מורשת יהדות מרוקו

מסקנו הוועדה קוממו את דעת הקהל היהודית, שרובה ככולה קישרה בין מעשיהן של המוסלמים לבין ההסתה האנטי יהודית שחידה את ימיה בקרב באוכלוסייה האירופית של העיר. סברה זו מקובלת גם על כמה סופרים ומנהיגים מוסלמים, שהטילו אף הם את האשמה בחוגים האנטישמים הצרפתים, תוך התייחסות לשורה של גרומים אחרים, כמו המשבר הכלכלי שפקד את האזור הכפרי המוסלמי, השפעת עלייתו של היטלר לשלטון והפצת הרעיון האנטי ציוני בפרסומים שונים במקורם היה במזרח התיכון.

יש להזכיר בהקשר זה שתי דעות סותרות, אחת של מוסלמי רפורמיסטי, מאלכ בנאבי, ושנייה של מוסלמי אזרח צרפתי, ר' זנאתי, וכך מתאר הראשון את הלכי הרוח ששררו בקרב האוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין :

כל אשר שרד בידי הבורגנות הקונסטנטינית העתיקה חוסל בתוך חנויות אלה – של יהודים – בין השנים 1920 ו-1925. כאן גם פשטו את עורם מן האיכרים שעוד החזיקו בפיסת אדמה באזור סטיף, גלמה או בון.

הבורגני כדי לעשות חינגה, הפלח מסטיף כדי לקנות " סיטרואן " ולבלות בערבים ב " רחוב הסולם – שניהם נזקקו לכסף. הנה כי כן, היהודי היה תמיד נכון להלוות להם לפי שישים אחוז ריבית, והריבית המצטברת לפי שיעור זה גרמה באורח אוטומטי, מקת שנה או שנתיים, להעברת רכושם לידי אחד המתיישבים.

מדוע זה הרימו פורעי ה-5 באוגוסט את ידם נגד ה " מתווך " היהודי ולא נגד המתיישב האירופי, בעל הקרקעות הצרפתי, שהיה בסופו של דבר הנהנה מתהליך רישושם של בני המקום, כפי שתיאר בנאבי ? מדוע חיכו המהומות האנטי יהודיות לחידוש ההסתה האנטישמית כדי להתפרץ ? הבה נוסיף לשאלות לאה, שעליהן אין המחבר נותן תשובה, את ההערות של ר' זנאתי :

רבות דובר, מאה ה-5 באוגוסט, על טינת בני המקום כלפי היהודי. יש המדגישים כי גל האלימות הוא פועל יוצא של תרעומת עמוקה שמקורה בחוצפתו של היהודי בעל הממון, המגביה את אפו מאז נעשה אזרח צרפתי……

אנו סבורים כי תרעומת זו אינה רווחת אלא אצל יושבי העיר. אולם, מחוללי הביזות ב-5 באוגוסט היו כפריים רובם ככולם, היינו מי שאינם רואים יהודי אלא כאשר הולכים העירה לערוך קניות או לבקש שירותיו בענייני כסף.

במובן זה, אפשר לומר כי איש הכפר מתייחס ליהודי כבעין כבוד, שמעורר אדם עשיר שבו אפשר להיעזר בעת הצורך.

אשר לזכויות הנובעות מן האזרחות, רק כמה אנשי רוח מוסלמים, בעיקר מי שיודעים את ערכו של פתק הבוחר, באים בטענות לא אל היהודים דווקא, שידעו לנצל רגע של רפיון כדי לקדם את ענייניהם, אלא אל צרפת, על שהסכימה למהפכה חברתית באלג'יריה, לא פחות ולא יותר.

שאר האוכלוסייה הערבית אינה יכולה להבין את משמעותו של " צו כרמיה " ואינה מזכירה אותו כלל בין תלונותיה. יתירה מזו : בני המקום אינם חפצים כלל לקבל את אזרחות צרפת, אף שהייתה בתחום השגתם, מאז צו הסינאט בשנת 1865 : משמע כי אין הם יכולים להתקנא ביהודים בשל יתרון נטול ערך בעיניהם, אפילו מאה שנה לאחר בואם של הצרפתים.

לדברי ר' זנאתי, המהומות " לא היו חורגות מביזת כמה חנויות ולא יותר ", אם הערבים " היו מוצאים מולם כוח מזוין, ובעיקר אם לא היו מאמינים כי הם פועלים בהסכמת הצרפתים ".

דעה זו מקובלת הייתה לרוב על חוגי היהודים, אף כי דוברים מסוימים של הקהילה נטו לראות את מעשה הערבים בקונסטנטין – כנראה שלא בצדק – בתור התקוממות נגד הצרפתים. שכּן, בלי לגרוי ממשקלן של הסיבות הישירות להתפרצות ומהשפעתן של שמועות שונות על התנהגותו של המון משולהב, אין להפריד בנקל בין פרעות קונסטנטין העקובות מדם וההסתה האנטישמית ששלטה באותה תקופה ברחבי אלג'יריה.

הסתה זו טיפחה בשיטתיות העיתונות המקומית, ובתמיכת אנשי ציבור ופוליטיקאים מוכּרים אף הצליחה לעורר מחדש את הלהט האנטי יהודי, שנחלש לאחר מלחמת העולם הראשונה. 

הרעיון האנטישמי ותומכיו.

כמו בשלהי המאה הי"ט, מילא חוג " הנבחרים והנכבדים מקום מרכזי במתקפה האנטי יהודית בשנות השלושים : הכומר גבריאל לאמבר באוראן, ציר הפרלמנט אמיל מורינו בקונסטנטין ולוסיאן בלה, ראש העיר סידי בן אל עבאס, היו נושאי דגלה של התנועה העתידה להשיג בבת אחת את כל מטרותיה עם עלייתו של פטן וניצחון " המהפכה הלאומית " בצרפת.

האב לאמבר גורש מהכנסייה, אך מעולם לא פשט את גלימתו. הוא החל בקריירה פוליטית שלו בהתמודדו עם ראש מועצות אנטישמים כגון הד"ר מול וסגנו מנודייה שירש אותו בתפקיד. ' כנגד " האגודות הלאטיניות ", והעיתון " לה פטי אוראני " של הד"ר מול, יצא הכומר לאמבר תחילה לאחדות הגזעים ולהוקעת האנטישמיות.

כך הקים את " אגודות הידידות על שם לאמבר ", שאליהן הצטרפו בלי אבחנה יהודים, מוסלמים וקתולים, והודות למצע שקרא לאחדות הבין דתית הצליח האב לאמבר להיבחר למועצת העיר, ואח כך לראשות העיר אוראן – 1933.

לא כן בבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית, שראו את תבוסתו של לאמבר ואת ניצחנו של  מועמד המפלגה סוציאליסטית, מ' דובואה. זה האחרון הצליח אומנם למשוך אליו את כל הקולות של " החזית העממית, ואילו ראש העיר אוראן נאלץ להתמודד עם המועמד המשותף של כל הארגונים ה " לאומיים ", לרבות " המפלגה הסוציאלית הצרפתית, והמפלגה העממית הצרפתית.

על רקע זה בחר הא בלאמבר להיות לנושא דגלו הקנאי של המחנה האנטי יהודי : הוא האשים את היהודים בבגידה, על כי נתנו את קולותיהם למועמד " החזית העממית ", אך בעיקר מתוך שאיפה למלא את החלל שהותירו " האגודות הלטיניות, לאחר שסר חינם בעיני הבוחר מאז 1933.

למחרת הבחירות המחוזיות שנערכו באוקטובר 1937, הוא הקים את  " ליגת הידידות הלטינית ", ובכך העמיד את עצמו בראש " האיחוד הלאומי Rassemblement National  , ששימש קורת גג לכל הארגונים שתוכניתם האחת והיחידה הייתה המאבק ביהודים ובקומוניסטים.

" ליגות הידידות הלטינית " עלו ללא ספק על כל שאר הארגונים האנטישמים בשיטת הארגון והגיוס שלהן. האב למבר העניק לתנועתו " ועד מרכזי " וכן " מזכירות פוליטית ; זאת עשה תוך הישענות על המבנה הביורוקראטי שירש מארגוני הד"ר מוֹל, וללא ספק גם על דוגמת המפלגות הטוטליטריות מן התקופה.

המצטרפים לליגות אורגנו בתת סניפים בכל רובע ורובע, ובסניפים, בכל אחד מאזורי הבחירות. בעיר אוראן, לדוגמא, היו עשרים וחמישה תת סניפים, שבהם יכלו חברי הליגות האמרות " להיפגש ולהתחשל באווירה לטינית ". נוסף על תת סניפים אלה היו ל " ליגות הלטיניות " שלושה סניפים מחוזיים שעסקו בגיוס נשים, מוסלמים וצעירים – נוער לטיני.

אמצעי התעמולה כללו פרסום כרוזים ומאמרי עיתונות, ארגון אסיפות, נשפים, מסיבות ריקודים, חלוקת מזון לנצרכים, מפגנים, תחרויות ספורט ועוד.

גלגולי האב למבר מזכירים מכמה בחינות את אלה של אמיל מורינו. לאחר שהתפרסם ב – 1898 בתור מנהיג האנטשמים, מיתתן את יחסו ליהודים במחוז הבחירות שלו, כנראה בשל השפעתו של " יהודי טוב ", הוא ידידנ נטארבוני, שמאז 1904 עזר לו ביעילות בכל מסעותיו האלקטורלים.

מה הייתה אם כן, " הפילוסופיה ה אלקטוראלית " של מורינו, שבשנות השלושים היה סגן ראש העיר קונסטונטין ? להלן דברי הסבר של ה " רפובליקאי " עיתונו Le Republicain

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

בתקופה זו ניכרים כבר סימני הירידה הרוחנית והחברתית של הקהילה באלג'יר, וביניהם עלייתו של רבי יהודה עייאש לארץ ישראל. אי יכולתם של חכמי אלג'יר להתמודד בהצלחה עם הבעיות החברתיות והרוחניות בקהילה הביאה להיפוך הגלגל, וחכמי אלג'יר הופכים ממשיבים לנזקקים לתשובותיהם של חכמי ירושלים.

אחת השאלות נשלחה בין השנים 1768 – 1771 מאלג'יר אל רבי רפאל מיוחס, והיא כוללת פרטים רבים על השחיתות החברתית והרוחנית בקהילה היהודית באלג'יר במחצית השנייה של המאה הי"ח, את התשובה לשאלה כתב רבי מרדכי יוסף מיוחס לפי ברשת אביו.

בשנת 1784 שהב רבי אברהם אזולאי בנו של החיד"א באלג'יר. הדבר מוזכר בקצרה בספרו של אביו " מעגל טוב " : י"ח בניסן בא בני רבי אברהם מארג'יל. אחד מבני אלג'יר שעלה וחזר אליה כשד"ר, היה רבי יעקב משה עייאש שנעזר בסיועם של נדיבי אלג'יר להדפיס ספרו של אביו " מטה יהודה ".

אחד השליחים שעבר הרפתקאות וגלגולים רבים, היה שליח החסידים בגליל רבי אליהו מרגלית. בהיותו בתוניס ואלג'יר קיבל מכתבי המלצה מרבני הקהילות.

בשנת תקנ"א הגיע לאלג'יר שלוח ירושלים אברהם אלחדף, והוא כתב הסכמה לספרו של רבי אברהם בושערה, ברית אברהם. המחבר נכונה " שר בשרים ונגיד נגידים הגביר…החכם השלם. בהסכמתו בירך השד"ר אותו ואת חתנו החכם השלם רבי דוד מועטי.

שמעם והשפעתם של השד"רים מארץ ישראל לא נעלמו מאזניהם של השלטונות המוסלמיים. בשנת 1795 כאשר הגיע לאלג'יר רבי רפאל שלמה הלוי, הטיל עליו מוסטפה שליטה של אלג'יר לטפל בסכסוך בדבר רכוש, בין רבי אהרן הכהן סלמון מו העשירים והאלמים שבקהילות אלג'יר, שהיה מחותן במשפחות הסוחרים העשירות של אלג'יר, וחתניו היו רבי עמרם ורבי יוסף עמאר ורבי אברהם טוביאנה, לבין שני האחים רבי אברהם ורבי יעקב הכהן.

פרשה זו מפורטת בהרחבה בתשובת רבי רפאל שלמה הלוי, שנחרד מהסבאות מנהיגי ודייני קהל אלג'יר בתקופה זו.

ההתחדשות וההתחזקות של העדה האשכנזית העצמאית בירושלים בראשית המאה הי"ט הביאה להגברת איסוף התרומות ולמשלוח שלוחים גם לקהילות ספרדיות בארצות הים התיכון. אולם חכמי וראשי עדת הספרדים בירושלים שחששו מהפחתת ההכנסות לקהילתם, שלחו אגרות לקהילות הספרדים בחוץ לארץ, וגזרו בנידוי לבלי תת ולנדב לשלוחי האשכנזים בירושלים.

בשנת 1824 הגיעו שלוחים אשכנזים לאלג'יר ומנהיגי הקהל נמצאו במבוכה, משום שלא ידעו איך לציית לגזירת הרבנים הספרדים לבטל נדבה למען יישוב ארץ ישראל ולשלוח את השלוחים ריקם, או לסייע לשליחים ולהסתכן בעבירה על גזירת החכמים.

אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו, י״א 6), משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו״ם המשולים כזאב ונמר … ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל״ וכר.הרמב״ם אינו גורס שבימות המשיח עם ישראל ישלוט בכל העולם, ירדה בגוים, יתנשא עליהם וינקום בהם, ובודאי שהמשיח ״לא יטול את כתר המלוכה מעל ראשו של המלך.

״ וזה לשונו: ״לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שירדו בעכו״ם (עובדי כוכבים ומזלות) ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה… ובאותו זמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות … אלא לדעת את ה׳ בלבד.״ כך רואה הרמב״ם את ימות המשיח, ימים בהם תמלא הארץ דעה את ה׳ ימים של שלום ללא מלחמה וללא קנאה, ימים בהם כל תושבי תבל יגיעו לרמה אנושית מוסרית ורוחנית גבוהה.

בראשית המאה ה־ 16 ובסופה ניסו והשתדלו דון יצחק אברבנאל ;1504) והמהר״ל מפראג.(1599), לאחד את שתי המגמות היריבות, האפוקליפטית והרציונליסטית ״ולהקיף את כל מכלול הרעיונות של המשיחיות שהונחלו במורשת המסורות הנוגדות זו לזו.״

דון יצחק אברבנאל עודד את רעיון המשיחיות, היה בין נושאי דברו ונחשב לעורכה של תורת המשיחיות בדורו. הוא היה גם בין מחשבי הקץ. הרעיון המשיחי הגיע לשיאים גבוהים במאות ה־16 וה־17. הזרם הקבלי שלאחר הגרוש, שהתפתח במרכז הצפתי בבית־מדרשם של ר׳ משה קורדובירו והאר״י, פיתח את הרעיון המשיחי והעלה את הציפיות לדרגה גבוהה לגאולה קרובה. תלמידיו של האר״י התמסרו לחכמת הנסתר והנהיגו צומות, עינוים וסיגופים כדי לקרב את ימות המשיח ולהחיש את הגאולה.

כללו של דבר הוא שרעיון הגאולה תפס מקום מרכזי בלב האומה הישראלית, עבר כחוט השני בכל תולדותיה והיוה אנטיתזה מוחלטת למצב הטרגי בו היו נתונים בגלות.

ראינו שצורות רבות היו לרעיון המשיחי, אך הצד השוה שבהן, שכולן טיפחו ועודדו את האמונה בביאת המשיח. ואכן, אין כמעט דור, ולא היתה ארץ, בהם לא קם משיח בישראל.

משיחים קמו בסוף ימי בית שני ולאחר החורבן. בימי הבינים, ובעיקר בימי מסעי הצלב, נכתבו כאמור אפוקליפסות רבות ומשיחים קמו כמעט בכל התפוצות, במזרח ובמערב. באיספהן שבפרס קם במאה ה־8, ברא­שית שלטון השושלת מבית אומיה, משיח בשם עובדיה, הידוע בשם אבו־עיסא. בדמשק קם משיח בשם ר׳ שלמה הכהן הקראי(1120). במרוקו רבי משה דרעי (בראשית המאה ה־12) הידוע לנו מאגרת תימן של הרמב׳׳ם. בבגדד שבבבל – דוד אלרואי במאה ה־12 הידוע לנו מסיפורי מסעותיו של ר׳ בנימין מתודלה. בספרד – ר׳ אברהם אבולעפיה שראה את עצמו במשיח. באותה ספרד של ימי הבינים נכתב ספר הזוהר – היצירה הקבלית הגדולה שבמרכזה עומדים המשיח והגאולה."

כן קמו משיחים גם בתימן (1230) ובאנגליה (1140).במאות ה־16 וה־17 גברה והגיעה לשיאה התסיסה המשיחית.

אנו דנים בתקופה שלאחר גרוש ספרד. הארוע הקטסטרופלי המסעיר, ובתקופה בה ניתכו גזרות ורדיפות קשות על ראשיהם של היהודים כמעט בכל התפוצות.

ושוב גל נוסף של משיחים. באיטליה הופיע אשר לימלין (1502) שהכריז על עצמו נביא. אחריו קמו הרבה מחשבי קצין. תחילה חישבו הקץ לשנת ר״ץ (1530) אחר־כן לשנת ש׳ (1540) ואחר־כך לשנת של״ה (1575), בהסתמכם על הפסוק ״עד כי יבוא שיל״ה ולו יקהת עמים״ (בראשית מ״ט

10) .

״ממדבר ערב״ הופיע מצביא של ממלכה יהודית בשם דוד הראובני (1524), הגיע לאיטליה ולפורטוגל והתקבל על־ידי האפיפיור (קלמנט השביעי) ועל־ידי מלן פורטוגל (יוהן השלישי). בסלוניקי הופיע שלמה מולכו(1530) ואחר־כך הגיע לצפת. גם הוא ראה עצמו נביא הבא לבשר את הגאולה לעם.

במרוקו הופיעו משיחים, נביאים ובעלי רזין, שעליהם נעמוד אחר־כן. שמועות על הופעת עשרת השבטים הגיעו מכל התפוצות ובקרב קהילות ישראל גברה האמונה כי פעמי המשיח קרבים ובאים.

הנה כי כן ראינו שהכיסופים לגאולה של העם היהודי, התקוה להש­תחרר משלטון זר ומשעבוד גלויות והרצון לשמור על קיומו הנפרד ליוו את העם מיום שגלה מארצו ויצא לנדוד בנכר. העם שילם עבור אמונה זו מחיר יקר מאד.

בימים הקשים ביותר בתולדותיו, בסוף ימי בית שני, כאשר עמים רבים פוליתאיסטים חיפשו מפלט מהאלילות באמונה המונותאיסטית והתרפקו על דלתותיה של האומה הישראלית, ויתרו היהודים שדתם תיעשה לדת עולם ותיהפך ל״אימפריה הרוחנית של העולם כולו״, מפני שסרבו להת­פשר על עקרונות אמונתם ודתם. הם סרבו להיענות, בין השאר, לדרישה לנתק את הרעיון לגאולה לאומית מאמונתם הדתית. הם העדיפו לצאת לגולה ולא לותר על קוצו של יוד. הם סמכו על הכוח הטמון בתורת ישראל והאמינו בגאולה הקרובה. ואכן תורתם ורעיון הגאולה הלאומית שמרו על קיומו הנפרד של העם ועזרו להשרדותו במשך אלפים שנה.

עוד בימי שלטון יון ומלכות רומי, שתי האימפריות האדירות שהכריעו עמים רבים שהיו תחת שלטונן ואילצום לותר על יחודם הלאומי על תרבותם ועל מנהגי חייהם, והכניסום מרצון או מאונס תחת כנפי התרבות ההלניסטית והרומית, בני העם היהודי סרבו להיטמע ושמרו בקנאות על יחודם התרבותי והלאומי ועל קיומם הנפרד והמשיכו לטפח את רעיון הגאולה האוניברסלית והלאומית.

רעיון הגאולה עודד את העם לשאת את סבלות הגלות המשפילה והמדכאה. הוא חיזק וליכד את העם הנאנח סביב דמותו של המשיח ־התגלותו הקרובה.

חכמי ישראל דאגו שדמותו של המשיח תתחבב על ההמונים ואכן היא נתפשת כדמות נאצלת, נערצת ונשגבה

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

1 – שער ראשון.

2 – הקדמה

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני

עצמו אלא גם למחקר הכללי.

 המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות וששה עשר קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות, הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה.

 ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהיתה ללא ספק הדדית.

מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף־על־פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות־אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי־ דסקרפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אם לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות. חשובה וחיונית לעצב הבנת התופעה.

מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפר חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה כשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן לראשונה.

במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על־ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.

מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה־עשרה ציינו מבקרים במרוקו — בהפתעת־מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.

וואנו התחיל כבר ב־1909 לאסוף חומר בעזרת קציני צבא צרפתיים ואינפורמנטים מוסלמים. הוא מביא בספרו רשימה של שלושים ואחד קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, ארבעה־עשר קדושים מוסלמים שגם יהודים מזדקקים להם, ארבעים וחמישה קדושים יהודים שנערצים גם על־ידי מוסלמים, ועוד ששה קדושים שעליהם אין לו פרטים.

לוואנו יש כמובן זכות הראשונים ועבודתו, שנעשתה בתקופה שעדיין ניתן היה לאסוף בקלות חומר זה, היתה חשובה מאוד. בדיקה יסודית של מחקר זה מגלה הרבה סתירות, עיוותים וטעויות חמורות מאוד. קביעתו ביחס לקדוש אם הוא יהוד או מוסלמי לרוב אינה נכונה.

ליקויים אלה נובעים מדרך עבודתו. עצם הסתמכותו על אינפורמנטים מוסלמים בלבד (אף לא יהודי אחד), הביאה לכך שמסורות יהודיות נדחקו לעומת מסורות מוסלמיות, בעיקר כשמדובר בקדוש שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלותו.

 גישה זו מגיעה לפעמים עד כדי גיחוך, כמו במקרה של ר׳ יצחק בן וואליד מתטואן, שעליו הוא כותב: ״לפי השם נראה שהוא יהודי. אין לו מצד שני שם אחר. המוסלמים פונים אליו כמו היהודים״(עמי 53,65). ניסיתי כבר לפני כן להצביע על ליקויים אלה.

ראה בן־עמי — ר׳ דניאל, בו הוכחתי שמדובר ללא ספק בקדוש יהודי ולא בסתם סידי דניאל. וואנו קיבל דחיפה למחקר זה מהחוקר Michaux-Beliaire שכתב לו(ראה וואנו, עמי 2-1): La question a, à mon avis, une importance considérable. Elle peut permettre de retracer le" rôle joué dès l'antiquité par les juifs dans l'histoire du Maroc et de se rendre compte, non seulement des survivances juives actuelles, mais aussi des survivances païennes qui, à   une certaine époque, ont pu être recouvertes d'une enveloppe juive … Même au point de vue religieux les fameuses traditions soi-disant musulmanes sont tout simplement de très vieilles superstitions, les unes du terroir, les autres de tribus qui ont été successivement païennes, juives, chrétiennes, avant d'être musulmanes … Les marabouts judéo-musulmans ont donc une très grande importance, surtout d'après-moi les très anciens, ceux dont l'origine est inconnue. Les autres, plus modernes, sont intéressants en tant que preuve de la persistance du principe de superstition, en dehors de toute idée religieuse bien définie."

קהילת אוג׳דה מורכבת מקבוצות יהודים מקומיים: אולאד בן אדיבא, אולאד אזלואי, אולאד בן גוזי, אולאד שרביט, אולאד בן שמחון. מיהודי תאפילאלית: אולאד בן הרוש, אולאד בן זין, אולאד בן דרעי, אולאד אמסלם.

מיהודי אלג׳יריה: אולאד בן חמו. אולאד בן אמויאל, אולאד עובדיה. מאיזור מליליה: אולאד בן סאקון, אולאד בן עזיז, אולאד לוי, אולאד בן קמון. מדברו: אולאד בן גיגי, אולאד בן שושן, משפחות הכהנים, משפחת מרציאנו ועוד.

בשנים תק״ף — תר״י התערער בטחון בני הקהילה עקב אי השקט ופעולות האיבה של המוסלמים עד הצרפתים אשר שלטו באלג׳יריה בהנהגת המורד האלג׳ירי עבד אלקדר. מצבה של הקהילה עד כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים לא היה יציב, מסיבת הקרבות הרבים שהתנהלו מאות בשנים באיזור אוג׳דה בין בני מרין לבני זיאן, בין התורכים ומלכי מרוקו, בין הצרפתים למוסלמים.

 מאז השנים תר״י—תר״ך מתייצב ומשתפר מצב הקהילות ואוג׳דה היא הקהילה הראשונה במרוקו המשיגה ריווח והצלה, משנת תר׳׳ל ואילך בגלל קרבתה לגבול אלג׳יריה יהודים אלג׳ירים בעלי נתינות צרפתית מתיישבים באוג׳דה כדי למצוא תנאי פרנסה חדשים.

 מאז מצבם הכלכלי של יהודי אוג׳דה הוא בעליה. ואולם בשנת תרס״ג נלכדה אוג׳דה בידי המורד בוחמארה שהתנכל ופגע ביהודים וברכושם. בשנת תרס״ח התחוללו הפגנות זעם נגד יהודים בקשר לפעילות צרפת במרוקו ובגבול הסמוך. אז נכבשה אוג׳דה למעשה על ידי צבא צרפת ולקהילת אוג׳דה הייתה אורה ושמחה.

בני שבט סנאסן שבאיזור אוג׳דה ידועים הם באימה ובפחד שהטילו בצפון מזרח מרוקו. באוג׳דה נשיא העדה היה יצחק שרביט. איש עשיר. וכדי לתאר את ההשפלה ואת הלחץ הקשה אשר הטילו הישמעאלים על חיי בני ישראל שם הנה פרשת בית מגוריו של איש עשיר זה שחי בראשית המאה הי״ט.

 בחצר אחד מוקף חומה, עומד בית קטן נבזה ונמאס לעין רואה. הן אמנם יש דלת לבית אך אין בו אף חלון אחד שקוף חוצה לו. בפנים הבית נמצאים חדרים אחדים אבל חשכה שוררת בכולם: אין מיטה, אין כסא, ואין שום כלי בית.

 בני הבית שוכבים על מצע מעלי עצי תמרים. וכאשר דרשתי אחרי סיבת מראה העוני הנורא הזה בבית איש אשר חננו ה׳ בעושר רב הגיד לי בעל הבית כי יפחד להיטיב אורח חייו מחמת המציק האורב מרחוק ומקרוב, לשלול שלל בכל אשר ימצא"!

בשנת תרס״ט ראשי קהילת אוג׳דה פנו ליהודי ווהראן שבאלג׳יריה לסייע בידם לפתוח בית ספר של כי׳׳ח. בימי מלחמת העולם הראשונה גרו באוג׳דה קרוב ל־3,000 יהודים^,. אז פרץ סכסוך בן המהגרים מאלג׳יריה לבין יהודי המקום.

 רבי אהרן שוקרון היה רב הקהילה. רבי אהרן שוקרון למד בצעירותו בדבדו, פייטן ומשורר ומקצת שיריו התפרסמו בחוברת לזכרו. כן שימשו בדיינות רבי אברהם חזיזה ורבי דוד עובדיה. בשנת תרצ״ה נוסדה חברת עץ חיים ללימודי קודש והשפה העברית בשיתוף, וועד המקומי של קק״ל וכן לתמיכה בהוצאות הלימודים של בני עניים.

חברת עץ חיים ארגנה שיעורי ערב והרצאות. שנים אחר כך נהפך שם החברה למרכז ללימודים עבריים. בית הכנסת הגדול׳ באוג׳דה חולל בשנת תש"ג ונפגע בידי אלמוגים. רבי רפאל צרפתי הוא דיין בשנת תרפ״ד. בתום מלחמת עולם השנייה התארגנה קבוצה של יהודים ציוניים באוג׳דה לסייע ליהודים שרצונם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק במלחמת העצמאות.

שערי מרוקו היו סגורים בפני יהודים שרצו להגר לארץ ישראל. המוצא היחיד היה נמלי אלגייריה כגון אלג׳יר או ווהראן, ולפיכן שימשה אוג׳דה תחנת מעבר סמויה ליהודים רבים שעלו לארץ. וועד הקהילה עשה רבות בעזרה לעולים בכספים, בתעודות מעבר לאלג׳יריה, ובמתן תעודות שהייה באוג׳דה.

 כל המתנדבים שהגיעו לאוג׳דה שוכנו במשרדי הקהילה וגם בחדרי החברה קדישא הסמוכה לבית עלמין. מול התנופה הציונית עצרו שלטונות צרפת יהודים שסובבו באוג׳דה ובשאר קהילות מזרח מרוקו ללא קורת גג או תעסוקה.

ריכוז העולים לישראל נעשה בקאזאבלנקה, משם נסעו לפאס, ומפאס הגיעו לאוג׳דה. על העולים היה לעבור את הגבול ולהגיע לקהילת מרניא הסמוכה לאוגידה. את הדרן בין אוג׳דה למרניא עשו מי ברגל, מי על אופניים ומי ברכיבה על בהמות עד לחווה של יהודי מרוקאי סמוך לגבול.

האנשים עברו את הגבול דרך וואדיות עד לחווה של יהודי אלג׳ירי, משם הגיעו לקהילת מרניא ואחר כך לנמל ווהראן. היו עולים שהשתמשו במסלול אחר: רוכזו בקאזאבלנקה, משם נסעו למקנאס, אחרי כן למידלת וארפוד משם עברו את הגבול עד לעיר קולומב בישאר ומשם צפונה עד לווהראן.

בסיון תש״ח התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים. בתים וחנויות של יהודים עלו באש יהודים רבים הסתתרו אצל אירופאים. בשנת תשי״ד פרצו מהומות באוג׳דה עקב גירוש מלך מרוקו על ידי צרפת. המטרה במהומות הייתה שוב היהודים. ארבעה נהרגו ורבים נפצעו.

מנהל מקהלת תלמוד תורה בשנים תש״י—תשי״ב הוא הפייטן הנודע ג׳ו עמר. הרכב בית הדין של שלושה היה בין השנים תש׳׳א — תש׳׳ט: הרב שלמה כהן צבאן, הרב שלמה כהן זאגורי, הרב ציון אבן דנן. בתשי׳׳א הדיינים היו: רבי ציון אבן דנן, רבי אפרים אנקוואה, רבי משה מרציאנו.

באוג׳דה היו שלושה בתי כנסת גדולים: בית כנסת דלחברה, של אולאד בן אישו, של אולאד דרעי, ועוד בתי כנסת ביניהם בית כנסת רבי מימון דהאן, בית כנסת שייך חיים, בית כנסת לקיסארייה. בית הכנסת הגדול נבנה ב־1930. מימדיו היו: ארבעה עמודים עם כיפה, 15*20 מטרים, עזרת נשים.

בית כנסת שקארנא ( אולאד שוקרון ): שני עמודים, ספסלי ישיבה לאורך הקירות, לתיבה עולים על חמש מדרגות, עזרת נשים. בית כנסת של יוצאי אלג׳יריה: ארבעה עמודים, ספסל בנוי לאורך הקירות, אין עזרת נשים.

קברי הצדיקים של רבי אברהם בן שוקרון ליד גן העיר, קבר על שם סידי יחייא מחוץ לעיר. באוג׳דה היה בית דפוס של משה חליוואה: נדפס בשנת תשי״א ״מי במוך׳׳ לפורים עבור חברת רשב״י, וכן פיוט על רשב״י וחביריו בשביל חברת ״ הזוהר די תאוורירת ״, וכן ברכת החמה.

קהילת תאזה:

קהילת תאזה הייתה מן העתיקות במרוקו. רבי יצחק בן אלחנן מתאזה נשא ונתן בהלכה עם הרשב״א. לקהילה היה מנהג לעצמה. הרש״ך כתבי: …הרי לפניך שמנהג עיר תאזה גם בשנים קדמוניות ״. הייתה מתא תאזה משונה מהם וחלקה רשות לעצמה. עם זאת שתאזה סמוכה מאד לפאס לא נגררה אחרי מנהגי פאס בכל תחומים.

 תאזה נטלה רשות לעצמה לנהוג לא לפי מנהג פאס. הרב יעב׳׳ץ מאשר שתאזה היה לה מנהג שונה ממנהג פאס. כאשר יהודי תאזה במאורעות שי״ד נמלטו לפאס, נוסד בית כנסת של יהודי תאזה במללאח פאס. בראשית המאה השש עשרה מנתה קהילת תאזה חמש מאות משפחות ויותר^.

 ב ־1554  הותקפה העיר על ידי התורכים. היהודים ברחו לכפרים שמסביב. יהודי פאם ובראשם הרב יהודה עוזיאל פדו בממון רב יהודים מתאזה שנפלו בשבי. בשנת ת״ך הגיע לגדולה יהודי עשיר בשם אהרן בן משעאל. אגדות רבות נקשרו סביב אהרן בן משעאל.

 אחת מהן הכתירה אותו מלך תאזה. מולאי איסמאעיל הטיל מסים בבדים על יהודי תאזה. בימי מולאי יזיד (1790 — 1792) פרצו מהומות בערי המערב. קהילות רבות נשדדו, בתוכן תאזה. היהודים גורשו ערומים, ויחפים והתחבאו במערות הסמוכות לעיר, בתי הכנסת נהרסו ובמקומם נבנו מסגדים^.  בתר״ג יש חמש מאות יהודים בתאזה.

בשנת תרל״ז נפטר בתאזה השד׳׳ר רבי  שלמה טולידאנו ונקבר שם. בתרמ׳׳ד ביקר בקהילה הקצין הצרפתי דה פוקו ומצא בה חמישים משפחות יהודים החיים באימה ופחד מחמת התנכלות בני השבט רייאתא המציקים באכזריות ליהודים.

בתרנ״ח גזר מושל תאזה על שופר של ראש השנה שהוא אסור על פי האיסלאם. היהודים לא צייתו ותקעו בשופר. שנאה וקנאה בערו בגויים שאיימו לפגוע ביהודים. ובחודש אדר תרנ״ח אירעה התנפלות על השכונה היהודית בזזו ושדדו רכוש יהודי. יהודים נפצעו בתקריות רבים וברחו למקומות מקלט בעיר.

בתרס״ג מחמת מרד בוחמארה אשר הכתיר עצמו מלך בתאזה נפלה שכונת היהודים לביזה ושוד ביד אנשיו ובידי חיילי המלך. כל יהודי תאזה באו לפאס ערומים ויחפים תריסר יהודים נהרגו במהומות. מהנמלטים מתו במגפה, אחרים נסעו לתלמסאן או למליליה.

בהגיעם למליליה מושל העיר שם העמיד לרשותם מזון ואוהלים. בתוך האוהלים ביקר אותם נחום סלושץ וכך הוא כתב:

״רבי יוסף מרציאנו מראשי הפליטים אמר לי בבכי: ראה מה נשאר מהקהילה המיוחסת תאזה! אנו מבכים את בתינו ההרוסים, את בתי הכנסת החרבים, את נשינו הנאנסות, אנו מבכים את אבותינו הקדושים אשר היינו מתחננים על קברם בשעת צרה. בימי שלטון צרפת במרוקו חזרו כמאתים יהודים לתאזה. ובשנות החמישים היו שם חמש מאות יהודים.

הנוצרים החדשים

בפורטוגל במאה העשרים

שמואל שוורץ

ההדיר דב סטוצ'ינסקי

מרכז דינור – מרכז זלמו שזר

שמואל שוורץ, מהנדס מכרות יליד פולין, גילה בשנות עבודתו בפורטוגל קבוצות של צאצאי אנוסים, אשר שימרו מסורות יהודיות מיוחדות. בספרו " הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים – ליסבון 1925 – מספר שוורץ כיצד הצליח להבקיע את חומת הסוד של הנוצרים החדשים " המתייהדים ", לחקור את אורח חייהם ולתעד את תפילותיהם המיוחדות, הנאמרות בפורטוגלית אך ספונות ליטורגיה יהודית

דב סטוצ'ינסקי, המהדיר, תרגם לעברית את ספרו של שוורץ ובכלל זה את אוסף התפילות של הנוצרים החדשים.סטוצ'ינסקי גם הוסיף מבוא נרחב המתאר את תגובת העולם היהודי האקדמי לגילויים מחדש של אנוסי פורטוגל. כמו כן שופך המבוא אור על דמותו של מחבר הספר – שמואל שוורץ

 151 – אולאדנא ד־ריס, שי פל־חנא ושי פל־ערים.

בנינו מנוצות, זה בחינא וזה בחתונה.

152 –  ג׳א יעאוונו פ־קבר בוה, הרבלו בל־פאס.

 בא לעזור לו בקבר אביו, ברח לו עם המכוש.

153 – א־ד׳רב אל־כּלב, ו־ווקרו פ־אוג׳ה מולאה.

 הכה הכלב, אך כבדהו בגלל אדוניו. 

154 – אלי בזא ב־ג׳עבא, בזא ב־ראבוז.

 המבזה את הקנה, מבזה גם המפוח.

155 – בויא־פ־שבכא, ואימא פ־שווארי.

 אבי בתוך הרשת, ואמי בתוך השק.

מי שיש לו רק בנות או רק בנים לא קיים מצות פריה ורביה

במשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, אנו מוצאים חילוקי דעות בין בית הלל לבית שמאי לגבי השאלה מתי קיים אדם מצות פריה ורביה. ״לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר ׳זכר ונקבה בראם׳״.

לפי ההלכה אדם קיים את המצוה אם הוליד זכר ונקבה. רמב״ם פסק לפי בית הלל(הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ד): ״כמה בנים יהיו לאיש ותתקים מצוה בידו? זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם״. וכן שו״ע, אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה.

נימוקים מעשיים לקיום מצות פריה ורביה

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה הסביר את טעמה של מצות פריה ורביה: ״דהיינו ליקח אשה כשרה להוליד ממנה בנים ובנות, כי אם אין האדם בעולם, העולם הופך לתוהו ובוהו״. את טעם הנישואין נימק גם בנימוקים מעשיים, כמו העזרה שאשתו תושיט לו:

ולא תהיה זמה בעולם, וכן בניו ובנותיו שהוא ילמדם תורה בילדותם… מצא לעת זקנתו מי שעתרו… לעת אפיסת כהו… ולא יהיה למעמסה על עצמו… אך יוצאי יריכו להרגלם באהבתו… ומכרם את אשר גמל אתם חסד כל ימיהם… אין ספק כי ירצו לשאת את עולו… כמו שהוא בנסיון לפי הרוח השכיח והרגיל.

בהמשך הוסיף, שיהיה לו למי להוריש את רכושו, וצאצאיו ידאגו לקבור אותו(׳טעמי כהונה׳, בתוך: ׳תורה וחיים/ דף ד).

במרוקו נקטו כבר עם הנישואין אמצעים כדי להבטיח שהזוג יביא דור חדש לעולם, כי היה חשש שעין הרע תחבל במטרה זו. היו שנהגו לשים בפתח ביתה של הכלה שיבולים; לדברי ר׳ יוסף משאש ממכנאס, ״מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה״ (׳מים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו). מנהג אחר בקהילה זו היה כי לסעודת שבע הברכות האחרונות הגישו דגים, כסימן שהזוג יפרה וירבה כדגים (אהרן אסודרי, ׳חשבתי דרכי׳, דף צז).

בטנג׳יר היה נהוג כי הזוג הצעיר מתארח בשבעת ימי המשתה בבית הורי החתן. ובערב השביעי היו מגישים דג גדול לסעודה כסמל לפוריות (בנג׳ו, תשמ״ג, עמי 3).

בקהילת דבדו(Debdou, במזרחה של מרוקו) היה נהוג, כי כשהגיעה הכלה לבית החתן הגישו לה כוס של דבש וביצה חיה, וזרקו את הביצה

על מפתן הבית. בכמה מקומות היו משקים אותה חלב, ואחר־כך הייתה שוברת כוס או ביצה (שיטרית, תשס״ג, עמי 563).

במקומות אחרים היו מביאים בעת החופה כלי מלא שמן זית, כדי לקיים את הפסוק ״בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך״ (תחלים קכח, 3), ובעת החופה זורקים על הזוג גרגרי אורז וחיטים. היו שנהגו לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראשי החתן והכלה. אחרי שבע הברכות זורקים על הכלה מיני מתיקה. בבואה לבית החתן היו זורקים עליה אורז, ומשקים אותה חלב עם קוביות סוכר. אחרים היו נותנים לה ביצה שתשבור על הרצפה. היו מקומות בהם היו שוברים כד מלא חיטה ליד דלת הזוג, וכן שוחטים כבש או פרה.

אמצעים למציאת בן זוג ולהריון

אחת הסגולות לאשה למצוא בן זוג ולחרות היא ששורפים את הפתילות של נרות החנוכה ומדלגים על האש. ר׳ יוסף בן נאיים ציטט את חיבורו של אליהו בן אמוזג ״אם למקרא״, בו הוא כותב לפסוק ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח, 10), כי המדובר בעבודת המולך! ובתוך דבריו העלה זיכרון מנעוריו, שאמו הייתה לוקחת את הפתילות והשמנים שנשארו מימי חנוכה, ושורפת אותם עד שנראתה שלהבת גדולה. היא הייתה מצוה עליו לדלג מצד לצד ״שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואך. וכשעמד ר׳ יוסף על דעתו, חשש שמא יש בדבר משום דרכי האמורי(׳נוהג בחכמה׳, דף סא).

בתיטואן היה נהוג, לפי הדיווח של שליח כי״ח יצחק בן שימול ב־1889, כי ביום השביעי לאחר החתונה היו בני הנעורים שולחים לזוג הטרי דגים, כדי שיפרו וירבו כמו הדגים. הכלה מכינה מהדגים ארוחה לבעלה (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 98, עמי 3).

במראכש נהגו ביום השמיני לאחר החתונה לתת לכלה שבעה דגים קטנים, שעליה לבלוע, כדי שיהיו לה שבעה בנים (א. שטאל, תשנ״ג, עמי 491).

ב: נישוא בוסר ונישואי צעירה לזקן

גיל הנישואין

בחברה היהודית בצפון אפריקה חותנו הבנות והבנים בגיל נמוך מהמקובל בימינו. הייתה זו מסורת רבת שנים המעוגנת בהלכה, במדרשים ובמנהג. הייתה כאן גם השפעה סביבתית: כך היה נהוג בחברה המוסלמית בה חיו היהודים, אך גם בחברה היהודית במזרח התיכון ובאירופה עד הזמן החדש.

כיוון שמטרת הנישואין בגיל נמוך הייתה הבאת דור חדש, התנגדו חכמים לנישואי ילדה לפני הגעתה לגיל הפוריות. הרמב״ם, בהלכות איסורי ביאה פרק כא, הל׳ יח כתב: ״לא ישא קטנה שאינה ראויה לבנים״.

תהליך הנישואין היה מורכב משני שלבים: נערה נתקדשה בגיל נמוך, כגון 7-5, ונישאה, כלומר נכנסה לחופה כעבור מספר שנים.

מדוע התקיימו נישואי בוסר? השאיפה להמשכיות הייתה גורם מרכזי במלחמת הקיום. בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות, ילדים רבים לא הגיעו לבגרות, והיה חשש שמא לא יישאר המשך למשפחה. החברה ראתה בעין טובה שהאשה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה. גיל הפוריות של האשה התחיל בגיל 12 והיא פסקה ללדת בגיל נמוך מזה שאנו מכירים בחברה המודרנית. לכן, ככל שהיא מקדימה, סיכויה ללדת ילדים רבים טובים יותר.

סיבות נוספות לנישואי בוסר היו רצון ההורים להשתחרר מעול פרנסתם, וכן למנוע מבניהם הרהורי עבירה.

עד המאה ה־20 היו נישואי בוסר בחברה היהודית תופעה מקובלת. התוצאות בארצות המגרב היו כמו במקומות אחרים: קשיים בתיפקוד המיני, תלות הזוג הצעיר בהורים מבחינה כלכלית בשנים הראשונות לנישואיהם, צמצום השכלת האשה, בלות מוקדמת, חולשה פיזית ותוחלת חיים קצרה מזו שבימינו.

בספרות התשובות של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נישואי בנות, לעתים בקביעת העובדה שנישאה כשהיא קטנה. ר׳ משה טולידאנו כתב: ״מנהג העולם שאדם נותן בתו לאשה, בין קטנה בין בוגרת״                                                   (׳השמים החדשים׳, אהע״ז, סי׳ כג).                                                                                                                    

במיוחד הושאו בגיל נמוך יתומות, כדי שיהיה להן גואל, וגם כי היה חשש שהמוסלמים יחטפון ויאסלמו אותן. לעתים מצוין גילה של היתומה שהרשאה. מהן הושאו בהסכמת בית הדין שהייתה מכרעת – גם בניגוד לדעת אמה ואחיה – אם החתן היה בן למשפחה מבוססת, ו״בית הדין אביהם של יתומים״, ראה אינטרס זה לנגד עיניו. כך כתב ר׳ שלמה בירדוגו ממכנאס: יתומה ״כבת חמש כבת שש״, שבית הדין רצה להשיאה, ״בראותם שהזיווג נאה לה [ו]לכל הצדדין, כי החתן רך וטוב וגם בן נדיבים וליכא למיחש [אין לחשוש] למיאון [של היתומה] ואחיה מעכב״. בהמשך נאמר שגם האם התנגדה, אבל החכם הגיע למסקנה ״דהסכמת בית הדין חשיבא [חשובה] יותר מדעת האח והאם״(׳די השבי, סי׳ יג, דף טז ע״א).

גיל הנישואין של הבנות היה לרוב בין 9 ל־14, וכשהיא בת 15 ומעלה כבר נחשבת מבוגרת הראויה לאלמן או לגרוש בלבד. כך נזכר בספרות הרבנית, במקורות חיצוניים, בזכרונות ובעדויות עד המאה ה־20. בדו״ח שפורסם ב־1882 על ידי שלמה בן עוליל, שכיהן כמנהל ראשון בבית הספר של כי״ח בפאס, ולחם בנישואי בוסר, נאמר כי ילדה בת 6-5 נישאה, בגיל 15 נישאה בשנית, ובגיל 18 כבר היתה זקנה.

בספרו של ר׳ אליהו חזן נרשמה כותרת על שנת תרס״ה (1905): ״במנהג שנהגו במארוקו להשיא את בנותיהם בנות שבע או שמונה שנים״ (׳תעלומות לב׳, ח״ד, סי׳ יא).

תופעה זו נמשכה בעיקר בכפרים גם בשנות ה־50 של המאה ה־20. מבין העולים לארץ בשנים אלה רואיינו נשים, ביניהן אסתר אביחצירא מאית עתאב, השוכנת ליד העיר בני מלאל כ־160 ק״מ דרומית מזרחית מקזבלנקה], שסיפרה כי נישאה בגיל 11 (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 62).

עין אחת שאינה רואה

יהודי אחד מעירנו, ושמו שלמה בוזעדי, בעל תחבולות רבות. היה רוכל בכפרים של הערבים, הרחוקים מאד מעיר הישוב, והוא היה שתום עין, ורואה רק בעין אחת. הוא נדד מכפר לכפר, מקים שם כעין אוהל ומוכר את מרכולתו, בעיקר תה ירוק, ברחבת כל שוק. הוא היה ערמומי מאין כמוהו. ערבים רבים, שנהגו לשתות הרבה תה ירוק, היו מצטופפים סביב האוהל שלו, וקונים בכמויות שונות.

ערבי אחד ממכריו, סחר בעיקר בחמאה, היה מסתובב בשוק וקונה מכל אחד כמות חמאה שהוא הביא לשוק למכירה. הערבי מילא דלי מלא חמאה, ובהיות היהודי עסוק במכירת סחורתו, הערבי אומר לו: ״שמור על הדלי הזה, עד אשר ייסגר השוק״.

היהודי לקח את דלי החמאה שהופקד לשמור עליו, ושמר אותו אצל יהודי אחר.

עם סגירת השוק, הערבי בא ואומר ליהודי ״תן לי את הדלי״. ״איזה דלי?״ ״זה שמלא חמאה והפקדתי אותו לשמירה אצלך״. ״באיזה צד הנחת אותו?״ ענה לו הערבי ״הנחתי אותו על ידך בצד זה״. ״איך עשית זאת, והרי אתה רואה ויודע שאני שתום עין, ואתה הנחת את הדלי לצד העין שאיני רואה בה, ובוודאי מישהו גנב את הדלי, ואני לא ראיתי אותו, וגנבים לא חסרים בשוק״.

בטענה מדומה זו, היהודי זכה בדלי מלא חמאה שלא עלה לו פרוטה, והערים על הערבי, שלא היתה לו טענת נגד, לפי תומו.

להבא, אומר לו היהודי ״אם יהיה לך משהו להפקיד אצלי, תניח אותו בצד העין הפקוחה, שאני רואה בה טוב מאוד״.

נעל רגל ימין או רגל שמאל

כל יהודי בעל זקן, נחשב בעיני הערבים, ובפרט אצל אלה הפרימיטיביים הגרים כעין בדווים בכפרים או מאהלים, כאדם חכם, מלומד, ובעל סגולות רבות – ריפוי ממחלות שונות, הרחקת שדים המזיקים לאדם, כתיבת קמיעות להצלחה וכר. יהודים רבים הסתובבו בכפרים אלה כסוחרים, רוכלים או בעלי מלאכות שונות, אבל ידועים כבעלי סגולות מיוחדות. ערבי בדווי אחד, גירש את אשתו מהאוהל, לאחר שהנחית עליה מכות נמרצות, והשאיר על פניה פנסים כחולים. הוא התאהב באשה צעירה אחרת, הביא אותה לאוהל שלו והיתה לאשתו לכל דבר.

הערבים בכפרים אלה היו נוטים חסד ליהודים. סיפקו להם את מזונם, וגם תבן ומספוא לבהמותיהם. יהודי אחד מעירנו, אותו אני מכיר אישית, היה בעל זקן ועושה רושם חיצוני שמעורר כבוד. באחד מימי ראשון הוא הגיע לכפר (מאהל) אחד, שהערבים שגרו בו לא התייחסו ליהודים ביחס מיוחד. לאותו כפר הגיע היהודי כשאין לו פרוסת לחם לאכול, הוא ועוזריו. עוד הוא נוטה את אהלו, והנה אותה ערביה שבעלה זרק אותה, מופיעה אצלו כשפניה נפוחות, וגופה חבול מהמכות שקיבלה מבעלה. פנתה ליהודי וסיפרה לו את כל המעשה.

היהודי מצא הזדמנות, איך לאכול ארוחת בוקר דשנה. הוא שאל את הערביה: ״יש לך קצת קמח או סולת, כמה ביצים, חלב, תמרים ועוד״, ענתה לו ״יש ויש״. ״נחמדו לילאה״ (תודות לאל).

״עד שאני אקים את האוהל ואסתדר, תלכי לאוהל שלך. תכיני ״מחרצא״ (כעין כיכר לחם) תשימי באמצע מטבע חאסאני מכסף (מטבע שהיתה בזמנו של המלך חסן הראשון) מהמטבע תמדדי זרת מכאן וזרת מכאן. תוכלי להוסיף, אבל לא להמעיט מגודל זה (היהודי רצה כיכר לחם גדולה), תביאי שש ביצים, קצת חמאה, סוכר ותה. כל זה אני צריך לטיפול בבעיה שלך״.

הערביה חזרה אליו והביאה כל מה שהיהודי דרש ממנה. בהגיעה אליו, הוא אמר לה ״תלכי בינתיים להסתובב בשוק. תקני כמה דברים שאולי את צריכה ותחזרי אלי בעוד שעה״. היהודי קיבל ממנה מה שביקש והכין לו ולעוזריו ארוחת בוקר טובה מאוד, ממה שהערביה הביאה לו.

הערביה חזרה כעבור שעה. היהודי, למראית עין, כתב מה שכתב על פיסת נייר ועל קליפת ביצה אחת. לקח פיסת בד שחור, עשה אותה כעין שקית, והכניס הכל לתוכה.

״תשמעי טוב מה שאני אומר לך. בדרכך בשוק אל תדברי עם אף אדם, ואפילו אל תעני למישהו, שידרוש בשלומך.

בלילה, עת בעלך לשעבר ייכנס לאוהל עם אשתו החדשה, ובמלוא החשכה, שהוא והיא לא ירגישו בכך, תכניסי את הקמיע לנעל שלו, ותראי שבאותו לילה הוא יריב עם אשתו החדשה, יתן לה מכות נמרצות, יגרש אותה מהאוהל, ולמחרת יחזור אלייך״. הערביה, לפי תומה, עשתה כל מה שהחזן היהודי אמר לה.

אלא שבזמן החשיכה, נכנסה בחשאי לאוהל, חיפשה את הנעל והכניסה בה את הקמיע שכתב לה היהודי. בהיכנסה לאוהל, ולאחר מעשה, היא עשתה קצת רעש. לקול הרשרוש, הערבי התעורר משנתו, הדליק הנר וראה להפתעתו את אשתו הראשונה. הוסיף לה עוד מכות וגירש אותה מהאוהל, ביודעו שיש כאן מעשה כישוף.

בשבוע הבא, כשהיהודי חזר לאותו בפר, באה אליו הערביה, כשהיא פצועה וחבולה מהמכות שהיא קיבלה. היהודי, בראותו אותה, אמר לה ״ידעתי שתעשי שגיאה. באיזו נעל שלו הכנסת הקמיע, בנעל ימין או בנעל שמאל. ענתה לו, לא שמתי לב. אינני יודעת, כי אתה לא הסברת לי במדוייק.״ היהודי אמר לה ״לבטח הכנסת הקמיע בנעל ימין במקום בנעל שמאל, ועל כן מה שהיה צריך לעשות לאשה השניה הוא עשה לך. הוא היה צריך להנחית עליה מכות נמרצות ולגרש אותה. ואת בטעות שלך גרמת לעצמך את ההיפך ממה שהיה צריך לקרות. אבל אני אמרתי לך במפורש באיזו נעל להכניס את הקמיע, ולא שמת לב לכך. תחזרי אלי בשבוע הבא, ואחשוב על משהו אחר״.

בינתיים, היהודי והפועלים שלו, אכלו ארוחת בוקר טובה. קיבל גם דמי טירחה, והערביה נשארה פצועה וחבולה, כביכול באשמתה, עד שהיהודי יחשוב על תחבולה אחרת, שגם היא לא תועיל לה במאומה.

11.135 ״יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות: שלום עליכם ! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה, נישק לה את ראשה. שאל [הרב] אם יש להם בית־שימוש. הביאו אותו לבית־השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך״

סיפר מר נ' – תאזאנכת

12.135 ״פעם אחת כשהייתי בחוץ־לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שום דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית־החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם״.

סיפר מר מ"מ – ארבע טוגאנה

13.135 ״אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה המש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה ? היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה״

סיפרה גב' אזולאי – סטאט

בירדוגו השרביט המיוחסת

השם בירדוגו ניתן למשפחה עוד בהיותם בספרד.

בירדוגו בספרדית פירושו שרביט. שם המורה על בני המשפחה, שהיו ממונים לרבנים דיינים, ומשמשים בשאר מיני שררה במלכות, ואצל השליטים אשר בספרד, עד שהגיע הדבר שבזמניהם היו התפקידים הבכירים נחשבים למקצועות יהודיים – תפקידים כמו ניהול כספים, רפואה, מנהלי קשרי חוץ וסחר, ומתורגמנים.

בירדוגו- היה כינוי גם לאיש שממונה על ההוצאה לפועל את עונשי המלך. וכן השם מורה על מגילת היוחסין שהיתה בידם המייחסת אותם עד הגאון זרובבל בן שלתיאל שחי בתקופת הגאונים, והוא כנודע מיוחס עד דוד המלך. (השתלשלות הדורות היתה כתובה ע״ג מגילת קלף, אלא שברבות השנים מגילה זו נעלמה)

נמצא ששולשלת היוחסין של רבנו, הגיעה למעלה בקודש עד דוד המלך ע״ה.

תעודה המאשרת כי משפחת בירדוגו הינם מצאצאי דוד המלך ע"ה

יקר סהדותא

שבאה לידינו כתובה וחתומה מידי הרב הגאון מעוז ומגדול כבוד קדושת תורתו משה פארדו זצ־ל אשר היה אב"ד בעיר נא אמון יגן עליה אלקים. אשד כתבה לראיה ביד מר בריה דרבינא הרב הכולל בנן של קדושים כבוד מורינו הרב רבי מרדבי בירדוגו ז"ל מידי עוברו בנא אמון לעלות לדור בארץ ישראל. וז"ן תבית:

הנה אנכי הבא על החתום הן בעודני בעיר ואם בישראל מקנאסא יגן עליה אלהים עיני ראו מגילת עור קלף מעובד ישן והוא מגילת יוחסין למשפחת בידדוגו המהוללה לקדושים אשר בארץ זלה"ה איש כשמו על בית אבותיו רבי פלוני בן רבי פלוני וכו' וכן על זה הדרך היו מבוארים למשפחותם לבית אבותם, ועלה היחוס למעלה עד הגאון הידוע והמפורסם ר׳ בוסתנאי גאון שהיה מזרע דוד מלך ע"ה ממשפחת זרובבל בן שלתיאל, ולמטה דור דור עד הרה"ג נר ״המערבי גאון יעקב בירדוגו זצוק"ל ריש מתיבתא ומורה צדק בעיר ואם בישראל מקנאסא יע"א, והחתומים ראשונים כמלאכים הי"ו רבני קאסטילייא זיע"א ובי דינא בתר בי דינא לדור דור מקיימי חתימות הראשונים ומוסיפין לבאר לאנשי דורם אשר נולדו אחר כך בזמניהם, ומכלל רבני קאסטילייא האחרונים היה חתום תשיעי הרב משה אלשקר זלה"ה אשר היה רב במצרים בזמן מהר״י בי רב זצ"ל, עד כאן נהירנא כד הוינא (זוכר כשהייתי) שד"ר (שלוחא דרבנן) מעיהיק טבריה תובב"א וש"ר ע"ה

משה פראדו ס"ט – סין טין – עפר ואפר

קדוש מן העריסה

רבנו הגדול רבי שלום זצ״ל נולד לאביו הגאון המופלא רבי מימון זלה״ה ולאמו הצדקת מרת רחל בת הצדיק רבי דוד אסודרי זצ״ל בכב׳ שבט תרס״ט. כבר בברית המילה זכה רבנו שהסנדק שלו יהיה הגאון הגדול רבי יהושע בירדוגו ־ אב בית הדין של העיר מקנס, ושאביו רבי מימון יהיה המוהל שלו.

 אך גדל מעט הבחינו בו שנוצר לגדולות. מלבד כשרונותיו הפלאיים, הצטיין רבנו בנטיה מיוחדת לביקוש החכמה, אף רגע מזמנו לא הלך לאבוד, כשאביו שוכר לו מלמדים תלמידי חכמים שילמדוהו תורה וחכמה. משחר ילדותו נהג אביו להוליכו עימו לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפלה, משירת הבקשות שבאשמורת הבוקר של יום השבת ועד לתיקון חצות של כל ימי השבוע. שעות וימים אלו, ודמויות ההוד של אותם החסידים ואנשי המעשה אשר ראה בעיניו נטעו בלבו את יסודות האמונה והיראה שליווהו לאורך ימים ושנים.

בן חמש שנים החל רבנו ללמוד תורה, אצל רבי מאיר טולידאנו זצ׳׳ל רבי מאיר על אף גדלותו העצומה בתורה בחר ללמד תשב״ר בשעות הבוקר, ובשעות אחה״צ והערב לימד בישיבתו של רבי ידידיה טולידאנו זצ״ל. בכישרון הקליטה המיוחד שניחן בו רבנו תוך זמן קצר סיים את לימוד האותיות, ולמד אצלו רבנו עד גיל ארבע עשרה, שמתוכם היו כמה שנים בבית הספר, ששם רבי מאיר היה מגיד השיעור לגמרא. (רבי מאיר נולד בתרמ׳׳ט ונפטר בתש״י)

בגיל תשע ראה בו אביו סימני טהרה, וחשק פנימי של יראת שמים, ורצון גדול לעשית מצוות. החל לחנכו במצות התפילין, וכבן יג׳ החל בחזנות במקומו של אביו. תפלתו המסודרת קולו הנעים, אישיותו ומדותיו הטהורות הדליקו נימי קדושה בלבותם של רבים.

הנסיין

כבן יד׳ סיים את לימודיו בבית הספר, והיה רבנו עומד

בפרשת דרכים להיכן הואא פונה האם להמשיך ללמוד ולהתמסר ללימודי קודש. או ללכת לעבודה ולמסחר ובשעות הערב יקבע עיתים לתורה, כרובם של בוגרי בית הספר שלנוכח המצב הכלכלי של אותה התקופה שלא היה מזהיר, לאחר שהיו סופגים יסודות של תורה ויראת שמים אצל המלמדים, היו פונים לעסק פרנסתם, כי לימודים גבוהים בלמודי חול באותו הזמן לא היה בנמצא במקנס, ולכן היו התלמידים פונים להתלמד במלאכות שונות כל אחד כפי נטית ליבו חשקו וכשרונותיו, מי בפתיחת עסק, ומי בעמל כפים, ולכן הנסיונות היו רבים. חבריו, ומוריו, שהכירו את כשרונותיו דיברו על לבו שאם ילך לעבוד כעובד מתלמד בבנקאות או בניהול עסקים, יש לו סיכוי לעתיד מזהיר בהנהלת עסקים ומפעלים, עתיד של עושר וכבוד, והשכנועים היו מידי יום במשך חודשים רבים.

תפארת בנים אבותם

אמנם רבנו שהיה אז צעיר לימים וכוח ההחלטות הגורליות האלו לא היו בידו אלא ביד הוריו, הפנה אותם לאביו וככל אשר יאמר יעשה. הלחץ על אביו של רבנו היה גדול מאוד. אך כיון ששאיפתו של רבי מימון היתה עזה לגדל את בנו רבי שלום על ברכי התורה והיראה, ולראותו רב ומורה הוראה בישראל, ובנוסף לזה, מכיון שאביו של רבנו ראה את אהבת התורה שפעמה בלב רבנו, דבר זה הכריע את הכף שלא להתפתות.

ואף שידע שאם בנו ימשיך בלימוד התורה יהי׳ עליו לפרנס את בנו עוד רבות בשנים, לעומת מרבית חבריו של בנו, שיהיו מפרנסים את עצמם וגם את משפחתם, בכל זאת העדיף אביו את חיי עולם, על פני חיי שעה. ולכך בחר רבי מימון שבנו ימשיך להתמיד בעסק התורה.

וזה לשונו הטהור של רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״ד: ״כי אזכרה מקדם חסדי ה׳ ופלאי אל חי, הנס הגדול וסייעתא דשמיא שנעשו עימי בימי חורפי, והם היסוד והבסיס לכל הצלחתי בתורה הקדושה ובדרך הישרה, וזכות אבותיי נשמתם עדן עמדה עימי בצאתי מבית הספר שלא נכשלתי ברעיוני ללכת לעבוד במקומות שהציעו לי בבנקים ובמקומות המכניסים הרבה כסף, וח״ו כמעט כרגע הייתי נטמע בין החופשיים כהרבה חבריי שהלכו בדרך זו.

אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיון

לשמחת תורה. שיר סטרופי בן עשרים ושניים בתים דו־טוריים בחריזה כפולה משתנה.

חריזה: אא בב גג וכו'.

משקל: שלוש עשרה הברות בכל טור.

כתובת: פיוט מפואר ע״ס (= על סדר) אלף בית. נאה לאומרו ביום שמחת-תורה לפני ס־ ר (= ספר־תורה) ומסיים בעשרה הלולים. נועם ׳יה שים גיל׳.

מקור: א-לט ע״א; ק־ מו ע״א.

אֶל מוּל הַדְרַת אַפִּרְיוֹן אֶקֹּד אֶשְׁתַּחֲוֶה

לִפְנֵי אֵל רָם וְעֶלְיוֹן יוֹם זֶה קִדָּה אַחֲוֶה

בְּנוֹת צִיּוּן צְאֶינָה בַּמֶּלֶךְ שלמה

בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ

5- גַּם אֲפַזֵּז אֲכַרְכֵּר בְּכֹחִי וְאוֹנִי

וּנְקַלּוּתִי עוֹד מִזֹּאת לִפְנֵי יוֹצְרִי קוֹנִי

דָּוד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מִי גָּדוֹל כָּמוֹהוּ

לֹא הִבִּיט אֶל כְּבוֹדוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא

הֵן שְׂפָתַי לֹא אֶכְלֶה בְּעֶשֶׂר הִלּוּלִים

10- אֲבָרֵךְ אֶת ה' בְּמַקְהֵלִים

וּמִסְפָּרָם כְּמִסְפָּר הַסְּפִירוֹת

וְדִבְּרוֹת וְעֶשֶׂר מֵאֲמָרוֹת

זֶרַע קֹדֶשׁ זַמְּרוּ לָאֵל אַל תֶּחֱשׁוּ

הַלְלוּיָהּ הַלְּלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ

1. 1. אפריון: ארון הקדש שמונחים בו ספרי התורה. על-פי במ״ר ד, כ ויב, ד. 2. יום זה: הוא יום שמחת־תורה. קידה אחוה: אשתחוה לכבוד התורה, על דרך יומא יט ע״ב. 4-3. בנות… אמו: על-פי שה״ש ג, יא ונדרש על יום מתן תורה ובניין בית המקדש (איכ״ר פתיחתא, לד). כאן: על יום שמחת תורה המעוטר בספרי תורה. 5. אפזז אכרכר: ארקד על-פי שמ״ב ו, טז. 6. ונקלותי עוד מזאת: על-פי שמ׳׳ב ו, כב. לפני יוצרי וקוני: לכבוד ה׳. 7־8. דוד… הוא: על-פי שמ״ב ו, יד-טז; כ-כב. כי… הוא: על פי יש׳ ב, כב, והשוה לשמ״ב ו, כב. 9. הן… אכלה: על־פי תה׳ מ, י. הן… הלולים: עשר פעמים ׳הללוהו׳ שבמזמור האחרון(קו) שבתהלים ועל-פי שו״ט תה׳ יח. 10. אברך… כמקהלים: על-פי תה׳ כו, יב. 11. ומספרם כמספר התפירות: עשר כמספר ספירות. 12. ועשר מאמרות: ועשרה מאמרות בהם נברא העולם, על־פי אבות ה, א. 13. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. אל תחשו: אל תמנעו. 14. הללו… כקדשו: על־פי תה׳ קנ, א. וזה ההלל הראשון.

15- חֶדְוַת הָאֵל מָעֻזְּכֶם כֶּסֶף זָהָב בֹּזוּ

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ

טוֹב וְיָשָׁר ה' עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בִּגְבוּרוֹתָיו

יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ בָּחַר נַחֲלָה לוֹ

20- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ

כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְכָל שׁוֹכְנֵי עָפָר

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר

לְפָנָיו נָגֵד נַפֵק נְהַר דִּי נוּר

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר

25- מַבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין קֹדֶשׁ לְחוֹל

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל

15. 15. חדות האל מעזכם: על-פי נחמ׳ ח, י. כסף וזהב בוזו: להרבות שמחה, על-פי נחום ב, י. 16. הללוהו ברקיע עוזו: על-פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל השני. 17. טוב וישר ה׳: על-פי תה׳ כה, ח. עמקו מחשבותיו: על-פי תה׳ צב, ו. 18. הללוהו בגבורותיו: בסיפור גבורותיו, על-פי תה׳ קנ, ב. וזה ההלל השלישי. 19. ישראל עם קרובו: על-פי תה׳ קמח, יד. 20. הללוהו כרב גדלו: על-פי תה׳ קג, שם. וזה ההלל הרביעי. 21. כל… עפר: על-פי יש׳ יח. ג. 22. הללוהו בתקע שופר: על-פי תה׳ קנ, ג, וזה ההלל החמישי. 23. לפניו: לפני ה׳. נגיד… די-נור: מושך ויוצא נהר של אש,על-פי דד ז, י. 24. הללוהו בנגל וכנור: על־פי תה׳ שם, שם, וזה ההלל הששי. 25. מבדיל… לחול: על-פי נוסח ההבדלה. 26. הללוהו בתוף ומחול: על־פי תה׳ קנ, ד וזה ההלל השביעי.

נוֹרָא שְׁמוֹ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּמִינִים וְעֻגָב

סְגֻלָּה מִכָּל עַמִּים צַעֲקַתְכֶם יִשְׁמַע

30- שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע

עוֹד תִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה

שַׁבְּחוּ הַלְּלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְּרוּעָה

פִּי אֶפְצַח בְּחַצְרוֹת מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ

שָׂמַחְתִּי בָּאוֹמְרִים לִי בַּיִת ה' נֵלֵךְ

35- צוּר יִשְׂרָאֵל נָגִילָה בָּךְ בְּתוֹרָתֶךָ

בְּךָ בְּיִרְאָתְךָ בְּךָ בִּישׁוּעָתֶךָ

קוֹל רִנָּה וְקוֹל תּוֹדָה אָשִׁיר אֲשַׁבֵּחַ

יַפִּי לָךְ אַפִּרְיוֹן יֹפִי לָךְ מִזְבֵּחַ

רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוּן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ

40- עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ

שׂוֹש אָשִׂישׂ בָּהּ אֶעֱשֶׂה סְעוּדָה

בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהִי רְעָדָה

תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה בִּנְעִים זֶמֶר

קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

27. נורא שמו: על-פי תה׳ קיא, ט. בו… ונשגב: על-פי מש׳ יח, י. 28. הללוהו במנים ועוגב: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל השמיני. 29. סגולה מכל עמים: כינויים לעם ישראל, על פי שמ׳ יט, ה. 30. הללוהו בצלצלי שמע: על-פי תה׳ קנ, ה, וזה ההלל התשיעי. 31. תשאבו… הישועה: על פי יש׳ יב, ג. 32. הללוהו בצלצלי תרועה: על-פי תה׳ קנ, שם, וזה ההלל העשירי. 33. פי אפצחה: אפתח פי לשיר. מקדש מלך: כינוי לירושלים, על-פי ׳לכה דודי׳ ועמוס ז, יג. 34. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 36-35. צור ישראל: כינוי לה׳, על-פי שמ״ב כג, ג. נגילה… בישועתך: על-פי שהש״ר א, לא. 37. קול… תודה: על-פי תה׳ מב, ה. 38. יפי… מזבח: על-פי סוכה מה ע״א. 39. רני… ציון: על-פי זכ׳ ב, טו. מלך אלהיך: על-פי יש׳ נב, ז. 40. עומדות… בשעריך: על-פי תה׳ קכב, ב. 41.שוש אשיש בד׳: על-פי יש׳ סא, י. 42. במקום… רעדה: על-פי ברכות ל ע״ב ׳מאי־ וגילו ברעדה (תה׳ ב, יא)… אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה׳.43. תבענה שפתי תהלה: על־פי תה׳ קיט, קעא. בנעים זמר: בזמר נעים. 44. קול… ואומר: מנוסח ההקפות ליום השביעי ויום ש״ת