Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le dahir de la marocanisation
Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte.
Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU28, l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait.Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
הפרוטה והירח
הביטי נא אל הירח
אולי תהיי קצת מבסוטה
בינינו כל אחד יודע
שבכיסי אין אף פרוטה
הוי הפרוטה והירח
מה נורא האביב
עם גירעון בתקציב
לו רק הייתה פרוטה אחת
היה האושר בא מיד
הוי הפרוטה והירח
הוי הפרוטה והירח
זה צמד חמד מני אז
אם יש פרוטה ויש ירח
גם הרומן חביבי זז
הוי הפרוטה והירח
מצב רומנטי עד בלי די
כי לפלמחניק יש ירח
אך איפה הפרוטה אחי
הוי הפרוטה מן הירח
רחוקה עד מאוד
ובינתיים עבוד
אולי יבוא עוד יום אחד
וייפגשו בבת אחת
גם הפרוטה והירח
הוי הפרוטה והירח
הנושא הוא ישן
אך הוא מתאים בכל זמן
רעי לו פעם אך הייתה
פגישת ירח ופרוטה
היה השיר יותר שמח.
את השיר הידוע "הפרוטה והירח" שמעתי בפעם הראשונה בהיותי בן שש עשרה כאשר למדתי בית הספר הקדם- צבאי "נעורים". מקום נפלא בחוף הים ליד כפר ויתקין. מדריך הקבוצה שלנו שינה את השיר והפך אותו ליותר רומנטי ומתאים להצגה שהעלנו בבית הספר. על הבמה החזקתי בידה של בחורה שחרחורת חיננית, שרנו את השיר של יפה ירקוני כשאור הירח מאיר ממעל. לא הייתה נשיקה, אבל זה לא פגע באווירה הרומנטית, גם אנחנו וגם הקהל נהננו נורא.
מאז, בכל פעם שהיה לי מצב רוח טוב זמזמתי אותו רחוק מכולם במקלחת כדי שאיש לא ישמע אותי ולא יצחק. אבל רק כשהתבגרתי והייתי לבעל משפחה, שעליו הוטל לכלכל אותה, הבינותי באמת את פירוש המילים.
בטרם יצאתי מרחם אמי, הודיע לי המלאך גבריאל: שמע נא דויד, עוד מעט תצא לעולם קר ואכזרי, בו בני אדם נלחמים ביניהם כמו כרישים. לא אוכל לצערי הרב, להבטיח לך שתהיה עשיר כמו רבים המבלים את ימיהם במסעדות יקרות ובתי הקפה, אינם עושים מאומה והכסף דבק בהם. זהו הגורל, כך כבר כתוב בספר הגורלות הנמצא בידי הגדול והנשגב. אבל במקום כסף אוכל למסור לך כשרון לראות את היופי שבעולם ולתאר אותו בעפרונות ובצבעים שלך. ראיתי איך אתה מתבונן שעות שלמות בעננים הלבנים שמתגלגלים בשובבות זה על זה ויוצרים צורות המתחלפות בצורות אחרות . אתה בדמיונך העשיר רואה בהם חיות, ציפורים ופנים של בני אדם, ידעתי שרבה תבונתו של הקדוש ברוך הוא שהחליט, שתהיה צייר.
ואמנם כשנולדתי מימשתי את נבואתו של המלאך גבריאל. מיד אחרי שידעתי להתנודד על רגלי, מצאתי במטבח חתיכת פחם והתחלתי לשרבט ולקשקש. מאותו רגע לא מש הפחם מידיי. ציירתי על המדרכות כל מיני צורות ואחרי שאימי הרביצה לי על הידיים, כשתפסה אותי מקשט את הקיר הלא מקושט בחדרי – אבי, שהייתה לו הבנה לאומנות, חיכה כמה שנים והביא לי לבר המצווה קופסת עם צבעים בצורת כפתורים צבעוניים, מכחול ועיפרון והזהיר אותי: "חלילה לך לקשט את הקירות בצבעים אלה".
יחד עם הצבעים קיבלתי שקית רקומה ובה תפילין, ספר תפילות ותנ"ך מעוטר ברישומים מדהימים של הצייר דורה, שהיוו השראה רבת שנים לציוריי. "קח כל פיסת נייר נקייה וצייר עליה כרצונך" אמר לי אבא כשראה את העיניים שלי נוצצות למראה הצבעים "אבל אל תצייר על המדרכות ועל הקירות. אמנם האדם הקדמון היה מצייר על הקירות במערות ציורים עם פחם שטבל בשומן ואלה נותרו עד היום כאילו ציירו אותם אתמול וציירים גדולים כמו מיכאל אנג'לו קשטו את קירות הכנסיות, אך עד שתדע לצייר כמוהם תתאמן בבקשה על נייר". הסכמתי.
לפני שאני התחלתי לצייר, היה ברור לכל שהצייר הכי מוכשר בביתנו הוא אורי, אחי הבכור. זכור לי שיום אחד בגיל שש או שבע כשהיינו עוד במרוקו, הסתובבתי סביבו כשצייר על נייר בצבעי מים את הנוף של מוגדור, מפרשיות בים בצבעים מאוד בהירים,ואני התעטשתי בטעות על הציור דבר שלכלך את השמיים והים הכחולים והבהירים. אורי קם בזעם, ובמקום להגיד לי לבריאות נתן לי סטירה מצלצלת. הוא עשה מהציור שעבד עליו כל היום כדור וזרק אותו לפח, אך אני לא נרתעתי. המשכתי להתבונן בו מצייר וללמוד ממנו על צבעים וטכניקות כשאני יושב במרחק ביטחון ממנו.
את הציור האמיתי הראשון שלי ציירתי כשהייתי בן אחת עשרה ונשארתי לבד בבית. לקחתי נייר וציירתי בעיפרון קרובת משפחה שתמונתה הגדולה קישטה את חדר השינה של ההורים. הופתעתי לטובה מהציור שהיה קרוב מאוד למציאות, כאשר הגיעו הורי רצתי אליהם בגאווה עם הציור והם התרשמו ועודדו אותי להמשיך לצייר.
מאז לא ידעתי שיעמום מהו. יכולתי לשבת שעות ולצייר בכל שעה חופשית שהייתה לי ומילאתי גיליונות על גיליונות בציורים צבעוניים. כך היה בילדותי וכך זה המשיך כשהייתי כבר נער וגבר, התמסרתי כל כולי לציור, ציירתי מתוך דחף פנימי והצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע בסגנון הציירים האימפרסיוניסטים. הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי את השדות הירוקים ואת פרחי הבר צבעוניים פעמים אין ספור בצבעים של ציירי פריס, זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, ציירתי ללא הפסק. יום אחד ציור שקראתי לו "דייג לילי", הציור הושפע מאוד מ"לילה זרוע כוכבים" של ואן גוך. גם בציור שלי הייתה התנגשות בין צבע לצורה, קו עז ובסגנון צבעוני ומלא ביטוי.
"דייג לילי", שמן על בד תיאר דייגים הדגים בחשכת הליל לאור הפנסים בסירתם. הפנסים בסירות הפיצו אור הדומה מאוד לאור שהפיצו הכוכבים של ואן גווך. הציור הוצג בית התרבות בקרית שמונה יחד עם ציורים של ציירים מהקיבוצים בגליל העליון וכשבאתי יום אחרי פתיחת התערוכה מצאתי על הציור שלי מדבקה אדומה סימן שהציור נמכר, שמחתי עד השמיים. הציור הראשון שנמכר בתערוכה היה שלי! להפתעתי אחרי כמה ימים נעלמה המדבקה. שאלתי בחשש את מנהל בית התרבות לפשר הדבר, הוא אמר לי: "הקונים התחרטו היות ואתה לא מפורסם", בשניה הזו הרגשתי איך כל הפיוזים המרוקאים שלי נדלקים. "למה לא לקחת מקדמה?" שאלתי בכעס ורציתי להוריד את הציור מהקיר באותו הרגע. אבל מנהל בית התרבות לא נבהל "אני לא מציע לך להוריד אותו מהקיר, כי ראש העיר הבטיח לי אישית שהוא קונה את הציור שלך."
וכך הגיע אחר כבוד ציור השמן שלי "דייג לילי" במסגרת זהב מפוארת שהוזמנה במיוחד בקריית שמונה למשרדו של ראש העיר והיה תלוי על הקיר האחורי.
כשהתחילו לפול הקטיושות הראשונות בקרית שמונה הגיע לעיר צוות של הטלוויזיה ההולנדית. טבע הדברים, באו לראיין את ראש העיר בלשכתו. תוך כדי הצילומים לא הפסיקו אנשי הצוות להתפעל מציור הואן גווך שהיה תלוי מולם וצילמו אותו יותר מאשר את ראש העיר. בתום הראיון הם שאלו את ראש העיר בתמיהה "מה, יש ציור של ואן גווך שאנחנו לא מכירים?!", "זה לא ואן גווך" אמר להם ראש העיר בחיוך "זה אלמוזנינו! זה שוטר שלנו שצייר את הציור חפשו אותו בתחנת המשטרה!". הם אמנם באו וחיפשו אותי, אבל אני הייתי בחופשת אירוסין ורק כשחזרתי גיליתי שהציור שלי שיגע את ההולנדים.
אני מודה. התרגשתי, לכן הלכתי לבית העירייה וביקשתי מראש העיר להעיף בו בציור שלי, מבט אחד, כדי להיזכר ולהבין ממה ההולנדים התלהבו כל כך. נכנסתי לחדרו של ראש העיר, הבטתי בציור שלי ונתקפתי געגועים עזים. רציתי לגשת ולהוריד אות מהקיר, לקחת אותו איתי הביתה. לא יכולתי להבין איך הסכמתי למכור ציור שלי, אפילו אם זה לראש העיר…
מאז גמלה בליבי החלטה, אני לא מוכר את הציורים שלי ועמדתי בה הרבה שנים. ובכל זאת בא היום ונאלצתי להיפרד מהם. אהבתי את הירח בכל צורותיו, אבל הפרוטה, בת זוגתו של הירח, היא שהכריחה אותי למכור אותם. וכך קרה הדבר: בשנות השישים בהיותי סייר במשטרת ישראל בקרית שמונה הכרתי מעצב פנים עולה חדש מרומניה בשם אריה גולד שהתנדב לעבוד איתי משמרת לילה במשטרה. לאריה הייתה חנות וילונות קטנה במרכז העיר, וכך הסתובבנו בלילה ארוך במיוחד השוטר המרוקאי ומעצב הפנים הרומני בעיר השקטה והשוממה ,שבלילות הרחובות והסמטאות הצרות שלה מתמלאות חתולים מיוחמים המחקים יבבות של ילדים.
סיפרתי לאריה שאני מצייר, אבל הוא לא התלהב במיוחד. ראשית, מפני שלא ראה את הציורים, שנית מפני שיש הרבה אנשים שלא מאמינים ששוטרים יכולים לעסוק בדברים אחרים חוץ מדוחות תנועה. המשמרת עברה מהר מאוד תוך שדיברנו רק על אומנות. למחרת הזמנתי אותו ואת אשתו החיננית קוקי לביתי. ערכתי לשניים הכרות עם אישתי, ומשם לקחתי את אריה לראות את הציורים. אריה שהיה לו ניסיון עשיר עוד מרומניה באומנות התלהב מאוד, ראיתי את זה על הפנים שלו, אך בשלב ההוא, הוא לא אמר לי את זה, רק אמר "יפה, יפה" וספק כפיו. אני שמחתי על כך, חוות דעתו הייתה חשובה לי.
הלכתי להכין לכולם תה, וכשחזרתי ראיתי את אריה ואת אישתי עושים קומבינות… אישתי הממולחת שכנעה אותי למכור לאריה כל ציור בעשר לירות. עם המשכורת המשטרתית של אז, כמו היום, אי אפשר היה לגמור את החודש ואנחנו היינו צריכים כל פרוטה. בצער רב וביגון קודר, מסרתי לידיו של אריה את הציורים שבחר מתוך המבחר שהיה לי: ציורים בצבעי מים, שמן, פסטל או פחם. הוא כמובן בחר את הציורים הכי יפים, כל פעם התפללתי שלא ייקח ציור מסוים ודווקא אותו הוא בחר. בלוק ציור שלם שכל דף צויר עם כל הנשמה עבר לידיו. בסופו של דבר לקח אריה את התמונות, חיבק את קוקי והשניים יצאו את הדלת משאירים אותי עומד בחדר המיותם מציורים אבל וחפוי ראש.
היום כשאני נזכר במכירת הציורים האהובים שלי ובכמה הרוויח עליהם אריה גוולד, אין בלבי כלום עליו. אחרי הכל הוא לא צייר ולא מרגיש מאומה מתוכן הציור. הוא נולד כדי להיות סוחר עם חוש מסחרי ובתמונה ראה סחורה כמו כל סחורות. הוא פשוט נולד תחת מזל "פרוטה" ואני נועדתי להתהלך תחת "הירח", להביט עליו בלילה ולראות בו כל מיני צורות. מה לעשות? המלאך גבריאל חונן אותי בכשרון צייר וכזה אשאר עד סוף ימי חיי.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים –
משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
מבוא
החל מאמצע המאה השמונה־עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי־ערכים מוחלט בסדרי החברה, לביסוסה על יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מוחשיות: המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.
גם לאחר שחידש נאפוליאון את שלטון־היחיד שלו בצרפת נשארו רוב כיבושי המהפכה והישגיה בתוקפם. בימים הללו חל מפנה מכריע אף במצבו של המיעוט היהודי במערב אירופה. במשך מאות שנים היה מושפל ונרמס, ולפתע פתאום ראה אור גדול לנגדו. בסופו של דבר לא נתמלאו כל התקוות שתלה באנשי המהפכה ובנאפוליאון יורשם, אך אין ספק כי באותם הימים הוחש תהליך התקרבותו אל האומות שבתוכן ישב. ההתקרבות הזאת הביאה לעתים תכופות להתבוללות ולטמיעה בסביבה.
שמואל רומאנילי היה מנציגיו הבולטים של דור־תהפוכות זה במחנה הסופרים. הוא נולד בשנת 1757 במאנטובה, שהיתה אז עיר ואם בישראל, מקום מושבם של סופרים, הוגי־דעות ומשוררים. הכנסייה הקאתולית שלטה אמנם במאנטובה כמו ביתר ערי איטליה וטיפחה בכל מקום את השנאה לישראל. אולם למזלו של רומאנילי גדל הוא בחסותו של שלטון סובלני באופן יחסי: מאנטובה השתייכה לכתר ההאבסבורגים שבווינה, והקיסר יוסף השני(מלך מ־1765 עד 1790) שיפר במידה ניכרת את תנאי חייהם של נתיניו היהודים.
יש לציין שיהודי איטליה היו עדיין מעורים בתרבות העברית, וגם רומאנילי זכה לקבל חינוך מסורתי מקיף. עם זה היה ק־בית גם בלשון האיטלקית ובספרותה ובמרוצת הזמן רכש לעצמו השכלה כללית רחבה, כפי שלא היתה שכיחה אפילו בחוגי היהודים הנאורים. הוא שמע עשר שפות, ומלבד העברית והאיטלקית ידע על בוריין את האנגלית, הצרפתית והספרדית, והכיר את יצירות־המופת שנכתבו בהן.
מנטובה (איטלקית: Mantova, לטינית: Mantua)היא עיר בלומברדיה (באזור עמק הפובאיטליה) ובירת נפת מנטובה. נכון לסוף 2008, התגוררו בעיר כ-48,000 איש. שטחה הוא 64 קמ"ר. בשנת 2008 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית, יחד עם סביונטה.
מנטובה מוקפת באגמים מלאכותיים משלושה כיוונים. ארבעה אגמים נוצרו על ידי האדריכל והמהנדס אלברטו פיטנטינו (Alberto Pitentino) במאה ה-12 והקיפו את כל העיר לשם הגנתה, אך האגם הרביעי התייבש במהלך המאה ה-18. העיר ידועה בין היתר בזכות הקתדרלה שלה, כנסיית אנדראה הקדוש וארמון הדוכס (Palazzo Ducale). העיר היא גם אחד המרכזים לשווק תוצרת חקלאית בעמק הפו.
עידן הזהב של היהודיים במנטובה היה במאה ה-16, בתקופת הדוכסות לבית גונזנה (Gonzaga). מספר היהודים במנטובה הגיע ל-3,000 ומעלה, כ-7% מאוכלוסיית העיר. בתקופה זו יהודים תושבי העיר עבדו אצל משפחת הדוכס בתור רופאים, שחקנים ומוזיקאים. עם זאת עיסוקם המרכזי היה בבנקאות ומתן הלוואת בריבית. הסיבה העיקרית לכך שהורשו לגור בעיר הייתה הקמת מוסדות להלוואה בריבית, תפקיד שהיה אסור לנוצרים.
בתהליך איחוד איטליה היו בין יהודי העיר אישים מפורסמים שנטלו חלק בהקמת ממלכת איטליה כמו: ג'יוספה פינצי (Giuseppe Finzi) וריברולו מנטובני (Rivarolo Mantovano). לאחר מלחמת העולם השנייה מספרם של יהודי העיר פחת והיום רק משפחות יהודיות בודדות עדיין מתגוררות בעיר.
ניתן להבחין בשרידי הגטו העתיק באזור הרחובות: ויה גוברנולו, פיאצה ברטצולי, ויה נורסה ופיאצה סרמידה. הבנינים באזור שומרים על ייחודם מהעבר והם לא שונו. בעיר יש היום שני אתרים יהודיים, מלבד בית הקברות, שניהם במרכז הגטו ההיסטורי: בית הכנסת ובית הרב. בית הכנסת הנוכחי הוא מבנה של שלוש קומות אשר משנת 1825 שימש כבית אבות. בית הכנסת הוקם בשנים 1899 – 1902 והוא בקומה השנייה. "בית הרב" הוא מבנה, שכנראה בו היה גר הרב. חזית המבנה מקושטת בקישוטים ובציורים בנוסח המאה ה-17 ובלוחות עם ציורים מהתנ"ך.
בקרבת מנטובה גם בסביונטה הייתה קהילה יהודית. היא נודעה בבית הדפוס שהיה בה שהיה שייך למשפחת פואה. במבנה בית הכנסת נערך שחזור, הכולל מוזיאון להכרת היהדות וישראל.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
מתוך הספר " עין רואה ואוזן שומעת " לחנניה דהן ז"ל ולעילוי נשמתו
החמור שהתעקש לא לזוז ממקומו
באחד הכפרים, ערבי עבר עם חמורו, ופתאום החמור עמד במקומו ולא רצה להמשיך בדרכו, על אף המכות שהונחתו עליו. בעל החמור בא ליהודי אחד ואמר לו ״תעשה משהו, כדי שהחמור יזוז ממקומו ויתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, הרים לו את הזנב שלו כלפי מעלה, וכאילו לוחש לו איזה תפילה, והכניס לו עמוק בישבן שלו שני פלפלים סודאנים חריפים מאד. בטנו של החמור הקדיחה מרוב חריפות הפלפל, והתחיל לרוץ, כאילו נדחף על ידי רוח חזקה. בעל החמור ניסה להשיג החמור שלו, ולא יכל. בא ליהודי ואומר לו ״תעשה גם לי מה שעשית לחמור כדי שאוכל להשיג אותו״.
היהודי אומר לו ״תחשוף את האחוריים שלך, ואלחש לך אותה התפילה שהתפללתי בעבור החמור״. הערבי חשף את אחוריו, ותוך כדי לחישת התפילה, היהודי הכניס גם לו שני פלפלים חריפים. בטנו של הערבי סבלה חזק מחריפות הפלפל, והתחיל גם הוא בריצה. מרוב הכאב, עבר את החמור מבלי יכולת לעצור.
לאחר שקצת נרגע מכאבי בטן והשיג את חמורו, חזר ליהודי ואמר לו ״הסגולה שלך הצליחה, אבל כנראה שהתפילה שהתפללת בשבילי הייתה ארוכה מאד, עד שלא יכולתי לעצור בעוברי ליד החמור״. היהודי עונה לו, ״הרי התפילה שלי הועילה בכל זאת, והשגת את החמור העיקש שלך״. היהודי קיבל את שכר תפילתו והערבי הצטרף לחמורו העיקש, מבלי לדעת שחריפות הפלפל הייתה בדבר. ולפני לכתו, היהודי אומר לו: ״החמור שלך עיקש מאוד. גם להבא אם הוא יתעקש, אל תשכח להביא אותו אלי, ואני אטפל בו״.
התרנגול שלא היה בלל במחשבה
ערביה אחת, שבעלה הציק לה מאד ואף איים עליה לגרשה ולהביא אישה אחרת במקומה, באה ליהודי הידוע כבעל סגולות לכל דבר, לעשות למענה משהו, כדי שבעלה ישנה את יחסו אליה. היהודי שמע אותה בקשב רב, ואמר לה ״תביאי לי זה וזה (כמה מצרכי מזון) ביצים, חמאה, כיכר לחם וכו…. ובעוד שעה קלה תחזרי אלי״.
הערביה חזרה ובידה כל מה שהיהודי דרש ממנה, ועוד סכום כסף. על ידה, כתב כעין קמיע, עוד כתב כמה קשקושים על קליפת אחת הביצים, עטף לה הכל בשקית בד שחור ואמר לה ״קמיע זה תתלי בעץ האחרון שבקצה השוק, מבלי שאיש יראה אותך או שידע על כך, אבל חשוב מאד, שלמען הצלחת הענין, בלכתך בשוק אל תדברי עם איש ואל תעני לו, גם אם ידרוש בשלומך. אבל החשוב מכל, אל תכניסי לראשך, ואל תחשבי על התרנגול השחור, כי רק בזה תלויה הצלחת העניך.
הערביה עשתה מה שאמר לה היהודי, אבל המחשבה על התרנגול השחור לא הרפתה ממנה. הסגולה לא עשתה את שלה והערביה חזרה ליהודי ואמרה לו ״כל מה שעשית לא עזר לי״.
״אני הזהרתי אותך שלא לחשוב על התרנגול השחור. ואת בטח לא שמרת על אזהרה זו והכשלת כל העניך.
הערביה אמרה לו ״יא חזאן, לא הייתה בראשי אף מחשבה על התרנגול השחור. אתה הכנסת לי מחשבה זו, שהעסיקה אותי כל הזמן״.
״טוב״ אומר לה היהודי ״הפעם הכשלת את עצמך ולא שמעת אלי. תחזרי אלי בעוד שבוע, בשוק הבא, ואני אחשוב על סגולה אחרת״.
היהודי קיבל מצרכי מזון וכסף, והערביה יצאה ללא מענה יעיל לבעייתה, עד ליום השוק בשבוע הבא, שבוודאי היהודי ישתמש עוד באיזו תחבולה אחרת.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו
בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881.
קצין צרפתי בשם פוקו שסייר בשנים 1883 – 1884 במרוקו מחופש לחכם יהודי ורשם פרטים על מספר היהודים במקומות שונים, אמד את מספרם באנתיפה בכ – 200. מיסיונר מומר בשם אלי זרביב, שפעל במרוקו החל משנת 1875 עד פטירתו בשנת 1919 בתור שליח האגודה הלונדונית של הכנסייה האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, ביקר שם בשנת 1890.
הוא כותב כי במללאח שני בתי כנסיות, ומספר היהודים בין 200 ל – 350. לדבריו. השתוממו המקומיים שאדם זק מבקר במקום מבודד כזה, והוא היה האירופאי הראשון שהגיע לשם. ייתכן שדבריו נכונים, אבל דבר העלילה על יהודי מקומי, הגיע למרחקים כעשר שנים לפני ביקורו של המיסיונר.
תיאודור אלי זרביב יליד קונסטונטין ב – 1840, בעל אזרחות צרפתית, שהתנצר בשנת 1860 בהשפעת המיסיונר המומר ג'ימס גינצבורג שפעל באלג'יריה משנת 1857 עד 1875. מאותה שנה זרביב ביחד עם גינצבורג, ניהל את בית הספר של המיסיון, ומשנת 1866 עד לפטירתו בשנת 1919 עמד בראש המשלחת בעיר, פרש רשתו על רבות מערי מרוקו, וביקר גם בכפרים בהרי האטלס.
הקהילה הגדולה ששימשה ליהודי אנתיפה עורף ציבורי ודתי הייתה מראכש, והיו גם מגעים עם קהילת מוגדור ( אצוירא ) עיר הנמל החשובה, כ –180 קילומטרמערבה ממראכש.
עיקרי המעשה שעל פרטיהם היו גרסאות שונות, הם כדלקמן :
בשנים 1887 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. יהודי אמיד בשם יעקב דהאן בן 65 סייע ליהודים ולמוסלמים, ביניהם לאישה מוסלמית ענייה ששירתה אותו. על פי " תנאי עומר " אסור שמוסלם או מוסלמית ישרתו ד'מי.
היהודי לא ידע או התעלם מאיסור זה בהסתמך על משעי החסד שלו כלפיה, וכנראה הניח שלא יבולע לו כל רע. המושל חמד את רכושו של דהאן העליל עליו שהיא הרתה לו, ציווה לתופשו והלקותו, הוא נפטר ורכושו הוחרם.
הלקאת עבריין, גבר או אישה עד 500 מלקות היא חוקית בדיני השריעה והקאנון, וענישה זו יושמה במרוקו, כמו במקומות אחרי. לעתים הולקו בני אדם מעל המלקות המותרות ומתו כתוצאה מהן. על סיבת מותו היו שתי גרסאות.
זו של היהודים ושל השגריר הבריטי במרוקו, שטענה שמת כתוצאה מהמלקות, ושל המוסלמים כי מת מיתה טבעית בביתו ללא קשר למלקות.
על הפרשה דווח במכתב בערבית על ידי שלושה יהודים ממראכש בט' תמוז תר"מ 1880, ביוני 1880 ששלחוהו באופן דחוף לדוד קורקוס במוגדור כפי שסופר להם על ידי שמונה יהודים שברחו מאנתיפה למראכש מחשש שיירצחו. מעשה העוול שאירע בראשון בחודש זה באנתיפה פורסם כך :
יעקב דהאן זקן בן 65 איש אמיד הידוע בנדיבותו פירנס בשנת הבצורת האחרונה מוסלמית ובתמורה עבדה בביתו. לאחר שהדבר נודע לעבד אללה אזנגואי המכהן בתור מושל שישה חודשים, זימן אליו את היהודי ושאלו בתקיפות
האם מותר ליהודי להעסיק מאורית בתור משרתת שלו ? מי שעושה כך ראוי שיישרף. המושל החרים את בקרו ופרדתו של דהאן, וציווה לנעוץ את גופו בשני מסמרים לארץ, לאחר מכן הולקה עד מוות. אחר כך ציווה לגרור גופתו החוצה, ולא איפשר קבורתו בקבר ישראל.
היהודים נקטו באמצעים שונים כדי להביאו 
לקבורה : הקריבו שבע בהמות, כאות להכנעה, ושילמו למושל שמונים פיאסטרים – 400 פראנקים. נהוג היה שיהודים היו שוחטים פרים לפני חצר המלכות בבואם לבקש מהסולטאן בקשה כלשהי. למשל, בינואר 1877 שחט יהודי במוגדור שני פרים לפני חצר הסולטאן.
הידיעה הועברה באותו חודש לכל ישראל חברים בפריס ול Anglo Jewish Association " אגודת אחים " בלונדון, זו האגודה המקבילה באנגליה ופורסמה בדיווחים של אגודות אלה החל ביולי 1880 עד יולי 1881.
בדו"ח של כל ישראל חברים מסופר על מקרה זה בין 307 היהודים שנרצחו מאז ביקורו של מונטיפיורי במרוקו בינואר 1864. נאמר כיח המושל אילץ כמה יהודים מאנתיפה להצהיר שמעשיו בוצעו ללא אכזריות, ושנהג כלפיהם באדיבות.
מושל זה הצטיין באכזריות ובחמדת ממון. בהמשך הדו"ח של אגודת אחים על אירוע זה נאמר שיהודי בשם מנחם בן ג'ו גילה בדרכו למראכש גופת יהודי. פנה לנוטריון כדי לזהות את הגופה. נתפש על ידי שייח ששלחו למושל אנתיפה, ששחררו רק לאחר ששילם 640 דולר.
ב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.
גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.
העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנ
ה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.
פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.
הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.
נר המערב-י.מ.טולידנו – פרק שלישי
רב נסים בן מר רב יעקב בר נסים בן שאהון, הוא רבנו נסים גאון חברו של רבי חננאל ותלמידם של רבי חושיאל ורב האי גאון, אשר עד כה נחשב אצל כל סופרי ישראל, ליליד ותושב עיר קירוואן כנודע, אמנם הקדמון רבי סעדיה בן דנאן ששמעותיו החזקו לנאמנות מאד, יצג אותו לבן מרוקו וכי נולד בעיר קלעא חמאד ( עיר מולדת הרי"ף ) שבפאס.
הדבר הזה אין לכחד כי הוא מוזר אצלנו כל כך כי עוד אביו של רבנו נסים, מר יעקב חי מכבר בקירוואן ומשם שלח את שאלותיו לגאוני בבל רבי שרירא גאון, ואחרי כן אם חפצים הננו להצדיק את דברי רבי סעדיה בן דנאן, עלינו להציג גם את מר יעקב גאון אביו של רבי נסים גם כן ליליד קלעא חמאד, ולומר כי שניהם האב והבן בעוד היה נ"ר נער, הלכו מעיר מולדתם ההיא ללמוד לפני רבי חושיאל בקירוואן ויתיישבו שם.
מר שלמה הדיין בן פורמאש, זהו האחרון בזמן של רבני המערב שחיו בדור הזה, ועליו יאמר הראב"ד שכאשר נפטר רבי חננאל ורבנו נסים ( תתט"ו בערך ) " פסק התלמוד מארץ אפריקה ונשאר מעט מזעיר במדינת אלמהדייא ביד בני זומאר ובמדינת קלעא חמאד ביד מר שלמה הדיין בן פורמאש, אבל לא נסמכו ברבנות ולא יצא טבעם בעולם וחזר כח התלמוד לספרד ".
הנה כן אחרי כל ההשפעה שקבלה אפריקה מהגאונים השבויים, ואחרי הדור אליה קוי אורה וזיקי נוגה, אסף נגהם לימי דור אחד ופעלם והדרם לא נראה כליל.
החזיון הזה כשהוא לעצמו מוזר באמת, אבל כאשר נוסיף עוד לראות שגם מאלה שידענו מרבני מרוקו, חיוג, רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מצאנו אותם חוץ למקומם, כי לא נשארו בארצם כי אם נסעו לארצות אחרות, לא יפלא איפוא בעינינו איך חלפה הלכה השפעתם הכבירה של הגאונים השבויים, בארץ המערב, מיד לימים מועטים, בלי ספק כי כחיוג ורבי שמואל כהן ורבי נסים גאון.
היה גם גורלם של הרבה מגדולי התורה וחכמי חלב שחיו במערב אז, לנדוד מארצם , כי המצב המדיני היה הגורם גם ליציאתם של חיוג , רבי שמואל הכהן ורבי נסים גאון, מפאס, שאז בעת ההיא, בה בעת שהחלה השפעתם של תלמידי השבויים בארץ המערב לזרום ולהתפתח.
בה בעת ההיא התערער המשטר המדיני ויבואו שינויים לרעה בפנים עד שרבים מאלה מגדולי תורה שחיו בדור זה, נאלצו לצאת לארצות הקרובות במקום ששם נראתה השפעתם וחכמתם בעצם תמה.
הממשלה אשר לקח לו מוסא אתסולי שזכרנו נשארה גם לצאצאיו אחריו עוד עשרות שנים, ושוב באה עוד הפעם ליד האדרסים – תשל"ו – 976 , אך גם אז נשארה בידם רק כעשרים שנה, וכבר בעת ההיא היה חלק גדול ממרוקו למורשה לממשלת הכליף האנדלוסי מושל קורדובא אלחכים, ובנו השאם, ויהי גבולו מזרחה מרוקו עד סגלמסא, בערי הכליף ההוא האנדלוסי מצאו היהודים מנוחה כי טוב על ידי השרים יעקב יוסף בן גו שנשאם הכליף על קהלות ישראל שמנהר דוירה בספרד ועד סגלמסא – תש"ל – תש"ס.
ובעוד שיהודי הערים הם התענגו על רוב שלום, באה מארוקו עול מושלים עריצים משבטי מגראווה ובני-איפראן חליפות, זיד למגראווי כבש את הממשלה מיד לחסאן המושל האדרסי האחרון,, בערך תשס"ב, אחרי כן במלוך אחריו המאמא למגראווי, בן דודו מרד עליו תאמיס אל איפראני , הוא הרג מן היהודים יותר מששת אלפים נפש.
ויהי לו לחק להלחם באנדלוסים אשר בגרנדה פעמים בשנה, הנה כן במעמד פרוע כזה של שינוי הרוחות וחליפות הממשלה מיד ליד, במעמד כזה שבעקבותיו תשררנה מלחמות אזרחים תכופות, ביחוד אחרי אשר נמסר השלטון ליד העמים העריצים מגרווה ובני איפראן, כמובן במצב כזה היו צריכים הרבה מגדולי התורה, שקבלו מפי רבי משה ורבי חנוך ומפי רבי חושיאל ורבי חננאל בנו, שחיו בארץ המערב, לנוע מארצם זאת, והשפעתם נפסקה על ידי פה.
בימים ההם בעת שיהודי מרוקו המרכזית התגלגלו תחת עול מושלים שונים, אתסוליים,, האדרסים, המגראווים ובני איפראן, היו אז ימים טובים אל היהודים שישבו בנגב מארוקו בנוף וואד דרעה אשר במדבר סאחרא שבו הייתה, כאשר כבר הזכרנו, ממשלה והודית נכבדה.
להממשלה היהודית זאת התקוממו אז בסוף המאה העשירית לספירה הנוצרים התושבים שעד כה ישבו תחת חסותו של המושל היהודי יוסף, ויחפצו עתה לכבוש להם מעמד חפשי לעמוד ברשות עצמם. לאשורם מת גם המושל יוסף ההוא, והמלוכה נסבה לאחיו יעקב אשר יחד עם בנו שמואל אחזו את הנהגת השלטון, ואלה, יעקב ושמואל בנו, ראו כי טוב להם להתפשר עם הנוצרים האזרחים לבלי עורר עליהם את חמת הנוצרים שביניהם שכנפות ה מדבר סאחרה האלג'יריות שמספרם רב ושהיה להם גם שלטון מסודר.
לכן התפשרו אתם לחלוק את כל החבל לחצי, וכן, הנוצרי לקחו את החלק המזרחי, היהודים נשארו מושלים בחלק המערבי, שלפנים נקרא וואד אזיתון ובהכרת ברית השלום הזה, קראו לו וואד דרעא. אמנם הברית הזה לא נתקיים כל כך, כי בעוד זמן מצער הראו הנוצרים כי לבם לא נאמן אליו, הם הרגו מהיהודים היושבים לבטח אתם עשרה אנשים בעיר רבאט- אלחג'ר, וכמעט קט חפצו עוד להרוג את הנשארים, אך הם נסו בנפשם לגבול העיר תאגמאדורת ובים כה וכה עד אשר הספיקו הנוצרים לחשוב לרדוף אחריהם, הגיעה כבר השמועה לאזני יעקב ובנו שמואל, ואז נוכחו הם לדעת כי עליהם ליכון למלחמה נגד הנוצרים שביניהם בכלל אשר פניהם בגד ומרמה.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
וברעב של שנת ח"ץ מתו רוב אשי המדינה והנשארים הרה נסו ונאלצו לנוד ויעזבו את בתיהם ובית תפילתם שומם ובית מועד לכל חי, ונותרה נחלתם ביד גוים, ובשנת תה"ו ליצירה נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שיחרבו פה פאס יע"א.
ואחר סמוך לשנת תה"ו גזרו על יהודי אזאווייא להסיע דירתם ממנה ונפזרו כל הקהל בכל המערב ובארצות אחרים, ובתוך הבאים באו לפאס מורני הרב יעקב אבן סמחון זצ"ל וורני הרבה מימון אפלאלו, ולא מצאו מקום להתפלל עם קהלם שבאו עמהם.
ומכל בתי כנסיות הייתה בית הכנסת בנקראת בשם תלמוד תורה, ובהיות בית הכנסת הנזכר בישובה היה שליח ציבור בה הרב הגאון מר קשישיא מורני הרב וידאל הצרפתי זצ"ל הוא ושלוחים אחרים שהיו קבועים עמו, ואחריו קם בנו כבוד הרב יצחק זצ"ל ומילא מקומו, והיה בצד בית הכנסת הנזכר לעייה למעלה הנקראת ישיבת תלמוד תורה והיו הנשים מתקבצות שם להתפלל ולראול ספר תורה דרך החלונות המשקיפות לבית הכנסת הנזכר.
ופתח הישיבה רחוק מפתח בית הכנסת הנזכר והיו עולות דרך שם ונחרבה גם הישיבה הנזכרת ונשארה כמה שנים בלי תקרה, וכשבאו החכמים הנזכרים לפאס התחסד עמהם מוהרוי"ה השלישי ונתן להם הישיבה הנזכרת ובנו אותה בית הכנסת והיו מתפללים שם עם בני קהלם ה' יגדור פרתוצינו אמן כן יהי רצון.
ובשנת התפ"ח – 1728, נשללו היהודים במקנאס כמו שכתוב בשאלות ותשובות משפט וצב"י חלק א' סימן קס"א בפסק דין ממורנו הרב מרדכי בירדוגו זצ"ל, וכן נשללו בשנת התק"ז ראה הלאה מורנו הרב יהודה הכהן זצ"ל, ובשנת נת"ק גם כן נתגרשו היהודים ממקנאס ראה הלאה אות ח' מורנו הרב טולידאנו זצ"ל.
ובשנה ההיא משללו גם קהל תיטואן נפלו בידי איזה עלים מספר סיכרון לבני ישראל למוהריב"ע השני בכתב יד ישן וחסרים לבסוף, חבל על דאבדין ושם דבר על שנת נת"ק, וזה לשונו, בשנת התק"ן ליצירה היא שנת מי נתן למסיסה יעקב וישראל לבוזזים לפ"ק בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר רבאט שמת המלך סידי מוחמד יר"ה ותהום על העיר והייתה מהומה גדולה ומבוכה בכל היהודים ובכל הגויים.
ופחד ופחת היה לנו כי אמרו כולנו מתים שהמשפחות יבואו אל העיר בטח וישללו הכל ויענו נשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע, ובאותו הלילה לא ישן אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם, ויש שהבריח ממונו לבית הגויים בפאס אלבאלי.
ולמחר יום ה' נאספו כל הגויים והמליכו לבן המלך הנזכר שהיה שמו מולאי אלייזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנזכר שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה שקטה הארץ כי הכריז שיעשו שלום בארץ.
ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצא מהר הנזכר והלך לתיטואן ויצאו קהל תיטואן ומנחה בידם, ביום שבת קודש גזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים ואמרו תפסום חיים לקהל הנזכר.
והעיר ה' את רוח שופט אחד ונפל לפני רגליו ואמר לו, לא נכון לעשות כן להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן, אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאווס ארור שמם שאהרוג את כל היהודים כשאמלוך.
והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושלול ממונם והרי הם מתים, ואמר טוב הדבר, ומיד יצאה הגזרה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן ושלל אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידיעה כדי שיטמינו ממונם.
ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ"מ, ואחר כך שלח להאלודאייא שהיו דרים במקנאס לשלול קהל מקנאס, וכן עשו באו ביום י"ד לחודש אייר והכריזו שהמזיד מחל להם כדי שיחזרו בקהל מהבריחה ויוציאו ממונם ורובם האמינו לזה האנשים ונשים וטף.
כבוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישראל אביחצירא יחי שמו לעד ביסוד התורה. הוא וזרעו וכל הנלוים אליו עמיה ישרי נהורא. ושני בקודש אריאל. אל טוב לישראל קרוב לנו וגואל. ידידנו ידיד האל. גומל חסדים טובים לעמו ישראל. חונן ומרחם לכל דורש ושואל. הלא זה הוד מוצהל מזרק טהור כולל כל מדה טובה ושירה בעוז ובגבורה. אבן יקרה. מפז נבחרה. אורה זו תורה.
כמוהר"ר יצחק אביחצירא נרו יאיר ויזהיר כחשכה כאורה. יאריך ימים ושנות חיים הוא ובניו בקרב על ישראל עד בא יום בשורה. למען שמו ולמען תורתו יצילם מכל צוקה וצרה. ויעזרם על דבר כבוד שמו במדה במשקל ובמשורה.
למלאות מקום מר"ן מלכא אדוננו המלך דוד זיע"א כן יהי רצון ובא לציון גואל במהרה בימינו ליהודים הייתה אורה. ומתנדבים בעם יברכם ה' בהצלחה טובה. ובהרווחה מרובה. באין קץ וקצבה.מבריכה העליונה בעין טובה. ונפש רחבה. ותשובה חשובה. בנחת ושובה. וישועה קרובה.
בהכניסם לביתם הספרי קודש של מר"ן מלכא חסידא קדישא וכו…יזילו מכספם וזהבם בעין טובה. להריק להם ברכה וטובה. בתלת מילי דטב בני חיי ומזוני. האריכות ימים ושנות חיים ושלום. בבנים ובני בנים בעולם הזה ובעולם הבא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן.
כה דברי העבד החו"ל כורע ומשתחווה ומתאבק בעפר רגלי החכמים הרשומים בתורתם וצדקתם וענותם. דינו אותם לכף זכות למען אבותם. כי איני מגיע לקרסולי בינתם וחכמתם ומליצותם וחידותם. כהדיוט קופץ בראש מהב רחמנותם.
וקויתי לאל שיזכר שמי בחלקתם. כמו הלבנה עם קטורתם. יקבל ה' מנחת עני בתוך מנחתם. שנת זכר אל תפר בריתך אתנו כך גזרה חכמתם. בחודש אב הרחמן יקבץ נפוצותם. מקבץ נדחי ישראלן מארצותם. אל אדמתם ונחלתם. ומה טוב ומה נעים מאמרם ז"ל קריב לגבי דיהנא ואידהאן.
הצעיר באלפי ישראל יחיא בן לאדוני אבי כמוהר"ר מכלוף ז"ל אדהאן ס"ט
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
המחקר הנוכחי משקף רעיונות, מושגים, טיפוסים של קדושים היסטוריים ואגדתיים, קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולה ומחוצה לה, מציאות כלכלית, ארגונים ומוסדות המפעילים את מקומות הקבורה של הקדושים, וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם וניסיהם של הקדושים וכוי. האוסף שלפנינו הוא מבחר מתוך למעלה מאלף ומאתיים עדויות שנאספו במסגרת המחקר. ניתן לחלקו לחמישה סוגים עיקריים:
א. סיפורים עממיים, בייחוד אגדות על קדושים הנמסרות מדור לדור.
ב. תיאורי הניסים, שבחלקם ידועים לרבים מיהודי מרוקו ומבחינה זו מהווים חומר עממי, ובחלקם אלה ניסים אישיים שהם פרי חווייתם של האינפורמנטים.
ג. חלומות, שבחלקם הגדול והחשוב הם חלומות אישיים, ואחרים, שהם נפוצים בקרב יהודי מרוקו.
ד. תיאורי הווי הקשורים בעיקר לזיארה ולהילולה של הקדושים, אך גם לצדדים שונים של חיי היום יום המבטאים את הקשר לקדוש.
ה. מסורות היסטוריות מעטות.
בחומר ההגיוגראפי הזה ניתן להבחין לפחות בשני ז׳אנרים, האחד הוא אגדת קדושים והשני הוא אגדת קודש., הסוג הראשון מקיף את כל האגדות המסופרות על הקדושים עצמם, על חייהם וניסיהם, והסוג השני מתייחס לאגדות שהציר שלהן הוא ניסים המתרחשים סביב הקדוש, והחגיגות הקשורות אליו.
אין ספק שבדיקה יסודית יותר של חומר זה, יחד עם הספרות ההגיוגראפית של מרחבים אחרים, תוכל להוביל להבחנה של דאנרים נוספים, שהם אולי אופייניים לאגדת הקדושים היהודית. בכל הסיפורים הדתיים מצטלבים היסודות הריאליסטיים והעל טבעיים."
הַגְיוֹגְרַפְיָה
ל (נ') [מיוונית: hagios קדושgrapein + לכתוב] תֵּאוּר חַיֵּי הַקְּדוֹשִׁים (בְּתוֹלְדוֹת הַנַּצְרוּת).
רשימת הקדושים בקובץ ערוכה לפי סדר אלפביתי של שמות פרטיים. ליד שמו של הקדוש מופיע בסוגריים המקום שבו הוא קבור. על כל קדוש הבאנו פרטים עובדתיים על חייו, עד כמה שהם ידועים, וכן פרטים על סביבת קברו, קרבתו המשפחתית לקדושים אחרים, קרבת הקבר לקברי קדושים אחרים, שמות נוספים שבהם הוא ידוע, יום ההילולה, הערצתו גם על־ידי המוסלמים וכר, עד כמה שפרטים אלה נמסרו במסגרת המחקר או ידועים מהספרות המוזכרת.
העדויות נבחרו לאור חשיבותן כעדות על אותו קדוש, או כדוגמאות ייצוגיות של ניסים או הווי הקשורים לכלל הערצת הקדושים במרוקו.
העדויות מובאות בשלמותן ומוצגות כלשון מוסרן בציון הרקע הגיאוגרפי שלו, לפי השיטה הפולקלוריסטית. מבחינת סגנונן וצורתן כדאי להעיר, שעצם הקלטתן ולא רישומן, על אף קשיי העברה מערבית־מרוקאית לעברית — שנעשתה בצורה ליטראלית המקשה לפעמים על הבנת הטקסט — מאפשרת לראשונה לבחון מקרוב את מסורת ההיגוד של יהודי מרוקו על דימויה הציורי, ביטויה הנוסחאי ורציפותה הלשונית, אשר כוללים כל הסממנים המסורתיים של הספרות העממית, כגון שילוש, דיבור ישיר, חזרות, שאלות רטוריות, משחקי מילים, חוקי הקיטוב וכר.
ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השתים של המבוא, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן. הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.
התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא. כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.
המנהג להשתטח על קברי הצדיקים הוא מנהג קדום ביהדות. המדרש על כלב בן יפונה הקשור לפסוק ״ויעלו בנגב ויבואו עד חברון״ (במדבר יג:כב), מציין שכלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות בחברון (ראה סוטה לד:ע״ב). ברם היהדות הנורמטיבית לא נטתה לפולחן הקדושים. לפי דעת רש״י (יבמות קכ״ב:ע״א), כבר בימי התלמוד היה מנהג לקבוע לימוד על קברי הצדיקים, בעיקר ביום השנה. ראה עוד: אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ד, עמי יא-לד: מרדכי הכהן, המקומות הקדושים בארץ־ישראל, משרד הדתות, ירושלים תשל״א.
مقالات باللغة العربية
http://www1.yadvashem.org/yv/ar/exhibitions/auschwitz_architecture/overview.asp
ثمة مكان على وجه الأرض هو صحراء مقفرة،
مكان تقف فيه ظلال الأموات بألوفها المؤلفة
مكان يموت فيه الأحياء، مكان لا وجود فيه إلا للموت والكراهية والألم
جوليانا تيديسكي
أصبح مجمّع معسكرات أوشفيتس رمزا أساسيا للهولوكوست 
وتفيد تقديرات علمية قام بها باحثو متحف أوشفيتس بأن عدد من تم قتلهم فيه يبلغ نحو 1.1 مليون شخص – منهم حوالي مليون يهودي. 
ولم ينشأ مجمّع أوشفيتس بين عشية وضحاها ، بل شكّل إنشاؤه حملة بناء كبرى استمرت لسنوات ولم تنته يوما. وقد شارك فيها عدد من المنظمات والشركات وآلاف العمال الألمان والأجانب، حيث تحول المعسكر من معسكر وحيد يضم 22 مبنى عام 1941 إلى مجمع هائل يضم ثلاثة معسكرات رئيسية ونحو 40 معسكرا فرعيا.
وفي إطار أعمال تخطيط مجمع المعسكرات أعدت مكاتب التصميم والشركات الضالعة في المشروع مئات التصاميم الفنية لمواقع البناء المختلفة والأبنية المزمع إنشاؤها فيها، حيث قام بوضع التصاميم رسامو الإس.إس والسجناء من ذوي الخبرة الفنية والذين تم تشغيلهم في مكاتب التصميم بالإضافة إلى رسامين مدنيين. وقد خدمت هذه التصاميم المقاولين في عرض المشروع وتنفيذ الإنشاءات. ومما تم إعداده مخططات مفصلة لغرف الغاز والمحارق. أقام الألمان أول معسكر في أوشفيتس خلال ربيع عام 1940، علما بأنه كان فيما سبق ثكنة لفرسان الجيش النمساوي المجري في سيليزيا العليا، وكان أول معسكر اعتقال تم إقامته في بولندا. وفي يونيو حزيران من العام نفسه وصله أوائل النزلاء 
وخلال سنة 1941 طرأ تطوران ساهما في التوسع الضخم لنطاق النشاط الألماني في أوشفيتس. فقد قرر مجمع شركات I.G Farben للبتروكيماويات في أوائل تلك السنة إنشاء مصنع ضخم لإنتاج المطاط والوقود الاصطناعي. ووافق الإس.إس على تزويد الشركة بقوة عاملة رخيصة لبناء المصنع، ثم تشغيله بعد ذلك. ومع تقدم أعمال البناء، أقيم بجواره معسكر عمل صغير سمي لاحقا ب"أوشفيتس 3
أما التطور الثاني فحدث في نطاق غزو الألمان للاتحاد السوفييتي، حيث اتخذوا قرارا بإنشاء معسكر هائل في سيليزيا العليا لأسرى الحرب السوفييت الكثيرين الذين وقعوا في الأسر. وتقرر بناء المعسكر بجوار المعسكر الرئيسي، وبجوار قرية زراعية صغيرة اسمها بجيجنكا. وسمي هذا المعسكر "أوشفيتس 2"، ولكنه اشتهر باسمه الآخر "بيركناو"
بدأت أعمال إنشاء بيركناو في أكتوبر تشرين الأول 1941، وأشرفت عليها "إدارة الإنشاء المركزية للإس.إس المسلح (الفافن إس.إس.) والشرطة، أوشفيتس، سيليزيا العليا" والتي سبق إحداثها في الأول من ذلك الشهر، وتولى رئاستها الرائد كارل بيشوف. وتولى مسؤولية إعداد تصاميم البناء مكتب الرسم بقيادة المساعد أول فيخمان. وعكف على إعداد المخططات ضباط من الإس.إس. من ذوي المؤهلات الجامعية في المعمار والهندسة وعدد من السجناء من ذوي المؤهلات الفنية المناسبة. وروت السجينة هيرتا سوسفينسكي التي عملت كاتبة في إدارة الإنشاء، عن وظائفها 
:
تمثل دور إدارة الإنشاء في التخطيط الشامل لجميع أعمال البناء في منطقة أوشفيتس، بما فيها الثكنات السكنية والمنشآت الطبية وفرن حرق الجثث وغرف الغاز… حيث لم تقتصر مسؤولية إدارة الإنشاء على التخطيط، بل شملت أيضا تنفيذ الإنشاءات وتخصيص المواد والإشراف على الأعمال. وكان رجال الإس.إس. العاملون في التخطيط يتوجهون عند الحاجة إلى مواقع البناء."
وقد تم إنشاء المعسكر على سهل موحل ومكشوف. 
وجرت أعمال الإنشاء على مراحل، حيث كان سيتسع في المرحلة النهائية لنحو 200 ألف أسير. وقام بمعظم أعمال تسوية الأرض والبناء في المراحل المبكرة آلاف الأسرى السوفييت الذين عملوا تحت إشراف الألمان. وفي المراحل التالية انضم إلى الروس العديد من السجناء البولنديين واليهود. 
كانت ظروف عمل السجناء الذين جرى تشغيلهم في البناء قاسية وكانت نسبة وفياتهم عالية جدا، لا سيما في فصل الشتاء. وروى السجين البولندي ألفريد تشيسلاف بجيفيلسكي عن ظروف العمل في موقع بناء معسكر بيركناو:
"خلال أعمال الحفريات ووضع الأساسات كان السجناء يعملون سواء في الخريف والشتاء وعند حدوث الصقيع داخل مياه كانت تصل أحزمتهم. وعملت نزيلات معسكر النساء في بيركناو في ظروف مماثلة. وأزعم جازما أن اختيار موضع موقع البناء ليكون على تربة رطبة، رغم إمكان البناء على تربة جافة أنسب للبناء، وهو الاختيار الذي قام به مهنيون، استهدف إبادة السجناء الذين تم تشغيلهم في البناء، وكذلك السجناء الذين تم إسكانهم لاحقا في تلك المباني".
وبخلاف مباني المعسكر الرئيسي التي تم إنشاؤها من الطوب ، كان جزء كبير من مباني بيركناو مصنوعا من الخشب، ويكاد لا يصلح لسكن البشر. 
، إذ لم تكن المباني تتضمن نظاما فاعلا لصرف المياه ولم تحتو على مواد عازلة للحماية من البرد. وكان كل منها معدا أصلا لإسكان 550 شخصا، ولكن زج فيها بالفعل عدد أكبر من ذلك بكثير. ومن شدة الزحام أصبحت الظروف الصحية في هذه المباني الخشبية قاسية، ما أسفر عن نسبة عالية من الوفيات بين نزلائها. ووصف سجين سابق ظروف السكن في ثكنات بيركناو : 
"في الأيام الماطرة تحولت أرضية التربة المضغوطة في الثكنات الخشبية إلى مستنقع، وذلك نتيجة عدم صرف المياه. وكانت هذه الثكنات معدة أصلا لسكن 500 شخصا، ولكن تعليمات مدير الإنشاء ديجاكو ببناء طابق سفلي وثالث من المصاطب زادت نسبة إشغال الثكنات لترتفع لما بين 800 و 1000 سجين، حيث كان ينام أحيانا على كل مصطبة ما بين 10-12 سجينا بدلا من أربعة سجناء…" وكانت الظروف المعيشية في الشتاء قاسية بشكل خاص، ما أسفر عن إصابة العديد من السجناء وموتهم".
وعن الظروف والشعور القاسي للسجناء في أيام الشتاء روى الكاتب المعروف رومان فريستر:
"كانت فصول السنة تتغير بمنطق الطبيعة، فذكّرتنا جميعا بوجود قوانين لا تتغير، حيث مات الصيف، ثم احتضر الخريف فاقتحم الشتاء حياتنا ليجلدنا بسياط الصقيع. وبخلاف المصنع الذي ساده الدفء المريح، فإن الثكنات لم يتم تدفئتها يوما، إذ كانت مدافئها تستخدم بدائل للموائد. وبعد الطوابير المسائية التي استمرت إلى ما لا نهاية، وبالأحرى حتى مل الألمان، لم يكن ثمة مكان كنا نستطيع اللجوء إليه تجنبا للبرد. كنا ننام دون خلع ملابسنا، بل دون نزع أحذيتنا أحيانا. وكانت الليالي تحمل معها المعاناة، ولكن لحظة الاستيقاظ كانت أقسى لحظاتي، لأنها طالبتني باتخاذ قرار. ففي الخامسة صباحا حين أيقظنا صفير المسؤول عن الثكنة، كان علي الاختيار من جديد كل صباح بين الكفاح والاستسلام."
وزيادة عن المعسكرات قام الإس.إس. بإنشاء عدد كبير من البنى التحتية بجوارها أو فيما بينها، فقد تطلب مثل هذا المجمع الهائل للمعسكرات نظاما للتدفئة المركزية وآخر لمعالجة المياه العادمة وتجهيز المياه، وشبكة مواصلات ومعسكرات ومباني مختلفة للسلك الألماني ومنظومة لتوفير الأغذية وغيرها من الحاجيات.
وبعد بدء إنشاء معسكر بيركناو بقليل، تقرر تغيير وظيفته وتحويله إلى معسكر للإبادة.
وجرت التجارب الأولى لإبادة البشر بالغاز في المعسكر الرئيسي في خريف العام 1941، وبعد أن تكللت بالنجاح، قرر الإس.إس. بناء أربع منشآت دائمة لإبادة البشر بالغاز . 
وبدأت الإنشاءات سنة 1942 بإشراف شركة "توبف وأبنائه" تحت رقابة الإس.إس. وكحل مرحلي ريثما يكتمل بناء المنشآت الدائمة، أقام الألمان بجوار المعسكر غرفتي غاز مرتجلتين من خلال تحويل مبنيين قائمين إلى غرفتي غاز. وبدأ استخدام أربع منشآت للإبادة سنة 1943، حيث تضمنت غرفة لخلع الملابس مبنية تحت الأرض، وغرفة غاز تحت الأرض بالإضافة إلى مبنى خاص بحرق جثث الضحايا بني فوق الأرض.
وجعلت هذه المنشآت عملية إبادة اليهود أكثر فعالية إلى حد كبير. وقد روى رجل الإس.إس. فيري برود واقعة من وقائع القتل بالغاز شهدها: "انتبه عدد من الضحايا إلى أن أغطية الثقوب الستة في سقف الغرفة قد نزعت. وصدرت عنهم صرخات الهلع حين لاحظوا وجه إنسان مغطى بقناع واق من الغاز يطل عليهم من أحد الثقوب. كان "المطهِّرون" قد باشروا عملهم… فبواسطة مطرقة وإزميل فتحوا عددا من المستوعبات البريئة المنظر كتب عليها: "تسيكلون، للاستخدام ضد الحشرات. حذار – مادة سامة! لا يفتحها سوى العاملين المؤهلين". وفور فتح المستوعبات تم إلقاء محتوياتها داخل الثقوب ليعاد سدها بالأغطية… وبعد دقيقتين كان الصراخ قد خفت ولم تصدر عن الضحايا سوى التأوهات الواهنة. كان معظم الضحايا قد غابوا عن الوعي. وبعد دقيقتين أخريين توقف غرابنر (أحد رجال الإس.إس.) عن النظر إلى ساعة يده، وسكن المكان."
وبلغت عملية الإبادة ذروتها في ربيع وصيف عام 1944، حين تم ترحيل نحو 430 ألف من يهود المجر إلى المعسكر وقتل الأكثرية العظمى منهم . 
وفي تلك الفترة كان الضغط على منشآت الإبادة كبيرا إلى حد جعل الألمان يعيدون تشغيل غرف الغاز المرتجلة التي كانت تعمل في سنة 1942. 
وبالتوازي مع تحول مجمع معسكرات أوشفيتس إلى مركز للإبادة، ازدادت أهميته الاقتصادية. ومع أن مصنع I.G Farben لم يكتمل إنشاؤه قط، كان آلاف السجناء يعملون على إقامته على مر السنين. وقد أقيمت في أوشفيتس عدا عنه مصانع لمختلف المنتجات، كما تم إنشاء مصانع ومعامل أخرى في محيط المعسكرات ليتم إرسال السجناء للعمل فيها . 
كذلك اعتُبر أوشفيتس مركزا لجمع عمال السُخرة وتوزيعهم على مجمل الصناعات الألمانية. وكانت أكبر عملية تخصيص لسجناء مجمع أوشفيتس للأعمال الخارجية هي إرسال نحو 100 ألف منهم إلى صناعات الطيران الألمانية في ربيع العام 1944.
ولم ترد إلى الغرب معلومات حقيقية تضمنت خرائط دقيقة بما يكفي لأهم معسكرات مجمع أوشفيتس ومنشآت الإبادة إلا في صيف سنة 1944، وذلك ضمن تقرير فربا-فاتسلر. كان رودولف فربا وألفريد فاتسلر سجينين يهوديين سلوفاكيين فرا من أوشفيتس في أبريل نيسان 1944. 
وقد أعدا تقريرا شاملا عن مجريات الأمور في أوشفيتس، نقلاه بطرق سرية إلى الغرب. وتثير الرسومات التي تضمنها التقرير الإعجاب بما توصلا إليه من دقة . 
واستمرت أعمال البناء في مجمّع معسكرات أوشفيتس حتى نوفمبر تشرين الثاني من عام 1944، حيث أصدر هيملر تعليماته بالكف عن إبادة اليهود في ذلك الموقع، فباشر الألمان عملية تفكيك منشآت الإبادة، لإخفاء آثار الجريمة. 
وفي موعد لاحق فكك الألمان أجزاء أخرى من بيركناو، ولكن حين وصلت قوات الجيش الأحمر إلى المعسكر في 27 يناير كانون الثاني 1945، كان معظمه لا يزال قائما.
أحرق الألمان أرشيف المعسكر قبيل وصول السوفييت، ولكن فاتهم إتلاف أرشيف إدارة الإنشاء الذي كان موجودا في مبنى آخر، ولذلك عثر السوفييت على جزء ملموس من الوثائق الفنية للإدارة، بما فيها جزء كبير من تصاميم البناء . 
هذه الوثائق أصبحت بتصرف الباحثين والجمهور برمته بعد انتهاء الحرب الباردة.
ولم تبق في أي معسكر آخر للإبادة مثل هذه الكمية الكبيرة من الوثائق المفصلة المتعلقة بمنشآت الإبادة. وعليه، تعتبر تصاميم البناء التابعة لأوشفيتس توثيقا متميزا للطريقة التي شكلت بها مثل هذه العملية الإنشائية الكبيرة أداة رئيسية لتنفيذ سياسة الإبادة النازية. هذه الوثائق محفوظة من الآن وإلى الأبد في أرشيف ياد فاشيم.
قراءات إضافية :
- Allen, Michael Thad, The Business of Genocide. The SS, Slave Labor, and the Concentration Camps, London, 2002
- Dlugoborski, Waclaw, Piper, Franciszek, Czech, Danuta, Auschwitz 1940-1945, vols. I-V, Oswiecim, 2000
- Gutman, Israel & Berenbaum, Michael (ed.), Anatomy of the Auschwitz death camp, Bloomington, 1994
- Van Pelt, Robert Jan & Dwork, Deborah, Auschwitz, 1270 to the Present, New Heaven, 1996
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הפרעות בפאס או התריתל התרע"ב יוסף ינון פנטון
הפרעות בפאס או התריתל התרע"ב
יוסף ינון פנטון
מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
המרכז הצרפתי למחקר בירושלים
תשע"ב
שנת 2012 מציינת מלאת מאה שנה לאחת הפרשיות הכאובות ביותר בקורות היהודים בארצות האסלאם – התריתל או הפרעות בפאס, שהתחוללו ב־19-17 באפריל 1912. האסון היה חלק מהתגובה הדתית והלאומית האלימה של ערביי מרוקו בעקבות ניסיונותיה של צרפת להשתלט על האימפריה השריפית ולהקים בה חסות צרפתית. כעסם של המוסלמים בשל חתימת הסולטן מולאי אלחאפיד על הסכם החסות, שראו בו מעין בגידה, הופנה אל היהודים, השעיר לעזאזל המסורתי במרוקו והקרבן של הזעם המוסלמי. המוני פורעים פלשו לתוך השכונה היהודית של פאס, בזזו והחריבו את בתיה, חנויותיה ובתי הכנסיות שבה, פגעו בתושביה, אנסו נשים וילדות ושחטו חלק מאוכלוסייתה.
מחזה הברבריות היה נורא, כמו גם החיזיון האפוקליפטי של המנוסה הפרועה של 12,000 תושבי המלאח שנשארו ללא גג במצוקה איומה במשך שבועות. הספר מוכיח שזכר הזוועות האלה נחרט בתודעה של יהדות מרוקו, ואפשר שהוא אחד הגורמים להגירה ההמונית מארץ זו בעקבות עצמאותה. המדיניות הקולוניאלית של צרפת הביאה לעימות משולש בין המערב הנוצרי, המגרב המוסלמי ויהודי מרוקו. המרחק של מאה שנה מאפשר ניתוח נעדר משוא פנים של פרק כאוב זה של קורותיהן – הוא מראה בבירור את שיתוף הפעולה הזדוני בין ממשלת צרפת לחצר הסולטן, שלא היסס להטות את זעם עמו לעבר אזרחיו החלשים ביותר -המיעוט היהודי.
הפרופסור יוסף ינון(פול פנטון), חוקר יהדות ואסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, הוא סגן ראש המחלקה ללימודים ערביים ועבריים באוניברסיטת פריז-סורבון, שבה הוא פרופסור ללשון והספרות העברית. כעת הוא מנהל מחקר במרכז הצרפתי למחקר בירושלים, והוא אחד ממחברי הספר :L'exil au Maghreb la condition juive sous 1'Islam (2012 .(PUPS, 2010, 2e ed
Cette annee marque le centenaire d'une des pages les plus sombres de l'histoire du judai'sme en terre d'Islam -le tritel ou le «pogrome de Fes», (17-19 avril 1912). La colere arabe suscitee par la signature par le sultan Mawlay Hafid du traite du protectorat franfais fut passee sur les Juifs, boucs emissaires traditionnels au Maroc. Le quartier juif de Fes fut envahi, pille, et saccage, provoquant la fuite de ses 12,000 habitants, dont une partie fut massacree. Dans cet ouvrage commemoratif, Paul Fenton, montre que la persistance de cette tragedie dans la memoire collective du judai'sme maghrebin pourrait constituer un des facteurs de Pexode massif des Juifs du Maroc au cours du XXe siecle.
La politique coloniale de la France suscita une confrontation a triple voix, entre 1' Occident chretien, le Maghreb musulman et la communaute juive nord-africaine. Le recul d'un siecle, qui a ete temoin de l'extinction des communautes juives seculaires du Maghreb, permet une analyse objective de cette tragedie. Elle montre clairement les complicites machiaveliques entre Paris et le sultan cherifien qui detouma la fureur de la population musulmane vers les plus faibles de ses sujets -la minorite juive.
Paul B. Fenton est professeur de langue et de litterature hebrai'ques a l'universite Paris-Sorbonne. II est actuellement delegue du CNRS au Centre de recherche franfais a Jerusalem. Specialiste de la civilisation juive en terre d'Islam, il est notamment le co-auteur de L 'exil au Maghreb, la condition juive sous I 'Islam (PUPS, 2010, 2eed. 2012).
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
ברוסיה עצמה, אליאנס עזרה לקהילות יהודיות שגוועו ברעב, ומתו במגפות כל אימת שהיתה מתרגשת ובאה עליהם 
צרה חדשה. אליאנס התגייסה כדי להקל עליהם לבל יכרעו תחת עול העניות ועל מנת לשמח את לבותיהם שהיו גדושים בצער וביגון. אני חייב לציין שברומניה מצבם של היהודים לא היה טוב יותר משל יהודי רוסיה.
באירופה, כשרומניה החלה לעצב את עצמה כמדינה, היא החליטה שהיהודים החיים בתוכה יהיו שווי זכויות.
אבל אחרי ההכרזה הזו, בפועל, לא חל שינוי במצבם. הם הרגישו שם כמו זרים על אף שחלו עליהם כל
בלחק מן האד לחמאייא מא כאנוס יקדרו יכררגיו לפאיידאת כאמלין די נחבבו, לוכאן מא לאלייאנץ די ואפיקית באש יתפיייק עקלהום בתתעלימא.
אזזעאמא למבארקיא די כידדמו, לכאדמין דלחברה באש יכלקו לאלייאנם, לוקת די פמוציע אכ׳ור בחרא באנו יתחאקיקיו באש יעארפו. ואש לחק וקתהא אוו ואם יתצלאח, כאנו מאזאל סגיאר האדי 50 עאם בלחק בלחרורייא דלקלב דייאלהום כאנו יתחקקו בוואחד אננדרא צאפייא ומתבבתא, בלחוואיץ די כאצצין לליהוד ו' וצאבו מן אדדקקה אלוולא, אססגיל לוחדאני די יקדר יהזז לעאממא דליהוד מן אצרה וקללת אתעלימא די האדי קדואש מן מייאת עאם.
מאהושי קדדאמכום לסניורים פאש נחדאז נביין בטויל לכיר די כא יתעמל אסקוילא, בססקוילא באש כממית לאלייאנץ יתרדד אללעקל ולטטרבייא, יהוד אששרק ודי אפריקה. עלאש כטארית אששרק ואפריקה דצפון? – סאדותי כאמלין די, פלקצמא אלוולא דלמייאת עאם לפאייתא, כאנו יצאפדו פלמאררוק, טונם וטורקייא, כאנו יראוו ליסטאדו (לפהאמא) דלעקל דליהוד די מא כאנת ענדהום חתא שי מן אתעלימא דליום, בחרא ואש לולאד כאנו יתתעלאמו יקראוו ויכתבו בליהוד.
פררוסיה, פרומאניה, ופגאליציא, ליהוד כאנו עלא שק׳ מג׳בונין כייר ועניים כטר ומתבועין כטר. בלחק אללגבא למקדדשה ולחכמות עממרהא מא נטאפת ענדהום. מן וצט אצילאם דלחגרא די פאס הומא, באין ידא מן לאה לוקת אללוקת שי סופר קביר, אוו שי פילוסוף, שי חכם פלחכמות דטבע אוו שי מפרש עצום. בלחק
חוק׳ המדינה ועל אף שהתנהלו בה ככל אזרחיה. אך, אנו עדים לכך שבכל שנה, הפרלמנט היה מחוקק חוקים חדשים שפגעו בפרנסתם של היהודים ובמחייתם, חוקים אלה פגעו בסחר חופשי במכירה של ״מת ומשקאות חריפים. ולא ד׳ בזה, הם החליטו לפגוע בהם בדבר החשוב ביותר ליהודים והוא עתיד ילדיהם. הם מנעו מילדי היהודים להתקבל לבתי ספר מקומיים, ואפשרו להם להתקבל אליהם רק במידה ונותרו בהם מקומות פנויים. כיוון שלא נמצאו די מקומות בבתי הספר של המדינה, נאלצו היהודים ל״סד בתי ספר משלהם עבור ילדיהם. גם לשם נכנס אליאנס לפעולה בשמם של כל היהודים. הוא סייע למי שביקש לנסוע לבתי ספר אחרים וגם מימן בתי ספר חדשים.
במזרח, הקהילות היהודיות היו עצמאיות יותר. בתורכיה היהודים חיו בקרב אוכלוסיה שקיבלה אותם והיתה טובה אליהם. אבל היו מקומות שהשלטונות לא הגיעו אליהם, אלא אם כן התלוננו על עוולות ואלמלא מדינות אירופה ואמריקה שנענו לבקשת אל׳אנסוהעניקו למסכנים מעט ביטחון ושקט, היינו בוודאי מוצאים את עצמנו דואגים לשלומם בגין צרות אחרות שהי! מתרגשות ובאות
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
לעילוי נשמתו של כותה הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " שני כרכים
חנניה דהן ז"ל
166 – אלי וורת פ־חיאתו, כּאיינו מאת.
המוריש בחייו הונו – כאילו מת ואיננו.
167 – אידא קאמת אל־עאגרא תוולד,אוג׳דו אל־כּוואני.
אם העקרה התחילה ללדת, הכינו די עריסות.
168 אל־הנא ול־עזא,ולא קטיע א־רג׳א.
מוטב תנחומים על מות בנים; מאפס תקוה ללדת אותם
.
169 – זווג׳נא, באש מא נתסמאווש באייראת,
וולדנא, באש מא נתסמאווש עאגראת.
התחתנו כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,
הולדנו בנים כדי שלא יקראו לנו עקרות
יתמות
170 לא תוצי אל־יתימ עלא בכּאה.
אל תלמד היתום לבכות.
171 רג׳לין אל־יתים, קטעו אל־אודיפא.
רגלי היתום קרעו המרבד.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Par ailleurs, un professeur de l'université hébraïque de Jérusalem, Chalom Rosenberg, considère que le thème de l'endormissement constitue une des questions majeures de la philosophie d'Emmanuel Levinas.
Les origines de cette tradition de la veillée des bakkachot remonteraient, selon nombre de chercheurs, au xvie siècle. Tout commence dans les officines, les académies et les maisons d'étude qui, à Safed, une des quatre villes dites saintes d'Israël, mettent au point et développent, sous la direction des grands maîtres de la tradition ésotérique, les principes essentiels dela Kabbale.
À cette Kabbale, ils donnent désorma
is, dans cette ville et en ce xvie siècle (mais aussi à Tibériade, l'autre ville sainte), un souffle novateur et une direction nouvelle. La science du secret (Hokhmat ha-sod) n'est plus, comme à l'époque de Moïse de Léon en Espagne, l'apanage et la prérogative de certains milieux élitistes et des lettrés appartenant à l'aristocratie du savoir.
Il ne s'agit plus, comme c'était le cas jusqu'alors, d'une Kabbale spéculative, théosophique et philosophique, scrutant les structures des cieux et ne s'intéressant qu'à la recherche de la connaissance de Dieu.
Elle se veut désormais un mouvement relativement populaire, ayant des résonances pratiques et cherchant à s'incarner dans la vie quotidienne du peuple et à influer jour après jour sur les décisions du ciel.
Ces maîtres de la tradition, sous la direction d'Isaac Louria et de Moïse Cordovéro, veulent mettre leurs idées à la portée des simples fidèles. Ils veulent, en vérité, quela Kabbaledevienne l'affaire de tous parce qu'elle évoque la libération du peuple, l'arrivée du messie libérateur, la fin de l'oppression et de l'exil.
Ils développent – en même temps que des cérémonies, des usages, des formules et des rites parfois proches de la magie, et dont certains perdurent encore – mille et un concepts qui, peu à peu, vont s'exporter dans les communautés juives du pourtour méditerranéen, les inonder, leur insuffler de la ferveur spirituelle et religieuse et les fasciner dans une certaine mesure.
Les textes des disciples de Louria parlent concrètement au cœur des petites gens que guettent souvent la déprime, le désenchantement et le désespoir.
Dans l'excellent ouvrage qu'il consacre à la Kabbale, vie mystique et magie, Haïm Zafrani écrit notamment :
Tout entière dédiée à la communion d'Israël et de son Dieu (il s'agit, à proprement parler, d'attachement, d'adhésion), à leur amour réciproque, « à l'amante appuyée sur son Bien-Aimé » qui la console et la réconforte, cette poésie s'adressait au peuple, à la masse des croyants, par son fond qui faisait écho à ses sentiments et exprimait ses aspirations, par sa forme […] qui s'adaptait facilement au chant et aux mélodies familières '.
Les textes venus de Safed et de Tibériade mettent en évidence – ainsi que le feront plus tard, inspirés par le Baal Shem Tov, les maîtres du hassidisme – l'importance du chant et de la prière. Ils parviennent à convaincre les juifs de ce que les portes du ciel s'ouvrent devant ceux qui chantent les psaumes, le Zohar et les poèmes religieux, les piyoutim.
Ajoutons que la tradition juive soulignera l'importance du chant dans les relations de l'homme avec le ciel. Ainsi, les sages considèrent qu'Adam a été le premier homme qui ait chanté la gloire de Dieu. Un texte de légende dira que sans les chants que les hommes adressent au ciel jour après jour, Dieu n'aurait guère pris l'initiative de créer le monde.
Un des maîtres de la tradition ésotérique, disciple d'Isaac Louria, est Salomon ben Moshé Halévi Alqabets. Poète et kabbaliste du xvie siècle, il vit à Salonique, puis à Safed où il meurt en 1580. Alqabets compose un poème liturgique de facture résolument kabbalistique pour la cérémonie d'accueil du shabbat.
Ce chant-poème Lekha Dodi (Allons mon bien-aimé au devant de la Fiancée) deviendra très vite populaire et fera partie intégrante, depuis lors et jusqu'à nos jours, de la liturgie et de l'office du vendredi soir, que cette liturgie appartienne aux juifs séfarades ou à ceux de l'aire culturelle ashkénaze.
L'un de ces concepts mis abondamment en avant par Louria et ses disciples est, entre autres, l'importance que revêtent la prière et l'étude quand l'une et l'autre sont conduites lors de la relève de l'aube, avant même la levée du jour.
Cette tradition, une fois établie dans ce haut lieu dela Kabbalepratique, s'adaptera fatalement aux aléas de l'époque et aux circonstances culturelles et sociales des différents pays. A chaque communauté juive ses traditions et ses spécificités.
Chacune cherchera à donner à la tradition de ces veillées une tonalité et une couleur locales. Dans chacun des pays où cette tradition s'installera, les poètes locaux composeront des œuvres liturgiques en rapport avec leurs rêves, leurs conditions de vie, leurs douleurs et leurs espérances.
Chaque communauté y laissera tout naturellement son empreinte. Plus tard, les chercheurs trouveront les échos épars, des bris de mémoire ou des vestiges de ces traditions notamment en Syrie, en Grèce, dans l'ancienne Yougoslavie, en Turquie, en Italie, en Tunisie, en Algérie et au Maroc.
Il faut ajouter que le concept de bakkacha (singulier de bakkachot) figure déjà notamment chez ceux des poètes juifs qui ont donné au Moyen Âge espagnol le prestige et la noblesse qui furent les siens.
On trouve ainsi ce concept singulièrement chez Saadia Gaon (1021-1141), chez Abraham Ibn Ezra (1092-1167), mais aussi chez Yehouda Halévy (1067-1141). Pour l'Espagne de cette époque, le genre est relativement nouveau.
Mais il s'agit toujours de poèmes liturgiques à dominante religieuse. Une seule exigence absolue : Dieu. On y exprime confession de ses fautes, regret et demande de pardon. Il arrive aussi cependant, comme chez Salomon Ibn Gabirol, que le poète se laisse aller à de sublimes considérations philosophiques, théologiques et même métaphysiques.
Les associations ou confréries qui, dans ces différents pays, prendront l'initiative et la responsabilité de l'organisation de ces veillées, utiliseront les unes et les autres, sous une forme ou une autre, une appellation contrôlée faisant référence au nom du roi David.