Mariage juif a Mogador-fran-ang
Essaouira, Moocco, Maroc – 5628 – 1868
Le marie – Yaacob fils de Yossef Afriat
La mariee – Aisha dille d'Avraham Afriat
Artiste – inconnu
Remerciements – Musee D'I srael, Jerusalem
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES ASSISES DU POUVOIR AU MAROC
Comment définir le pouvoir du sultan au Maroc?
A la tête de la communauté musulmane, l'Umma, autorité politique, se trouve entre les mains du Calife. L'autorité des chefs politiques est absolue et l'égalité des Musulmans devant la loi se traduit par une soumission totale. La loi islamique est à la base même du droit. Au Maroc, le roi ou Malik porte le titre de Sultan dont le sens est la personne en charge de la gouvernance.
Le sultan est également Amir Al-Mominine, Prince des Croyants et son rôle dépasse le cadre du pouvoir politique : il intègre ce dernier de même que l'exercice de l'autorité suprême en matière de religion.
Au moment de l'investiture et lors d'une cérémonie d'allégeance renouvelée chaque année, la bay'a, les notables reconnaissent l'autorité royale. Le gratin de l'armée, des tribus, des villes et des villages viennent préter serment d'allégeance.
Cette cérémonie revêt également un caractère religieux et le serment renferme souvent des références coraniques tout comme l'évocation testament du calife Abou Bakr à son successeur le calife Omar. En théorie, la bay'a vient confirmer l'autorité du sultan par le peuple. Toutefois, pour pouvoir mettre en doute sa légitimité, il faudrait arriver à prouver que le sultan ne se conforme pas aux prescriptions du Coran ou qu'il ne veille pas à l'accomplissement des devoirs imposés par le Prophète.
Le sultan est choisi de père en fils à moins qu'il n'en ait été autrement décidé par testament. Ainsi, le roi Slimane avait nommé son neveu Abderrahmane comme héritier. Si le testament du sultan ne désignait personne, il incombait à la famille royale et aux grands commis de s'entendre sur un successeur et de s'assurer que l'armée souscrive à ce choix et que les représentants de la population l'entérinent.
Qu'en était-il de l'appareil gouvernemental?
Le Makhzen est un terme qui désigne à la fois le gouvernement central mais aussi la personne désignée pour gouverner au nom de l'autorité royale. Étymologiquement, le terme Makhzen signifie entreposage ou trésorerie. Le Makhzen s'appuyait essentiellement sur l'armée et la bureaucratie, dont le corps de secrétaires de cour, les Kuttab. Toute la correspondance avec le sultan passait par le Makhzen.
A la veille du Protectorat, l'appareil gouvernemental reposait sur deux vizirs : Ouazir Al-Bhar ( Ministre de la Mer ) qui s'occupait des affaires étrangères et Ouazir Ech-Chykayat ( Ministre des Réclamations ) qui recevait toutes les doléances adressées au sultan ou à lui-même. L'Allef ( le payeur ) s'occupait de la solde des troupes. En temps de guerre, il dirigeait les opérations militaires. L'Amin Al-Oumana, chef des Oumana, était en charge des finances. Il avait sous son autorité immédiate YAmin Al-Dakhel ( chef des recettes ) et YAmin Ech-Chekara ( chef des dépenses ). L'Amin Al-Hassab, était responsable de la comptabilité et du contrôle des finances.
Le Makhzen nommait des caïds locaux ou régionaux chargés de percevoir les impôts et, si cela s'avérait nécessaire, de lever des troupes. Le Makhzen pouvait nommer des caïds émanant de tribus et de clans locaux mais cela ne fut pas toujours le cas. Le Makhzen désavoua très rarement les caïds qu'il nomma dans des régions différentes. Le dicton suivant que l'on attribue au cheikh Al-Ilghi, met en évidence la suprématie du Makhzen : « Le Makhzen est toujours un bien pour les populations, même quand il est injuste. L'iniquité organisée d'un seul vaut mieux que l'anarchie que déclenchent des flots de discordes.»
Triste consolation pour ceux qui eurent à pâtir de la corruption de certains caïds imposés par le Makhzen… Le privilège du prélèvement des taxes était mis aux enchères. Au nombre des impôts, soulignons l'existence de la ]iziya exigée des non-Musulmans et de la Hediya (offrande) en certaines occasions. Par ailleurs, la Frida était un impôt occasionnel prélevé irrégulièrement. Les droits d'entrée et de sortie étaient perçus aux portes des villes. L'impôt agricole ou Terbib était établi annuellement. Depuis 1908, la taxe mobilière dans les villes était perçue selon un taux variable calculé sur la valeur locative.
| Idrissides | (Seconde moitié du VIIIe-siècle) |
| Almoravide | (Première moitié du XIe siècle) |
| Almohades | (Deuxième moitié du XIIe siècle) |
| Mérinides | (Première moitié du XIIIe siècle) |
| Wattassides | (Intermède durant la seconde moitié du XVe siècle) |
| Saadiens | (Début du XVI־ siècle) |
| Alaouites | (Seconde moitié du XVIIe siècle) |
| Tableau 1 : Les dynasties marocaines |
Note : Des dates plus précises devraient tenir compte des périodes de confusion ou de désordre avant l'instauration d'une nouvelle dynastie ainsi que de sa période d'affirmation sur l'ensemble du territoire.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Toutefois, les Juifs marocains ne purent guère profiter dans un premier temps de ces facilités. À partir de 1844, une très lourde taxe de sortie était imposée à tous les candidatsau départ. C'était là la conséquence du bombardement par la flotte française des ports de Tanger et de Mogador. La mesure visait à freiner les départs des Juifs, soupçonnés de fournir des renseignements aux Français sur la défense des ports marocains.
L'abrogation, à la demande des rabbins, de cet impôt forcé permit à partir de 1858 une reprise des départs. Des départs paradoxalement encouragés par l'installation des Français en Algérie, qui provoqua l'inquiétude de nombreuses familles originaires du Maroc et installées à Oran depuis la fin du xvme siècle.
Très traditionnalistes, ces groupes craignaient les conséquences de l'« occidentalisation » du judaïsme algérien auquel le système consistorial français fut imposé dès 1844.
Pressentant ce qu'il considérait être un danger, le rabbin oranais d'origine marocaine Abraham Shlush (1812-1858) quitta en 1838, avec cent cinquante de ses coreligionnaires, Oran pour s'installer à jaffa, où vivaient déjà une centaine de Juifs.
En bons termes avec les autorités ottomanes, il facilita l'arrivée de nouveaux immigrants et obtint la reconnaissance officielle de sa communauté grâce à l'institution d'un tribunal rabbinique.
A la mort d'Abraham Shlush, en 1858, les Juifs de Jaffa étaient environ cinq cents, une croissance qui réjouissait un homme qui aimait dire en arabe : « Apportez de l'eau, apportez du ciment, le Messie est en route. »
Son fils, Aharon Shlush, né à Oran, en 1829, lui succéda et acquit des terres aux alentours de Jaffa. Il construisit la première maison en pierre du nouveau quartier de Névé Tsedek.
Abraham Shlush avait pu bénéficier de l'appui d'un nouvel arrivant, originaire de Tanger, rabbi Yaacob Benchimol, qui avait fait fortune dans l'exportation de fruits vers l'Angleterre et l'Italie.
Il acheta près de Jaffa une orangeraie qui devint ensuite la propriété de sir Moses Montefiore. Le philanthrope anglais y installa trois familles d'origine marocaine dans le cadre d'un projet, avorté, de colonisation agricole.
Son fils, Shlomo, innova en concurrençant les Arabes dans le périlleux exercice du débarquement des passagers arrivant à Jaffa, un exercice qui, des décennies plus tard, inspira une certaine frayeur à un nouvel immigrant nommé Shimon Peres.
Le port de Jaffa n'était pas équipé de quais, en raison de la mauvaise qualité de son mouillage. Les navires étaient donc obligés de s'arrêter à plusieurs encablures du rivage, et les passagers étaient transbordés à bord de chaloupes dans des conditions particulièrement inconfortables.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
ארמונות ובוסתנים
לשיא מיוחד הגיעה אומנות הבניה האנדלוסית הערבית בארמונות ובבוסתנים המפוארים במרקש. כל שושלת מלכים הוסיפה לפי המקובל בתקופה מבנים מרשימים עמוסים בעיטורים ערביים וספרדים.
מי שהצטיין במיוחד בשיפוץ הארמון המפואר הוא הסולטן הכל יכול של מרקש עבד אל רחמן והוא גם הראשון שהביא בעלי מלאכה יהודים לשיפוצים בארמון. היהודים שב"מדינה", העיר העתיקה של מרקש העבירו מלאכת אומן מאב לבן, צביעת קירות יחודית בשיטת טדלקט. את השיטה היחודית קלט לראשונה הסולטן כשרכב על סוסו במדינה, מרתיע את העובדים והשבים. הוא התלהב מהצבעים המדהימים והביא את בעלי המלאכה היהודים שיצבעו את קירות הארמון שעמד שוב לשיפוץ כללי.
אחרי שגמרו לצבוע מחצית מקירות הארמון, הועברו הצבעים היהודים אל הפינה הצפונית מזרחית שם עמד בית הנשים ששופץ בעיצוב חדיש, בסגנון אלף לילה ולילה. על הרמון הנשים השגיחו סריסים. בבית הנשים היו מאות נשים, כולן פילגשי המלך או נשי המלך. כולן נבחרו מבין הנערות היפות בממלכה בתקופות שונות. הסריסים פקידי המלך היו דואגים לכל מחסורן כולל תמרוקים ושמנים שונים ששמרו על גופן היפה ועורן הצח. המלך הוא מושל, השליט וגם האדון של ארצו. הכל נתון למרותו ולשלטונו כל האדמות הם אדמותיו, וכל האנשים הם עבדיו. המלך רדה בעם ואיש לא יכול היה להתערב. כך יצא שהבנות היפות ביותר נועדו להילקח אחר כבוד אל הרמון השליט, בין אם רצו בכך ובין אם לא והן בדרך כלל, לא רצו להנתק ממשפחתן, מביתן ומאורח חייהן.
מספר נשות המלך הוא כמספר הימים בשנה וצריכה להיות להן סגולה אחת ויחידה – יופי. מרגע היכנסה להרמון צריכה האישה לשמור על סגולה זו בכל דרך, לפתח ולשכלל את יופיה ואת גופה – למשוך עצמה בשמנים ותמרוקים ולהמתין ימים רבים עד שתזכה לראות קצה קצהו של מלך. חיי הנשים בבית הנשים היו חיי ציפור הכלואה בכלוב זהב. חיים משעממים ומשועממים, מלאי בדידות וקינאת אישה ברעותה. בתנאים הללו נבלו נשות ההרמון, הן התכערו תוך שנים אחדות והפכו למרירות ועצובות. לפיכך היה דרוש לחדש ולרענן לעיתים קרובות את בית תענוגי השליט הגדול על ידי איסוף בתולות צעירות ויפות מכל קצות הממלכה, למלאכה זו השתמש הסולטן בשרי המדינה ובשוטרים מיוחדים שרכבו על סוסים ערביים גזעיים וקטפו מבתיהן נשים צעירות ויפות.
בוקר אחד קרא המלך את שריו לארמונו ולהפתעתם ביקש מהם להביא לו את הנשים היפות ביותר בממלכה, אך מפשוטות העם, לא את בנות המשפחות המכובדות והאמידות. המלך הסביר כי בכוונתו למצוא לעצמו אישה שבעתיד תהיה מלכה. אך הוא רוצה לעשותה למלכה, ללמד אותה הכל מאפס. להיות מלך מהאגדות. השרים והשוטרים יצאו אל רחבי המדינה ומקץ שלושה שבועות הביאו שלושים ושמונה נשים מובחרות, מדלת העם, יפות יפות שבא לבכות. מפוחדות ורועדות הן הובאו בפני המלך. המלך הביט בהן אחת אחת, אחר עצר רגע, הרהר, הביט בחלון ואמר לשריו: "אני רוצה את זאת" והצביע מבעד לחלון על נערה צעירה שנכנסה מבעד לשערי הארמון להביא אוכל לשני אחיה הצבעים בשירות המלך.
נערה זו הייתה סוליקה חטואל היהודיה, שלא הבינה מה קרה לה. רגע אחד היא מביאה כבכל יום אוכל לשני אחיה העובדים בארמון, וברגע השני היא נצבת בפני המלך עומדת להינתק ממשפחתה לנצח. "הנה באה העין הרע שלי" אמרה לעצמה נגררת על פני החצר. הוריה של סוליקה חטואל שמרו עליה כל חייה מפני עין הרע, כיוון שהייתה כל כך יפה ושיגעה את כל מי שהביט בה. "עדיף שכמה שפחות אנשים יביטו בך" הם אמרו לה "כמה שפחות אנשים, כמה שפחות עין הרע". אביה של סוליקה היה רב העיר, רבי שלמה חטואל.
תוך כמה שעות נפוצה השמועה כאש בשדה קוצים, סוליקה חטואל בת הרב, נלקחה להרמון הנשים של המלך והמירה את דתה. אבל כבד פשט בשכונה היהודית. בתוך הארמון עמדה סוליקה, הביטה סביב ועיניה חשכו. היא לא התלהבה מהעושר ומהיופי, לא מאבני הפסיפס הצבעוני ולא ממי המזרקות. היא לא אהבה את עצי הרימון ולא את הקרמיקה העדינה בבית המרחץ ולא הייתה לה כל כוונה להמיר את דתה. היא אמרה לשרים שוב ושוב לאורך כל היום: "אמרו למלך שאם לא הייתי יהודיה הייתי נענית בשמחה להצעתו המכובדת ועוזבת את המלאח הצפוף והמלוכלך כדי לבוא לחיות כאן. אך אני יהודייה ולא אמיר את דתי".
בשלוש לפנות בוקר, אחרי שחזרה על דבריה שוב ושוב ושוב, בא המלך בכבודו ובעצמו לראות את הסרבנית, ברחמיו ניסה להשפיע עליה בפעם האחרונה להמיר את דתה ולהיות לאישתו ודלקם לה משיר השירים שתורגם לערבית. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים". וסוליקה בת הרב, ענתה לו באותה לשון: "אתה מלך, מלך המלכים, לעולמים תחיי. כרמים ופרדסים נטעת. בנינים לתפארת בנית.
אוהב כסף לא יודע שובע. הכל הבל הבלים! אפיריון עשה לו המלך מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. הכל הבל הבלים ורעות רוח. למה לא מרחם אמות? מבטן יצאתי ואגווע! הכל היה מהעפר, והכל שב אל העפר. כל אוצרות העולם, הן כאין וכאפס לעומת אלוהי האמת ודתו הקדושה, נולדתי יהודיה ואמות יהודיה!". בסרובה להתאסלם דינה נגזר. תחילה עונתה משך ימים ארוכים ומשעמדה בסרובה הוצאה אל כיכר העיר והוצאה להורג.
בלילה ההוא טלטלו יהודי המלאח את גדרות הארמון של המלך, זעקתם עלתה השמיימה, הם חטפו את גופתה של סוליקה היפה והביאו אותה למנוחת עולם. את אביה, הרב חטואל קברו לידה זמן קצר אחר כך, משלא יכול היה לחיות בלי ביתו ומת משברון לב. עד היום בוערת אש תמיד על קברה של הנערה סוליקה חטואל הקדושה מהמלאח. ויהודים רבים מכל העולם פוקדים את קיברה לסגולה ולאריכות ימים.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
קינה קוננתי על הרב אליעזר די אבילה בפקידת שנתו
אוי מה בא עלינו / יום נעדר מתוך המוני
רוח אפינו / משיח ה'
אתפלש באפר ובחיל אסלדה אהמה
כיונה ואפעה כיולדה
ואבכה לאבודים ולא לאבדה
על פטדה חמודה / מאירת אישוני פטדה – היא האבן טופז
נר ישראל, פטיש חזק עמוד הימני
תמך והחזיק ביד אביון ועני
נלכד נתפש עבור פשעי ורב זדוני
נסע נגלה מני / עלה לשמי מעוני
ירח ושמש חשכו ואפלו קדרו
יום בו נפל פאר הדור וגם הדרו
צדיק יסוד עולם יראת האל אוצרו
קדוש הוא, תארו / כמראה מלאך ה'
דגל תורה הקים מזולל יקר הוציא
לזאת כל עדתי באפר התפלש
איך הובל לקברים מבחר מין האנושי
מי יתן מים ראשי / ומקור דמעה עיני
ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה
מיום נפל רכב ישראל שר הצבא
סף נסתם כל חזון נטמן נסתר ונחבא
ליוצא ולבא / אין שלום אמר ה'
דולה משקה היה נותן לפתאים ערמה
ומלחמת מצוה נלחם בעז ועצמה
ביום אף ועברה היה לנו לחומה
גוזר ים החכמה / עוקר הרים וסיני
חוסה יה וחמל על נפשו העדינה
זכותו תעמוד לכל עדת מי מנה
קרוביו ובניו בעזך נחם נא
במקום קינה רנה / בגבולם תשמענה אזני
ונפשו תתענג בנחל גן עדני
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
מוגאדור ויהודיה
מוגאדור (סווירה), עיר נמל, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. מימי הביניים ועד למאה ה־17 פעלו בקירבת העיר מיפעלים לעיבוד קני סוכר, והמסחר בסוכר היה מרוכז בידי היהודים. במחצית השנייה של המאה ה־18 פקד שיגשוג כלכלי את העיר, עם חידוש העיר והרחבת הנמל לצורכי סחר בינלאומי. המשפחות היהודיות החשובות ביותר שלחו נציגים לעיר החדשה, ולעשרה מהם העניק הסולטן, מוחמד אבן עבדאללה, את התואר ״סוחרי המלך״. לתואר זה היו זכויות וחובות: הם קיבלו את הבתים המפוארים ביותר בעיר והוטל עליהם לנהל את האוצר, לצייד ספינות ולשמש שגרירים בארצות אירופה.
כך נמשך המצב 150 שנה. קבוצת הנכבדים המיוחסים שימשה גרעין לקהילה יהודית דינאמית, ששיוותה צביון יהודי מובהק לעיר עד לדורות האחרונים: במוגאדור היתה השבת יום מנוחה לכל, וכך היה הדין בכל מועדי ישראל. פרק שחור בתולדות יהודי העיר היא מגיפת הדבר, בשנת 1799, שהבריחה רבים מהם לאנגליה ולאמריקה.
היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, אך ב־1808 רוכזו בשכונה מיוחדת, ״מלאח״, פרט למשפחות של ״סוחרי המלך״ ואנשי עסקים מאירופה.
אחרי ההפגזה הצרפתית, בשנת 1844, פשטו על המלאח שבטים מהסביבה. היהודים התגוננו עם נשק ביד, אך רבים העדיפו לנטוש אותה. במקומם באו אלפים מערי השדה, והצפיפות ברובע היתה ללא נשוא. משה מונטיפיורי וראשי הקהילה ביקשו להקל טל המצב בהשגת קרקע לשכונה נוספת, אך זרם ההגירה הלך וגבר. במאה ה־19 גדל היישוב היהודי במקום מ־4,000 ל־14,000 איש. רמת ההשכלה בעיר בקרב היהודים היתה בדרך כלל גבוהה.
בשיא הפריחה של החיים היהודיים בה היו בעיר בתי כנסת יפים, בתי מדרש וישיבות. ב־1800 פעלו בה שני בתי ספר יהודיים עם אנגלית כשפת ההוראה, וההשפעה האנגלית היתה חזקה ביישוב. בשנים 1862 ו־1864 נוסדו בעיר שני בתי ספר נוספים, וב־1887 סייעה ״אגודת אחים״ מאנגליה להקים בית ספר לבנות. בבית הספר של כל ישראל חברים, שנוסד ב־1867, התחנכו בעיקר ילדים ממשפחות עניות.
בשנות השלטון הצרפתי על מרוקו ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגאדור, והקהילה הצטמצמה לכדי 5,000 איש בערך. חלקם הגדול של היהודים היגר בשנות ה־50 וה־60 לאירופה, אמריקה וישראל. כיום נותרו בעיר כמה מאות יהודים בלבד.
תורה ומצוות להגנת האדם
בנו של הרב חיים פינטו הקטן הוא הרב משה אהרון פינטו. פרשת חייו היא רבת מיסתורין, שרב הנסתר בה על הגלוי. עוד בילדותו נהג לעלות על ראש החומה במוגאדור עיר הולדתו ולהתבודד, משקיף אל הים ומביט בתותחי החוף שבנו הפורטוגזים. מכלי מלחמה אלה הגיע למסקנה, כי האדם חייב להגן על עצמו, אך בתורה ובמצוות: ״מוגאדור מוגנת על ידי הים, אך האוייב עושה את דרכו בו ובונה לו ספינות מלחמה.
כדי להגן על עצמם בנו אנשי מוגאדור חומה והקיפוה תותחים. כך גם האדם עצמו חייב לבנות לעצמו חומה של תורה ולהקיף אותה בתותחים של מצוות " קבע. כפי שסיפר אחר כך למקורביו, מעל גבי חומה זו הגיע למסקנה, שאין לו עניין בחיי העולם הזה, והחליט להתקין עצמו בפרוזדור כדי להיכנס מוכן לטרקלין, העולם הב
משום כך יובן איפוא הפרק העיקרי בחייו, שבו התבודד מסוגר מהעולם במשך 40 שנה. במשך יותר משנות דור לא ראה הרב את פתח ביתו, והקדיש את זמנו לתפילות, לימוד וסיגופים. מאידך, לא השיב ריקם את זרם הפונים אליו, שביקשו ברכה להצלחה או לרפואה. הרב נשאר במוגאדור. הוא ביקש לשמר את בית אביו הר״ח זצ״ל, כדי שבית הרב יישאר מאוכלס ובבית הכנסת ייערכו תפילות סדירות מדי יום ביומו. שכן, באותה תקופה התרוקנה העיר מרוב היהודים, לאחר שחלקם עלו לישראל ואחרים לערים ולמדינות אחרות.
לאחר קום המדינה עלה הרב עם משפחתו וקבע את מקום מגוריו באשדוד. לאחר שיצא מפרישותו החל לעסוק במרץ בהפצת תורה ברחבי העולם. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו ייסד הרב ישיבה או שהורה לעשות זאת. באנגליה ייסד הרב ישיבה לצעירים, ובעיר ליאון שבצרפת פתח ישיבה ומקווה טהרה. את ראשות הישיבה בפאריז הטיל על בנו, הרב דוד פינטו, ובקליפורניה שבארה״ב השאיר הוראות מפורשות וברורות לפתוח בית מדרש וישיבה, שבראשה כבר עומד בן אחר שלו, הרב יעקב פינטו.
באשדוד, עיר מגוריו, זכה להניח את אבן הפינה לבניין הגדול שבתוכו בית מדרש, בית כנסת מקווה טהרה וישיבה, שהוקם וניבנה על פי הוראותיו והנחיותיו. במשך שנים, מבלי שנודע הדבר – בעקבות הוראתו המפורשת – החזיק הרב משה אהרון את תלמידי הכולל ושילם את משכורותיהם. מטרתו בחייו היתה להגדיל תורה ולהאדירה, ולקדש את השם ברבים. חייו הפרטיים היו אחרונים בסולם העדיפויות שהציב לעצמו. ״לתקן עולם במלכות שדי״ היה הפסוק ששימש נר לרגליו והדריך אותו. ״ללא מלכות שדי״, הסביר, ״אין תיקון לעולם״.
על הפסוק ״וניצבת על הצור״ הסביר, ״אם מקומך איתי, ואתה מרגיש מוחשית כי אתה ניצב ליד בורא עולם, אויאז וניצבת על הצור, תישאר חזק כצור ואיש לא יוכל להזיז אותך ממקומך ומאמונתך״.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
5.135 ״היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש־מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך.
המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש
לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זה ? אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו״.
סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.
6.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקהת משהו. כל הלילה, בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שבטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, ואז היד שלה נפתחה. נס גדול היה״
סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
ועכשיו בעוונותינו הקבים הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים בכפרים ובערים. לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאים עשרה לכל דבר שבקדושה ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה.
השם יתברך יאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון נתקיים בנו בעוונותינו הרבים ארצכם שממה וכו….אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו…..בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם חריבים ממש מבלי יושב ופתחי החצרים סגורים ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם.
ויש בתים שהרסו הבניין בתוכם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חריבים וחצרותיהם בגורים מבלי יושב. ויותר ממאה וחמשים חצרות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא " אלגורנא " – בית מטבחיים, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים העפר, ולקחו הגויים את העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אלזדיד.
וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בניינים בה קרוב לשלוש מאות חצרות ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטיםעל שמריהם בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם חריבים והורסים את הבניין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים ובונים בהם בפאס אזדיד.
ויכולני לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כסדום היינו ולעמורה דמינו. השם יתברך יסלק חרון אפו מעלינו אמן כן יהי רצון.
חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות. צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. בני אדם נשתנו מראיהם נפוחים כנאד מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש. בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות מושלכים על האשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים.
ועיני ראו ולא זר מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים ומוצץ וגוזז בהם כגוזז את הפת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם. אוי לעיניים שכך רואות. והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים ומכוסים בבלווי הסחבות. ומחזרים על החנויות בשווקים וברחובות האמונים על תולע והמעוגנים והאוכלים למעדנים הם מושלכים בחנויות. כל ראש קרחה וכל זקן גדועה מלאים כנים חומ"ה מכף רגל ועד ראש ואין חונן ואין מרחם.
ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי החברה יצ"ו – החברה – כלומר לברה קדישא של חסד ואמת – בפנקס. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולו קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו.
כי שתי רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון הכיס. והשלישית מיעוט השפע. בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דווקא ואינו נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוונותינו הרבים.
ובמקום אשרי העם איכה זהב יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים ומלבד לוזאייע, שהיו שוחטים בעלי בתים בתיהם. לוזאייע – היא קניה ושחיטה של בהמות על ידי מספר משפחות לפני שבת וחג, בדרך כלל.
ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת קודש. וקרוב לה' שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א והייתי גובה ב' פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים.
וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו אחת בכל השבוע. והשם יתברך יראה בעוניינו ובדלותנו ובהשפלותינו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ויחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו, ויעננו בגשמי רצון ברכה ונדבה אמן, נצח , סלה ועד.
אמר הכותב נחזור לדברי החכם ז"ל – כלומר רבי שאול סירירו – שהיינו בו. וזה לשונו יום שבת קודש שנת שע"א – 1611 – כלו מדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו ביום ח' לתשרי בא הצר הצורר בא ריחאן שלו"ל ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים. ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר בכפליים.
והתחילו לגבות ולא הספיק היום ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כיפור וביום כיפור, ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כיפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה, והחכמים בוכים ומייללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהריים. ונשבת בהם קול ששון וקול שמחה. ונתווספו על זה חולאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו.
אחד עשר יום לתשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בן מולאי אסי"ך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באיחאן הנזכר יימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבד אללאה הנזכר ולא קיבל פניהם.
אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. אוי לעיניים שכך רואות. וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני ראול הקטן מכולם וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.
על זאת אספרה ואילילה. כי שמה ושער
ורה הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם. וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה. השם יתברך יוציאנו לאורה כן יהי רצון. וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא.
וביום ה' ח' ימחם לחשון שנת שע"ה מתו ב' חכמים. החסיד כבוד מורינו הרבה יוסף הכהן והחסיד העניו המאושר בכל ענייניו כבוד מורינ הרב מאיר סבאע ז"ל. ודרש עליהם החכם הקדוש כבוד מורינו הר וידאל הצרפתי. השי"ת יעאיר אפילתינו. ויאמר די לצרותינו. כן יהי רצון.
וביום חמישה ועשרים לכסליו שנת שע"ה יום חנוכה נתן המלך מולאי אסי"ך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י, לנוצרים. כך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.
ומולאי אסי'ך הנזכר עבר לטיתואן יע"א והעניש לגויים אנשי העירמאת אלף אוקיות, והאלאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות. והיהודים עשרת אלפים אוקיות. ואפילו הספרים הניחום ערומים. וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענש אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ועול היין. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
מתוך ויקיפדיה
רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.
יש הטוענים; כי השם יר"א הינו למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים; כי שם המשפחה הנו ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."
בנעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית מערבית לבירת המחוז אנקונה.
מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של נהר הטיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מה-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ומועדי ישראל
מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.
בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו ( 9 בנובמבר 1485 ), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, נאפולי שבאיטליה, פלרמו שבסיציליה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, ועזה, חברון ובית לחם שבארץ ישראל.
בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם…" תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.
עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים
חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק חברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה.
כשהתחילו הרדיפות במרוקו בשנת רס"ג – 1523, התחילה עלייה מוגברת של מערבים לארץ ישראל, באותה תקופה באו ממרוקו לארץ ישראל גאוני תורה היודעים הרבה בספרות התלמודית, כגון רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, רבי דוד בן זמרה, שהתיישב בירושלים ועבר אחר כך לצפת והיה ממייסדי מרכזי התורה בארץ ישראל.
במאה הט"ז נוסד " ועד ארבע ארצות הקודש " : ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין מייסדי היישובים בארבע ערים אלה אנו מוצאים את " יהודי המערב . רוב מורי העם ומדריכיו בצפת היו מרבני המערב.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה תחינה יסדתיה לראש השנה-מבואר ומנוקד
ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה
תחינה. פיוט בן חמש מחרוזות במספר טורים משתנה ובחריזה מתחלפת במתכונת ׳ה׳ יום לך אערוך׳(ראה: חזן, תורת השיר, עמי 79, 297). מספר הטורים בשלוש המחרוזות הראשונות הוא על־פי הערך המספרי של אות הסימן, ושתי המחרוזות האחרות משלימות את הסימן. בראש כל טור ובסופו באה מילת קבע ׳ה״. כל טור מתחלק לשתי צלעיות שוות החורזות ביניהן.
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: תחינה יסדתיה לר״ה. נועם: ׳ה׳ יום לך אערוך׳ ׳סימן: דוד בן חסין חזק.
ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה / לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה ה'
ה' דָּר שְׁחָקִים וַאֲרָקִים / קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים ה'
ה' דָּן יָדִין הַיּוֹם עוֹלָמוֹ / מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי זַעְמוֹ ה'
ה' דְּרַשְׁתִּיךְ אֶל נֶאֱמָן / מִי כָּמוֹךְ אַב הֲרַחְמָן ה'
5- ה' וּבָאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן / לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן הַ'
ה' וְאַתָּה לִבּוֹתָם חוֹקֵר / וּבִסְקִירָה אַחַת סוֹקֵר ה'
ה' וּבַרְיוּם יוֹם זֶה יִפָּקְדוּ / הַיּוּכְלוּ הַאִם יַעֲמֹדוּ ה'
ה' וְאֵיךְ יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה / וּפָנָיו כִּסְּתָה בּוּשָׁה ה'
ה' וּמָה אֲדַבֵּר מָה אֹמַר ? / בְּשָׂרִי מְפַחֵד, סָמַר ה'
10- וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב / סְלִיחָתָךְ לִבִּי תָּאֵב.
ה' דְּבָרִים קַחְתִּי נְדָבָה / הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה ה'
ה' דְּמָעַי לְךָ אֲנַסֵּךְ / חוּט שֶׁל חֶסֶד עָלַי הַמְשֵׁךְ ה'
ה' דָּפַקְתִּי עַל דְּלָתֶיךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמֶּךָ ה'
ה' דַּלּוּתִי לִי תּוֹשִׁיעַ / וְקָמִים עָלַי תַּכְנִיעַ ה'
15- ה' בְּסִפְרָתְךָ נִכְתָּבִים / צַדִּיקִים וְגַם חַיָּבִים ה'
ה' נִשְׁאָרִים הֵם בֵּינוֹנִיִּים / עַד עָשׂוֹר עוֹמְדִים תְּלוּיִים ה'
ה' חָכָם לֵבָב אַמִּיץ כֹּחַ / רְאֵה עֹנִי שְׁפַל רוּחַ ה'
ה' סְלַח נָא אֲנִי אֲבַקֵּשׁ / הַסָּר מֶנִּי לֵבָב עִקֵּשׁ ה'
ה' יוֹם בְּדִינָךְ הֵן אֶעֱמֹד / כְּמִפְעֲלֵי לִי אַל תָּמֹד ה'
20- ה' נִגְזְלָה שֵׁנָה מֵעֵינַי / בְּזָכְרִי אֶת רֹב זְדוֹנִי ה'
ה' חַלֵּץ עַבְדֵּךְ מִקָּטֹב / כׇּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב ה'
ה' זֹאת נֶחָמָתִי בְּעָנְיִי / בְּשׁוּב רָשָׁע חָיֹה יִחְיֶה ה'
ה' קְרָאתִיךָ יָהּ חוֹשָׁה לִי / בַּקָּרָאִי לְךָ שֶׁמַע קוֹלִי ה'
1-דומיה… תהילה: על־פי יר׳ סה, ב. לך… לילה: על־פי תה׳ עד, טז. 2. דר שחקים: כינוי לקב״ה על-פי תה׳ יח, יב. קראתיך ממעמקים: על-פי תה׳ קל, א. 3. דן ידין: על-פי בר׳ מט, טז, ודן הוא כינוי לקב״ה, דיין העולם. מי… זעמו: על-פי נח׳ א, ו. 4. דרשתיך: על-פי תה׳ קיט, י. אל נאמן: על-פי דב׳ ז, ט, ועל-פי הברכה הראשונה שלאחר קריאת ההפטרה. ׳האל הנאמן בכל דברו׳. מי… הרחמן: מתוך התוספת לעשרת ימי תשובה בברכת ׳גבורות׳: ׳מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים׳. 5. ובאי… מרון: על־פי ר״ה יח ע״א: ׳בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון׳. כבני מרון: פירשוהו כבני צאן או כבני חיילות של מלך. 6. ובסקירה… טוקר: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳וכולן נסקרים בסקירה אחת׳. בראייה אחת של הקב״ה. 7. ובריות… יפקדו: על-פי תפילת מוסף של ר״ה ויום הכיפורים: ׳ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות׳. 8. ואיך… אישה: על-פי איוב טו, יד; כה, ד. 9. ומה אומר: על־פי בר׳ מד, טז, ׳איזה פתחון־פה יש לי לפניך?׳ גשרי… טמר: על-פי תה׳ קיט, קב.
- 10. ואני… וכואב: על-פי תה׳ סט, ל. תאב: משתוקק ומקווה. 11. דברים… נדגה: על־פי הו׳ יד, ג; יד, השיבני ואשובה: על-פי איכה ה, כא. 12. חוט… המשך: על-פי חגיגה יב ע״ב: ׳כל העוסק בתורה בלילה הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום׳. 13. דפקתי דלתיך: על-פי סדר הסליחות: ׳דלתיך דפקנו רחום וחנון׳. כי… עימך: על-פי תה׳ קל, ד.
. 14דלותי… תושיע: על-פי תה׳ קטז,וקמים עלי: על-פי תה׳ ג, ב. קמים: אויבים. תכניע: על-פי יש׳ כה, ה. 15־16. בטפרתך… תלוים: על־פי ר״ה טז, ע״ב: ׳שלושה ספרים נפתחים בר״ה: צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים – תלויים ועומדים מר״ה ועד יוה״כי. 17. חכם… כח: כינויים לקב״ה, על-פי איוב ט, ד. שפל רוח: על־פי מש׳ טז, יט ועוד. 18. סלח נא: על-פי במ׳ יד, יט. הסר… עיקש: על-פי תה׳ קא, ד. 20. נגזלה שינה: על-פי מש׳ ד, טז. 21. קטוב: כריתה וכליון, על-פי יש׳ כח, ב ועוד. כל… טוב: על-פי הו׳ יד, ג. 22. זאת… בעניי: על-פי תה׳ קיט, נ. ובשוב… יחיה: על־פי יח׳ יח, כא, כז, שם לג, יא, יט. 23. קראתיך… לך: על-פי תה׳ קמא, א. שמע קולי: על-פי תה׳ כז, ז ומקומות רבים נוספים.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.
המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.
101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.
יסר הילד השובב, ישוב לסורו.
102 א־חדי בנך לא יבאת,
ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.
שמור על בנך שלא ילון בחוץ,
ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון-שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
|
אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים.
עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית.
רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה.
רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית.
זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם.
בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים. ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס |
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
מהירות התמורה עתידה הייתה להתגבר אפילו על ההתנגדות הדתית והמסורתית העקשנית ביותר, שהייתה מאיטה אז את התפתחות ההמונים המוסלמים הרחבים.
תנופת התפרצותם של היהודים אל העולם החדש אף חיזקה, מצד שני, את המחיצות שניצבו בדרך הכניסה אליו. המתנחל הצרפתי, תחת שיכיר בעומק הדחף, שאותו חולל בלא יודעים, לעתים קרובות הבחין רק בצד השלילי של המהפכה, שזעזעה את יהדות צפון אפריקה.
לאמנציפציה המדינית, הכלכלית והתרבותית של יהודי צפון אפריקה נתלוותה התעוררות של אנטישמיות, שהקיפה שכבות רחבות מן האוכלוסייה האירופית.
אולם האנטישמיות של צפון אפריקה שונה הייתה בטבעה מזו של צרפת, הניגוד בין הציביליזציות הביא לעתים קרובות בוז כפול על היהודי – הבוז המסורתי, המסוים הזה, הצפון אפריקאי, המתאמץ להשתלב בתרבות ה
מערבית.
אכן אחד הקווים האפייניים ביותר לחיי היומיום בצפון אפריקה התבטא בחלוקת האוכלוסייה לשלוש דתות : עדת המתנחלים האירופים, העדה היהודית, ולסוף השמורה העצומה בה הייתה האוכלוסייה המוסלמית מסוגרת.
שלוש החטיבות הסוציולוגיות האלו לא היה ביניהן למעשה מגע ומשא אלא במישור הכלכלי – וגם שם, למען האמת, במידה מוטעה ככל האפשר – ובמישור זה שימש היהודי מתווך בין ההמונים המוסלמיים למיעוט האירופי.
אבל במישור החברתי והמדיני היו המחיצות אטומות למעשה. אנשים לא היו מבקרים כלל זה אצל זה. הנישואים היו כמעט תמיד אָנדוגָמיים – אשר קשור לנישואין עם בני אותה יחידה חברתית – . המסגד, הכנסיה ובית הכנסת, שבהם עבדו לאֵל של אחדות נעשו אפוא, מרכזים של חברות, שמבחינה סוציולוגית היו מאורגנות כקבוצות נפרדות ולפעמים יריבות.
ההפתעה העמוקה והכאובה ביותר הזכורה לי מימי ילדותי באה לי, כאשר בבוא השעה תפסתי עד כמה השוני בין הנוצרים, מוסלמים ויהודים – שעקרונית הוא יכול להיות פורה – מידרדר בנקל לזרוּת, שיש עמה קבלת דין, אם לא איבה, ואפילו להפרדה ברוח.
המוסלמי, הנוצרי והיהודי, הדבקים כולם באותם עקרונות ובאותה מטרה, נמצאו מסוגרים באורח פרדוקסלי בגבולות, שכל סיבוכיה של התיישבות חדשה רק הוסיפו להבליטם. היהודים, הנוצרים והמוסלמים אמנם דרו בכפיפה אחת באותם כפרים ובאותן ערים, אך לא הכירו זה את זה.
בנו של מתיישב צרפתי מקונסנסטאנטין, עיר שברבעיה המוסלמים ניצבים עשרות מסגדים, מעולם לא הזדמן לו לשמוע לסלסול קריאתו של מואזין ולא להזין עיניו במנארות ( מינארט ) : מדבר אני כאן על ידיד מוריס פֶרֵן, שסופו שנרצח בידי טרוריסטים בראשית המרד באלג'יריה.
כדינו של מוריס פרן כך היה אז דינם של כל הצרפתים כמעט. אנחנו, הילדים היהודים, פחדנו כשהוצרכנו לעבור ליד מפתן כנסיה או מסגד. בעיני הכל היה השכן לא רק הרחוק באדם אלא גם הנעלם באדם.
חינוכנו שקד בתוקף לכלוא אותנו איש בתחומי עדתו, ובורותנו בעולם הסובב אותנו לא היה בה כדי לפלס דרכים לשכנוּת אמת. הנה כך נתעכבה ההתפתחות הכללית על ידי ניגודים נפשיים ודתיים, שאז אכן נראה היה כי אין להתגבר עליהם.
אולם הכוחות המקרבים יכלו להיות חזקים ולהיזון מעצם הניגודים, שקיעקעו את שלוותנו המסורתית. בית הספר הצרפתי, על מסורותיו בנות מאות השנים, על יוקרתו ועל יעילותו המדהימה, היה המפגש הגדול.
שם היו יהודים, נוצרים ומוסלמים באים לראשונה במגע מהמם עם התרבות הצרפתית. ההלם היה מעורר חשבון נפש. מי אני ? שאלה זו התעוררה בדחיפות, בנשמתו של כל יהודי קטן, של כל מוסלמי קטן בצפון אפריקה, לקול רעמם של סכסוכי זמננו. היא עוררה בנו סקרנות כלפי העבר, דחפה אותנו להטות אוזן קשבת להווה, ונטעה בנו דאגה קודרת לעתיד.
אף שלמוּדת ייסורים הייתה ילדותי, הצלחתי להשלים בתוך שנים אחדות מה שהחסרתי ולסיים את חוק לימודי היסודיים בבית הספר של העיר עין טמוּשנט. האווירה החמה של נוה המשפחה רחב הידים, החיבה ותשומת הלב מצד אחי ואחיותי ועל הכל מצד אבי ואמי, שיעוריהם של מורים מנוסים ונבונים, איפשרו לי להשלים בתוך שלוש שנים את מעגל הלימודים היסודיים, שבצרפת הם נמשכים בדרך כלל חמש שנים.
בו עשר הייתי כאשר התייצבתי לבחינות הכניסה לבית הספר התיכון באוראן, שאליו החליטו הורי לשלוח אותי כדי שאקנה לי השכלה תיכונית. ככל הזכור לי, לא הייתי מבריק במיוחד בבחינות הכניסה לכיתה השישית.
אך הודות לותרנותם של המורים יכולתי לתפוס את מקומי על ספסלי בית הספר התיכון באוראן, בכיתה שבה, אם לא הייתי התלמיד החלש ביותר, הרי בלי ספק הייתי הצעיר ביותר.
ה " ליציאון " של אוראן היה בית ספר תיכון צרפתי טיפוסי, שניזון מן המסורות הנַפוליוניות הגדולות. זכור לי עדיין כי הולם התוף הוא שקבע אז את סדרי חיינו, כמו שקבע בשכבר הימים את סדרי החייהם של חיילי הקיסר.
לקול הולם התוף היינו צונחים ממיטתנו עם שחר, הולם של תוף היה מוליכנו משיעור לשיעור, הולם של תוף היה מגלגל אותנו לארוחותינו ולמשחקינו, ועם רדת הערב היה הולם של תוף מוליך אותנו לחדרי השינה העצומים, שבהם היינו ישנים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – כשאנו חולמים על לימודינו, על הכנת השיעורים, ועוד יותר מכך על מעשים מחפירים שעשינו לאנשים, שנשאו במשימה הקשה עד מאוד של חינוכנו למשמעת.
הליציאון של אוראן יצאו לו מוניטין באחד המשובחים ביותר בצרפת. מוריו היו בעלי תארים נעלים ועתירי ניסיון במיוחד. ליציאון זה העמיד מתוכו כמה מטובי הנציגים של התרבות הצרפתית הגבוהה. שם עברו עלי שבע שנים של לימודים, תגליות, הרהורים והתבוננות.
שם ינקתי את חלב התרבות הצרפתית ולמדתי את דרכי המחשבה והמחקר, שהיו נר לרגלי כל ימי אחר כן. שם גיליתי את העולם, ותוך כדי גילוי זה, הזדמן לי לעתים קרובות לתהות על עצמי, על משפחתי, על מוצאי. שם הצטערתי לעתים קרובות, שלא נכתב שום ספר על תולדות הקיבוצים היהודיים של צפון אפריקה.