ומשוררים, שפרשו, בהנהגתו, מאגודת הסופרים העברים והקימו ארגון חדש בשם איגוד כללי של סופרים בישראל. האיגוד הקים כתב עת ספרותי בשם "גג", ומוסדות נבחרים, והוא עורך מדי פעם כנסים, אסיפות, ומקיים ערבי קריאה.
בדצמבר 2006 נפטר ממחלת הסרטן בגיל 72. גיליון מיוחד של עיתון 77, מחודש ינואר 2007, הוקדש לזכרו. משוררים רבים הביאו בו משיריו, והוסיפו דברי זיכרון. עד כאן מתוך ויקיפדיטה.
שוני תרבותי זה בין עולים מארצות האסלאם לבין היישוב הוותיק ועולי ארצות אירופה ואמריקה יצר ניכור חברתי, והוא הקשה עוד יותר על קליטת יוצאי ארצות האסלאם בארץ : מצד אחד יצר הרגשת קיפוח אצל יוצאי ארצות האסלאם בכלל, ויוצאי מרוקו בפרט, שכן העולים מארצות אירופה ואמריקה קיבלו עדיפות בשיכון ובתעסוקה ; ומנגד יצר אצל יוצאי אירופה ואמריקה רגש עליונות על יוצאי ארצות האסלאם, תוך התעלמות מוחלטת מתרבותם וממאפייניהם.
כל מעשיהם נבחנו ב " עיניים אירופיות ", וכל תחלואי המדינה – עבריינות, זנות מחלות ואבטלה – יוחסו להם. הגדיל לעשות עיתון " הארץ. שלושת כותביו – עמוס איילון, שבתי טבת ואריה גלבלום – יצאו בסדרת כתבות שלוחות רסן כנגד עולי ארצות האסלאם, ובעיקר כלפי יהודי מרוקו, כך למשל כתב אריה גלבלום במרץ 1949 על עולי מרוקו ( אף שעד חודש זה עלו משם פחות מ – 5000 יהודים, כלומר פחות מ – 3% מכלל העלייה :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ, לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל…הללו נעדרים שורשים ביהדות, לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם.
בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות…יהודי מרוקו חסרי נתונים להסתגלות לחיי הארץ. הם עצלים כרוניים ושונאי עבודה.
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן
היום ימלאו 48 שנה ליום פטירתו של אבי ז"ל.
מטבע הדברים שזהו יום עצוב עבורי, עבור אמי ואחיי ואחיותיי.
הסיבה לכך שהחלטתי לשבץ אותו במאמרו של מורי ורבי פרופסור בשן הי"ו , הינה שאנתיפה – כיום נקראת – פום ולג'ומעא – היא עיירת הולדתו שלו ושל אמי שתחיה.
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
היה זה בתאריך לועזי 7/10/1964, יום רביעי בערב, ואני עדיין רך בימים. ימי חורף גרנו במעברה בהרצליה. שלושה שבועות לפני כן, החליט לברוח מבית החולים שיבא ולבוא הבית על מנת לשמש כשליח ציבור של בית הכנסת לימים הנוראים ולחג סוכות, כאילו ידע שזהו חגו האחרון.
אכן כך עשה, והתקבל בבית הכנסת כמושיע. אבי היה שליח ציבור, שניהל את התפילה ביד רמה במשך כמה עשרות שנים הן במרוקו והן בארץ
לצערי לא זה לשהות על אדמת הקודש, אלה פחות משלוש שנים, אך זה היה עבורו, הגשמת חלום כפי שזה היה עבור כל יהודי מרוקו, שראו בעלייתם לארץ הקודש פסגת חלומותיהם .
אבי היה חולה לב, וסבל בעיקר מזה שאשתו שלא עבדה בחייה , נאלצה היא לפרנס את המשפחה, הבעל החולה ושישה ילדים, בעשר אצבעותיה. ציער אותו הדבר מאוד, שהפך לנטל כיוון שלא יכל לעבוד מפאת מחלתו.
זהו הדבר שלדעתי זירז את הקץ, והצער הזה היה כבד מנשוא.
יום רביעי בערב, 7/10/1964, והוא בשעה שבע בערב, שוכב על מיטה, כאשר פניו היו מופנים לעבר הדלת. בלי שום סיבה הנראית לעין, הדלת נפתחת, והוא פונה לעבר הדלת, ואומר את המשפט המצמרר, אותו שמעתי במו אוזניי, " ברוך הבא ביכום, לאכום תא אנתסינא " – ברוך הבא , לכם אני מחכה –
אמי נכנסה ללחץ, ושאלה אותו " יהודה מה על מה אתה מדבר ", והוא עונה לה, ימנה, לילא הייא לילת אלמות דיאאלי, האומה זאוו יעביאוני – ימנה, – שמה של אמי שתחיה – הלילה הוא ליל מותי, והנה באו לקחתני, הכיני לי ארוחת ערב קלה וכוס נענע.
סיים את השתייה, וקרא לאמי, ביקש שיביאו לו קערת מים, נטל את ידיו, שם את אותן על ראש אמי ובירך אותה. אחיי הקטנים נשכבו לישון, ואני לבדי הייתי ער, קרא גם לי, שם את ידיו על ראשי, בירך אותי וביקש ממני להיות ראש המשחה ולשמור על אמי ואחיי.
רבותי, זהו סיפור אמיתי המתאר את אותו לילה מר. הוא היה חולה לב, לא הייתה שום התראה מוקדמת. בשעה 11.00 בלילה החזיר את נשמתו לבורא בבית החולים שיבא, כאשר אני מחזיק את ראשו, שביל קטן של דם זרם לו מזווית הפה, ולא הועילו כל ניסיונות ההחייאה. נקבע מותו. ותם סיפור החיים של אבי מורי, והוא בן 57 שנים בלבד.
הוא לא זכה שלום שמחה מבניו, מלבד בר המצווה שלי.
לי יש זיכרון ברור ממנו, כאשר לשאר אחיי, זיכרון מעורפל. הוא לא היה רב, לא פוסק, לא תלמיד ישיבה, אדם פשוט ובעיקר ישר, צנוע, אוהב את הבריות, ומתרחק מהשררה והכבוד. הוא לא הסכים שיקראו לו רבי יהודה, אלא יהודה בלבד. שימש כשליח ציבור ידוע, והיה חברו של רבי דוד בוזגלו שנהנה מקריאת התורה שלו.
יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן על אישתו, אמי מורתי, על ששת ילדיו, נכדיו וניניו ועל כל עם ישראל. אמן כן יהי רצון
אלי פילו
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
14.1.135 ״יהודי אחד הגיע לשם [ר׳ דוד ומשה] על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר: ׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה אנאס סאייפתהום בכאטרהום ואנא גבבנתני. כיפאס? בללאה ובישמכ יא סבבאע אלעזיז! איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלוהים ובעזרת האריה״.
15.135 ״אתה שוחט, מבשל ונותן לפקיד. אתה לוקח את החלק שלך קטן כגדול. חלקך כמו חלק אשתך וחלק הילד הקטן. גם העניים, החכמים, כולם. הפקיד מחלק את זה כאילו מחלק בעזרת מאזניים. לאחר שאתה מקבל את המנות לפי מספר הנפשות שלך, הוא נותן לך הלק כצידה לדרך. הוא סופר את בני המשפחה, נותן לך את המנות המגיעות עם ככר לחם, וזאת הצידה לדרך. איך ידעו שהקדוש, בשם אלוהים והצדיק רוצה כך? באה יהודיה אחת. לא ידעה את המנהג הזה. הביאה את השחיטה. לקחה את הכבש. התחילה לאכול.
שמרה חתיכת כבד כגודל פול עבור בתה שהיתה בהריון, ונשארה בעיירה. כאשר אכלה הבת פתאום הרגישה לא טוב. כמעט ומתה. בא הפקיד, שאל אותה מה עשתה? סיפרה לו לפקיד. שכחה מהמנהג הזה לא לאכול כטוב בעיניך. [אמר הפקידלבעלה] אתה צריך להביא עוד שחיטה עבור אשתך כאן. הוא הביא שני כבשים ונתן הכל לפקיד. הפקיד קרא לר׳ דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת דם מהשחיטה הזאת, מרח את המקום והפצע התפוצץ. יצאו דם ומוגלה ממנו. הבריאה כמו תחיית המתים. הפקיד פנה לקדוש, בא לו בחלום״.
16.135 ״פעם היה עשיר ממראכש בשם אלגרבלי שמעון שהיה נוהג לבוא להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה. פעם הלשינו למושל של מראכש ששמעון אלגרבלי העמיס על משאית שקי תה ואז היה אסור. בשעה שמונה בערב, במוצאי שבת, צלצל המושל למושל זגורה וביקשו לחפש במשאית של שמעון אלגרבלי. בא המושל לחפש. ביקש שמעון שיתנו לו לנוח, ושרק בבוקר יוכלו לבדוק את הסחורה שהיתה מונחת על המשאית. העמידו שומרים ובלילה קם שמעון אלגרבלי. עשה טבילה, לבש בגד חדש שאף פעם לא לבש אותו וירד לקבר של ר׳ דוד ומשה. הוא שחט פרה ושני כבשים ליד הקבורה.
בלילה בא אליו הצדיק בחלומו ואמר לו שימסור שכל מה שיש לו במשאית הוא של ר׳ דוד ומשה, והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. באותו לילה בא הצדיק בחלום למושל וביקש ממנו שלא יפריע למשרת שלו. למחרת מסר שמעון אלגרבלי למושל כל מה שרבי דוד ומשה אמר לו. אמר שכל הסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה. אמרו לו: איפה הוא ר׳ דוד ומשה? ענה שהוא מרחק של שמונה ק״מ מר׳ דוד ומשה. המושל ענה לשמעון אלגרבלי: לך למכור את הסחורה של ר׳ דוד ומשה. הגיע שמעון, קנה פרה, שני כבשים ומאה ליטר מחייא וחילק סעודה. במשך שלושה ימים חגגו״.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-ביקורו של הירשברג בצפון אפריקה
אף הם שמרו על ייחודם העדתי. עד לפני שנים ספורות קיימת הייתה עדה גרונית נפרדת בתוניס, ועדיין חומה חוצצת בין בית הקברות שלה לזה של התוניסאים. כאילו ביקשו להדגיש כי לא ביטלו כל המחיצות המוחשות לעין, שהיו מפרידות בין אלה לאלה. כי אמנם במאה שעברה כמעט שפרצה " מלחמה " בין אחת ממעצמות המערב ובין הבאי התוניסאי כשניסה לבטל את זכותם של יהודים " זרים " ( והגרונים נחשבו בין אלה ) ללבוש לבוש אירופי, ולכפות עליהם את ה " גויור ", סימני השוני המיוחדים, שהיו מחייבים את היהודי.
שובלי מכנסיהם הקצרים של יהודי דרום תוניסיה עדיין עטורים בסרט שחור, מעין בירית, שבו ניכרים הם מיד. זהו הסימן שנתנו לי בתוניס כדי להכיר תיכף את היהודי מהדרום. הם עצמם מסבירים אותו סרט כסימן אבלות, זכר לחורבן ירושלים. לא מצאנו כי היה קיים באיזה מקום או זמן בקרב יהודי התפוצות מנהג לזכור חורבן ירושלים על ידי שינוי במלבושם היום יומי.
אין ספק כי זהו אחד מסימני ההיכר שהוטלו על היהודים, שנשתמר עדיין בין אנשי הדרום היושבים בסביבה מוסלמית טהורה. בזכרוני חרוטות השעות, ששהיתי בקרב היהודים של הנאה כקורא בואדי דאדס אשר במרוקו הדרומית. היא אינה שוכנת ליד אחד מעורקי התנועה הראשיים.
דרושה סטייה מדרך המלך כשי להגיע אליה, ועל כן לא כל יום מזדמנים שמה אורחים. כחמש מאות יהודים פזורים על פני שבעה מללאח שכנים. כל אחד ליד קצר, טירה בית אב ברברי. בין מללאח למללאח חורשות דקלי תמרים. גם בתי היהודים בנויים במורת טירות : שער כניסה צר, בקומות התחתונות אין חלונות, הפונים החוצה. הפרנסות, צורפי כסף, חרשי מתכת, רוכלים, לאחדים העשירים, יש חנויות בשוק הנמצא בקרבת בניין המנהל הצבאי, שהרי בשטחי ממשל צבאי אנו עוברים.
לאחרים יש דקלי תמרים נושאי פרי, יש מכונן האחראי למנוע הדיזל בטחנת הקמח. המלמד בתלמוד תורה השוכן בבית הכנסת הוא השוחט, והוא בשעות הפנאי גם החייט בעל מכונת תפירה. היחסים עם השכנים הם יחסי ידידות. יהודי סקורא שמחים בחלקם ואינם עושים רושם של אביונים ודלים. תאבים לשמוע מה נעשה בארץ ישראל. אמנם החומות האטומות למטה מרמזות, כי הזהירות לא תזיק. ואולי זו רק מסורת משנים שעברו ?
לא היה דרוש דמיון רב, כדי שאראה את עצמי כאילו נקלעתי לפתע לאחת הנאות החג'אז הצפוני, מדינה, ואדי אל קורא, חיבר, לפני אלף ושלוש מאות שנה, עם הוא מוחמד הנביא אל מדינה. כן תיארתי אותן לעצמי על פי מה שקראתי בכתבי הסופרים הערבים : טירות של בתי אב יהודיים, הפזורות בתוך חורשות דקלים. על ידן בשכנות הערבים. אותן הפרנסות, אותן המלאכות, אפילו אותו יחס החסות והתלות, שנתהווה אז, עדיין קיים הוא במורה זו או אחרת. מנוע הדיזל ומכונת התפירה חוללו בסקורא שינו מבחינה טכנית, אבל לא במבנם החברתי, של היהודים והלא יהודים ולא בגישתם לבעיות העולם. אין זה עולם קופא, אלא צועד הוא בקצב הגמל והחמור.
הסרט נע אני בבית אחת המשפחות הס"טים באחרת מערי החוף שבצפון מרוקו. לא חזוב אם זה קאזה, סאלי, טנג'יר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן. שמות מצלצלים : טולידאנו, פאריינטי, מסקיטה, בן זמירו, לארידו, קאנסינו, פאז, סומבל, כלפון, ביבאס, אזואלוס ועוד ועוד, מעלים צדמויות מהעבר, שגרירים יהודים של מלכי מרוקו בהולנד, אנגליה, דנמרק, צרפת,.
רבנים דגולים, סןחרים גדולים. רק השם פלאש פלאג'י המשפחה המפורסמת במאה ה-17 בחצרות אירופה והמזרח, נעלם ולא נזכר עוד בחבל ארץ זו.
בידי צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל היה כל המסחר הבינלאומי של מרוקו, אלג'יריה וגם תוניסיה. שום עסקת יבוא או יצוא לא נעשתה, שום אניה נוצרית לא טענה ולא פירקה את מטענה, בלי שתהא יד יהודי באמצע. לשוא היו המאמצים הנואשים של הצרפתים עד הזמן שכבשו את הארץ לשבור את מעמד המונופולין של היהודים.
השריפים והקאדים העצמאיים של מרוקו, הדאים תוארם של מושלים ) באלג'יריה והבאים של תוניסיה, לא נתפתו להבטחות הטובות, שתצמחנה להם מיחסי מסחר ישירים עם צרפת והעדיפו את תיווכם של היהודים. וכך קרה שבמרוקו, המדינה הריבונית האחרונה שנשארה באזור זה על סף המאה העשרים, היהודים ייצגו את מדינות אירופה בתפקיד של קונסולים, סגני קונסולים ונציגים מסחריים.
אין צורך להוסיף, כי אלה היו היחידים בארץ, שדיברו בלשונות אירופה ושלטו בשפה הערבית בכתב. כאבות אבותיהם בספרד, והיו להם קשרים מסחריים פרטיים עם המדינות, שאותן ייצגו.
בבואי אל טנג'יר הייתה ראשית דאגתי לסדר לי אשרת כניסה לאזור הספרדי. הספרדים אינם מעוניינים בהתיישבותם של אירופים לא ספרדים בתחומי שלטונם, ולפי המספרים נמצאים אלה כאן במספר אפסי, רק מאות אחדות, בניגוד לרבבות ספרדים ואיטלקים היושבים בכל ערי החוף של צפון אפריקה. גם את ביקוריהם של אזרחים זרים באזור זה אין הספרדים רואים בעין יפה, על אף תעמולתם הערה למשוך תיירים לספרד.
ובמיוחד אין הספרדים רואים בעין יפה ביקורים של ישראלים ומכבידים עליהם בכל מימי חומרות. אשרת הכניסה שקיבלתי בירושלים בזכות השתדלות, בוטלה ברגע האחרון ובמקומה קיבלתי אשרה לביקור בספרד. כל המאמצים לקבל אשרה ברבאט עלו בתוהו. גם בטנג'יר לא הצליחו נסיונותי באמצעותם של יהודים ספרדים.
ידידי הגיעו לכלל מסקנה כי אין ברירה אלא לפנות אל פ.א. סוחר יהודי עתיר נכסים, שיסדר את העניין. פ.א הוא נציגה הבלתי רשמי של ספרד בטנג'יר, ויש לו מהלכים בכל החוגים הבינלאומיים באזור זה. גם בעסקיו המסחריים הוא קשור עם ספרד ועם ארצות הברית, הוא ידידו האישי של הנציב העליון הספרדי באזור, ושל הציר המוסמך של ספרד באנג'יר.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
ר׳ אלישע אשכנזי השד״ר התאכסן בביתו וזוהי ראיה נוספת לכך שרבי אלישע אשכנזי לא עסק בשבתאות חלילה, שהרי רבי יעקב, כפי שכבר צוין, נלחם בשבתאות בקנאות גדולה. בהיותו בסאלי נהג לחתום פסקיו: ״וכנפש אחיך הגולה ונידח פה עיר סאלי יע״א, הצעיר יעקב ששפורטס ס״ט״. (״אוהל יעקב״).
בשנת התי״א עבר לאמסטרדם שם שימש כרב הקהילה.
אל סאלי שב לשנתיים בשנים תי״ט – תכ״א כאשר מילא שליחות אצל מלך ספרד מטעם אחד המושלים במרוקו.
אנשי סאלי שאלוהו בענין יהודי שנשבה לבין האדומים אשר ביקשוהו להמיר את דתו. כן שאלוהו מפז, מתפילאלת וממקנס.
לפז הוא משיב לרבי סעדיה בן דנאן ולרבי שאול סירירו בענין איש שנזקק לפנויה, הוא עונה בחריפות בהפריכו נימוקיהם.
ר׳ אהרן הסבעוני מסאלי ממתנגדי השבתאות כותב מכתב בהול לרבי יעקב על הנוטים לשבתאות שצצו בעירו ״ועושים מועד אשר בדו מליבם ומי יתן ויהיה יום מועד נוסף זה כמועד ירבעם בן נבט״.
רבי יעקב תקף בחריפות את תנועת השבתאות שהחלה לבצבץ גם בחלק מקהילות מרוקו. כאשר אחד מאנשי השבתאות, יעקב בן סעדון, כתב אליו מכתב, רבי יעקב לא הסכים להתייחם אליו וביקש מתלמידו שיענה לו במקומו, ניתן לומר שלרבי יעקב ששפורטס זצ״ל היה חלק חשוב במיגור סכנת השבתאות ־ תנועת נבואת השקר שביקשה ללא הצלחה, להאחז בקהילת יהודי מרוקו
בשנת התכ״ג נתמנה רבי יעקב לרב הקהילה הספרדית בלונדון. בשנת התכ״ו נתמנה לרב הקהילה היהודית בהמבורג. בשנת התל״ה שהה בליוורנו. בשנת הת״מ שב לאמסטרדם שם נלב״ע. ב-ד׳ באייר התנ״ח
רבי יעקב כתב
1 – אהל יעקב – שאלות ותשובות חשוב
2 – ציצית נובל צבי – איגרות ודרושים.
רבי יצחק סבע
שגי חכמים בשם זה אנו מוצאים בסאלי משפחת צבע שנקראה גם בשם סבח, סבע, מוצאה מספרד מהעיר סאמורה.
ראש ענף זה היה הרב המקובל רבי אברהם סבע זצוק״ל, מחבר ספר הדרשות הנודע ״צרור המור״(א). קרוב לודאי שרבי יצחק סבע, חותנו של מרן רבי יוסף קארו, היה ממשפחתו של רבי אברהם.
רבי יצחק צבע הראשון מחכמי סאלי – רבאט במאה החמישית למניינינו, חתום בהסכמה ל־״מגן גיבורים״ לרב אד״א.
חבריו הם רבי אברהם רודריגז, רבי שם טוב בן עטר ורבי יהודה אנהורי.
רבי יצחק חיבר
א. ״שופרא דסופרי״ ( נוסח השטרות וסדר הגט, נדפס בסוף ספר " חסד ואמת " )
ב. חידושים בתנ"ך
Zamora est une commune d’Espagne, capitale de la province de Zamora, encommunauté autonome de Castille-et-León. Elle est située au Nord-Est à 80 km du Portugal, elle est traversée par le fleuve Duero d'Est en Ouest.
Zamora conserve dans sa vieille ville de nombreux édifices de style roman, ce qui lui a valu d'être classée site historique. Située sur les bords du Duero, le long de la « Ruta Vía dela Plata » (la route de l'argent), cette ville possède de nombreux remparts, palais et églises témoignant de son influence à l'époque médiévale. Sa cathédrale, construite entre 1151 et 1174, est connue pour sa coupole de style byzantin. La « Ruta del Duero » et la « Ruta Vía dela Plata » sont deux itinéraires permettant de connaître l'art et l'histoire de la province. Sans parler de la gastronomie traditionnelle de Zamora et de ses traditions séculaires, comme la célébration de la Semaine Sainte, une fête classée d'intérêt touristique.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
ובחסד אל בזכות אבותיי הקדושים הגדיל ה׳ את רחמיו וקיבצני. בזאת ידעתי כי חפץ ה׳ בי, וכל הזכות מגעת למור אבי ז״ל שלא נתפתה לזה, כי ההצעה היתה אליו, לא לי, כי הייתי אז צעיר לימים כבן יד׳ שנה, ובראותו אותי נער תמים רך וטוב שרגליי מוליכות אותי לבית המדרש וספרי קודש תמיד בידי השתדל להושיבני על כני בין ברכי דרבנן הוא מו״ר הרה״ג החריף פחד יצחק אסבאג״.
הגאון רבי יצחק כשלעצמו לא היה מחזיק ישיבה, אך כיון שרבי מימון נכנס לרבי יצחק והתחנן אליו שילמד את בנו תורה, בתקוה שכשיראו ההורים והתלמידים שיש רב ומסגרת מסודרת ללימוד יצטרפו אליהם עוד תלמידים לחבורתם ובעתיד תהיה חבורתם ״ישיבה״ ואכן כך היה. וגם רבנו כשסיים את לימודיו בבי״ס והחליט להמשיך בלימוד התורה, נכנס לבית המדרש וראה לגר״י סבאג, בקשו ואמר לו רבנו, ש
חייב הוא ללמדו, שאם למדת תורה הרבה, אל תחזיקנה לעצמך, כי לכך נוצרת ־ גם ללמדה לאחרים.
וכך זכה רבנו למה שכתוב ״ויעל האיש ההוא״ שנתעלה מעל כל בני גילו, בכוחות על טבעיים, שהרי האדם טבעו להיות נמשך אחר סביבתו. ואכן כבן יד׳ שנה התחיל ללמוד לפני רבו המובהק הגאון כמוה״ר יצחק סבאג זצ״ל. וכשמונה שנים הסתופף במחיצתו. רבי יצחק שפתח לפניו את שערי ההבנה בש״ס הגדול, ושממנו שאב את דרך הלימוד הישר ועומק הלימוד הנפלא, ודרך עבודת ה׳ הישרה והתמימה, הי' גאון אמיתי חריף ובקי בחדרי הש״ס והפוסקים וארבעה טורים, ועד זקנה ושיבה היה מזכירו רבנו בהערצה רבה.
ואף שבאותם הזמנים לא היה בישיבה לימוד בלילות, המשיך רבנו מרצונו ללמוד בישיבה אף בלילות. וכך זכה שתוך שנים מועטות נעשה בקי מופלג בש״ס ופוסקים, ונתגלה כעילוי שמועטים כמותו, והשיג מדרגה גדולה בתורה, וגם זכה לחדש חידושים עמוקים, תוך כדי שהוא חותר לחשוף תמיד את האמת
משפחת משאש
משפחתו של רבנו, שהאירה את שמי מקנס, היתה מן הגולים מספרד, ונקראת משפחה זו, בשם זה, על שם העיר משאש הסמוכה לעיר הבירה מדריד שכנראה שבעיר זו גרו משפחת משאש בספרד, והיתה העיר נקראת כך על שם עשב המרפא משאש הגדל שם בריבוי. בתחילה היתה נקראת המשפחה אבן משאש כדרך משפחות החשובות שקדם להם השם אבן כמו אבן עזרא, אבן דנאן, אבן שושן. במשך הדורות נתקצר השם לבן משאש כמו בן שושן בן חיים, ואח׳׳כ וקראו לעצמם רק בשם משאש. שם זה נמצא בשותי״ם רבים, בשטרות, ובמצבות קברים, כבר מתקופת גלות ספרד.
ועד היום ישנה תרופה באמריקה בשם משאש, ונקראת העיר כך על שם העיר שבה ניתן ניתן להשיג תרופה זו ברבוי. (מתוך דברי הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל בקונטרס תפארת בנים אבותם שבראש ספרו שו״ת מים חיים ח״א)
בנם של קדושים
כאשר אנו מתחקים אחר שורשיו של רבנו הגדול, רואים שרבנו היה נצר למשפחות דיינים וחכמים שהיו בעיר מקנס בדורות האחרונים, ושהוא בנם של קדושים אראלים ותרשישים, מן הגזע ומן השורשים, גם מצד אביו וגם מצד אימו המיוחסת למשפחה הרוממה ׳בירדוגו׳, אזי אנו מתחילים להבין כיצד ומהיכן צמח ועלה אילן רב פארות זה שנשא ענפים ופירות מרובים.
רבי זכרי
רבנו היה נין לרבי זכרי משאש זלה״ה. המכונה ׳רבי זכרי השני׳ רבי זכרי היה מפורסם לגדול בתורה ובצדקות. רבי זכרי, היה נינו של רבי זכרי, המכונה רבי זכרי הראשון, שהיה ידידו של המלומד בניסים רבי עמרם בן דיואן זצ״ל. רבי דוד בן חסין בספרו תהילה לדוד עמוד סו׳ כותב: (קינה מס׳ קנג׳) שרבי זכרי הראשון היה קדוש מבטן ולידה והיה חריף ובקי בחכמת האר״י ז״ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בתלמוד בבלי ספרא וספרי. נפטר ביום שבת כח׳ לחודש אלול בשנת באו בנים עד משב״ר. (בשנת 1782 למנינם)
להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין על רבי זכרי בן משאש, מתוך ספרו " תהלה לדוד ".
227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי 
בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי
כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה
באפר אתפלש / ושק אשית חגורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו
בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו
על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל
מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי
גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .
כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
משנה מקום משנה מזל
בטרם עלתה משפחת פינטו לישראל היא התגוררה מספר שנים בקזבלנקה. על כך מספר הרב משה אהרון פינטו בספרו״ שנות חיים״: ״בערב פסח שנת 5720 (1960) ב־ 11 בבוקר הדלקתי הנר לעילוי נשמת מר זקני הרב הקדוש המלוב״ן רבי חייספינטו זלה״ה, ועליתי כדי לתלות אותו ובטוח הייתי שאכן תליתי אותו כמו שצריך, כפי שאני עושה יום יום, כי כל יום אני לוקח ממנו כדי לתת לכל חולה.בערב פסח והאני תליתי אותו כרגיל, והנה רק עובתי את המקום לכמה שניות הכוס (ובה השמן הדולק) נפלה ארצה ונשברה לרסיסים.
התחלתי לבכות וכן עשתה אשתי והילדים. עליתי מהר לבית הכנסת והבאתי משם כוס אחרת כדי להדליק אותה אבל העצבות נשארה בליבי ורציתי לדעת את סיבת הדבר. באותו לילה עשיתי תענית חלום וגילו לי, שהסיבה שהכוס נשברה היא בגלל שלא נשארו הרבה יהודים בעיר הזאת, סווירא, כדי לטפל בכל צרכי בית החכם. ועכשיו, אמרו לי, עליך לנסוע לעיר קזבלנקה, ושינוי מקום יביא לשינוי מזל
ועשו לי מקדש
׳״ועשו ל׳ מקדש ושכנתי בתוכם/ הם הצדיקים שהם בתי מקדשות, על כן לא אמר ׳בתוכו׳ כי אם ׳בתוכם׳. ואמרו חכמינו זל, שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו, ובאיכה רבתי מצאנו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב׳׳ה יותר ממאה תוכחות… בחנוכת המשכן במיתת נדב ואביהן אמר משה רבינו עליו השלום: ׳הוא אשר דיבר ה׳ לאמור בקרוב׳ אקדש׳, וידוע כי המשכן שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה, על כן כשנתחנך המשכן שלמטה רצה הקב׳׳ה לחנך גם כן שלמעלה ולקח את נדב ואביהן שהיו המקודשים ביותר, כי הם לא מתו מחמת חטא כפשטם של דברים,רק אדרבה נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה ונעשו נשמותיהם דבוקות למעלה, וזה פירוש הפסוק בקורבתם לפני ה׳,לא כמקריבים אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה היא בעודם בגופם בחמריותם, על כן נדבקו נשמותיהם למעלה ואז נתחנן המשכן שלמעלה…
והנה הצדיקים אפילו במיתתם קרויים ח״ם,אף כי מתים הם לנו,אבלהם חיים וזוכים לנצחיות… ואמרו חז"ל, כשם שיום הכיפורים מכפר כן מיתת הצדיקים מכפרת. שמעתי מפרשים.ידוע כי עצם יום הכיפורים הוא יום רצון,כי כן קבע הקב״ה אחת בשנה,כן יום מותו של הצדיק הוא יום רצון,אף שהוא אבל למטה, מכל מקום ״בישיבה של מעלה הוא יום הילולה״. (רבי ישעיהו הורביץ, השל"ה )
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו למישים ספרי תורה ואלפים חמישה חומשי תורה והרבה ספרים. וגזרנו תענית כמו יום ט' באב. הי"ת ויתעלה ינקום נקמתנו כן יהי רצון.
יום ב' לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו עוד שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאיי"ד מחמד גרנ"י ואלקאייד מחמד אסנוס"י יימח שמו וזכרו.
הגידו זאת ביהודה. כי ערב שבועות שלח מולאי אסי"ך להאלקאייד גרנ"י לגבות כ"ה אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורינו הרב יעקב רותי. והוא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום כראוי על הקהל שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכול על הקהל. ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות הנזכרים בעד הנגיד.
אם יהיו כל הקרעים גלויים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיון, שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלות על ספר.
ובי"ג לתשרי של שנת השע"ב – 1612 – עוד הענשנו ששת אלפים. ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחיטה שווה ארבעים אוקיות לסחפ"א והעיר סוגרת ומסוגרת. ובליל שבת קודש אחד ועשרים לחשון שנה הנזכרת יצא מולאי עבד אללאה וחייליו לברוח וציווה לסגור הדלתות והוציא כל אשר לו בחצי הלילה והעיר במצור עד ישקיף ויראה ה' משמים ועשינו סליחות ושם ישבנו גם בכינו.
וים ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית שמענו שהמלך מאסף הערבים להילחם עם אנשי פאס אלבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו המצור ובמצוק. וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן ציווה המלך.
בליל ראשון ז" לחודש כסלו שנה הנזכרת, הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח ואהיל שראת"א – גדוד חיילים משבטי הסביבה – נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם. ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם, ועשינו סליחות וקיבצנו כל ילדי תלמוד תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.
וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכייה רבה ואמרנו אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים מאת ה" על זאת הצרה כי בעוונותינו הרבים עברו על כל מה שכתוב בתורה אבל באנו לשאול מאת ה' ב"ה על זאת הצרה בזכות אלו הקטנים.
וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים. והעידו הזקנים שני שמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכח גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות אנו ואין לנו אב ואם כי תורת משה רבינו עליו השלום, שתשמע לקול בכייתנו והיא תתחנן לבוראנו עלינו.
וכשמוע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה. ועשינו י"ג ויעבור ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו. …..ועשו שלום אנשי פאב אלבאלי ופתחו הדלתות. מאת ה' היייתה זאת. היא נפלאת בעינינו.
עוד עד י"ב לכסליו הנזכר לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהם החזיקו בידי שראת"א אויביהם, ויהי הסניו"ת – שנאה והתנפלות של היהודי – נולך ומתגבר על היהודים, וגזרנו ג' תעניות וביום הג' ש"ל ישתבח ויתעלה שמו העונה אותנו מכל צרה וצוקה.
ובאו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים ואמרו שהיהודים אין להם אשמה והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט האלקאדי. והלכו היהודים לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה.
מי יוכל לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא הוכל לספר כי אין דבר המלך אלא היהודים. ובחמישה עשר לטבת שנה הנזכרת ארבעת אלפים אוקיות מלבד המאה אוקיות שבכל יום ויום.
ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו ב' ספרי תורה והשליכום ברחוב בדינה החדשה. שם ישבנו גם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותינו ולמחר צמנו. והגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן.
ובכ"ד לשבט הנזכר עוד ענש אותנו המלך שלושת אלפים. והחיטה שווה שישים אוקיות לסחפא. ובניסן עוד שלח ארבעת אלפים מלבד המאה אוקיות שמוטלים עלינו בכל יום לשומרי החומות, והיו האורחות מקולקלים ובסיון היה מס שלושת אלפים אוקיות.
וב"ח לסיוון עשו מלחמה מולאי חמד בן עבד אללאאה עם מולאי זידיאן ומת במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אסיך ומתו שרים גדולים בעיר מארויכוש. עוד בסיוון באו גנבים לבית הכנסת הגדול של כבוד הרב בעדין אבן רבוח והפשיטו הספרים השם ינקום.
וביום שבועות בשחרית כשהוציאו ספר תורה מן ההיכל יצר נחש גדול מאוד כרוך על התפוחים עד שהחזירו ספר תורה למקומו וחזר הנחש למקומו. בסוף סיוון נתפשרו והקהל יצ"ו עם המלך לתת לו קק"ם – נם בכל שבוע מלבד מה שנותנים לשרים.
ובראש חודש אלול הנזכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונידונו למי שהלשין. ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות. ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו.
ביום יו"ד בשבט שנת השע"ג ואנו קוברים איש ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו. והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו סליחות ובכי גדול וצדקות. השם יתברך חמל עלינו. והשלימו המלכים ועשו שלום.
המקובלים במרוקו-רבי סלימאן אוחנה
רבי סלימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מלמידיו המובהקים של האר"י הקדוש ז"ל, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ומפורסם הוא לעיני כל ישראל החכמה ובענווה יתירה ובחסידות מופלאה.
הוא הסכים על הספר " באר שבע " יחד עם רבי מסעוד אזולאי ( אף הוא מפאס ועלה לארץ ישראל בשנת שמ"ב ) ועיין שם שכתב עליו : " הרב הגדול ראש המדברים, כל רז לא אניס ליה כבטר הרב סלמאן אוחנה :.
רבנו מביא רבים מחידושיו גל ב " בעלי ברית אברם " ושם בהקדמתו, גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כבוד הרב סלימאן וחנה זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנם ומבנות.
רבי יהוסף, אשר רבנו מביא מחידושיו היה בן לאחת המשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופ-תו, והיה לחתנו של מו"ה אהרן, אב בית דין פראג ואחר כך אבד"ק פוזנא ומדינת פולניה.
בשנת שי"ט עבר הר"ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, ויש אומרים נקרא " אשכנזי ". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר"י הקדוש ז"ל היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שבת קודש, והיה חוזר עמו המשניות ע"פ.
מפעלו הגדול של הר"ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה על פי דפוסים וכתבי יד, וביניהם כתב יד בן תת"פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר"ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשרדו בפירוש " מלאכת שלמה ", לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבנו.
את הגהותיו של הר"ר יהוסף מביא רבנו תמידין כסדרן, לעתים כמה פעמים בפרק. אם באותו עניין מובאת הגהה של הר"ר יהוסף גם במלאכ"ש, יהיו הן, בדרך כלל, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו צביא רבנו בסוך מסכת ב"ק קובץ " חידושי רמא מהחכם כמהר"ר יוסף אשכנזי זלה"ה. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר"ר יהוסף, ואיידי דזוטר אירכס.
מסכת אבות.
כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבנו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השווה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח"ן.
ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ"ע, על ידי רי"ש שיין, חתן רבי חי"ד אזולאי, נכדו של החיד"א, במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתבי יד, נקי משיבושים וטעויות.
לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכתב יד זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מספר עדויות למקורותיהם.
אברהם אלנקאר. יליד פאס. ברעב שהיה בשנת תצ"ח עבר לליוורנו, ידוע ב " מחזור קטן לימים נוראים כמנהג קהלת קדש ספרדים ", שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו, תקס"ג. המחזור הנקרא " זכור לאברהם ", בנוי על פי כתבי האר"י וספר " חמדת ימים ".
תפוצתו הייתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל פעם נדפס המחזור כמנהג " אלגיר ובנותיה ", אך בעיקר כמנה קהלת קדש ספרדים שבקוסאטנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטליא, ליוורנו.
אברהם אנקאווא. בן מרדכי. המאה ה-19, יליד סאלי. רב ומקובל, נצר למשפחת מגורשים, שחלקם נתיישבו במרוקו. חיבוריו עוסקים בענפים שונים. זמן מסוים היה בליוורנו לשם הוצאת ספריו. חיבוריו הקבליים הם : " חמר חדת ועתיק ", ליוורנו תר"ט, והוא קיצור ספר " שפע טל " בתוספת הערות משלו בדף יז.
הוא מספר על מה שאירע לו בעיר גיברלטאר אור כ"ב אלול שנת תג"ר. בשנת תרכ"ב הוא נושא תפילה שיזכה להדפיס את " ספר אוצר החכמה ", והוא קיצור ספר אוצר החכמה לרבנו מוהרח"ו זיע"א, כללים תתר"פ כנגד נשימות השעה ( הקדמה לכרם חמר ).
תפילות וכוונות לתקיעת שופר, נדפסו בסוף ספרו " זכור לאברהם ", דיני טריפות וכו…מהדורות שונות של סידורית תפילוה עם דינים וכוונות והם : " חסד לאברהם ", סידור לכל ימות השנה, " לימודי ה' " מתחלק לשניים, חלק התפילות נקרא " תפילה לכל פה ", וחלק הדינם הנקרא " כלבו ", והוא בעצם ליקוט של דינים, הבנוי בעיקרו על החיד"א.
ספר קול תחנה…כולל מחמש עיוניים לסדר השנה, ראשון ראשון מעביר, גם לרבות כוונות בתוך התפילה…ואלה מוסיף דינים השייכים לתענית דט"ב לקוחים מספרי הרב החיד"א זצ"ל ומסודרים מיד הדר הוא החכם השלם והכולל כמוה"ר אברהם אנקאווא נר"ו.
חיבור זה נפוץ יותר בשם " חמש תעניות ", ובסופו באו קינות מפרי עטו, אך בלא משמעות קבלית. ספר " חקת הפסח " תיקונים לחודש ניסן, ונוסף פירוש בלשון ערבי לכל סדרי החג שסידר החכם השלם והותיק כהה"ר אברהם אנקאווא הי"ו. אף פה יצוין כי הפיוטים שחיבר אינם קבליים, אך בהלכות שולבו דברי קבלה.
תיקון זה כלל גם את סדר ההגדה של פסח. בשנים תרי"ב ותרט"ו ועוד נדפס בליוורנו ספר " שכיות החמדה ", והוא פסח מעובין, אף הוא בעריכת אנקאווא, וכפי שמתאשר משער " תפילה לכל פה ". אם כי לפי א' יערי הכוונה בקיצור " אב"א " היא לאליהו בן אמוזג, שהיה אז בן שלושים שנה בלבד.
עוד ייזכר ספר הדרושים " מלל לאברהם ", דרושים על התורה, חלק שני, דרושים בתחומים שונים, חלק שלישי לא ראיתי, מכיל ציטוטים לא מעטים מן הזוהר, מכתבי האר"י ז"ל ומספר " חמדת ימים. נדפס בליוורנו תרל"ה.